מחבר שו"ת אך טוב לישראל
האם מותר להפוך כנסיה לבית כנסת ובית מדרש
שאלה
ליל כג ניסן תשפ"אנשאלתי מידידי היקר מזכה הרבים, הרב ירון ראובן שליט"א, יושב ראש הארגון הקדוש "בעזרת השם" במדינת פלורידה שבארצות הברית, האם מותר להפוך כנסייה לבית מדרש או בית כנסת, מכיון שאין בכל האזור בנינים אחרים המתאימים לזה. וזה החלי בעזרת צורי וגואלי.
♦
תשובה
כתב הרא"ם בתשובה (סימן פא), אודות בית הכנסת שעשו בו עבירת תועבה חמורה שאינו נאסר לתפילה, ודלא כהרוצים לאוסרו, שא"כ לפי דעתם המשובשת אין ראוי להתפלל בשום בית מבתי היונים והלועזים, מאחר שסתם בתיהם הם מכניסים בתוכם עבודה זרה, ולא דרך עראי בלבד אלא אף דרך קבע, שכן דרכם של גוים תמיד לשים בבתיהם צורת יש"ו וצורת אמו ותחתיהם נר דולק ועשן הקטרת עולה בו שזו היא ע"ז גמורה. ורבותינו ז"ל אמרו בפירוש (עיין ע"ז דף כ ע"ב) אין מוכרים לגוים בתים בארץ ישראל ובחוצה לארץ מוכרים להם בתים, ואף במקום שהתירו להשכיר להם בתים לא לבית דירה התירו מפני שהוא מכניס לתוכה עבודה זרה ונאמר "ולא תביא תועבה אל ביתך" (דברים ז, כו), הרי לך בפירוש גמור שסתם בתי הגוים מכניסים בם עבודה זרה שהעבודה זרה היא יותר חמורה ויותר מאוסה מכל העברות, ועם כל זה אנו שוכרים וקונים בתים מן הגוים ואנו מתפללים בתוכם בכל תפוצות גלותנו, ולא נמצא שום פוצה ומצפצף לערער בזה. וכל המערער בזה אינו אלא טועה. עכ"ד. ותשובה זו הביאה גם בכנה"ג (או"ח סימן קנא הגהת הטור אות ד), והמגן אברהם (שם ס"ק יז). ומבאר עוד המג"א, דאף על פי שדבר שנעשה לע"ז אין עושין בו מצוה, ועיין לעיל (סימן יא סעיף ח) שהמשתחוה לבהמה צמרה פסול לציצית, אפשר דמחובר שאני. ואף על גב דבית דינו כתלוש מ"מ דמי למחובר, ויש להקל הכא שלא עבדו את הבית עצמו. ע"כ. וכ"כ בחכמת אדם (כלל פד סעיף טו).והנה, מדברי הרא"ם משמע שגם אם עושים מהבית בית כנסת קבוע שרי, שהרי כתב ועם כל זה אנו שוכרים וקונים בתים מן הגוים ואנו מתפללים בתוכם בכל תפוצות גלותנו, הרי שבקניין גמור הדברים אמורים. ודוחק לומר שכונתו לבתים שמתפללים שם באופן עראי ולא בבתי כנסת, דהא תשובתו שם היא להתיר בית הכנסת שנעשתה בו תועבה. וכאמור. ומכאן יש להעיר על חבל אחרונים שנקטו בדברי הרא"ם שלא התיר אלא באופן עראי ומהם האליה רבה (סי' קנד ס"ק טו) שכתב, דלעשות מבית זה בהכ"נ קבוע נראה דמודה הרא"ם דאסור. ע"כ. וכ"כ הפרי מגדים (שם א"א ס"ק יז). ולכל האמור זה אינו, דהרא"ם התיר אפילו בבית כנסת קבוע. ועיין בשו"ת זכרון יהודה (חאו"ח סימן סו) שהביא מ"ש המג"א בשם הרא"ם, ושהאחרונים חלקו עליו. ובשו"ת יביע אומר (ח"ו או"ח סימן ז אות א, וח"ז או"ח סימן יא אות ב), וכבר כתב המשנ"ב (סימן קנד ס"ק מה) דהעולם נוהגים להקל בזה. שו"ר דכ"כ להעיר ע"ד הא"ר בשו"ת ים הגדול טולדנו (חאו"ח סימן ט) דמלשון הרא"ם משמע דגם בבית כנסת קבוע. וכדברים האלה כתב מרן הראש"ל הגר"ע יוסף זצ"ל בשו"ת יבי"א (בחלק ו שם בהוספות ומילואים) וז"ל: עתה ראיתי בתשו' הרא"ם (הוצאת ספרים דרום, סימן פא), שכתב שמותר לקנות בתים שהכניסו בהם הגוים ע"ז בתמידות, ולהפכם לבית הכנסת. ע"ש. ומוכח שגם בדרך קבע מותר, וכן העיר לנכון ג"כ בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יב סימן טו אות ה). עכ"ד. ולפי זה יש להתיר בנ"ד גם להפוך את אותן כנסיות לבתי כנסת ובתי מדרש קבועים.
♦
א. ב.
