שימוש בעירוב בערים שלנו - בחינה מחודשת [חלק ב']
הקדמה
בחלק א' של מאמר זה (בגיליון הקודם) נדונה השאלה אם מועיל עירוב להתיר טלטול ברחובות שלנו. וביארנו שיש מקום גדול להכריע שכאשר יש מחיצות של עומד מרובה זה מועיל להתיר טלטול, משא"כ צוה"פ לא מועיל[2]. והתבאר שאי"צ שכל הרשות תהיה מוקפת בעומ"ר, אלא די שבמקום שהוא מטלטל בו כעת יש עומ"ר, ובכל מקום שהוא עובר יהיה עומ"ר אחר, כל שהוא לא יוצא למקום בלא עומ"ר. והתבאר שברחובות שאינם ישרים יש עומ"ר ע"י הבנינים מסביב הרחוב, וע"י שהרחוב מתפתל ואם תמשיך קו ישר תפגע בבנין ה"ה עומ"ר[3]. כפי שהבאתי מהסוגיא של מבוי עקום דף ו' ובראשונים שם. וכן באזורים הרריים שיש קירות תמך או תל המתלקט שפיר חשיב עומ"ר. משא"כ במקומות מישור, ובמקומות שהרחובות שתי וערב ישרים, וכן אם יש רווחים בין הבנינים הרבה פעמים לא יהיה עומ"ר והיתר הטלטול רק ע"י צוה"פ, ולמש"כ יש מקום גדול להכריע שאינו היתר מרווח.ומטרתנו בחלק זה היא לבאר ב' דברים[4]: א. יש כמה חידושים של החזו"א שמשנים באופן מהותי את החישוב של עומ"ר, וכמה מרבני דורנו הרחיבו עוד ע"פ דרכו, ולדבריהם הרבה פעמים שאין עומ"ר גם ברחובות עם בניה צפופה, וכן במקום הררי שכל השכונה מוקפת תל המתלקט או קירות תמך וכפי שיתבאר. אמנם, אף לדבריהם אפשר לתקן ד"ז, כגון כאשר יש פרצה בקרן זוית לתקן צוה"פ בחלל בין ב' העומדים וע"י זה להמשיך את העומ"ר[5], ולדאוג שלא יהיה סילוק מחיצות. מ"מ אם לא נתנו ע"ז דעת, או שמי שעשה את העירוב אינו סובר חידושים אלו, לא יהיה עומ"ר לדעתם[6]. ובדאי מש"כ שבפשטות בכל רחוב יש עומ"ר אינו נכון לדבריהם. ולכן צריך לברר היטב חידושים אלו, ואם יש ראיות לחיוב או לשלילה בראשונים והפוסקים בענינים אלו. ב. לבאר עוד צדדים להיתר: א. שיטות שגם למ"ד אתו רבים רק בדיומדים ולא בעומ"ר, ב. שיטות שאם אין הרחובות בקו ישר מקצה לקצה אינו רה"ר דאורייתא, ולבאר עוד צדדים לחומרא גם בעומ"ר: א. אם יש שיעור לגודל המקום שאפשר לערב, ב. אם פרצת י' דאורייתא לא חשיבא עומ"ר, ג. מקום שאי אפשר לסגור אם אפשר לעשות עירוב חצרות.
♦
פרק ו'
במש"כ בחלק א' שבערים שלנו יש עומד מרובה משום הבנינים, ובמקומות הררים יש תמיד תל מתלקט וקירות תמך. יש ב' חידושים גדולים של החזו"א בדיני מחיצות: א. בסוגיא של פרצה בקרן זוית, ב. בסוגיא של סילוק מחיצות, שמשנות את אופן עשית העירוב באופן משמעותי מאוד. ולדעתו כאשר לא נפתרו בעיות אלו המקום ל"ח עומ"ר, גם כאשר לעינינו רוב ההיקף מוקף במחיצות. וא"כ משתנה כל היישום למעשה של הדברים הנ"ל.ונבאר את הדברים, כי לענ"ד ב' חידושים אלו מחודשים מאוד, ולא מתיישבים עם פשטות ביאור הגמ', ויש ראיות גדולים בראשונים שפירשו את הגמ' כפשוטה. וכן בעיות אלו לא התפרשו לא ברמב"ם טור שו"ע, עבודת הקודש לרשב"א. ולא בשאר פסקי הראשונים ופירושיהם. וכן בכל הנושאי כלים, והתשובות למאות של גדולי האחרונים בדיני עירוב, לא העלו כלל בעיות אלו גם כאשר הם דנו במקרים שהבעיות הנ"ל שייכות. וכמ"ש אלו בעיות שכיחות ביותר, שאין לך כמעט מקום שלא נתקלים בהם, ולא יתכן שכולם השמיטו דבר זה אם סברו שיש בזה פסול גמור, כאשר דנו בהרחבה גדולה במאות נושאים אחרים[7].
♦
הסוגיא של פרצה בקרן זוית
מבואר בגמ' דף ו' שחצר שנפרץ בכותליה פרצה בקרן זוית פוסלת בד"ט, ולא אמרינן שמהני עומד מרובה שיש בכל הכותל, והטעם משום "דפתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי". ובחזו"א סימן ע"ב ס"ק א'[8], וכן במכתב להג"ר אליעזר פלצינסקי (הודפס בחזו"א כתבים סימן ת"פ) כתב שכונת הגמ' הוא לומר שאי אפשר לדון עומד מרובה כאשר אין המשך של הכותל, שמגביל את מקום המחיצה עד היכן הוא, וע"י זה אנו דנים שיש עומד מרובה. אבל אם סוף המחיצה פרוץ אי אפשר להמשיך את המחיצה ולדון בה עומד מרובה, שא"כ זה ימשיך עד עולם ואין עומד מרובה. וע"כ שיש מקום מוגדר היכן מקום המחיצה, ובתוכו יש עומ"ר. והלשון לא עבדי אינשי, בספר חזו"א כתב שבא לשלול סגירה באלכסון של הרשות, שבסגירה זו שפיר יש מקום מוגדר לעומ"ר, דהיינו הזוית בין ב' קצות הכותל, וע"ז התשובה לא עבידי אנשי. ובמכתב להגרא"פ (מודפס בכתבים סימן תע"ט) פירש את הדברים: "לזה אמרינן פיתחה בקרן זוית לא עבידי אינישי ר"ל כל המשך הכותל קובע את הקו שלו ביושר, ואין ענין סתימת פרצה בב' כתלים שהמשכן לרוחות נפרדות, ולא זו הפתח בטבעו". ושוב כתב שם: "לא עבדי אינשי דברי סברא הן ור"ל שהזוית אין לו מחיצה שהוא פרוץ לכל העולם וממילא כותל מערב פרוץ מרובה כו'". הרי שפירש את כוונת הגמ' שההמשך הטבעי של כותל הוא בקו ישר ולא באלכסון. והוציא את הגמ' ממשמעותה, שהבעיה היא באין דרך בנ"א וכפי שפירשו הראשונים "לאו אורחיה הוא" כפי שהבאנו בהערה[9], ובמקום זה פרשה שאין זה אופן הטבעי של המשך הכותל[10]. ובא למנוע פתרון של סגירה באלכסון. והקמ"ל שעומ"ר צריך להיות המשך בקו ישר מכותל א' לשני, ואחרי ששללנו ד"ז הבעיה היא משום שאין עומד מרובה בלא שיש מחיצה בצד השני של הפרוץ להגבילו.♦
הנפק"מ למעשה בדברי החזו"א
נמצא לדבריו ב' כללים: א. עומד מרובה הוא רק כאשר יש מחיצה מב' צדדיו של הפרוץ. ב. העומדים מב' צדדיו צריך להיות בקו ישר א' מהשני, שע"י זה נמשיך את הכותל בצורתו הטבעית בקו ישר. משא"כ אם הכותל עומד בזוית, שאם תמשיך בקו ישר לא יפגע בכותל בצד השני, אי אפשר לדון עומד מרובה. ועפי"ז יוצא כמה חידושים מרעישי עולם. וכפי שביאר בחזו"א ליקוטים קי"א ס"ק ד' ובכתבים סימן ת"פ הנ"ל: א. שברשות בצורת עיגול אין דין עומד מרובה. שגם אם 99% של הרשות סגורה, כל שיש פרצת ד' טפחים אי אפשר לדון עומ"ר, כיון שאם תמשיך את הכותל בקו ישר הוא לא יפגע בכותל הסמוך לו משום שינוי הזוית. ב. כל תל המתלקט אם יש קטעים ברוחב ד"ט שאינם מתלקטים י' מתוך ד"א, וע"כ צריך לדון עומ"ר, צריך שהזוית של הקרקע העומדת בצד א' של הפרצה תהיה בזוית שאם תמשיכו בקו ישר הוא יפגע בקרקע בצד השני של הפרצה, שאל"ה אין עומד מרובה. ובישום המעשי זה כמובן לא יתכן, כי מדובר בגבעות והרים טבעיים שאינם מסותתים בזויות מסוימת. ולכן למעשה האוחזים בשיטה זו שוללים צירוף תל המתלקט למחיצות העירוב.ודי בב' נפק"מ אלו להבין עד כמה הדברים מחודשים שהרי דין תל המתלקט הוא מההלכות הרווחות בש"ס ופוסקים בדין עירוב, ולא הוזכר בשום מקום שיש בעיה שכיחה שתמיד מופיע. וזה שאין עומ"ר במחיצות מתעגלות ג"כ חידוש עצום, כי אין שום טעם להניח שמחיצות מתוקנות דוקא בזוית ישרה. והרבה חומות עיר מתוקנות לפי תוואי השטח, שבמקום הררי הרבה יותר שכיח מתעגל מאשר זויות ישרות. ולא הוזכר בשום מקום בש"ס ופוסקים שיש בעיות בזויות החומות, ומקרים רבים אין עומ"ר. וכעין זה הוכיח תלמידו הג"ר חיים גריינמן בחידושים וביאורים (סימן א' ס"ק כ"ה) מהמשנה דף ט"ו ע"ב שיירה שחנתה בבקעה שמהני עומ"ר ע"י גמלים וחפצים, ולא יתכן להניח שסידרו את הגמלים והמשאות דוקא בזוית ישרות, ואדרבה בדר"כ עושים צורת עיגול כידוע, ובמשנה כתוב בפשטות שמהני עומ"ר, ולא התנה אדם מעולם שבחלק גדול מהמקרים כאשר לא סידרו את המחנה בריבוע ישר שאין עומ"ר, ומשו"ה הסיק נגד שיטת החזו"א. וכן הרב חיים שמואל חברוני, חתן הגרח"ג, בספר הליכות מרדכי (סימן ד' אות ח') נקט שהפשטות דלא כחזו"א. וכן בספר ישועות כהן לרי"א אדלר, נכד הגר"י שפירא (שגם הוא מבית מדרשם) נוקט שהפשטות כחו"ב, ואף שבסוף מביא את החזו"א. הרי שגם בית המדרש של החזו"א הסכימו שדבריו מחודשים והפשטות דלא כן. וא"כ אין בזה כדי לערער על ההיתר עירוב בעומ"ר, שהרי צדדים להחמיר יש בכל מקרה, ומי שרוצה לסמוך על עיקר הדין ה"נ כאן אין טעם לחשוש לסברא זו.
♦
הביאור בגמ'
והפירוש בגמ', הרי בגמ' לא מוזכרת כלל בעיה שאין עומ"ר אלא שלא עבדי איניש, אלא שהחזו"א אמר כן מסברא שלא יתכן עומ"ר שפרצה לא מוגבלת מב' הצדדים. ועפי"ז פירש את הגמ' בצורה מאוד מחודשת. ומסברא טענתו מובנת רק אם הגדרת עומד מרובה היא להמשיך את הכותל, ואז שואל כאשר אין הגבלה להמשך לא יתכן עומד מרובה. וכן שצריך להמשיך בקו ישר, לחבר את ב' העומדים ע"י עומ"ר. אך אם הגדרת עומ"ר לא מתייחסת כלל לכותל, שממשיכים אותו, אלא מתייחסת לרשות, שרוב הרוח שלה תהיה גדורה, טענתו לא מובנת כלל. שהרי צורת הרשות ניכרת שהיא מרובעת, שע"י הכותלים מהצדדים נראית צורת הרשות[11], ושוב כאשר נדון על הרוח של הרשות אם היא גדורה ברובה, פשיטא שכן, ואי"צ להגדיר את המשך הכותל. ואי"צ להמשיך קו בין עומד לעומד, אלא דנים על הרוח אם רובה סגורה, וזה נכון גם אם אי אפשר להמשיך קו ישר בין עמודים. והחזו"א עצמו במכתב כתב שההגדרה איננה להמשיך את הכותל אלא לדון שהרוח גדורה ברובה, וא"כ לא מובן ההכרח הגדול מסברא.♦
בראשונים מפורש שזו בעיה בדרך בנ"א ולא בעומד מרובה
בהרבה ראשונים (תוס' ותוס' ר"פ ורשב"א וריטב"א ועוד) מפורש שבעיה זו של פיתחא בקרן זוית לא עבידי איניש היא בעיה גם בצורת הפתח שעשהו בקרן זוית, ולכן דנו לפסול גם צוה"פ בקרן זוית. והטעם שבאמת מועיל כתב בתוס' רבינו פרץ: "דפיתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי. והק' ר"ת מקינו"ן דהא אמרינן לעיל [ה', א'] פתח ליה בקרן זוית. וי"ל דלא דמי, דלעיל מיירי שעושה כתקנו בצורת פתח וחשיב הוא כפתח גמור, אבל הכא מיירי בפירצה, וה"ק פתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי, פי' אין רגילות לעשות בקרן זוית, ומאחר שאין רגילות לעשות כך א"כ לא יחשבוהו הפירצה כפתח. כ"נ". דהיינו התירוץ שהוא רק נושא של רגילות אבל אם עושה להדיא פתח שפיר דמי.וכעי"ז בחידושי הרשב"א: "ועוד כתב הראב"ד ז"ל דלא אמרו דפתחא דבקרן זוית לא הויא פתח אלא בשאין לו צורת פתח כגון פרצה זו שאע"פ שאין לה אלא עשר דבעלמא נידון משום פתח הכא דבקרן זוית כיון שאין דרכן של בני אדם לעשות פתח בקרן זוית לא נדון זה כפתח, אבל בשעשה לו צורת פתח ודאי פתח הוי והיינו דרב יוסף דאמר לעיל הב"ע דפתח ליה בקרן זוית, וזה נכון"[12].[13] ויש עוד הוכחה שהראשונים סברו שיש בעיה גם בצוה"פ וההיתר הוא רק משום גלוי דעת, ממה שהבאנו כאן בהערה שמבואר בפוסקים שי"א שלא די בצוה"פ אלא צריך משקוף ומזוזות ממש[14], והרי בדין צוה"פ אין נפק"מ בין מזוזות ומשקוף ממש לקנה וחוט. אלא שזה נושא במעשה לקבוע שהקרן זויות הוא פתח אע"פ שאין דרכו בכך, ואינו קשור כלל לדין צוה"פ. ולכן י"א שצריך משקוף ומזוזות ממש, שרק זה הוה גילוי דעת, וי"א שגם צוה"פ הויא גילוי דעת, לא משום דין צוה"פ אלא משום גילוי דעת שהוא תיקן את הפרצה לפתח. וכל זה היפך הגמור מפירוש החזו"א בסוגיא זו.
