כולל 'רצופות', תל גבורים בני ברק
בירור שיטת מהר"י וייל לאסור בישול ביו"ט למי שמתענה
א. חידושו של מהר"י וייל דמי שמתענה ביו"ט אסור לו לבשל לאחרים, והתמיהות על חידוש זה
כתב הרמ"א (סי' תקכז סעיף כ): "[מי שלא עירב, כשם שאסור לבשל לעצמו כך אסור לבשל לאחרים, אפילו בביתם]... ומי שמתענה בי"ט, אסור לבשל לאחרים אפילו לצורך בו ביום, דהוי כמי שלא הניח עירוב שאינו מבשל לאחרים (מהרי"ו)".מבואר בדברי הרמ"א חידוש גדול בשם מהר"י וייל, שמי שמתענה ביו"ט (מחמת קבלתו או תענית חלום) הרי הוא מופקע ממילא מן ההיתר של בישול לצורך אוכל נפש, ואסור לו לבשל לאחרים אפילו לצורך היו"ט עצמו.
חידוש נפלא זה של מהרי"ו, חששו לו גדולי האחרונים להלכה. מלבד דברי הרמ"א שצוטטו לעיל, כן נקטו במג"א ובלבוש ובשו"ע הרב ובחיי אדם (כלל קב סעיף יד) ובדרך החיים (סי' קי סעיף א). ואף שרבים מן האחרונים ערערו על חידושו, כבר כתב במאמר מרדכי כאן: "ומ"מ מאחר שדין זה נפתח בגדולים לאיסור, ולא מצינו בדברי האחרונים מאן דמקיל פשיטא שיש להחמיר, ודברינו בטלים ומבוטלים נגד דבריהם והיו כלא היו"[2]. ובאמת יש לעיין בחידוש זה מכמה פנים, וכפי שכבר האריכו האחרונים.
חדא, מנין לו למהר"י וייל חידוש גדול כזה בגדר היתר מלאכה לצורך אוכל נפש ביו"ט, הרי זה מילתא דפשיטא ומפורש בגמ' שהיתר אוכל נפש כולל גם שיכול לבשל לאחרים, ואף זה נחשב עבור העושה כ'צורך אוכל נפש', וא"כ מהיכא תיתי שכל היתר זה מוגבל לכהאי גוונא שהוא גם אוכל (ועכ"פ יכול לאכול) בעצמו.
ועוד, הרי מבואר בדברי הראשונים שהוכיחו מתוך הסוגיות שהיתר צורך אוכל נפש אינו כולל רק אכילה ממש אלא גם עניני הנאה נוספים שהינם צורך הגוף (עי' רמב"ם פ"א מהל' יו"ט הט"ז), וכן צורך של דבר מצוה וכדומה. וא"כ מפני מה חשבינן שהמתענה מופקע מן ההיתר של צורך אוכל נפש ביו"ט, ומשום כך הרי הוא מנוע מלבשל לאחרים, והרי עדיין מצוי הוא בכלל הנאות הכלולות ב'אוכל נפש'.
וכן הקשה בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ד סי' כח): "ובאמת דברי המהרי"ו במתענה ביום טוב צ"ע, דהא אמרינן מתוך רק שצריך צורך קצת, וזה מיקרי צורך קצת, וא"צ סברא דהואיל בזה".
וביותר, כפי שהקשה הבית מאיר בהגהותיו כאן: "דמבואר בגמרא בהיפוך בפסחים מ"ו ע"ב דאיתמר האופה מיו"ט לחול ופרש"י ז"ל לאחר שאכל וגמר סעודתו דפשיטא לן דלא חזיא ליה מידי האידנא עד אורתא שהוא חול. א"כ הרי זה ודאי אסור לו לבשל לעצמו ומ"מ קאמר רבה אינו לוקה הואיל וכו'. ותיפוק ליה דאף לאחרים האורחים אסור לו לבשל מדאסור לעצמו." והוסיף: "הגם דיש לומר דזה אינו טעם כי אם שלא ללקות דבר תורה אבל מדרבנן באמת אסור אף לאחרים. מ"מ אחרי שחזינן להדיא עכ"פ דד"ת שרי מהיכי תיתי לן להמציא איסור בלא טעם כלל" [וכן הקשה בשו"ת משיב דבר ח"ב סימן כט].
