רבי יהושע בן-מאיר

שמיעת מוזיקה בימי ספיה"ע, בין המיצרים ותעניות

לכבוד הרב שליט"א,
האם יש היתר לשמוע שירים בספירת העומר? האם יש הבדל בין שירים לבין מוזיקה? היש נפק"מ אם המוזיקה או השירים באים מהרדיו או מוקלטים? יש הבדל בין שירי קודש לבין שירי חול?
רוב שלומים,
שנינו בתלמוד (יבמות סב, ב): "רבי עקיבא אומר: למד תורה בילדותו – ילמוד תורה בזקנותו, היו לו תלמידים בילדותו – יהיו לו תלמידים בזקנותו, שנאמר (קהלת יא, ו): "בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ כִּי אֵינְךָ יוֹדֵעַ אֵי זֶה יִכְשָׁר הֲזֶה אוֹ זֶה וְאִם שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים". אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם, עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום, ושנאה להם, ר"מ ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה. תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת".
הרבה לקחים ישנם בשורות קצרות אלו. ראשית, חשיבות ההיזהרות בכבודו של כל אדם, וק"ו בכבודם של תלמידי חכמים. למרות הוויכוחים ההלכתיים, וגם כשכל אחד בטוח שהוא צודק, צריך לנהוג כבוד זה בזה. שנית, יש כאן מסר אופטימי. אסור לתת לכישלונות 'לשבור' אותנו. 'לערב אל תנח ידך'. גם כאשר בית המדרש שעליו עמל שנים רבות חרב וכל התלמידים מתו, רבי עקיבא לא מתייאש והולך לדרום כדי לחפש תלמידים חדשים. 'רבותינו שבדרום' הם אלו שכל תורה שבע"פ שבידנו מהם (סנהדרין פו ע"א): "דאמר רבי יוחנן: סתם מתניתין רבי מאיר, [סתם תוספתא רבי נחמיה], סתם ספרא רבי יהודה, סתם ספרי רבי שמעון, וכולהו אליבא דרבי עקיבא".
מסורת היסטורית מסרו לנו חז"ל, שימי ספירת העומר ('מפסח ועד עצרת') הם ימים שקרה בהם אסון נורא של מיתתם של תלמידי רבי עקיבא. יש לשער שימים אלו מסוגלים לצרות. זו הסיבה המרכזית למנהגי אבלות שאנו נוהגים בספירת העומר.
בעקבות כך כתבו בגאונים (הלכות פסוקות מן הגאונים סימן צד; תשובות הגאונים שערי תשובה סימן רעח; הלכות רי"ץ גיאת, הלכות חדש וספירת העומר; המנהיג; דרשות ר"י אבן שועיב, יום ראשון של פסח; תולדות אדם וחוה נתיב כב חלק ב דף קפו טור ד; אבודרהם תפלות הפסח) שאף שאין בדבר איסור, המנהג הוא שלא לישא נשים בימי ספירת העומר. בתקופת הראשונים כבר הוזכר גם מנהג שלא 'לגלח השפם' [דרשות ר"י אבן שועיב שם; תולדות אדם וחוה נתיב ה חלק ד (וראה שם בהוצ' מכון ירושלים בהערה שחלק מהדברים הם הגהה ואינם מדברי רבינו ירוחם). אמנם בדרשות ר"י אבן שועיב וברבינו ירוחם הביאו טעם אחר לאיסור גילוח השפם ע"פ הקבלה]. בטור (או"ח תצ"ג) כתב: "נוהגים בכל המקומות שלא לישא נשים... ויש מקומות שנהגו שלא להסתפר...". המנהג שלא להסתפר הובא בראשונים ובספרי מנהגים מתקופה זו (אבודרהם, תפלות הפסח; שו"ת תשב"ץ, ח"א סימן קעח; ספר מהרי"ל מנהגים, דיני הימים שבין