מראשי ישיבת כנסת יצחק חדרה
ומח"ס משא יד ד"ח
מצוות מילה שנעשתה בספק סכנה לנימול
נשאלתי במעשה שהיה בברית מילה שלאחר שמלו התינוק הוברר שהוא חולה בצהבת גבוהה שבד"כ בכה"ג דוחין הברית, ובאותו מעמד לא השגיחו בכך. אמנם בעה"י הרך הנימול לא ניזוק, אך השאלה האם נתקיימה מצוות המילה בשלמות.♦
בשו"ת עונג יו"ט (סימן מא) האריך בנידון חולה שיש בו סכנה באכילת מצה, דודאי פטור הוא מהמצוה מדין פקו"נ, ודן שם דאם החולה עשה את המצוה ואכל מצה, לא קיים את המצוה כלל, ולהכי בעברה הסכנה חייב לאכול שנית מצה לקיים את המצוה, עי"ש כל ראיותיו.
והנה ברש"י ביבמות סד, ב (ד"ה איסורא וסכנתא) כ' גבי מתו אחיו מחמת מילה, דכיון דאינו צריך למולו הוי כמילה שלא בזמנה ואינה דוחה את השבת. ועי"ש בישרש יעקב ובחי' רבי מאיר שמחה שהעירו בדברי רש"י דאמאי במל הוי חילול שבת, הא מ"מ קיים מצות מילה, כיון דהוברר דלגביו ל"ה סכנה, אלא דאין הולכין בפקו"נ אחר הרוב ולכן אינו חייב למול במקום סכנה. אבל במל בשמיני בשבת אמאי הוי חילול שבת, הרי קיים מצות מילה.
ולכאורה נראה דמבואר בדברי רש"י דאכן במל במקום סכנה לא קיים מצות מילה, דכיון דהוי במקום סכנה ליכא למצוה כלל, והעונג יו"ט שם ציין בקצרה לדברי רש"י אלו. ויש להוסיף דבשו"ת בנין ציון (לבעל הערוך לנר) בסימן פז דן דבמל במקום סכנה דאפשר דצריך הטפת דם ברית. ובדרך אמונה להגרח"ק שליט"א תרומות פי"א ה"ז בביה"ל הסתפק בזה, וכתבתי אליו את דברי רש"י והבנין ציון הנ"ל ונהנה מהדברים. וראה בספרי משא יד ח"ב בפ' שמות עמוד כח מש"נ בזה. ולפ"ז יש לדון במעשה הנ"ל דבמל תינוק שהוברר שהוא חולה בצהבת שהמילה לו היא בסכנה, דאפשר דבעי הטפת דם ברית[2].
ובביאור הדברים נראה דהנה קיי"ל בכל איסורי התורה, חוץ בג' עבירות החמורות, דדינם דיעבור ואל יהרג ובעבר עליהם פטור מדין וחי בהם, שנאמר אלה המצוות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ודרשו חז"ל ולא שימות בהם (סנהדרין עד, א וברש"י שם ד"ה סברא: "דכי אמר רחמנא לעבור על המצות משום וחי בהם משום דיקרה בעיניו נשמה של ישראל"). ואינו נחשב למעשה עבירה, דבכה"ת דדינו דבאונס מיתה יעבור ואל יהרג, איכא ב' פטורי, חדא דין אונס הנלמד מולנערה לא תעשה דבר (נדרים כז), ועוד מילפו' דאלה המצות וגו' וחי בהם, ושני פטורים אלו חלוקים בגדרם, דמדין אונס הוי מעשה עבירה ורק דהוי פטור מעונשין, משא"כ בדין וחי בהם ליכא לעבירה כלל, ולכן גם במצוות עשה כיון דנאמר וחי בהם, אם ע"י המצוה הוא בסכנת חיים אין המצווה קיימת, וכ"מ בערוך השלם בערך ערל שכתב: "שלא נצטוו ישראל לקיים המצות במקום שיש מיתה שנאמר וחי בהם". וכן בקרי"ס בהל' יסוה"ת פ"ה הוסיף על מה שכ' הר"מ שם דבכה"ת דיעבור ואל יהרג אם נהרג הרי"ז מתחייב בנפשו, דהטעם כיון דליתא לצווי כלל במקום דנא' וחי בהם, "וכמו שהוא מצווה לשמור המצות כשאין סכנה כדכתיב ושמרתם את כל מצותו וחי בהם, כך הוא מצווה שלא לשמור כשהוא מסתכן דמכלל הן אתה שומע לאו".
