ראש ישיבת ארחות תורה ובעל רבִד הזהב
בעניין בל תוסיף
גמ' ר"ה ט"ז. "למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין כדי לערבב השטן, ובתוס' שם הקשו תימה הא קעבר משום בל תוסיף, וכי תימא כיון דכבר יצא הו"ל שלא בזמנו דלא עבר, הא אמרינן גבי ברכת כהנים דאין מוסיף ברכה אחת משלו משום דלא עבר עליה זימניה כיון דאילו מתרמי ליה צבורא אחרינא הדר מברך להו ה"נ אי מתרמי להו צבורא אחרינא הדר תקע להו".וברעק"א תמה ע"ז, דבשלמא בברכת כהנים הרי אי מתרמי ליה צבורא אחרינא הו"ל חיובא דידיה, משא"כ בשופר, הרי כבר יצא יד"ח ורק דיכול לתקוע לאחרים להוציאם יד"ח, והיאך יחשב זימניה. ובחת"ס (שו"ת או"ח קס"ז) כ' לבאר את דברי התוס' דס"ל דמדין ערבות חשיב שעדיין הוא מחוייב בדבר והו"ל כחיובא דידיה [וכבר נתבאר במק"א דהרעק"א לשיטתו בכ"מ דערבות הוא דין מחודש שיכול להוציא אחרים, ולא משום דנעשה בר חיובא, וע' קה"י ר"ה סי' ט"ו].
ויל"ע בזה, דהנה בשופר מצינו שאף שיצא יכול לתקוע לנשים להוציאן יד"ח, ומקשים לשי' הרא"ש דאין ערבות לנשים היאך תוקעין להם. ומוכח בזה דבתקיעת שופר א"צ לדין ערבות, כיון דעיקר המצוה הוא השמיעה, ורק דיש דין שצריך לשמוע מבר חיובא דאל"כ אין זה כלל תקיעה של מצוה, אבל כשהתוקע בר חיובא, אעפ"י שבפועל אינו מחוייב, מ"מ הוא מוציא את השומע בשמיעתו. וא"כ, כיון דבשופר אין מוציאין מדין ערבות, הדרא קושיית רעק"א לדוכתא, דאמאי חשיב בר חיובא אי מתרמי ליה צבורא אחרינא. ולא מסתבר לומר דאף דא"צ לדין ערבות מ"מ שייך נמי להוציא מדין ערבות וחשיב מחוייב בדבר, דבפשטות כיון דהמצוה היא לשמוע, תו ל"ש כלל ערבות, דאין ערבות להוציא בשמיעה, וצ"ע.
בדף כח: בתוס' (ד"ה ומנא) הקשו ג"כ הך קושיא דהיאך חוזרין ותוקעין והא הו"ל בל תוסיף, והוסיפו בקושייתם דאין לומר דכיון דכבר יצא לאו זמניה הוא דאי מתרמי וכו' ועוד דאפי' לאו זמניה כיון דמתכוין לשם מצוה עובר בל תוסיף. והקשה הרעק"א מאי שנא יושב בסוכה בשמיני דמבואר בגמ' דחשיב שלא בכונה, ואף דמתכוין לישב בסוכה, לכוונה לערבב השטן דחשיב כונה.
והנה, הרשב"א והריטב"א בסוכה לו: כתבו דיושב בשמיני בסוכה בחו"ל אינו עובר משום בל תוסיף כיון דחז"ל תיקנו שיושבין בסוכה ואין זו הוספה. ולדבריהם צ"ל דמה דאיתא בגמ' דיושב בשמיני אינו עובר משום דשלא בזמנו בעי כוונה, ע"כ איירי בא"י, דבחו"ל בלא"ה ליכא בל תוסיף. וכ"מ בבהגר"א סי' תרס"ו. אלא דקושיית רעק"א היא לשי' התוס' שם בר"ה (ד"ה דלמא) דהנדון דילקה משום בל תוסיף הוא אף בחו"ל, וכן מבואר ברש"י בעירובין קג. (ד"ה ועוד). ולפי"ז קשה אמאי לערבב השטן חשיב כונה טפי מיושב בסוכה בשמיני דלא חשיב כונה.
