מסורת גירוד הגווילים

הרב אסף טימור

מסורת גירוד הגווילים

הקדמה * מהות הגוויל * עיבוד הגוויל * תכלית גירוד הגוויל * עדויות מעבדני העורות בדור הקודם * הקדמות נחוצות * סימן א' - שם גוויל * סימן ב' - עובי גווילים של רבותינו הראשונים * סימן ג' - כמה הותר לגרד

הקדמה

בשנים האחרונות ישנה התעוררות גדולה לכתיבת ספרי תורה, מזוזות ומגילות על גוויל מעובד בעפצים וכיוצא בו. כתיבת ספר תורה ומגילות על גוויל מקורה טהור בשולחן הערוך סימן רע"א, ומשמע משם שיש העדפה ומצוה לכתחילה לכתוב דווקא על עור של גוויל. מקורו של מרן הוא שיטת הגאונים, רבנו חננאל, רמב"ם, רמב"ן, ר"ן ועוד, שלפיהם יש מצוה לכתחילה לכתוב על עור הגוויל. ועיין בספרי עיבוד עורות כהלכתו, בו הארכתי בביאור שיטות הראשונים בזה.
מלבד מעלת כתיבת ספר תורה על עור הגוויל דווקא, יש מעלה באופן עיבודו. כידוע, מנהגנו היום לכתוב על עורות מעובדים בסיד בלבד. המנהג מבוסס על שיטת רבנו תם ועוד מרבותינו הראשונים, שלשיטתם עיבוד בסיד, על אף חיסרון עפצים כפי שמחייבת ההלכה, כשר לסת"ם. וכן פסק מרן בשולחן ערוך. אולם, כפי שהתבאר בספרי עיבוד עורות כהלכתו, הסכמתם של: התרי מתיבתות, רב שרירא גאון, רב האי גאון, בעל השאילתות, רש"י, הרי"ף, הר"י מיגאש, הרמב"ם, חכמי נרבונה, יד רמ"ה ורבנו משה מלוניל – שרק עיבוד בעפצים וכיוצא כשר לכתיבת סת"ם. נמצא שמלבד עצם פסק מרן השולחן ערוך שיש מעלה בכתיבה על עור הגוויל, יש מעלה נוספת באופן עיבודו לדעת הרבה ראשונים.
מסורת כתיבת ספרי תורה ומגילות על גוויל, אינה צריכה ראיה. יש עשרות ספרים מהדור שעבר, הכתובים על גוויל. כמעט כל קהילות הספרדים – מרוקו, טוניס, חלב, עיראק ותורכיה, כתבו את ספריהם על גוויל מעובד בעפצים, ללא יוצא מן הכלל. כמו כן, כידוע שכמעט כל ספריהם של קהילות תימן היו כתובים על גוויל.
בדורנו זה, אנו עדים לכמה יחידי סגולה שלמדו את מסורת העיבוד הקדומה, ובתוספת ידע עכשווי בעיבוד העורות, במסירות נפש של ממש, מעבדים עורות בעפצים, בבתיהם ובחצרותיהם, כפי מסורת אבותיהם. תוארם של גווילים אלו דומה לגווילים של הדורות הקדומים, וההבדלים ביניהם נובעים מאופן העיבוד, איכות העורות ועוד שינויים לא מהותיים הידועים למעבדי העורות. הודות לכך, בימינו יש מגמה מבורכת של ריבוי ספרי תורה ומגילות הנכתבים על עור הגוויל, כמעט בכל עדות ישראל, כולל עדות שלא נהגו בעבר לכתוב על גווילים, וכעת כותבים כפי הוראת רבותיהם.
בנוגע לכך, יש מי שטוען שהגווילים כיום אינם כשרים שהם מגורדים מצד בשר, והגדילו לפסול ספרי תורה אלו גם לדעת מרן השולחן ערוך. לטענתם, פעולת הגירוד של הגוויל מצד בשר, הרווחת בקרב מעבדי הגוויל בימינו, לא הייתה נהוגה בעבר, ולכן, כל גירוד או החלקת הגוויל לצד בשר מבטלים מהעור שם גוויל ופסול לכתיבת ספרי תורה.
אמנם, טעות בידם וכבר כמה מחברים השיבו על דבריהם בטוב טעם ודעת^[2]. כמו כן ראינו שגדולי ישראל מכל העדות סמכו ידיהם על הגווילים החדשים^[3]. בנוסף, בקונטרס זה נוכיח, מעבר לדיון ההלכתי, שרוב ספרי התורה מהדורות הקודמים שנכתבו על גוויל, גורדו מצד בשר, ואם כן, טענת המערערים אינה נוגעת רק לגווילים החדשים. לדעתם כל ספרי התורה המגורדים מצד בשר אינם כשרים, ובכך פסלו את רוב ספרי התורה מגוויל מהדורות הקודמים.
בדיקה של ספרים אלו מעלה שהרבה מספרי התורה של הדורות הקודמים מגורדים מצד בשר, יש יותר ויש פחות. ב"ה זכיתי לצלם רבים מהם באופן המוכיח את עניין גירוד הגווילים, וערכתי זאת בקונטרס נפרד. בקונטרס הובאו תצלומים של ספרי תורה המוכיחים שעור הגוויל בספרים אלו גורד והוחלק מצד בשר. הספרים שתועדו מקורם מספרד, תורכיה, חלב, עיראק, מרוקו ועוד. והעולים על כולנה, ספרי התורה של רבותינו הפוסקים, כגון הרב ניסים מגירונדי (מיוחס לר"ן), הרב יצחק אבוהב, הרב סלמן אוחנה (מגורי האר"י), הרב משה זאברה (מיוחס לו ספר מלאכת הסופר) הרב עזריה פיגו (בעל גידולי תרומה),הרב יצחק ונה (מגדולי תימן) הרב יהודה צעדי (מתקופת מהרי"ץ), הרב יוסף זרקא, הרב יוסף חיים (הבן איש חי) והרב יעקב חיים סופר (בעל הכף החיים), כולם מגורדים ומוחלקים היטב. בדיקת עובי היריעות מעידה על גירוד חד משמעי, וכן כל המומחים לגווילים מעידים פה אחד על מציאות ברורה זו. גירוד זה, לדעת המערערים, פסול לכתיבת ספר תורה. ניתן לקבל את הקונטרס "מסורת גירוד הגווילים – תמונות ספרי תורה" בפניה ישירה אלי למייל asaftimor1@gmail.com.
ובאמת, די היה לפרסם את תמונות ספרי תורה הנ"ל. מ"מ, על מנת להראות את ההתאמה בין המסורת לבין ההלכה, אבאר להלן את לשונות רבותינו הראשונים הנוגעים לגירוד הגוויל.
♦

מהות הגוויל

כתיבת ספרי תורה על גבי הגוויל היא הלכה למשה מסיני. מובא בגמרא בירושלמי (מגילה פ"א) ופסקו הרי"ף (הלכות קטנות, ספר תורה דף ד ע"ב): "ירושלמי במגילה בפרק ראשון הלכה למשה מסיני שיהיו כותבין בעורות בדיו מסורגל וכורכין בשיער וטולין במטלית ודובקין בדבק ותופרין בגידין וצריך שיהא כותב על הגויל במקום שיער ועל הקלף במקום נחושתן ואם שינה פסול". וכן פסק הרמב"ם (תפילין פ"א): "הלכה למשה מסיני שיהיו כותבין ספר תורה על הגויל וכותבין במקום השיער, וכל הכותב על הקלף במקום שיער או שכתב בגויל ובדוכסוסטוס במקום בשר פסול". וכן פסק מרן השולחן ערוך (יו"ד רע"א). שם עמד מרן על מהות הגוויל: "כותבין ספר תורה על הגויל, והוא העור שלא נחלק", כלומר, שם גוויל הוא עור שלא נחלק לשניים.
עיין בתרשים המתאר את מבנה העור^[4]:
גוויל פירושו עור בהמה הכולל הן את הקלף והן את הדוכסוסטוס. כל זמן שלא הופרדו שני החלקים, דין העור כעור הגוויל^[5]. מקום הכתיבה על גבי הגוויל הוא לצד שיער, ואם כתב לצד בשר – פסול. על מנת שעור הגוויל יוכשר לכתיבת ספר תורה, יש צורך לעבדו.
♦

עיבוד הגוויל

את הגוויל מעבדים באמצעות עפצים וכדו'^[6]. במסורות הגווילים קיימים שני אופני עיבוד לעור הגוויל. סוג הראשון הוא עיבוד העור בשלמותו, דבר הניכר בגמישותו ורכותו. סוג עיבוד זה מצוי בעיקר בספרי תימן, עיראק, חלב, ומקצת ספרי מרוקו. סוג שני, הוא עיבוד חיצוני יותר, דהיינו עיבוד של חלקי העור החיצונים הן מצד בשר והן מצד שיער, למעט החלק הפנימי שאינו מעובד. גוויל שמעובד כך מתאפיין בקשיותו, ובדומה לקלף המעובד בסיד, הוא משמיע קול רשרוש קל כאשר מנערים אותו.
♦

גוויל המעובד עיבוד מלא

בתחילה נבאר בקצרה את סדר העיבוד, אמנם נקצר בפרטים רבים, שאינם נוגעים לביאור מהות הגוויל וגירודו. תחילה נתאר את סדר עיבוד הגוויל על פי האופן הראשון כנ"ל.
אחרי הפשטת העור מן הבהמה, ניכרים ג' חלקים עיקרים בעור: חלק השומנים העשוי מעור הדומה לקרום, הנקרא הַיְפּוֹדֶרְמִיס (דרמיס – עור, הייפו מתחת לעור); חלק האמצעי הנקרא דֶרְמִיס, והוא חלקו העיקרי של העור; וחלקו החיצוני, מקום השערות נקרא אֶפִּידֶרְמִיס (אפי – מעל). בחתך רוחב ניתן לזהות ג' חלקים אלו.
[בתמונה ניכר צד השער, הדרמיס (לבן) וההיפודרמיס (צבע חום וניתן לראות מלח גס)].
לאחר הסרת השיער, מעבדים את העור במלח ובקמח, והעור נעשה מוכן על מנת לעבדו בעפצים. פעולת העפצים מחזקת את העור מפני קריעה, מים וחום.^[7] לפני העיבוד בעפצים לרוב מסירים מהדרמיס באמצעות גירוד את החלק הפנימי לצד בשר, ההיפודרמיס, מפני כמה סיבות. הסיבה העיקרית היא מחמת שהוא לא חזק ועל ידי משיכה קטנה הוא נקרע. היחלשותו היא מחמת מבנהו הקלוש, וגם אם יושאר לעיבוד בעפצים יקרע ויתפורר. לכן הוא מוסר לפני העיבוד בעפצים, על מנת לחסוך בחומרי עיבוד יקרים. סיבה נוספת להסרתו בשלב זה היא שהוא מונע את חדירת חומרי העיבוד לדרמיס ומאריך את זמן עיבודו. הסיבה השלישית היא, מחמת נוי העור, שכן ההיפודרמיס אחרי עיבודו הוא מחוספס ושומני.
שני החלקים הנוספים המעובדים בשלב הבא בעפצים הם: החלק האמצעי-דרמיס – הוא עיקרו של עור וחוזקו, והחלק החיצוני לצד שיער – הוא יופיו של העור (המקנה לעור את המראה המוכר לנו משימושים שונים: ספות, נעליים וכדו'). חלק זה מהווה רק כ-10% מעובי העור.
תיאור זה נכון לגבי כל עור המעובד לכל צורך, וכך לאורך הדורות עיבדו גווילים לצורך כתיבת ספרי תורה.
♦

גוויל המעובד בעיבוד חלקי

בעיבוד גוויל באופן השני, עיבוד חיצוני, תחילת סדר העיבוד זהה לתיאור הנ"ל של הגוויל המעובד בעיבוד מלא.
השינוי מתחיל לאחר העיבוד במלח ובקמח. בשלב זה מוזכרים בספרי העיבוד שני אופנים של עיבוד חלקי. האופן הראשון הוא השריית העור בעפצים בדומה לעיבוד המלא אלא לזמן קצר יותר, כך שחומר העיבוד לא חודר היטב לעור. לאחר מכן מותחים את העור על גבי מסגרות המיועדות לכך. האופן השני הוא למתוח את העור לפני שלב העפצים ומיד אחרי כן למרוח את תמיסת העפצים על העור משני צדדיו^[8] כמה פעמים.
בעיבוד החלקי בשני האופנים הנזכרים, העור המתקבל דומה לקלפים שלנו המעובדים בסיד, מצד קשיותו, אולם מ"מ בוודאי הוא רך יותר מהקלפים, מאחר שחלקו כן מעובד בעפצים. ממראה הספרים שבידנו כיום נראה ששיטת העיבוד החלקי הייתה נפוצה בקרב קהילות ספרד, תורכיה, איטליה, וחלק מספרי מרוקו. בנוסף, שיטה זו מפורשת בתשובת רב שרירא גאון המובאת בתשובת המנהיג, וכן ניתן ללמוד מעוד ראשונים שבזמנם נהגו בעיבוד זה. ועיין בספרי עיבוד עורות כהלכתו בנספחים שהארכתי לבאר שתי שיטות אלו, שיסודם בהררי קודש, ואלו ואלו דברי אלקים חיים.
♦

עובי העורות לאחר העיבוד

אחרי פעולת העיבוד הנ"ל, עור הבהמה מתייצב לעובי מסויים. עיקר הגורם לעוביו של העור הוא גילה של הבהמה.
בעיבוד מלא, עובי עורו של כבש בן שישה חודשים במשקל של 60 קילו (שזהו הגיל שכיום נשחט כבש בד"כ), הוא כ-1.3 מ"מ. העורות היותר קטנים, כגון עור כבש בין ארבעה חודשים שמשקלו 40 קילו, עוביו כ-1 מ"מ.
עוביים אלו מתקבלים, כאמור, בעיבוד טבעי בחומרי עיבוד צמחיים – עפצים וכדו'. בעיבוד בחומרים אלו מתקבל העובי הנ"ל, ללא הבדל באיזה מהם משתמשים, ולכן יש לגרד את העור המתקבל לאחר העיבוד כדי לדקקו, כפי שנבאר בהמשך. ולטוענים שתוצאת עיבוד זה היא עור עבה מהנדרש, המוכיח שבעבר עיבדו את העורות באופן שונה שלא הצריך גירוד, נשיב שהגם שבעיבוד הקדמונים יתכן שהתקבל עור דק יותר, מכל מקום מדידת העורות בספרי תורה עתיקים מלמדת שאף הם גירדו את העורות ללא ספק, כי אי אפשר להגיע לעובי זה ללא גירוד. זאת, מלבד סימני הגירוד המובהקים מצד בשר, ושורשי השערות הניכרים מצד בשר(שמקומם באמצע עור הדרמיס) המוכיח את עומק הגירוד.
בעיבוד חלקי, הגווילים המתקבלים דקים יותר, משום שחומרי העיבוד אינם חודרים לכל השכבות הפנימיות, ועובי העור הוא כ-0.8 מ"מ. גם עובי זה הוא פי שניים לפחות מעובי העור בספרים העתיקים, מה שמוכיח שוב שבוודאי ספרים אלו גורדו.
♦