פסח לשבועות; ספר המנהגים טירנא, חג הפסח ועוד). בלקט יושר (עמ' צז-צח. בהוצ' הרב כינרתי, מכון אומן - מכון ירושלים עמ' ריט-רכב) הביא [בנוסף על המנהג שלא לישא נשים ושלא להסתפר] גם שלא ליטול ציפורניים[2] ושלא ללבוש בגד חדש[3] [לגבי שירה בפה ראה בהמשך]. הב"י והדרכי משה, ובעקבותם השו"ע והמפה (שם) הביאו מנהג שלא לישא אשה ושלא להסתפר. אמנם לקדש מותר 'שמא יקדמנו אחר'. וכתב במג"א (סק"א): "[אבל לארס ולקדש] שפיר דמי. שמא יקדמנו אחר, ונ"ל דמותר לעשות באותו פעם סעודת אירוסין (עסי' תקנ"א ס"ב [=שבתשעת הימים אסור לעשות קידושין עם סעודה – יב"מ]) אבל לעשות ריקודין ומחולות של רשות נהגו לאסור ונ"ל שאף מי שעשה שדוכים אסור לעשות ריקודין ומחולות". מדברי המג"א עולה מנהג לאסור 'ריקודין ומחולות' של רשות. כאמור, בדברי הראשונים וספרי ההלכה לפניו, אין מקור למנהג זה [פרט ללקט יושר, בדבריו נדון בהמשך]. הפמ"ג והמחצית השקל ביארו שלדעת המג"א סעודת 'ארוסין' [כלומר מעשה קידושין] מותר לעשות בספירה אף עם ריקודין ומחולות [לעומת תשעת הימים שאף סעודת ארוסין אסור בריקודין ומחולות]. אבל 'של רשות' המנהג לאסור, ושידוכין [כלומר 'אירוסין' של ימינו, שאנו עושים תמיד את הקידושין יחד עם החופה. מה שאנו קוראים 'אירוסין', תנאים וכדומה, הוא 'שידוכין'] הם כמו 'של רשות'.
במאמר מרדכי (לרב מרדכי כרמי, או"ח תצ"ג) נשאל לגבי המנהג שלא לברך שהחיינו מפסח עד ל"ג בעומר. לאחר דיון הוא מסיק, שלמרות שיש טעם למנהג זה: "ועכ"ז דעתי נוטה לומר דאין לחוש לו [=למנהג שלא לומר שהחיינו בימים אלו – יב"מ] מאחר שלא מצינו כן בשום ספר, דא"א דלא לישתמיט שום פוסק ראשון או אחרון לכתוב כן[4]. ולכן נרא' דאין ללמוד משם [מי"ז בתמוז עד ט' באב – יב"מ] די"ל דחורבן ביהמ"ק חמיר לן טפי שהרי החמירו שם בכמה דברים, ואם באנו להשוות ימי העומר להתם היינו צריכין להשוותם לכל מילי, והא ודאי ליתא ואין לנו אלא מה שאמרו חכמים ובמקום שאמרוהו". מבוארת דעתו שאין לחשוש למנהגים האוסרים דברים מעבר לנשואין ותספורת שמצאנו בדברי הראשונים והשו"ע. גישה דומה יש בהרבה פוסקים. החק יעקב ׁ(שם סק"ב) כתב [לגבי נישואין בר"ח אייר שחל בשבת]: "וכל מקום ומקום יתפוס כפי מנהגו, ובספק אין להחמיר באבילות ישנה דקילא, והוא רק מצד המנהג". כעי"ז בפר"ח: "וכבר כתבתי (אות א ד"ה ומ"ש בין בפסח; ובריש אות ב) דבפרט הלז נהרא נהרא ופשטיה, ולמיקל שומעין". בימי חורפי שאלתי את מו"ר הגרש"ז אורבאך זצ"ל לגבי לשמוע מוזיקה ושירה [איני בטוח אם שאלתי על ספירת העומר או על ג' שבועות]. הוא אמר לי שאין איסור 'הנאה' או 'תענוג' בימי בין המצרים [ואף תשעת הימים] אלא רק מה שאסרו חז"ל או המנהג. לכן מותר ללכת לראות תמונות במוזיאון וכדומה [פרט מט' באב, שיש איסור להסיח דעתו מהאבילות, כמו בשבעה]. על כן אין איסור בדבר שלא כתוב בשו"ע שאסור [כמדומה שהוסיף