אלא שראיתי למשנ"ב (סימן קנד ס"ק מה) שכתב דכל מה שהותר הוא דוקא כשאין דרכם להעמיד שם אליליהם, אבל אלו שמעמידין שם אליליהם אסור. ובביאור הלכה (שם ד"ה נרות) כתב ג"כ דכל ההיתר רק אם לא העמידו שם העו"ג את אליליהם, בזה מצדד המ"א דלא דמי לנרות שעוה שאסור למצוה אף לאחר הביטול (עיין שו"ע או"ח סימן קנד סעיף יא), דשם חל עלייהו עכ"פ שם נוי עכו"ם קודם הביטול ולכך מאיסי למצוה, משא"כ בבית זה דלא חל עלייהו מעולם שם נוי ע"ג ולא שם משמשי עכו"ם, דהא לא היה שם ע"ז בבית זה רק שהם משתחוים ומתפללים לאליליהם שם. אבל אם מעמידין שם אליליהן דחל על הבית שם משמשי עכו"ם ואסור בהנאה אף להדיוט כדאיתא ביו"ד (סימן קמה סעיף ג) בהג"ה, א"כ אף לאחר שהוציאום משם דהותר הבית להדיוט מטעם ביטול, מ"מ עכ"פ למצוה אסור כמו לענין נוי עכו"ם אף לאחר שביטלו. עכ"ד. ולדבריו כיון ששמו בבית ע"ז חל על כל הבית שם משמשי ע"ז. ויש להעיר דמדברי הרא"ם שזכרנו זה אינו, שהרי דיבר שם במפורש על בתי היונים והלועזים ששמים בהם ע"ז, ואפילו הכי התיר לקנות מהם הבתים ומעיד נאמנה שכן הוא המנהג בכל מקומות גלותנו ואין פוצה פה ומצפצף, והלא המג"א מסתמיך ואזיל ע"ד. וי"ל.♦
כל קבל דנא ראיתי להגאון רבי יצחק אלחנן זצ"ל בספרו עין יצחק (חאו"ח סימן י) שדן בנידון זה וסמך על דברי המג"א (או"ח סימן קנד ס"ק י) שהתיר בזה. והוסיף, דיש להקל מטעם אחר, דמבואר ביו"ד (סימן קמג סעיף ב) דבונה לכתחילה את דהטרקלין שיש בה אותו הכיפה וכ"פ הרמב"ם (הלכות ע"ז פ"ט הי"א), וכן הוא שיטת רש"י בע"ז (דף טז ע"א ד"ה בימוסיאות) שפירש דהטעם דשרי לבנות בימוסיאות לעכו"ם, משום דבימוס בימה של אבן אחת ומקריב זבחים דהוי תשמיש דתשמיש לע"ז. וא"כ הוי הבנין והקרקע תשמיש דתשמיש, ולא מצינו דיהיה זה נאסר לגבוה. ומכל שכן למצוה, דאינו רק משום דמאיס וקילא מן מה דלגבוה. ומסיק, דכיון דאינו אלא מדרבנן הא דמיפסל מאיס למצוה על כן יש לנו לסמוך על שיטת רש"י והטור והשו"ע (יו"ד סימן קמג סעיף ב) דכתבו לחלק בין משמשי למשמשי דמשמשי. והגם שהריטב"א בע"ז (דף טז ע"א ד"ה אבל) כתב לחלוק על שיטת רש"י ולא ס"ל לחלק בין משמשי למשמשי דמשמשי, מ"מ יש לנו ס"ס להתיר, ספק אחד דהא עיקרא דהך מילתא דספיקו מאיס אין זה רק מספיקא כמבואר בע"ז (דף מז ע"א) ובפירוש רש"י (ד"ה לולבו), וגם אי אסרינן אכתי ספק שמא הלכה דמחלקינן בין משמשי למשמשי דמשמשי. עכ"ד. ויש להוסיף ע"ד דגם הרשב"א בע"ז (דף יט ע"ב) ס"ל כרש"י לחלק בין משמשי למשמשיה דמשמשיה. ע"ש. הא קמן דכל הני רבוותא ס"ל דאין כל הבית נהפך לתשמיש ע"ז שנאסר, ואינו אלא תשמיש דתשמיש.
והנה, בביאור הלכה (סימן קנד ד"ה נרות), זכר ש'ר הראיה שהביא הרב עין יצחק מהא דמותר לבנות לכתחילה הטרקלין או החצר שיש בה אותה הכיפה שמעמידין בה הע"ז, אלמא דלא נקרא הבית בשם משמש לע"ז. וכתב לדחות, דשם בבית עצמו אין שום ע"ג רק שמעמידין את הע"ז על הכיפה שעליה ולכן לא נחשב הבית אלא כתשמיש להכיפה שעליה, ואינו אלא תשמיש דתשמיש לע"ז עצמה. משא"כ בבית שהוקצה להעמיד בתוכה אלילים לעבדם, א"כ הבית הוא משמש גמור לע"ז, וכמבואר בהדיא ביו"ד (סימן קמה סעיף ג) בהג"ה, וא"כ בודאי אסור למצוה אף לאחר הביטול. ומסיים הביאור הלכה: וראיתי לגדול אחד שמצדד להקל מטעם דדרכן להעמיד הע"ז בתיבה וכדומה וא"כ הבית הוי רק תשמיש לתשמיש, ואין דבריו נראין דבאמת ידוע שיש הרבה גלולים שעומדים מגולים על הארץ ועל הכתלים, ומלבד זה עיקר סברתו דמשום זה לא יקרא הבית רק תשמיש לתשמיש לא נהירא, דהרי מ"מ הוקצה הבית לע"ז. עכ"ד. ונראה שכונתו להשיג ע"ד הרב עין יצחק הנ"ל.
וכדברים האלה האריך הרחיב להשיג ע"ד הרב עין יצחק בשו"ת מראה כהן לרבי שמריה מנשה אדלר זצ"ל (מהדורה ב סימן מט אות ז), דלא קאמר רש"י דהווה תשמיש דתשמיש אלא קודם שהכניס ע"ז לשם, אך לאחר שהכניס ע"ז לשם, הכל הווה תשמיש. דאל"כ היכי צותה התורה "ונתצתם את מזבחותם" (דברים יב, ג), והא אין זה כי אם תשמיש דתשמיש לשיטת רש"י. וביותר תמוה היכי כתבה התורה "ושברתם את מצבותם" (שם), והא מצבה אינה אפילו בגדר תשמיש דתשמיש לע"ז, כמ"ש הרמב"ם (הלכות ע"ז פ"ו ה"ו) וז"ל: מצבה שאסרה תורה הוא בנין שהכל מתקבצין אצלה וכו' יעו"ש. ומזה מבואר דמתקבצין ויושבין אצלו ושם עובדין הע"ז, ולא משום דהמצבה היא תשמיש לע"ז וכמ"ש בלח"מ יעו"ש. ובע"כ יש לחלק כהנ"ל, דנהי דס"ל לרש"י והרמב"ם והטוש"ע דתשמיש דתשמיש מותר, זהו דוקא בגוונא דמיירי התם במשנה שבונה מקום לע"ז ומקבל שכרו, משא"כ אם כבר הכניס לתוך הבית ע"ז ונעשה בית ע"ז פשוט דנאסר הבית מהתורה עכ"ד. ולדברי המשיגים לא נחשב בית שיש בו ע"ז כתשמיש דתשמיש.
♦
ג. ד.
ואמרתי ליישב מקחו של צדיק וליישב התמיהות בס"ד, ולהצדיק הצדיק דמעיקרא הוא הגאון רבי יצחק אלחנן זצ"ל, ואפרש שיחתי.הנה במאי דפשיטא ליה להרב מראה כהן דהמזבחות הללו אינם אלא תשמיש דתשמיש וכן שהמצבות אינם אפילו זה, ולכן הקשה דלפי זה מפני מה ציותה התורה לנתצם ולאבדם, ועל כרחינו דלא חשיבא כתשמיש דתשמיש, יש להעיר דאיתא בספרי (דברים פרשת ראה פיסקא סא אות ג): "ונתצתם את מזבחותם" - זו אבן שחצבה מתחילה לעבודה זרה, "ושברתם את מצבותם" - זו שהיתה חצובה ועבדה. ע"כ. ובפשטות כונת הספרי במ"ש זו אבן שחצבה לע"ז לא לשם השתמשות בה שתהיה תשמיש דע"ז, אלא שהתכוון לעשותה עצמה ע"ז, דומיא דמצבה. ועיין במדרש תנאים לדברים מכילתא (פרשה כו). ובספרא (פרשת בהר פרשה ו) הקיש פסל למצבה ומצבה לפסל. ע"ש. ובילקוט שמעוני (פרשת ראה רמז תתעח) וי"ל. ולפי זה עיקר ציווי התורה היה כדי לאבד את אותם המזבחות והמצבות שהיו בעצמם ע"ז. ותו לק"מ.