ועוד העירו האחרונים בעיקר סברת מהר"י וייל ותוספת ההסבר של הרמ"א, "דהוי כמי שלא הניח עירוב שאינו מבשל לאחרים". ונביא את הדברים בלשונו של השער הציון (ס"ק צו): "וכתבו דאינו דומה למי שלא עירב מערב יום טוב, דהתם כיון שלא עירב, איסור יום טוב חייל עליה, מה שאין כן בזה שהאיסור לא בא עליו רק משום שאינו יכול לאכול, ודומה זה למי שכבר אכל כדי שביעה והוא סמוך לערב שבודאי לא יצטרך עוד לאכול יותר, וממילא אסור אז בודאי לבשל בחנם, ואפילו הכי אי מקלעי אז אנשים אחרים לביתו מותר לו לבשל בשבילן, והכי נמי דכוותיה, עיין שם שהאריכו בזה"[3].
♦
ב. עיקר התימה על הסבר הרמ"א מאחר שאינו נמצא במקורו בדברי מהר"י וייל
אולם באמת עיקר התימה היא כמו שכבר עמד ע"ז בבית מאיר, שהסבר זה "דהוי כמי שלא הניח עירוב שאינו מבשל לאחרים" אינו מדברי מהר"י וייל כלל, אלא תוספת של הרמ"א: "לשון זה דהוי הוא לשון הרמ"א ז"ל כי לשון מהרי"ו עצמו בפסקי דינין סימן נ"ד אינו אלא הלשון בעצמו שהעתיק המ"א אלא שבד"מ הסמיכו להכא וכן בהש"ע".וכך הוא הלשון בחידושי דינין והלכות למהר"י ווייל (סימן נה): "הר"ר שמעון ז"ק שאל אותי מי שמתענה בר"ה אם יכול לאפות ולבשל לאחרים. והשבתי לו דאסור כיון דאינו יכול לאפות ולבשל לעצמו אינו יכול לבשל לאחרים, ואין להתיר מטעם הואיל ויכול לשאל על נדרו דלא אשכחנא דמותר מטעם הואיל אלא היכא דמותר לבשל לעצמו בלא הואיל כגון לאפות חלה היכא דאיכא כהן קטן בעיר, וכן האופה מי"ט לחול"[4]. ועיקר הנפק"מ בזה אינו רק בטעמא דמילתא, אלא אם הוי איסור דאורייתא והגבלה בעיקר ההיתר של מלאכת אוכל נפש, או דהוי רק דין איסור מדרבנן, שאם האיסור הוא מעין האיסור של מי שלא עירב לבשל אוכל נפש בעבור אחרים אין כאן אלא איסור מדרבנן, כמו שכתבו בא"ר סי' תקצז ובבית מאיר כאן.
ובבית מאיר ביאר את טעמו של הרמ"א שהוסיף תוספת זו: "ולענ"ד דין זה צ"ע שהרי עכ"פ נלמד מהרמ"א ז"ל שזה אינו דין תורה שמי שאינו יוכל לאכול אינו רשאי לבשל לאחרים דא"כ איך מדמהו למי שלא עירב, אלא ודאי התורה סתמא התירה אף שהוא אינו צריך לו אלא לאחרים, וא"כ איך סתם המהרי"ו לאיסור בלשון כיון שאינו יכול לבשל לעצמו אינו יכול לבשל לאחרים, מהיכי תיתי להמציא תורה חדשה גזירה דרבנן בלי שום ראיה, ולהכי נראה שהרמ"א ז"ל חתר לו ראיה מהכא שמצינן כיון שאסור לבשל לעצמו ליום השבת ה"ה שאסור לבשל לאחרים וה"ה בדין המהרי"ו".
אולם באמת כבר הבית מאיר עצמו דחה את סברתו וראייתו של הרמ"א, וכאמור לעיל, ויעו"ש שהעלה בזה טענות נוספות, ואכ"מ.