שאף בתשעת הימים, 'כדאי הוא בית א-לוקינו'[5]]. אבל מי"ז בתמוז ועד ר"ח, וק"ו בספירה, אין לנו אלא מה שכתוב בשו"ע שאסור. וביאר לי שבדין אבל (ראה מו"ק כב, ב; טושו"ע יור"ד שצ"א ס"ב ובש"ך סק"א, ובגר"א סק"ד ובשאר הנו"כ שם) האיסור הוא רק בסעודה[6]. אם היא סעודת מצווה, השמחה נובעת מעצם המצווה, וע"כ אסור אף כשאין מוזיקה וריקודים. אבל בסעודה של רשות, כגון סעודת מריעות [כשאין הדבר בגדר חוב להחזיר לחבירו, ראה בגמ' מו"ק הנ"ל], אין איסור לסעודה בלא מוזיקה וריקודים[7], ואין איסור למוזיקה בלא סעודה. רק כששניהם יחד מיקרי 'שמחה', ואסור לאבל. כיוון שלא מצינו איסור זה באבל, אין מקום לאסור בי"ז בתמוז עד ר"ח[8] וק"ו שלא בספירה.[אמנם ראה בהליכות שלמה (מועדים, פרק יא סעיפים יד-טו, יז; ופרק יד סעיפים ג-ד) שכנראה בהמשך השנים, עם התפשטות המנהג להחמיר במוזיקה ושירה, ואחרי שגדולי פוסקי זמננו, הציץ אליעזר, אג"מ, מנחת יצחק ועוד אסרו, גם מו"ר זצ"ל פסק לאסור מוזיקה המביאה לידי ריקודים. אך התיר כאשר יש צורך. וראה שם שהתלונן מדוע נשאל שאלות כאלו ולא בהלכות ממש, כמו דיני ריבית וכיבוד אב ואם. וד"ל].
ולענ"ד נראה שאף המג"א [ופמ"ג ומחצית השקל] שהתיר ריקודים ומחולות בסעודת אירוסין [=קידושין] אך לא 'של רשות' ואף סעודת שידוכין הוי 'של רשות' - כוונתו בסעודת רשות ובסעודת שידוכין [והדבר גם קצת מוכח מלשונו שכתב 'אבל לעשות ריקודין ומחולות של רשות'. ולכאורה היה לו לכתוב 'אבל לעשות ריקודין ומחולות סתם' או 'שלא לצורך מצווה'. וע"כ נראה שהלשון 'של רשות' הכוונה בסעודה של רשות. וראה גם לשון האליה רבה שם]. כנראה שכך גם הבין השולחן ערוך הרב (שם סעיף א) שכתב: "אבל מותר לעשות שידוכין בלא נישואין שמא יקדמנו אחר, ומותר ג"כ לעשות סעודה לאחר השידוכין או לאחר הקידושין, אבל לא יעשו ריקודין ומחולות. ואין צריך לומר שלא יעשו ריקודין ומחולות של רשות, אבל מותר לעשות סעודת הרשות, כגון שמחת מריעות, בלא ריקודין ומחולות ושמחות יתירות". נראה שלמד מהמג"א ש'אסור ריקודין ומחולות' עם סעודה, הא סעודה בלי ריקודין ומחולות מותר [אמנם אפשר שכתב כן מסברה דליביה]. והדברים מפורשים בערוך השולחן (שם סוף ס"ב): "וכן אצלנו לעשות שידוכים ולכתוב תנאים מותר שמא יקדמנו אחר. ומותר לעשות סעודה אך לא בריקודין ומחולות, וכ"ש שאסור לזמר בכלי זמר. וכן סעודת הרשות מותר כמו סעודת מריעות, ובלבד בלא ריקודין ומחולות". ראשית, התיר סעודה בלא ריקודין ומחולות, וכאמור, אפשר להסיק כן מהמג"א רק אם לדעת המג"א איסור ריקודין ומחולות הוא עם סעודה. אך בנוסף כתב איסור ריקודין ומחולות אך ורק בסעודה, ולא הזכיר כלל איסור ריקודין ומחולות בלא סעודה. וכ"נ קצת לשון המ"ב (שם סק"ג): "מ"מ מותר לעשות שידוכין ולעשות סעודה, אבל לעשות ריקודין ומחולות נהגו איסור, וכ"ש בשאר ריקודין ומחולות של רשות בודאי יש ליזהר".