תכלית גירוד הגוויל

גירוד הגוויל הוא מצד הבשר, כפי שרואים בספרי התורה המגורדים (לקמן) מדורות קודמים. יש להבין מהו טעם הגירוד מצד בשר, שהרי כידוע, כתיבה על עור הגוויל היא על צד שיער של העור, ולגירוד הגוויל מצד בשר אין כל השפעה על מהות הכתיבה.
א. לצורך העיבוד
כבר הזכרתי לעיל, שבסדר העיבוד, הסרת השומנים מצד בשר היא הכרחית לחדירת חומרי העיבוד לתוך העור. כאמור, חלק ההיפודרמיס מונע כניסה של עפצים לעור ומעכב את עיבודו המלא. גם בגווילים המעובדים באופן חלקי, צריכים להסיר חלק זה. נוהג זה אינו מנת חלקם של מעבדי הגוויל אלא נוהג עולמי בעיבוד עורות העפצים.
ב. לשם נוי
כתבו חז"ל: "'זה אלי ואנוהו" (שמות טו, ב), התנאה לפניו במצוות, עשֵה לפניו סוכה נאה ולולב נאה ושופר נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה וכתוב בו לשמו בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן וכורכו בשיראין נאין" (שבת קלג, ע"ב). ועיין ספר האשכול (אלבק) הלכות ספר תורה דף נו ע"ב "ונהגו חכמים הראשונים לעשות ארכו ו' טפחים כארך הלוחות, שכך יהיה נאה ומשובח, שכך שנינו זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות נאות... וכותב ספר תורה לשמה בלבלר נאה, בקולמוס נאה, בדיו נאה, בגוילין נאין...". אופייה של שכבת ההיפודרמיס, הוא בדומה לקרום שומני. השארתו על הגוויל מצד בשר היא בהחלט כיעור לגוויל, ולמטרה זאת השומנים מוסרים מהעורות באמצעות גירוד. לכן, בכל הדורות ראו חובה קדושה לגרד ולשייף מצד בשר, לקיים זה אלי ואנוהו בהידור. ואכן, כמעט בכל ספרי הגוויל שיובאו לקמן ניתן לראות בבירור איך שכבה זאת ועוד הוסרו באופן בולט.
אמנם, בשו"ת מהר"י מינץ (ס' ט"ו) מופיעה תשובה, שנכתבה כנראה לאדם שנחשף לא מכבר לספרי תורה הספרדים הכתובים על הגוויל. בין השאלות, נשאל מהר"י מינץ מדוע האשכנזים אינם כותבים ספרי תורה על גוויל אלא כותבים על קלף. זה לשון תשובתו "ומ"ש כ"ת למה אין אנו מורגלין לכתוב ס"ת על הגויל, נראה דלאו משום דפסולא לכתוב על הגויל אלא משום זה אלי ואנוהו כי על הקלף הוא יותר נאה כי הגויל לא הוסר ממנו כ"א השיער ובצד השני לא הוסר כלום כדאמרי' בפרק קמא דב"ב גויל אבני דלא משפיין. גם היתה כבדה יותר מדי לכך המנהג לכתוב ס"ת על הקלף".
תשובתו של מהר"י מינץ, שכתיבה על עור של קלף, יש יותר זה אלי ואנהו מאשר כתיבה על גוויל צריכה תלמוד. מובא בבבא בתרא י"ד ע"א ודברי רש"י בגיטין שכל ספרי חז"ל היו כתובים על גויל, צריך עיון איך חז"ל עצמם לא כתבו על עור יותר יפה ומהודר, לקיים זה אלי ואנוהו. ובפרט לדברי רבנו חננאל ועוד ראשונים (רמב"ן, בבא בתרא שם, ר"ן שבת, עט), שכתיבה ספר תורה על קלף הוא בדיעבד, איך יתכן לכאורה דבגוויל יש חיסרון ביופיו של ספר. אמנם כבר הארכתי בספרי בזה^[9], ושם ביארתי שבוודאי מודה מהר"י מינץ שכתיבת ספר תורה על גוויל היא מהודרת יותר מקלף^[10], וכפי מנהג חז"ל. אלא, תשובת מהר"י מינץ מתייחסת לשואל, מדוע הם אינם נוהגים לכתוב ס"ת על גוויל. וכידוע שנהגו במקומו של מהר"י מינץ לעבד בסיד בלבד את עורותיהם לסת"ם. בעיבוד גוויל בסיד שונה מעיבוד בעפצים. עיבוד גוויל בסיד מחייב להשאיר את הגידים והשומנים בצד בשר. הסרת אותם שומנים חושף את מקום היותר טוב לכתיבה ומיד דינו להיכתב לצד בשר (לדעת הרבה ראשונים, עיין לקמן בחלק הבירורים). וזאת, משום שבעיבוד בסיד צד השער מאוד מתקשה ונאטם. ולכן הוא פחות מובחר לכתוב מאשר צד הבשר אחרי הגירוד. ולפי זה, כל גירוד מצד בשר גורם שעיקר מקום כתיבה תתהפך לצד בשר ודינו כקלף. משא"כ בעיבוד בגווילים, גם אחרי הסרת השומנים מקום היותר ראוי לכתיבה הוא צד שער, כידוע. ולכן מהר"י מינץ כותב שלפי עיבוד שלהם, כתיבה על עור הגוויל היא חיסרון של זה אלי ואנוהו, ולכן עדיף לכתוב על קלף.
נמצא שיש חיסרון להשאיר את השומנים והגידים מצד זה אלי ואנוהו, ובאמת הוא טעם נפלא מדוע אנו רואים בכל ספרי תורה המובחרים ומהודרים הכתובים על גוויל שהם מגורדים ומוחלקים מאחור, להרבות ביופיים ובהידורם.
ג. אורכו כהיקפו
מטרה נוספת לגירוד הגוויל לעומק, ולענ"ד העיקרי, היא עובי העור. כידוע, כאשר מעבדים בעפצים העור מתרחב יותר מאשר עור שעובד רק בסיד או בקמח. לכן, על פי רוב (אא"כ העור מלכתחילה דק במיוחד, שאז אין צורך בתוספת גירוד), לאחר העיבוד בעפצים העורות העומדים לרשות המעבד הם עבים מידי ונצרכת פעולה של דיקוק באמצעות גירוד לעומק העור. עיקר תכלית הגירוד לסיבה זו היא קבלת עורות קלים יותר ודקים יותר, על מנת להשיג ספר שמידתו היא אורכו כהיקפו, כנדרש בהלכה, וכדברי המאירי (מאמר ג ח"א) וז"ל: "ועכ"ז צריך כונה שיש גווילין עבים ויש דקים לרוב תקונם או עבודם וצריך לשער העניין קודם הכתיבה על הדרך שכתבנו". לעניין תכלית זו, מדובר בתוספת גירוד לעומקו של עור, כולל גירוד שכבת הדרמיס, מעבר לגירוד השומנים לצורך נוי כדלעיל. וכן מבואר עוד שם (ח"ג) וז"ל: "שכשהופשט העור מן הבהמה או מן החיה היו מעבירין השער ממנו, מדקקין אותו מעט על ידי גרידה".
ד. גמישות הגוויל
העיבוד כאמור מרכך את העור, אולם עור שעובד בעיבוד חלקי בלבד (כדלעיל) נותר קשה גם לאחר העיבוד. הסיבה לכך היא שבעיבוד החלקי, חומרי העיבוד אינם חודרים לחלקו הפנימי של העור, וכתוצאה מכך חלק זה נשאר קשיח כבתחילה. מכיוון שעור קשיח אינו נוח לשימוש, יש צורך בגירוד נוסף ומעמיק לתוך הדרמיס, על מנת לקבל עור גמיש יותר ונוח לשימוש. ללא גירוד זה העור קשה אף יותר מעור המעובד בסיד. וכן לעיננו ספרי תורה המהודרים של קהילות קודש ספרד ותורכיה, המעובדים בעיבוד חלקי, אשר מגורדים היטב מצד בשר מסיבה זו.
♦

עדויות מעבדני עורות בדור הקודם

בקהילות הספרדים והתימנים טרם עלייתם לארץ היו מעבדים עורות הגוויל לכתיבת ספרי תורה ומגילות. בכל אתר ואתר היו עבדנים אשר היה מסורת בידם מאבותיהם לעבד גוויל, אשר היו ייחודיים למקומותיהם. אולם, אחרי עלייתם לארץ ישראל, מאחר שלא היה כמעט דרישה לעורות הגוויל, לא המשיכו בעיבוד העורות כפי שעשו בחו"ל. בתודה לכמה אנשים אשר הבינו את חשיבות שימור שיטות העיבוד אשר היו נהוגים בחו"ל, במשך השנים תרו אחרי עבדני הגוויל, לדלות ולתעד את שיטות העיבוד. בספרי עיבוד עורות כהלכתו הארכתי בכל פרטים בסדרי עיבוד אלו, מ"מ אקצר בביאור הדברים ואתמקד בשיטות גירוד הגווילים.
ג'רבה:
כידוע בעיר ג'רבה עד הדור האחרון נהגו בעיבוד עור הגווילים כמסורת אבותיהם^[11]. סדר עיבוד בג'רבה קיבלתי מידידי הרב אלישיב בן שושן, ששמע מפי המעבד הג'רבאי יהודה דידי ז"ל. יהודה דידי ז"ל היה מעבד באי ג'רבה, ברובע הקטן. תחת פיקוחו היו כמה פועלים אשר עיבדו עורות לספרי תורה. סדרי העיבוד כללו עיבוד בסיד להורדת שערות, אחרי כן שרייה בתמרים, ואחרי כן שלב העפצים. לא נהגו בשלב הקמיח. אחרי שלב העיבוד המלא גורד צד הבשר באבן הפומיס, שהיתה משמשת את עושי הקלפים המעובדים בסיד להחליק את צד הבשר, כפי שכתב התיקון תפילין (משי זהב עמ' ס"א). פעולת הגירוד הייתה נעשית על ידי גירוד האבן עד החלקת הגוויל. פעולת הגירוד הייתה ממושכת עד שהתבטא 'האבן אוכלת ונאכלת'. דהיינו הגירוד היה היטב שגם העור היה נגרד וגם האבן הייתה נשחקת. גם מסר לי הרב זיו עסיס שליט"א שקיבל מהמעבד מקיקץ סופר, בנו של הרב חויתה סופר זצ"ל, שגם היה מגרד באבן הנ"ל והחליק את צד הבשר.
עדויות אלו הן ברורות באשר לגירוד אשר אנו רואים בספרי תוניס. בגווילי תוניס, בשונה קצת משאר קהילות, צד הבשר של העור אמנם גורד ברוב הפעמים מ"מ הוא יחסית יותר מחוספס. לאור עדותם, מתבאר הסיבה לכך. בעור הגוויל המעובד בעיבוד מלא, גירוד מצד בשר גורם למעלה סיבי העור. על מנת ליישרו נצרך גירוד ממושך בעור על מנת ליישרו. אבן הפומיס אשר הייתה בשימוש בקלפים וגווילים המעובדים בעיבוד חלקי, הייתה מחליקה מאוד את העור (עיין לקמן ספרי תורכיה), מ"מ בעיבוד המלא אין בכוחה להחליק את העור באופן מושלם. בתמונה גוויל מג'רבה מגורד.
תימן:
מסורת עיבוד גווילי תימן ידועה ומפורסמת. עורות הגוויל אשר היו מעובדים בתימן, ייחודיים בעיבודם וצורתם. רבים היו מעבדים בתימן, וביניהם, ר' שלמה יצחק ז"ל בנו של ר' יצחק יצחק, היה מעבד עורות בתימן. הרב אלישיב בן שושן והרב עמוס טובי, קיבלו ממנו את סדרי העיבוד. תחילה, כבכל עיבוד, הושרו העורות בסיד כדי להעביר את השערות. אחרי כן^[12] מיד היו נותנים את העורות לתמיסה של גר"ץ^[13], סוג של חומר מעפץ, במינון נמוך. אחרי כן בתמיסה יותר מרוכזת. אחרי שלב העיבוד היו מגרדים את צד הבשר על ידי סכין בצורה של חצי ירח להסיר ולהחליק את צד הבשר. אופן הגירוד של צד בשר הוא טיפוסי לספרי תימן. בתמונה ניתן להבחין בחלקות העור וסימני הסכין (סימנים אלו הם לא סימני הפשטת הסכין). גירוד צד הבשר להסיר את שומני העור הוא רק אחת הסיבות להסרת שכבה בספרי תימן. כידוע שספרי תימן מכל עדות ישראל הם הגבוהים ביותר. לשם כך נצרך כבשים גדולים יותר, ומכאן צורך ביתר דיקוק העור, מלבד שיטת העיבוד המלא אשר מגדילה את עובי העור במיוחד.
♦

סיכום

עדויות של סדרי עיבוד אשר היו נהוגות הלכה למעשה בקרב קהילות ישראל, מעידות על גירוד נאה מצד בשר כדי להסיר את השומנים ולהשוות פנים חלקות ונאות לספרי תורה כיאה ונאה, לפאר את התורה. לצערנו לא תועד סדרי עיבוד עורות הגוויל משאר קהילות ישראל. מ"מ ממראה הגווילים מחלק קהילות ישראל, כגון ספרי עיראק וחלב, ניכר שהם היו מעובדים בשיטה דומה לספרי ג'רבה ותימן. לגבי ספרי תורה של ספרד איטליה ותורכיה, לא תועד עדות חיה באשר לסדרי עיבוד, אך מ"מ מצאנו סדרי עיבוד מפורטים לעיבוד גווילים מתורכיה ועוד סדרי עיבוד בראשונים אשר תואמים (לפי ניסיונותינו) את אופיים של גווילים יפים של קהילות אלו.
♦

בירורי הלכה

בבירור לשונות הפוסקים אשר תואמים למסורת הספרים, חובה להקדים יסוד חשוב ונחוץ. הבנת לשונות רבותינו הראשונים בסוגיית הגווילים, מלבד מה שהיא מצריכה ידע מקיף בעיבוד עורות, מצריך גם ידיעה בדרכי העיבוד שהיו נהוגות בתקופת הראשונים. מלבד כל הנ"ל, יש להבחין בין סוגי הגווילים אשר קיימים במסורת הספרים. בספרי, עיבוד עורות כהלכה, ביארתי בארוכה את סדר העיבוד אשר היה נהוג בתקופת הראשונים, ובדגש על התאמה ללשונות הראשונים, הן בעיבוד בסיד והן בעיבוד בעפצים. אשתדל בהמשך ביאור הדברים לבאר באר היטב על מנת שהקורא יבין את היסודות, ובנקל יבחין האיך לשונות הראשונים תואמים את מסורת גירוד הגווילים, בלא להעמיס עליהם פירושים דחוקים, המגיעים מכח חוסר ידיעת המציאות בזמנם.
תמצית הדברים:
בס"ד יתבאר באר היטב, שלשון "גוויל" פירושו לדעת כל הראשונים – עור שלם הכולל את שני חלקי העור, הקלף והדוכסוסטוס. לשונות הראשונים אשר משתמע מהן שגוויל הוא עור שלא הוסר ממנו כלום, פירושן הוא שלא הוסר לא חלק הקלף ולא חלק הדוכסוסטוס, ולא כפי שטעו איזה חכמים, שגוויל הוא עור המופשט מן הבהמה כמו שהוא בלי גירוד המותרות מצד הבשר, כפי שיוכח בראיות ברורות.
♦