♦
ג. הצעת הנצי"ב בביאור דברי מהר"י וייל ודחייתו
ובשו"ת משיב דבר שם הפליא מאוד חידוש מהרי"ו, וביאר את סברת מהרי"ו: "ונראה דס"ל דכמו דאיתא אליבא דר"ע דהא דנפש בהמה בכלל משום דמזונותיהן עליך ואסור לאכול קודם שמאכילה, ה"נ היתר אורחים הוא ג"כ עיקרו משום דצורך דידיה הוא להאכיל את האורח עמו, ואף על גב דבאמת מותר לבשל לאחרים אפילו בשעה שאינו אוכל כלל, היינו משום הואיל דשרי לפני סעודה דידיה ה"נ שרי כל היום וכדאיתא שם דהואיל דקודם טיבול שרי לאחר טיבול נמי שרי, אבל עיקר היתר הוא משום דאורחים מזונותן עליו מיקרי, תדע דלמאי קאמר בגמ' אי מקלעי ליה אורחים נימא אי מקלעי אחרים דלא אכלו היום, אלא עיקר ההיתר הוא משום אורחים, וממילא המתענה דלאו אורחיה להאכיל לאורחים באמת אסור לבשל לאחרים, זהו דעת רבותינו ז"ל".והדברים מחודשים ורחוקים, מהיכי תיתי 'אורחים מזונותיו עליו' דנימא שהינם תלויים בדידיה אם אוכל או מתענה, ואיזה סברא היא לומר שהמתענה לאו אורחיה להאכיל לאורחים.
♦
ד. ביאור ע"פ המשך דברי מהרי"ו ודברי מהר"י ברונא
ושמא היה מקום לבאר את דברי מהר"י וייל בהקדם מה שמצאתי בספר הכתב והקבלה פרשת פינחס (כט, לה), וז"ל: "עצרת תהיה לכם. ובמקום אחר (פרשת ראה טז, ח) אומר עצרת להשם, לר"י חלקהו חציו להשם וחציו לכם, ולר"א או כלו להשם או כלו לכם, או אוכל ושותה או יושב ושונה, ואמר כאן כל מלאכת עבודה לא תעשו, ושם אמר לא תעשה מלאכה, וניחא לר"א דבעצרת לכם, מלאכת עבודה אסורה הא מלאכת אוכל נפש מותר, ובעצרת להשם גם מלאכת אוכל נפש אסורה לו, שהמתענה בי"ט אסור לבשל לאחרים אפילו לצורך בו ביום כיון שאינו יכול לבשל לעצמו, (ערמ"א או"ח תקכ"ז ס"כ ובמג"א שם) לכן לא אמר שם מלאכת עבודה, (שמעתי בשם הרב מסימיאטיש)".ונראה להרחיב מעט את הדברים, שהנה בדברי הכוה"ק נתבאר שנאמרו כאן שתי פרשיות של איסור מלאכה ביו"ט, בפר' פינחס מיירי ב'עצרת תהיה לכם' ובפרשה זו נאמר ההיתר של אוכל נפש, ולא נאסרה אלא מלאכת עבודה ולא מלאכת אוכל נפש, אולם בפ' ראה מיירי ב'עצרת לד', ובפרשה זו לא נאמר היתר של אוכל נפש כלל. ולדברי מהרי"ו מיירי במי שמתענה ומקדיש כל היו"ט לד', וכעין שמצינו בשיטת רבי אליעזר, ולכן לא הותר לו לבשל גם לאחרים.
והיה מקום לומר שזהו מקור חידושו של מהרי"ו, מתוך כפילות המקראות והשינויים שבהם, וכמו שנתבאר. וביותר, שהרי בהמשך הדברים שם ב'חידושי דינין והלכות למהר"י ווייל' (סימן נו), כתב וז"ל: "ועוד אומר אני מי שמתענה בר"ה צריך ללמוד כל היום או לומר תחינות כיון דהאי גברא אינו מקיים חציו להשם וחציו לכם צריך לקיים כולו להשם דבהא מודה רבי יהושע לרבי אליעזר".