והמתעקש לומר דהני מזבחות ומצבות אינם ע"ז בעצמם אלא שימשו לע"ז, לק"מ, דיש לומר שנצטוינו לעקור ע"ז ומשמשיה ומשמשי משמשיה כיון שמכולם בא תקלה לעוברי עבירה. וכן מפורש במסכת שמחות (פרק ח הלכה טז): דורשי חמורות היו אומרים, "ונתצתם את מזבחותם" מה חטאו עצים ואבנים? אלא לפי שבאה לאדם תקלה על ידיהם, אמר הכתוב "ונתצתם את מזבחותם". והרי דברים קל וחומר, ומה אם עצים ואבנים שאין להם לא זכות ולא חובה, לא טובה ולא רעה, על שבאה לאדם תקלה על ידיהם אמר הכתוב "ונתצתם את מזבחותם", אדם שהוא גורם להחטיא את חבירו ומטהו מדרך החיים לדרך המות, על אחת כמה וכמה. ע"כ. ואל תשיבני א"כ מפני מה מותר לבנות להם בימוסאות, הלא יכשלו בזה והווה כלפני עור? דהיא גופה קמ"ל רש"י דא"ז אלא תשמיש דתשמיש, והוי כלפני דלפני שאין מצווים בגוי, כמבואר בגמרא בע"ז (דף יד ע"א וברש"י שם ד"ה אלפני ובתוספות שם דף טו ע"ב ד"ה לגוי)[2].
ומעתה לק"מ, דלעולם לדעת רש"י ודעימיה, גם בית ע"ז נחשב כתשמיש דתשמיש וכמסקנת הגרי"צ אלחנן זצ"ל, ומה שנצטווינו לנתץ המזבחות והמצבות היינו או משום שהם עצמם היו ע"ז כדברי הספרי, או מכיון שכבר נכשלו בהם.
גם מה שזכר הרב מראה כהן מדברי הרמב"ם שפירש שהמצבות זהו מקום קיבוץ וכו', וכתב דמצבה אינה בגדר תשמיש דתשמיש, אחר המחי"ר זה אינו, שדברי הרמב"ם עשירים במקום אחר, ובמצוה ל"ת י"א כתב (הוצאת פרנקל): והמצוה האחת עשרה היא שהזהירנו מעשות מצבה יתחברו אצלה ויכבדוה, ואפילו הושמה כדי לעבוד האל עליה. וזה כדי שלא יתדמה בעבודתה בעבודה זרה. כי כן היו עושין היו בונין מצבה ומשימים העבודה זרה עליה. והוא אמרו יתברך באזהרה מזה "ולא תקים לך מצבה אשר שנא" (דברים טז, כב) ע"כ. הרי שהמצבה היתה תשמיש לע"ז, שהיו משימים עליה את הע"ז, ולכן נצטווינו לנתצה.
ומיהו יש לעיין ממ"ש בספר המצות (עשין קפ"ה) וז"ל: והמצוה הקפ"ה היא שצונו לאבד ע"ז ובתיה כולם בכל מיני האבוד וההשחתה בשבירה ושריפה והריסה וחתוך כל מין במה שיאות לו, ר"ל במה שיהיה יותר מפליג ויותר ממהר בהשחתתו. והכונה שלא נניח להם רושם. והוא אמרו יתעלה "אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם" (דברים יב, ב), ואמר גם כן "מזבחותיהם תתוצו" (שופטים ב, ב) ואמר גם כן "ונתצתם את מזבחותם" (דברים יב, ג) ע"כ. ולכאורה מוכח כדברי הרב מראה כהן, שלאחר שהשתמשו במקום כבית ע"ז יש להשמיד גם את הבית, שהכל נהיה תשמיש ע"ז. אולם, לפי מ"ש לעיל שהוא משום תקלה ניחא. וכן מדוייק מלשון הרמב"ם שלא נניח להם שום רושם, והיינו אפילו תשמיש דתשמיש שיש בו רושם מהע"ז אין להשאיר. ומ"מ, הרי גם כשלוקח את בית תיפלתם והופכו לבית הכנסת או בית מדרש לא משאיר ממנו שום רושם, "ותחת הנעצוץ יעלה ברוש ותחת הסרפד יעלה הדס" (ישעיה נה, יג).
♦
עוד יש לאלוה מילין על פי המבואר בגמרא בע"ז (דף מז ע"א) ונפסק בטוש"ע (יו"ד סימן קמג סעיף א) דמי שהיה ביתו סמוך לבית ע"ז, ונפל, אסור לבנותו. ופירש רש"י שהבית עצמו נעבד. וכתב הב"ח (ביו"ד שם אות א) דלפי זה נראה, שאם לא היה הבית עצמו נעבד אלא שהעמידו בו ע"ז לא היה נקרא מהנה לע"ז בבנין הכותל. ותו, דהא מותר לבנות טרקלין שיהא הגוי מעמיד בה כיפה להעמיד בה ע"ז לרש"י. ע"כ. ובש"ך (שם ס"ק א) העיר דמדברי הטור משמע שאפילו אין הבית עצמו נעבד אסור לבנות כותל להבית, כיון שמהנה לאליל. וכן משמע פשטא דמתניתין. וכן מוכח מדברי רש"י בע"ז (דף ט"ז ע"א) שפירש, אהאי דתנן התם בונים עמהם בימסאות, וז"ל: בימסאות בנין שאינו לצורך עבודה זרה ומקריב זבחים דהוי תשמיש דתשמיש לעבודה זרה. עכ"ל. ומשמע הא תשמיש דעבודה זרה עצמה אסור. ואם כן הבית שהעבודה זרה בתוכו הוא תשמיש דעבודה זרה ממש ואסור. והיינו דאסרינן כיפה שמעמידין בה עבודה זרה משום שהוא תשמיש עבודה זרה. ע"כ. ועל מה שכתב הב"ח ראיה מטרקלין שמותר לבנותו, משיג הש"ך ולא ירדתי לסוף דעתו, דאדרבה משם ראיה דדוקא בטרקלין דהוי תשמיש דתשמיש שרי רש"י, הא לאו הכי לא. ואם כן למה יהא מותר לבנות כותל לבית שמעמידין בה עבודה זרה? ע"כ.