הקדמות נחוצות

הלכה למשה מסיני
איתא בירושלמי (מגילה פ"א) "הלכה למשה מסיני... וצריך שיהא כותב על הגוויל במקום השיער, ועל הקלף במקום נחושתו (בשר). אם שינה פסל". וכן איתא במסכת סופרים (פ"א). וכן איתא בבבלי (שבת ע"ט ע"ב) לעניין שינוי כתיבה בקלף ודוכסוסטוס, וכן העתיק הרי"ף (הל' ס"ת דף ד' ע"א, ומזוזה דף ה' ע"א) וכן פסק הרמב"ם (הל' תפילין).
מבואר מכאן שיש שתי הלכות בכתיבת סת"ם. הלכה א' ("כותב על הגוויל... ועל הקלף"), לכתוב ס"ת על עור הגוויל, תפילין על עור הקלף, ומזוזה על עור הדוכסוסטוס. מדברי הגמ' לא מבואר להדיא מהו ההבדל בין סוגי העורות, מ"מ קיבלנו מהגאונים שגוויל קלף ודוכסוסטוס הם חלקים שונים של העור. גוויל הוא עור השלם, וכאשר מחלקים עור זה לשנים, חלק אחד נקרא קלף והשני דוכסוסטוס^[14].
הלכה ב' ("גוויל במקום שער וקלף במקום נחושתו"), בהלכה זו היה מקום לפרש שכך קיבלו חז"ל הלממ"ס שמקום הכתיבה בשלשת מיני העורות הוא – בגוויל במקום שיער, על הקלף לצד בשר ועל הדוכסוסטוס לצד שיער, ואין זה תלוי באיכות הכתיבה המתקבלת. אמנם, מדברי רבותינו הראשונים מתבאר שיסוד הלכה זו הוא הקפדת התורה לכתוב על צד העור היותר ראוי לכתיבה מבין שני הצדדים. לדוגמה, בעור הגוויל, מקום הכתיבה היותר ראוי הוא לצד שער, ששם העור חלק יותר וטוב יותר לכתיבה, וא"כ צריך לכתוב לצד שער, ואם שינה וכתב לצד בשר פסול. וכן הוא בקלף ודוכסוסטוס – הצד שבו כותבים הוא הצד הטוב לכתיבה, ולכן אם כתב מהצד השני פסול. לפי הבנה זו של רבותינו נוכל גם לברר למפרע אם העור שבידינו נחשב לקלף, לגוויל או לדוכסוסטוס. וזאת, עפ"י בדיקה מהו הצד העדיף לכתיבה באותו עור. ומצינו גם בראשונים שהשתמשו במבחן זה להכריע בדבר, כפי שיתבאר לקמן.
הלכות אלו, כפי שנמסרו, הן נגזרות מתכונות העור, כל עור לפי תכונותיו. לדוגמה, בעור הגוויל לאחר שעובד בעפצים, צד השער (פני העור), הוא המקום המועדף לכתיבה. צד הבשר אמנם ניתן לכתיבה אחרי גירוד והחלקה, מ"מ צד השער הוא עדיף טפי, הן מצד ספיגת הדיו והן מצד חלקות העור. אמנם כאשר מחלקים את העור לשני חלקים, קלף ודוכסוסטוס, הרי שבחלק העור הנקרא קלף, המקום המועדף לכתיבה אינו לצד שער אלא לצד בשר, וכן בדוכסוסטוס, מקום השער הוא המועדף לכתיבה. וכן ביארוה כל רבותינו הראשונים. וז"ל המרדכי (הלכות קטנות (מנחות) רמז תתקנט) בשם רבינו תם. "סוף דבר כתב ר"ת וז"ל אומרים הגאונים גוויל מעור שלם כמו שהוא מעופץ לצד שיער וכדאמרינן בריש ב"ב, גוויל אבני דלא משפייא, ומצד הבשר אינו נאה לכתוב מפני גידי הבשר והשמנונית... ודוכסוסטוס הוא העור הנחלק לב' אותו שלמעלה מצד השיער קרוי קלף לפי שנקלף מעל חבירו והשני לצד הבשר קרוי דוכסוסטוס ... ועל שניהם כותבין על מקום חתך, בקלף כלפי מקום הבשר ועל הדוכסוסטוס כלפי מקום השיער. ומצד שיער (ר"ל בקלף בצד הפונה לצד השיער ממש) – אין נאה לכתוב, ולא מצד הבשר (ר"ל בעור הדוכסוסטוס הפונה לצד הבשר ממש) מפני הגידים והבשר והשמנונית, וסימניך כבוד אלהים הסתר דבר (לכתוב בצד הפנימי שהוא צד החתך)". וכ"כ האור זרוע (הל' תפילין סי' תק"מ) בשם רב האי גאון וז"ל: "קלף ודוכסוסטוס שניהם עור אחד ורגילין לעבד עור עבה בתמרי וקמחא ומייבשין אותו ואח"כ חולקין בעוביו לשנים. החיצון שהוא לצד השער ראוי לכתוב בו מצד בשר... ומצד שיער ראוי מעט... וקרוי קלף. והפנימי שהוא לצד הבשר ...וראוי לכתוב בו (מ)במקום שנחלק והיינו צד שיער וקרוי דכסוסטוס".
מקום היותר ראוי לכתיבה מכריע
והנה, מאחר שהמקום הראוי לכתיבה נגזר מסוג העור, הכריחו מכאן רבותינו הראשונים שמקום הכתיבה הוא סימן לסוג העור. יסוד חשוב זה הוא מוסכם אצל כמעט כל רבותינו הראשונים^[15]. על מנת שהדברים יובנו היטב, יש להקדים בקצרה את אופן עשיית הקלפים כפי שהיתה נהוגה בזמן רבותינו הראשונים.
דבר ידוע ומפורסם הוא שבזמן הראשונים היה המנהג כמו היום לכתוב על קלפים המעובדים בסיד. עיקר העיבוד בסיד הוא שריית העורות בסיד ומים, ואחרי כן קושרים אותם לבתי מיתוח על מנת למתוח את העור ולייבשו. אחרי יבושו מגרדים את העור הרבה מצד בשר ומעט מצד שער. על מציאות זו אין חולק. בזמן הראשונים, הייתה ביד כמה מגדולי הראשונים שמועה בשם רב האי גאון, שהקלף הוא חלק החיצון של העור, חלק העור אשר כלפי צד השער. בעקבות שמועה זו קמו מערערים על הקלפים הנהוגים בזמנם, בטענה שמאחר שמגרדים את העור מצד שער, כבר הוסר חלק הקלף, ונשאר חלק הדוכסוסטוס. ומאחר שקלפים אלו דינם כדוכסוסטוס, יש לכתוב עליהם בצד שער (ולא בצד בשר), והם כשרים לכתיבת ספרי תורה (מאחר שלשיטתם ס"ת כשר על דוכסוסטוס), אולם לכתיבת תפילין קלפים אלו פסולים, מאחר שתפילין פסולים על דוכסוסטוס. נגד מערערים אלו השיבו הראשונים, דמאחר שהקלפים שלנו ראויים לכתיבה מצד בשר יותר מצד שער (לצד שער הוא מזדייף ולצד בשר אינו מזדייף, כפי שכתבו הראשונים), בהכרח שחלק העור הנשאר בידינו אחר הגירוד הוא חלק הקלף. טענת המערערים שהקלפים שלנו דינם כעור הדוכסוסטוס בהכרח שאיננה נכונה, דאילו היה כדבריהם, המקום היותר ראוי לכתיבה היה צריך להיות לצד שער (וכפי דרישת ההלכה) ולא לצד בשר, כפי שהוא בקלפים של הראשונים (וכפי שכתבו כל הראשונים שכן המציאות).
למדים אנו מכאן, שניתן להכריע על חלק מסויים של העור אם הוא גוויל קלף או דוכסוסטוס, עפ"י המקום המועדף לכתיבה באותו עור. וכן מבואר גם בדברי האור זרוע בשם רבינו תם: "ואין נראית לר"ת סברתם (של האומרים שקלפים שלנו הינם דוכסוסטוס) דדוכסוסטוס שלהם (של חז"ל) לא היה ראוי במקום בשר כלל. ודידן טפי חזי במקום בשר מבמקום השיער". וכן מבואר בתשובת רבינו תם המובאת במרדכי (הלק"ט מנחות תתקנט): "וקלפים שלנו דין קלף יש להם שהרי עכשיו מסיר מהקלפים הגידים והשמנונית וקליפה דקה שקורין אשקרניר^[16] וכשירים לכל דבר למזוזה ותפילין וס"ת, דעיבוד שלנו חשוב ועושה מקום הבשר נוח לכתוב. וי"מ דעכשיו דין גוויל או דוכסוסטוס יש להם עתה, וכותב ס"ת מצד השיער (טענתם, שכיון שמגרדים מצד שיער, הרי שגורד חלק הקלף והנשאר הוא הדוכסוסטוס שמקום כתיבתו לצד שער, דהיינו כלפי הקלף שגורד ממנו, ואם לא גורד מצד שיער כלל, כגון בעורות דקים, הרי זה גוויל, ועל זה משיב המרדכי). ועליהם הכתוב אומר עינים להם ולא יראו כי ידוע שהלבן (ר"ל הצד הפנימי) טוב יותר ומתקיים יותר מן השחור (הצד החיצון שהוא כהה) וכו'". ומבואר כמש"כ, שלמרות הגירוד מצד שיער, מאחר שמקום הכתיבה הראוי יותר הוא לצד בשר, הרי זה מוכיח כמאה עדים שמה שגורד מצד שיער אינו הקלף כולו, אלא תיקון בעלמא של הקלף עצמו, ואילו מה שגורד מצד בשר הוא עור הדוכסוסטוס, ומה שנשאר הוא הקלף. דלולי שהיינו אומרים שמה שגורד מצד בשר הוא עור הדוכסוסטוס, היה יוצא שעור שלנו הוא עצמו הדוכסוסטוס שהוא החלק הסמוך לבשר, ובע"כ שמקום כתיבתו המועדף היה צריך להיות מצד שער כדין דוכסוסטוס.
כעין זה מתבאר מתשובת הרמב"ם, שדעתו להפך משמועה הנ"ל בשם רב האי, אלא שחלק הפנימי הוא הנקרא קלף וחלק החיצוני הוא הנקרא דוכסוסטוס, ומכריע כן מכח הראיה הנ"ל, שלא יתכן שיהא הצד שכותבים עליו גרוע ופחות מהצד השני, ובהכרח שהצד הראוי לכתיבה יפה הוא הצד הנכון עפ"י הלכה, ועפי"ז נדע אם העור שלפנינו הוא קלף או דוכסוסטוס. וז"ל: "אם האמת כמו שמקצת גאונים אומרים שהדוכסוסטוס הוא החלק העבה מן העור שעל הבשר שקורין הערביים ר"ק ועושין אותו בסיד ועושין לו שני פנים אחד לבן וחלק ביותר שהוא הנאה לכתיבה והוא הדבק למקום הבשר (צד בשר), ואחד יש בו אדמימות מעוטה ואינו חלק והכתיבה בו מפוזרת ומטושטשת הוא מקום השער. והקלף הוא מקום החלק הדק מן העור שקורין אותו הערביים קש"ט ויש לו שני פנים [האחד נאה לכתיבה והוא מקום השער והפנים האחרים] שהיו דבוקים בחלק העבה אינו ראוי לכתיבה כלל אלא היא נבלעת בהן וכל האותיות יהיו מטושטשות. נמצא לדבריכם ולדברי האומרים ככם תהיה הכתיבה בקלף ובדוכסוסטוס במקומות רעות ופחותות שאין הכתיבה מעולה בהן...". מבואר מדברי הרמב"ם שעור שבו הצד היותר ראוי לכתיבה הוא צד השער, לא יתכן שייקרא קלף, כיון שקלף דינו להיכתב על מקום הבשר, ובהכרח יש לנו לומר שהתורה צוותה לכתוב במקום היותר ראוי, וה"ה בדוכסוסטוס.
עיקרון זה עומד כאמור ביסוד כשרות הקלפים שלנו (המעובדים בסיד) שהם מגורדים מצד שער. גם כשרות הגווילים סומכת על יסוד זה, כי מאחר שהוא ראוי לכתיבה מצד שער יותר מצד בשר, שפיר אמרינן שדינו כגוויל לכל דבר, וכמו שיתבאר באורך לקמן בס"ד.
מקום הראוי מבין השניים
כאמור, מדברי ההלכה למשה מסיני הנ"ל וכפי שפירשו לנו רבותינו הראשונים מבואר, שמקום הכתיבה להלכה נקבע עפ"י המקום היותר ראוי לכתיבה. ויש להדגיש, שכאשר הראשונים אומרים שצד מסויים הוא היפה או הראוי לכתיבה, אין הכוונה שהצד השני אינו ראוי כלל, אלא שצד זה ראוי יותר בהשוואה לצד השני. וכך משמע מדברי הרמב"ם, שכתב שבצד השני הכתיבה מטושטשת ומתפשטת, ומבואר דאמנם ניתן לכתוב עליו, אך אין הכתיבה איכותית כ"כ, וכן מלשון המרדכי שכתב שבצד זה הוא "טוב יותר ומתקיים יותר". ויש להוכיח כן מדברי הגמ' בשבת ע"ט ע"ב דאיתא שם "שינה בזה ובזה פסול, רבי אחא מכשיר". דעת ת"ק שאם כתב על קלף לצד שער ודוכסוסטוס לצד בשר – פסול, ולדעת רב אחא כשר. הנה, מזה שיש תנא המכשיר כתיבה בצד השני, מבואר שאף בצד השני ניתן לכתוב כתיבה יפה ומתקיימת דיה, ולכן הכשירה. ודעת הפוסל היא שהלכה למשה מסיני שאין כשר אלא הצד הראוי ביותר ואם שינה פסול, אבל גם הוא מודה שכתיבה בצד השני עומדת בדרישות ההלכה מצד יופיה ועמידותה. ודעת ר' אחא היא שהגם שיש חיוב מהלכה למשה מסיני לכתוב על קלף לצד בשר כיון שהוא הצד הראוי ביותר לכתיבה, מ"מ אם שינה כשר בדיעבד, הואיל ומ"מ כתיבה ראויה היא. מוכח איפוא, שהעדפת מקום הכתיבה היא העדפה בין שני צדדים אשר ראויים לכתיבה תקנית.
גם מדברי המרדכי הנ"ל מבואר להדיא כדברינו. ונקדים ביאור, דידוע שבזמן המרדכי כתבו על קלפים המעובדים בסיד, ועל אותם קלפים קמו מערערים, כמו שהובא לעיל. ואותם מערערים לא פסלו את הקלפים שנהגו בזמנם, אלא שטענו שהם נחשבים כדוכסוסטוס או כגוויל, וממילא דינם להיכתב לצד שיער. ועל זה התרעם המרדכי ואמר עיניים להם ולא יראו, האינכם רואים שצד הבשר טוב יותר לכתיבה מצד שיער? ובעל כרחינו שדעת המערערים הייתה שדי בזה שניתן לכתוב לצד שיער כתיבה כשרה, כיון שעפ"י סברתם זהו הצד הנכון עפ"י דין. אמנם המרדכי הוכיח שההלכה למשה מסיני מחייבת לכתוב על הצד היותר ראוי לכתיבה. העולה מדברי המרדכי, שאין לפסול אחד מסוגי העור לכתיבה מפני שהוא ראוי לכתיבה מהצד השני (כגון קלף שראוי לצד שיער, או דוכסוסטוס וגוויל לצד בשר), דהבירור לסוג העור הוא ע"י זה שבודקים מאיזה צד הוא ראוי יותר, וכל שהוא ראוי יותר מן הצד שדינו להיכתב עפ"י ההלכה, כשר. ואם צד זה ראוי לכתיבה יותר מהצד השני, אות הוא שטעינו בהגדרתו, ויש להגדירו באופן שמתאים לצד הכתיבה העדיף שלו.
גוויל ראוי לכתיבה מצד בשר
לקמן נוכיח, שכל הפוסלים גוויל שנכתב לצד בשר דיברו בגוויל שראוי לכתיבה מצד בשר. וכן מבואר מדברי השו"ע והרמ"א. הנה, מרן ביו"ד סי' רע"א ס"ג פסק שגוויל כתיבתו במקום שיער, וביאר שם הגר"א דאפילו בדיעבד פסול, וכמבואר בירושלמי הנ"ל וברמב"ם (פ"א מהל' תפילין ה"ח), שאם שינה פסול. והרמ"א הביא דיש חולקים וסוברים שאם שינה מקום הכתיבה (בקלף) כשר בדיעבד, וכ' הגר"א דלדעתם ה"ה גוויל כשר לצד בשר. והרי הדבר ברור, שלא ניתן לכתוב לצד בשר של הגוויל עד שיחליקו אותו היטב, ואין די בגירוד שטחי ע"מ להסיר את הפסולת וליישר את העור, אלא נדרש גירוד בחוזקה לעומק העור על מנת להסיר את כל השכבה התחתונה של העור, ששם העור אינו דחוס אלא מפוזר כעין אריג, ולהגיע לשכבה הדחוסה והאחידה של העור, ששם ניתן לכתוב כתיבה נאה^[17]. ולכן ברור שכל הנדון אם להכשיר גווילים שנכתבו לצד בשר מתחיל רק בגווילים שגורדו היטב מצד בשר^[18] באופן שמאפשר כתיבה נאה וכשרה, ובאופן זה כתב הרמ"א דיש מכשירים, ואעפ"כ פסלו הרמב"ם והשו"ע, וע"כ טעמם משום דהלכה למשה מסיני שצריך לכתוב על צד היותר ראוי שהוא צד שיער, ואם שינה פסול.
מן האמור מתבאר, שגם בגווילים אין כל מניעה לגרד את העור מצד בשר, ואע"פ שמסירים שכבה מסוימת של העור, דכל זמן שלא הוסר הדוכסוסטוס כולו, או הקלף – שם גוויל עליו. מדברי הפוסקים מוכח, שאף פעולה מסיבית של החלקה לצד בשר אשר מכשירה את צד הבשר לכתיבה, אינה מפקיעה שם גוויל מאותו העור, כל זמן שצד השער שבו ראוי יותר מצד הבשר.
ובהכרח שמה שכתבו חלק מהראשונים שגוויל הוא עור שלא נתקן לצד בשר, אין הכוונה שהוא לא נתקן כלל, אלא שלא נתקן באופן הראוי לכתיבה מצד בשר, והיינו שלא הוסרה השכבה הפנימית (הדוכסוסטוס לשיטתם) לגמרי, כמבואר לקמן באריכות. לקמן גם תתבאר יותר שיטת רבינו תם ועוד ראשונים.
בתמונה: כתיבה על גוויל לא מגורד מצד הבשר
♦