והא דבפקו"נ דוחה שבת מדין וחי בהם, ולהרבה ראשונים הוי רק דין דחויה, שאני התם דמתרפא ע"י זה שהוא עובר על חילול שבת. וכמש"כ המנ"ח במצוה רצד (סק"ב) דמה"ט שו"ט בגמ' יומא פה: דמנלן דפקו"נ דוחה שבת. והטעם בזה הוא דסד"א דכיון דאין המצוה גורמת לסכנה ל"ש לומר דיעבור, דהוי כדין אין מתרפאין וכו' [וכיו"ב דנו האחרונים דבבן נח, אף דאינו מצווה על קדוה"ש כדאי' בסנהדרין עד:, מ"מ אסור לו להתרפאות מע"ז דחשיב רצון, ראה בהפלאה כתובות יט, וברע"א ביו"ד סימן סב], דכיון דאין המצוה גורמת לסכנתו, סד"א דלא נאמר כאן דין וחי בהם.
והנה בבית הלוי עה"ת פ' שמות חידש דהיכא דגם אם לא היה האונס היה עובר מרצון, אף דכעת הוי אנוס, בכה"ג לא מקרי אנוס, והוסיף דגם בפקו"נ בשבת לא מקרי אונס רק לאותם שהיו שומרים את השבת אם לא היה האונס, אבל המחלל שבת כשאינו אנוס, גם במלאכה שהוא אנוס מיקרי מחלל וכו'. ובס' תורת היולדת כתב עפי"ז דביולדת הנצרכת לנסוע בש"ק לבית חולים עדיף שתיסע עם נהג חרדי לביה"ח, ולא עם מונית שרות שנהגה בלא"ה נוסע בש"ק. ונראה לי לדון בדבריהם דיתכן דדברי הבית הלוי שייכים רק בפטור אונס גרידא, דבזה כל היכא דהיה עושה הדבר גם מרצונו לא חשיב אונס, ועדיף מדין אונס ורצון בכתובות נא: עי"ש בהפלאה, אבל היכא דהוי סכנת מיתה ופטור מדין וחי בהם, דנתבאר דבזה ל"ה מעשה עבירה כלל, להכי נראה דגם בכה"ג דהיה עושה ברצון, הא מ"מ כיון דהיה בסכנת מיתה ל"ח למעשה עבירה כלל, וא"כ גם בכה"ג יהיה פטור.
♦
קרבן פסח במדבר
והנה אי' בספרי פ' בהעלותך (פיסקא סז): "ויעשו את הפסח בגנות ישראל הכתוב מדבר שלא עשו אלא פסח זה בלבד בשנה השניה ולא עשו כל מ' שנה ומי היה מקריב שבטו של לוי שנא' ישימו קטרה באפך", ובספרי שם הובא מחלוקת דרשב"י ס"ל דרק ישראל לא היו מקריבין אבל שבט לוי הקריב שנא' ישימו קטורה באפך והלוים לא עבדו ע"ז. ובספרי דבי רב שם ביאר דשבט לוי שלא עבדו ע"ז סמכי אניסא והיו מלין את בניהם אע"ג דלא נשבה רוח צפונית וכו', אבל ישראל עבדו ע"ז וכיון שכן לא היו ראויין לסמוך אניסא, ומש"ה לא מלו שלא נשבה להם רוח צפונית וכו'.וברמב"ן וברא"ם (עה"ת שם ט, א) כתבו דפסח לא נהגה במדבר אלא בשנה זו לפי שלא מלו במדבר והיתה מילת זכרים ועבדים מעכבת בהם וכו'. וכ"מ ברמב"ן לשיטתו ביבמות עב, וכ"נ בתוס' קדושין לז, ב (ד"ה הואיל). ותמה השער המלך בהל' ק"פ (פ"ט ה"ט) דבאנוסין אין מילת זכריו מעכבת, וצ"ל דקאי על ערלת עצמם דמעכב גם באונס. ובישרש יעקב ביבמות שם כתב דכיון דהם סיבבו את האונס לעצמן לא חשיב אונס גמור ומש"ה מילת זכרים מעכבתן.
ומצאתי בפי' המיוחס לראב"ד על הספרי בהעלותך שם שכתב וז"ל: דשבט לוי לא היו נזופין, והוסיף דבני לוי סמכו על הנס ולא הניחו בעבור זה מלמול, גם צ"ל שכל הצדיקים שהיו בכל שבט כמו כן היו מלים בניהם אבל כיון שלא היה לו רוב שבט לא חשוב להו, אי נמי כיון שלמדו מבני לוי תלו להו בבני לוי וכו' עכ"ל. ומתבאר הטעם דשבט לוי הקריבו פסח במדבר דסמכו על הנס.