הרי לנו שלא רק אליבא דר"א נקט מהרי"ו הגדרה זו דכולו לד' אלא גם אליבא דרבי יהושע הלכה למעשה. ומעתה שמא נאמר שאף פסקו של מהרי"ו בנוגע לבישול לאחרים נסמך על פרשנות זו[5]. ובדומה לזה מצינו במחצית השקל (סי' תקכז), שנקט בהבנת דברי המג"א שפסק זה מבוסס על המשך הדברים, אך ביאר באופן שונה את פירוש הענין[6]. ברם, לכאורה שוברו בצידו, שהרי אליבא דר"א גופיה בפשוטו גם מי שמקיים כולו לד' לא נמנע מלקיים מצות שמחת החג באכילה ושתיה ביו"ט, ועי' בתוס' להלן (טו, ב ד"ה או אוכל), וז"ל: "ואף על גב דלעיל קאמר לתלמידיו אכלו משמנים ושתו ממתקים משום דסיים הדרשה הוא דהא בשאר ימים נמי היו אוכלים אחר הדרשה, ומ"מ אמר להו אכלו משמנים ושתו ממתקים משום שמחת יום טוב, אלא שאין מקיימים שמחת החג יותר מזמן האכילה בכל יום אחר הדרשה". ואטו נימא שלפי רבי אליעזר אוכל ושותה, ומ"מ אסור לבשל לצורך היו"ט.
איברא, ככל הדברים האלה והחידוש הנורא הזה מצאתי בשו"ת מהר"י מברונא (סי' פב) שביאר בכוונת מהר"י וייל, וז"ל: "שמעתי שא' שאל את מהר"י ווייל יצ"ו מי שמתענה בראש השנה אם רשאי לעשות מלאכה. והשיב דאינו רשאי לעשות מלאכה דהא אוכל נפש לדידיה ליתא, א"כ ממילא איתסר כל מלאכה, דהא כתיב לא תעשו כל מלאכה אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם.
אף על גב דאישתרי לכ"ע, שאני הכא כיון דסבר כמ"ד או כולו לכם או כולו לה' א"כ כיון דקבל עליו כולו לה', איתסר ליה אפי' להדליק נר.
ותמיהני הרי אנן קיי"ל כמ"ד חצי לכם וחצי לה', ומ"מ כשאנו בב"ה אנו מדליקין נרות ואופין ומבשלין. ועוד כיון דהלכתא הכי בטלה דעת יחיד". עכ"ד.
הרי שלא היה רחוק בעיני מהר"י מברונא חידוש גדול כזה לאסור בישול ביו"ט למי שמקיים כולו לד', וכן ביאר את פסקו של מהרי"ו, ולא קשיא ליה אלא דלהלכתא לא קיי"ל כר' אליעזר.
ונראה שעל תמיהת מהר"י ברונא תבוא התשובה בדמות דברי מהרי"ו בסי' נו "דבהא מודה ר' יהושע לר' אליעזר".
♦
ה. יתכן שמקורו של מהר"י וייל בשמועה ד'מתוך'
ואולי יתכן לבאר בס"ד את מקור חידושו של מהר"י וייל, ובהקדם דברי הצל"ח בביצה (יב, א) על שיטת רש"י, דסבר דדין מתוך מתיר לעשות מלאכה אפילו שלא לצורך כלל. וז"ל: "וקשה דאמרינן בפסחים האופה מי"ט לחול היה לוקה ולא אמרינן מתוך וכו'. ועיין בדברי התוס' ובאמת קושיא זו היא קושיא גדולה על שטת רש"י. ויען דאנא מזרעא דרש"י קאתינא אמרתי לעמוד בעזרתו של רש"י וקטיגור יהיה נהפך לסניגור, ממקום שבאו רבותינו בעלי התוספת לסתור תהיה סיוע... ומתחלה אסלק קושיית התוס' מעל רש"י באופן שסרה הקושיא אבל אכתי לא תהיה סייעתא ואח"כ אדבר איך אפילו סייעתא היא. ואומר אני דעד כאן לא אמרינן הואיל והותר לצורך הותר נמי שלא לצורך אלא כשהותרה לו היום, אבל אם גם לצורך לא הותר לו היום ודאי שלא הותרה לו כלל ולא משגחינן מה שבימים טובים אחרים הותרה לו. והנה מהרי"ו פסק הביאו רמ"א בסי' תקכ"ז סעיף כ' מי שמתענה בי"ט אסור לבשל לאחרים ואפילו לצורך בו ביום דהוה כמי שלא הניח עירובי תבשילין שאינו מבשל לאחרים. ולפי"ז כבר מצינו שיהיה אסור בי"ט מן התורה לאפות ולבשל שכיון שלא משכחת בו היתר לצורך לא הותר כלל...ואמנם זה עכ"פ ברור שמי שנשבע להתענות לילה ויום מכניסת ליל י"ט והוא דר יחידי במקום שאין שום יהודי שם זולתו לזה לא משכחנא היתר לצורך ואסור מן התורה בכל מלאכות אפילו אוכל נפש... וממילא דלא שייך כאן כלל הואיל והותר לצורך שהרי לא הותר כלל אפילו לצורך כיון שאין שם ישראלים רק הוא והוא אסור לו לאכול וסרה קושיית התוס' מעל רש"י". יעו"ש.