הא קמן, דבעיקרא דדינא היאך להחשיב בית שנותנים בו ע"ז אי הוי כתשמיש ע"ז או כתשמיש דתשמיש נחלקו בו הני רבוותא, דלדעת הב"ח בית ששמים בו אליל כל הבית אינו אלא תשמיש דתשמיש, וכמו שמותר לבנות טרקלין שיהא הגוי מעמיד בה כיפה להעמיד בה ע"ז, ה"ה אם מתקן כתלו שנפל אע"ג שיש שם כבר ע"ז לא נקרא מהנה לע"ז בבנין הכותל. ומשמע דלא שמיע ליה כלומר לא ס"ל האי חילוק בין אם יש בה ע"ז לאין בה. והש"ך חלק ע"ז. שו"ר בשו"ת מהר"ם שיק (חיו"ד סימן קנג) שכתב דנראה דהב"ח סובר כמו שנראה מחידושי הרמב"ן בעבודה זרה (דף מז ע"ב) דדוקא בעושה בנין עצמו שעומד עליו הע"ז אסור, דהוי כגידולי ע"ז וכחלק ממנו, משא"כ הבית שיש בו ע"ז. ולפי זה לכך נקט רש"י דמיירי בנעבד, דאי הוי רק תשמיש לא היה נאסר ואיך קתני סיפא דאסורין. עכ"ד. ולקמן יבואר בס"ד שכ"כ להדיא המהר"ם מלובלין בביאורו לסוגיא שם. וע"ע ברמב"ן בשבת (דף פב ע"א), אהא דתנן מי שהיה ביתו סמוך לע"ז מ"ש בשם פירוש רש"י ז"ל. וצ"ע.
והנה, בב"י שם הביא את פירוש רש"י דאיירי בבית שהוא עצמו נעבד, ומשמע דהכי ס"ל להלכה דרק בבית כזה יש לאסור הא לאו הכי שרי דאין כל גוף הבית נעשה תשמיש ע"ז, וכדעת הב"ח. והגם שהש"ך (שם) כתב לפרש את דברי רש"י, דמ"ש שהבית עצמו נעבד אין כוונתו כמו שהבין הב"ח, אלא רצה לומר משום דקתני בסיפא אבניו ועציו ואפרה מטמאין כשרץ דאינו מטמא במשא, ורבי עקיבא אומר כנדה דמטמא במשא, ואי לא היה הבית עצמו נעבד אלא הוי משמשי אליל, לא הוי אמר ר"ע כנדה. ע"כ. וכ"כ לפרש להדיא הריטב"א בשבת (דף פב ע"א) וז"ל: מי שהיה ביתו סמוך לעבודה זרה. פירוש שהכותל עצמו נעבד, דאי לא היכי קתני רבי עקיבא שמטמאין כנדה דהא במשמשי ע"ז לא פליגי שאין מטמאין אלא כשרץ, אלא ודאי כדאמרן. וכן פירשוה בירושלמי שבת (פ"ט ה"א) ובע"ז (פ"ג ה"ו). ע"כ. וכ"כ המאירי בשבת (דף פב ע"א), ובעבודה זרה (דף מז ע"א). מ"מ נראה מדברי הבית יוסף דלא נחת לכל הני מילי ולא זכר מדברי הראשונים הנ"ל, וס"ל בפשיטות דאיירי בבית שהוא עצמו נעבד והא לאו הכי שרי. ולדברי הרב עין יצחק אתי שפיר דבזה רש"י והשו"ע לשיטתם, דבית אינו אלא תשמיש דתשמיש ושרי.
וראיתי לרבי שמואל סורנגה (מחשובי חכמי ירושלים, ובשנת תקי"ח כיהן כראש ישיבת אברהם מיוחס) בספרו פרשת הכסף (הלכות עבודה זרה פרק ח ה"ה) שכתב לתמוה ע"ד מהר"ם מלובלין בע"ז (דף מז ע"א) בשיטתו שכתב שם במתניתין דמי שהיה ביתו סמוך כו' וז"ל: ברש"י ד"ה מי שהיה כו' והבית עמו נעבד נ"ל דהכריחו לפרש כן משום דקתני במתני' בתר הכי שהאבנים והעצים מטמאים דאי לאו שהבית עצמו נעבד והוי גופיה ע"ז, לא היה מטמא. ע"כ. ולפי הנראה מדבריו דדוקא ע"ז עצמה הוא דאמרי' דמטמא אבל המשמשין אינם מטמאין ולהכי הוצרך רש"י לומר דמיירי בנעבד ולא משום משמשי ע"ז נגעו בה. ואחר המחילה רבה אין ספק דאישתמיט מיניה סוגיא דר"פ רבי עקיבה דמפורש שם דלכ"ע איכא טומאה במשמשיה וכן פסקו הפוסקים. עכ"ד. ועלינו למשכוני נפשין שלא לעשות לאותו גדול שוכח דברי התלמוד ח"ו. ולחומר הקושיא נראה דכונת מהר"ם מלובלין כדברי הראשונים הנזכרים, וכמו שפירש הש"ך בדברי רש"י, דאם הבית לא נעבד בעצמו לא הווה פליג רבי עקיבא דטמאה כנדה. ויותר נראה לומר לומר דס"ל כהב"ח דהבית אינו נקרא משמשיה, וכדעת הגרי"צ אלחנן שפירש כן בדעת רש"י הרמב"ם והשו"ע וכאמור, ולפי זה אשכחינן מרגניתא, דגם דעת מהר"ם מלובלין כן, ודו"ק.
עוד יש לפרש דברי מהר"ם מלובלין כדברי רבינו יהונתן על הרי"ף בעבודה זרה (דף יט ע"ב מדפי הרי"ף), שפירש דלכך יש לומר דהבית עצמו נעבד, דאי הוה בית שמטמינין בו לע"ז, ההיא אינו נאסר אלא בעוד שע"ז בתוכו. ע"כ. וכ"כ המאירי בשבת (דף פב ע"א) דאם אין הבית עצמו נעבד אף על פי שייחדו לעבודת אלילים שהכניס בתוכה מותר הבית בהנאה אחר שהוציאם ואין טומאה באבניו ועציו ועפריו, והכא שנינו שמטמאים ומשמע שנאסרו. ולזה כוון המהר"ם מלובלין במ"ש דאי לאו שהבית עצמו נעבד והוי גופיה ע"ז, לא היה מטמא, דמאחר שנפלו האבנים כלפיהם הוה כיצאה הע"ז משם, ואינו נאסר וכדאיתא בע"ז (דף מז ע"ב). ובשו"ע (יו"ד סימן קמה סעיף ג), ויל"ע ואכמ"ל.