ובשו"ת חת"ס (או"ח סימן רח ד"ה וראיתי) הקשה דאיך שבט לוי מלו במדבר הא הוי סכנה, ועי"ש שהסיק דלשבט לוי היה נס דהיה להם רוח צפונית מבין העננים וכו'. ועי"ש עוד בחת"ס שדן אם במקום סכנה צריך למול ומותר לו להסתכן. ובבית יצחק (יו"ד ח"ב בהל' מילה סימן צ סק"ב) הביא את קושיית החת"ס, ובתחילה כתב דהא דלא נשבה דהיו נזופין ושבט לוי לא היו נזופין, והוסיף דלא היה מזיק להם בדרך נס ולכן מלו בניהם, ועי"ש שהאריך אם במקום סכנה מותר למול את בנו.
אכן צ"ע דאיך היה מותר לשבט לוי להיכנס לסכנה ולקים מצות מילה, והרי במקום סכנה אפשר דלא קיים מצות מילה כלל. ובספורנו פ' ברכה עה"כ ואת בניו לא ידע כי שמרו אמרתך כ' דשבט לוי לא הקפיד על חיי בניו במדבר כדי לשמור אמרתך והיא מצות מילת הבנים אע"פ שהיו מתים רבים מהם וכו'. וצ"ע בדבריו לומר דמלו אף שמתו, והא במקום סכנה ליכא למצות מילה כלל.
ובשער המלך המובא לעיל הקשה דבמדבר כיון דהוי סכנה ולא יכלו למול מדין וחי בהם אמאי מעכבן בפסח, וא"כ למה כל ישראל לא הקריבו פסח הרי היו אנוסין, ואיך כ' הרמב"ן דלא הביאו פסח משום ערלת בניהם ועבדיהם. ומוכרח לומר דהא דאין מלין בלא נשבה רוח צפונית ל"ח אונס גמור, כיון דמחמת דעבדו ע"ז והיו נזופין לא נשבה להם רוח צפונית והוי בדרגה של אונס מחמתם, וכ"כ בישרש יעקב ביבמות שם הנ"ל. אכן שבט לוי שלא עבדו ע"ז היו ראויים לנס ונשבה להם רוח צפונית ושוב לא היו אנוסים במילה. וזש"כ הספרי דבי רב [לחס"ד] בביאור הספרי דעבדו ע"ז והלויים לא עבדו ע"ז, והיינו דמשו"כ יכלו בני לוי לסמוך על הנס ולמול, ובנ"י לא היו ראויים לכך וזהו גנותם. והיינו דאין הגנות רק שלא עשו הפסח, אלא בסיבה דלא עשו פסח שהיו ערלים ולא היו יכולים למול מחמת שלא נשבה להם רוח צפונית והיה להם סכנה וכנ"ל.
ונראה לחדש בזה ובהקדם מש"כ בפי' הספרי לרבינו אליעזר נחום שהביא מהכלי יקר עד"ז דרוח צפונית הוי כיומא דעיבא דשבט לוי סמכינן על שומר פתאים ה', אבל כלל ישראל לא סמכו ע"ז לבטוח בה' דאכתי בפחזותם של מצרים קיימי וכו'. ועד"ז כתב גם בנהור שרגא ביבמות עב דמוכח בגמ' דבלא נשבה רוח צפונית לא גרע מיומא דעיבא היינו יום המעונן, וכיון דהשתא מהלי' ביומא דעיבא משום שומר פתאים ע"כ דליכא סכנה גמורה. וא"כ גם במדבר אם היו רוצים היה אפשר להם למול ול"ה אונס גמור לענין שלא יעכב בהם מילת זכרים עכ"ד. וכ"כ הנצי"ב בפי' בספרי שם. ועי' עוד באחיעזר אב"ע סימן כג-ב דשומר פתאים ל"ה דין סכנה ממש.