♦
עוד מקור מפורש בראשונים בדין גזוזטרא זה שלא כנגד זה
יש עוד מקור מפורש שהבעיה בפתחא בקרן זוית לא עבידי אינה דין בעומ"ר וצורת המשך הטבעי של הכותל, אלא פסול משום שאין דרך בנ"א לעשות כן. בבדף ע"ח ע"ב איתא במשנה שב' גזוזטראות זו כנגד זו, דהיינו כעין מרפסות, כ"א צריך לערב בפנ"ע, שהרי הן ב' רשויות נפרדות, ולפירוש רש"י הגמ' אומרת שאם נותן נסר רחב ד' ביניהם אפשר לערב אותם ביחד כי נידונים כרשות א'. ובגמ' אמר רבא דוקא זו כנגד זו אבל זו שלא כנגד זו לא מהני הנסר לערב כא'. והקשו התוס' ד"ה וכן שתי אם נותן נסר רחב ד' ביניהם למה כאשר הגזוזטראות לא זו כנגד זו, לא מהני לחברם. וכתב בתוס' רא"ש "וי"ל הא דקאמר זו שלא כנגד זו לא, מיירי בשתי עליות משני צדי רשות הרבים וגזוזטרא שלפני עליה אחת משוכה לצד מערב והשניה לצד מזרח כשנתן נסר מזו לזו מקרן זוית של זו לקרן זוית של זו אין דרך פתח בענין זה כדאמרינן לעיל בפ"ק פיתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי". וכן הרשב"א "והם ז"ל תירצו דשמא נאמר דכיון שמשוכות זו מכנגד זו אם נתן נסר מזו לזו לצד קרן זוית של זו ושל זו הוה ליה פיתחא בקרן זוית ופיתחא בקרן זוית לא עבדי אנשי". הרי שלא איירי כלל בדיני מחיצות ולא בעומ"ר, אלא בשאלה לענין עירובי חצירות אם אפשר לחברם ולערב ביחד. ואמרו שאם הוא נותן את הנסר בקרן זוית של המרפסת, פתחא בקרן זוית לא עביד איניש, ולכן לא מהני לערבם כאחד. הרי להדיא דלא כפירושו של החזו"א בגמ'.♦
פי תקרה בקרן זוית
וכן בגמ' צ"ד ע"א שפי תקרה בקרן זוית ל"מ שלא עבידי אינשי, ועיי"ש בכל הראשונים מש"כ בזה. הרי שזה פסול לא רק בהמשכת עומ"ר אלא בשאר מחיצות.♦
גדולי האחרונים למדו מזה כלל לכל שלא כדרך לא מהני
עיין שו"ת חתם סופר (או"ח סימן פ"ז) על מחיצה ע"ג מים שלא מהני משום שלא עבידי אינשי, וכמבואר בגמ'. ושם מסיק החת"ס שאין לך אלא מה שמנו בגמ'. ועיין בשו"ת רבנו יוסף מסלוצק (סימן יב): "ולא ידענא למה לא השיב להרב השואל מדברי התוס' דערובין דף ו' ע"א הנ"ל, דאם עשאה כעין פתח אפי' בקרן זוית הוי פתח".♦
פרק ז' - סילוק מחיצות
יש עוד חידוש דין גדול בחזו"א (סימן ס"ז ס"ק כ"ד וסימן ע' ס"ק כ"ב), שיש מושג של סילוק מחיצות. דהיינו מחיצה שעוברת לפני או בתוך מחיצה אחרת, עוצרת את המחיצה הראשונה שלא להמשיך מעבר למחיצה החדשה. שמוגדר שהמחיצה מסתיימת במקום חיבור המחיצה שעוברת דרכה או מתחברת אליה, ואח"כ נידון כמחיצה חדשה. וכתב כמה נפק"מ למעשה בחידוש זה: א. בסימן ע' ס"ק כ"ב כתב שעומד מרובה שצוה"פ עוברת בפרצה שלו לכיוון השני מפסיק את העומ"ר מלסגור את הפרצה וחשיב פרצה[15]. וכן להפך, אפשר לדון שעומ"ר שעוברת בתוך צוה"פ מפסיקה את הצוה"פ. אך בזה הוא דן, שאם הצוה"פ סוגרת כל הרשות היא עדיפא מעומ"ר ומבטלת אותו. ובאופן שגם צוה"פ לא סוגרת כל הרשות, אלא רק עומ"ר א"כ הוה עומ"ר נגד עומ"ר. החזו"א מסיק שמ"מ צוה"פ במקום הפרצה סגורה לגמרי, משא"כ עומ"ר הוא רק דין שהרוח תהיה גדורה, ולכן צוה"פ אלים. הרי שכ"א יכול לבטל את השני וצריך לדון מה אלים. ב. בסימן ק"ג ס"ק ג' שחריץ עמוק י' ורחב ד' בתוך רשות לא ניתר בתיקוני הרשות. ג. בענין ב' צוה"פ שמצטלבות שכ"א מבטלת את השנייה, הובא בשונה הלכות (השמטות על סימן שס"ב דין ע"ט) ששמע כן בשם החזו"א. והגרח"ק לא ביאר שהטעם הוא סילוק מחיצות, אלא פירש שהעליון משום פיתחי שימאי, ולא הבין א"כ למה התחתון פסול, אך ידוע לפרש[16] משום סילוק מחיצות ושפיר דמי. ועיין בחו"ב עירובין (סימן ב' ס"ק י') שג"כ פסל מחיצה א' בתוך צוה"פ. ועיין בספר תיקון מבואות (פרק י"א הערה 159) מה שדנו בנושא זה.ורבני זמננו הרחיבו עוד עפי"ז. עיין ישועות כהן (פרק י"ח אות י"ט וכן באות ל"ו) אם פי תקרה עושה סילוק מחיצות, ואם גוד אסיק עושה סילוק מחיצות. והרב מאיר רוזנר הרחיב בזה הרבה, ומקצת מן הדברים מודפסים בקובץ אליבא דהילכתא גליון ע"ג (עמ' ס"ג). ובקונטרס בחוצות ירושלים (הנ"ל בהערה ד') האריך שגם מחיצה פסולה, כגון צוה"פ מן הצד, ועוד יכולה לעשות סילוק מחיצות עיי"ש. ויותר בפירוט שמעתי בשיעורים ממנו בכולל הדרת קודש. דוגמא בולטת, לדעתו אם מחיצה גדולה וארוכה, שמהווה עומ"ר לפרצה, אך יש תחנת אוטובוס שעומדת לפני המחיצה, זה מסלק את המחיצה ודנים רק את המחיצה מסוף התחנה עד הפרצה. וכידוע, כיום הרבה מהעירובין המהודרים הנעשים חוששים לחומרות שלו.
♦
מחולקת רבני זמננו בדעת החזו"א אם מחיצה ד"ט בפנ"ע עושה סילוק או צריך סגירת רשות
יש מחלוקת גדולה בהבנת דברי החזו"א הנ"ל. הנקודה של המחלוקת היא בדברי החזו"א שעומ"ר לא עושה סילוק מחיצות. האם כוונתו לכך שכאשר המחיצה שעושה סילוק מחיצות אינה מגיעה עד המחיצה השניה, ורק ע"י עומ"ר נחשב הדבר שהיא מגיעה עד המחיצה השניה, וע"ז קאמר שעומ"ר לא עושה סילוק מחיצות. אבל אם המחיצה נוגעת במחיצה השניה, אז לא מיבעי עומ"ר עושה סילוק מחיצות, אלא אפילו שפרוץ מרובה, כל שיש פס ד' הוה סילוק מחיצות. שלסילוק מחיצות די בפס ד', ואי"צ כלל לגדור את הרשות. וכמו"כ די במחיצה א' לעשות סילוק, אע"פ שהרשות אינה מוקפת כלל. כך דעת הרב מאיר רוזנר, ויש הרבה הוראות שלו שבנויות ע"ז. וכך כתב באריכות בחידושים וביאורים (סימן י"ב סעיף ג'). וכן ראה מכתב הרב יעקב לנדו בקובץ היכלא גליון ח' שנקט שזה דבר פשוט שאי"צ כלל להוכיח.לעומת זאת, הרב גלבר בקובץ היכלא גליון ז' (עמ' נ"ד) פירש את דברי החזו"א באופן שונה לגמרי, שעומ"ר לא עושה סילוק מחיצות, גם כאשר המחיצה צמודה למחיצה השניה, ואע"פ שהמחיצה סוגרת את כל הרשות, כל שיש ד' טפחים פנויים בכל מקום ברשות אינו עושה סילוק מחיצות[17]. ולכאורה לדבריו פס ד' אינו עושה סילוק מחיצות כלל, שא"כ אין טעם לדון את העומד של כל הרשות, אלא אפשר לדון את הפס בפנ"ע. וע"כ לשיטתו כדי שיהיה סילוק מחיצות צריך שכל הרשות תהיה סגורה, ורק אז יש עומ"ר. ועיין בספר תיקון מבואות (פרק ז' הערה 17) שהסתפקו בזה. וזו נפק"מ עצומה להלכה: א. אם פס ד' בפנ"ע עושה סילוק, ב. אם פרוץ מרובה עושה סילוק, ג. אם מחיצה א' לבדה עושה סילוק או רק כחלק מרשות גדורה, ד. חצר קטנה שנפרצה לגדולה, לדעת הגרח"ג וכן רמ"ר, אי אפשר לדון את הכותלים החיצונים כמחיצות החצר, שהרי הגיפופי מסלקים אותם, וע"כ או שמהני רק לתיקוני מבוי או לחדש חידושים גדולים מאוד לדינא, כמ"ש בהמשך. ואילו הרב גלבר שם מפרש שאין שום מעכב להשתמש במחיצות החצר הגדולה ואפשר להתעלם מהגיפופי, ורק בחצר קטנה שנפרצה לגדולה, משום שדיירי החצר הקטנה בתוך הגיפופי, וא"כ הוה פרוץ למקום האסור, ע"כ שצריך להשתמש במחיצות הגיפופי אבל אה"נ אפשר גם להחשיב את המחיצות החיצוניות למחיצות.
והרב גלבר בסוף המאמר שם כתב עוד חידוש, שאע"פ שהחזו"א ס"ל שלא מהני צוה"פ שהקנה שלו בתוך חצר, וכפי שנרחיב לקמן, ומשום שיש סילוק מחיצות. מ"מ כ"ז בחצר סגורה שע"י זה הקנה מוקף מחיצות גמורות מכל צד. אבל מחיצות של גוד אסיק וכד' אינם עושים סילוק מחיצות, גם כאשר עוברים באמצע צוה"פ. ובחו"ב (סימן ב' ס"ק י"א) כתב שמחיצה העוברת בצוה"פ מבטלה, והוא מציין שכ"כ החזו"א בסימן ע' ס"ק כ"ב. וכן הרב רוזנר סובר שכל פס ד' או חקיקה שעוברת בתוך הצוה"פ פוסל את הצוה"פ[18]. ועיין בחזו"א סימן ק"ג ס"ק ג' שהקשה בלשון ים שנכנסת לחצר שיהיה סילוק מחיצות, ולשון הים לא יחשב כגדור, ומתרץ שדנים אותו כבור ברה"י, דהיינו כיון שהוא בתוך רשות גדורה ומקום זה טפל לרשות שהוא בתוכו, ולא דנים אותו כמקום בפנ"ע. משמע שמצד שהסילוק היה מונע את התיקון מהמקום למטה, אך לא מבואר שזה פוסל את המחיצה למעלה. ובמשכיל אל דוד ס"ג הוכיח שפסל רק החקק ולא את הצוה"פ מעל של"ל סילוק מחיצות בכה"ג.
ולכאורה בדברי החזו"א סימן ע' ס"ק כ"ב, ע"ד הקנה של צוה"פ בתוך חצר נראה כהכרעת הדברים. החזו"א הקשה שכותלי החצר עצמם יחשבו כקנה לצוה"פ. ותירץ שיש פרצה מתחת למקום שהחוט עובר. ואז דן אם אמרינן שעומ"ר מבטל צוה"פ, או להפך, צוה"פ מבטלת את העומ"ר, ומסיק כצד השני. וכתב שכ"ז הוא כאשר הצוה"פ היא בכל רוחב החצר, אבל אם היא רק במקצת החצר הרי צריך גם לדין עומ"ר, וא"כ מה אולמא האי מהאי. והשתא מה כונתו בצוה"פ שאינה מגיעה עד הסוף ונצרך לעומ"ר. אם פס ד' בפנ"ע עושה סילוק מחיצות, וכל הטעם שעומ"ר לא עושה סילוק הוא משום שרוצים לעשות סילוק מהחלל ע"י דין כאילו סתום. בצוה"פ ע"כ איירי שהוא עובר במקום הפרצה, שאם הוא נגמר קודם בתוך החצר אין בעיה של סתירה, שנאמר שהעומ"ר סוגר את החצר, והעומ"ר של צוה"פ נגמר בתחילת החצר. וע"כ כוונתו אע"פ שצוה"פ עומד בפרצה מ"מ אינו סוגר את החצר עד הסוף. הרי מפורש כהרב גלבר, שגם כאשר יש סגירה ממשית, כל שאינו סוגר את כל הרשות נחשב סילוק ע"י עומ"ר. אך לאידך גיסא בחזו"א כאן נראה שעומ"ר עושה סילוק, ורק השאלה היא מה עדיף - עומ"ר או צוה"פ עם עומ"ר. ושוב ראיתי שבקובץ היכלא כרך ח' הרב גלבר מאריך להוכיח מחזו"א זה כמ"ש, ודוחה את דבריו של הרב יעקב לנדו שהוכיח מחזו"א זה להפך.
♦
הנפק"מ למעשה בשיטת המחמירים בסילוק ע"י פס ד'
ההולכים בדרך זה קבעו שבהרבה מקרים שנראה שיש עומ"ר באמת אין עומ"ר, שהרי גם אם יש מחיצות גדולות וארוכות מב' צדדי הפרצה, כל שהעמידו צוה"פ לפני מחיצה זו לכיוון השני, נפסקה המחיצה, ואי אפשר לדון שיעור עומ"ר מהצד מעבר לצוה"פ. ודנים רק את המחיצה שמתחילה אחרי צוה"פ עד הפרצה, והרבה פעמים אין עומ"ר. וזה שכיח ברחוב שעובר בין ב' שכונות, ועשו עירוב שכונתי בכל שכונה בפנ"ע, ועשו צוה"פ נוסף על מעבר החציה בין השכונות כדי שיהיה אפשר לטלטל ביניהן. ורוצים לסמך שיש עומ"ר במעבר חציה ע"י מחיצות שנמצאות בתוך השכונות, מב' עברי המעבר, שאם תמשיך אותן בקו ישר יסגרו את הכביש הראשי. וע"פ חידוש זה כיון שעשו עירוב נפרד לכל שכונה, הרי בסוף הרשות יש צוה"פ ומסתלק העומ"ר[19]. וכן דנו כאשר יש מחיצה גמורה שעושה עומ"ר לרחוב, שאם יש תחנת אוטובוס שהעמידו לפני המחיצה הויא סילוק מחיצות, ואם אין עומ"ר מסוף התחנה עד הרחוב ל"ח עומ"ר אף שזו מחיצה גדולה מאוד ועוד נידונים כעין זה. עיין אליבא דהילכתא גליון ע"ג עמ' ס"ג שהג"ר מאיר רוזנר דן שפי תקרה יעשה סילוק מחיצות, וכן מרפסת. ובקונטרס בחוצות ירושלים עוד הפריז על מדותיו לומר שגם מחיצה פסולה יכולה לעשות סילוק מחיצות עיי"ש. ולכן לא הסכים לדברי שאר הרבנים שאפשר לסמוך על עומ"ר גם כאשר יש סילוק מחיצות ממה נפשך - אם זו צוה"פ מתירים בטלטול שפיר, ואם אתו רבים ול"ח צוה"פ מחיצה, הרי ה"נ לא עושה סילוק מחיצות, ולא הפסדנו מאומה לענין מעלת עומ"ר ע"י צוה"פ. והנ"ל ס"ל שאף שהמחיצה ל"מ להתיר, מ"מ היא פוסלת לעשות סילוק. וכן רוצה לומר שצוה"פ מן הצד, אע"פ של"מ לעירוב, מהני לעשות סילוק מחיצות. והרי לדבריו לא רק שמצאנו מחיצות לחומרא, אלא מצאנו מחיצות שרק לחומרא ולא לקולא. והדברים מחודשים ביותר[20].ולמעשה יוצא דבר שאינו מתיישב כלל על הלב והדעת, שנפק"מ בהרבה מקרים. שלדבריהם גם כאשר יש מחיצה גמורה שסוגרת רשות, אם יש פס ד' או צוה"פ של ד' טפחים קרוב למקום הפרצה, זה מסלק את המחיצה, ול"ח עומ"ר[21]. ואילו אם יש רשות סגורה לגמרי מד' צדדים, אך באמצע המחיצה של הרשות יש ד' טפחים שפרצו בהם יותר מג' טפחים מהקרקע, וא"כ התבטל המחיצה במקום זה משום מחיצה תלויה, שוב אין סילוק מחיצות במקום זה, שעומ"ר לא עושה סילוק מחיצות. וע"פ יסוד החזו"א שיתבאר לקמן שמחיצה בתוך רשות נידונת בכל מקום ברשות, אפשר לדון את המחיצה הקיצונית של הרשות הסגורה, כאילו היא עומדת במקום פרצת ד' טפחים הנ"ל, ולהתיר את הרשות ליד, וכך עושה רמ"ר למעשה[22]. וזה דבר שאין הדעת סובלתו, שיש מחיצה גמורה ניכרת לעין שעומדת על הרשות בלא הפרדה ממשית, וע"י פס ד' היא מוגדרת כמסולקת. ואילו מחיצה שלא נראית כלל ברשות החיצונית, ולא שייכת אליה כלל, כל שיש ביטול דין מחיצה בד' טפחים, דנים בחוץ מחיצה רחוקה. ואילו היה ד"ז מפורש בגמ' או מוסכם בראשונים ניחא, אך זה חידוש של החזו"א שלא קדמו לו, ולא מובן ההכרח לדבריו, כמו שיתבאר שהגמ' דיברה על מקום נפרד ולא נראה ביחד כרשות א'. והחזו"א פסל גם מחיצות דיניות, והפסק דיני של ד"ט, ואילו מקום נפרד לגמרי שלא נראה ביחד הכשיר. וד"ז קשה לקבל. ובפרט עם תוספת החידוש שדנים מחיצות רחוקות, כפי שנבאר לקמן, וכל זה צ"ע טובא. ושמעתי מכמה ת"ח שמאד תמהו על דבר זה, שהיישום למעשה נראה היפך משכל הישר, אע"פ שהוא מתיישב בחשבון.
