צורת הכריעה בתפילת הלחש
א. מקור הדין
איתא בגמרא ברכות (דף יב.): "אמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב המתפלל כשהוא כורע כורע בברוך וכשהוא זוקף זוקף בשם”. ובעמוד ב איתא: "רב ששת כי כרע כרע כחיזרא, כי קא זקיף זקיף כחיויא”. פירש רש"י: "כחיזרא - שבט ביד אדם, וחובטו כלפי מטה בבת אחת. זקיף כחיויא - בנחת, ראשו תחלה ואחר כך גופו, שלא תראה כריעתו עליו כמשוי. חויא - כנחש הזה, כשהוא זוקף עצמו מגביה הראש תחלה ונזקף מעט מעט”. עכ"ל. ובעל הלכות גדולות (ס' א הלכות ברכות פרק חמישי עמ' נו) פירש הא דאמר כחיזרא דהיינו חיזרא דדיקלא (קוצים שמסביב לדקל ומגינים עליו מחיות. ע' המפרש בנדרים מא: ד"ה כי חיזרא. ר"ן נדרים מא. ויש מפרשים שהקוצים מועילים שיהיו פירותיו יותר מתוקים. שיטמ"ק שם). דכתיב (ישעיהו נח, ה) הלכף כאגמון ראשו (אגמון הוא כמין מחט כפוף וצדין בו דגים. רש"י ישעיהו נח, ה. ובמצודות שם פירש שהוא שם צמח רך).והא דכתב רש"י (ד"ה חויא) 'ונזקף מעט מעט' כוונתו למה ש"כ לפני כן בנחת. ופירושו כפשוטו, שיש לזקוף בנחת ממש. ואין להסביר שמש"כ בנחת פירושו לזקוף ראשו תחילה ואח"כ גופו. ודו"ק. וכ"כ ראשונים רבים והם: ראב"ן ברכות (סימן קמד): "וכי כרע כרע כי חיזרא בפעם אחת וכי זקיף זקיף כי חיוויא מעט מעט”. מאירי שם: "וכשהוא כורע כורע ביחד ובמהירות כמקל וכשהוא זוקף מזדקף מעט מעט ובנחת וראשו תחלה כנחש”. מחזור ויטרי (סימן כג): "כחיויא הנחש הזה כשהוא זוקף עצמו מגביה הראש תחילה וזוקף מעט מעט כן היה זוקף בנחת ראשו ואחר כך גופו”. וכן בספר הסדרים לרש"י (סימן יח): "כשהוא זוקף עצמו, מגביה תחילה ראשו וזוקף מעט מעט”. וכן הוא בסידור רש"י (סי' לב). ר' יונה בספר היראה: "ישחה בברוך אתה במהירות ויזקוף בשם בנחת”. רבינו ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב ג ח"ג דף כד טור ג): "וכורע כחזרא וזקיף כחויא' כלומר כשמגביה עצמו כמו הנחש מעט מעט כך פשוט בברכות”. המאירי (ברכות דף יב ד"ה המתפלל): "וכשהוא זוקף מזדקף מעט מעט ובנחת וראשו תחלה כנחש". וכן האבודרהם (סדר שחרית של חול סד"ה אמת ויציב): "וכשהוא זוקף זוקף בנחת ראשו תחלה ואחר כך גופו שלא תראה עליו כמשוי כמו הנחש כשהוא זוקף מגביה ראשו מעט ואחר כך גופו מעט מעט”. שו"ת מהר"ם מינץ (סי' פא): "וכשזוקף אז זוקף בנחת ובמתון”. פסקי ריא"ז ברכות: "וכשהוא זוקף זוקף מעט מעט”. האגור (ס' קנב). טור (סימן קיג): "וכשהוא זוקף זוקף בנחת ראשו תחלה ואחר כך גופו שלא תראה עליו כמשוי כמו הנחש כשהוא זוקף מגביה הראש וזוקף מעט מעט”.
וכ"פ האחרונים. המטה משה (סימן קכב): "וכורע בברוך, ויזקוף בשם, שנאמר (תהילים קמו, ח) ה' זוקף כפופים. וכשהוא כורע יכרע במהירות, וכשהוא זוקף יזקוף בנחת, ראשו תחלה ואחר כך גופו, שלא תראה עליו כמשוי. כמו הנחש כשהוא זוקף מגביה הראש וזוקף מעט מעט”. וכן השלחן ערוך הרב (סימן קיג, ו): "כשהוא כורע כורע במהירות בפעם אחת וכשהוא זוקף זוקף בנחת ראשו תחלה ואח"כ גופו שלא תהא הכריעה נראית עליו כמשאוי אם יזקוף במהירות”. ובחיי אדם (כלל כג, ג): "כשרוצה לומר ה', יזקוף בנחת, שלא ידמה כמשא. וכן במודים, כשיאמר מודים יכרע וישתחוה, ויעמוד כך בהשתחויה עד ה' ואז יזקוף”. קיצור שלחן ערוך (סימן יח, יא): "כשאומר ברוך כורע בברכיו, וכשאומר אתה משתחוה כל כך עד שהקשרים של חוליות השדרה בולטים וגם ראשו יכוף, וקודם שאמר את השם זוקף בנחת”. וכן בחסד לאלפים (קיג, א): "וכשזקוף זוקף בנחת גופו מעט מעט ואח"כ יזקוף ראשו”. וכן הבית עובד (אות פא): "כשהוא כורע יכרע במהירות בפעם אחת דרך הכנעה וכשהוא זוקף יהיה בנחת”.