והנה, בעיקר פלוגתא דרש"י ותוס' עם הרשב"א והריטב"א ביושב בסוכה בשמיני בחו"ל אי שייך בל תוסיף, נראה לבאר בזה דפליגי בגדר האיסור דבל תוסיף. דרש"י ותוס' ס"ל דב"ת היינו שמחדש מצוה, וא"כ גם כשיש תקנ"ח, מ"מ הא גופא לישב בסוכה ביום שלא ציותה תורה הרי זה בל תוסיף [ואף דבנר חנוכה ומגילה אין ב"ת, שאני התם דאין זה כלל ממין המצוה שבתורה, אבל סוכה שיש מצוה בתורה והוא מוסיף עליה ומחדש מצות סוכה הרי זה ב"ת]. והרשב"א והריטב"א ס"ל דב"ת הוא שמוסיף על המצוה, כגון אם יש מצוה של ז' ימים לישב בסוכה והוא עושה ח' ימים הרי הוא מוסיף על מצות סוכה. אבל כשיושב בשמיני מחמת תקנ"ח הרי אי"ז הוספה על הסוכה אלא ענין בפנ"ע מצד תקנ"ח, ובכה"ג אין זה ב"ת.
ובבהגר"א (לקוטים על הש"ס) כתב דלהשיטות דקושיית הגמ' דיושב בסוכה ילקה היינו בחו"ל, א"כ י"ל דגם אם ישב בתשיעי ילקה, והא דנקט בגמ' שמיני משום דאז קשיא טפי על הנך דבני חו"ל שיושבים בסוכה בשמיני, משא"כ בתשיעי לא מצינו באמת שיושבים, אבל להשיטות דהקושיא היא בא"י שמי שיושב בשמיני ילקה, הרי מהא דקאמר שמיני ולא אמר תשיעי מוכח דבתשיעי אין ב"ת. ולפמשנ"ת נראה דגם מצד הסברא פליגי בזה, והיינו דלפרש"י ותוס' דב"ת הוא שמחדש מצות סוכה, א"כ גם בתשיעי הוה ב"ת, אבל להרשב"א והריטב"א דהב"ת הוא שמוסיף על המצוה, א"כ בתשיעי אין לו שייכות לעיקר המצוה ואין כאן הוספה על המצוה. ועי' עוד ברש"י עירובין צו. שמניח תפילין בלילה או נשים שפטורות מן התפילין איכא למ"ד דעוברים בב"ת, והיינו כנ"ל דאף שאינו מוסיף על המצוה הוה ב"ת.
הדרן לקושיית רעק"א בדברי התוס' בר"ה שכתבו דלערבב השטן חשיב בכונה, ומ"ש מסוכה בשמיני בחו"ל דמבואר דלא הוה כונה. והנראה בזה, דהנה התוס' שם תירצו על הקושיא מתקיעות דלהוי ב"ת וז"ל: וי"ל דלא שייך ב"ת בעשיית המצוה ב' פעמים, וברכת כהנים נמי אפי' מברכין כמה פעמים לצבור אחד אין זה ב"ת אא"כ מוסיף ברכה אחת, וכן אם נטל לולב כמה פעמים ביום וכו', וכן נותן כמה הדסים כמה ערבות אין זה ב"ת אא"כ מוסיף מין אחר ע"כ. ונראה דבקושיא סברו התוס' כשי' הראשונים דב"ת היינו שמוסיף על המצוה, א"כ בעושה המצוה ב"פ ג"כ הוה ב"ת, דהתורה אמרה פעם אחת והוא מוסיף עוד פעם. וכן בלולב התורה אמרה ג' הדסים והוא מוסיף עוד הדסים. ולפי"ז באמת כוונה לתקנת חז"ל או לערבב השטן ג"כ הוה כוונה, דסו"ס הוא מתכוין למצות תקיעת שופר או למצות סוכה [ולפי"ז צ"ל דמה דאיתא בגמ' דסוכה בשמיני אין זה כונה, היינו בא"י כשאינו מתכוון כלל למצוה. ובחו"ל אין ב"ת, כמו שבארו הראשונים דאחר שחז"ל תיקנו אין זו הוספה כלל, וכשי' הרשב"א והריטב"א]. ובתירוץ כתבו התוס' דב"ת הוא רק כשמוסיף מין אחר, דהיינו כשי' רש"י דבעינן שיחדש מצוה. וזה שייך רק אם יושב בסוכה בזמן שאינו מחוייב או שנוטל עוד מין שאינו מצווה עליו בתורה. משא"כ בעושה ב' פעמים אינו מחדש מצוה אלא מוסיף בעשיית המצוה, וזה אינו ב"ת. ולפי"ז באמת ביושב בחו"ל גם שייך ב"ת, דסו"ס הוא מחדש מצוה. וזהו דפריך בגמ' דיושב בסוכה ילקה היינו בחו"ל [ודלא כמו שסברו בקושיא דהפירכא היא בא"י], ומשני דאי"ז כוונה כיון דאין כוונתו לקיים מצות סוכה מחודשת בשמיני, אלא כוונתו לתקנת חז"ל שמשום ספק שביעי תיקנו לישב, והב"ת הוא מה שמחדש מצות סוכה בשמיני, ועל זה לא היתה לו כוונה. וא"ש קושיית רעק"א, דאה"נ בקושיית התוס' גם בחו"ל חשיב בכוונה, ורק בתירוצם לא חשיב כה"ג בכונה.