♦
מקור הדין מגמ'
מה שמפליא בענין זה, כי האוחזים בשיטה זו, כמעט בכל עירוב יש להם פסולים ובעיות סביב נושא זה של סילוק מחיצות. ואילו מי שיחפש בעיה זו בפוסקים לא ימצא שהיא מוזכרת ברמב"ם טור שו"ע עבודת הקודש או בשום פסקי ראשונים כלל, וגם בכל הנו"כ והשו"ת למאות לא הזכירו כלל בעיה זו. ולא יתכן שהפוסקים התעלמו מבעיה כ"כ רווחת שנמצא בכל עירוב, ולא טרחו להזכירה, וסמכו שנדע להוציאה ממקום א' בש"ס שגם שם הדבר מוזכר באגב. וכן יתבאר שיש תשובות רבות מגדולי האחרונים שהאריכו במקרה ששייך סילוק מחיצות, ולא עלה ע"ד א' לפסול משו"ה[23]. וא"כ פשוט ששיטה זו מחודשת מאוד. ונבאר את המקור בגמ' שממנו הוציאו את דין סילוק מחיצות, ונראה שהגמ' מדברת על מקרה פשוט בהרבה, שמאוד מובן לפסול שם, עד כדי כך שבחידושים וביאורים שדן על הגמ' הביא את פירוש רש"י וכתב שא"כ זה פשיטא, שאין צד שיועיל, ומשו"ה רצה לחדש פשט בגמ' דלא כפי הנראה ברש"י וש"ר. וא"כ אנו נאמר שאכן הגמ' פשיטא, ואי אפשר להוציא ממנה דינים מחודשים שאינם בכלל הפשטות של הגמ' מכמה וכמה סיבות וכפי שיתבאר. וכעי"ז ראיתי שכבר כתב הרב גלבר היכלא קובץ ח' שאם פס ד' עושה סילוק מחיצות למה הגמ' הוצרכה למקרה של השווה את גיפופיה, וזה כדברינו.איתא בדף צ"ב ע"ב על הדין חצר קטנה שנפרצה לגדולה, שהקטנה הוא כפתחה של הגדולה וטפלה לו, ולכן לכמה דינים מי שבקטנה נחשב כאילו הוא בגדולה, עיי"ש, ואכמ"ל בביאור סוגיא זו. והקשה ע"ז אביי: "אמר להו אביי: אם כן מצינו מחיצה לאיסור, שאילמלי אין מחיצה - מרחיק ארבע אמות וזורע. ואילו השתא אסורה! - אמר ליה רבי זירא לאביי: ולא מצינו מחיצה לאיסור? והא תנן: חצר גדולה שנפרצה לקטנה - גדולה מותרת וקטנה אסורה, מפני שהיא כפתחה של גדולה. ואילו השוה את גיפופיה - גדולה נמי אסורה! - אמר ליה: התם סילוק מחיצות הוא". דהיינו אביי הקשה איך יתכן שאם המקום פרוץ די בד"א, ואילו כאשר יש חצר קטנה שנחשבת כבתוך הגדולה אסורה, והרי א"כ מצאנו מחיצות לחומרא, וזה לא יתכן. ורבי זירא הקשה שמצאנו מחיצות לחומרא, שהרי חצר קטנה שנפרצה לגדולה הגדולה מותרת כי יש לה עומ"ר, ואילו המשיך את דופני הקטנה לתוך גדולה עד סוף הגדולה, וא"כ הגדולה פרוצה במלאוה הגדולה אסורה, הרי שיש מחיצות לחומרא, והשיב התם סילוק מחיצות הוא. וכן פירש רש"י עיי"ש. הרי שלאביי יש כלל שמחיצות לא יכולות לפעול חומרא. ורבי זירא הקשה מהשווה גיפופיה, ואביי דחה התם סילוק מחיצות. והמקרה של השווה גיפופיה, הרי כעת הוא מועמד בחצר שפרוצה במלואה לחצר הקטנה, ואין שום מחיצות או הפרדה בין החצרות, והמחיצה שהיתה קודם נמצאת מאחורי קיר שנמשך מהחצר הקטנה עד סוף החצר הגדולה, וא"כ היא ברשות אחרת, ולא רואים אותה כלל בתוך החצר. וא"כ הוא כמו לדון עומ"ר מקירות פנימיים של בתים לסגור את רה"ר, וזה לא עלה ע"ד אדם מעולם. וזה הקשה בחו"ב שזה פשיטא. והתירוץ הוא - אה"נ, שרבי זירא לא בא לחדש דין אלא להקשות על הכלל של אביי שלא מצאנו מחיצות לחומרא, והרי מצאנו מחיצות שעושות חומרא, ואביי השיב עליו. וא"כ אין צריך להיות בדבריו שום חידוש דין. וזה הטעם שדין של סילוק מחיצות לא הובא בפוסקים כלל, שאין בזה שום חידוש באופן שמוזכר בגמ'. ואדרבה, הדין שלא מצאנו מחיצות לחומרא הובא בכמה פוסקים, שזו אכן מימרא שנאמרה לחדש דין.
נמצאנו למדים בגמ' לפי רש"י שמדובר במחיצה ברשות אחרת, שלא נראית כלל בתוך הרשות שבאים לסגור, וא"כ פשיטא שלא מהני למחיצות. ובפרט למש"כ שעומ"ר אינו כמו לבוד לחבר בין ב' חלקי מחיצה ולדונם כסתום. אלא הדיון הוא ביחס לרשות, האם רובה גדור או רובה פרוץ, ואי"צ כלל להמשיך את המחיצה ולדונה כסגור. ויתבאר בהמשך שע"פ המבואר בדברי גדולי הפוסקים, סילוק מחיצות לא נאמר כלל ביחס למחיצה, דהיינו לעשות הפסק במחיצה שעד כאן מחיצה א' ומכאן מחיצה שניה. אלא סילוק מחיצות הוא רק ביחס לרשות, שמפריד את הרשות לב' רשויות. ובמחיצות גמורות או צוה"פ אין בעיה בעובדה שהמחיצה עוברת בב' רשויות, שאי"ז שינוי בגדר המחיצה. ורק במחיצה של עומ"ר, שגדרו הוא לא עצם המחיצה, אלא מה שהרשות גדורה, הוא שיש משמעות לחילוק הרשות לב', שלכן זה שרשות א' גדורה לא מועיל לרשות השניה שפרוצה, וכפי שיתבאר, וכלל אין מדובר בעשיה והפסק בגוף המחיצה.
והחזו"א וסיעתו הוציאו מזה למקרים מחודשים: א. גם כאשר קיר ממשיך ונראה בפנינו, אם יש מחיצה בפניהם לכיוון השני נחשב הפסק, ב. גם צוה"פ שהוא מחיצה דינית עושה דין זה, אע"פ שע"ז שייכת טענת אביי לא מצאנו מחיצות לחומרא. והגמ' מדברת על סילוק מציאותי, שהמחיצה לא נראית כלל בחצר. ג. גם מחיצה יחידה שלא סוגרת את המחיצה ברשות אחרת עושה דין זה. ד. גם צוה"פ שממשיכה ורואים את צורתה, אם יש לה הפסק מתבטלת המחיצה. כל דברים אלו אין להם כלל הכרח בגמ', כי הגמ' דיברה על אופן פשוט ביותר שמובן לכל, ואילו דברי החזו"א הם חידושים, ומנין יש הכרח לכ"ז. וזה האבסורד שכתבנו, שהגמ' מדברת על מקרה שבאופן מציאותי אין קשר בין הרשויות, ולא נראית שייכות של המחיצה מאחורי הקיר לרשות החדשה, ולא על הפקעה דינית. לעומת זאת, החזו"א למד שזו הפקעה דינית ולכן היא פוסלת עומ"ר, ולהרבה דעות היא פוסלת גם פס ד' שעומד לפני הכותל. ואילו עומ"ר לא פוסל גם כאשר הניתוק בין הרשות למחיצה נשאר בתוקפה.
♦
מוכח מכל גדולי אחרונים בדין קנה בתוך חצר שלא סברו הבעיה של סילוק מחיצות
יש ראיה גדולה נגד ענין סילוק מחיצה, מהשאלה שהאריכו הפוסקים, במי שמעמיד את הקנים של צוה"פ בתוך חצר שבצד המבוי, והחצר מוקפת ד' מחיצות. ויש תשובות מהרבה גדולי האחרונים כל מיני סברות וחידושים, ולא העלו בדעתם לפסול משום סילוק מחיצות, אף שאין לך סילוק מחיצות יותר פשוט מזה. וכבר העיר כן הרב קארפ בהלכות שבת בשבתו תיקון מחיצות עמ' תפ"ט.הראשונים שדנו בשאלה זו האם אפשר להעמיד את הקנה של צוה"פ בתוך חצר הם - ספר בכור שור עירובין די"א בסופו, וכן שו"ת פנים מאירות חלק ב סימן קמג, וזה לשונו שם: "ועוד נשאלתי אם עושין צ"ה ע"י קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהם והקני' מן הצד אינם עודם מבחוץ אצל כותלי רחבה אלא בפנים בתוך הבתים ויוצאים מן הקרקע חוץ לגג ואינו נראה מבחוץ אלא הקנים היוצאים חוץ לגג והקנים היורדים למטה מכסי' כותלי המבוי אם יוצאים בצ"ה כזה או לא". והוא כותב לאיסור משום שבעינן שהמזוזות יהיו נראות בתוך המבוי, ומביא כמה ראיות שצריך שהצוה"פ יהיה נראה עיי"ש. ומפורש בדבריו שהיסוד שלו אינו דוקא במחיצות מפסיקות, אלא גם הפסק בגובה צוה"פ ע"י גג, או מחצלת שמסתירה או הצוה"פ, וכן אבן נכנס ואבן יוצא, או משקוף עגול שע"י לא ניכר הצוה"פ פסול עיי"ש באריכות דבריו. וכ"כ בספר בכור שור, שהבעיה היא שאינו ניכר. ועיין בספר פינת הבית לרבי אברהם מטיקטין סימן י"ג שהביא את דבריו, וכתב שאת הראיות שלו אפשר לדחות, אבל מ"מ כיון שסברתו היא משום שלא נראים הקנים, אם הגדר אינה כ"כ גבוהה ואפשר לראות את הקנים שבתוך החצר שפיר דמי, וכך הוא מסיק שם למעשה. ועיין בישועות יעקב (סימן שס"ג ס"ק י"ד): "והנה פה קהילתינו נהגו להעמיד הקנים בתוך חצר הבית המוקף גדר אלא שהלחי בולט הרבה לחומה שגדר החצר נמוך הרבה מן הלחי ולדעתי אין בזה חשש, כיון שחלק הבולט בחוץ יש לו היכר גדול והלחי בעצמותה הוא מן הארץ עד למעלה חשיב מחיצה גמורה וגם הכירא"[24]. וכעין טענה זו כתב רש"ק בתשובה שהעתיק בחכמת שלמה או"ח שס"ג סעיף כ"ו (הבאנו את לשונו בהערה[25]), שדי בנראה מקצת מהצוה"פ ודי בנראה למקצת בנ"א, עיי"ש. ובשו"ת חתם סופר (חלק א [אורח חיים] סימן צו) האריך בדברי הפנים מאירות ואינו מסכים להם למעשה, ומ"מ כתב מהיות טוב לעשות תיקון שיהיה איזה שהוא היכר לבני רה"ר, אע"פ שהתיקון של צוה"פ הוא בתוך החצר. ופעם נוספת כתב ע"ז בשו"ת חתם סופר חלק ו - ליקוטים סימן לד, ושם דחה בפשיטות את הפנ"מ ולא הצריך תיקון נוסף.
והמקור המפורסם השני הוא בתיקון עירובין לבעל נתיה"מ (הובא בשערי תשובה שס"ג ז' וכן במשנ"ב ס"ק קי"ג): "עוד ראיתי שתחובין הקנים של צוה"פ בתוך הבית עד הארץ, או בתוך גדר המוקף מד' רוחותיו בפנים, והא ודאי לאו כלום הוא. כי הלחי בענין שתעמוד בחוץ בשביל היכר דמה שעומד בתוך דבר המוקף לאו כלום הוא דדבר המוקף כמאן דמליא דמי. וזהו פשוט אין צריך ראיה". הרי שכתב טעם אחר, לא משום שבעינן שיהיה נראה וניכר, אלא שהחצר כמאן דמליא דמי. והאחרונים פלפלו בדבריו האם יש כמאן דמליא רק בבית מקורה, או גם בחצר, עיין לנכדו בשו"ת חסד לאברהם תאומים (מהדו"ת סימן ל"ו) מה שפלפל בזה. ודברי המקו"ח הובאו בלבושי מרדכי (או"ח תנינא סימן קט"ו) ובשו"ת חזון נחום (ח"א סימן מ"ג) עיי"ש[26]. ועיין בשו"ת בית שלמה (חלק אורח חיים סימן נה אות ה'), שכתב שלמקו"ח האיסור הוא גם אם הקנים גבוהים מעל הגדר, כי הטעם שרה"י עולה עד לרקיע, וטעמו תמוה, שזה רק בבית. ומ"מ נהגו כמותו. ועיין בשו"ת מהרש"ם (חלק א סימן רז): "ובימי חורפי הצעתי ד"ז לפני הגה"צ אבד"ק צאנז ז"ל והשיב כי הראיות ברורות נגד דעת המק"ח ומכל מקום למעשה ראוי לחוש להחמיר כדעת המק"ח". אבל מהרש"ם מסיק שבישוע"י וחת"ם דחו והתירו בשופי כל שיש היכרא, ומביא את הפמ"א הנ"ל. ועיין בשו"ת חשב האפוד חלק ג סימן נג שבעירוב בירושלים היה צוה"פ באופן זה, ושאל למהרי"צ דושינסקי והורה להשאירו כמות שהוא, עיי"ש שלא כ"כ ברור לו פרטי המעשה.
הרי הבאנו עשרות מגדולי האחרונים שלא העלו בדעתם פסול זה של סילוק מחיצות[27], והתירו בשופי גם כאשר יש הפסק מחיצות גמורות. ויש שפסלו משום היכר, ויש שפסלו משום ביתא כמאן דמליא דמי, וכן העתיק המשנ"ב. וגם בזה הרבה פוסקים נקטו שההכרעה להיתר, אך י"א שנהגו להחמיר. וגם האוסרים דיברו רק בקנה בתוך רשות סגורה ונפרדת, לא בפס ד' בעלמא שעוברת בתוך צוה"פ. ואיך שיהיה, גם טעם האוסרים אינו נוגע כלל לענייננו לפסול מחיצות מדינא משום סילוק מחיצות, כמובן. ונראה ביאור הדבר שסילוק מחיצות שייך רק במחיצות של עומ"ר, שגדרו מתייחס לרשות, דהיינו שרוב הרוח של הרשות תהיה סגורה, וא"כ כל שהפרדנו את השטח לב' רשויות ע"י סילוק מחיצות, רשות א' היא כעת גדורה ע"י המחיצה. משא"כ הרשות לידה אינה גדורה כלל אלא פרוצה במלואה. ובקיצור, סילוק מחיצות מתייחס לרשות ולא למחיצות, שהוא מפריד את הרשות לב' רשויות, ולא שהוא מפסיק מחיצה באמצע. ודין עומ"ר תלוי ברוב רשות גדורה, ע"י זה שהפרידו את הרשות לב' חלק אחד אינו גדור כלל. משא"כ בצוה"פ, שהיא מחיצה, אין סילוק מפריע בזה כלל. וכעין סברא זו כתב החזו"א בכמה מקומות עיין סימן ע' ס"ק כ"ב ועוד. וכל שהוא יוצא מהחצר החוצה, המחיצה ממשיכה ואין משמעות להפרדת הרשות.