♦
ב. כיצד יש לכרוע
עוד כתוב במסכת ברכות (כח:): "אמר רבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי המתפלל צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה. עולא אמר עד כדי שיראה איסר כנגד לבו. רבי חנינא אמר כיון שנענע ראשו שוב אינו צריך. אמר רבא והוא דמצער נפשיה ומחזי כמאן דכרע”. פירש רש"י: "שיתפקקו - שיראו הפקקים, הם הקשרים, כמו ששנינו (בבא בתרא פ:) בקנים ובגפנים מן הפקק שלמעלה, והיא הקשר שחלל הקנה פקוק וסתום שם. איסר - שני קמטים, אחד מלמטה ואחד מלמעלה, וכאיסר רוחב בשר באמצע. דמצער נפשיה - שהוא ניכר שחפץ לכרוע, אלא שהוא מצטער”. והתוספות בדף יב: (ד"ה כרע) כתבו שלא מספיק כריעה לבד וראשו זקוף אלא צריך גם שיכוף הראש שכן איתא בירושלמי בברכות (פ"א הלכה ה).וכתב האור זרוע (ח"א הלכות תפילה ס' צב): "פירש ר' חננאל, פקפק דקיי"ל פקפוק סתימה כגירסת פקק החלון. ופקפוק פתיחה כדגרסי' מפקפק ונוטל אחת מבינתים. וכשכורע אדם וכופף קומתו מתפתחות חוליות ונראות כי מתפתחות החוליות מבחוץ ומאחוריו ומסתתמות מבפנים ודוגמא לדבר קשרי אצבעותיו. ופי' עד שיראה איסר כנגד לבו יש מי שאומר שכשכופף אדם עצמו מתקפל טיבורו בתוך מעיו ונראה הסחוס והוא הנקרא נפש צפורן שבשלהי החזה והוא כשיעור איסר. ויש מי שאומר עד שיכוף קומתו ויראה איסר מוטל בארץ. כנגד לבו מפני שהאיסר מטבע קטן ואם לא ישוח אינו מביטו בארץ בעת שהוא מכוון ומוטל כנגד לבו. וקיימא לן כוותיה דר' חנינא. מיהו מאן דטרח וכרע טובא טפי עדיף דהא רב ששת כי כרע כרע כחזרא שהוא רך ונכפף הרבה וכי זקיף זקיף כחויא”. עכ"ל. ובסדר רב עמרם גאון (סדר תפילה) העתיק את דברי הגמ' בזה"ל: "רבא אמר והוא דמצער נפשיה וכייף רישיה ומתחזי כמאן דכרע. ולא לעביד כזרנוקא. ע"כ. ורבינו יונה (על הרי"ף ברכות דף כד) כתב שפירש"י ז"ל דכל כך צריך לשחות שחברו העומד כנגדו לא יכול לראות כנגד לבו אלא כשיעור איסר בלבד. ורבינו האי גאון ז"ל פירש שצריך שישחה כל כך שאם היה איסר עומד בקרקע כנגד לבו שהשוחה עצמו יראה אותו ועוד פירש שישחה כ"כ עד שהטבור שעומד כנגד לבו יעשה גומא ויראה כמו איסר שכן הוא בשעה שאדם שוחה שהטבור נכנס כלפי פנים ונעשה גומא קטנה כמו איסר שהוא קטן”. עכ"ל. והרשב"א (ברכות כח:) כתב: "דפי' רב האי גאון ז"ל שיכוף את ראשו כאגמון שאז רואה איסר שהוא מונח בארץ כנגד לבו ולא שיחצה קומתו לשני חלקים ויכופינה כשהיא מוצבת וסימן לדבר הלכוף כאגמון ראשו דשמעת מינה דזהו מנהג כריעה וכשכופף צוארו ושוחה כמעט עד שיראה איסר שבארץ כנגד לבו נראה כפיפת אגמון”. והרא"ש (ברכות פרק ה ס' כב) כתב: "המתפלל צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה כלומר שיהו בולטים החוליות שבשדרה לאחריו מלשון פקק הגפן שהוא קשר שבגפן שבולט לחוץ. עולא אמר עד שיראה איסר כנגד לבו פי' רב האי ז"ל שאם היה איסר מונח בקרקע כנגד לבו שיראה אותו. ר' חנינא אמר כיון שמנענע ראשו שוב אינו צריך ואמר רבא והוא דמצער נפשיה ואתחזי כמאן דכרע אלא שאינו בריא ואינו יכול לכרוע כראוי”. ובפרק א (ס' טו) ביאר הרא"ש מהו כרע כיחזרא וז"ל: "פירש בערוך בשם רב האי גאון ז"ל חיזרא הוא אחד ממיני קוצים שמצוים בבבל וקורים אותו אלכס"ר וכשכורע לא יכרע מאמצע מתניו וראשו זקוף ועומד אלא יכוף את ראשו כאגמון ויכרע. והוסיף בשם הירושלמי א"ר ירמיה ובלבד דלא נעביד כהדא חזרנא אלא כל עצמותי תאמרנה. ופי' בערוך בערך חזר הצב למינהו תרגום ירושלמי חזרנא. וכשהוא שוחה, שוחה ממתניו וראשו עומד כברייתו”. עכ"ל. ובהגהות אשרי (ברכות פרק ה ס' כב) כתב: "הכורע כיון שהרכין ראשו ומראה כורע דיו ומיהו מאן דטרח וכרע טובא טפי עדיף ואין לשוח כל כך עד שיהא פיו כנגד חגור של מכנסים”. ובראבי"ה (ח"א ברכות ס' פה) כתב שהלכה כר' חנינא שכיון שנענע ראשו שוב אינו צריך, מדמפרש רבא למילתיה והוא דמצער נפשיה, פי' כגון זקן או חולה, ואם בריא הוא שוחה יותר קצת עד שירגיש דמצטער במקצת. ובשבלי הלקט (ענין תפילה ס' כב) כתב ג"כ הלכתא כר"ח והוא דמצער נפשיה ומחזי כמאן דכרע. אך הוסיף שבתשובות הגאונים ז"ל מצאתי כשאדם כורע במודים צריך לו לכרוע עד ברכיו לפי שהילד בעודו במעי אמו ראשו מונח בין שתי יריכיו והמילה שלו בתוך פיו ובעבור זה צריך לשוח עד ברכיו. ע"כ. וכ"כ בתניא רבתי (ענין התפלה דף י טור ד). וז"ל הרמב"ם (תפילה פרק ה, יב): "כל הכריעות האלו צריך שיכרע בהן עד שיתפקקו כל חליות שבשדרה ויעשה עצמו כקשת, ואם שחה מעט וציער עצמו ונראה ככורע בכל כחו אינו חושש”. ובהגהות מיימוניות אות פ הביא דברי הערוך שצריך שיכוף ראשו כאגמון. ובאות צ' כתב על דברי הרמב"ם שאם שחה מעט וציער עצמו ונראה ככורע בכל כחו אינו חושש הסביר היינו כגון חולה או זקן. וכתב בספר בני ציון (ליכטמן סק"ה) שכוונת הרמב"ם כרב האי שיכוף ראשו כאגמון וממילא יהיה גופו כקשת. וכתב ביפה ללב (סק"ג) שכן נמצא במדרש תהלים (שוחר טוב וילקוט שמעוני מזמור לה) כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך, אמר לו הקדוש ברוך הוא דוד מה אתה עושה לי, אמר לו אני אשבחך בכל אבריי, בראשי אני כופף וקודה בתפלתי. ע"ש. בסמ"ג (עשין ס' יט דף קא ע"ד) הביא דברי רש"י ורב האי הנ"ל. וכן העלה בסמ"ק (מצוה יא). וכתב בהגהות רבינו פרץ (אות פט) שהטעם שלא ישחה יותר מדאי כדי שלא יהיו עיניו יכולין לראות את הערוה. וכ"כ באורחות חיים (הל' תפלה ס' ל). רבינו ירוחם (תלדות אדם וחוה נתיב ג ח"ג דף כד טור ג).