סימן א' - שם גוויל

המושג גוויל מופיע בקשר לספר תורה לראשונה בתוספתא (ב"ב פ"ד מ"ז), ומאוחר יותר בתלמוד ירושלמי (מגילה פ"א, פ"ד, מו"ק פ"ג ה"ז), בבלי (ב"ב י"ד, שבת ע"ט) ומסכת סופרים (פ"א). במשנה מוזכר המושג גוויל רק פעם אחת (ריש ב"ב) וגם שם אינו מתייחס לספר תורה אלא לאבנים לבניית כותל. מדברי הגמ' שם משמע שלא היה ידוע אצלם מקורו וגזרתו של לשון גוויל, ולכן שאלו שמא אפשר לפרשו באופנים אחרים^[19]. אעפ"כ היה המונח גוויל מקובל וידוע דיו ביניהם עד שהושאל לתחום עיבוד העורות, וכמו שכתבו רבותינו הראשונים (תוס' ב"ב י"ד א' ושבת ע"ט ב' ועוד הרבה ראשונים^[20]), שהמילה גוויל ככינוי לעור של ס"ת היא מושאלת מאבני גוויל. ויש לציין, שבכל הש"ס מכונים עורות של ספרי תורה בסתם בשם "גווילין" (מו"ק כ"ו א', נדרים י"ד ב', גטין נ"ד ב', סנהד' כ"ח ב', ע"ז י"ח א' בגיר' הע"י, מנחות כ"ט א', ל"ד א'). גם בשם רב האי גאון^[21] הובא הדימוי של גוויל של ס"ת לאבן גוויל, ועיין בהערה בשיטת רש"י^[22].
בגמ' בבבא בתרא שם (ג' א'), מבואר שאבני גוויל פירושו אבנים שאינן משופות, היינו שלא הוחלקו פניהן משתי הרוחות של שני צדי הכותל, ונשארו בהן הבליטות הטבעיות. ויש שהסיקו מכך שגם העור הנקרא בדרך השאלה "גוויל" צריך להיות בלא שום עיבוד משני צדדיו אלא יש להשאירו כפי שהופשט מגוף הבהמה. אמנם זו טעות גלויה, שהרי השאלת המונח "גוויל" לתחום העורות היא רק בדרך דמיון ומשל, ובודאי שבתחום העור לבש המונח גוויל את המשמעות המתאימה לאופי המיוחד של העור ושל דרכי עיבודו, שאינם דומים כלל לאלו של אבנים. וכמו שה"תפוח" שהיה על המזבח בבית המקדש לא היה דומה כלל לתפוח ממש, אלא רק בכך שהיה בליטה מעוגלת, כך לענין גוויל, הדמיון בין אבני גוויל לעור הגוויל הוא בהיבט מסויים בלבד. ובע"כ הוא כן, שהרי בעוד שאבני גוויל לא נעשה בהן כל תיקון ושיוף, עור הגוויל עובר תהליך שלם של עיבוד. תחילה מסירים ממנו את השערות, ואח"כ מעבדים אותו בכמה שלבים, הראשון ע"י מלח, השני ע"י קמח, והשלישי בעפצים, בתהליך זה נעשות בעור מלאכות גמורות – מוחק ומעבד, ובסיומו נעשה הגוויל עור המתוקן לכתיבה, ואף מקבל שם כלי לענין קבלת טומאה, ואילו באבני גוויל לא נעשה אפילו אחד מדברים אלה, שבשני צידי הכותל הן נשארות במצב המקורי שלהן ללא כל סיתות.
וכן מבואר בדברי המאירי בקרית ספר (מאמר א' ח"ג) וז"ל: "ולשון גוויל הוא ענין שלא נשלם תיקונו ושלא נִטל ממנו כלום^[23]". מבואר מדבריו שלשון גוויל משמעו באופן כללי – דבר שלא הוסר ממנו כלום ולא נשלם תיקונו, ולא שהוא הפירוש המילולי של עור הגוויל. וכשאנו באים להעביר את המושג הכללי "גוויל" לתחום העורות, בודאי שלא נוכל לומר שלדעת המאירי הדברים כפשוטם, שעור הגוויל לא הוסר ממנו כלום משעה שהופשט מעל הבהמה, שהרי מייד אח"כ ממשיך המאירי ומתאר את עשיית הגוויל, וכותב שמעבירים השער ממנו ומדקקין אותו מעט ע"י גרירה, הרי שאין סתירה בין הסרת השער והמותרות מצד הבשר לבין ההגדרה "שלא ניטל ממנו כלום". ובפרט שבמקום אחר (מאמר ג' ח"א) כותב המאירי, "שיש גווילין עבים ויש דקים לרוב תקונם או עבודם וכו'". ומבואר שמה שכתב לעיל שמדקקין אותו "מעט" הוא רק בדרך כלל, כפי שנמצא ברוב המקומות, אבל אין בזה עיכוב אם הסירו הרבה לסיבות הידועות להם. ועוד, דגם כאשר אנו אומרים שמדקקים אותו "מעט" אין הכוונה להסרת השומנים בלבד, דהשומנים והגידים הדבוקים לעור אינם קרויים עור אלא פסולת, וכאשר המאירי אומר שמדקקים את העור, משמע שמסירים חלק מעובי העור עצמו ולא מהחלקים הטפלים לו, ומ"מ נחשב שלא הסירו ממנו כלום, וכיון שאין מניעה להסיר מעט, ה"ה דשרי להסיר הרבה, כל שהשאיר את שכבת העור העיקרית במקומה.
העולה מדברי המאירי, שלמרות פעולת דיקוק (ואפילו מרובה כנ"ל) ותהליך עיבוד מלא שעבר העור, עדיין הוא יכול להיות מוגדר כגוויל, שעניינו דבר שלא הוסר ממנו כלום, והדברים יתבארו בעז"ה לקמן. וכ"ה לשון הרמב"ם בתשובה (שו"ת סי' קנ"ג) וז"ל: "כאשר לוקחין העור בשלמותו ומעבדין אותו עיבוד שלם, ר"ל מליח וקמיח ועפיץ, אז ייקרא גוויל. וגוויל הוא שם הדבר, אשר לא הושווה ולא הוסר ממנו דבר בשביל לישרו ולהשוותו, ולכן קורין אבני דלא משפיין גוויל ואבני דמשפיין גזית. ואם לוקחין העור וחולקין אותו בעוביו וכו'". מבואר שהוא מפרש את המושג גוויל כדברי המאירי, שזהו מושג כללי ומשמעותו שלא הוסר ממנו כלום, וכמו שיתבאר לפנינו.
ואכן הדברים צריכים ביאור, שמאחר שעור הגוויל מגורד ומתוקן לכתיבה ע"י הסרת השערות וגירוד מצד הבשר ועיבוד בעפצים, היאך הוא נחשב כעור שאינו מתוקן ולא הוסר ממנו דבר, אשר מחמת כן הוא ראוי לשם "גוויל". בדברי רבותינו הראשונים מצאנו בעיקר שני פירושים.
מדברי הרמב"ן הר"ן הריטב"א ועוד, נראה דמהות שם גוויל, היינו עור שלם שלא נחלק לקלף ודוכסוסטוס. וכיון שהוא לא נחלק לשני חלקיו, הוא נחשב כעור שלא הוסר ממנו דבר (על אף שהוסרו ממנו כל השיער והשומן ועובד בשלשה שלבים – מליח קמיח ועפיץ). וכן נראה דעת הרמב"ם. ומאידך, מדברי רבינו תם, ספר התרומה, הרא"ש ועוד, מבואר שעל אף שעור הגוויל תוקן היטב מצד שיער לכתיבה, מ"מ כיון שמצד בשר לא תוקן, שייך בו שם גוויל, היינו עור אשר צד בשר שלו אינו מתוקן. אמנם לאמיתו של דבר, אין כלל מחלוקת בין הפירושים, לא מבחינת הלכתית ולא מבחינה מציאותית. המציאות שעליה סובבים שני הפירושים היא אותה מציאות, ואותם הגווילים היו לפניהם, וכפי שיתבאר לקמן.
♦

הרמב"ן, הר"ן והריטב"א – גוויל הוא עור שלם שלא נחלק

כתב הרמב"ן (שבת ע"ט ע"ב) וז"ל: "ופי' לשון גוויל שלם שלא נקלף ממנו כלום כגון הקלף והדוכסוסטוס שהם עור אחד חלוק לשנים, כמו שפירשוה גאונים ז"ל ואמרי' בבבא בתרא גוויל אבנא דלא משפיין". וכן כתבו הר"ן והריטב"א שם. מבואר מדברי הרמב"ן, הר"ן והריטב"א, שעור הגוויל פירושו עור שלם. שלמותו של עור פירושו, עור הכולל את שני חלקיו – הקלף והדוכסוסטוס. ולכן גירוד העור מצד בשר אינו מפקיע ממנו שם גוויל, כל עוד לא הופרד ממנו אחד משני חלקיו, לא הקלף ולא הדוכסוסטוס. ומבואר בלשון הרמב"ן שהמושג "גוויל" בא להבדילו מקלף ודוכסוסטוס, שנוצרו ע"י חלוקת העור לשנים, ושלא כמוהם, הגוויל הוא עור שהכתיבה עליו אינה דורשת את חלוקת העור והסרת חלק מחלקיו. וכיון שהוכחנו לעיל מלשון הראשונים שהחילוק ההלכתי בין קלף, דוכסוסטוס וגוויל מתבטא במקום הראוי לכתיבה בכל אחד מהם, הרי שאת עיקר המשמעות של עיבוד וגירוד יש לייחס לצד שבו כותבים, שע"י הגירוד, הקילוף והעיבוד נעשה אותו צד ראוי לכתיבה, ומכוחם קיבל העור את שמו. וכיון שכידוע מקום הכתיבה על גוויל הוא לצד שיער, ולשם כך מסירים ממנו את השערות, הרי שאין כל משמעות הלכתית לרמת הגירוד שנעשית מצד בשר, שהרי כדי שהוא יהא נחשב לקלף צריך להיות מקום כתיבתו לצד בשר. מאידך גיסא, קלף ודוכסוסטוס לא יקבלו את שמם עד שיוסר מהעור אחד משני חלקיו^[24], נמצא שהיות הגוויל "שלם", נגזר מכך שלא נצרך להסיר ממנו דבר על מנת לכתוב עליו. ובאמת סיבת גירוד הגוויל מצד בשר אינה לצורך הכתיבה אלא לצורך נוחות השימוש בו, וכן כדי שיעמוד אורכו כהיקפו כפי שיתבאר לקמן (פרק ג').
וכן מתבאר מלשון תשובת הרשב"א (ח"א סי' תק"פ ובנוסח מתוקן יותר במיוחסות לרמב"ן סי' רל"ד) וז"ל: "[הרשב"א סובר כהרמב"ם שהקלף הוא חלק העור העבה ודוכסוסטוס הוא העור הדק שעליו השיער] ומה שאמרת, שאין לכם אומן יודע לחלק העור לשנים. גררו את העור יפה יפה במקום השער, עד תסירו ממנו כדי קליפה יפה, ונמצא הקלף נשאר בעצמו, שאין ההקפדה שיחלק לשנים ממש, אלא שלא ישאר כל העור שלם, דאז יהיה גוויל, ופירוש גוויל – דבר שלם דלא נטלו ממנו שפיו, כדאמרי' בהשותפין, מקום שנהגו לבנות גוויל, מאי גוויל, אבני דלא משפיין", עכ"ל. מבואר שאין חיוב לחלק קלף ודוכסוסטוס לשניים עד שיהא בידינו עור אחד ששמו קלף ועור אחד ששמו דוכסוסטוס, אלא די בגירוד והסרת שכבה מסוימת מן העור כדי להגדיר את העור כקלף ודוכסוסטוס. והנה, הקלפים שעליהם נסובה השאלה היו בודאי מגורדים היטב מצד בשר, דכך היה המנהג בכל המקומות המוכרים לנו, לגרד היטב את הקלפים מצד בשר. וע"ז אומר הרשב"א שאם לא יסיר קליפה מצד שיער עדין הוא גוויל, כיון שלא הוסר הדוכסוסטוס, והמבואר מזה, שבלא גירוד זה יש לפנינו שתי שכבות שע"י זה נקרא העור גוויל, אע"פ שגורד היטב מצד בשר. דאל"כ היאך אמר הרשב"א שבלא גירוד מצד השיער הרי זה גוויל, הרי נהי שאינו קלף כיון שהקליפה מצד שיער קיימת, מ"מ גם גוויל אינו, כיון שגורד היטב מצד בשר. וע"כ דגירוד מצד בשר אינו מגרע משם גוויל כיון שלא הוסרה שכבה שלמה והושארה השכבה האחרת, ועדיין העור מורכב משתי שכבותיו העיקריות. וכן עולה מדברי הרא"ה^[25] (הובא בחי' המיוחסים לר"ן שבת ע"ט)^[26], והריטב"א (שם)^[27].
ומדברי המאירי בקרית ספר יש להוכיח ג"כ כדברינו, שאעפ"י שהוא מתאר את הגווילים כבלתי ראויים לכתיבה כלל מצד בשר, מ"מ אין זה בדווקא אלא שכך היה בזמנם, דהנה ז"ל (מאמר א' ח"ג ד"ה שנינו): "דרך עבוד הראשונים הוא, שכשהופשט העור מן הבהמה או מן החיה היו מעבירין השער ממנו, מדקקין אותו מעט על ידי גרידה ומולחין אותו במלח כדי לנגבו, וכשנתנגב נותנים אותו במים וקמח לעבותו, ואם אינו רוצה לעשות ממנו אלא גוויל מתקנו אח"כ בעפצים כדי לכווצו כדי שיתחזק ע"י אותו כווץ הרבה ונשאר חלק במקום שער, אבל במקום בשר נשאר בלא שום חלקות ואינו ראוי לכתיבה כלל, ומתוך כך כתיבתו בפנים העליונים שהוא מקום השער, וזה ממה שלא נחלק בו אדם. ולשון גוויל הוא ענין שלא נשלם תיקונו ושלא נטל ממנו כלום וכמו שאמרו בענין בראשון של בתרא גוויל אבנים דלא משפיין". המאירי מחד נוקט שלשון גוויל הוא ענין שלא נשלם תיקונו ולא ניטל ממנו כלום, ומאידך כותב שמסירים את השער ומדקקים אותו. וההכרח מזה, דמה שכתב שלא ניטל ממנו כלום, ר"ל שלא הוסר ממנו אחד מחלקיו העיקריים, שהם הקלף והדוכסוסטוס. ואפילו אם הוסר מקצת מהקלף או מהדוכסוסטוס, עדיין שם גוויל עליו, שהרי כיון שהשכבה התחתונה כולה לדעת המאירי נקראת דוכסוסטוס, הרי כיון שמדקקים את העור בהכרח שמסירים מקצת מאותה שכבה ונמצא שהדוכסוסטוס אינו שלם. ואין הדברים דווקא בדיקוק מועט, כפי שמשתמע מדברי המאירי כאן, אלא אפילו הרבה, כל זמן שלא הוסרה השכבה העיקרית (שהיא הדוכסוסטוס לשיטתו) לגמרי, וכמו שכתב לקמן (מאמר ג ח"א): "ועם כל זה, צריך כונה (כדי שיצליח לכתוב ס"ת שגבהו כהיקפו), שיש גווילין עבים, ויש דקים, לרוב תקונם או עבודם, וצריך לשער העניין קודם הכתיבה על הדרך שכתבנו". מבואר להדיא שיש גווילים שמחמת תיקונם ועיבודם^[28] הם דקים, ומ"מ דינם כגוויל.
ויש להוסיף ולדייק את לשון המאירי 'מדקקין אותו מעט על ידי גרידה', דמבואר שמטרת הגירוד אינה רק להסיר את השומנים אלא בעיקר לדקדק את עובי הגוויל, וזאת כדי לקבל עור דק יותר, בין השאר כדי שהספר יהיה אורכו כהיקפו וכמו שיתבאר לקמן בס"ד. וכן מתבאר לקמן על פי חישוב עובי יריעות הספר של המאירי, אשר ממנו מוכח שיריעותיו היו דקות ביותר ביחס לגווילים המצויים בימינו.
וכן מתבאר מדברי האור זרוע (תפילין תק"מ) וז"ל: "פי' רב היי גאון זצ"ל דגוויל קרוי אותו שמתוקן כך בלי שום קילוף ואין בו תיקון קלף אלא מעופץ ומוקלף מעט כמו אבני גוויל דפרשינן אבני דלא משפיין". הסתירה בדבריו גלויה, דבתחילה כתב שגוויל הוא עור 'בלי שום קילוף' ומיד כתב 'ומוקלף מעט' כאבני גוויל. בהכרח שכוונת האור זרוע היא שעור הגוויל הוא שלם ("בלי שם קילוף"), כדברי הרמב"ן, מפני שהוא כולל את שני חלקי העור. אותו קילוף מועט שעושים לצד בשר אינו מגרע מהיותו גוויל, מפני שלא הוסרה שום שכבה אלא רק נעשה בה תיקון בעלמא, וכיון שנשארו לפנינו שתי השכבות שבעור, הרי זה בכלל גוויל. הקילוף המפקיע ממנו שם גוויל הוא רק קילוף המסיר את הדוכסוסטוס כולו. וכוונתו מבוארת במה שכתב בהמשך "ואין בו תיקון קלף"', כלומר שלא נעשה בו התיקון המקובל כאשר רוצים לקבל קלף, שהוא גירוד כל השכבה התחתונה כולה עד שמגיעים לשכבה הקרויה 'קלף'. וכוונתו לומר שבעיבוד בגוויל אין צורך לפצל את העור לשנים או להסיר ע"י גירוד את אחת השכבות, כמו שעושים בקלף, אלא די בעיבוד בעפצים (שהוא הדרך היחידה להכשיר את צד השיער לכתיבה). וכן הוא באמת שמצד כתיבה על הגוויל אין חובה הלכתית לגרד מצד בשר אלא די בעיבוד בעפצים להכשיר את מקום השער לכתיבה, מ"מ שרי לגרד מצד בשר בכמות המשאירה את חלק הדוכסוסטוס. וזהו שכתב לגרד "מעט", היינו לאפוקי גירוד הרבה אשר בהכרח יסיר את הדוכסוסטוס.
כתב הרמב"ם בתשובה (בלאו סי' קנ"ג) וז"ל: "כאשר לוקחין העור בשלמותו ומעבדין אותו עיבוד שלם, ר"ל מליח וקמיח ועפיץ, אז ייקרא גוויל. וגוויל הוא שם הדבר אשר לא הושווה ולא הוסר ממנו דבר בשביל לישרו ולהשוותו, ולכן קורין 'אבני דלא משפיין' – גוויל, ואבני דמשפיין – גזית. ואם לוקחין העור וחולקין אותו בעוביו כו'". מדברי הרמב"ם מבואר שעור שלם אינו נקרא גוויל אלא לאחר שעובד בעפצים. הרמב"ם מבאר אח"כ מהו לשון גוויל על פי הגמ' בבבא בתרא (ג' א'). גוויל הוא לשון של שלמות, דבר שלא הושווה, כמו אבני גזית. הדבר ברור, שאין דעת הרמב"ם שגוויל הוא עור שלא הסירו ממנו דבר אלא הושאר כמו שהופשט מהבהמה, שהרי אפילו לצורך שימוש לישיבה וכדו' יש להסיר ממנו לכל הפחות את השיער ואת שאריות הבשר, השומן והגידים הדבוקים בו. הרמב"ם רק מביא מקור לגזרת המילה גוויל, ומוכיח משם שפירושה דבר שלם. הגוויל, גם לאחר שהוסרו ממנו השער מצד אחד, והשומנים והקרומים מצד שני, כפי שנהוג בכל סדרי עיבוד בעפצים, נקרא עור שלם. שלמות עור הגוויל נקבעת ביחס לחלקי העור שניתן להפיק ממנו, וכפי שממשיך הרמב"ם שם לבאר, שכאשר חולקים את העור לשנים אז ייקרא קלף או דוכסוסטוס. ברור שיישור העור והחלקתו מצד בשר אינם מפקיע ממנו שם גוויל, כל זמן שלא הוסרה שכבת הקלף או הדוכסוסטוס. וכעין שמצאנו בדברי הרב המאירי, שכתב כעין לשון הרמב"ם ומ"מ כתב אח"כ שמדקקים אותו.
וההכרח לפרש כן בדברי הרמב"ם, שכל מי שהתנסה בעיבוד עורות בעפצים מבין בבירור, שלא ניתן לפרש שגוויל פירושו עור שהושאר כפי שהופשט מן הבהמה ללא גירוד כלל, כדי לקיים את הדמיון לאבני גוויל שאינן מסותתות כלל. הבנת דרכי עיבוד העור שוללת פירוש זה מכל וכל, כפי שכבר נתבאר שהעור השלם, מיד לאחר הפשטתו מהבהמה, עובר כמה תהליכים מהותיים על מנת להפכו לעור הראוי לכתיבה. תחילה מסירים ממנו את השערות ואת השומנים ושאריות הבשר הדבוקים בו, ואחרי כן ממשיכים בתהליך עיבוד ממושך. ברור אפוא שהלשון 'לא הוסר ממנו כלום', הנזכר בחלק מהראשונים, מתייחס לחלוקת העור ולא להסרת החלקים המיותרים מגב הגוויל. הסרת חלקי העור מצד בשר בעור הגוויל אינה משפיעה כלל על איכות הכתיבה (שהיא מצד שיער) ובודאי שלמרות הגירוד והעיבוד מצד בשר, מ"מ צד השער הוא עדיין המקום המועדף והנאה לכתיבה. בכל הגווילים המצויים מדורות קודמים לא נמצא אחד שעובד בלא גירוד משמעותי מצד בשר. גם גווילים שנראים בהם שומנים ודלדולי בשר מגבם, אף הם עברו גירוד שעל ידו הוסרו רוב השומנים, אלא שהם לא הוחלקו היטב, הכל כפי מומחיות המעבד.
♦