והחזו"א בעירובין סימן ט"ו סעיף י"א, פסל קנה בתוך חצר משום סילוק מחיצות ותמה על המתירים, ומצאתי לו חבר באבני נזר או"ח סימן רצ"א, שאינו מקבל את הסברא של היכר ולא כמאן דמליא, אך רוצה לאסור משום סילוק מחיצות. אך גם הם מדברים על סילוק של רשות בפנ"ע, ולא בפס בעלמא שעוברת בתוך מחיצות. ועיין נפש חיה או"ח סימן ל"ג שגם כתב סברת סילוק מחיצות, ולהדיא משום שהוא רשות בפנ"ע, ולא מפני שעצם המחיצה עוצרת. וא"כ הם ודאי לא סברו כשיטת רח"ג ורמ"ר[28]. ובודאי שזו הכרעת רוב ברור של גדולי האחרונים, שלא דנו כלל ענין סילוק מחיצות כמו שהבאנו. וזה כמ"ש, שהגמ' מדברת על אופן חמור לאין ערוך מסילוק מחיצות, ואי אפשר ללמוד ממנו למקרים קלים[29].
♦
פרק ח'
דין חצר קטנה שנכנסה לגדולה שקשה לחזו"א ועפי"ז חידשו חידוש עצום לקולא בדאורייתא
בחזו"א סימן ס"ה ס"ק מ"ה האריך טובא בהרבה מקרים מסובכים, ואין כאן המקום להיכנס לפרטי המקרים ולבארם. ורציתי רק לדון בחידוש גדול שכתב שם, ועפי"ז התיר כמה וכמה דברים, והג"ר מאיר רוזנר הרחיב מאוד בענין זה, כפי ששמעתי בשיעורים שלו. ויוצא הרבה פעמים שלא נראה כלל שיש עומ"ר, וע"פ החידושים הנ"ל נחשב שיש עומ"ר מרובה, עד שהשומע משתומם איך אפשר להתיר ד"ז, וטענתם שכך הכריח החזו"א וא"כ זה יתד שלא תמוט. וצריך לבאר את הדברים ואת ההוכחה שלו, והאם ההכרח כ"כ גדול שאפשר לסמוך ע"ז בדאורייתא, גם שלפו"ר תמוה מאוד להחשיב זאת כעומ"ר.יסוד הדברים מבואר בחזו"א שמחיצה אינה גודרת רק במקום שהיא נמצאת, אלא אפשר לדון את המחיצה כאילו היא נמצאת בכל מקום בתוך רשות של ג' מחיצות. ולכן אם יש רשות בצורת ח' את המחיצה העליונה אפשר לדון כאילו היא בכל מקום ברשות ולא רק במקום שנמצא. וזו נפק"מ עצומה להרבה מקרים, כאשר יש פרוץ מרובה, אבל מרחוק יש מחיצה שאם נזיז אותה לקו של שאר המחיצות היא תצטרף לעומ"ר, ולחזו"א הדבר מותר[30]. והחזו"א הוסיף שה"ה אם יש ב' רשויות א' ליד השנייה, ואין בכל א' מהן ג' מחיצות, אך כל אחת יכולה להוות מחיצה שלישית לרשות שלידה. וא"כ לפני שנזיז את המחיצות ליכא גם ג' מחיצות, ולאחר שנזיז יש ג' מחיצות, אפשר לדון בב"א שכאילו הזזנו, ועפי"ז נוצרו ג' מחיצות ע"י הרשות שלידה. ועיי"ש היטב פרטי המקרים, וכן בספר משכיל אל דוד סימן ד' עוד הרחבות, ואי אפשר להרחיב בזה כאן.
והחזו"א כותב שדין זה מוכרח מהדין של כותלי קטנה שנפרצו לגדולה, ויש גיפופי לתוך הגדולה ועדיין הגדולה מותרת. וביאור ההכרח הוא שקשה היכן המחיצות שמתירות אתהגדולה - אם כותלי הגדולה העודפות, הרי אם תמשיך אותם בקו ישר הם יסגרו לפני הגיפופי, והרי החצר הקטנה יושבת בגיפופי, וא"כ הגדולה תהיה פרוצה למקום האסור. ואם תאמר שהגיפופי עצמם הם המחיצות, הרי הם לתוך החצר, ולא בכיוון של לסגור את הפתח. ולדעת רח"ג ורמ"ר יש הכרח נוסף, שהרי הגיפופי הם מסלקים את המחיצות של החצר הגדולה מהפתח, והגיפופי הם לכיוון השני. ומזה הכריח החזו"א שע"כ דנים שיש בב' צידי הפתח כמו צורת ח', דהיינו גיפופי והכותל מולו, וכותל הגדולה. ואז דנים שהמחיצה העליונה גודרת בסוף הגיפופי, ולא רק במקומה. וממילא יש מחיצה שסוגרת בקו ישר בסוף הגיפופי.
ואני כבר זמן רב נבוך מאוד בדבר זה, האם לא ברור שכל ההכרח של החזו"א בנוי על הבנתו את דין עומ"ר ואת דין סילוק מחיצות. והיינו, להבנתו שעומ"ר הוא רק להמשיך בקו ישר בין ב' עומדים, באמת קשה מאוד היכן הסגירה של חצר הגדולה, שאם תמשיך כאן בקו ישר זה פרוץ למקום האסור, ואם תמשיך כאן בקו ישר - א' יש סילוק מחיצות. ב' זה לא לכיון הנכון. אבל אם לא מקבלים את הנחתו כלל, אלא מסבירים שעומ"ר אינו המשכת קווים, אלא קודם צריך להגדיר את צורת הרשות, ואז לחלק לד' רוחות, ולדון כל רוח אם היא גדורה ברובה. וכפי שהוכחנו היטב בדין פרצה בקרן זוית, שמכל הראשונים מוכרח דלא כפירושו. א"כ כשם שבקרן זוית צורת הרשות היא ריבוע וע"ז דנים עומ"ר, ה"נ כאשר יש רשות מתפתלת ובאמצע המחיצה יש פרצה, אנו רואים את צורת הרשות כמתפתלת, ובמקום הפרצה ממשיכים לפי צורת הרוח. וא"כ בחצר גדולה אין נידון כלל על היכן למשוך את הקו, אלא רואים התפתלות שהחצר עמוקה, ואז נכנס פנימה, ואז יש פרצה, ודנים את המשך הרוח ע"י יישור הפרצה. והכל בכלל צורת הרוח, ועל הכל דנים עומ"ר[31]. ולפי"ז איני רואה כלל מקור לחידוש עצום זה שאפשר לדון את המחיצות כאילו הן עומדות בכל מקום ברשות. וחידוש זה בהרבה מקרים נראה תמוה מאוד, שרואים שטח פרוץ ברובו, וע"פ הסברים מסובכים קובעים שהוא סגור בעומ"ר אף שלא נראה כן. וחידוש זה לא התבאר בשום פוסק ראשון ואחרון, אלא נולד מכוח קושיה. לפיכך, קשה מאוד לסמוך להתיר בדאורייתא על דבר כזה.
ולהבהיר את חומרת הענין שמעתי מת"ח א' ששאל את א' המוצי"ם המפורסמים בעניני עירובין, שידוע כמחמיר גדול, ומ"מ סומך להתיר ע"פ סברא זו, גם באופנים מחודשים מאוד. ושאל אותו האם הגרי"ש אלישיב היה מודע להיתר זה, והנ"ל השיב שלא, והוסיף שבאמת עד לפני כמה שנים לא היה ידוע היתר זה באופן מעשי, אך זה היתר ברור, וכיום כמעט שאין עירוב שלא מתשמשים בהיתר זה. ואין מה להוסיף על אמירה מדהימה זו.
♦
הביאור הלכה בדעת הרא"ש - האם הוא נגד החזו"א או כחידוש הנ"ל
הג"ר מאיר רוזנר הקשה על שיטה זו מביאור הלכה או"ח שנ"ח ס"ו, שבדין חצר שלא הוקף לדירה כתב הרא"ש שמהני לבנות כותל לפני הכותל הקיים ברוחב י' אמות, ועל ידי זה מתבטל שם 'מחיצה' של הכותל הקודם, ונחשב כאילו יש פרצת י', וכעת משתמשים בכותל החדש, ונחשב הכל מוקף לדירה. ובביאור הלכה כתב "וצ"ל לדידיה דמיירי עכ"פ בשלא היה מרוחק כותל החדש מכותל הישן יותר מעשר אמה דאל"כ איך שייך לומר דבבניית כותל החדש דמי כאלו פרץ כותל הישן הלא אי אפשר לומר כן דהא גם עכשיו אם יפרץ באמת במקום הזה בכותל הישן יאסר כל הקרפף שהרי הוא פתוח לעלמא והכותל החדש לא יכול לסתום שהרי אינו מכותל לכותל ובמקומו אינו סותם שהרי אפשר לכנס מצדדיו ושם הוא פרוץ ביותר מעשר אלא דמיירי בשלא היה מרוחק ביותר מעשר ובזה אם אפילו באמת יפרוץ בכותל הישן ג"כ לא יאסר הקרפף שהרי כותל החדש סותם בפני הבאים מן החוץ ואף שאפשר לכנס בקרפף מן הצדדים במקום שכלה כותל החדש מ"מ מאחר ששם אינו פרוץ ביותר מעשר הוי ליה כפתחים שאינו אוסר". והקשה הנ"ל, איך נדון עומד מרובה בזה, הרי יש כותל י' אמות שעומד באמצע החצר, ורוצים לדון עומ"ר מקצה הכותל החדש עד הכותל הישן, ולעשות עומ"ר ע"י צירוף הכותל הישן. ואין בזה המשך הכותל החדש בקו ישר לעשות עומ"ר. ולכאורה מפורש שהביאור הלכה לא סבר את ההגדרה שעומ"ר הוא להמשיך בקו ישר את המחיצות, כי כאן הוא ממשיך מחיצות בקוים מקבילים. ולכאורה מוכרח שהוא פירש כמ"ש, שדנים את הרוח של הרשות והאם כולו גדור, דלא כחזו"א. וראיתי שכבר כתב כעי"ז הרב יואל ראזנער בירחון האוצר גליון מ"ד.והגרמ"ר הנ"ל השיב שהוא עפי"ד החזו"א שבג' מחיצות אפשר לדון את המחיצות בכל מקום ברשות, א"כ העומ"ר אינו מהרוח מול הכותל אלא מהצדדים שהם מוקפים ג' מחיצות ודנים כאילו הכותל בצד זז עד לקצה הכותל החדש. אך הקשה שהמחיצה בצד ימין נעשה לחצוץ מצד ימין והמחיצה בצד שמאל לחצוץ מצד שמאל, וכאשר אתה דן את התזוזה זה חוצץ לצד ההפוך ולא מהני, כפי שהוכח מהחזו"א. ולכן פירש שע"כ כל מחיצה כאילו עוקפת את השניה וחוצצת. וכל הרואה משתומם איך אפשר להכניס תילי תילים של המצאות בדבר שאין בו שום קושי בלא הנחות מחודשות ופירושים מחודשים בגמ'. ופשיטא ופשיטא שאי אפשר להתיר מקומות פרוצים ברובם ע"י חידושים גדולים אלו שלא קדמו אדם מעולם.
♦
פרק ט' - האם יש גבול לגודל המקום שאפשר לערב
כעת צריך לברר כמה סברות שנאמרו לחומרא, לברר את מקור הסברות, ומה גדרן המדויק, והנפק"מ למעשה לערים שלנו.יש סברא שמוזכרת בכמה ראשונים שיש גבול לגודל המקום שאפשר לערב, ועפי"ז דנו בכמה פוסקים שאי אפשר לערב ערים גדולות, כי הוא מעבר לשיעור הזה. ויש שמשו"ה נתנו עדיפות לעירובים שכונתיים, כי הם בשטח קטן בהרבה. וצריך לברר את מקור הדברים וגדרם, ואת היישום למעשה. וצריך לזכור שמפורש בגמ' שירושלים בזמן הבית היה אפשר לערב[32] אע"פ שהיתה עיר גדולה מאוד[33],[34] וכן ימת הכנרת מפורש בדף פ"ז ע"א שיכולה להיות רה"י, והיא גדולה בהרבה מהערים שלנו[35]. ועיין לשון הרמב"ם עירובין פ"א הל"א: "וכן הדין במדינה שהיא מוקפת חומה גבוהה עשרה טפחים שיש לה דלתות וננעלות בלילה שכולה רשות היחיד היא, זה הוא דין תורה". וכן כתב בהלכות שבת פרק יד הלכה א: "וכן מקום שהוא מוקף ארבע מחיצות גובהן עשרה וביניהן ארבעה על ארבעה או יתר על כן אפילו יש בו כמה מילין אם הוקף לדירה כגון מדינה המוקפת חומה שדלתותיה ננעלות בלילה כו' כולן רה"י גמורה הן". ולשון הטור אפילו אלף מיל.
ויש כאן כמה נקודות: א. בדין מחיצות - כמה יכולים לגדור. האם מחיצות רחוקות שלא נראות במקום יש להן השפעה לכאן. ב. בדין אתו רבים. וביותר, אם כל גדר המושג מחיצה הוא להפרידו משימוש הרבים, אם עושים מחיצה לכל המדינה, וכל הרבים נמצאים בתוך המחיצה איזה משמעות יש למחיצה זו, וממי היא מונעת. והאריכו בזה הפוסקים בענין אתו רבים בתוך המחיצות, אבל אינם עוברים מעבר למחיצות מבחוץ לבפנים או להפך[36]. ויתבאר בהמשך דין פלטיא בדעת הרשב"א, שיתכן שנחלקו בזה עם הרמב"ם הנ"ל.