יוצא שלדעת רוב הראשונים חייב לכוף גופו וראשו בשעה שכורע והם רש"י, תוספות, רב עמרם גאון, רב האי גאון, הרשב"א, הרא"ש, בהגהות אשרי, רבינו ירוחם, הגהות מיימוניות, סמ"ג, סמ"ק ואורחות חיים. ולפי דברי הבני ציון הנ"ל כן הוא דעת הרמב"ם. וכן יוצא מדברי חלק מהראשונים שצריך לשחות הרבה. אמנם, חלק מהראשונים פסקו כר' חנינא שכיון שנענע ראשו שוב אינו צריך, אך הם הוסיפו שעדיף יותר לכרוע עד שיתפקקו כל החוליות שבשדרה. ועוד, שלפי חלק מהראשונים כל מה שאמר רבא והוא דמצער נפשיה ומחזי כמאן דכרע דיו היינו רק חולה או זקן.
ולענין הלכה, פסקו הטור והשלחן ערוך (ס' קיג סעיפים ד-ו) לחומרא כרוב הראשונים. וז"ל הש"ע שם: "המתפלל, צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה. ולא יכרע באמצע מתניו וראשו ישאר זקוף, אלא גם ראשו יכוף כאגמון. ולא ישחה כל כך עד שיהיה פיו כנגד חגור של מכנסים. ואם הוא זקן או חולה ואינו יכול לשחות עד שיתפקקו, כיון שהרכין (פי' שהשפיל) ראשו, דיו, מאחר שניכר שהוא חפץ לכרוע אלא שמצער עצמו. כשהוא כורע, במהירות בפעם אחת, וכשהוא זוקף, זוקף בנחת, ראשו תחלה ואח"כ גופו, שלא תהא עליו כמשאוי”.
♦
ג. פירוש הבית יעקב
והנה, בשו"ת בית יעקב (להג"ר יעקב אייזיק מצויזמר, שהיה בזמן הש"ך. ס' קכז), כתב לפרש פירוש חדש בדעת הרא"ש. שהנה בגמרא איתא שרב ששת כי כרע כרע כחיזרא. והרא"ש (בפרק א) כתב בשם הערוך בשם רב האי גאון שחיזרא הוא אחד ממיני קוצים, וכשכורע לא יכרע מאמצע מתניו וראשו זקוף ועומד אלא יכוף את ראשו כאגמון ויכרע. והוסיף בשם הירושלמי דלא נעביד כחיזרנא. ופי' בערוך הצב למינהו תרגום ירושלמי חיזרנא. וכשהוא שוחה שוחה ממתניו וראשו עומד כברייתו. עכ"ל. והקשה למה פירש הרא"ש שחיזרנא שבירושלמי הוא דוגמת הצב, היה אפשר לפרש כחיזרא שבגמ' דידן. או להיפך, למה לא פירש חיזרא שגמ' דידן כדוגמת הצב כמו הירושלמי. ולכן פירש שיש הפרש בין הברכה הראשונה לברכת מודים. שבברכה הראשונה, יש לכרוע שתי כריעות, אחת בגופו ואחת בראשו. כשאומר ברוך יכרע בגופו וכשאומר אתה יכרע בראשו. וכמו שכתוב בזוהר פרשת עקב (ח"ג דף רע"א ע"ב) ובהאר"י (כונת העמידה דרוש ב דף כט). וכתב האר"י שלזה רמזו חז"ל באומרם כשהוא כורע כורע בברוך, שתי פעמים כורע, שיש שתי כריעות. ובזה אתי שפיר דברי הרא"ש, דודאי כוונת הגמ' דידן שחיזרא היינו חיזרנא שזה הצב. אלא שלפי פירוש זה יהיה רק כריעה אחת בגוף בלבד. והוא היפך המשמעות שצריך שתי כריעות. לכן הביא פירוש רב האי שיש עוד פירוש לחיזרא והוא כאחד ממיני הקוצים, כלומר שיכוף ראשו כאגמון. וכל זה לגבי ברכה ראשונה. אך לגבי מודים כתב הבית יעקב שכיון שאין שם ברוך לכן יש לכרוע שתי הכריעות בבת אחת, גופו וראשו, וכש"כ להדיא בכתבי האר"י [עיין לקמן]. והאריך להוכיח כן בדעת רב האי גאון. כלומר שגבי ברכה ראשונה כתב רב האי גבי כרע כחיזרא שלא ישחה וראשו יהיה זקוף, אלא יעשה שתי כריעות. אך גבי מודים כתב רב האי שלא יכרע כצב, כלומר באמצע מתניו וראשו זקוף, כלומר שמזה שכתב באמצע מתניו משמע דקאי על כריעה אחת והיא במודים. ע"ש. אך חלק בזה על פסק הש"ע (שם ס"ד) שמשמע שיכרע גופו וראשו ביחד, שלפי דברי הבית יעקב יש לעשות שתי כריעות וכנ"ל (עי' במגן גיבורים בשלטי הגיבורים ס"ק א שיישב קושיות הבית יעקב).♦
ד. כריעה בברכיים