גוויל – עור שלם שלא נתקן לצד בשר

כתב הרא"ש (מנחות, הל' ס"ת סי' ה') "וגוויל הוא עור שנגרד ונתקן במקום השער, ובמקום הבשר לא נתקן, כדאמרינן בריש פרק קמא דב"ב (ג' א') גוויל אבנים דלא משפיין". מדברי הרא"ש משמע ששם גוויל הוא רק אם נגרד ונתקן מצד שיער בלבד, אבל מצד בשר צריך שלא יהא נתקן כלל, בדומה לאבני גוויל שלא תוקנו כלל, ומ"מ משמע להדיא שגירוד אכן נעשה גם מצד בשר ורק "תיקון" לא נעשה. קודם שנבאר דברי הרא"ש, יש לבאר תחילה מהו פירוש נתקן ונגרד מבחינה מציאותית. ברור לכל מי שהתנסה מעט במלאכת העיבוד, שלשון 'נגרד' ביחס לצד שער אין הכוונה לגירוד שכבת העור העליונה הנקראת ליצה, שהרי הסרת שכבת הליצה פירושה השחתת הגוויל, באשר כל איכותו וייחודו של הגוויל היא בכתיבה על צד השיער של הליצה^[29]. וברור שמעולם לא היו גווילים שהוסרה מהם שכבה זו (אף לדעת המרדכי ור"ת הסוברים שהליצה אינה לא הקלף ולא הדוכסוסטוס אלא חלק טפל של הקלף). ובהכרח כוונת הרא"ש לגירוד לצורך הסרת השערות בלבד, וכפי הנהוג בזמנם להסיר את השערות לאחר שלב הסיד, קודם מריחת העפצים והכשרת צד השיער לכתיבה.
ומה שכתב שצד השיער "נתקן", פירושו מריחת חומרי העיבוד שעל ידם נעשה צד השיער מתוקן לכתיבה. והוא עפ"י מה שכבר תיארנו את סדר העיבוד שהיה נהוג בספרד והוזכר בדברי כמה מרבותינו הראשונים, שלא היו שורים את העור במי עפצים, אלא מורחים עפצים לצד שיער כדי להכשיר צד זה לכתיבה^[30]. וכפי הנראה גם הרא"ש ידע את אופן העיבוד בגוויל הנהוג בספרד, שהרי הוא העיד שמנהג ספרד לכתוב מזוזות על גוויל. ולפי זה יש לפרש מה שכתב שמצד בשר לא נתקן, כלומר שמצד בשר לא נמרח חומר עפצי המכשיר את צד הבשר לכתיבה. עיבוד גווילים זה היה נוהג בטורקיה עד הדורות האחרונים, כפי שניתן לראות מבחינת ספרי התורה שיש בידינו מקהילות אלו. מ"מ ניתן לדייק מדברי הרא"ש, שלצד בשר אמנם לא תוקן כצד שיער, אבל אכן גורד מצד בשר כבצד שיער. ולפ"ז יתפרש לשון "גוויל" המורה על חוסר תיקון – דקאי על צד בשר אשר איננו מתוקן לכתיבה.
אמנם לפ"ז יש לתמוה, דלכאורה משמע מדברי הרא"ש שאם יוכשר מקום הבשר לכתיבה, כגון ע"י מריחת עפצים על צד בשר, כבר אין שם גוויל עליו, כיון שהוא מתוקן לכתיבה מצד בשר. וזה תימה, שהרי מבואר בירושלמי (הביאו הרא"ש בהל' ס"ת סי' כ'), שגוויל שכתב בו לצד בשר פסול, וכמו שביארנו לעיל דמוכח בירושלמי דמיירי בגוויל שהוכשר לכתיבה גם מצד בשר^[31], וכדברי ר' אחא בנוגע לקלף ודוכסוסטוס, וא"כ גם אם עור הגוויל הוכשר לכתיבה מצד בשר עדיין שם גוויל עליו.
ונראה לבאר את דברי הרא"ש על פי המבואר מדברי מרן. מרן בשולחן ערוך (יו"ד רע"א ס"ג) כתב וז"ל: "כותבין ספר תורה על הגוויל, והוא העור שלא נחלק". ויל"ע מהיכן הביא מרן לשון זה שגוויל היינו שלא נחלק, שהרי בבית יוסף אחר שהעתיק דברי הטור שכתב "פירוש גוויל עור שנגרר ונתקן במקום השער ובמקום הבשר לא נתקן", כתב וז"ל: "כך פירשו התוספות בפרק המוציא יין (ע"ט ב' ד"ה קלף) והרא"ש בהלכות ס"ת, והביאו ראיה מדאמרינן בריש בתרא (ג' א') גוויל אבנין דלא משפיין". ולא הביא משום פוסק לשון זה "שלא נחלק", ומה ראה לכתבו בשולחנו הטהור. אכן, לשון זה נמצא בדברי הר"ן בחידושיו (שבת ע"ט ב' ועל הרי"ף ל"ג ב') וכן בדברי הריטב"א והחי' המיוחסים לר"ן שם.
אמנם, נראה שהוקשה למרן בדברי הרא"ש, שלכאורה דבריו כפשוטם הם נגד דברי הירושלמי, כפי שהוכחנו לעיל מדברי הירושלמי שצד הבשר של הגוויל ראוי לכתיבה, והיאך כותב הרא"ש דמצד בשר מותר רק לגרד ולא לתקן לכתיבה. ולכן פירש מרן את כוונת הרא"ש שגוויל לצד בשר לא נתקן, היינו לא הוסר הדוכסוסטוס, וכמבואר בר"ן שם. וגם מלשון הרא"ש עצמו יש לדייק כן, שהרי מיד לאחר שביאר מהו גוויל ממשיך הרא"ש ואומר וז"ל: "וקלף ודוכסוסטוס היינו עור שנחלק לב' ונקרא הצד שכלפי העור קלף והצד שכלפי בשר נקרא דוכסוסטוס". וכיון שקלף ודוכסוסטוס הוא עור שנחלק, בהכרח שגוויל לא נחלק, ונמצאו דברי הרא"ש ודברי הר"ן אחד, ולא תקשי מהירושלמי על הרא"ש. ואין לתמוה היאך אנו מפרשים לשון "תיקון" שפירושו הסרת הדוכסוסטוס, ומה ענין זה לזה, דכבר ביארו רבותינו הראשונים ההולכים בשיטת בעלי התוספות, שבהסרת הדוכסוסטוס מתגלה המקום היותר ראוי לכתיבה של הקלף. מקום הכתיבה הראוי לפני שמסירים את הדוכסוסטוס (דאז העור קרוי גוויל) הוא לצד שער, ואילו אחרי הסרתו (שאז נחשב לקלף) נעשה מקום הבשר ליותר ראוי לכתיבה. נמצא דכל זמן שלא הוסר כל הדוכסוסטוס עדיין לא נחשב שנתקן צד הבשר לכתיבה. ואע"פ שאפשר לכתוב שם כתיבה תקנית, מ"מ ללא ספק צד השער הוא עדיין המקום המובחר לכתיבה. מרן, בבואו להגדיר במלים ספורות מהו גוויל, פירש שגוויל הוא עור שלא נחלק, דהיינו עור שכולל את שני חלקי העור, קלף ודוכסוסטוס, וכל זמן שלא הוסר הדוכסוסטוס או הקלף דינו כגוויל. וברור שמרן כתב זאת לאחר שראה את הגווילים בספרד, המדוקקים היטב מצד בשר, וכמו שראיתי בספרי תורה של גדולי ישראל שחיו בזמנו של מרן ולפניו, רבי משה זאברה ורבי יצחק אבוהב, מראשי גולת ספרד, ורבי סולימאן אוחנה, מגדולי חכמי צפת.
ויתכן פירוש נוסף בדעת הרא"ש. כוונת הרא"ש לפרש לנו מהו עיקרו של שם גוויל. גוויל הוא עור שמדינא אין חיוב לתקן בו את צד הבשר לכתיבה. אמנם פשיטא שמותר לגרד את השומנים מצד בשר, וזהו דבר שלא יסתפק בו אדם המבין מעט במלאכת העיבוד. וכמו שמדויק בדברי הרא"ש, שרק תיקון הוא דאין עושים בגוויל מצד בשר, אבל גירוד עושים (משא"כ צד השער, שבו גם מגרדים וגם מתקנים), וכמו שנוהגים העבדנים. ומסתברא דיש בזה גם חיוב מצד "זה א-לי ואנוהו", דבלא גירוד אין העור נאה כלל מצדו השני. אמנם, מכיוון שמקום הכתיבה על גוויל הוא לצד שער בהלכה למשה מסיני, אין כל צורך הלכתי בתיקון צד בשר לכתיבה, וכיון שאינו מתוקן לצד בשר לכתיבה, נחשב כגוויל – דבר שאינו מתוקן. אמנם אם רצה לתקן צד בשר לכתיבה תקנית, לא פסל שם גוויל, אף לדעת הרא"ש, דשם גוויל הוא על שם עיקר דינו, שאין בו צורך בתיקון מצד הבשר. המגבלה ההלכתית לגירוד מצד בשר היא שלא יסיר את שכבת הדוכסוסטוס כולה (שהיא מצד בשר), דאם הוסר הדוכסוסטוס, הרי פקע ממנו שם גוויל ודינו כקלף, מפני שכתיבתו היותר ראויה היא לצד בשר (עיין לקמן, שכן הוא הפירוש הנכון בדעת רבינו תם והמרדכי). ולכן מרן בשולחן ערוך ביקש לבאר מה הוא אותו תיקון שנחסר מצד בשר בגוויל – דהיינו הסרת הדוכסוסטוס העושה את העור לקלף, ולכן כתב "שלא נחלק".
ומאחר שלא ציין הב"י שיש חולק על דברי הרא"ש, בהכרח שדבריו בשו"ע הם מתאימים לדברי הרא"ש שהביא בב"י. נמצא א"כ שלדעת הרא"ש, כל זמן שלא הוסרה שכבת הדוכסוסטוס מצד בשר ולא תוקן צד הבשר לכתיבה שם, לא פקע ממנו שם גוויל^[32]. וראיה לדברינו, שלא נזכר בשום פוסק שדעת מרן בשו"ע חולקת על דעת הרא"ש שהביא בב"י, וע"כ שכל זמן שלא נחלק העור אין תיקונו לצד בשר מוציאו משם גוויל.
♦