♦
מילה במקום סכנה אם דוחה שבת
והנה בריטב"א ביבמות שם שכ' על יומא דעיבא יום המעונן דאמרי' שומר פתאים ה', "דלפום ה"ט מאן דלא בעי לממהל ביומא דעיבא הרשות בידו ושפיר עבד שלא לסמוך על שומר פתאים ה' מ"ה הר"ם, וה"ה שהיה ראוי שלא לימול בשבת ושהוא יום מעונן" עכ"ל. ומשמע יסוד גדול בריטב"א דביום דעיבא ל"ח סכנה גמורה ולהכי הרשות ידו שלא לימול, והיינו דאינו חייב למול והרשות בידו. וניחא היטב מש"כ דגם בלא נשבה רוח צפונית ל"ה סכנה גמורה, ולהכי שבט לוי מלו ויכלו לסמוך על הנס היינו על שומר פתאים, אבל כלל ישראל לא מלו. ואכן לריטב"א בזה הרשות בידו אם למול או לאו, אבל בלא מל חשיב אנוס, ולכא' א"כ לא יעכבו בקרבן פסח, אבל במדבר כיון דלא נשבה רוח צפונית מחמת חטאם להכי ל"ח אונס וכנ"ל.והנה הסיק הריטב"א דראוי שלא לימול בשבת. ונראה ביאור דבריו הוא דלדחות שבת בעי שיהא חייב במצוות מילה, וביומא דעיבא, אף דיכול למול ויקיים מצות מילה, מ"מ אינו חייב למול ולהכי מילתו אינה דוחה שבת. ולשון הריטב"א הנז' הוא דראוי שלא לימול בשבת, ונראה דהכוונה היא דאכן אסור למול בשבת, אלא דיתכן דמי שהוא בעל דרגה ובעל בטחון יוכל למול בשבת. ולפ"ז יש לדון דבשבט לוי דיש להם הנהגת ניסית אפשר שיהיו חייבים במילה בכה"ג, וכיון שכן דוחה שבת אצלם. ומצינו בחזו"א בכתבים ותשובות (סימן מח): "וכל חולי תינוק הוה ספק סכנה כי עלול לנתק מחולי לחולי, והלב יודע כי אומץ הרגשתו לבריאות בנו, ואומץ חרדת גדר שמירת שבת, ופעמים נשתנה הדין לפי חוזק בטחונו בהי"ת".
ובקובץ הערות ביבמות (סימן מח סקי"ט כ, ובחדש אות תנג) כתב בדעת ר"ת המובאת בראשונים ביבמות ריש פרק הערל ע. דערל שמתו אחיו מחמת מילה אינו מעוכב בפסח ותרומה, דכיון דמתו אחיו מחמת מילה הוי פקו"נ וליכא למצות מילה, ואינו כמו אנוס ולהכי לא חשיב ערל. אבל מודה ר"ת דאם אין לו סכין למול עצמו דאסור בתרומה. והוסיף שם דרש"י ביבמות שם דחולק וסובר דגם במתו אחיו מחמת מילה אסור בפסח ובתרומה, ס"ל דאינו אלא כמו אנוס, ומש"ה אסור בתרומה. אמנם ברש"י ביבמות שהבאתי לעיל דס"ל גבי מתו אחיו מחמת מילה דכיון דאינו צריך למולו הוי כמילה שלא בזמנה ואינה דוחה שבת, ונתבאר בדעת רש"י דבפקו"נ מדין וחי בהם ליכא למצות מילה ולהכי הוי כמילה קודם זמנו ואינו דוחה את השבת. ולפ"ז צריך לדחוק בדעת רש"י כאן דס"ל דמ"מ אינו אוכל בתרומה מחמת פסול הערלות שבו, וגם במתו אחיו מחמת מילה נחשב ערל וצ"ב.
ואפשר לומר בדברי רש"י דאכן גם במתו אחיו מחמת מילה הוי ערל ושייך בו קיום מצות מילה, ואם מל בסכנה אכן אינו צריך הטפת דם ברית, ודלא כספק הבנין ציון הנ"ל, ולכן סובר רש"י דנחשב ערל לאיסור אכילת תרומה. וכוונת רש"י היא דבמל במתו אחיו מחמת מילה אף שקיים מצות מילה, מ"מ בשמיני אין מילתו דוחה שבת כיון דאינו חייב במצות מילה. דלענין דחיית שבת בעינן שיהא חייב במצוה, ולא סגי במה שיש לו קיום מצוה, וזש"כ רש"י דהוי כמילה שלא בזמנה, היינו כמילה אחר שמיני, דאינו דוחה שבת. ודומה לריטב"א הנ"ל דביומא דעיבא אין מילתו דוחה שבת. וראיתי בספר הערות להגריש"א זצ"ל בקדושין לח שכתב דאכן במקום סכנה נתקיימה מצות מילה, אך מ"מ אינו דוחה שבת כיון דאינו חייב למולו מחמת ספק סכנה, וכמש"נ.