אכן, שאר האחרונים הלכו בעקבות הבית יעקב דבעינן שתי כריעות אך באופן אחר, שיכרע בברכיו ואח"כ גופו. השל"ה (תמיד, נר מצוה אות עח. על אף שהיה לפניו) כתב, שכשאומר ברוך יעשה כריעה בברכיים. וכשאומר אתה ישתחוה בראשו עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה. וכשאומר ה' יזקוף. דכן הוא בזהר פרשת עקב (ח"ג דף רע"א ע"ב). ע"ש. וכוונתו לדברי הזוהר (שם ברעיא מהימנא) וז"ל: "ברוך דצלותא בר נש כורע ביה בברכוי, וגחין רישא באתה”. וכן פסקו להלכה כמה פוסקים. מג"א (קיג, ד). אליה רבה (ס"ק ה) בשם פסקי התוס' והזהר. ספר חרדים (מצוות עשה מדברי קבלה פרק ו, ו): "מצוה לכרוע על ברכיו קצת ואח"כ כופף כל גופו כקשת ככה ישחה באבות תחלה וסוף ומודים תחלה וסוף ובעושה שלום ועם החזן במודים”. והביאו מהר"א אזולאי בהגהותיו על הלבוש (ס"ק ה) [אך סותר למש"כ בס"ק ד, ששם כתב שיש לכרוע גופו במילת ברוך ולא כתב שיכרע בברכיו. ושלח לראות בספרו כנף רננים שהאריך בזה, וכנראה התכוון למש"כ בכנף יא ע"ש. וצ"ע]. חיי אדם (ח"א כלל כג, ב). הגר"ז (קיג, ו) שכן ע"פ הסוד. סידור דרך החיים (דיני תפלת שמ"ע ס' כו). מגן גיבורים (ס"ק ח). משנ"ב (ס"ק יב). ערוך השלחן (ס"ק ז).והנה ראה ראיתי בשו"ת דברי יציב (חאו"ח ס' סג) שהאריך למעניתו בזה בטוטו"ד. ובסוף דבר הסיק דלפי דברי הערוך והרד"ק (שרשים ערך כרע) שלשון ברך הוא כל החלק העליון, ושפיר לומר דכריעה היא כריעת הברך בחלק העליון סמוך לגוף, שזה נכפף עם אמצע מתניו, ואין זה כפיפת הארכובה בלבד, כלומר הברך. ובזה ישתוו הפוסקים, שזה שכתב הזוה"ק כורע ביה בברכוי, היינו במתניו בחלק העליון של הברך, שזה תנועה אחת עם כריעת הגוף. וז"ש בכתבי האריז"ל כריעות הגוף ולא הזכיר ברכיו, שזה נעשה בכריעת הגוף ודו"ק. ולזה נתכוין גם במג"א והחיד"א בקשר גודל, דכי הדדי נינהו. והוסיף שכן יש לפרש בדברי השלחן הטהור (קיג סעיף א) שאחרי שנסמך על הרב בית יעקב שלא הזכיר ברכיו כלל, בכל זאת כתב בשלחן הטהור לכרוע בברכיו. והיינו כדאמרן, שהאי יכרע ברכיו הוא החלק העליון של הברך, ואינה פעולה נפרדת אלא שזה נעשה ע"י כריעת אמצע מתניו[2]. וכן גם מ"ש היעב"ץ (סידור בית יעקב[3]) שיכרע ברכיו מעט, שלזה נתכוין, שאינה נפרדת רק שמתחיל בכפיפה מועטת, ובאתה כופף לגמרי. ואולי י"ל מ"ש יכרע ברכיו מעט, שבאמת הוא קצת כפיפת הארכובה, שזה הכנה שיוכל לכרוע גופו יותר טוב, שלכריעת הגוף ניקל יותר בהקדמת כפיפת הרגלים, ונוכל בזה האופן להשוות הפוסקים שהזכירו יכרע ברכיו, שזה בתורת הכנה, ומ"מ העיקר היא כריעת הגוף שבזה כורע גם ברכיו ודו"ק היטב. והסיק לבסוף, שאין לחלק בין הכריעה של מודים לשאר כריעות אלא בכולם יעשה כאמור. עכת"ד. וכן ראיתי להגאון ר' אברהם הכהן מסאלוניקי בספרו יוקח נא (קיג אות ט) שכתב שיש לפרש בדעת המג"א והאליה רבה שמש"כ ברכיו היינו גופו. ואולי כוונתו כמש"כ הדברי יציב הנ"ל. ובסוף דבריו כתב שמשמע קצת מהש"ע שיש לכרוע גופו וראשו בבת אחת.
♦
ה. ביאור שיטת האר"י
כל קבל דנא, בשער הכוונות (כונת העמידה דרוש ב דף כט) לא הוזכרה כלל כריעה בברכיו. וז"ל שם: הנה בכריעות התפלה באבות תחילה וסוף יש שני כריעות ושני זקיפות בסוד מ"ש כל הכורע כורע בברוך וכל הזוקף זוקף בשם וכו'. אבל בתחילת ברכת הודאה אין בה רק כריעה א' וזקיפה א' כי בכולם גופא גחין לגבי ברכיין סוד ו' לגבי ה' ורישא גחין לגבי גופא י' לגבי ה' וזקיף ברכיין לגבי גופא סוד ה' לגבי ו'. וכו'. ואמנם בתחילת ברכת הודאה לא יש שם ברוך ולא ה' וכו'. הנה במלת ברוך צריך אתה לכרוע כריעה א' ואל תכרע עתה רק גופך בלבד ובמלת אתה תכרע פעם שנית ואז תכרע את ראשך. וכו'. בתחלה תזקוף גופך לבד ואח"כ הזקיפה השנית הוא שתזקוף ראשך. עכת"ד. וכן בהמשך דבריו שוב חזר לבאר את הדבר ע"פ הסוד באריכות על הכריעה שבאתה יכרע גופו לבד ובאתה יכרע ראשו. וכ"ה בפרי עץ חיים (שער נעמידה פרק ז-י) באריכות רבה. וכן כל הבאים אחר המלך, רבינו האריז"ל, העתיקו דבריו שיש לכרוע גופו ואח"כ ראשו ולא הזכירו כלל ברכיו. והם, משנת חסידים (מסכת אצילות דערבית פ"ב משנה א, ו) כתב שבברוך יכרע גופו ובאתה יכרע ראשו. והביא דבריו הבאר היטב (קיג ס"ק ז) בשם האר"י. והוסיף שכ"כ בשער הכוונות הנ"ל. ש"ע האריז"ל (דיני תפלת עמידה אות יד. ע' מש"כ בשו"ת וישב הים ח"א, ד סוף אות יז בסמכות הספר הנ"ל). נגיד ומצוה (דיני עמידה עמ' ס). יד אהרן (הגה' טור). מנחת אהרן (כלל טז, ד). מחזיק ברכה (ס"ק ב) בשם גורי האר"י. חסד לאלפים (קיג, א). מהר"א מני בשיח תפלה (עמ' קלג דיני כריעות אות א ע' לקמן אות ח). סידור בית עובד (דיני תפלת י"ח אות פ). כה"ח פלאג'י (ס' טו, לח) בשם האר"י וסולת בלולה. בא"ח (בשלח, כא). עוד יוסף חי (בשלח, ב). כה"ח סופר (קיג, כא) שכן מנהג חסידי בית אל.