ויעוי' עוד בדברי הצל"ח שם שמוסיף לבאר לפי דברי מהר"י וייל קושיא נוספת בשיטת רש"י במהלך השמועה, ובדרך זו מיישב גם בספר בינה לעיתים ריש הל' יו"ט.
ומעתה נרהיב להרחיב היריעה ולומר דמהר"י וייל קאי בשיטת רש"י והרמב"ם, דהיתר מתוך כולל בתוכו היתר גם על מלאכה שלא לצורך כלל. וע"ז הוקשתה לו קושיית התוס' מהיכא תיתי המבשל לצורך מחר לא נימא שלא ילקה משום מתוך, ומה גרע מבשל למחר מעושה מלאכה שלא לצורך כלל.
ומזה הוציא מהרי"ו את חידושו ביסוד היתר אוכל נפש, שכל ההיתר הוא בגדר מתוך, והיינו שמפני שהותר לו לבשל בשביל עצמו מותר לו לבשל אגב גררא בשביל אחרים, ובגוונא שלא שייך אוכל נפש גביה אין לו היתר לבשל לאחרים.
ויתכן להטעים יותר בסברא בתרי אנפי. האחד, כמו שמצאתי בספר אמרי בינה (דיני יו"ט סי' א) וז"ל: "וי"ל מה"ט דהתורה אסרה מלאכת עבודה ובכלל זה מה שהשמש עושה לרבו הוי בכלל עבודה רק כל אוכל נפש אף בטורח מותר מדכתיב מקרא קדש לגז"ש כל אוכל נפש להתיר וכמו שכתב הרמב"ן, לכן דעת מהרי"ו המובא ברמ"א דהמתענה ביום טוב אסור לבשל לאחרים אף לצורך בו ביום כיון דאינו יכול לבשל לעצמו, והיינו טעמא כיון דבאמת הוא מלאכת עבודה מה שמשמש לאחרים רק כיון שמותר לעשות לעצמו צרכי אכילה מותר לעשות גם לאחרים, אבל כיון דאסור לעשות לעצמו ממילא הוי לגבי אחרים מלאכת עבודה".
ויתכן עוד לבאר באופן שני, דגדר היתר מלאכה שלא לצורך אליבא דרש"י היינו שמלאכות כאלו שאינן נעשות למטרה חשובה ומיוחדת שלא לצורך היום, אלא שאין בהן צורך וחשיבות מיוחדת להחשיבן כצורך היום, אם מלאכות אלו ביסודן הן מלאכות של אוכל נפש, נחשבות פעולות אלו כנגררות ונטפלות למלאכת צורך אוכל נפש, והן בגדר 'הותר מכללו', דמתוך שהותרו לצורך הותרו נמי שלא לצורך.
ומצאתי בס"ד גדר זה ממש בחידושי מהר"ל (שבת כד, ב) שביאר סברא זו בשיטת רב אשי לגבי דין שריפת קדשים ביו"ט, וז"ל: "ורב אשי דקאמר דיום טוב הוי עשה ולא תעשה ומה בכך, דלמה לא נאמר מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך, הכי קאמר לא צריך קרא כיון דהוי יום טוב עשה ולא תעשה ואין מצוה דעשה דוחה, משום דלא דמו להא דקאמר מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך, דהכא שעושה משום מצוה לא בטיל שלא לצורך אצל לצורך, והוי כמו עושה הבערה לצורך מחר כיון דמכוין למחר, וזה נמי כיון שהוא עושה משום מצוה לא נאמר בזה מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך" [ועי' בגליוני הש"ס שם כה, א].
ולפי סברא זו מבוארת היטב סברת מהרי"ו, שאף במלאכת אוכל נפש גופא כאשר האדם עצמו משולל ממלאכת אוכל נפש, לא שייך להתיר לו מלאכה לצורך אחרים, שיסוד הרחבת ההיתר שלא לצורך אוכל נפש עצמו לעצמו היינו משום 'אגב גררא'.