ויש להוסיף כיו"ב את דברי רש"י המפורסמים ביבמות לג, ב (ד"ה שחיטה) שכתב דאין כאן זרות. ודייק הרש"ש דמשמע דזר השוחט ק"צ בשבת איסור שבת מיהא איכא דלא הותרה שבת במקדש אלא לכהנים בלבד. ועי"ש ברש"ש מה שהביא בשם החכ"צ. וצ"ע דהא שחיטה כשרה בזר, ואמאי אין הזר יכול לשחוט ק"צ בשבת. וביאר הגרי"פ על הרס"ג ח"א עמוד שס (ובח"ב ל"ת קפג) בד' רש"י דלדחות שבת הוא מחמת מצוות וחובת הקרבת התמיד, והמצוה והחובה נאמרה על הכהנים, ומדין הקרבן מצותו בשבת בשחיטת כהנים. עכ"פ מדברי רש"י סמך לדברינו דהדחיה בשבת היא מחמת חיוב המצוה, וה"ד כשהוא חובה ולא כשהוא רשות.
ובזה נראה לבאר את דברי התוס' הידועים בכתובות כג. (ד"ה עדי) שכתבו דמשכח"ל נ"מ בעדות שהיא שבויה, דבנה יהא חלל ויתחייב סקילה בעבודה בשבת וכו'. ותמהו מפרשי הש"ס (ראה מים חיים שם ועוד) הרי חלל עבודתו כשרה. והעונג יו"ט שם בסוף הסימן כתב דכיון דלכתחי' אינו עובד אין עבודתו דוחה שבת. וכעי"ז כתב הדבר אברהם (ח"א סימן כ"ו סק"ו), וכן ברש"ש בקדושין יב. מדמי' ליה לרש"י הנ"ל דשחיטת ק"צ דוחה שבת רק ע"י כהן, וה"נ בחלל הוי חילול שבת. ולדברינו ניחא יותר בפשיטות, דהיינו דכיון דלדחיית שבת בעי' שיהא מחוייב בעבודה, להכי בחלל אף דעבודתו כשרה, אבל ודאי אינו מצווה לעשות העבודה להכי אין עבודתו דוחה שבת.
ומצינו עוד כיו"ב מש"כ בתוס' הרשב"א משאנץ בפסחים עא, ב שהביא ספק נפלא מרבו הר"י הזקן לענין קרבן תמיד שהקריבו שלא לשמה, דדינו דהוא כשר ולא עלו לבעלים לשם חובה כדאיתא בריש זבחים, דכיון דהוי נדבה שוב הוי חילול שבת מחמת שלא יצא ידי חובת תמיד. והיינו דאף דשלא לשמו הוי שם תמיד עלה, כדאי' במנחות פט, ב דטעון נסכים וגזרי עצים, מ"מ הא הוי תמיד של נדבה ולא חובה וממילא אינו דוחה שבת. וכך משמע גם בר"מ שגגות פ"ב הי"ג: "השוחט בשבת שלא לשמו הרי"ז חייב חטאת", ובכס"מ הביא מקורו בתוספתא פסחים פ"ה ה"ו, דקתני חייב ויקטיר אימורים לערב. והטעם בזה נראה דכיון דהוי קרבן נדבה ואינו מקיים חובת קרבן תמיד, להכי אינו דוחה שבת, דהרי לא יצאו ידי חובת תמיד וצריכים הצבור להביא תמיד אחר לחובתם, להכי שפיר הך תמיד נדבה לא דחי שבת. וספיקו של הר"ש בזה נראה דכיון דהוי קרבן תמיד נדבה, אפשר דדחי שבת, דשם קרבן תמיד דוחה שבת. וראה מה שכתבתי באריכות בענין זה במאמר בהאוצר גליון ו מעמוד ריא ולהלן בדין קרבן צבור דוחה שבת.
והנה בתוס' חגיגה ד: (ד"ה דמרבה) כתבו דבמתו אחיו מחמת מילה ל"א דהוי ערל כטמא. ולכאורה יקשה מסוגין דערל כטמא נאמר גם במדבר, אף דבמדבר היו אנוסין שלא נשבה להם רוח צפונית. אלא ע"כ דשאני אונס דרוח צפונית דפטור ממילה, אבל יכול למול, והוי כיומא דעיבא דכתב הריטב"א דהרשות בידו אם למול או לאו, ולהכי אמרי' אז דערל כטמא.