ואם כנים אנחנו, נראה שכל הפוסקים המקובלים כתבו פה אחד ששיטתו של האר"י היא כריעת הגוף ואח"כ הראש ולא הזכירו כלל לכרוע בברכיו. וכ"כ בהלכה ברורה (קיג, ז ושעה"צ כג) שרבים מהספרדים לא נהגו לכרוע בברכיים כלל. וכן ראה לכמה מגדולי הספרדים, ובכללם מרן הגר"ע יוסף זצ"ל. וכ"כ בארחות ציון (פרק ז, כג) שכך הוא מנהג כל חכמי הספרדים שבירושלים. ובהערה הוסיף שכן נהגו: אביו, הגאון המקובל ר' סלמן מוצפי; הג"ר עזרא עטיה; ראש ישיבת המקובלים הג"ר אפרים הכהן; הג"ר מנצור בן שמעון; הג"ר בן ציון אבא שאול ועוד. והוסיף בשם אביו שבכל מקום שמוזכרת בזוהר כריעה לא זכר ברכיים, חוץ מזוהר פרשת עקב הנ"ל (עיין בזוהר ח"א קלב: קכ. ח"ג רכט. תיקון ח"י דל"ג ועוד). ואמר לו שכן מנהגינו כפשטות הזוהר. וסיים, שאפשר ליישב לשון הזוהר שכתב כורע בברכוי הכוונה כורע עד הברכיים וכלפיהם. ע"ש. וכ"כ המו"ל לש"ע אוצרות ספרד (ס' קיג בציוני תשובות) שאין מנהג הספרדים לכפוף הברכיים.
והן עתה ראיתי שהביאו בשם המקובל מהר"י צמח בספרו זר זהב (הנדמ"ח בס' קיג) שכתב בענין הכריעה בברכים המוזכר בזוהר וז"ל: בזוהר עקב אמרו ברוך דצלותא בר נש כורע ביה 'בברכוי', אין הכונה לכרוע ברכוי עצמם כמו שעושים 'קצת בנ"א' כי זה לא נמצא בכל הספרים ולא בדין, אלא הכונה בברכוי הוא בשביל ברכוי דהיינו להמשיך לנוקבא העומדת למטה כנגד ברכוי כדי להעלותה בזקיפה כי עד עתה והנה אשה שוכבת למרגלותיו ומשם מתחלת לעלות ע"י הזקיפות כמשמע מדברי הרב זלה"ה. כי הכריעות להמשיך לה כדי שתוכל לעלות בזקיפות עכ"ד. הרי להדיא שלא הבין את הזוהר כפשוטו. ועוד משמע מדבריו שרק מעט אנשים עושים כן אך רובא דעלמא לא נהגו לכרוע בברכיים. וע"פ דבריו אתי שפיר מדוע בשאר מקומות בזוהר לא מוזכר ברכיים, ומדוע אף אחד מהפוסקים הספרדים והמקובלים לא הזכירו שיש לכרוע בברכיו.
אמנם, הרב פתח הדביר רוח אחרת עמו. אחר שהקשה שלכאורה האר"י סותר לפשט הגמ' והפוסקים, שלפי האר"י יש לזקוף גופו ואח"כ ראשו וזה היפך משמעות הגמ'. כתב לשים שלום ביניהם. שמש"כ האר"י שיזקוף גופו הכוונה שבעודו כרוע הגוף והראש יגביה גופו קצת וע"י הגבהה זו יזדקפו הברכים מכריעתן שכרע בברוך, באופן שישארו הגוף והראש כפופים מעט. ואח"כ יזקוף ראשו ושוב יזקוף הגוף ביושר. ע"ש. וזה היפך כל דברי הפוסקים הנ"ל (גם הרב שם נראה שהרגיש בזה, רק פסק כך כדי להשוות את הפוסקים עם האר"י). ונראה לענ"ד שגם מש"כ שיזקוף הברכיים מכריעתן שכרע בברוך, אפשר לפרש כמש"כ בדברי יציב הנ"ל שיכרע מעט בברכיים שזה הכנה שיוכל לכרוע גופו יותר טוב. דהרי בכל דבריו לא נזכר כלל לכרוע בברכיים רק בפעם הזאת. ויל"ע. ועוד ראיתי להמו"ל לספר פתח הדביר (הוצאת מכון הכתר הערה ג) שכתב לבאר ביאור חדש בדברי הזוהר. דמש"כ בזוהר כרע בה בברכוי אינו ברכיים, אלא ר"ל בברכה והיינו כשאומר ברוך. וזה על משקל מה שסיים וגחין רישא באתה. וכן סיים בזוהר ובגין כך כריעה בברוך והיינו כמו ש"כ מקודם בברכוי. וכיוצא בזה בזוהר ויחי (דף רכח) 'דאיהו אתקיים בברכוי' שפירושו בברכותיו. ע"ש. והוא פירוש מחודש אך יכול להוסיף לנו הסבר בדברי האר"י והמקובלים למה לא נקטו ברכיו. ושוב ראיתי בשו"ת ברכת יהודה (ברכה ח"ו, יא) שג"כ פסק שאין לכרוע בברכיים ע"ש.