ואם כנים הדברים בשיטת מהרי"ו, פשוט וברור דלא מיירי מהרי"ו אלא במתענה, שהוא משולל לגמרי ממלאכת אוכל נפש. ואף שעדיין אפשר לו שאר הנאות, אף הן הותרו לו רק בתורת 'מתוך', ובדליכא עיקר ליכא טפל. אבל אם הוא משולל רק מפעולה מסוימת של בישול לא תהא מניעה מלבשל עבור אחרים, כי כל יסוד דין מתוך הוא להתיר פעולה אחרת של מלאכה מתוך שהותרה פעולה לצורך.
ומעתה נראה לגבי מה שמצאנו אריכות גדולה בדברי האחרונים (שו"ת כנסת הגדולה או"ח סי' סב; שו"ת רב פעלים ח"ג או"ח סי' ל) בגוונא שאינו מתענה אלא מיני מאכלים מסוימים אסורים עליו ומותרים לאחרים, אם מותר לו לבשלם לצורך אחרים, כיון שבאופן כללי מותר לו לבשל, וממילא הותר הבישול גם בפרטים אלו האסורים עליו באכילה.
אכן לפי האמור שמוצא דברי המהרי"ו היה בשמעתין ושורש חילוקא דידיה בדין מתוך, נראה פשוט שאין אנו צריכים שתהיה מותרת לו פעולה זו של בישול מאכל זה לעצמו, שהרי ב'מתוך' ודאי הותרו גם פעולות שלא לצורך כלל, וכל סברת מהרי"ו אמורה במי שמתענה, והרי הוא משולל ומופקע לגמרי מאוכל נפש.
♦
ו. ביאור נוסף שמקור המהר"י וייל מהא דבאפשר לו לעשותה מאתמול ליכא היתר במכשירין, ולא אמרינן שעושה עבור אחרים
ובאופן נוסף שמעתי מהרה"ג רבי דוד הלוי דזימטרובסקי שליט"א, ונראה שהוא הביאור הנכון, וכן עיקר. הנה, איתא בשו"ע ריש סי' תצה: "כל מלאכה האסורה בשבת אסורה ביום טוב, חוץ ממלאכת אוכל נפש, וחוץ מהוצאה והבערה וכן מכשירי אוכל נפש שלא היה אפשר לעשותה מאתמול. הגה: ויש מחמירין אפילו באוכל נפש עצמו שאינו מפיג טעם כלל אם עשאו מערב יום טוב (א"ז ומהרי"ל); מיהו אם לא עשאו מערב יום טוב ויש בו צורך י"ט, מותר לעשותו ע"י שינוי (סמ"ק ור"ן)".והנה, הא מיהת בדין מכשירי אוכל נפש מבואר בדעת המחבר שאין היתר אלא א"כ "לא היה אפשר לעשותה מאתמול", וביאר במשנ"ב (ס"ק ה) דהיינו בתרי אנפי, או בגוונא שמתקלקל ביו"ט או שלא הספיקה לו השעה[7]. ולכאורה צ"ב, שהרי מותר לעשות מלאכת אוכל נפש ומכשירי אוכל נפש גם בעבור אחרים, וא"כ בגוונא שהיה אפשר לו מבחינת השעה לעשות מאתמול, מה בכך, יעשה המלאכה בעבור אחרים, ואותם האחרים ודאי חשיבי כמי שלא הספיק לו השעה לעשות אתמול.
ואין לומר דאה"נ, ובגוונא שעושה לצורך אחרים יהיה שרי אף בהיה אפשר לו לעשותה אתמול, דא"כ בכל גווני נימא ביה הואיל דאי מקלעי ליה אורחים, ויהיה שרי מדין הואיל.
וע"כ דאין היתר לעשות מלאכה עבור אוכל נפש לאחרים, אם מצד העושה אין כאן מלאכת צורך אוכל נפש, וגם ההיתר לעשות המלאכה לאורחים היינו רק אגב גררא דיליה.
ונמצא איפוא מקור נוסף לחידושו של מהר"י וייל שאם הוא מתענה ואינו יכול להיות אוכל נפש עבורו, אף עבור אחרים אסור לו לעשות את המלאכה[8].
♦ ♦ ♦