אב"ד ת"א (לשעבר), ורב ביהכ"נ בית יהודה
מהדורה חדשה לספר השטרות לרה"ג - סימן א' - כתובת אשה[2]
ביום פלוני דהוא כן[3] וכן יומי בירח פלוני דשנת כן וכן1 [למניאנא] דרגיליננא[4] ביה במאתא פלנית דעל נהר פלוני מותבה, [[5]איך אמר לה] פלני בר פלני לפלניתא בת פלוני בתולתא - אם בתולה היא. ואם [אלמנה] היא או גרושה כותבין סתם, ואם רצו לכתוב גרושה כדי שאם מ[ת בעלה] תהא אסורה לכהן כותבין[6] - הואי לי לאינתו כדת משה [וישראל, ואנא] במימרא דשמיא אפלח[7] ואוקיר ואיזון ואפרנס ואכלכל ואכסי יתיכ[י כאורח] גוברין יהודאין דפלחין ומוקרין וזנין ומפרנסין ומכלכלין ית נשיהו[ן בקושטא] ויהיבנא ליכי מוהר בתולתיך מאתאן זוזי דאנון [8]חמשה זוזי מזוזי [טבי ותקילי[9]] דחזו ליכי מדאוריתא[10]. ועלי מזוניכי וכסותיכי וסיפוקיכי ומיעל עלי[כי] כאורח כל ארעא. ואם גרושה או אלמנה[11] היא כותבין לה ויהי[בנא] ליכי תרי עשר זוזי ופלגא דחזו ליכי[12]. ואשר הכניסה לו משלה כותבין [אותו[13]].ובזמן שהיא גרושה כותב הכי אמר לה לפלניתא בת פלוני מיתרכא, הואי לי לאינתו וכו'.
וצביאת פלניתא כלתא, והואת ליה לאינתו, ודי[ן] נד[וניא] דהנעלת ליה מן דילה, דהבא חשילא כן וכן, שקלים מחירו כן וכן, ומאני דנ[חשא] ופרזלא כן וכן, ליטר מחיר כן וכן, ומאני לבושא שוי כן וכן, ומאני דביסתרקא[14] ומכאכי[15] כן וכן, שוי כן וכן. ומאני דתשמישתא כן וכן, שוי כן וכן. וכל דבר ודבר כותבין אותו כמה שוה.
ואחר שמסיימין את זכר הנדוניא שלה, כותבין וצבי החתן ויהב לה מן דיליה תכשיטין כן וכן. וקביל (לה) על נפשיה במתנה כן וכן[16]. וצבי ואוסיף לה על כתובתה כן וכן. וכולל את הכל. והא[17] כלל כתובתא דא מוהרי ונדוניא ותכשיטין ומתנה ותוספתא כך וכך, וחתן דנן קבל]ה ברשותו וזקף [אותה עליו במלוה וכך אמ'] לנא, [ואחריות] כתובתא דא קבלית עלי ועל ירתי, על כל שפר ארג [נכסין וקני]נין וממון דאית לי תחות כל שמיא, בביתא ובברא, דאקניתי ודעתיד [אנ]א למיקני, מן מקרקעי ומן מטלטלי[18] מטלטלי אגב מקרקעי[19], כולהון יהון [אחר]אין וערבאין לכתובתא דא ולנדוניא ולתוספת, לאתפרעא מנהון בחיי [ו]בתר מותי, ואפי' מגלימא דעל כתפי.
וקנינא מן פלני זה על כל [ה]א דכתיב ומפרש לעילא קניין [גמור], דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי, אלא כחומר חוזק וכתיקון רבותינו ז"ל. וחתמנו על שטר כתובתא דא בזמן הנזכר למעלה, והכל שריר ובריר וקיים. וחותמין העדים.
ומשפט הכתובה להכתב כדת המקום ומנהגיו.
יש מקומ[ות] ששמין כל דבר ודבר בשוויו ולא מוסיפין עליו כלום, (וכשיבוא) וכשתבוא לגבות מה שבלה או שאבד או שכתב לה על עצמו ממנו אם מגרשה או מיורשי[ו] א[חריו, גובה] את כל מה שכתוב מן הדמין.
ויש מקומות שכל מאומה שהוא שוה עשרה, כותבין אותו חמשה עשר, וכשבאה לגבות מפילין מה שהוסיפו על הדמין להנאות בו וגובין את העקר בלבד, כל דבר שכותבין דמיו שלשה גובין שנים.
ויש מקומות שכל מה שהוא שוה כסף כותבים את דמיו שני כספים, וכשבאים לגבות אין גובין אלא אחד, וזה הוא שאמרו חכמים[20] מקום שנהגו לכפול גובה מחצה.
ואין לאשה לתבוע במה שבכתובתה אלא בשעת גירושין[21] אם הוא החפץ לגרשה, או הוא ממי שאמרו בו חכמים[22] יוציא ויתן כתובה, ונוטלת כל מה שכתב על עצמו לפי מנהג המדינה, ואם מת גובה מיורשיו את הכל[23].
ואם היא תובעת את הגירושין[24] אין לה אלא מה שהביאה מבית אביה בלבד, מה שהוא מצ[וי בפניה נוטלת אותו], ומה שבלה או שאבד נוטלת את דמיו שכותבין את[25]כתוב[תה לפי מנהג]
המדינה. אבל מה שכתב לה הוא משלו אין לה ממנו אלא המוהר שהוא עשרים וחמשה או שנים עשר ומחצה בלבדכד.
♦ ♦ ♦