אתה הראת לדעת דהוה פלוגתא דרבוותא קדמאי ובתראי אם בית שנתנו בו ע"ז אי הוי כתשמישי ע"ז. והתבאר שדעת רש"י והרמב"ן והרמב"ם והרשב"א והשו"ע ומהר"ם מלובלין והב"ח והגאון רבי יצחק אלחנן כולהו ס"ל דהוי תשמיש דתשמיש. וכשהוציאו את הע"ז משם קיל טפי כמבואר לעיל. וכל הני רבוותא הם בצירוף לדעת הכנה"ג והמג"א דמייתי לתשובת הרא"ם שהתיר בזה.
♦
ה. ו.
ויש להעיר מדברי התוס' מגילה (דף ו ע"א ד"ה טראטריות), ע"ד הגמרא שם "והיה כאלוף ביהודה" (זכריה ט, ז), אלו טראטריות וקרקסיאות שבאדום שעתידים שרי יהודה ללמד בהן תורה לרבים, וכתבו התוס', יש מפרשים שהם בתי עבודה זרה, ומכנה אותן תראטריות לשון חרפה, וקרקסיאות ר"ל בית הכסא בלשון ערב, וקשה לומר שאותם מקומות מטונפים יכולים ללמוד שם תורה, אלא ודאי לשממה יהיו במהרה בימינו, אלא ר"ל בתים שמתאספים שם לוועד של עובדי ע"ז. ע"כ. ומשמע מדבריהם שאילו היו בתי ע"ז ממש אין להפכם לבתי כנסת ולבתי מדרש. וגם על דברי הרא"ם והכנה"ג והמג"א יש להעיר כן, וכבר העיר כן הדגול מרבבה שם ע"ד המג"א הנ"ל, וכן הקשה בשו"ת חתם סופר (חאו"ח ס"ס מב), ע"ש.והגאון שואל ומשיב קמא (ח"ג סי' עב), כתב להשיב ע"ז דאין ראיה מדברי התוספות שיהיה אסור, רק כוונתם לומר שקשה לומר שאותם מקומות מטונפים יבטיח הכתוב שיהיו בית ה' לרבים, שזה הוא גנאי, דאטו לא יוכל להיות בתי מדרשות במקומות כשרים. אך באמת לפע"ד לולא דברי התוס' י"ל דאדרבה כיון שלעתיד לבא יקויים מ"ש "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' לעבדו שכם אחד" (צפניה ג, ט), ויהפכו כל בתי ע"ז לבתי מדרשות, וכמ"ש הרמב"ם במורה נבוכים לענין הקרבנות שהדברים לא יתרפאו רק בהפכן (עין מורה נבוכים ח"ג פרק מו), לפיכך הבטיח כאן שכל כך יעקר שם ע"ז עד שאפי' בבתי ע"ז יעבדו לשם ה'. עכ"ד. וכ"כ לדחות בשו"ת הרי בשמים (ח"א סימן נב), ע"ש. והמעיין הישר בדברי השואל ומשיב יחזו פנימו דלדבריו גם בבתי ע"ז אין לחוש להופכם לבתי כנסיות ובתי מדרשות קבועים. אלא שבסוף תשובתו הדר תבריה לגיזיזה וכתב בנידונו שם שרצו להפוך כנסיית נוצרים פרוטסטנטים לבית כנסת קבוע, דכיון שאין שום דמות וצלם של ע"ז מותר לעשותו בית המדרש ולדעתי מצוה היא לקדש שם שמים ומותר גם לעשותו בית כנסת ובית מדרש קבועים. עכ"ד. וקצ"ע מה שנסוג הרב שואל ומשיב אחור, ותלה היתרו במה שאין שום דמות וצלם, דלדבריו אפילו אם הכניסו שם ע"ז אין לאסור, דדחה הראיה לאסור מדברי התוספות. ונראה דלרווחא דמילתא נקט כן שעל זה היה נידונו, ולעולם מותר גם בבית ע"ז ממש להופכו לבית הכנסת ובית המדרש קבועים. ועיין במ"ש תשובה נוספת על זה (שם סימן עג) לחזק ולאשר פסקו, וגם שם נראה דיש מקום להתיר לפי דבריו גם אם היתה זו כנסיה המכניסה ע"ז. [וכן נראה שהבין בדעתו מרן הראש"ל הגר"ע יוסף זצ"ל שבשו"ת יביע אומר (ח"ז חאו"ח סימן יא אות ב) הביא דברי השואל ומשיב הנ"ל, וכתב עליו בזו הלשון: והנה מאי דפשיטא ליה למר שבית עבודה זרה שעבדו שם ע"ז בקבע, מותר לעשותו בהכ"נ קבוע, אף שכ"כ גם בשו"ת כרם שלמה קוטלר ח"א (סימן ס). ע"ש. מ"מ אחרונים רבים חולקים על זה ואוסרים. כמבואר באליה רבה (סימן קנד ס"ק טו) וכו' עכ"ד. הרי שנקט בדבריו בית עבודה זרה שעבדו שם ע"ז, ומ"ש בשו"ת יביע אומר שכ"כ בשו"ת כרם שלמה קוטלר יגעתי ולא מצאתי תשובה זו בב' החלקים בשו"ת הנ"ל והשם יאיר עיני].