♦
ו. דעת הראשונים בכריעת הברכיים
הן אמת שמצינו ראשונים שכתבו שיש לכרוע בברכיים. בפסקי הרי"ד (ברכות לד:) כתב שכריעה פירושה על ברכים, שנאמר (מלכים א פרק ח, נד) והמלך שלמה קם מלפני מזבח ה' מכרע על ברכיו. ע"ש. וכ"כ המכתם (שם) וז"ל: "אלו ברכות שאדם שוחה בהן באבות תחלה וסוף. יש להקשות על זאת המשנה מה שאמרו בגמ' (ע"ב) שהכורע בהודאה בתחלה הרי זה משובח ובסוף הרי זה משונה, והכא תנן תחלה וסוף. ויש לתרץ דחילוק יש בין כורע לשוחה, דכורע הוא על ברכיו ושוחה אינה אלא כפיפת קומתו מעט”. עכ"ד. ולכאורה משמע שכל מקום שכתוב כורע הוא לכרוע גם את ברכיו. וכשכתוב שוחה היינו כפיפת קומתו. אכן, כשמתבוננים רואים שבכורע פירש לכרוע 'על' ברכיו. ושוחה פירש כפיפת קומתו 'מעט'. ואם נאמר כך, נמצא שיש מרחק רב בין כריעת גופו וברכיו, לבין כפיפת קומתו מעט. אלא אפשר לדחוק ולומר שמש"כ על ברכיו היינו לכרוע כל גופו עד שיגיע לברכיו. וכש"כ רש"י בפסחים (סג:) שכל מקום שכתוב על משמעו בסמוך. וכן הוא בתרגום על הפסוק (במדבר פרק ב) ועליו מטה מנשה, וכן החונים עליו, היינו הסמוכים. וגם כאן יהיה פירושו שיש לכרוע סמוך לברכיים דהיינו עד לברכיו ולא כולל ברכיו. ולעיל אות ג' הבאתי שכ"כ להדיא השבלי הלקט והתניא שיש לכרוע 'עד' הברכיים. ומ"מ יוצא מדבריו שלשון לשחות הוא כפיפת גופו. ודומה לזה כתב הרד"ק (תהילים צה, ו): "ונכרעה, כריעות הראש עם קצת הגוף כמו שאנו כורעים בברכות. נברכה היא כריעת הברכיים בארץ כמו ויכרע על ברכיו”. עכ"ד. ועוד הרווחנו מהרד"ק שהמנהג שלא לכרוע בברכיים.ולפי זה נמצא ששאר הראשונים נקטו בלשון לשחות, א"כ אין צריך לכרוע בברכיים. הטור בס' קיג: "וכשאומר ברוך אתה ישחה”. ר' יונה בספר היראה: "ישחה בברוך אתה במהירות ויזקוף בשם בנחת, וישחה במודים תחלה וסוף”. המאירי (ברכות יב ד"ה המתפלל) - "המתפלל י"ח צריך לכפוף קומתו לפני בוראו בד' מקומות”. ויתרה מזו כתב הרא"ה (סוף דף לד ע"א): "עולא אמר עד שיראה איסר כנגד לבו. פי' איסר בקרקע מונח כנגד לבו. ושמעינן מינה ודאי דכריעה כפיפת ראש, ולא כפיפת ברכיו וגופו וראשו זקוף. וכן שם הבאתי מהרשב"א בשם ר"ה גאון שכתב שיש לכוף את גופו וראשו”. ע"ש. וכן האור זרוע בשם ר' חננאל כתבו רק לכוף קומתו. והרא"ש בפרק א (ס' טו) כתב שיש לכוף קומתו וראשו. וכן הרמב"ם כתב שיכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה ויעשה עצמו כקשת.
ולא מבעיא לחלק מהראשונים שפסקו שדי לכוף ראשו ואין צריך לכוף כל גופו, שודאי שאין לשחות בברכיים. אלא אף לרוב הראשונים שם שיש לכוף ראשו וגופו, מ"מ אף אחד מהם לא הזכיר לכרוע בברכיו כלל.
ונוסיף דבר אחד שראיתי למרן החיד"א בברכי יוסף (סי' קכא סוף אות א) שכתב וז"ל: "וראיתי בשבלי הלקט כ"י (ענין תפלה סי' כב) משם תשובה דרבוואתא קמאי, דצריך לכרוע על ברכיו, כי כשהילד במעי אמו ראשו מונח בין שתי ירכיו וכו'”. וכ"ה בקשר גודל (יג, ד). ובסידור בית עובד (דיני תפלה י"ח אות פא). ובשיח יצחק (מני עמ' קלג, דיני כריעות אות ב). ולכאורה קשה, שהרי לשון השבלי הלקט והתניא (כנ"ל באות ב) הוא שיכרע 'עד ברכיו'. ומשמע שהכוונה היא עד היכן צריך לכרוע ולא שצריך לכרוע בברכיו. ואולי זהו כוונת החיד"א וצ"ע (כן העירו בזה המו"ל לברכי יוסף מהדורת הרב דוד אביטן ובהלכה ברורה שעה"צ כב).
[בעניין הסבר דברי רבותינו שיש לכרוע בברוך ולזקוף בה' עיין ברבינו יונה על הרי"ף בברכות דף ו: ד"ה כשהוא. בית אלוקים להמבי"ט שער התפילה פרק ח. נתיבות עולם להמהר"ל נתיב העבודה סוף פרק י].
