תל ציון
ברכה במקום שאכל, וישיבה בשעת הברכה - בברכת מעין שלש
ביאור בדברי האור לציון – ליומא דהילולא (י"ט תמוז)
בפסחים (ק"א:) מביאה הגמרא שיש ברכות הטעונות ברכה לאחריהן במקומן ויש שאינן טעונות ברכה לאחריהן במקומן. ולא פירטה הגמ' כלל לאלו ברכות נתכוונה.ונחלקו בזה הראשונים. ונקדים כי לכו"ע פירות ומים אין טעונים ברכת בורא נפשות במקומן, אולם בשאר ברכות נחלקו:
א. דעת הרמב"ם (ברכות פ"ד ה"א) והרשב"ם (פסחים ק"א:) שכל שבעת המינים טעונים ברכה במקומן.
ב. דעת הרי"ף (דף כ' ע"א בדפי הרי"ף) והתוס' (פסחים ק"א: ד"ה אלא) והרא"ש (סימן ו') שרק חמשת מיני דגן טעונים ברכה במקומן, אבל פירות מז' מיני דגן א"צ ברכה במקומן. וטעמם משום דבעי מאכל חשוב המזין, שהוא טעון ברכה לאחריו במקומו (משנ"ב ס"ק מ"ד).
ג. דעת הרשב"א (ברכות נ"ג:) ודעה א' בתוס' (שם), שדוקא פת טעונה ברכה במקומה.
ובשו"ע (סי' קע"ח ס"ה; סי' קפ"ד ס"ג) הביא את הרמב"ם בי"א, ואת דעת הרי"ף והרא"ש בוי"א. וקי"ל דהעיקר כויש (וכ"כ הפמ"ג קע"ח א"א י"ב), שרק חמשת מיני דגן טעונים ברכה במקומן.
ומאידך, בסימן קפ"ג ס"י פסק השו"ע: "יש אומרים שגם ברכת מעין שלש צריך לאמרה מיושב”. וזהו כדעת הרמב"ם (ברכות פ"ד ה"א) שכתב שבשעה שמברך ברכת המזון וברכת מעין שלש יש לישב ובמקום שאכל. ומשמע דהיינו מעין שלש על כל ז' המינים.
והנה, הדין שיש לישב בברהמ"ז מקורו מדברי הגמרא בברכות (נ"א:), והדין שיש לחזור למקומו מקורו מדברי הגמרא בפסחים (ק"א:). ואע"פ שהיה מקום להבין שרק בברהמ"ז יש לישב ויש לחזור למקום שאכל, מ"מ הרמב"ם השווה את דין מעין שלש לדין ברהמ"ז בשני הדינים. וכתב הרדב"ז (שו"ת הרדב"ז ללשונות הרמב"ם סימן אלף תע"ח), שטעמו של הרמב"ם הוא שמכיון שתקנו חכמים לאלו הפירות ברכה מעין שלש, דוגמת ברכת המזון, משמע דחשיבי ואית להו קבע כפת ממש 'הילכך צריך לחזור, ולישב כפת עצמו', ועל כן השווה הרמב"ם את דין מעין שלש לברהמ"ז. וכ"כ הגר"א (סי' קפ"ג ס"ק כ"ד) שהרמב"ם לשיטתו בשני הדינים, והביאו המשנ"ב (סי' קפ"ג ס"ק ל"ה).
ומכח סתירה זו הוכיח האור לציון (ח"ב מבוא ענף א' אות י"ח) שדעת השו"ע לחוש לכתחילה לי"א קמא, שהרי בסימן קפ"ג הביאם מבלי חולק. וביב"א (ח"ט סי' ק"ח אות ד') כתב שדבריו תמוהים מאד, שאין כאן סתירה כלל, דההיא דסימן קע"ח ס"ה מיירי במחלוקת בענין אם כל שבעת המינים צריכים ברכה אחרונה 'במקומם', וכתב בשם יש אומרים בתרא דדוקא במיני דגן, ומסקנתו כן. אבל בסימן קפ"ג ס"י מיירי לענין 'ישיבה' בעת שמברך ברכה אחרונה, ובזה פסק שיש לישב בעת שמברך ברכה מעין שלש, ואין כאן סתירה כלל. ע"כ.
ולענ"ד דברי האול"צ ברורים, דהן אמת ששני דינים הם – 'ישיבה' ו'ברכה במקום שאכל', אולם היה מקום לומר שדינים אלו שנכתבו בגמ' הם רק על ברהמ"ז, ומנא ליה להרמב"ם להוסיף גם את דין מעין שלש? אלא סברא אחת היא לשניהם, דברכת מעין שלש חשובה היא, ועל כן כתב הרמב"ם שיחזור למקומו וגם ישב בשעת הברכה, וכמו שכתבו הרדב"ז והגר"א והמשנ"ב דלעיל, אשר כנראה נשמטו לפי שעה מעיני היב"א אחה"מ (וראיתי מ"ש בזה בקונ' מענה יוסף עמ' ט"ז, ודבריו דחוקים, כאשר יחזה המעיין).
והטעם שהחמיר השו"ע לכתחילה בישיבה בשעת ברכת מעין שלש (שהביא רק את דעת הרמב"ם), יותר מחזרה למקומו בברכת מעין שלש (שהביא מחלוקת), היינו משום שישיבה בשעת הברכה קל יותר להחמיר בה מאשר חזרה למקום שאכל.
♦ ♦ ♦