שיטת רבינו תם והמרדכי

כתב רבינו תם בספר הישר (ס' רפ"ז) וז"ל: "[המוציא] קלף ודוכסוסטוס וגוויל. גוויל הוא שמתקנין אותו כנגד השער (ואח"כ) (לציר) [ולצד] הבשר מניחין אותו והגידים (נדמו) [כמו] שהוא מופשט מן הבהמה. (מהו) [וזהו] משמעותו של גוויל כדאמרי' גוויל [אבני] דלא משפיין. ועל שם כך נקרא גם הקלף כזה גוויל. ועליו ראוי לכתוב ספר תורה. וגם היא ראויה ליכתב על קלף ודוכסוסטוס. (ומשמעותן) [ומשמעותו] בלשון יון דוך סוסטוס מקום בשר. ונמצא שקלף ראוי לכתוב עליו משני צדדין. מצד בשר שנקלף ממנו דוכסוסטוס. וגם מצד שער. ודוכסוסטוס הוא אינו ראוי לכתוב עליו כי אם מצד אחד שקולפו והוא נקר' מקום שער". לשון ר"ת הובא בהלק"ט למרדכי (מנחות רמז תתקנ"ט)^[33].
תיאור הגוויל כעור שלא הוסרו ממנו גידי הבשר (כלשון רבינו תם המובא במרדכי), הוא תיאור שאינו אופייני לכל הגווילים שאנו רואים בספרי התורה מדורי דורות. כל המתבונן בכל ספרי הגוויל במאות השנים האחרונות ייווכח שבכולם נעשה גירוד משמעותי מצד בשר, ואפילו באלו המגורדים באופן מינימלי לא הושאר המצב כפי שהופשט מן הבהמה כלשון רבינו תם. זהו גם דבר הנוגד את השכל, שכן הדעת נותנת שיש להחליק וליפות את שני צידי העור, גם את הצד שאין כותבים עליו, ולא ידוע על מנהג או שיטה שיש להשאיר בדווקא את צד הבשר כשעת הפשטתו מן הבהמה. בדברי רבותינו הראשונים, כגון האור זרוע (תפלין תק"מ עיין לעיל) והמאירי, מבואר להדיא המנהג לגרד גם מצד בשר, וא"כ פליאה היא שהאור זרוע הביא את דברי רבינו תם במלואם שם. ובפרט למה שהוכחנו לעיל מההלכה שגוויל נכתב לצד בשר פסול – דשם גוויל שייך גם כאשר מכשירים את צד הבשר לכתיבה.
אמנם נראה שאין כוונת רבינו תם שאם יוסרו מהעור השומנים והגידים יפקע ממנו שם גוויל, אלא כוונתו להגדיר מהו הגוויל – עור שאינו מחויב בכל תיקון מצד בשר. וראיה לדבר ממש"כ המרדכי (הנ"ל) בהמשך לדחות את המערערים על הקלפים של זמנו שהיו מגורדים משני הצדדים וז"ל: "וקלפים שלנו דין קלף יש להם שהרי עכשיו מסיר מהקלפים הגידים והשמנונית וקליפה דקה שקורין אשקרניר^[34] וכשירים לכל דבר למזוזה ותפילין וס"ת דעיבוד שלנו חשוב ועושה מקום הבשר נוח לכתוב. וי"מ דעכשיו דין גוויל או דוכסוסטוס יש להם עתה וכותב ס"ת מצד השיער". ועל זה משיב המרדכי בתוקף: "ועליהם הכתוב אומר עינים להם ולא יראו, כי ידוע שהלבן טוב יותר ומתקיים יותר מן השחור, וכו'". טענת המערערים היא שהקלפים שלהם דינם או כדוכסוסטוס או כגוויל. וכוונתם, דכיון שהקלפים שלהם היו מגורדים מצד בשר הרבה (כעדות כל הראשונים) וכן מצד שער, הרי דינם כדוכסוסטוס או פעמים גם מצד שער לא גורדו, ודינם כגוויל. הרי להדיא שלטענת המערערים, הגם שגורדו מצד בשר הרבה והוסרו השומנים מ"מ דינם כגוויל. וגם מתוך תשובתו של המרדכי מבואר שהוא מסכים להנחת היסוד שכל גירוד מצד בשר לא מפקיע שם גוויל אלא א"כ צד בשר יותר טוב לכתיבה.
וכראיה לדברינו מצינו לאחד מחכמי אשכנז בספר האסופות (הובא בקונ' דברי אמת ושלום עמ' י"ד) שכתב להדיא כן בדעת רבינו תם. תשובה זו היא מיוחסת לאחד מתלמידי בעל הרקח. תשובה זו בצורתה ובסידורה דומה מאוד לתשובת רבינו תם (המובאת במרדכי). דשם הביא בתחילה את לשון רבינו תם ("ופי' ר"ת דגוויל הוא כשהעור שלם אלא (שהעור) [שהשער] הוסר ולצד בשר אינו מתוקן יותר לכתוב מלצד בשר"), אשר ממנו מבואר שגוויל הוא עור שאינו מתוקן לצד בשר, ושוב כותב וז"ל: "אמנם יש מעט יחידים שכותבין ספר תורה בקלפים שלנו במקום בשר כו', כדאמרינן, שגם בגוויל כשמתקנין אותו לכתוב בו כתיקון שלו מסירים ממנו לצד בשר כמו שמסירין עושי הקלפים שלנו בשעה שעושין אותו". הרי להדיא שהיו נוהגים לגרד בצד בשר גם בעיבוד של גווילים, ומבואר דאין גירוד זה מפקיע מהיות העור גוויל (ועיין לקמן כמה הותר לגרד).
לסיכום:
לדברי רבינו תם והמרדכי, הגדרת גוויל היא עור שלם, הכולל את שני חלקיו, ואשר המקום היותר ראוי לכתיבה שבו הוא צד השער. הסרת שכבה מסוימת מצד בשר אינה מפקעת ממנו שם גוויל, דכל זמן שהצד הראוי לכתיבה הוא צד שיער, אות הוא שלא הוסרה שכבת הדוכסוסטוס מצד בשר ולכן לא נעשה צד הפנים של הקלף ראוי לכתיבה. אמנם, אם יתוקן צד הבשר באופן שיהיה יותר ראוי לכתיבה מצד שער – אות הוא שאכן הוסרה שכבת הדוכסוסטוס מצד הבשר והרי אנו כותבים כעת על הקלף במקום החתך, כלומר במקום שנחתך ממנו הדוכסוסטוס, שהוא המקום העדיף לכתיבה בקלף.
♦

שיטת הרא"ה

שיטת הרמב"ן והרשב"א ותלמידיהם הר"ן והריטב"א, שגוויל שהוא עור שלא נחלק לשניים, כמבואר לעיל בלשונם. כל גווילי ספרד אשר היו לנגד עינינו (כולם מתקופה קצת יותר מאוחרת מזמנו של הריטב"א) הי מגורדים ומוחלקים היטב מצד בשר, ולפיכך תואמים ביותר להגדרת ראשוני ספרד. הרא"ה, אשר חי בספרד (בסראגוסה ואחרי כן בברצלונה), והיה חברו של הרשב"א ותלמידו של הרמב"ן, ללא ספק ראה ספרי תורה אלו. בודאי תמוה מאוד יהיה לומר שהרא"ה יפסול ספרי תורה המגורדים מצד בשר, בניגוד לדעת רבותיו ולמנהג מקומו, בלא שיודיענו על כך מפורשות. וכבר ביארנו בארוכה את שיטת הרא"ה לעיל כפי שמובאת במיוחסין לר"ן עיין שם היטב, והדברים תואמים לשיטת הרמב"ן והרשב"א ומסורת ספרד. אמנם, מצאנו בחידושי הריטב"א (החדשים) לשבת, שהובאה שיטת הרא"ה בנוסח דומה למה שהובא במיוחסין לר"ן, ברם לכאורה מבואר שם שלדעת הרא"ה כל גירוד של העור מצד בשר ואפילו מועט, מפקיע שם גוויל. אבל לפנינו נראה בס"ד, שניתן ליישב את הדברים עם שיטת כל הראשונים, באופן שאין הרא"ה חולק על שיטת רבותיו ועל המנהג הרווח במקומו.
כתב הריטב"א (שבת ע"ט) וז"ל: "ועכשיו שאין אנו רגילים לחלוק העור לשנים, הרוצה לעשות דוכסוסטוס יקלוף מן העור החצי שהוא לצד הבשר (הריטב"א הלך בשיטת הסוברים שהקלף הוא הפנימי והדוכסוסטוס חיצון לו) ויניחנו (כלומר ישאיר) על החצי של צד השער ויעבדנו במקום השער, וכן לענין הקלף יקלוף מה שלצד השער ויגררנו ויעמיד העור מה שכנגד הבשר ויעבדנו במקום הבשר^[35], אבל אם לא קלף העור אלא שהניחו שלם אף על פי שעיבדו לצד הבשר, אין עליו דין קלף (כיון שלא קילף ממנו הדוכסוסטוס) ולא דין גוויל (כיון שלא עיבדו לצד שיער), כן פירשו רוב המפרשים ז"ל".
ביאור הדברים: דעת הריטב"א כדעת הרמב"ן, שגוויל הוא עור שלא נחלק לשנים, כמבואר שם בראש הדברים וז"ל: "הגוויל הוא העור השלם שלא נחלק לשנים ומעבדין אותו במקום השער וכן הוא בירושלמי (מגילה פ"א ה"ט), ועל שם שהוא [שלם] כולו לפיכך נקרא גוויל כדאמרינן בהשותפין (ב"ב ג' א') גוויל אבני דלא משפיין". מבואר דס"ל כהגדרת הרמב"ן ודעמיה, שגוויל נקרא על שם שלמותו, מפני שהוא כולל את שתי שכבות העור – קלף ודוכסוסטוס. כל זמן שלא הוסרה אחת משתי שכבות עור אלו עדיין שם גוויל עליו. ולפי זה מדוייק מש"כ הריטב"א כאן שדוכסוסטוס יקרא רק אחרי הסרת כל הקלף (חצי העור), דאם לא יוסר דינו כגוויל, שכולל בתוכו את שני העורות.
שיטת "רוב המפרשים" כפי שמובאת בריטב"א היא (כמבואר במיוחסין לר"ן בשם הרא"ה), שעיקר הדבר המגדיר קלף או גוויל או דוכסוסטוס, הוא חלק העור ומקום עיבודו. כזכור, שיטת עיבוד הגווילים אשר הייתה נוהגת במקומו של הריטב"א היא שיטת העיבוד החלקי, דהיינו שמורחים את העפצים בצד הכתיבה בלבד (כמנהג ספרי תורכיה, אשר ניכר בהם צבעם הכהה של העפצים מצד הכתיבה בלבד). בגוויל הצד המעובד, אם כן, הוא צד שער. לפי שיטה זו, קלף, שהוא חלק הפנימי של העור, לא יהא נחשב לקלף אלא אם כן עובד לצד בשר. אם יעובד עור זה לצד שער לא ייקרא קלף כיון שלא עובד לצד בשר. והוא הדין לעור הגוויל, שאין די בכך שהוא כולל את שתי השכבות, הקלף והדוכסוסטוס, אלא בעינן נמי שיהא מעובד במקום שער, כדין גוויל. אם יקח אדם עור שלם ללא כל חלוקה ויעבדנו לצד בשר, לדעת רוב המפרשים אין זה גוויל ולא קלף. איננו גוויל, מפני שאינו מעובד לצד שיער, ואיננו קלף, מפני שלא הוסר ממנו הדוכסוסטוס. זו דעת רוב המפרשים שהביא הרא"ה הנזכר בריטב"אלה.
וממשיך הריטב"א שלפי יסוד הנ"ל שלדין קלף נצרך גם חלק העור המסויים וגם מקום הכתיבה שיהא לצד בשר, וז"ל: "ואף לפי שיטה זו אומרים כי הקלפין שלנו כשרים לתפילין שהרי גוררים מצד השער יפה יפה ומה שנשאר שמעבדין אותו לצד הבשר דינו כקלף ליכתב במקום בשר, אבל מורי (הרא"ה) היה אומר כי אפי' לא גררו ממנו כלום לצד השער, כיון שעיבדו אותו יפה לצד הבשר הרי הוא כקלף גמור לתפילין ומזוזה, והגוויל שעיבודו לצד השער והבשר נשאר בלא גרירה נקרא גוויל כאבני דלא משפיין, אבל כשנתעבד הבשר כאבני דמשפיין חשיב וקלף שמו". מבואר שנחלקו רוב המפרשים והרא"ה. לדעת רוב המפרשים בעינן גם מקום הכתיבה וגם חלק העור, ולדעת הרא"ה אזלינן בעיקר אחרי מקום הכתיבה והוא הקובע את מהות העור. לדעת הרא"ה חלוקת העור רק מסייעת להכשרת מקום הכתיבה, כגון בקלף, מקום הכתיבה הוא לצד בשר, ובדוכסוסטוס לצד שער. מעיקר הדין, קלף הוא עור שהוסר ממנו חלק הדוכסוסטוס, כמש"כ הריטב"א, והוא מוסכם לכ"ע, אלא דס"ל להרא"ה שכיון שבעור הקלף הוכשר צד הבשר שהוא מקום הכתיבה המבוקש מהלכה למשה מסיני, א"כ לא אכפת לן במה שעור הדוכסוסטוס נותר דבוק מאחוריו. וכל זה דווקא כשלא הוכשר או עובד מקום השער, אבל אם עובד גם צד השער – בזה לא דיבר הרא"ה, וכמו שיבואר לקמן.^[36]
וממשיך הריטב"א שם, "ודכו"ע לגבי דוכסוסטוס שעיבודו לצד השער, שצריך לקלוף חצי שהוא לצד הבשר או מקצתו שאם לא כן הרי הוא כגוויל שעיבודו ג"כ במקום שער". מדברי הריטב"א מבואר שבעור הדוכסוסטוס מודה הרא"ה דא"א לקבל דוכסוסטוס בלא להסיר מהעור את חלק הקלף, דאל"כ הרי הוא גוויל, שהרי אין דוכסוסטוס חלוק מגוויל במקום כתיבתם אלא רק בעוביים.
אמנם, דבר חידוש יש כאן לכאורה, שבשיטת רוב המפרשים שמביא הריטב"א, הסוברים שבלא שמגרדים מהעור את אחת השכבות לא ניתן לקבל קלף או דוכסוסטוס, כותב הריטב"א שלכולי עלמא, כלומר אף לדעת המחמירים הנ"ל, די לקלף "מקצתו" של העור שלצד בשר כדי שיהא דינו כדוכסוסטוס, והדברים צריכים עיון רב.
חדא, שהרי מבואר לעיל בדברי הריטב"א שלדעת רוב המפרשים כדי לקבל קלף לא סגי בעיבוד לצד בשר אלא בעינן גם להסיר את השכבה שלצד שער שהיא הדוכסוסטוס, ולכן לעיל פסלו עור אשר לא גורד מצד שער (דהיינו שלא הוסר ממנו הדוכסוסטוס), אעפ"י שהוא הוכשר לכתיבה מצד בשר. וא"כ היאך יתכן שלעניין דוכסוסטוס די בקילוף מקצת שכבת הקלף, דכיון שסוף סוף נשאר מקצת הקלף, מנא לן דיצא מדין גוויל. ומסברא כל עוד שנשאר מקצת הקלף שראוי לשם קלף, אפילו קלף הדק ביותר האפשרי שראוי לכתיבה, עדיין לפנינו גוויל, שהרי עדיין שכבת הקלף עומדת בו. ועוד, יל"ע במה שכתב בדעת הרא"ה שדוכסוסטוס הוא עור שהוסר ממנו הקלף מצד בשר (חצי העור) או מקצתו, שאם כוונתו לחדש שאפילו לא הוסר כל הקלף מ"מ אחרי שעובד לצד שער דינו כדוכסוסטוס, מדוע נקט שהוסר חציו כלומר החצי הפנימי כולו, הרי בזה אין כלל חידוש, וגם רוב מפרשים מודים לכך, כמו שכתב לעיל.
ולכן נראה שבעל כרחנו צריכים להשמיט את המילים "או מקצתו", באופן שלדעת הריטב"א יש להסיר כל שכבת הקלף בשלמות עד שנשאר הדוכסוסטוס בלבד.
עפ"י ביאור זה עולים דברי הריטב"א בקנה אחד עם דברי הרמב"ן והר"ן ועם דברי הרא"ה המובאים שם, ובעיקר מסכים עם מסורת הגווילים אשר מקורם בספרד. ואין לתמוה היאך נשלח יד להגיה בדברי הריטב"א, דהמעיין במבוא של המהדיר שם יראה שכתה"י למסכת שבת הוא כת"י יחיד שיש בו שיבושים רבים בחסר ויתר, והמגיהים הוצרכו להשלים בו תיבות רבות מספור. ובודאי שאין לנו לחדש שיטה שהיא נגד כל הראשונים שעברו את עין הביקורת של כל הפוסקים מכח כת"י יחיד שאינו מוגה. ואפי' אם יתעקש מאן דהו לפרש בשיטת הרא"ה המובא בריטב"א שאם מגרד מקצת העור לצד בשר שוב אינו נקרא גוויל, מ"מ העיקר להלכה כדעת רוב הראשונים שלא פסקו כן, וכדעת מרן בשו"ע, וכן מנהג ישראל בכל מקום שראינו.
♦