♦
הגמ' כולי עלמא מקיף אוקיינוס
בגמ' דף כ"ב ע"א: "אמר רבי יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן: ארץ ישראל אין חייבין עליה משום רשות הרבים. יתיב רב דימי וקאמר לה להא שמעתא. אמר ליה אביי לרב דימי: מאי טעמא? אילימא משום דמקיף לה סולמא דצור מהך גיסא ומחתנא דגדר מהך גיסא - בבל נמי מקיף לה פרת מהך גיסא ודיגלת מהאי גיסא. דכולא עלמא נמי - מקיף אוקיינוס!". דהיינו הגמ' הוכיחה שלא יתכן שכל ארץ ישראל אינה רה"ר משום מחיצות ההרים והים המקיף, שא"כ כל עולם ג"כ אינה רה"ר משום שמוקף באוקינוס. אך הגמ' לא ביארה מ"ט באמת לא מהני, ודנו בזה הראשונים. וזה לשון הרשב"א בסוגינן "אי הכי כולי עלמא נמי דהא מקיף לי' ים אוקינוס. מהא שמעינן דמקום המוקף גדר עשרה יש לו שיעור עד היכן קרוי רה"י, ויש לעיין דהא א"ר יוחנן בפרק הדר קרפף יתר מבית סאתים אפי' כור ואפי' כורים הזורק לתוכו חייב מחיצה היא אלא שמחוסרת דיורין וא"כ עד כמה יהא שידון משום רה"י, והדבר צריך תלמוד".♦
שיטת התוס' וסיעתם שהחסרון הוא רק במחיצה בידי שמים
בתוס' ד"ה דלימא כתבו שהגמ' אליבא דרבי יהודה שאתו רבים ומבטלי מחיצתא. אך הקשו לרבנן "ותימה דלרבנן כל ארץ ישראל תעשה רה"י ע"י סולמא דצור ומחתנא דגדר ובבל נמי דמקיף לה דיגלת ולא אתו רבים ומבטלי מחיצתן ולר' יוחנן דאמר בפרק הדר (לקמן ד' סז:) קרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה אפי' כור ואפי' כוריים הזורק לתוכו חייב והוא הדין אפי' לאלף כורים דמה שיעור יהיה וי"ל דמחיצה שאינה עשויה בידי אדם לא חשיבא מחיצה כולי האי ואפי' רבנן מודו דאתו רבים ומבטלי מחיצה". הרי תוס' כתבו שמחיצה ביד"ש אתו רבים ומבטלי לכו"ע. ותמהו האחרונים, עיין בתורת חיים במקום ובשו"ת כנסת יחזקאל סימן ג' ובשו"ע הגר"ז בקונטרס אחרון (סי' שמה סק"ב) ועוד רבים, שבגמ' בהמשך הסוגיא בדף כ"ב ע"ב מפורש שתל שרבים בוקעים בו תלוי ברבנן ור' יהודה. הרי גם מחיצות תל שעשויות ביד"ש רבנן נחלקו וס"ל שאין אתו רבים, והאריכו בכמה אופנים. אך ישוב הקושיה מפורש בתורא"ש במקום' שכתב "שמא מחיצה שאינו עשויה בידי אדם בהיקף גדול כזה אפי' רבנן מודו דאתו רבים". הרי שכתב את דברי התוס' רק בשיעור היקף גדול, ולפי"ז לק"מ. וצריך לבאר את צירוף ב' הקולות - עשויה ביד"ש והיקף גדול. ובכמה אחרונים שפירשו את התוס' כתורא"ש פירשו דבריהם. עיין להג"ר דוד פארדו בשו"ת מכתם לדוד או"ח סימן ב', וכן בחזו"א מ"ג א', שפירשו שיסוד הדין הוא במחיצה העשויה בידי אדם, אך שיעור מקום שדרך בנ"א להקיף, גם העשוי ביד"ש שפיר דמי. משא"כ שיעור גדול שאין דרך בנ"א להקיף כלל, ע"ז נאמר אתו רבים. וכבר העלה הסבר זה בתורת חיים על התוס' הנ"ל "ודוחק לחלק ולומר דסולמא דצור ומחתנא דגדר אינו ראוי להעשות בידי אדם והוי דומיא דבעלי חיים שכתבו התוספות בפ"ק גבי תל ונקע אבל שבילי בית גלגל ראוי להעשות בידי אדם". והוא נשאר בצ"ע בכוונת התוס', אבל האחרונים הנ"ל הסכימו לסברא זו.איך שיהיה, מפורש בתורא"ש שכל החסרון בהיקף גדול הוא במחיצת ביד"ש, אבל במחיצה בידי אדם אין שיעור להיקף, ומועיל להקיף גם ארצות שלמות. וכך כתב גם בתלמיד הרשב"א בסוגיא "ואפשר כל שהוא מוקף בידי אדם אין לו שיעור, אפי' כל שהוא דינו כרה"י". ועיין בשו"ת חכם צבי סימן לז שנשאל שאפשר להקיף את כל העולם מחיצות ולא יהיה רה"ר, ומביא את דברי התוס' הנ"ל, ומסיק שאה"נ אם יקיף את כל אנגליה במחיצות בידי אדם שפיר דמי, משא"כ במחיצות ביד"ש. "ומדבריהם תשובת שאלתך ברורה דאינגלטיר"א ואיסכוסי"א וכיוצא בהם שהים חומתן חייבין עליהן משום רה"ר דאתו רבים ומבטלי מחיצה שאינה עשויה בידי אדם כו' ואיך שיהיה הדבר פשוט דבמחיצה העשוייה בידי שמים אתו רבים ומבטלי מחיצה אבל העשוייה בידי אדם לא אתו רבים ומבטלי מחיצה". ונראה שגם האחרונים הנ"ל שאמרו שבדרך להקיף בידי אדם מהני גם כאשר הוא מוקף ביד"ש, לא אמרו שזה כל הדין, שיהיה מקום שדרך בנ"א להקיף. אלא יסוד הדין הוא שכאשר זה בידי אדם ממש אין שיעור להיקף, אך חידשו שגם במוקף ביד"ש, כל שהוא שיעור שרגילים להקיף בידי אדם שפיר דמי. וכך נראה בחזו"א הלכות עירובין סימן מ"ג ס"ק א', וכן האריך בשו"ת חבצלת השרון (חלק א' סימן כ"ד)[37]. ועיין גם בשו"ת הג"ר יוסף מסלוצק (סוף סימן י"א) שרצה לפרש כך בתוס'. ואף שיש עוד פירושים באחרונים, אחרי שכך מפורש בתורא"ש כך נראה עיקר.
♦
הכנסת יחזקאל שמוקף לדירה מהני להפקיע אתו רבים
וכעין דברי התורא"ש כתב בכנסת יחזקאל הנ"ל, שצריך תרתי - ביד"ש ושטח גדול, אך פירשו התוס' שאין הנקודה שהמחיצה עשויה ביד"ש בעצמה, אלא שמשו"ה לא מוקף לדירה. דהיינו שהמעלה במחיצות בידי אדם היא שאין אתו רבים משום שהם עשויים לדירה, משא"כ מחיצות ביד"ש, שאינן עשויות לדירה. ועיין בשו"ת תפארת צבי לרבי צבי הירש אב"ד אה"ו (סימן או"ח סימן י"א), הובא בשו"ת רבי יוסף מסלוצק (סוף סימן י"א) והסכים עמו שם[38]. שתמהו על הכנסת יחזקאל, מה שייך דין הוקף לדירה, שהוא סברא דרבנן, לדין מחיצות דאורייתא, ומשו"ה דחה את דברי הכנסת יחזקאל. ולקרב את דברי הכנסת יחזקאל נראה שכעין סברא זו כבר מבוארת בריטב"א שבת דף ק' ע"ב, על השאלה למה ים עצמו הוא כרמלית ולא רה"י מדאורייתא. ובתירוץ הראשון כתב שבעינן מחיצות ניכרות ואז כתב "ומורי הרב ז"ל תירץ שלא אמרו דיותר מבית סאתים אף על פי שלא הוקף לדירה שהוא רה"י אלא היכא דחזי לדירה, וכדאמרינן התם מחיצה היא אלא שמחוסרת דיורים, מה שאין כן בים דלא חזי לדיורים כלל". הרי מבואר בדבריו שדין עשוי לדירה הוא דין דאורייתא. ורק מדאורייתא מהני מקום הראוי לדירה, אע"פ שבפועל לא עשו לדירה[39], ומדרבנן בעינן שבפועל יהיה עשוי לדירה. ואף שאינו אותו דבר, מ"מ זה מקרב את הדברים שהוא סברא דאורייתא[40]. ומ"מ אף שלא נקבל את ההסבר שלו במוקף לדירה, ההסבר שתוס' דיברו רק במקום גדול הוא כתורא"ש ועוד אחרונים.♦
שיטת המג"א בתוס'
במג"א נראה שפירש את דברי התוס' כפשוטם, שמחיצות ביד"ש אינם מועילה להפקיע את רגל הרבים, אף כאשר לא מדובר בהיקף גדול. שבסימן שס"ג ס"ק ל' כתב שנהר הוה מחיצה רק במקום שאין נמל', שבלא"ה לדברי התוס' שמחיצה ביד"ש אתו רבים . וכן בסוף שס"ג חזר ע"ז, אך כתב שמא צריך דווקא בקיעת ס"ר לדעת התוס', וכן נראה מהפוסקים שסתמו בזה, דהיינו שהם לא הביאו את דברי התוס' להלכה. ובדברי המג"א התקשו טובא מדין תל, ולסו"ד שפיר דמי שדוקא בס"ר. והאריך בזה בשו"ת מים רבים לג"ר רפאל מילדולה (או"ח סימן ל"ו), שמכיון שדברי המג"א תמוהים מגמ' של תל, וכן אע"פ שדין תל הוא דין נפוץ לא מוזכר בשום פוסק שרגל רבים מבטלת, צ"ל שהתוס' לשיטתם שצריך ס"ר. ואי אפשר לקבל את דינם, ולומר שלחולקים על הדין ס"ר ה"ה לענין ביד"ש מבטלי מחיצתא בלא ס"ר, אלא הם אמרו כן רק לשיטתם וזה כמג"א[41]. וכעי"ז מסיק בספר אוצר רבי חיים ברלין (או"ח סימן פ"ט אות י"ב), שהפוסקים לא הביאו את התוס', חוץ מהמג"א, והוא הגביל את התוס' לס"ר, ולכן אי"צ לחשוש לזה. עיי"ש בתשובה שהאריך בפירוש התוס'. ועיין בשו"ע הגר"ז (קו"א סימן שמ"ה הערה ב) שהאריך בדברי המג"א, וכן בבית שלמה (או"ח סימן נ"א) עיי"ש היטב. וכן בשו"ת תפארת צבי הנ"ל. וזה נושא ארוך שאינו נוגע לענינו ולכן אכמ"ל.♦
שיטת הרמב"ן וסיעתו
ברמב"ן דף נ"ט ע"א התקשו לרבי יהודה שב' מחיצות דאורייתא איך נמצא מקום שאינו רה"י: "מיהו לרבי יהודה דסבר שתי מחיצות דאורייתא כדאמרינן בפ"ק דמכילתין אין לך רשות הרבים בתוך העיר ואפילו רחב כמה, אלא סרטיא ומדבר וכיוצא בהן שאין לך [בהן] מחיצה כלל, ואף על פי שאי אפשר שלא יהיו הרים ובקעות סביב להן, כל שאין המחיצה נראית לעומדין באמצע ואין נכרת להם אי נמי שאין המחיצה מעכבת וממעטת על הרבים כלום אין בה תורת מחיצה, והכי נמי משמע בפרק עושין פסין (כ"ב ב') גבי סולמא דצור ואוקיאנוס". הרי שהגביל את התועלת במחיצות למחיצות שנראות לעומדים באמצע. ובפשטות, אחרי שבתורא"ש ותלמיד הרשב"א ועוד התבאר שגם תוס' דיברו רק בשטח גדול מאוד, ומ"מ התנו שיהיה עשוי בידי שמים, לא מצאנו לרמב"ן שאמר יותר מזה, שהוא ג"כ מדבר על עשוי ביד"ש "הרים ובקעות סביב להן". וא"כ מנ"ל שנחלקו. ועיין בביאור הלכה סימן שמ"ו ס"ג ד"ה קרפף, שהאריך כהנ"ל שהרמב"ן מדבר רק במחיצות ביד"ש, ונחלק עם התוס' בנקודה א' שלתוס' ביטול מחיצות הוא רק משום אתו רבים, ולכן למג"א צריך ס"ר כו', משא"כ לרמב"ן לא מועיל לגדור גם בלא אתו רבים עיי"ש. ובאחרונים עיין מהרש"ם חלק ד סימן א ובנחל אשכול, הביאו שגם באשכול מבואר כן והוא נמצא גם מהדורת אלבק, שסברת הרמב"ן הוא רק עשוי בידי אדם.וכמה אחרונים לא הסכימו שהרמב"ן והתוס' אמרו דבר אחד אלא ס"ל שנחלקו, עיין בקרן אורה כ"ב ע"ב שכתב שלרמב"ן אי"צ לסברא עשויה ביד"ש[42], ובשו"ת דברי מלכיאל חלק ג סימן יד כתב על האשכול שצריך תרתי - ביד"ש ואין רואה עצמו בתוך מחיצות "אבל בריטב"א קשה לומר כן כי עיקר חסר לפ"ז", וכן בחזו"א שם וצריך לבאר את שיטת הריטב"א.