והנה בלקט יושר[9] כתב: "ואין אומר אפילו אליהו בעומר" [=בספר המנהיג הלכות שבת סי' עא כתב שבמוצ"ש משוררים בכל גבול ישראל מאליהו הנביא, וכ"כ הטור סי' רצה ועוד ראשונים – הרב כינרתי בהערה 35 שם. והשווה להלכות בין המצרים, שם עמ' רמב: "ולא אמר זמירות ואליהו מי"ז בתמוז עד אחר ט' באב". כלומר מי"ז בתמוז אף בסעודת ש"ק לא אמר זמירות, אך בספירת העומר לא החמיר בשבת]. לכאורה משמע מדבריו שאסורה שירה, אפילו בפה, ואפילו בשירה של מצוה. וראה בהערות המו"ל [הרב כינרתי] שהביא [מספר בין פסח לשבועות לרב צבי כהן עמ' רפה] בשם מו"ר הגרש"ז אורבאך זצ"ל שכנראה היתה במנגינה שמעוררת לריקוד ומחול. אמנם עדיין צ"ע, שהרי מדובר בשירה של מצוה. אמנם נראה שאין מדובר בהלכה לרבים, אלא בהנהגה אישית של מהרא"י, שהיה מחסידי אשכנז, ונהג בעצמו חומרות רבות [וכבר עמדו על כך העורך הרב יואל קטן והרב כינרתי במבוא עמ' 14]. עוד נ"ל שהמהרא"י נהג לזמר 'אליהו' ועוד זמירות בסעודת 'מלוה מלכה' שאכל עם תלמידיו. ולכן הייתה זו 'סעודת רשות' [כמו סעודת שידוכין], ועל כן הוא לא שר בו זמירות. מ"מ, לא מצאנו זכר למנהג זה בשום ראשון או פוסק אחר עד השו"ע ועד בכלל.אמנם רבים מפוסקי זמנינו כתבו שהמנהג להחמיר. ראה ציץ אליעזר (חלק טו, סימן לג)' אג"מ (או"ח א, סימן קסו; ג, סימן פז; יור"ד ב, סימן קלז; או"ח ד, סימן כא); שו"ת מנחת יצחק (א, קיא)[10]; יחוה דעת (ג, סימן ל; ו, סימן לד); משנה הלכות (ח, סימן קפח; יא, סימן תב-תג)[11]. וכבר הערתי למעלה שבהליכות שלמה מובא שאף מו"ר הגרש"ז ארבאך זצ"ל החמיר בזה [כנראה לאחר שפשט לפסוק לאסור, הורה בהתאם למנהג הפסיקה]. בהתאם לכך כתבו גם ספרי הליקוטים, ראה פסקי תשובות (או"ח סימן תצג); פניני הלכה ועוד. אולם שמעתי מהרב ינון ויסמן שליט"א, ששאל את מו"ר הגאון הרב אברהם אלקנה שפירא זצ"ל לגבי מוזיקה בשלושת השבועות [ובספירה], והוא אמר לו שאין שום מקור לאסור. יד"נ שא"ב כאח הוא לי הגאון הרב יהושע מגנס שליט"א סיפר לי שלפני שנים רבות נשאל לגבי מחנה בנ"ע בתשעת הימים. הרב זצ"ל שאל אותו 'מה הבעיה'. הוא אמר שתהיה שירה. הרב זצ"ל ענה לו בחיוך, 'אם יוסל רוזנבלט היה בא ושר הנני העני ממעש, היינו עוצרים אותו?'. ואז אמר לו, אין בעיה בשירה בפנ"ע. הבעיה היא בשמחה. וכאמור מדובר בתשעת הימים.