♦
שיטת הרמב"ם בג' עבירות החמורות
ברמב"ם בפ"ה מיסוה"ת ה"ד כתב: "כל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ועבר ולא נהרג הרי זה מחלל את השם וכו', ואעפ"כ מפני שעבר באונס אין מלקין אותו ואצ"ל שאין ממיתין אותו ב"ד", ונשנו הדברים גם בר"מ פ"כ מהל' סנהדרין עי"ש. וכ"כ כמה ראשונים ביבמות ריש פרק ששי עי"ש. והכס"מ שם הביא דהרמ"ך חולק וס"ל דבעבר ולא נהרג חייב מיתה. וכ"ה המחלוקת ברמב"ן שבת עב, ב ובר"ן בסנהדרין סא, ב עי"ש. ובפשטות פליגי אם בג' עבירות דנא' בהם דינא דיהרג ואל יעבור קיים פטור אונס, דלהר"מ אין לעונשו, כיון דמ"מ אנוס הוא, והרמ"ך ס"ל דבהנך עבירות כשם שלא נא' דין וחי בהם כך הופקע מהם פטורא דאונס. ובר"מ שם ה"ו כתב: "חלה ונטה למות וכו' ואם עבר ונתרפא עונשין אותו ב"ד עונש הראוי לו". וביארו במנ"ח (מצוה רצו סק"ג) ובאור שמח (שם) דשאני התם דמתרפא מרצונו וכו'. ובמנ"ח שם (סק"ב) הוסיף כעי"ז בעיקר דין פקו"נ, דשו"ט בגמ' מנלן דדוחה שבת, והטעם בזה הוא דסד"א דכיון דאין המצוה גורמת לזה ל"ש לומר דיעבור, דהוי כדין אין מתרפאין וכנ"ל.והנה ברמב"ם פט"ו מהל' תפילה ונשיאת כפים ה"ג כתב: "כהן שעבד עבודה זרה בין באונס וכו' אינו נושא כפיו", ובכס"מ כ' דצ"ע מנ"ל הא וכו'. וכוונת הכס"מ להקשות להר"מ לשיטתו דבעבר ולא נהרג אין עונשין אותו, והיינו דאיכא פטור אונס, ורק דביטל מצות קדוה"ש, א"כ ל"ח כהן שעבד ע"ז (וניחא בזה מה שתמה על הכס"מ בס' קובץ על הר"מ שם בשם החכ"צ סימן יג, וברבינו מנוח שם נראה דהר"מ מיירי בגוונא דמתרפא מע"ז, דדינו דעונשין אותו). ונראה, ובהקדם דברי הרמב"ם בסה"מ ל"ת רצד: "הזהיר מענוש האנוס על חטאו אם עשאו אחר שהיה אנוס על המעשה" וכו' (וכ"ה לשון הרמב"ם בהל' סנהדרין הנ"ל, ובסמ"ג ל"ת רא, ובחינוך מצוה תקנו). וברמב"ן (שרש שמיני) השיגו, שזה הלאו הוא מניעה שהאונס פטור ממיתה וממילא אסור להמיתו וכו'. וי"ל בדעת הרמב"ם דבאונסין הוי מעשה עבירה, והא דאינו נענש הוי הלכה נפרדת גבי ב"ד דהם מוזהרין שלא לענוש את האנוס. וזהו שכ' הר"מ האי דינא בהל' סנהדרין ובהל' יסה"ת, והדגיש דאין ב"ד ממיתין אלא ברצונו ובעדים ובהתראה, דהם דינים שנאמרו לב"ד, ולהכי מנאה הר"מ בסה"מ לל"ת לב"ד שלא לענוש את האנוס. אכן י"ל דכ"ז ה"ד לענין הג' עבירות, כיון דלא נא' בהם דין וחי בהם, אבל בכל התורה כולה דדינו דיעבור ואל יהרג ופטור מדין וחי בהם, בזה ל"ח למעשה עבירה, וכמו שהבאתי לעיל מהערוך והקרי"ס. ויעוי' היטב בדברי הרדב"ז בהל' סנהדרין שם דמבואר כן בדבריו.
ונראה דזהו ספיקו של המשנה ברורה (סימן שכח סקל"א) אם שרי לחלל שבת כדי להציל מי שרוצים לחייבו לעבור עבירה של יהרג ואל יעבור וימסור נפשו על כך. והיינו כיון דבהנך עבירות ליכא לדינא דוחי בהם, א"כ לא חשיב הצלה ולהכי א"א לחלל עליו את השבת, והמ"ב כתב "דאפשר" דמחללין עליו את השבת עי"ש.