וכדברי השואל ומשיב כתב גם בספר אורחות חיים (סימן קנד סי"א) הו"ד בשו"ת מלמד להועיל (ח"א או"ח סימן כ), וגם דעת הרב מלמד להועיל נוטה להקל, והגם שבלשון השאלה נשאל מכנסיה פרוטסטנטית, המעיין בהיתריו יראה שהוא לא נחית לזה, והטעמים שהיקל טובים ונוכחים גם לכנסיה קתולית שמכניסים שם ע"ז. ע"ש. וכ"נ שדעת הרב ירך יעקב ארגואיטי (סימן ג). [ואם יראה הלומד שמציינים בספרים שכ"כ בשדי חמד בפאת השלחן (מערכת בית כנסת סימן ו) מערכה על זה. ויבקש את שאהבה נפשו ולא ימצא, ידע שזו התשובה אחת מד' תשובות שהושמטו בדפוס בספרי השדי חמד וכמ"ש להעיר בשו"ת ירך יעקב הנזכר בסוף התשובה]. גם בשו"ת ים הגדול טולדנו (סימן ט) כתב דאין להקשות מדברי התוספות על המג"א, דיש לישב דהתוספות הבינו דהיש מפרשים מפרשי בתי ע"ז שהן עצמן נעבדים, וכן מוכח בתוספות הרא"ש שכתב דאי ע"ז הם וכו'. ולכן תמהו על זה התוספות. והא דלא תירצו התוספות לפרש דברי היש מפרשים בבתים שהיו בהם ע"ז, והוצרכו לפרש שהוא בית הוועד שלהם, משום דקושטא הכי הוא דבתי הועד שלהם הם הבתים ששמים בהם עבודה זרה [א.ה ובזה סרה קושית הגאון רבי יואל טיטלבוים זצ"ל הו"ד בקובץ ישורון (ח"ג תשנ"ז עמוד רי) שכתב לאסור לעשות בית כנסת מכנסייה, ע"פ דברי התוספות הנ"ל. ע"ש] ובכה"ג דעבדו את הבתים עצמם גם הרא"ם מודה דאסור לעשותם בית כנסת. ע"כ. ולדינא גם העלה להתיר לעשות מהכנסיות בתי כנסת ובתי מדרש ואפילו קבועים מכמה טעמי תריצי, וחד מינייהו שכיום אין מצוי שהנוצרים עובדים את הצורה של יש"ו ממש או שמשתחוים לש"ו, וכמו שאמרו הפוסקים ביו"ד (סימן קכט סעיף יא בש"ך ס"ק כה ובבאה"ט ס"ק יז) לגבי יי"נ ע"ש דבריו. ועיין עוד בשו"ת מהר"ם שיק (חיו"ד סימן קנג אות ג). ולפי זה יש לבדוק בכל כנסיה את עבודתה שדתיהם שונות זו מזו. גם הרב ציץ אליעזר נראה שדעתו נוטה להקל (חלק יב סימן טו אות ד), שכתב לבאר דברי הרא"ם וביאר טעמו שהיקל בנידונו מכיון שקונים או שוכרים לשנים, את הבתים מהעובדי ע"ז שמבטלים את מהותם הקודמת וקובעים בהם באופן קבוע ונראה בתי - תפלה, באופן שפנים חדשות באו לכאן, ונשתקע מהם שמם הקודם, ולכן הותר בכזאת. עכ"ד. הרי שנתן טעם לשבח בדברי הרא"ם ונראה שנוטה דעתו לזה.
♦
ובהיותי בזה, ראיתי בשו"ת יבי"א (ח"ו או"ח סימן ז בהוספות ומילואים) שהביא דבשו"ת גידולי טהרה (בחלק התשובות סימן לד) ביאר שדברי התוס' במגילה (דף ו ע"א) שכתבו להחמיר, מיירי בבית שבנאו מתחילה לשם ע"ז, והמג"א שהתיר מיירי בבית של הדיוט שאח"כ הקצוהו לע"ז, ע"ש. ובשו"ת ציץ אליעזר (חלק יב סימן טו אות ז) כתב שכן דעת הרא"ם בתשובה הנ"ל, דאל"כ יש להקשות כעין סתירה בדברי הרא"ם, דבהמשך תשובתו אסר הרא"ם לקנות מקישוטי הכמרים אבנים וקרשים לבנות בית כנסת מהטעם שהוא עצמו נעשה גוף המצוה, ואיך למעלה מזה צידד בפשיטות בהיתר לקנות וכן לשכור בתי היוונים והלועזים ולעשות מהם בית כנסת אף על פי שמכניסים בתוכם עבודה זרה דרך קבע? ובע"כ שהיה סבור הרא"ם לחלק בזה בפשיטות בין בית שבנאו מתחילה לשם הדיוט ורק אח"כ מכניסים לתוכו ע"ז, שאז מותר מכיון שלא הקצו מתחילה הבית לשם כך, לבין בית שבנאו מתחילה לשם ע"ז שאזי הוא דאסור מכיון שהקצוהו מתחילה לשם ע"ז. וכמ"ש לחלק בספר גידולי טהרה. עכ"ד. ואחר המחי"ר אין הכרח לומר דהרא"ם סובר לחילוק זה דאפשר לחלק ולומר שלקנות מקישוטי הכמרים הא הוי נוי של ע"ז, אך הקירות לכשעצמם אינם נוי הע"ז, ואינם אלא תשמיש דתשמיש וכאמור. ומ"מ גם לפי זה יש לומר, דכיום כשבונים הכנסיות הבניין משמש לכמה וכמה דברים לכנסים ואירועים וכונתם מתחילה לכך, ומקום הע"ז שעובדים אותה היא רק במקום התפילה, ותו לא הווה כבית ע"ז מתחילתו. ואעיקרא דהאי חילוקא שכתב הגידולי טהרה העיר בשו"ת מלמד להועיל (ח"א או"ח סימן כ), דהא מבואר בש"ך (יו"ד סימן קמה ס"ק ט) ובט"ז (שם ס"ק ו) דדוקא בבנאו בית שיהא הבית עצמו נעבד אסור מיד אבל אם בנאו לשם תשמיש אינו אסור עד שישתמש בו. ע"כ. ויש להאריך ולקצר אני צריך.
♦
ז. ח.
ולא אכחד שראיתי שיש מהאחרונים שנקטו להחמיר בזה. וזה יצא ראשונה מ"ש בשו"ת החתם סופר (חלק אורח חיים סימן מב) להעיר מדברי התוספות במגילה הנזכר, ומטעם זה החמיר. וכבר הבאנו מ"ש ליישב דברי התוספות הבט ימין וראה. ואשר על ידו השני, בשו"ת מהר"ם שיק (חלק יורה דעה סימן קנד), גריר בתר רבו החתם סופר ונטה קו להחמיר. וכתב שם סברא נוספת דיש לאסור ג"כ מצד מצוה הבאה בעבירה, וכבר תפס עליו בשו"ת ים הגדול (סימן ט) ודחה דבריו בטוטו"ד. ע"ש. גם ראיתי שבשו"ת שערי צדק פאנט (סימן יב) כתב לאסור מטעם דהוי תשמיש ע"ז ולדבר מצוה לא מהני ביטול כמ"ש בשו"ע (או"ח בסימן יא סעיף ח ובסימן תקפו סעיף ג). עכ"ד. וכבר השבנו על זה, שפוסקים רבים ס"ל שא"ז אלא תשמיש דתשמיש. ועל שלשה ל'ו אשיבנו מ"ש בכף החיים (סימן קנד ס"ק פב) לאסור בנ"ד ואזיל בתר הא"ר ודעימיה שכתבו דבבית כנסת קבוע לא התיר הרא"ם, וכבר הבאנו לעיל מפי ספרים ומפי ספרים שזה אינו דהרא"ם התיר גם בבית כנסת קבוע. ומעתה גם מה שנקט בסתמות הגאון הראש"ל הרב יצחק יוסף נר"ו בילקוט יוסף (הלכות בית הכנסת סימן קנד סעיף כב) וכתב שהסכמת האחרונים שאין להפוך בית עבודה זרה (כגון כנסיה של נוצרים) שעבדו שם עבודה זרה בקבע, לבית כנסת קבוע. עכ"ד. לפי האמור זה אינו, שדין זה שנוי במחלוקת דרבוותא קדמאי ובתראי, וכיון דהוה מידי דרבנן יש להקל בזה. וכל שכן בשעת הדחק כזו, שאין בנמצא לרכוש בנין אחר, והממשלה מערימה קשיים. וגם האוסרים נראה שלא דיברו האחרונים בשעת הדחק שכזו.גם הלום ראיתי אחרי רואי לגאב"ד ברודי בשו"ת מחזה אברהם שטיינברג (ח"א חאו"ח סימן כז) שכתב להחמיר להפוך כנסייה לבית כנסת, דבדבר שנשתמש בו להדיוט אסור לעשות ממנו לבית הכנסת עיין במג"א (סימן קמז סק"ה) רק ע"י שינוי נוהגין לעשותו אך בבית מחובר גם אם יעשו שינו בכתלים מ"מ לא הוי שינוי כ"כ שיתעקר שמו. עכ"ד. ומטע"ז אסר ג"כ להפוך בית מרחץ לבית כנסת וכך מסקנתו. ומ"מ התיר ליקח עצים ואבנים ולשקע אותם בבנין בית הכנסת. ודלא כהפמ"ג (או"ח סימן קנד א"א ס"ק יז) שאסר בזה.