סיכום שיטות הראשונים

דעת הרמב"ן, הרשב"א, הר"ן והריטב"א שגוויל הוא עור שלא נחלק, וכל זמן שלא הוסרה ממנו אחת משתי שכבותיו, או הקלף או הדוכסוסטוס – דינו כגוויל. גם מדברי האור זרוע והמאירי ועוד, מבואר שהם מודים להגדרה זו של גוויל, שעל כן התירו לגרד מצד בשר. גם את שיטת רבינו תם והמרדכי ניתן לפרש באופן המתיישב עם דברי שאר הראשונים, ובפרט לאור מסורת ישראל לגרד את הגוויל או על כל פנים לתקנו מצד בשר לכתיבה, ובעל כרחנו דהם נקטו דגירוד זה אינו מפקיע שם גוויל.
♦

דעת מרן השולחן ערוך

לעיל אות ו' ביארנו דברי הרא"ש עפ"י דברי מרן בב"י ובשו"ע, ועתה נחזור לבאר את דעת מרן עפ"י מה שנתבאר לעיל.
כתב מרן בשולחן ערוך (סי' רע"א) וז"ל: "כותבין ספר תורה על הגוויל, והוא העור שלא נחלק". לשון מרן מורה בבירור של זמן שלא הוסרה שכבת הדוכסוסטוס (כלומר השכבה שלצד בשר, לדעת מרן הסובר כדברי התוס' ודעימי') עדיין נחשב העור כגוויל, וא"כ מותר לגרד את הגוויל מצד בשר כל זמן שנשארו בעור שתי שכבות. בבית יוסף העתיק מרן את לשון הרא"ש שגוויל הוא עור שגורד ותוקן מצד שער אבל מצד בשר לא תוקן. וצריך ביאור מדוע בבואו להגדיר בשו"ע מהו גוויל לא נקט בלשון הרא"ש אלא בחר לו את לשון הרמב"ן והר"ן (ואע"פ שלא נזכרו שם), אשר ממנו עולה קולא ברורה שאינה משתמעת מדברי הרא"ש, שהרי מדברי הרא"ש ניתן להבין שאין לתקן את הגוויל לצד בשר כלל, ואילו בדברי מרן נופלת משמעות זו, ומשמע שכוונתו לאפוקי מפירוש זה ולהתיר גירוד ותיקון לצד בשר. אמנם לעיל ביארנו שגם הרא"ש סובר כן, כדמוכח ממה שכתב בסמוך שם וז"ל: "וקלף ודוכסוסטוס היינו עור שנחלק לשנים". וכיון שקלף ודוכסוסטוס אינם מתקבלים אלא ע"י חלוקה גמורה של העור לשנים, הרי משמע דכל זמן שלא נחלק העור לשנים דינו כגוויל. ומזה למד מרן שדעת הרא"ש כהרמב"ן והר"ן.
ונראה לבאר עוד את כוונת מרן במה שלא העתיק לשון הרא"ש שכ' דגוויל אינו מתוקן לצד בשר, מפני שהגדרת "לא תוקן" אינה ברורה, וכמו שביארנו לעיל (אות ה'), שמדברי הירושלמי מוכח להדיא שגוויל ראוי לכתיבה גם לצד בשר. וא"כ בעל כרחנו לפרש לשון "לא תוקן לצד בשר" דר"ל לא תוקן היטב לכתיבה כמו צד שער, וכל זמן שלא הוסר הדוכסוסטוס מצד בשר עדיין נחשב שלא תוקן, כיון שהמקום היותר ראוי לכתיבה הוא צד שער שבו, ולכן דינו כגוויל.
ונראה שמרן עמד על דקדוק זה בדעת הרא"ש באופן מיוחד, מאחר שעמדו לנגד עיניו ספרי התורה של קהילות הספרדים, שהיו מגורדים ומוחלקים היטב מצד בשר, כפי שניתן לראות בכל ספרי הספרדים הישנים שנותרו בידינו ללא יוצא מן הכלל, כולל הספרים המיוחסים לגדולי הדורות הסמוכים למרן, כספריהם של מהר"ם זבארה, מהר"י אבוהב ותלמיד האר"י הרב סלמן אוחנה, וכפי שראיתי בעיניי בבחינה מדוקדקת.
לסיכום: לדעת מרן גוויל הוא עור שלא נחלק לשניים. גירוד מצד בשר אינו מפקיע שם גוויל אלא א"כ גירד כל כך עד שהסיר לגמרי את חלק הדוכסוסטוס. דעת מרן שכך הפירוש גם בדברי הרא"ש, והדברים תואמים למסורת הגווילים שהיו נהוגים בספרד ע"י גדולי הדורות, וכן היא מסורת הגווילים בכל קהילות ישראל אשר נהגו לכתוב ס"ל על גוויל, כקהילות תימן, בבל וארם צובא.
ואעפ"י שלא שמענו מדברי מרן שיש חובה לגרד, מ"מ נהגו בכל קהילות ישראל לגרד, ונראה שטעמם משום "זה אלי ואנוהו" וכן כדי שהגווילים יהיו קלים יותר כאמור לעיל.
♦

רבותינו האחרונים

אחר שראינו בדברי רבותינו הראשונים שהיה מנהגם לגרד את הגווילים מצד בשר, כפי שהובא מדברי המאירי, האור זרוע ותלמיד הרקח, והוכחנו גם מדברי מרן השולחן הערוך שהדבר מותר וכשר, יש לעיין אם נמצא סתירה לזה בדברי רבותינו האחרונים.
הנה, יעויין בש"ך בסי' רע"א (ס"ק ט'), שעל מה שכתב הרמ"א בס"ג שהקלפים שלנו יותר מובחרים מגוויל ואין כותבין עכשיו על הגוויל (והם דברי מהר"י מינץ בסי' ט"ו), כתב הש"ך וז"ל: "כי הקלף הוא נאה, כי הגוויל לא הוסר ממנו כי אם השיער ובצד השני לא הוסר כלום, גם על הגוויל הייתה (הס"ת) כבדה יותר מדאי וכו'". גם המשנה ברורה סי' ל"ב בביה"ל ד"ה ולא, כתב כעי"ז וז"ל: "הגוויל – הוא העור שלא נחלק ולא הוסר ממנו רק השער ותקנו שם, ומצד הבשר לא הוסר כלום". ולכאורה משמע מדבריהם שכל שהוסר מצד הבשר כבר אין דינו כגוויל. והנה, אין זה קשה כ"כ, שהרי כבר הבאנו הרבה ראשונים שנקטו בלשונם שלא הוסר כלום ומ"מ בע"כ הביאור בדבריהם הוא שלא הוסר הדוכסוסטוס. אמנם אין אנו צריכים לכל זה, דהרי דברי הרמ"א מקורם טהור מתשובת מהר"י מינץ סי' ט"ו, ושם הייתה השאלה מדוע אין כותבים באשכנז ספרי תורה על גוויל, וע"ז הייתה תשובת המהר"י מינץ לפי דרך העיבוד הנהוגה בזמנו, שהיא בסיד, שאם נרצה לכתוב על גוויל, בעל כרחנו לא נוכל להסיר את השומנים מצד בשר, שכן ברגע שיוסרו אותם השומנים נעשה מקום הבשר מוכשר לכתיבה הרבה יותר מצד שיער, ובהכרח יהא דינו כקלף, ולכן הרוצה לכתוב ס"ת על גווילים המעובדים בסיד אי אפשר לו להסיר כלום מצד בשר, וממילא הקלף נאה יותר, וכן מפני שספר תורה הכתובה על הגוויל "כבדה יותר מדי". כל זה כתב למנהג העבדנים בארצות אשכנז, שלא נשתמרה בידם מסורת העיבוד בעפצים וכל עיבודם היה ע"י סיד. אמנם בעיבוד ע"י עפצים ידוע שאין הדבר כן, שהרי גם לאחר הסרת השומנים ולאחר גירוד היטב מצד בשר, עדיין מקום הכתיבה המועדף הוא צד שער, ובהכרח שהוא גוויל, ואזי הוא נאה ביותר וגם אינו כבד הודות לפעולות הדיקוק שעבר. ומדברי הש"ך יש הכרח לזה, שהרי הש"ך לא הגיה כלום על דברי מרן שכתב שהגוויל הוא עור שלא נחלק, וכיון שהוכחנו שכוונת מרן להתיר גירוד מצד בשר, ממילא מתברר שאף דעת הש"ך כן.
גם מתוך לשון המשנה ברורה (בביה"ל סי' ל"ב ס"ז) שכתב בהגדרת גוויל: "גוויל הוא העור שלא נחלק ולא הוסר ממנו רק השער ותקנו שם ומצד הבשר לא הוסר כלום", ג"כ מוכח כנ"ל, שבתחילה העתיק את לשון מרן שגוויל הוא עור שלא נחלק, ואחרי כן כתב שלא הוסר כלום מצד בשר. ולכאורה הוא סותר את עצמו, שמלשון "לא נחלק" משמע שאעפ"י שגירד והסיר חלקו עדין גוויל שמו כל זמן שלא נחלק ממש, ואילו מהסיפא משמע שא"א להסיר כלום. אמנם לדרכינו אין בזה קושי, דעיקר הגדרת גוויל היא עור שלא נחלק, וכדפסק מרן. אמנם מאחר שיש מצבים שבהם כדי לקבל גוויל יש להשאיר את העור כמו שהוא ממש בלא להסיר כלום, כגון בעיבוד בסיד, לכן נקט את לשון הש"ך שאין מסירים כלום מצד בשר. ועוד י"ל דהרבותא בדבריו היא לקולא, וכמו שביארנו בדעת רבינו תם, שבגוויל אין צורך להסיר את השומנים כיון שאין לכך כל השפעה על איכות הכתיבה. אמנם, אם כבר הוסרו השומנים ומקצת העור, לא פקע שם גוויל, כל זמן שלא הוסר הדוכסוסטוס מצד בשר.
♦

סימן ב' - עובי גווילים של רבותינו הראשונים

אורכו כהיקפו

איתא במסכת בבא בתרא דף י"ד ע"א: "תנו רבנן, אין עושין ספר תורה לא ארכו יותר על הקיפו ולא הקיפו יותר על ארכו. שאלו את רבי, שיעור ס"ת בכמה? אמר להן, בגוויל – ששה. בקלף בכמה? איני יודע".
ביאור הדברים: כאשר גוללים ספר תורה כולו לצד אחד, נמצא שהיריעות מגולגלות זו על גבי זו כסליל ארוך. דרישת ההלכה, שאורך כל יריעה (כלומר מצד מעלה של הס"ת עד למטה) יהיה שווה להיקפו של הס"ת כאשר הוא גלול. לדוגמה, ספר שגובהו 50 ס"מ צריך היקפו להיות 50 ס"מ. חיוב זה הוא מדין נוי מצוה כמבואר בראשונים^[37]. אמנם יל"ע בהא, דמלשון הברייתא ("אין עושין") משמע שהוא יותר מהידור מצוה בעלמא אלא גדר חיוב מדינא^[38], ונראה דמשום כך האריך הרמב"ם לבאר בתשובה ובמשנה תורה (תפילין פ"ט ה"ג) היאך יעשה כדי שיהיה הספר ארכו כהיקפו.
הקשיים הגדולים בביצועו של דין זה הלכה למעשה מתוארים כבר בגמרא (ב"ב שם). הקושי נובע משלשה פרמטרים המשפיעים על התוצאה הסופית, ולכן צריך לתאם ביניהם באופן מדוייק. האחד, עובי הגוויל, השני גובהו, והשלישי, רוחב סך היריעות (כלומר אורך הספר מבראשית עד לעיני כל ישראל) המושפע מגודל הכתב. כל שינוי באחד הפרמטרים הללו מצריך שינוי בשאר הפרמטרים. לדוגמה, ככל שגובה הספר רב יותר, כך יש להוסיף בעובי הגוויל או להגדיל את הכתב (כדי להגדיל את אורך סך כל היריעות) וכן להפך. יחס ואיזון זה בין שלושת הפרמטרים, מצריך ניסיון רב לדעת מהן המידות הרצויות של עובי הגוויל, גובהו ואורך כל הספר על מנת לקיים דין חשוב זה. ניתן להיווכח בקושי הגדול ליישם זאת מהמעשה המובא שם בגמרא: "רב הונא כתב שבעין ספרי דאורייתא ולא איתרמי ליה אלא חד". מאידך, ניכרת בגמרא התשוקה הגדולה שהיתה לרבותינו האמוראים לקיים דין זה יעו"ש.
לא כל ספרי התורה מן הדורות הקודמים אשר כתובים על גוויל קיימו דינא דגמרא להעמיד את הספר אורכו כהיקפו. כל הספרים שבהם קויים דין ארכו כהיקפו היו מגורדים היטב, ללא שום יוצא מן הכלל. מבין הספרים אשר אינם מגורדים כל כך באופן יחסי, טרם ראיתי אחד אשר אורכו יהא שווה להיקפו. ומכאן ראיה גדולה למסורת שהיתה נוהגת ברוב המקומות לגרד היטב את הגווילים מצד בשר, שהרי רק באופן זה ניתן להשיג ספר שאורכו כהיקפו, וכמו שיתבאר בנתונים מדויקים בס"ד.
♦

ספר תורה של הרמב"ם

הרמב"ם בתשובותיו ובמשנה תורה (תפילין פ"ט) האריך לבאר באופן מעשי כיצד ניתן להגיע לספר שאורכו כהיקפו. עיקר שיטתו בנויה על השוואת יחס הגובה להיקף בטרם כתיבת הספר. על מנת להגיע לאורכו כהיקפו, יש להעמיד את גובה היריעות על מידה ידועה (ששה טפחים) ואח"כ לגלול את כל היריעות כשהן מחוברות זו לזו, עד שמגיעים לגליל שהיקפו ששה טפחים כגובהו. כעת בידינו ספר ריק, ועל הסופר לתכנן מראש את הכתיבה באופן שלא יוסיף על שטח הגוויל הנתון ולא יגרע ממנו. עליו להתאים את גודל הכתב והרווחים לתכלית העומדת לפניו. זהו האופן הפשוט ביותר שהגה הרמב"ם לקיים דין ארכו כהיקפו, כאשר הפרמטר שניתן לשנותו ולתכננו באופן הנוח ביותר הושאר לבסוף, דבר הנותן מרווח פעולה לסופר. זו שיטת הרמב"ם בקיצור^[39].
ובתשובה (בלאו סי' קנ"א) כתב הרמב"ם שם באורך היאך ניתן לקיים זאת הלכה למעשה, ומתבאר מדבריו שהוא קיים זאת בעצמו וכתב ספר תורה בגוויל שארכו כהיקפו. מידת ספרו של הרמב"ם עפ"י המבואר בתשובה היא כך: גובהו, שישה טפחים – 480 מ"מ^[40]. אורך כל היריעות 1366 אצבעות (1366x20 מ"מ) – 27,320 מ"מ, כלומר 27.32 מטרים. לפי המידות שמסר לנו הרמב"ם נוכל לחשב את עוביין הממוצע של יריעות ספר התורה שעליהן כתב הרמב"ם את ספרו. נעזרתי במומחיותו של ידידי מר אדי עוזר הי"ו לחשב את עובי יריעות ספרו של הרמב"ם לפי המידות הנ"ל. עפ"י חישוביו, עוביין הממוצע של היריעות הינו 0.66 מ"מ^[41]. אמנם, לפי ניסיונותיי העובי הנכון הוא 0.5 מ"מ.
עובי של 0.5 מ"מ מעיד בוודאות על גירוד של היריעה^[42]. ולכאורה היה מקום לדחות דאפשר שהרמב"ם השתמש בעורות טלאים או בסוג עיבוד שונה מהנהוג אצלנו. אמנם זה אינו, ושתי תשובות בדבר. אחת, לעת עתה גם בעיבוד טבעי בעפצים מסורתיים, לא קיבלנו מעולם עור בעובי כזה (בעיבוד מלא). ועוד, הרמב"ם כותב (הל' ס"ת פ"ט הי"א) שכל המידות שמסר מתאימות לשימוש בעורות אילים, היינו כבשים בני שנה וחודש. עוביים של עורות הכבשים בימינו (כיום גילם של הכבשים הנשחטים אינו יותר מחצי שנה), הוא לפחות 1 מ"מ בעיבוד מסורתי, ויש להניח שכך היה גם בזמנו של הרמב"ם. וראיה לכך, שהרמב"ם בתשובה (סי' קנ"א) מביא דוגמאות לעורות המצויים ובתוך הדברים כותב: "יש עור שאורכו למשל חמשים אצבע". גוויל באורך 50 אצבעות (100 ס"מ) מצוי רק בכבש גדול יחסית, בדומה לאילים שלנו. נמצא שהעורות שבהם השתמש הרמב"ם היו גדולים, ובהכרח גם עבים, וכיון שעפ"י תיאורו הוא הגיע ע"י עורות אלו לתוצאה המיוחלת של ארכו כהיקפו, הרי מוכרח מזה שדרכם היה לדקק את העורות בשיעור ניכר מאוד.
♦