♦
ז. כריעה במודים
לעניין מה שכתב בשער הכוונות שם שבמודים יש לכרוע רק כריעה אחת משום שאין שם לא ברוך ולא השם. ולכן יש לעשות כריעה וזקיפה שנית במודים דרבנן. אמנם רבינו הרש"ש בסידורו כתב שגם בלחש יש לעשות שתי כריעות ושתי זקיפות. וכן פסקו האחרונים. כ"כ בן הרב חסד לאלפים (קיג, א) שכן מנהג חסידי בית אל בירושלים וכן הורה המקובל מהר"ח פינסו (אכן מהר"א פאפו בחס"ל שם פסק כהאר"י). בא"ח (בשלח, כא) וכתב שהרש"ש דקדק כן ממקומות אחרים בהאר"י. וכ"פ הכה"ח (שם) ע"ש.♦
ח. כיצד יש לנהוג למעשה
ולענין הלכה אם יש לנהוג כהשלחן ערוך לכרוע גופו וראשו בבת אחת ולזקוף ראשו ואח"כ גופו. או כהאר"י לכרוע שתי כריעות. לכאורה באנו למחלוקת אם יש לפסוק כמרן או כהאר"י. אמנם ראיתי בילקוט יוסף (קיג, ט) שהעתיק לשון הש"ע ובהערה כתב שמנהג מרן אביו זצ"ל היה לכופף גופו ואחר כך מוריד הראש בכיפוף ע"ש. וזה נראה שהיה נוהג כהאר"י, וסותר עצמו למה שכתב בהלכה כהש"ע ובהערה כתב כהאר"י. ובספר ארחות מרן (פ"ח, יט) כתב להדיא שכך נהג הגר"ע יוסף כהאר"י בין בכריעה ובין בזקיפה. וצריך ביאור מדוע נהג כן, היפך מדעתו תמיד שיש לפסוק כהש"ע אפילו נגד האר"י. והיה אפשר לתרץ שבתפלה נוהגים הכל כרבינו האר"י. אך תירוץ זה אינו כלל גורף. שהרי ביחוה דעת (ח"ד, מב) כתב בשם הבכורי יעקב (יו"ד ס' יט עמ' פג) ושו"ת שואל ונשאל (ח"ה או"ח א): "שאין מנהגינו לתפוס להלכה כדברי האר"י ז"ל אלא בענייני תפלה וכדומה, בדברים שיסודתם בהררי קודש על פי הקבלה, אבל בעניני הלכה אין לזוז מדברי הפוסקים”. וכ"כ ביביע אומר (ח"ה יו"ד, כט). וגם נידון זה הוא כדברי הלכה שאין לזוז מהפוסקים. ועוד מצינו בתשובותיו שהפוסקים תירצו שנהגו כהאר"י היפך הש"ע משום שהוא מנהג קדום. כמו חזו"ע (ימים נוראים עמ' רכב) גבי כפרות בערב יוה"כ. יבי"א (ח"ב ס' כה אות יג) גבי הנותן ליעף כח. יחוה דעת (ח"ו, לז) גבי תקיעת שופר בלחש של מוסף. ועוד. או שמא הלכה זו נחשבת כענייני תפלה, שהרי מבואר בכתבי האר"י שיסודתו בהררי קודש ע"פ הקבלה.וחשבתי לתרץ ע"פ מש"כ בספר יוקח נא הנ"ל שמשמע קצת מהש"ע שיש לכרוע גופו וראשו בבת אחת. נראה דלא ברירה ליה מלשון הש"ע שחייב לכרוע גופו וראשו בבת אחת. אלא בא להשמיענו שיש לכרוע כל גופו עד שיתפוקקו כל החוליות שבשדרה. וכן יש לכרוע ראשו. אבל אה"נ, שאם יעשה הכריעות בזה אחר זה כדעת האר"י אולי גם הש"ע יודה. אכן תירוץ זה לא יהגה מזור מדוע נהג גם בזקיפה כהאר"י, שזה ודאי נגד הש"ע. לכן עלה בדעתי שאפשר לומר דכיון שדבר זה אינו מפורש בצורה מוחלטת בגמרא אלא כך פירש רש"י. ואילו דעת האר"י כתובה בזוהר, והוסיף האר"י לבאר גם את הגמ' כסברתו. בזה י"ל דהלכה כהזוהר. ודו"ק.
עוד אמרו לי סברא, שכיון שמצינו שרבים מרבותינו הפוסקים הספרדים כתבו כדעת האר"י, וכנ"ל בס"ק ז'. סביר להניח שכך היה המנהג בקרב הספרדים, אחר התפשטות הוראות רבינו האר"י. ולכן יש לנהוג כן, שגדול כח המנהג.
♦
ט. האם לזקוף לפני אומרו את שם ה' או תוך כדי אמירתו
פש גבן לבאר עוד הלכה בעניין הכריעות. איתא בגמרא ברכות (יב): "כשהוא כורע כורע בברוך. וכשהוא זוקף זוקף בשם. אמר שמואל מאי טעמא דרב דכתיב (תהילים קמו, ח) ה' זוקף כפופים”. ויש לדון האם הכוונה לזקוף תוך כדי שאומר שם ה'. או שמא יש לזקוף ואחר כך יאמר שם ה'. זה לשון הראבי"ה (ח"א ברכות ס' לט): "וכשהוא זוקף זוקף בשם, פי' לפני הזכרת השם, דכתיב ה' זוקף כפופים. ירושלמי”. ע"ש. וכנראה כוונתו למש"כ בירושלמי ברכות (פרק א הלכה ה): "ברוך אתה שוחה בא להזכיר את השם זוקף”. משמע שלפני שמזכיר את ה' זוקף ואח"כ אומר שם ה'. ובאורחות חיים (הלכות תפלה, כט) כתב: "כלומר קודם שיזכור השם נכנע וזוקף בשם פירוש כשיזכיר שם השם יהיה זוקף הכפוף. ויש מפרשים יזקוף עצמו בהזכרת השם שהוא מודה שה' זוקף כפופים בכחו”. ור' אברהם אשבילי והתשב"ץ בחידושיהם לברכות שם ג"כ כתבו שקודם יזקוף ואח"כ יאמר שם ה'. והסביר התשב"ץ משום שכתיב ה' זוקף כפופים ולכן יש לזקוף קודם שם ה' כדי שיכוין שה' זוקף כפופים. ורבינו יהונתן מלוניל (על הרי"ף ברכות דף ו: מדפי הרי"ף) כתב: "כשיזכיר שם יי יהיה זוקף הכפוף. ויש מפרשים, יהיה זקוף בהזכרת השם, שיזכור כי השם זוקף כפופים כדי שיכוין לבו בברכותיו, שתהא תפלתו נשמעת כשאדם כופף עצמו בלב שלם לפניו”. ע"ש. נראה שלפי הפירוש הראשון צריך לזקוף כשאומר שם ה'. ולפי הי"מ משמע קודם יזקוף ואח"כ יאמר שם ה'. ובסידור בית יעקב ועמודי שמים להיעב"ץ כתב בזה הלשון: "ובהזכיר ה' תעשה כמו כן שתי זקיפות" ע"ש. ואולי כוונתו כאמור לפני הזכרת ה'. ואכן, בסידורו בערבית של ראש השנה (שער הצאן אות ח) כתב שמי שרוצה לכפוף כל התפילה צריך לזקוף קודם שם ה'. וכן הוא הלשון בחיי אדם (ח"א כלל כג, ג) כשרוצה לומר ה' יזקוף בנחת. וכ"ה בדרך החיים (שם). ובקיצור ש"ע (ס' יח, יא) פסק שקודם שאמר את ה' זוקף בנחת. וכ"כ בחסד לאלפים שם. אמנם בראש יוסף (להפרי מגדים ברכות שם) כתב שזוקף עם השם כשאומר השם מגביה ראשו. הא קודם שאומר השם אף על פי שאמר אתה אין לזקוף ע"ש. ואפשר לדייק כן מרש"י שם שכתב וזוקף את עצמו כשהוא מזכיר את השם. וכן הטור כתב וכשיזכיר ה' יזקוף. משמע תוך כדי אמירת שם ה'. ועיין להלן.