כמדומה שאף בימינו רבים החמירו בשמיעת מוזיקה בשלושת השבועות ואף בספירה, המנהג לא פשט. רבים שומעים מוזיקה בספירה, ואף בשלושת השבועות.
בהתאם לכך נראה לי שכיון שלא מצינו כן בשום ספר ראשון או בפוסקים האחרונים עד לפני שני דורות[12]. 'ובספק אין להחמיר באבילות ישנה דקילא' [כלשון החק יעקב], ופסק הפר"ח 'ולמיקל שומעין'. ונראה שהמנהג נובע מטעות בהבנת המג"א, וכל כוונתו לאסור מוזיקה בסעודת רשות, ולא ללא סעודה. והכי נמי מסתברא, שהרי אפילו ט' באב קילא מאבל, כדאיתא בשו"ת איתן האזרחי (סימן מט, הובא לעיל הערה ז).
על כן נראה לי להלכה:
א. האבלות מי"ז תמוז [וק"ו שמראש חודש אב ובשבוע שחל בו ט' באב] חמורה יותר מספירת העומר. זאת משום שהאבלות על חורבן בית חיינו חמורה יותר. זאת ועוד, ימי 'בין המצרים' רמוזים במקרא (איכה א, ג. ראה איכה רבתי א, כט). י"ז בתמוז מופיע במשנה (תענית פ"ד, ו. לדעת הבבלי בתענית שם בבית ראשון הובקעה העיר בט' תמוז, כדאיתא בירמיהו לט, ב. אמנם לדעת הירושלמי, תענית פ"ד הל' ה, גם בבית ראשון הובקעה העיר בי"ז בתמוז, אלא שמחמת הצרות טעו בחשבון). מר"ח אב ועד אחר התענית מוזכר במשנה ובגמרא (תענית כו, ב והלאה; יבמות מג). אבלות בספירת העומר מוזכרת לראשונה בספרות הגאונים כמנהג, ואין לו מקור במשנה ובגמ'. בנוסף לכך, דברים האסורים בשלושת השבועות מצד ש'זמן פורענות', לא חלים כלל בימי הספירה, שיש בה רק מנהגי אבלות, אבל אינם זמן פורענות.
ב. המנהג להימנע בספירת העומר [וק"ו מי"ז בתמוז ועד אחרי ט' באב] לעשות סעודות מרעים עם מוזיקה. כלומר שחברים יעשו סעודה יחד, וינגנו בכלי נגינה, או ישמעו נגינה דרך מכשיר אלקטרוני[13]. ויש מקום גם להימנע מסעודת מרעות עם שירה בפה. אולם בסעודת מצווה, כגון מילה ואף סיום מסכת, נהגו להתיר [כמובן שנישואין אסור אף שהוא סעודת מצווה].ג. אין מנהג להימנע מסעודת מרעות ללא מוזיקה. וכן אין חיוב מצד המנהג להימנע משירה או משמיעת מוזיקה בלא אוכל, וק"ו כשאדם שומע לבד [אפילו אוכל].
ג. בתשעה באב יש להימנע מכל דבר שמסיח דעתו מהאבילות. וממילא אסור לשמוע מוזיקה. כמו כן אסור לראות תמונות [ואפילו אלבום תמונות משפחתי] וכל דבר שמסיח דעתו מהאבילות.
ד. בשבוע שחל בו ט' באב [ולמנהג הרמ"א מר"ח ועד אחר ט' באב] יש להקפיד להימנע מדברים שמאוד משמחים את הלב, אף שמצד הדין אין בכך איסור 'כדאי הוא בית א – לוקינו וכו'.
ה מי שנהג להימנע משמיעת מוזיקה בספירת העומר או בג' שבועות מחמת שחשב שיש בזה איסור, לדעה ראשונה בשו"ע [יור"ד רי"ד, א] אין צריך התרה, והרמ"א כתב שכן המנהג. לדעה השניה בשו"ע חייב התרה בפני ג'- ומתירים לו מפני שנודע לו שהוא טעות ואין בזה איסור.