♦
שיטת הריטב"א
זה לשון הריטב"א בסוגיא: "וק"ל מ"מ עד אימתי יהא מרוחקות שיהו חשובות מחיצות לשוויה רשות היחיד, דהא אמרינן דקרפף יותר מבית סאתים שהוקף אפילו שלא לדירה רשות היחיד הוא מן התורה וכמה יהא שיעור אותו יותר מבית סאתים, אומר רבינו הרב ז"ל דהיינו כל שרואה עצמו תוך המחיצות דאע"ג דלגבי שבת לא בעינן מחיצות הניכרות לדירתו כדאיתא בפרק קמא דסוכה (ד' ב' ועי"ש) אפ"ה בעינן שיראה עצמו תוך מחיצות". הרי שהביא את הגמ' על יותר מסאתיים שלא הוקף לדירה, וע"ז שאל ועד כמה, והביא את דין רואה עצמו בתוך מחיצות. והרי להדיא שקאי על היקף בידי אדם, וע"ז הצריך רואה עצמו. ולכאורה כחזו"א ודברי מלכיאל שהרמב"ן מדבר גם על בידי אדם. ותמהו על הביאור הלכה שר"ל שהרמב"ן כתוס', והרי הריטב"א מפורש דלא כן. ולכנסת יחזקאל שאינו מוקף לדירה הוא כמו ביד"ש ניחא, אבל הפוסקים לא קיבלו דבריו וצ"ע. ולשיטות מכתב לדוד וכן החזו"א שפירשו שראוי להקיף בידי אדם ולא בידי אדם כפשוטו ניחא. וכך כתב בשו"ת אחיעזר (חלק ד' סימן ח') בפשיטות בכונת הריטב"א, וציין את החזו"א הנ"ל, והקשו שהחזו"א פירש כן בתוס' ולא בריטב"א. והרי התוס' כתבו ביד"ש והריטב"א מדבר על בידי אדם. אך אם איירי ברגילות, אין הכרח מהריטב"א ליותר מזה. אך צ"ב מהו השילוב של רואה עצמו ועשוי בידי אדם.♦
עוד מקומות שהריטב"א כותב על רואה עצמו בתוך מחיצות
הריטב"א כתב ד"ז בעוד ב' מקומות בשבת ק ע"ב, העתקנו לשונו בהערה[43], וכן בסוכה ד ע"ב, כתב בשם הרא"ה: "אומר רבינו הרב ז"ל דהיינו כל שרואה עצמו תוך המחיצות דאע"ג דלגבי שבת לא בעינן מחיצות הניכרות לדירתו כדאיתא בפרק קמא דסוכה (ד' ב' ועי"ש) אפ"ה בעינן שיראה עצמו תוך מחיצות". ובלשון הריטב"א בסוכה[44] נראה שהוא משום שגם בשבת יש דין מחיצות ניכרות, ואע"פ שאי"צ להיות ניכרות עמה בשונה מסוכה, מ"מ בענין ניכרות לעומדים שם. וא"כ אינו כעין דברי התוס' שמשום אתו רבים, וכל שהמחיצות גרועות שהם בהיקף גדול מאוד, וכן שעשויים בידי שמים, מהני אתי רבים לבטלם. אלא לריטב"א יש דין מחיצות ניכרות, משום הלכות מחיצות. והיה אפשר לומר לדברינו שדברי הריטב"א נאמרו רק במחיצות של גדודי, שהוא כעין הגמ' בסוכה, אלא במקרה של הגמ' בסוכה ניכר מבחוץ, ובסוכה ל"מ ובשבת מועיל. אבל במחיצות של חומות, שניכרים ורק ע"י המרחק אינו רואה אותם, ע"ז הריטב"א לא דיבר כלל. אבל מאחר שהריטב"א בעירובין מדבר על מחיצות רגילות, וע"ז כתב את דבריו. וכן הוא לשון הרמב"ן שמדבר על הרים אין מקום לפרש שהוא סברא אחרת.♦
שיעור רואה עצמו בתוך מחיצות
הפוסקים שדנו איזה מרחק מוגדר כרואה עצמו בתוך מחיצות. והביאו את הגמ' בכורות נ"ד, שט"ז מיל שלטא עינא[45], עיין נשמת אדם (כלל מ"ט) וכן בשו"ת מהרש"ם (חלק ד' סימן א'). ועיין אגרות משה (ח"א קל"ט) דהיינו ט"ז מיל לכל צד שהם ל"ב מיל. שאם עומד באמצע יראה את עצמו מוקף מחיצות. וכן פשוט להם שאין בעיה של מחיצות מסתירות אלא דנים אם יעלה על מגדל גבוה אם יראה, וכ"כ בדברי מלכיאל (שו"ת חלק ג סימן יד).♦
לשון הר"ן שדי במחיצות דאורייתא וא"כ לק"מ
ובפשטות אפשר לדחות כל ענין זה, שהרי הראשונים דיברו על אדם שנמצא בשטח פתוח, ויש מחיצות במרחק גדול שאינו רואה, וע"ז דנו אם יש שיעור או לא. אבל כאשר אדם עומד בתוך עיר ומוקף מחיצות מכל צד, זה שהוא פרוץ למקום האסור וצריך תיקוני מבוי אינו הפקעה על המחיצות ממש, ולא מצאנו דין רואה עצמו בתוך מחיצות על דין תיקוני מבוי אלא על דין מחיצות דאורייתא. ולכאורה כך מפורש בלשון הר"ן בסוגיא שכתב: "אי הכי כולי עלמא נמי דהא מקיף ליה אוקיינוס. מהא שמעינן דמקום המוקף גדר עשרה יש לו שעור עד היכן קרוי רשות היחיד. ומיהו משמע דכל היכא דאיכא מחיצות הניכרות סגי, דהא שרי בקרפף אפי' בית חמשת כורים ובית עשרת כורין. ומשמע דמחיצות הניכרות היינו שבאי זה מקום שיעמוד באותו הקף רואה המחיצות הצריכות לו מן התורה". הרי שהדגיש שהדין ניכר הוא על מחיצות דאורייתא, ולא על מחיצות דרבנן ותיקוני מבוי. ויש עוד דררא גדולה לזה, שהרי כל הראשונים הקשו מהדין מוקף לדירה אפילו בית כוריים, שהוא גמ' במקום אחר, ולא הקשו מירושלים, שהיא גמ' בתחילת העמוד, והלא אותה קושיה קשה ע"ז, שזו עיר גדולה ומהני מחיצות לעשותו רה"י. ונראה שירושלים חשיבא מחיצות ניכרות שכל מקום ומקום שעומד מוקף מחיצות, משא"כ בבית כוריים. ויתכן שזו כוונת מהרש"ם שציינו לעיל, שכתב בתחילת דבריו "לענ"ד כונת הריטב"א רק לאפוקי מקום פרוץ בלא מחיצות כלל ונראה לו כעומד במקום פרוץ שהמחיצות רחוקות ואינם נראים כלל בזה אין דינו כרה"י ועי' בכורות נ"ד עד ט"ז מיל שלטא עינא וא"כ היינו במקום ארוך ורחב יותר מן ח' פרסאות על ח' פ' אבל בכרכין שהוא עומד בתוך מחיצות אף דבעינן ג' מחיצות מיקרי שפיר עומד ברה"י". ואח"כ כתב כעוד טעם מה שהוא יכול לעלות על הגג היותר גבוה.♦
אחרונים שלא קיבלו להלכה את ההגבלה של רואה עצמו
ומלבד זאת, לא ברור שפוסקים את השיטות הללו, בדברי מלכיאל הנ"ל כתב: "ובסוגיא שם יש להאריך אך באשר אין נ"מ להלכה אקצר כי כבר הסכימו האחרונים להקל בזה דלא בטלי מחיצתא[46]". וכן בשו"ת בית שלמה חלק (אורח חיים סימן נא): "האמנם יש דעת אחרת לרמב"ן הובא שם בריטב"א, דאם המחיצות מרוחקות מאד, שאין רואה עצמו תוך המחיצות, אין לו דין רשות היחיד אלא שכל הפוסקים זולתו לא כתבו כן". ובביאור הלכה הנ"ל הביא את התוס' ושוב את הרמב"ן שלא מהני, וכתב שמ"מ יש עוד תירוץ ברמב"ן, וי"ל שלתירוץ זה גם הרמב"ן מודה לתוס'. הרי שהוא גם נטה לומר שלא פוסקים את התירוץ של הרמב"ן שרואה עצמו בתוך מחיצות. ועיין בשו"ת תשובה מאהבה חלק א סימן קיב, שהוא תשובה של הנודע ביהודה שכתב על דברי התוס' "ואמנם גוף חידוש הזה דמודו רבנן במחיצה שאינה עשוי' בידי אדם לא שמענו מגדולי הפוסקי' האחרים רק מדברי התוס'". ומציין מש"כ בדורש לציון דרוש י"ג שדעת התוס' יחידאי ולא הובא דין זה בשאר הפוסקים. אלא ששם כתב הגדרה אחרת בטעם שאין כל העולם רה"י, וכפי שהבאנו בהערה כאן[47], וא"כ אינו מועיל בכל המקרים.♦
העולה לדינא בענין גודל המקום שאפשר לערב
יש ב' לשונות בראשונים בטעם למה כל העולם אינו רה"י ע"י גדודי הים: א. לשון התוס' שמחיצה ביד"ש אינה כ"כ אלימה, ויש ע"ז אתו רבים לכו"ע. ב. לשון הרמב"ן שצריך שיראה עצמו בתוך המחיצות. ונחלקו טובא בפירוש דבריהם. ובדעת התוס' התקשו שבגמ' מבואר בהמשך הסוגיא, שגם על מחיצה ביד"ש לרבנן אין אתו רבים. ובתורא"ש ותלמיד הרשב"א מבואר שתוס' דיברו ג"כ רק במרחק גדול מאוד, וכך דעת הרבה אחרונים. וא"כ לתוס' במחיצה בידי אדם ליכא כלל שיעור, ורק ביד"ש יש שיעור. בדעת הרמב"ן המשנ"ב רצה להגביל כתוס' שרק בצירוף עשוי ביד"ש. והאחרונים חלקו עליו, ובריטב"א לכאורה מפורש שגם בידי אדם יש את הרמב"ן. מ"מ לדעת כמה אחרונים שפרשו את התוס' לא כפשוטו שהדבר תלוי בשאלה אם המחיצה בידי אדם או ביד"ש, אלא הדבר תלוי בשיעור שטח שדרך לעשות סביבו מחיצה בידי אדם, שוב ליכא הוכחה מהריטב"א נגד פירוש זה, וכך כתב באחיעזר.דין זה של תוס' הושמט בכל הפוסקים, וכבר העיר כן המג"א[48], ורצה להגביל את דבריהם רק כאשר יש ס"ר עוברים. ובאחרונים פירשו שאינו תלוי במחלוקת אם צריך ס"ר, אלא כל החידוש של תוס' הוא רק לשיטתם שצריך ס"ר, ולחולקים אין כלל דין זה. ודעת הרמב"ן וריטב"א לא מוזכרת כמעט בפוסקים. ובביאור הלכה אחר שרצה להגביל את הרמב"ן כתוס' כתב שיש עוד תירוץ ברמב"ן ולפי"ז י"ל שמודה לתוס'. ועוד פוסקים לא קבלו להלכה כלל את הרמב"ן וריטב"א. גם אם נקבל את הרמב"ן להלכה לא ברור כלל שהוא שייך בעיר בנויה שכל רחוב מלא מחיצות, והצורך בעירוב הוא רק משום תיקוני מבוי, וכ"נ בר"ן. וגם אם נקבל את שיטת הריטב"א וגם נקבל שגם בידי אדם יש פסול, וגם נקבל שבערים שבנויות כולם יש בעיה, מ"מ כתבו כמה אחרונים שמועיל שיעור ט"ז מיל לכל צד. ומאחר שהכנרת מפורש שמועיל מחיצות על הכנרת, והכנרת היא 21 קילומטר על 13 קילומטר, בשיעור זה לכאורה ע"כ מועיל.
פרק י' - האם פרצת עשר דאורייתא או דרבנן
ועוד צריך לברר היטב, שלכאורה כל מש"כ שיש שם ד' מחיצות בכל הרחובות שלנו משום הבתים בצידי הכביש, וכן גידודים כו'. וכל מה שחסר הוא תיקוני מבוי וע"ז אין אתו רבים, או שעל דין תיקוני מבוי דרבנן אפשר לסמוך על רוב ראשונים והמנהג שאין רה"ר בלא ס"ר. כ"ז אם פרצת י' דרבנן, שאז שפיר יש מחיצות דאורייתא, אבל אם פרצת י' דאורייתא הרי ליכא כלל מחיצות כשרות מדאורייתא, גם כאשר עומ"ר מד' רוחות. וא"כ נפל בבירא כל מש"כ. ושאלה זו לא הוכרעה באופן ברור.וצריך לברר את דעת הפוסקים בזה. כידוע נחלקו בזה הבית אפרים (או"ח כ"ו וכ"ז) והמשכנות יעקב (או"ח ק"כ וקכ"א), שהבית אפרים כתב שפרצת י' דרבנן, ואילו המשכנות יעקב כתב שפרצת י' דאורייתא. ולכאורה גם הנודע ביהודה ס"ל כמשכנות יעקב כפי שהבאנו בהערה כאן[49], וצריך לברר את הכרעת הדברים.
ונראה שסוגיא דעלמא היא כבית אפרים שפרצת י' דרבנן. בפרמ"ג (או"ח שס"ג מש"ז א') כתב: "דע שאני מסופק בצ"ה אי הוה מחיצה ד"ת ולחייב הזורק בתוכו בנעץ ד' קונדיסים ועליהם צ"ה, או צ"ה מהני להתיר כרמלית ופרצה יותר מעשר דמן התורה הוה מחיצה מש"ה מהני צ"ה". הובא באריכות בהסכמה בביאור הלכה סימן שסב סעיף י[50]. וכך מבואר בשו"ת חתם סופר (חלק א [אורח חיים] סימן פח). גם באחיעזר (חלק ד' סימן ט') כתב שבעומד מרובה אין אתו רבים ואע"פ שיש פרצת י' זה רק מדרבנן. וכך פסק בחזו"א (סימן מ"ג ס"ק ח' בסופו): "וגם מש"כ שם דפרצת י' מפסיד רה"ר מה"ת נראים דברי מהרא"ז שהוא מדרבנן", ובקונטרס השיעורים לחזו"א (סימן ל"ט אות ה') כתב בשם עדות נאמנה מרבי בן ציון יאדלר שהיה ממונה על העירובין בירושלים, שהג"ר שמואל סלאנט היה מחשב פרצת י' לפי השיעור הגדול ולא החמיר לשיעור הקטן. ובודאי אם פרצת י' דאורייתא אי אפשר להקל כך[51], וא"כ זה גם היה הוראה בירושלים ע"פ הג"ר שמואל סלאנט. גם בתשו' ר' יוסף מסלוצק (סימן י"א) בנהר שקופא, שאם זה רק בצד ד' או אפי' בשאר צדדים גם כאשר מתבטל יותר מפרצת י', כל שיש עומד מרובה אפשר לעשות תיקונים כי זה מדרבנן בעלמא. הרי שחבל גדול של פוסקים הורו למעשה שפרצת י' דרבנן, ולכן אפשר להקל בזה, וכמה מהם להדיא שלכן אין אתו רבים.
♦
הראיה מקושית הגמ' וכל ראשונים שכל העולם רה"י משום היקף אוקינוס
הבאנו לעיל את קושית הגמ', וכן האריכו בזה הראשונים שכל העולם יהיה רה"י משום שיש ים סביב לעולם. וכן בריטב"א ורא"ה דנו להפך למה ים הוה כרמלית ולא רה"י, והרי יש גידודים בינו לבין היבשה. והקשה הבית מאיר סימן שס"ג על המג"א ס"ק ל"א: "אבל מה דמקשה כ"ע נמי מקיף אקינוס ור"ל דזה א"א מקובלים אנן בהלכה למ"מ דיש חיוב רה"ר. ומה הקושי' בודאי ידע קב"ה דיש באקינוס מכל ארבע רוחות עולם בהים מקומות רבים יותר מעשר שעל שפתו הגידוד אינו מתלקט י' מתוך ד' והוי פירצה המכלה המחיצה ומה הקושי'". ומשו"ה חידש שבים אין דין שיתלקט דוקא י' מתוך ד'נא, וזה נגד המג"א שם. הרי שלבית מאיר פשוט שפרצת י' דאורייתא. ואם לא נקבל את חידושו אלא כמג"א ושאר פוסקים, יש לנו ראיה גדולה שפרצת י' דרבנן, שהרי פשיטא שיש בחוף מקומות של פרצת י' שאינו מתלקט. ואף שעל קושית הגמ' י"ל שמ"מ בסופו של דבר בעומק הים יהיה מתלקט. מ"מ על קושית הריטב"א והרא"ה שים לא יהיה כרמלית והזורק לתוכו יהיה חייב משום רה"י, הרי בודאי בעומק שזורק מהיבשה יש מקומות שיש פרצת י', וזה הוכחה גדולה שפרצת י' דרבנן.♦
ראיה משיטות הראשונים שפרצת עשר אסור רק כנגדו
ברשב"א די"ט כתב שגם ר' יהודה מודה בב' מחיצות דאורייתא של"מ פרצת י': "אבל היכא דאיכא ב' מחיצות פרוצות ואתה צריך להתיר מצד עומד מרובה על הפרוץ אין מתירים אלא בפרצה כעין פתח, לעולם אין מתירים בהן בפרצה יותר על י', דכל שהוא יתרה על י' נפקע לכו"ע מתורת פתח ואין עומד מתיר כנגד הפרצה". הרי להדיא שגם כאשר יש פרצת י', הבעיה הוא שאינו מתיר כנגד הפרצה. אך תמיד תהיה בעיה של פרוץ למקום האסור, אך זה דין דרבנן. ועיין באבני נזר רס"ו י"ב שהביא דבריו, והאריך לבארם. ובקיצור שיש דין עומ"ר בכה"ת בשחיטה וסוכה וטומאה, ולדין זה אי"צ שהפרצה תיחשב כפתח. אלא די בזה שיש רוב סגור, אבל כדי שהפרצה תיחשב כסתום צריך לדין שהוא כפתח, וביותר מי' חסר בשם פתח עיי"ש בדבריו הנפלאים. ויש עוד מקור לזה בראב"ן עירובין: "וכל פירצה שהיא כי' אמות הרי הוא כפתח ומותר לטלטל אפילו כנגד הפירצה [ט"ז א], יותר מי' אסור לטלטל כנגד הפירצה אבל כנגד העומד שרי ובלבד שיהא עומד מרובה על הפרוץ אבל אם הפרוץ מרובה על העומד אף כנגד העומד אסור". ומסברא פשוטה מדאורייתא ל"ש לומר שיש רשות שכנגד העומד הוא רה"י וכנגד הפרוץ רה"ר. שגדר מחיצות הוא לקבוע את המקום כרה"ר או רה"ר, ול"ש חלק באותו רשות בין מקום זה למקום זה. ואם זה דין דרבנן מובן בפשיטות.♦[52]
הראיה מפרצת חומות ירושלים
בשו"ת משנת רבי אהרון (או"ח סימן ו') הוכיח שפרצת י' דאורייתא, מהגמ' עירובין דף ק"א ע"א שלאחר שפרצו את חומות העיר, לא היה לירושלים דין כרמלית אלא רה"ר. והשתא החומות עדיין עמדו, ומ"מ משום פרצות נעשית העיר רה"ר, ומפורש בגמ' שם שהוא לענין דאורייתא. ואף שיש עוד אופנים לפרש את הגמ' כמ"ש בהערה[53], מ"מ הוא מביא את רבינו חננאל שם שכתב "לא אהדרו ליה ירושלים אלא לאחר שנפרצו בה פרצות יתר מעשר שהיא רה"ר". הרי להדיא שבפרצת י' הוה רה"ר דאורייתא, ומשו"ה הכריע כן נגד כל הפוסקים הנ"ל. וצ"ע מה יענו כל הפוסקים על ראיה זו[54].ויש ב' אופנים ליישב:
א. שגם אם פרצת י' דאורייתא אינו משום שהעומד בצד הפרצה לא גודר מרחק יותר מי'. ויתכן משום שיותר מעשר כבר לא בגדר פתח ולא מהני ע"ז עומ"ר. אלא משום אתו רבים. שכל שהפתח יותר מי' יש הילוך רבים יותר משמעותי, ולכן בטל שם מחיצה. ולפי"ז י"ל שתלוי אם אתו רבים או לא. ובפשטות אין בזה שום טעם, שאיזה שייכות יש בין שיעור י' לאתו רבים. אך מצאנו בדברי ר"ח בעצמו סברא זו, בדף ס' ע"א כותל שרצפו בסולמות ביותר מעשרה, שדנו אם מבטל תורת מחיצה מהכותל ואי אפשר לערב כל חצר בנפרד, או שעדיין יש תורת מחיצה על הכותל. וברש"י פירש יותר מעשר שאם נחשב פרצה הוה פרוץ ביותר מעשר. וברבינו חננאל כתב "פי' הא דאמר שמואל כותל שבין ב' חצרות שרצפו בסולמות ביתר מי' אמות במשכא שיכולין י' בני אדם באחד לעלות ולירד כאחד לא חיישינן לסולמות הללו אלא תורת מחיצה שם". הרי שכאשר הוא הסביר את הצד שנחשב פרצה ביותר מעשרה פירש משום שיכולים י' בנ"א לעבור את המחיצה בבת אחת. ובפשטות זה הסבר חדש לדין פרצת י', שאינו שיעור בעלמא. אלא פרצה מבטלת את המחיצה, וכל שי' בנ"א יכולים לעבור בב"א בפרצה, הרי זו פרצה שרבים עוברים בה והיא יותר אלימה מפרצה שיחיד עובר בה[55]. וא"כ קרוב מאוד לומר שעניין פרצת י' דאורייתא תלוי בשאלה אם אתו רבים או לא. שלמ"ד אתו רבים ה"נ פרצת י' הויא מעין אתו רבים, ע"י זה שהיא פרצה שרבים עוברים בה בב"א. משא"כ למ"ד שלא אתו רבים, ה"נ פרצת י' אינה דאורייתא, וא"כ הדרנא שלמ"ד לא אתו רבים בשם ד' ה"נ בפרצת י' דרבנן. ועל עצם הענין אם הסוגיא למ"ד אתו רבים או לא, והאם יתכן שלמ"ד לא אתו רבים ירושלים הייתה רה"י גם לאחר שנפרצו בה פרצות האריכו האחרונים. בזרע אמת חידושי עירובין סימן י"ז האריך שלמ"ד לא אתו רבים, גם לאחר שנפרצו בה פרצות הויא רה"י, ומישב עפי"ז ירושלמי ועוד שיטות. והיד דוד בסוגיין האריך לחלוק עליו, ודבריו הובאו בכמה אחרונים, עיין בית אפרים או"ח כ"א ועוד.