בגמ' עירובין צה: איתא דלמ"ד מצות צריכות כונה אין בל תוסיף כשלובש ב' תפילין בלא כוונה למצוה. ופרש"י (ד"ה ור"ג) דכיון דצריכות כונה לצאת ידי חובתו, הלכך בל תוסיף נמי לא עבר עד דמיכוין למצוה. והריטב"א פי' באופ"א דאין ב"ת אלא כשיוצא באחד ומוסיף עוד תפילין, אבל למ"ד מצוות צריכות כוונה אכתי לא נפיק בחדא ואין כאן הוספה. ולכאורה תהיה בזה נפק"מ אם יניח אחד בכוונה ואחד בלא כוונה, דלפרש"י לא יעבור בב"ת כיון שלא נתכוין למצוה. ולהריטב"א, דהטעם דאין ב"ת בלא כונה למ"ד מצות צריכות כוונה הוא משום דאין כאן עיקר המצוה שמוסיף עליה, א"כ בכה"ג שהניח בכוונה הרי יעבור על השני אף בלא כוונה. ונראה דאזלי לטעמייהו, דלפרש"י דב"ת הוא מה שמחדש מצוה א"כ בלא כונה אין זה מצוה, ולהריטב"א דהב"ת הוא מה שמוסיף על המצוה א"כ גם בלא כונה הוה הוספה על המצוה, ורק בכה"ג דאין מצוה הרי אין הוספה.
אלא דצ"ע לשי' הריטב"א, דכבר הקשו האחרונים אהא דמבואר בגמ' דלמ"ד מצוות אין צריכות כוונה אין אפשרות ללבוש ב' תפילין ולהצילן כיון דעובר בב"ת. והרי מבואר בראשונים דאף למ"ד מצוות אצ"כ, מ"מ במתכוין שלא לצאת לכ"ע אינו יוצא. וא"כ הרי יכול לכוון שלא לצאת ולא יעבור בב"ת. ותי' בזה (עי' קוב"ש וחזו"א) דאף דלמ"ד מצוות צריכות כוונה אינו עובר בלא כוונה, היינו משום דבלא כוונה אין זה מעשה מצוה כלל, אבל למ"ד מצוות אין צריכות כוונה הרי אף שאינו יוצא בכוונה שלא לצאת, מ"מ אין זה משום חסרון במעשה המצוה אלא משום שאין אדם יוצא יד"ח בע"כ. וא"כ זה שייך רק לענין קיום המצוה, אבל לענין ב"ת כיון דסו"ס יש כאן מעשה מצוה הרי הוא עובר בב"ת.
וקשה דכל זה א"ש לפרש"י דהטעם דאין ב"ת למ"ד צריכות כונה הוא משום דאין זה מעשה מצוה, אבל להריטב"א דהטעם הוא משום דבעינן שיוסיף על המצוה ובליכא מצוה ליכא הוספה, א"כ גם במתכוון שלא לצאת דסו"ס אינו יוצא ולא שייך כאן הוספה על מצוה וצ"ע.
♦ ♦ ♦