ו. מי שנהג להימנע משמיעת מוזיקה, ואפילו משירה בפה, למרות שידע שאין בזה איסור, ומ"מ נהג בכך מצד חסידות ופרישות, אסור לו לשנות מנהגו, ואף נמנעים מלהתיר לו בלא סיבה (יור"ד שם ובש"ך שם סק"ב). מ"מ האיסור הוא רק 'בל יחל דרבנן', ואין בו גררא של איסור תורה, ועל כן ספקו להקל.
בברכה
יהושע בן-מאיר
♦

שמיעת מוזיקה בתעניות

שאלה

בס"ד, תשרי תש"פ
בירח האיתנים, ה' קרן עמו ירים, ויתברך מגבהי מרומים, כבוד הרה"ג, מרביץ תורה והוראה, מסיק שמעתתא אליבא דהלכתא הרה"ג יהושע בן מאיר שליט"א.
שלומך ישגא לעולם.
האם בצום גדליה מותר לשים מוזיקה בבית? האם יש חילוק אם הוא שומע שירי תפילה של הימים הנוראים?
אציין כי בבן איש חי (דברים אות ה) כתב לגבי עשירי בטבת שאין לעשות ריקודים בלילה וביום, וכעין זה איתא בקיצור שו"ע (קכב, א). ואעיר כי אין לדמות את שאלתנו לימי בין המצרים, דהרי שם מיירי משום החורבן, דזה חמיר טפי (דמעיקר הדין בגלל החורבן רצו לבטל השירים). ואכן ראיתי דבשו"ת אבן ישראל (ז, כח) החמיר בשמיעת מוזיקה גם בצום גדליה בלילה וביום (ולא חילק בסוג השירים).
בברכת התורה, ובציפיה לישועה
גמר חתימה טובה
אלחנן פרינץ – מח"ס שו"ת אבני דרך
♦

תשובה

ברכות שנה טובה וגמר חתימה טובה, להאי גברא רבה, המפיץ לעם ישראל דבר ה' זו הלכה, הגאון הרב אלחנן פרינץ שליט"א, בעמח"ס שו"ת "אבני דרך".
א. השל"ה בתחילת מסכת תענית (פרק נר מצוה אות ו) כתב: "מן הראוי היה להחמיר בשלשה צומות, צום גדליה, ועשרה בטבת, ושבעה עשר בתמוז כמו בתשעה באב, שכולם הם משום החורבן. אבל אין גוזרין גזירה על הצבור אלא אם כן [רוב הצבור] יכולין לעמוד בה (בבא קמא עט ב), על כן לא החמירו אלא בתשעה באב בעצמו. ומבואר מדברי הפרדס שנתחבר בשם רש"י ז"ל, שעל כן איזה יחיד שמרגיש בעצמו שיוכל לעמוד בזה, טוב לו בכל ארבעה צומות שיחמיר על עצמו, לפסוק האכילה מבעוד יום, עד כאן. ונראה בעיני, דדוקא באכילה ושתיה להפסיק מבעוד יום יחמיר, כדי שיהיה תענית שלם יום ולילו, אבל בשאר דברים אין צריך להחמיר, מכל מקום אם מחמיר בהן גם כן, בינו לבין עצמו שלא יהא נראה כיוהרא, תבא עליו ברכה".
והובאו דבריו באחרונים ובבאר היטב ס' תקנ אות ב ובמ"ב שם ס"ק ו [אמנם שם בשעה"צ אות ט כתב אחד הטעמים משום "דהאידנא מצוי גזירות מן עובדי גלולים", וממילא הוי שעת הגזירה. ונראה שבימינו ליכא טעם זה. מ"מ השל"ה לא כתב טעם זה, אלא סתם כתב להחמיר מצד הסברא].