והנה, בהמשך התשובה דן הרב מחזה אברהם אם מותר להפוך בית זונות לבית הכנסת, והתיר בזה, ומסתמיך ואזיל ע"ד המג"א הנ"ל שהתיר בע"ז, וא"כ כ"ש בעניני זנות דקיל טפי, הרי שלא דחה לגמרי את דברי המג"א. ועיין במה שהעיר עליו בשו"ת ציץ אליעזר הנ"ל (חי"ב סימן טו אות יב). [וראיתי שבשו"ת יביע אומר (ח"ז חאו"ח סימן יא אות ה) הבין בדברי הרב מחזה אברהם שהתיר גם במרחץ להופכו לבית כנסת אם עושה בו שינוי כסיוד וכיור ופתיחת חלונות. ואחר המחי"ר המעיין בדברי הרב מחזה אברהם יראה, שסתם בתשובתו לאסור בזה ושלא מועיל שום שינוי והשווה דינו לבית ע"ז. וכל היתרו זה על בית זונות להופכו לבית כנסת, שלדבריו אינו מאוס בעצם רק מחמת עבירה, משא"כ בבית מרחץ, שהוא מאוס מחמת עצמו, לא התיר. וצ"ע. וע"ע בשו"ת בית יהודה עייאש (או"ח סימן י) ובשו"ת הרי בשמים (ח"א סימן נב) ובשו"ת נצח יוסף (ח"א סימן י)].
♦
ובאמת במדינת אמריקה הדבר מצוי שקונים כנסיות והופכים אותם לבתי כנסת ובתי מדרש [ואחת הסיבות היא שיש קשיים שונים של הממשלה שם, וביודעינו ומכירנו קאמינא שניסנו לפתוח בית הכנסת ובית מדרש במדינת פלורידה על ידי ידידנו היקר מזכה הרבים הרב ירון ראובן שליט"א, וזמן קצר לאח"מ לא אישרה הממשלה את המקום מחמת סיבות שונות ומשונות, וכשלוקחים כנסייה כבר יש אישור הממשלה לכך כיון שהוא מקום 'דתי', ולא פלוג בין דת לדת]. והבט ושא עינך למ"ש בספר אוצר ישראל (חלק ז ערך נויארק עמוד 34 טור ב) שבשנת 1855 למנינם הרב אברהם יוסף אש שהקים את בית המדרש האורתודוקסי הראשון של יוצאי פולין, קנה עם בני עדתו את בית התפלה לנוצרים והפכוהו לבית כנסת. ותופעה זו הפכה לנחת הכלל בכל רחבי אמריקה, וכמ"ש בשו"ת אגרות משה (ח"א חאו"ח סימן מט) שנהגו בפה אמריקה לעשות מבית תיפלה שלהם לבית הכנסת כאשר ראיתי בהרבה בתי כנסיות. ע"כ. ושמעת'י באומרים לי שבכניסה לבית הכנסת בני ציון במיאמי כתוב בשלט: בניין זה הוא אתר היסטורי החל משנת 2010. במקור הבניין הזה נבנה בשנת 1962 ככנסיה לותרנית ובשנת 1977 הפך לבית הכנסת בני ציון. ע"כ.
ומצאתי שהרב אברהם יוסף אש הנזכר [שהיה ירא שמים והוביל מחאה כנגד הנוהג שרווח אז לאפשר לרע-בנים רפורמים לדרוש ולנאום גם בקהילות האורתודוקסיות], קודם שרכש את בניין הכנסייה שלח לאחד מגדולי וגאוני דורו, רבי יעקב עטלינגר זצ"ל בעל הערוך לנר, שאלה על זה, והיא לו נדפסה בשו"ת בנין ציון (סימן סג) והזכיר שם את שם הרב השואל 'ראש ביהמ"ד הרב מ"ה אברהם אש נ"י בק"ק נייאיארק' [ובדיוק באותו הזמן שלח אחד מבני קהילתו רבי יהודה מיטלמן שאלה זו לרב שואל ומשיב שהבאנו דבריו לעיל]. וזה לשון השאלה: אשר שאל מר נ"י כי נדחקו ראשי ביהמ"ד לקנות להם בית לביהמ"ד ולא יוכלו להשיג רק בית שנבנה בתחלה לבית דירה ואח"כ קנאו אותו כהני האומות שעובדים ע"ז בשיתוף והתפללו שם לאליל שלהם איזה שנים, אבל לא הביאו שם שום תמונת ע"ז, ועתה מכרוהו, אם מותר לעשות בית זו לבית המדרש לתורה ולתפלה? והשיב דמצד איסור הנאה ודאי אין חשש בזה דאפילו היו עע"ז ממש ואפילו נדון הבית כתשמישי ע"ז הרי כיון שמכרוהו בטלוהו כמבואר שו"ע (יו"ד סימן קלט סעיף ב) וא"כ מותר בהנאה. אכן אם מאוס לגבוה או לא, תלוי בפלוגתא דלרא"ם שרי ולתוספות במגילה הנ"ל אסור. ולכן היה נראה קצת לאסור אם לא מצדדי היתר דלאו לע"ז ממש נשתמש הבית דב"נ לא מצווים על השיתוף [א.ה א"ך ס"ט: דעת הנודע ביהודה מה"ת יו"ד סו"ס קמח שמצווים על השיתוף. ועיין בשו"ת יביע אומר ח"ב יו"ד סימן יא אות ד) ואכמ"ל] וגם לא הכניסו בתוכו ע"ז ממש. אכן בזה יש לפקפק דמה בכך שלא הכניסו ע"ז מכל מקום הרי התפללו בו לאליל שלהם והאומר לע"ז אלי אתה והמקבלו לאלוה אפי' שלא בפניו ג"כ מקרי עע"ז כדילפינן בסנהדרין (דף סג ע"א) ולכן לכתחלה ודאי יש להחמיר אבל לעת הצורך כדאי הרא"מ לסמוך עליו בנדון זה שלא נבנה הבית לכתחלה להיות בית ע"ז רק להיות בית דירה ולא נקרא שם ע"ז עליו י"ל דגם להתוספות לא נקרא מאוס. עכ"ד. ועל פיו נהגו היתר בדבר כיון שהיתה שעת הדחק.