ולעניין הלכה, בספר פסקי תשובות (קיג, ג) פסק כהראבי"ה והקיצור ש"ע ודעימיה. והסביר שכן הכוונה בדברי הירושלמי שם שהקשו על כך ששוחה בברוך וזוקף בה'. הרי כתיב מפני שמי נחת הוא. משמע בשם ה' יש לכרוע. ותרצו אילו הוה כתיב בשמי ניחת הוא יאות. לית כתיב אלא מפני שמי ניחת הוא קודם עד שלא הזכיר את השם כבר ניחת הוא. ופירש הרב פסקי תשובות (הערה 18): ופירוש נחת - הכנעה, ופירושו שהכריעה צריכה להיות לפני הזכרת השם ולא בשעת אמירת השם שאז כבר צריך להיות זקוף ועומד, כדכתיב ה' זוקף כפופים. וכן פסק בהלכה ברורה (קיג, ז) [ושניהם הביאו שכ"כ הריטב"א בפירושו לברכות שם. ואני הקטן ראיתי בריטב"א הנפ"מ (מוסד הרב קוק) בדף יב ולא מצאתי משהו שמרמז על כך]. וכ"פ בשו"ת באר משה (ח"ג, כא) וביאר דהא דמשמע מרש"י שזוקף תוך כדי הזכרת ה' ואילו בירושלמי לא משמע כן, י"ל שרש"י לא פירש כן אלא קודם דמייתי הגמ' הפסוק. אך אחרי שהביאו הפסוק דמפני שמי נחת הוא ופירשו שלפני הזכרת ה'. א"כ אין פירוש הפסוק ה' זוקף כפופים כשכאומר ה' אלא לפני. ע"ש. וכ"פ בש"ע המקוצר (רצאבי ס' טז, כא) כהקיצור ש"ע. וכתב (בהערה סה) שכן נראה מקורו מהחיי אדם שם. והסביר שנראה שהוקשה להם מפני שבהזכרת ה' יש לכוון טובא, והרי מטעם זה מפסיקין מלנענע הלולב כשמזכירים את ה'. ע"ש.
אמנם ראיתי בשו"ת ברכת יהודה (ברכה ח"ד, ח) שהעיר על זה שהרי פשטות דברי רש"י הרי"ף הרמב"ם והרא"ש והש"ע שכתבו בסתם וזוקף בשם משמע בשעה שאומר שם ה' ולא לפני. וכן משתמע דברי האר"י. ע"ש. ולענ"ד אין מזה ראיה, מלבד מש"כ הרב באר משה שגם רש"י יודה, עוד יש לומר שאין להביא ראיה מהרמב"ם והרי"ף והרא"ש, משום שדרכם להעתיק דברי המשנה והגמרא מבלי להוסיף עליהם (בפרט הרי"ף והרמב"ם כידוע, כמש"כ השדי חמד בכללי הפוסקים ס' ה אות כג. ויביע אומר ח"ד ס' כא אות ג ד"ה ואשר ע"ש). ואע"פ שאפשר לדייק כן משאר ראשונים שהביא שם, רבינו ירוחם (נתיב ג ח"ג) והריבב"ן. מ"מ נראה יותר לחוש לדברי רוב הראשונים הנ"ל, הן מטעם התשב"ץ והן מטעם הש"ע המקוצר שיש לכוין הרבה בשעה שאומרים שם ה' ובפרט שיותר נראה כן בירושלמי. וגם מה שדייק מרבינו יונה לזקוף בשעה שאומר שם ה', אינו מדוייק כלל, שרבינו אברהם אשבילי כתב לזקוף קודם שם ה' ומיד כתב את דברי רבינו יונה הנ"ל. ע"ש. ואין לומר שהאחרונים הנ"ל לא ראו דבר הראשונים והאר"י, ואילו היו רואים היו חוזרים בהם. (וכש"כ בברכת יהודה שם על החסד לאלפים). זה ודאי אינו נכון לומר שנעלם מהם הרמב"ם הש"ע והאר"י. אלא ראו וראו ובכל זאת פסקו כן כאמור. וטעמם ונימוקם עמם. ודו"ק. וכיון שהרמב"ם והש"ע העתיקו לשון הגמרא, א"כ מה שנפרש בגמרא נפרש בדעתם. כנלע"ד.
♦
המורם מכל האמור:
א. המתפלל צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה, כלומר שמחמת הכריעה בולטים הקשרים של החוליות. ולא יכרע באמצע מתניו וראשו ישאר זקוף, אלא גם ראשו יכוף כאגמון (שלחן ערוך קיג, ד. משנ"ב סק"י). ואם הוא זקן או חולה ואינו יכול לשחות עד שיתפקקו, כיון שהרכין (פי' שהשפיל) ראשו, דיו, מאחר שניכר שהוא חפץ לכרוע אלא שמצער עצמו (שלחן ערוך שם סעיף ה). [אותיות ב, ג].
ב. לא ישחה כל כך עד שיהיה פיו כנגד חגור של מכנסים. משום שנראה כיוהרא ששוחה יותר משיעור שחיה (ש"ע שם. ע"ע ערוך השלחן קיג, ג).
ג. לדעת השלחן ערוך כשהוא כורע יש לכרוע גופו וראשו בבת אחת. וכשהוא זוקף יש לזקוף ראשו תחילה ואחר כך גופו שלא יראה עליו כמשא. (קיג, ו). ולדעת האר"י יש לעשות שתי כריעות ושתי זקיפות. כלומר, כשכורע יכרע גופו תחילה ואח"כ ראשו. ובזקיפה יזקוף גופו תחילה ואח"כ ראשו. ונראה יותר נכון, שיש לנהוג כדעת האר"י. ומנהגינו שאין כורעים בברכיים כלל. [אותיות ה-יד].
ד. יש לזקוף בנחת (ש"ע שם). והכוונה היא כפשוטו שיזקוף לאט. [אות א]. ויש לזקוף בשם (ש"ע שם). והעיקר להלכה שאחר שאמר 'אתה' לפני אומרו שם ה' יש לזקוף, ואח"כ יאמר שם ה'. [אותיות טו, טז].
♦ ♦ ♦