ב. ולא רק בחמישה עינויים כתב השל"ה להחמיר. וכך כתב שם באות ח: "זה לשון בית יוסף סוף סימן תקנ"ו: כתב המרדכי (בתחלת מועד קטן) [סוף תענית] (סי' תרל"ח), שהר"ש מבונבורק היה אומר בקול רם בלא כוס 'בורא מאורי האש', ולא היה אומר 'בשמים', דהוי תענוג. וכן כתב הגהות מיימונית (סוף הלכות תעניות, מנהגי תשעה באב). וגם סמ"ק (מצוות התלויות בגוף ובזמן דרבנן, מצוה צ"ו) כתב, שמברך בורא מאורי האש. וכן כתב הרב רבינו דוד אבודרהם (הלכות ליל תשעה באב), אין מבדילין על הכוס עד מוצאי תשעה באב, ואין מריחין עצי בשמים, מפני שבליל תשעה באב אין לעשות נחת רוח, אבל מברכים על האור קודם שקורין איכה, עד כאן (לשון ב"י). ממה שכתב 'ולא היה אומר בשמים משום דהוי תענוג', היה נראה דכל תענית הוא לצעוריה נפשיה, על כן ראוי למנוע מלהריח הבשמים בכל תענית. בודאי, לראבי"ה (סימן תתנ"ד), דכתבו התוספות בשמו, פרק קמא דתענית (יג א, ד"ה וכל), דבשלשה צומות אחרים מותר לרחוץ בחמין, וכתב הבית יוסף סימן תק"נ, דכן המנהג פשוט, פשיטא דאין מקום לחומרא זו. אבל המחמיר על עצמו כרבי יואל אביו של ראבי"ה, שלא לרחוץ בחמין, נראה לי שטוב לו להחמיר גם בזה. אף - על - פי שאין דומים זה לזה דרחיצה תענוג הגוף, והריח הנשמה נהנית בו, מכל מקום נחת רוח הוא גם להגוף. ואין להקשות מתשמיש המטה דשרי*, דזהו דוקא בלילה, כי עדיין לא התחיל להתענות עד שיעלה עמוד השחר למי שאינו פוסק מבעוד יום. אבל ביום, בעצם התענית, מי שמחמיר כרבי יואל ברחיצה יחמיר גם בזה...".
[* ושם בהגה: "נשמע מזה מי שפוסק מבעוד יום, כדעת הפרדס, דלעולם יזהר גם כן מתשמיש המטה, אף שבשאר ענינים אינו פורש, זהו בשביל הרואים. אמנם כשאירע לאשתו טבילת מצוה, נראה שלא יפרוש מאשתו. וגדולה מזו, התרתי טבילה לאשה בליל תשעה באב שחל להיות בשבת, וכתבתי ראיות במקום אחר"].
ג. העולה מהדברים, שמעיקר הדין פסק הב"י כראבי"ה שאין מקום להחמיר בשלשה צומות אחרים, ולכן מותר לרחוץ בחמין. ולדעה זו ודאי מותר גם לשמוע מוזיקה. זהו עיקר הדין. אמנם דעת בעל הפרדס "שאיזה יחיד שמרגיש בעצמו שיוכל לעמוד בזה, טוב לו בכל ד' צומות שיחמיר על עצמו לפסוק האכילה מבעוד יום". ואפי' לדעה זו, זה רק באכילה ושתיה, "שיהיה תענית שלם יום ולילו, אבל בשאר דברים א"צ להחמיר". מ"מ כתב השל"ה: "אם מחמיר מהן ג"כ בינו לבין עצמו שלא יהא נראה כיוהרא, תבוא עליו ברכה". ומשמע מדבריו וגם מההמשך שאפי' מי שלא מחמיר באכילה ושתיה מבערב, מ"מ יש מקום להחמיר בשאר דברים. אך זה לא מדברי הראשונים, אלא רק לדעת השל"ה ש'תבוא עליו ברכה'.
ד. אמנם חומרא זו ש'תבוא עליו ברכה' היא דווקא בעינויים, ואף היא שרויה במחלוקת ראשונים. שהרי לראבי"ה שהביאו התוס' בתענית בשמו דבג' צומות אחרים שרי לרחוץ בחמין, וכתב הב"י שכן המנהג, בודאי אין להחמיר בדבר שאינו מהעינויים. אבל לאביו של הראבי"ה, רבינו יואל, שכתב לא לרחוץ בחמין בג' צומות אחרים, ס"ל לשל"ה שיש מקום גם להחמיר בעינוי כמו להריח בבשמים, שאמנם עיקרו להנאת הנשמה ולא לתענוג הגוף, אך מ"מ "נחת רוח הוא גם להגוף". וגם זה אין להחמיר בליל התענית שבו לא מתענה מאכילה ושתיה [אא"כ מחמיר על עצמו גם בג' צומות אחרים מאכילה ושתיה גם בערב], אבל ביום כשמתענה, 'מי שמחמיר כרבינו יואל ברחיצה' סובר השל"ה ש'יחמיר גם בזה'.