ובשו"ת חמדת שלמה (או"ח סי' לח) כתב להוכיח מע"ז נד, א דאמרי' דבאונס ל"ה נעבד, הרי דבאונס לא הוי מעשה דידיה כלל. אמנם בגמ' שם פליגי בזה ר"ז ורבא אם באונס חשיב לנעבד ועי"ש בתוס'. ובריטב"א שם מבואר דר"ז ס"ל דבעובד ע"ז באונס הוי רק עבירת קדוה"ש ולא חשיב עובד ע"ז, ולהכי אף הבהמה ל"ה נעבד, ורבא פליג וס"ל דחשיב עובד ע"ז ורק דאינו נענש, ולהכי הבהמה הוי נעבד עיש"ה. והרמב"ם בהל' אסו"מ פ"ד ה"ו פסק דגם באונס הוי נעבד, והיינו דס"ל דגם באונס חשיב עובד ע"ז ורק דאינו נענש, ולהכי הבהמה אסורה מדין נעבד. וכ"כ בחמד"ש שם בסימן לט. וניחא דעת הרמב"ם הנ"ל בהא דס"ל דבג' עבירות החמורות, אף דלא נא' בהן דין וחי בהם, מ"מ איכא בהן פטור אונס, אלא שבפטור אונס הוי מעשה עבירה אלא דאינו נענש, ונמצא דחשיב עובד ע"ז, ולהכי הבהמה נאסרת מדין נעבד. ושפיר ניחא מש"כ הר"מ הנ"ל גבי נשיאת כפים דבכהן שעבד ע"ז באונס אינו נושא כפיו, כיון דגם באונס חשיב עובד ע"ז (ומש"כ הר"מ בהל' יסוה"ת דחילל את השם, היינו דנוסף לאיסור ע"ז הוי גם חה"ש).
ובפרשת דרכים להמשנה למלך (דרוש שני) הקשה בהא דאאע"ה מסר נפשו באור כשדים (וכן ביוסף דהיה בסכנה ליהרג ע"י פוטיפר), והרי אם אית ליה דיני בן נח אינו מצווה על קדוה"ש, ואפי' נימא דהחמירו על עצמם, והאבות נהגו לחומרא כדין ישראל, מ"מ הא באינו מחוייב ליהרג כ' הר"מ דבנהרג הרי"ז מתחייב בנפשו. והסיק דע"כ דהי' להם דין ישראל עכתו"ד. אך להמבואר מש"כ הר"מ דבכה"ת דיעבור ואל יהרג אם נהרג הרי"ז מתחייב בנפשו, ה"ד בישראל דנא' בהו דין וחי בהם, דחביבה נפשו של ישראל כפרש"י הנ"ל, ובזה הוי הפקעה מהאיסור והמצוה, וכמו שהבאנו מהערוך והקרי"ס, ומש"ה אסור לו ליהרג. אולם, בב"נ דלא נא' בו דינא דוחי בהם, ורק דאיכא פטור אונס, וכדאי' בסנהדרין שם (ועי' בח"א מהרש"א בנדרים לא, ב, ובחת"ס שם, ובהגהות רע"א בשו"ע יו"ד סימן סב על הש"ך סק"ג), בזה שפיר יכול להחמיר וליהרג, כיון דהוי מעשה עבירה וכמש"נ. והפר"ד אזיל לשיטתו, דס"ל שם דבב"נ ג"כ אסור להחמיר על עצמו (ודלא כמהר"ש יפה שהביא שם). ועי' ברמב"ם בהל' מלכים פ"י ה"ב שכתב: "ב"נ שאנסו אנס לעבור על אחת ממצותיו מותר לו לעבור אפי' נאנס לעבוד ע"ז עובד" וכו'. ולכאורה בכה"ג חייב לעבוד ע"ז, דאם לא יעבור ויהרג הרי"ז מתחייב בנפשו. וע"כ דבב"נ כיון דפטורו הוא רק מדין אונס שפיר יכול להחמיר על עצמו וליהרג. ובנחל אשכול (על ס' האשכול) בהל' מילה הרגיש בזה, וכ"כ בבנין ציון (סי' קעב) לגבי תמר דדינה כב"נ ולהכי יכולה הייתה להחמיר על עצמה ליהרג, וכ"נ במשך חכמה בפ' ברכה (ד"ה ויבכו, בסוגרים), וכן נקט במהר"ץ חיות בסוטה יא, ב, והארכתי בזה בספרי משא יד ח"א בפ' לך לך.