ב. ההנחה של הקושיה היא שאיירי בעומ"ר, משום החומות המקיפות, ולכן הר"ח הוצרך לפרצת י' כדי לפסול את המחיצה. ולמה שהתבאר לעיל ההנחה שחומה שיש בה פתחים יש עומד מרובה, אינה מוכרחת, שהרי זה תלוי בגירסאות אם "כאן וס"ל" או "כאן ולא ס"ל". למ"ד כאן וסבירא ליה, ר"י מודה בעומ"ר שאין אתו רבים, ורק בצוה"פ הוא שחולק. וע"כ בירושלים לא היה עומ"ר אלא צוה"פ. וזה אע"פ שודאי סביב העיר יש עומד מרובה, מ"מ במבוי שמול השער בחומה יתכן שאין עומד מרובה כלל, אלא הוא פרוץ מרובה שסגור בשער, וכך פירשו הראשונים שם, וה"נ כאן. וכן התבאר שם שאיירי שיש צוה"פ בשער, ולכן בלא אתו רבים היה מועיל, ורק ע"י אתו רבים צריך שם ד' מחיצות, ולכן צריך שערים ננעלים. וא"כ אינו חידוש לומר שגם לאחר שנפרצו בה פרצות לא מדובר במחיצה של עומ"ר, שהרי גם בלא פרצות אין עומ"ר. ואם לא עשו צוה"פ על הפרצה אי"צ לפרצת י', אלא חסר בעומ"ר. ולר"ח צ"ל שעשו צוה"פ על מקום הפרצה, שהרי הוא דבר קל לעשות ואי"צ לתקן את החומות בשביל זה. ואין בזה חידוש, שהרי גם כאשר אין פרצה מדובר בצוה"פ, וה"נ בפרצה עשו צוה"פ. ומה שצריך לפרצת י', צ"ל שהוא ע"ד הרמב"ם פט"ז מהל' שבת הט"ז שצוה"פ מהני בפרוץ מרובה רק עד עשר, ולא יותר[56]. ולכן אם הפרצות היו פחות מי' היה מועיל לסגור בצוה"פ, שהוא דבר קל לעשות. משא"כ צוה"פ יותר מי' בפרוץ מרובה, שלא מועיל לרמב"ם וה"נ לר"ח. ולכה"פ לא יהיה בגדר שם ד' מחיצות.
♦
פרק י"א
האם אפשר לערב מבוי שבני המבוי לא יכולים לסגור מבני רה"ר
ברש"י דף כ' מבואר שאי אפשר להניח עירובי חצירות בין פסי ביראות "דכי תקינו רבנן שיתופי מבואות - במבוי סתום תקון, ואורכו יותר על רחבו, וזה מפולש לארבעה צדדין". ובריטב"א ובמאירי הרחיבו לבאר דבריו, וז"ל הריטב"א “פירוש לפירושו אע"פ שלפעמים מערבים רה"ר ע"י לחיים לר' יהודה, או צוה"פ ולחי לרבנן, ומשתתפים בו, מ"מ הוא רשות מיוחד שאפשר לעשות בו דלתות להיות ננעולת בלילה וליחדו להם לכל צרכן, וכיון שכן מועיל בו שיתוף”. ובמאירי כתב: "שאע"פ שהשתוף מתיר במבוי הוא מפני שהמבוי מיוחד לבני החצרות לתשמישם וכיון שנשתתפו בו הרי הוא כרשות א' מיוחדת להם שהרי אם רצו סותמים אותו ואין בני רה"ר מעכבין, אבל כאן הרי כל עוברי דרכים מעכבים" ולכאורה פשוט שרחובות שלנו אינם כלל בהגדרה זו, שהרי אי אפשר לסגור אותם ולייחדם לתשמישי בני המבוי, ואיך יועיל לעשות עירוב חצרות. אלא שצ"ע טובא, שמבואר בהרבה ראשונים שאפשר לערב את ירושלים, כן דעת רש"י ותוס' ר"ן ועוד הרבה, והרי ירושלים לא נחלקה לשבטים כלל, והיתה רוכלת העמים, ואיך נאמר שהיה אפשר לסגור אותה רק משום נוחות השימוש של בני העיר.ועל זה התנאי שמתנים שהיה "ליחדו להם לכל צרכן", ועיין בראבי"ה סימן שע"ט: "והארכתי באלו הדברים בעבור ששאלני קרובי רבי מנחם ברבי יעקב על דבר זה. כי בוורמיישא יש להם מבואות, ורבים בוקעים בהם, ואינן מיוחדים לבני השכונה, ולא היו רשאין לסתום פתחיהן, כי לכל בני העיר הדרך מיוחד, ונכנסין בזו ויוצאין בזו, ומפולש[ים ל]אחד משבילי העיר, מהו להתיר בקורה מצד אחד ובצורת הפתח מצד אחד. ומימות אבותי נהגו לטלטל בתוכו, אך מורנו ורבינו רבי אפרים מערער, ולא קבלו דבריו. ולכך כתבתי שנראה לי שהיתר הראשונים קיים והיתר הוא". עיי"ש שהאריך להתיר, וגם האוסרים הוא נידון בגדרי רגל האוסרת, ולא שיש צד שאי אפשר לערב מקום שאי אפשר לסגור, וצ"ע בכ"ז. ובודאי שדין זה לא הובא בפוסקים אע"פ שבפשטות המצב היה כך כבר שנים רבות. ואי"ז נוגע לחששות דאורייתא וצ"ע.
♦
פרק י"ב
שיטות שעומד מרובה מהני גם למ"ד אתו רבים
בחלק א' הרחבנו שהרי"ף רמב"ם רא"ש וטור פסקו שלא אתו רבים כאשר יש עומ"ר. וזה תלוי בגירסאות - כאן וס"ל או כאן ולא ס"ל, עיי"ש. ויש שיטות נוספות שגם אם פוסקים כמ"ד אתו רבים ומבטלי מחיצתא, מ"מ במחיצות של עומ"ר מודו. והם מפרשים שהגמ' בדף כ"ב שרבי יהודה שמחלק בין ב' מחיצות מעליתא לפסי ביראות, הוא בין מחיצות גמורות, ובכללן עומד מרובה, למחיצה של פסי ביראות, כך מבואר בתוס' רי"ד וכן במאירי. וכתב הרי"ד שאע"פ שבדף כ"ב ע"ב רחבה שסבר שלרבי יהודה אתו רבים, הוא דלא כהלכתא[57]. דלא כראשונים שפירשו שמחיצות מעליא דהיינו שאין בוקעים בהן כלל[58].[59]ולכאורה גם ברמב"ן במלחמות בדף כ"ב מבואר כן, אלא שיש קושי בלשונו, והאריכו בזה. ונביא את לשונו ונבאר את הקשיים "שאין רבים מבטלים אלא מחיצה הפרוצה, שלא נאמר בה לבוד מפני בקיעתן בפרצה כגון דיומדין שאנו צריכים לומר בו רואים המחיצות כאילו מאריכות וסותמות זו לזו ובקיעת הרבים מפסיקתן אבל ב' מחיצות זו כנגד זו במדינה אע"פ שיש באמצען פרצה הרבים בוקעים בו שתי וערב אי אפשר לב' מחיצות להתבטל. וכנגד העומד מכאן ומכאן אינו נעשה רה"ר. שהרי ב' מחיצות גמורות הן ועומד מרובה על הפרוץ ואין אנו צריכים לסתימת הפרצות. אבל אם כנגד הפרוץ אם יש בו פלטיא[60] רחב ט"ז אמה על ט"ז אמה אפשר שחייבים עליו אע"פ שאין תוך המבואות מכאן ומכאן רה"ר כו" והא דתניא בחצר שהרבים נכנס בזו ויוצאים בזו שרה"ר לשבת או שהוא סבר ג' מחיצות דאורייתא או שבוקעים בו שתי וערב והיא פתוחה לרה"ר גמורה מכאן ומכאן ופרוץ מרובה על העומד שהרי ע"כ אנו[61] צריכים לראות בה ב' מחיצות זו כנגד זו כאילו מאריכות וסותמות כגון פסי ביראות ובקיעת הרבים מפסקתן בכך".
לכאורה מבואר ברמב"ן שאין אתו רבים אלא במחיצה פרוצה, שצריך לומר לבוד ולהמשיך את המחיצות א' לשנייה. וע"י בקיעת רבים יש הפסד ואי אפשר להמשיך את המחיצות. ואח"כ לשונו "שהרי ב' מחיצות הן ועומד מרובה על הפרוץ ואין אנו צריכים לסתום הפרצות" משמע שעומ"ר אינו בכלל מחיצות פרוצות שצריכות לבוד, אלא דין עומ"ר הוא שדי לסגור את רוב הפרצה. וא"כ אין בזה בעיה של בקיעת רבים. וכך סיים בסו"ד שהבעיה היא בחצר כאשר פרוץ מרובה על העומד. וא"כ שיטתו ממש כשיטת התורי"ד והמאירי שב' מחיצות מעליא לרבי יהודה שאין אתו רבים, גם עומ"ר בכלל זה, ורק במחיצה של פסים, שהם פרוץ מרובה, הוא שאמר ר"י אתו רבים.
אך יש קושי בדבריו, שכאשר הוא בא לפרש את הצד השני הוא כותב "כנגד העומד אינו נעשה רה"ר", משמע שכנגד הפרוץ נעשה רה"ר, ורק כנגד העומד אינו נעשה רה"ר. וא"כ שמא זה כלל בדעת רבי יהודה שב' מחיצות דאורייתא שאי"צ לדון כאילו הוא גדור מכל הרוחות. אבל עומ"ר צריך לדון שהפרוץ כאילו סגור. וא"כ גם עומ"ר הוא בכלל ההגדרה של מחיצות שצריכות לבוד. אך זה א"א, כי מפורש בדבריו דלא כן, אלא שעומ"ר אי"צ לסגור, והדוגמא היא רק פסים. ומש"כ כעת, הרי סיים דבריו "אבל כנגד הפרוץ אם יש בו פלטיא כו'". דהיינו שחידושו הוא רק שכנגד הפרוץ מהני בפלטיא. וביאור דבריו הוא ע"פ מש"כ בחי' הרמב"ן דף נ"ט, שמתקשה טובא איך יש רה"ר לר"י, הרי כל העולם יש הרים בצד א' ובקעות בצד ב' והויין ב' מחיצות, ומתרץ או במקום שהם רחוקים טובא ולא נראים לעומד באמצע עיי"ש. ואז כתב עוד תירוץ שכל דין מחיצות הוא ברחובות שהם רה"ר מחמת ההולכים, וא"כ המחיצה מונעת רגל הרבים, משא"כ פלטיא, שהרבים קבועים בתוך הרשות, א"כ שם רה"ר הוא מחמת ישיבתם ולא מחמת הליכתם, ולא מהני ב' מחיצות לזה. וזה תלוי בשאלה איך מפרשים את המסקנה של הסוגיא שכו"ע מוקיף אוקינוס, אם משום שרחוק או משום שהרבים בתוך המחיצות, והתבאר לקמן. וא"כ י"ל שזו כוונת הרמב"ן כאן.
וזו הגבלה בחידוש שכתב שם שפלטיא גם בתוך מחיצות הויא רה"ר, שרק כאשר יש פרצה כנגד הפלטיא, אע"פ שנידון כגדור משום עומ"ר או שאר דינים, כ"ז לעצור את רגל הרבים מלהגיע לכאן, ולא כאשר הרבים קבועים בתוך המחיצות. משא"כ כאשר יש מחיצות גמורות סגורות סביב הפלטיא, ל"ה רה"ר גם לרמב"ן, כיון שאינו רה"ר אלא חצר סגור, וכאילו הרבים בתוך בית, שלא משו"ה נעשה רה"ר, וה"נ רבים בתוך מחיצות סגורות[62]. אבל ע"ז ל"מ מחיצות דינית, אלא ממשיות. וכידוע שהמאירי כתב שגם לשיטת הרמב"ן, שפלטיא בתוך העיר הויא רה"ר, הנ"מ ע"י מחיצות העיר אבל מחיצות לפלטיא עצמם מהני, וכך האריך בשו"ת חבצלת השרון ח"א סימן כ"ג עיי"ש. וביאור הדבר הוא כספק הנ"ל, אם עומ"ר בכלל לבוד וכד', שצריך לדון כאילו הוא סגור ואז ע"י אתו רבים בטל הכאילו סגור, או שעומ"ר הוא דין שדי ברוב הסגירה. ולדברינו בכל מחיצה די בזה שיש רוב ואי"צ לכאילו סגור, ורק לדין מחיצות שמבטלות פלטיא צריך שכאילו סגור. שאי"ז למנוע רגל הרבים אלא לעשות צורה של חצר ורה"י. ויתבאר בהמשך דברינו נפק"מ גדולה בענין זה, סביב שו"ת משנת רבי אהרון ח"א סימן ו' שכתב דלא כדברינו, ועפי"ז ס"ל שאתו רבים מפקיע עומ"ר, ורק מחיצות גמורות לא מפקיעות. ולמש"כ ברמב"ן יוצא להפך מזה.
ועיין בחו"ב סימן א' שהאריך מאוד לבאר את הרמב"ן הנ"ל והתקשה טובא, ויש כמה נפק"מ למעשה בפירושים השונים עיי"ש[63]. ובסו"ד כתב בהערה שהעירוני לפרש את הרמב"ן, והוא כפירוש שכתבתי כאן, ורח"ג כתב שלא הספיק לעיין בזה. ולכאורה ברמב"ן מוכח כפירוש הנ"ל ולא כפירושים השונים שכתב שםסג.