ה. אם כן, מוזיקה ושירה ודאי לא חמיר מריח. ואפשר שאף קיל ממנו, שאולי לא מיקרי מוזיקה 'נחת רוח הוא גם להגוף'.
ו. מש"כ כת"ר שבין המצרים הוי מפני החורבן, הרי גם עשרה בטבת הוי משום החורבן. אמנם עשרה בטבת אפשר שקיל [בדבר זה], שהרי בו רק התחיל המצור, וטרם היה חורבן ממש. אך צום גדליה הוא סיום החורבן ממש, וגלתה שארית ישראל מהארץ, ומדוע יהיה שונה מכל דיני החורבן? כנראה כוונת כת"ר שאין לדמות צום גדליה לג' שבועות, שבהם פרט לדיני תענית יש הלכות ומנהגים בכל זמן ימי בין המצרים, תשעת הימים ושבוע שחל בו [וערב ט"ב] בפני עצמם, ולא מצד התענית [אלא שיש סברה להקל בצום גדליה, שהרי גדליה נהרג בר"ה, ורק מפני קדושת יו"ט קבעו את התענית ביום חול הראשון שאחרי ר"ה, ודמיא קצת לתענית נדחה. וכבר דנו בכך הפוסקים וכתבו שכיוון שמתחילה נקבע לג' בתשרי, לא מיקרי נדחה, ע' באר היטב ושערי תשובה שם ס"ק א, ואכהמ"ל בזה].
ז. כת"ר הפנה לספר אבן ישראל (ח"ו סי' כח) להחמיר בשמיעת מוזיקה אף בליל תענית [י' בטבת]. עיינתי בגוף הספר וראיתי שהוא התבסס על דברי השל"ה שהובאו בקיצור במ"ב. ומוכח מדבריו שלא ראה את השל"ה בפנים במקורו, וקיצור דברי המ"ב הטעה אותו. ומ"מ אני תמה על דבריו, שהרי המ"ב הביא מהשל"ה רק להחמיר בעינויים ממש, וכמובן ששמיעת מוזיקה אינה מחמשת העינויים. אמנם בגוף דברי השל"ה כתב שיש גם להחמיר בדברים אחרים שהם תענוג לגוף ולא רק לנפש, כפי שביארתי למעלה. אמנם זו חומרה בעלמא, כמש"כ בעצמו, ולא ברור שהיא חלה גם על מוזיקה ושירים. [ראוי להדגיש שתענית אסתר אינה מארבעת התעניות עליהם כתב השל"ה להחמיר. ולגבי תענית אסתר יש דעות בראשונים שהוא מצד שמחת פורים, ואכהמ"ל בזה. מ"מ ברור שהשל"ה לא כתב על תענית אסתר להחמיר, לא שיהיה לילו כיומו, ולא שיאסר בשאר עינויים].
ח. לכן למסקנה נראה שאף שלא ראוי לעשות ריקודים ושמחה, במוזיקה בפנ"ע אין כלל מקום להחמיר [למי שלא מחמיר על עצמו שלא לאכול ולשתות מבעוד יום] בליל התענית [פרט לימי בין המצרים כנ"ל], וזה בק"ו מתשמיש המיטה שהוא אחד מהעינויים. ולגבי יום התענית עצמו, אולי לבעל נפש יש מקום להחמיר. מ"מ נראה שזמירות מתוך תפילות הימים הנוראים, שמעורר ליראת שמים ולתשובה, אין מקום להחמיר.
כנה"ר ונפש יד"ע הדשו"ט כה"י
יהושע בן-מאיר
♦ ♦ ♦