♦
סכנה בישיבת הדיינים
הנה בצווי הנא' לדיינים בפ' דברים "לא תגורו מפני איש", איתא בספרי שם: "שמא תאמר מתיירא אני מפלוני שמא יהרוג בני שמא ידליק גדישי ת"ל לא תגורו". ובפשטות בדברי הספרי מבואר דאיכא דין מסי"נ לקיים את הדין. וצ"ע, דאמאי לאו דלא תגורו מפני איש אינו נדחה מפני פיקוח נפש. ואפי' אם נימא דל"ה ודאי פקו"נ אלא ספק שמא יהרגוהו, וכנראה מלשון הרמב"ם פכ"ב מסנהדרין ה"א: "שמא יהרוג את בני" וכו', הא ספק פקו"נ דוחה כה"ת. ובכלי חמדה שם העיר על הספרי, דאמאי לגבי השבת אבידה אינו מחוייב להפסיד ממונו, ותי' דשאני הכא דהוי מצוה לשמים כי המשפט לאלקים וכו', אך לא ביאר אמאי חייב למסור נפשו. וצ"ל דכמו דבמצוות מלחמה לא נאמר פטור דפקו"נ, דזהו ממהות המצוה, ה"נ בלאו דלא תגורו זהו גופא הצווי לקיים את הדין. וכ"נ ברבינו יונה בשע"ת (שער שלישי אות קפח), שכתב כי היושב על המשפט אין לו לפחד מאנוש ימות וכו'. אמנם ברבינו יונה באות לג כתב: "לא תגורו מפני איש הוזהרנו להאמין שלא יקרנו נזק מצד משפט הצדק כמו שאמרו רבותינו שלוחי מצוה אינם ניזוקים וזה פרוש כי המשפט לאלקים הוא שלא יבואכם נזק בסיבתו" עכ"ל. ומוכח דמיירי בגוונא דלא ברי היזקא, ועל זה נאמר לא תגורו היינו שהדיין לא יפחד בזה.ואכן, כבר כתב הב"ח (חו"מ סימן יב) דלא קי"ל כהך ספרי ואינו מחוייב למסור נפשו על פסק ב"ד. וכ"כ בשבות יעקב (ח"א סימן קלח) דהיכא דהוי סכנת נפשות הוי ככל התורה דנדחית מפני פקו"נ, ומיירי הכא רק במאיימין על הדיין אבל אין בזה חשש ממש ובזה קאי הלא תגורו. וכן נקט במרומי שדה (סוטה מז:) ובהעמ"ש משפטים (שאי' נח אות כט), והוכיח כן מכ"ד ומדברי הרמ"א בסימן יב.
ובפנים יפות בסו"פ בלק כתב בתו"ד בהא דמשרע"ה לא הרג את המדיינית לאחר שפנחס אמר לו הלכתא דקנאין וכו', ותירץ דכיון דמשרע"ה היה כהן גדול הרי אסור לו להרוג את המדינית ולטמא עצמו [ודוקא פנחס הרג, דעדיין לא נתכהן], דהא הוי סכנת מיתה להורגה, ואינו מחוייב למסור נפשו על דין זה. ואפי' להנך דס"ל דמותר להחמיר וליהרג [ודלא כר"מ בפ"ה מיסוה"ת דבכל התורה חוץ מג' עבירות החמורות בנהרג הרי"ז מתחייב בנפשו], מ"מ אינו יכול להחמיר ולהורגה כיון דעי"ז נטמא עכתו"ד. ודבריו מחודשים, אולם הא מיהא מבואר בדבריו דאינו חייב להסתכן בשביל לקיים דין קנאים פוגעים בו. ויתכן דבדין קנאין וכו' לכ"ע כן הוא, דהרי ל"ה פסק ב"ד דנימא עליו צווי דלא תגורו. ועוד מבואר בדבריו דבשביל לדחות את הלאו דטומאה בעי' שיהא מחוייב להורגה. ובאינו מחוייב ליכא היתר על הלאו דטומאה, אף דאית ליה קיום מצוה בזה שהורגה דהא הוא מקיים בזה דין קנאין פוגעים בו, מ"מ כיון דאינו חייב בכך אינו דוחה את הלאו דטומאה. ומתאימים הדברים למש"נ לעיל דבשביל לדחות איסורים או שבת וכיוצא בעי' שיהא חייב במצוה ולא סגי במה שיש לו קיום מצוה וכדפי'.
♦ ♦ ♦