ובבית כנסת זה שימשו אח"כ בהנהגת קהילה רבנים תלמידי חכמים, ואחר פטירת הרא"י אש, התמנה הרה"ר היחיד של ניו יורק רבי יעקב יוסף, ואחריו הרב שלום אלחנן יפה שנסמך לרבנות בגיל תשע – עשרה מרבי יצחק אלחנן והנצי"ב, ואחריו הנהיג את הקהילה הרב בנימין פליישר, מחבר שו"ת שבי בנימין. ואחרון חביב רבי אפרים אשרי מחבר שו"ת ממעמקים על מאורעות השואה. וכולם היו תלמידי חכמים ונבונים ונהגו בזה היתר ולא חששו לכלום, זכר צדיקים לברכה.
ויש להעיר דעל מ"ש להחמיר גם בבית זה שלא היו בו כלל עוע"ז אלא רק היו מתפללים בו לאליל שלהם, כבר כתב בשו"ת מהר"ם שיק (חיו"ד סימן קנג אות ג) דבבית כזה אע"ג שאמונתם ע"ז, אין הבית תשמיש ע"ז מדינא שהרי עבודתם השתחוואה והודאה, וא"צ לזה בית ונעשה גם בחוץ, ואין תשמיש הבית אלא לאנשים להצילם מרוח וגשם אבל לא לע"ז, ולפי זה בית כזה מותר לעשותו לבית כנסת דלא חשיב תשמיש. ומ"מ ראוי לכל בעל נפש להזהר מזה. ע"כ. ובשעת הדחק שא"א להזהר מזה יש להתיר הדבר.
♦
ט. י.
ולכל הדיברות נראה שיש להקל בשופי כשעושה שינוי בבנין, דכבר כתב הרב גידולי תרומה (סימן לד) דהיכא דאיכא שינוי פקע האיסור מהם ולא הוי אפילו מאוס למצוה. ע"כ. וסמך ע"ד בשו"ת מלמד להועיל (ח"א או"ח סימן כ) [ובח"ב יו"ד סימן נד התיר הרב מלמד להועיל ללמד תלמידים תורה ומצות בבית שיש בו צלמים היכא דאין למצוא בית אחר]. והגם שלדינא כתב הרב גידולי תרומה שאין להקל בזה, מכיון דהוי דבר שהוא תמוה לרבים שאין להורות בו היתר, כדקי"ל ביו"ד (סימן רמב סעיף ט), אולם כבר כתב הש"ך (שם ס"ק יז) דכשמראה הטעם לשואל שרי, ועיין ט"ז (יו"ד סימן צב ס"ק כב). והגם שבשו"ת מחזה אברהם (סימן כז) כתב דבזמננו, דאין רבים בני תורה, לא שייך דבר זה, הוא עצמו התיר להפוך בית זונות לבית מדרש אם עושה שינוי. ועיין בשו"ת אבני מלואים (סימן כז) דשינוי הנעבד הוי ספיקא אי שרי לגבוה, ולגבי בהכ"נ חשיב ספיקא דרבנן ושרי וכמ"ש המג"א (סימן קנג ס"ק מו). גם בשו"ת ביכורי יעקב זריהן (חיו"ד סימן יח) הגם שבתחילה נטה קו לחמיר בזה סוף דבריו היקל בזה באופן שיעשו שינוי בקירות. ע"ש דבריו. וכדברים האלה כתב בשו"ת אג"מ (חאו"ח ח"א סימן מט) דבתחילה הסתייג מאד ממה שרווח באמריקה לקנות כנסיות ולעשות מהם בתי כנסת ובתי מדרש, ומ"מ כתב, שכאשר נחרב פנים הבית, ואף הכותלים הנשארים לא ישארו כמו שהן שצריכים תקון הרבה ויהיה פנים חדשות לבנין יש מקום להתיר. והגם שיש לפקפק בזה כיון שהוא רק איסור דרבנן יש לסמוך שגם זה נחשב שינוי, ובפרט שהרבה מקילין בכל אופן. וגם לא יקדישוהו רק לאחר שיעשו כל השינויים. עכ"ד. הרי שגם הוא זכר שהרבה מקילים בזה, וגם לדעתו בשינוי גמור יש להתיר.♦
מסקנא דדינא
המקילים לקנות כנסיות והופכים אותם לבתי כנסת ובתי מדרש יש להם על מה שיסמוכו, וכל שכן אם באותן הכנסיות לא היו צלמים שרבים הפוסקים שהקלו בזה. ולרווחא דמילתא יש לשנות ככל האפשר בבנין הזה מבית ומחוץ, שלא יעלה ויבא או יזכר ויפקד שם וצורת הכנסיה שהיתה. והנלע"ד כתבתי.וטרם אכלה לדבר, לך נא ראה למ"ש בספר אחרי המבול (פרק בתי כנסיות בחורבנם עמוד 107 והלאה) ששם סוקר המחבר כמה מבתי הכנסיות שנשדדו ונהפכו לכנסיות, וברבות השנים הצליחו להציל ולהשיב את הגזילה אשר גזלו מאיתנו הני עכברי רשיעי מאומות העולם, ובודאי שלפי האמור אין כל חשש להתפלל בבתי כנסיות אלו, וכל שכן הוא מנידון דידן שהורתם ולידתם של בנינים אלו בקדושה, ומצוה לגואלם מידם.
ולגבי שימוש בספסלים וכסאות ושולחנות שהיו בשימוש הכנסיה אם אפשר להשתמש בהם לבית כנסת ובית המדרש בשו"ת שבט סופר (או"ח סימן יב) הביא לדברי הפמ"ג (או"ח סימן קנד במשב"ז סק"ח) שעשה מעשה והתיר ספסלים מבית עכו"ם להעמיד בבהכ"נ. וכתב ע"ז דמי שרוצה להתיר יש לו אילן גדול לסמוך עליו, ומ"מ אם יכול לבטל שלא יקנו הספסלים המחמיר תע"ב והמקיל לא הפסיד. ע"כ.
♦ ♦ ♦