♦[64]
פרק י"ג - דין מפולש משער לשער
יש עוד סוגיא שצריך לדון בה, והוא השאלה אם צריך שהרחובות יהיו מכוונים וישרים משער לשער, שכידוע יש בזה מקורות בראשונים לכאן ולכאן. ודנו בזה הפוסקים האם זה מועיל להתיר רחובות שלנו. הרב שלמה דוד כהנא מראשי הרבנים בוארשא כתב שע"ז סמכו להתיר העירוב בוארשא גם בלא ההיתר של ס"ר[65]. ואילו בשו"ת משנה רבי אהרון (ח"א ס"ו) וכן באגרות משה (חלק א' סימן ק"מ) חלקו ע"ז בתוקף, והאריך בזה בספר יציאות השבת וייסמאן עיי"ש, ומביא מקורות רבים מאוד בראשונים בכל ענין זה של שערים מכוונים, עיי"ש היטב אף שיש לדון טובא בדבריו כפי שיתבאר. ויש כמה נקודות שצ"ב: א. אם זה היתר בפנ"ע שאינו צורת רה"ר, או שזה היתר שמבוסס על זה שיש מחיצות, כפי שיתבאר. ב. האם מדובר רק על עיר מוקפת חומה או גם על עיירה לא מוקפת חומה. ג. האם מבוי שמתעקם שיש עומ"ר ברחובות הוא כמו מוקף חומה לענין זה או כלא מוקף חומה. ונפק"מ לב' קצוות - א' אם זה היתר בפנ"ע משום שאינו דומה לדגלי מדבר, ומתיר גם במקום שאין חומה, ואז זה היתר ברחובות שלנו. לאידך גיסא, אם ההיתר הוא רק בחומה ומשום שאז יש מחיצות, ועדיין נצרכת דוקא חומה ולא רחוב מתעקם, יהיה מבואר שאתו רבים במחיצות שעל עומ"ר ע"י עקימת רחוב, דלא כמ"ש. אך צריך להדגיש שאינו סותר מש"כ בח"א, שדברינו על גירסא כאן וס"ל, שאין אתו רבים בדיומדים קו"ח שאין אתו רבים בעומ"ר ממש, כמבואר בכל הסוגיא בדף י ע"א שעומ"ר הרבה יותר אלים מדיומדים, וכן פשוטסה. והאוסרים קאי בשיטות שיש אתו רבים בדיומדין, ומתירים רק במחיצות גמורות. והנושא רק נוגע למש"כ בדעת הרמב"ן שגם למ"ד אתו רבים עומ"ר מהני, שאינו כמו לבוד, ולדבריהם צ"ל שגם עומ"ר הוא כמו לבוד, דלא כמו שפירשנו ברמב"ן.♦[66]
לשון רש"י שדין פילוש ומכוון הוא כאשר יש חומות
רש"י עירובין דף ו ע"א: "רשות הרבים - משמע רחב שש עשרה אמה, ועיר שמצויין בה ששים ריבוא ואין בה חומה, (או) שהיה רשות הרבים שלה מכוון משער לשער שיהא מפולש, דומה לדגלי מדבר". הרי שהגירסא המקורית ברש"י היתה ב' אפשרויות - או שאין חומה או שהרה"ר מכוון משער לשער. וכך העתיקו דבריו בהרבה ראשונים, ברא"ש פרק א' ס"ח, פסקי הרי"ד השלמה מאורות ועוד. וכך הובא למעשה בשו"ע סימן שמ"ה ס"ז: "איזהו רשות הרבים, רחובות ושווקים הרחבים ט"ז אמה ואינם מקורים ואין להם חומה, ואפי' יש להם חומה אם הם מפולשים משער לשער (ואין דלתותיו נעולות בלילה) (טור) הוי רשות הרבים". הרי נראה שבאין חומות אי"צ מפולשים. וכך האריך בשו"ת מים רבים (ח"א סימן ל"ח), ונבאר בהמשך עוד דעות בפוסקים.♦
שיטות ראשונים שגם בלא חומה יש דין מכוון ביושר משער לעשר
בחדושי הרמב"ן דף נט ע"א מפורש שגם בלא חומה יש דין מכוון: "הילכך כל מבוי שמפולש בשני ראשין ומכוון עד חוץ למדינה ורחב שש עשרה אמה הוא רשות הרבים גמורה בכל עיירות ובכל כפרים שבעולם". וכעי"ז נמצא ברמב"ן במלחמות, אלא שהוא מדבר על ירושלים, ויש בה חומות. משא"כ כאן, מדובר על כל עיירות וכפרים שבעולם. וכן בחדושי הרשב"א דף כב ע"א "ומיהו הא דאמר ר' יוחנן דבקיעת הרבים מבטלת מחיצות הני מילי מחיצות העשויות ברשות הרבים ויש ביניהן רחב שש עשרה אמה ושפתחיו מכוונים זה כנגד זה שדומה לדגלי מדבר דכיון דבקעי בהו רבים אתיא בקיעת הרבים ומבטלת כח המחיצות והרי הוא רה"ר כמות שהיתה, והיינו טעמא דירושלים כו[67]' וכ"ש אם לא היו שערים מכוונין זה כנגד זה שאינן דומין לדגלי מדבר, והיינו מבוי עקום דאוקי רב חנן בר רבא [ו א] בדבקעי בי' רבים ואפ"ה סגי לי' אפילו לרב בצורת הפתח מכאן ולחי וקורה מכאן וכ"ש לשמואל דלא בעינן אפילו צורת פתח וקיי"ל כרב דאלמא בכי הא לא מבטלא לי' בקיעת הרבים". הרי מבואר ברשב"א שבכל מקום יש דין מכוון, וכל מבוי עקום ע"כ אינו רה"ר כיון שאינו מכוון[68]. וכן בחדושי הריטב"א שבת דף ו ע"א: "ועוד כתב רש"י ז"ל במסכת עירובין (ו' א') שאין רשות הרבים אלא כשהוא מכוון משער לשער, והכי הוא בירושלמי, אבל לא הסכימו בזה כל המפרשים ז"ל". הרי שלא מדבר כלל על חומות ומצריך מכוון משער לשער, וכן הירושלמי שמביא מדבר בפירוש גם בלא חומות ויתבאר בהמשך[69]. וכן מבואר בתוס' רבינו פרץ דף ו'.בראשוני אשכנז כתבו שאין לנו רה"ר משום שאין מכוונים משער לשער
ובהרבה מראשונים אשכנז כאשר כותבים את הסיבה שאין רה"ר בעיירות שלהם כותבים משום שאינם מפולשים משער לשער. שו"ת מהר"ם מרוטנבורג דפוס לבוב סימן שפ (שמא): "ואף על גב דאין לנו עתה רשות הרבים [וכל רחובות שלנו כרמלית הם דלא מקרי רשות הרבים] אלא א"כ רחב שש עשרה אמה ומפולש משער לשער וס' ריבוא בוקעין בו". וכעי"ז במרדכי מסכת שבת פרק הזורק רמז שע"ה, או"ז עירובין קכ"ט, ראבי"ה רט"ז וכן בסימן שצ"א, ועוד רבים בשם ר"ת לענין לבישת תכשיטים בזה"ז, עיין בספר שיירי עירוב (עמ' 59) שהביא עוד רשימה. ומזה כותבים כן בכלל שאין לנו בזה"ז רה"ר משו"ה לא נראה כלל שזה רק כאשר יש חומה סביב שא"כ כל העיירות הקטנות שלא מוקפות חומה יהיה בהם רה"ר, והם כתבו כלל שליכא. ובראבי"ה סי' שצ"א מפורש שאינו דוקא במוקף חומה, ונביא דבריו בהמשך. ועיין בספר יציאות השבת ויסמאן עמ' י"ד שהביא כל ראשונים אלו, ורוצה לפרש שאי"צ מכוון א' מול השני, אלא שיהיו ב' פתחים ולא סתום בצד השני. והלשון מפולש משער לשער לא נראה כן, שמדבר על ב' שערים ומוסיף תנאי שיהיה מפולש. אך יתכן שהפירוש הוא כמבואר בשו"ת הריב"ש סימן ת"ה שהשער השני יצא לכיוון אחר ולא חוזר לאותו דרך של השער הראשון, ובספר הנ"ל האריך שם טובא בענין זה[70]. אך הדבר צ"ע במציאות, הרי כל ראשוני אשכנז באים להתיר למעשה משום שאין לנו רה"ר, והאם נכון לומר שכל העיירות שלהם הרחוב נכנס רק בצד א' ולא יצא מהצד השני. אמנם יתכן בערים מוקפות חומה משום צרכי הגנה עשו כן, אבל לא בכפרים רגילים[71].♦
דעת הפרמ"ג והמשנ"ב
בפרמ"ג (א"א שס"ד ס"ק ב'), מוסב על המג"א שצריך מכוון ישר משער לשער וכתב: "ועיירות שלנו שמתקנין בצ"ה יש לעיין במכוונין ממש השערים ורחבים הרבה ומיהו י"ל דסומכין האידנא לית לנו רה"ר". וכעי"ז במשנה ברורה (סימן שסד ס"ק ח): "ובעיירות שלנו שמנהג העולם לתקן ע"י צורת הפתח אף שרחובותיה רחבין הרבה ומפולשין משער לשער וגם פעמים רבות הולך דרך המלך תוך העיר". נראה בדברי שניהם שגם בעיירות שלהם שייך הפתרון של אינם מפולשים משער לשער, ובודאי שלא היו מוקפות חומה. וכן אי אפשר לפרש כריב"ש, שהרי הם מוסבים על המג"א שמפורש מכוון משער לשער ומדבר על מוקף חומה, שבזה כו"ע מודים שמתפרש כן. ועיין בשו"ת יהודה יעלה [אסאד] (חלק א - אורח חיים סימן נד): "ולכ"ע נמי בלא תנאי דס' רבוא הא מיהת מפולש משער לשער שהפתחים מכוונים זה כנגד זה דוקא בעי' לתנאי רה"ר אבל כל שאין הפתחים מכוונים זה כנגד זה מפולש משער לשער הוי רה"י גמורה אעפ"י שאין דלתותיה נעולות בלילה כמ"ש הב"י בארוכה בסי' שמ"ה ובמג"א סק"ו שם ובמדינתינו רוב עיירות אין פתחי שערי העיר מכוונים ממש זה כנגד זה ולכן סגי לדידן בדלתות ראויות לנעול לבד אליבא דכ"ע".♦
הירושלמי שהביא הריטב"א
תלמוד ירושלמי עירובין פרק ח הלכה ח[72]: "ר' לעזר שאל לר' יוחנן ההן פיוסרוס זרק מתוכה לר"ה או מר"ה לתוכה א"ל על דעתך אין רשות הרבים לעולם. ריש לקיש אמר לעולם אין רשות הרבים עד שתהא מפולשת מסוף העולם ועד סופו. מיחלף שיטת ריש לקיש דאמר אין רשות הרבים בעולם הזה אלא לעתיד לבוא שנאמר [ישעי' מ ד] כל גיא ינשא. מתני' פליגא על ריש לקיש אי זו הוא רשות היחיד שבילי בית גלגל וכן כיוצא בהן רה"י לשבת ורה"ר לטומאה". פירוש הירושלמי אליבא דהפנ"מ שפיוסרוס הוא מבוי עקום, וע"ז שאלו האם נחשב רה"ר, ור"י השיב שאם מבוי עקום אינו רה"ר, לעולם לא יהיה רה"ר. ור"ל סבר שאה"נ שצריך מפולש מסוף העולם עד סופו. ומסקנת הירושלמי לדחות את ר"ל. וא"כ צ"ב מה הביא הריטב"א, הרי זו שיטה נדחית. וי"ל בפשטות כמו שהארכנו לעיל, ששאלה זו שאין רה"ר בעולם שאל גם הבבלי, ובמסקנה נחלקו הראשונים - לתוס' הוא משום שמחיצות ביד"ש גרועות, ולרמב"ן כאשר יש מרחק רב בין המחיצות לרשות עד שהמחיצות אינן נראות ל"מ. וא"כ פשוט שגם הירושלמי שדחה את ר"ל הוא רק המימרא שכל העולם אין רה"ר, ולא עצם ההיתר כאשר אינו מפולש.ועיין כעי"ז מדעת עצמו בראבי"ה סימן שצ"א, שאע"פ שמצריך מכוונים, כתב: "הילכך עובדא דשאילתא דשאילנא קדמיכון אי אמרינן שיש בעיירות שלנו [רשות הרבים] אינו מותר להוליכו דרך אותו מקום. וכן שמעתי מפיך בהיותי מציק מים על ידיך. אבל מכל מקום נראה לי דמותר, דסבירא לן כפירוש רבינו שלמה בריש עירובין בפלוגתא דחנניה דלא הוי רשות הרבים אלא אם כן רחב י"ו משער לשער ומפולש משער לשער. וכן לא תמצא בכל זה המלכות. גם צריך שיהיה בלא מעלות ומורדות, כדגלי מדבר. וכן נראה לאבא מורי. והכי מסתבר, שאם היה רוחב י"ו ובסופו קצר מי"ו מדאורייתא נידון כסתום, והרי הוא כחצר. וליכא למימר אם כן ניבעי מפולש מסוף העולם ועד סופו, דאפילו דגלי מדבר הפילוש היה רק במחנה דידהו בעגלות. [והוה] כמו עיר אחרת[73]". איך שיהיה מפורש בירושלמי וכפי שהביא הריטב"א שבענין מכוונים גם בלא חומה, שהרי ר"ל דיבר על שטח פתוח מחוץ לעיר, וכן הראבי"ה מדבר ע"ז שגם מדבר על שטחים מבחוץ[74].
♦
לשיטות שרק בחומה האם משום שאז יש מחיצות
צ"ב לשיטות שרק במוקף חומה בענין מפולש, מה טעם הדבר. אם ההגדרה היא כדי שיהיה כדגלי מדבר, ומשום שיהיה הילוך חלק, לכאורה אין הפרש אם יש חומה או לא. ועיין בשולחן ערוך הרב (אורח חיים סימן שמה סעיף יא): "הוא שאינם מקורים ואין להם חומה סביב ואפילו יש להם חומה אלא שהם מפולשים משער לשער דהיינו שהשערים מכוונים זה כנגד זה הרי יש לאותו דרך המכוון משער לשער כל דין רשות הרבים אם הוא רחב ט"ז אמה שהרי אין לו אלא ב' מחיצות משני צדדיו בלבד". הרי פירש ע"י שמפולש יש רק ב' מחיצות. דהיינו אם גם אם יש ב' שערים אבל אם אינו מכוונים זה כנגד זה, כאשר נכנס לצד א' הוא מוקף בג' מחיצות, משא"כ בקו ישר[75]. והשתא צ"ע גם כאשר אין חומה, מ"מ כיון שהרחוב מתעקם הוה עומ"ר, ולמה לא יהיה רה"י. ועיין בשו"ת משנת רבי אהרון חלק א' סימן ו' שהאריך בזה, וכן באגרות משה חלק ה' סימן כ"ח. הביא דבריהם בקצרה בספר יציאות השבת עמ' ח'. ותו"ד שחלוק ג' מחיצות גמורות ממחיצות שע"י עומד מרובה. שאע"פ שהן נחשבות מחיצות לכל דבר, מ"מ יותר מהני בקיעת הרבים לבטלן. משא"כ מחיצות גמורות. ולשונו שם "שזה עושה הפסק בין המחיצות שאי אפשר לצרפן א' לשני". וזה ממש כפירוש ברמב"ן במלחמות הנ"ל, שמש"כ שאתו רבים הוא רק כאשר צריך לעשות כעין לבוד, מתכוין גם על עומ"ר שצריך לצרפו, דלא כמ"ש שם לדייק ברמב"ן. ולפירוש זה אין אתו רבים על מחיצות גמורות, משא"כ על עומ"ר. והגדרה זו שעומ"ר הוא כלבוד היא חידוש גדול, שהרי זה דין בכה"ת בשחיטה וטומאה שעומד מרובה מהני. וע"כ שזה דין שדי ברוב להיחשב ככולו, ולא שצריך לדין לבוד כאילו המחיצות מחוברות. אך זה י"ל עפי"ד האבני נזר או"ח רס"ו י"ב, שהקשה מ"ט פרצת י' אסורה ומשום שאינו כפתח, מ"מ יש עומ"ר וזה מהני בכה"ת גם בלא דין פתח. וכתב שמ"מ יאסור כנגדו, כמבואר בטומאה, וכן צריך שהכל יהיה סגור כדי שלא יהיה פרוץ למקום האסור, ומדייק כן ברשב"א. והרב וייסמן ר"ל שם הרשב"א ועוד ראשונים שהצריכו מכוונים גם בלא חומה הוא משום עומ"ר של כותלי המבוי כעין מש"כ. ועצם סברא זו עיין בשו"ת מנחת שלמה תניינא (ב - ג סימן לט), שו"ת אור לציון (חלק א - אורח חיים סימן ל) ושו"ת יביע אומר (חלק ט - אורח חיים סימן לג אות ו'). ומ"מ כמ"ש כל זה רק לשיטות שגרסו כאן ולא ס"ל, שמי שגרס כאן וס"ל ובדיומדין אין אתו רבים קו"ח לעומ"ר ממש. וא"כ אין מקום לנידון זה.♦ ♦ ♦