ספר תורה של המאירי

הרב המאירי בספרו קרית ספר (מאמר ג' חלק א') האריך גם הוא בסוגיית אורכו כהיקפו. גם הוא כתב ספר תורה על גוויל והשתדל להגיע לאורכו כהיקפו, אמנם רק בספרו השני עלתה לו וז"ל: "וכבר השתדלתי בכתיבת ס"ת בגוויל ולא נזדמן לי (אורכו כהיקפו) והתבוננתי אח"כ שהיתה הסבה שכיון הסופר ברחב השיטין שיעור למשפחותיכם ג"פ^[43] בכתיבה גסה שאדם רגיל לכתוב בה ס"ת, והיתה השטה מכילה הרבה אותיות (שכן בפועל כתב אותיות קטנות יותר) עד שלא היו דפי הספר עולים אלא לרכ"ז (227), והיה ארכו יתר על הקפו אף עם העמוד. והרגשתי בספר שרמזתי^[44] שהיו רחב השיטין קצר עד שהיו דפיו עולים לרע"ד (כצ"ל במקום רס"ד בנדפס)^[45], והשתדלתי לכתוב לו בתכונה זו ונזדמן לי ת"ל. והשיטין סובבין מכ"ה אותיות עד ל' (כלומר בכל שורה בסביבות 25-30 אותיות). פעמים כ"ה, פעמים כ"ו, פעמים כ"ז, פעמים כ"ח, פעמים כ"ט, ועל צד רחוק יגיעו לפעמים ליותר מל', וכן על צד רחוק יחסרו מכ"ה והיה הספר מתעבה עד שהיקפו כארכו כו', ועם כל זה צריך כונה (כלומר הדבר צריך בחינה חוזרת ואין לסמוך לחלוטין על חשבונות של ספרים אחרים), שיש גווילין עבים ויש דקים לרוב תיקונם או [צ"ל ו] עיבודם וצריך לשער העניין קודם הכתיבה על הדרך שכתבנו", עכ"ל.
ביאור הדברים: הרב המאירי, בניסיונו להשיג ספר תורה שאורכו כהיקפו, ציווה לסופר לכתוב ספר תורה שגובהו 48 ס"מ, ובו 227 עמודות, 42 שורות לעמוד, ורוחב שורה 12.5 ס"מ. בהתחשב בכך שבין שורה לשורה שתי אצבעות (4 ס"מ) נמצא אורך ספרו 16.5*227=3745.5)) 3745.5 ס"מ. התברר שאורך זה הינו קצר מדי, וכתוצאה מכך היה היקף הגוויל קטן מאורכו. בספרו השני האריך הרב המאירי את האורך הכולל של היריעות ע"י קיצור אורך השורות, דבר המוביל לעליה במספר העמודות ובהתאם לכך עליה בשטח הרווחים ביניהן. מספר העמודות בספרו השני 274, ואורך השורה 10.5 ס"מ^[46], בתוספת הגיליון שבין עמודה לעמודה – 14.5 ס"מ, נמצא שאורך ספרו השני היה (14.5*274=3973) 39.73 מט', כשני מטר יותר ארוך מספרו הראשון.
לפי חישובינו, עוביין הממוצע של יריעות שני הספרים הוא 0.48 מ"מ. לפי ניסיונותיי (עיין לעיל) עובי התואם יותר הוא כ-0.37 מ"מ (יש לשער שסיבת ההפרש בין החישוב למציאות היא שלא ניתן לגלול את הס"ת בלא שיווצרו רווחים כל שהם בין היריעות, שהרי לא ניתן למתוח את הגלילה לגמרי אלא בע"כ נשאר מעט רווח). עובי זה תואם את עוביים של ספרי ספרד של הרב משה זאברה, הרב יצחק אבוהב והרב סולימאן אוחנה, כפי שמדדתי בעצמי.
עוביין הדק של היריעות יכול להיות נובע אך ורק מגירוד הגווילים, כמסורת העבדנים עד היום. שלא כבספרו של הרמב"ם, אשר העיד עליו כותבו שהשתמש בו בעורות של איל (ולכן עובי היריעות לפי חישובינו גדול יותר), המאירי השתמש כנראה בעורות של כבשים או עיזים צעירים יותר. החילוק בעובי היריעות בין ספרו של הרמב"ם לספרו של המאירי נובע ממספר השורות בכל עמודה. דעת הרמב"ם היא דאין לכתוב ספר תורה פחות מארבעים ושמונה שורות. בפועל כתב הרמב"ם 51 שורות לעמוד, וכתוצאה מכך הגיע ספרו לאורך של 27 מטרים. מאידך, דעת המאירי שהעיקר להלכה כדעת הגאונים שמספר השורות לעמודה 42. כתוצאה מכך מתקבל ספר ארוך יותר, לפיכך, כדי להגיע בספר שגובהו 48 ס"מ להיקף שגם הוא 48 ס"מ, יש לצמצם באחד הפרמטרים האחרים, או להקטין את הכתב כדי לקצר את אורך הספר ובהתאם לכך את היקפו, או להשתמש בגווילים דקים יותר הגורמים להקטנת נפח הספר. הרב המאירי בחר, כמבואר בספרו, באפשרות השניה. לא בכדי מצא הרמב"ם לנכון להדגיש בהלכות ס"ת שספר שארכו כהיקפו עפ"י הכללים שכתב מתקבל ע"י עורות אילים דווקא, מפני ששימוש בעורות דקים יותר בעמודה צפופה בת 51 שורות יוביל בהכרח לספר דק שהיקפו פחות מגבהו. גם הרב המאירי מתייחס בדבריו להשפעתו הישירה של נתון זה של מספר השורות בעמודה על היקפו של הספר וז"ל: "וגדולי המחברים (הרמב"ם) שכתבו ארבעים ושמנה לא ידענא מאין להם כן, אלא שאפשר מכוונים כן לענין ארכו כהיקפו, וכו', אלא שהגאונים כתבו שבמ"ב שטין של ארך לשיעור הרֹחב מזדמן בנקל להיות אורכו כהיקפו על הדרך שיתבאר". אם נרצה ליישב את דברי הרמב"ם עם דברי הגאונים במה שנראה לכאורה כמחלוקת במציאות, על כרחינו נצטרך לומר שדברי הגאונים מכוונים לספר שיריעותיו דקות, ולכן יזדמן ארכו כהיקפו דווקא ע"י כתיבת 42 שורות בעמודה ולא יותר.
ללא ספק זו ראיה מכרעת מדברי גאוני הדורות שהגווילים המקובלים ביניהם מתקופת הגאונים והלאה היו דקים מאוד, דבר שלא ניתן להשיגו אם לא ע"י גירוד שכבה משמעותית מאוד מהעור.
♦

ספר תורה של רבי שם טוב ב"ר אברהם אבן גאון בעל המגדל עוז

כתב המגדל עוז בלכות תפילין (פ"ט) וז"ל: "זה מעשה ידיו (של הרמב"ם), ויועיל להדריך כל הרוצה לכתוב בעורות אילים וכיוצא בהן כדרך שעשה הוא ז"ל". ואח"כ מוסיף בעל מגדל עוז דברים משלו: "ואני אומר כי הס"ת שכתבתי אני רוחב הדפים ברובו מלא כל דף כמלא ארבע אצבעות של היד מחוברות זו עם זו מדודות בקשר האמצעי שהן פחות מעט מארבע בגודל, ומנין השיטין שבכל דף ודף מ"ח, ושיעור הגיליון של מעלה ושל בין הדפין כמלא אצבע ואמה הסמוכין זה לזה והגיליון של מטה אצבע ואמה וקמיצה סמוכות זו לזו והעורות גדיי עזים טובים דקים עבודים בעבודת הגווילים כהלכה ואורך כל גוויל ר"ל גובה הס"ת י"ז אצבעות בגודל וסימניך טוב בגימטריא שם טוב. וזה יועיל למי שירצה לכתוב כתיבה דקה ועורות דקים לאורכו כהיקפו יפה בתכלית היופי".
רבי שם טוב, תלמיד הרשב"א, ביקש כפי הנראה לכתוב ס"ת קטן וקל יותר, לפיכך רצה להשתמש בגווילים דקים (המתוארים על ידו כמעובדים "כהלכה", משמע כמקובל בעיבוד המשובח ביותר, ולא כעיבוד הרמב"ם שהוכרח להשאירם עבים יותר מהמקובל). כדי להשיג מידת ארכו כהיקפו בספר קטן שגבהו 34 ס"מ יש לקצר את אורך הספר בהתאם. עפ"י חישובינו היה אורך ספרו של בעל מגדל עוז 25 מ'^[47]. לפי חישובינו עובי הגווילים הממוצע כ-0.35 מ"מ (ולפי ניסיונותינו כ-0.27) בהשוואה לספרו של המאירי, ובהתחשב בקוטנו של ספרו, מתבאר היטב מדוע בחר ביריעות עזים דקות. רק לשׂבר את האוזן, עורות מעובדים של גדיים קטנים כפי גודל הנזכר, עוביים אחרי הורדת שומנים מצד בשר לפני כל גירוד הוא לפחות כ-0.5 מ"מ (כפי שנמסר על ידי הרב אבי שרעבי נ"י). מבואר שללא ספק יריעותיו של ספרו של הרב מגדל עוז היו מגורדים היטב על מנת להשיג ספר קטן שאורכו שווה להיקפו.
♦

ספרי תורה בזמן הרשב"ץ

בשו"ת תשב"ץ לרבי שמעון בן צמח, מגאוני ספרד שנמלט מספרד והגיע לאלג'יר, שם היה דיין בבית דינו של הריב"ש (נפטר בה"א ר"ד), יש תשובה (בח"א סי' קמ"ט) בענין קילוף שם ה' מעור הגוויל^[48]. השאלה הייתה בסופר שכתב שם ה' בטעות, והיה יכול באומנות נפלאה לקלף את השם בשלמותו על שכבת עור דקה ביותר בלא שום מחיקת השם, ונשאל הרשב"ץ אם מותר הדבר. מתוך דבריו שם בשלילת היתר הדבר, מתבאר אופיו של עור הגוויל שהיה לפניו, וז"ל, "ועוד, שהדיו הוא נבלע בגוויל ולפעמים עד שהוא נראה מבחוץ (ראה תמונה). וכשיקלף העליון נרשם רשם האות על התחתון ודבר זה נראה ודאי שהוא אסור, שהרי נפסק השם חציו בעליון וחציו בתחתון ואיך יוכל להנבא הסופר עד היכן הוא מגיע רושם בליעת הדיו", עכ"ל. מבואר שבגווילים שהיו לפני הרשב"ץ פעמים שהדיו חדר עמוק לתוך הגוויל עד שנראה מן הצד השני, וכפועל יוצא מכך לא תועיל אומנותו של הסופר לקלוף את שם ה' בשלמותו, שהרי הדיו חודר מעבר לשכבה המגורדת, לעתים לכל עובי הגוויל. בכל הגווילים של היום, אף המגורדים היטב מצד בשר כמסורת עיבוד הגווילים מדור דור, לא מצאנו תופעה מעין זו ואף לא קרוב לה. הגווילים שהיו לנגד עיניו של הרשב"ץ היו ללא ספק מגורדים ומדוקקים היטב מצד בשר עד שהיה ניתן לראות רושם האותיות מצד הבשר. בכל ספרי ספרד תורכיה ואיטליה המגורדים והדקים שראיתי וצילמתי לא ראיתי תופעה כזו כלל, דבר המעיד על היותם של הגווילים שנהגו במקומו של הרשב"ץ דקים במיוחד. בתמונה שלפנינו גוויל שבו ניכרת תופעה זו של חדירת האותיות לצדו השני של הגוויל.
לסיכום, מדברי התשב"ץ מבואר שהגווילים שהיו לפניו היו דקים מאוד ומגורדים היטב, עד שלעתים היתה הכתיבה ניכרת מצד בשר.
♦

ספר תורה של רבי יצחק אבוהב

בקונטרס התמונות, הבאנו את ספרו של רבי יצחק אבוהב (הנמצא בבית הכנסת אבוהב בצפת), שניכר בו היטב גירוד מצד בשר. בספר תורה זה יש דוגמה מאלפת לעומק הגירוד מצד בשר והשתקפות הכתב מצד בשר, וכפי שתואר בתשובת התשב"ץ הנ"ל.
♦

לסיכום

הוכחנו מדברי הראשונים, שכל ספריהם הכתובים על גוויל היו כתובים על גווילים מגורדים היטב. כן מוכח עפ"י חישוב עובי היריעות בספרו של הרמב"ם וכן בספרו של רבינו המאירי. וכן מוכח מדברי הרשב"ץ. ומסתבר לומר, שיריעות הספרים הנמצאים בידינו היום, שיצאו מתחת ידיהם של גדולי חכמי ספרד, וכפי שצולמו ותועדו על ידי (ובפרט ספרו של רבי משה זאברה), הם דוגמא מייצגת ליריעות שהיו נוהגות בזמן רבותינו הראשונים (רבי משה זאברה חי כמאה וחמשים שנה אחרי הרב המאירי).

סימן ג' - כמה הותר לגרד

אחר שהתבאר שגוויל הוא עור שלא נחלק, ואשר כולל בתוכו את הקלף והדוכסוסטוס, וכמו שפסק מרן בשו"ע, ואחר שהוכחנו שמכוח הגדרה זו יוצא היתר לגרד את הגווילים כל זמן שלא הוסרה שכבת העור שכלפי הבשר כולה, וכמנהג שנהגו בעשיית הגווילים מדורי דורות, צריכים אנו לברר כמה ניתן לגרר בצד בשר ללא חשש הסרת הדוכסוסטוס (או הקלף לדעת הרמב"ם).
כדי להכריע בשאלה זו עלינו להבין תחילה היכן הוא מקום החלוקה המדוייק בין הקלף לבין הדוכסוסטוס. והנה, מבחינה מציאותית עד כמה שעינינו מבחינות, אין בעור אלא מקום אחד שבו ניכרת חלוקה בין שתי שכבות, והיא החלוקה בין החלק הנקרא בלעז "דרמיס" לבין החלק הנקרא "אפידרמיס" ("ליצה")^[49]. אם נניח שאכן חלוקה טבעית זו היא החלוקה בין קלף לדוכסוסטוס, ולדעת הרבה ראשונים הדוכסוסטוס הוא התחתון והקלף הוא העליון, מאחר שמקום חלוקה זה הוא קרוב מאוד לפני העור מצד שער, ניתן לגרד בשופי מצד בשר ללא חשש להסרת הדוכסוסטוס (למעשה, לא ניתן טכנית להפריד את הדוכסוסטוס מהקלף ע"י גירוד מצד בשר, אלא רק ע"י קילוף הקלף מעל הדוכסוסטוס). ניתן לגרד מצד בשר באופן הנ"ל בין לדעות הסוברים שהקלף הוא הליצה, ובין לדעת הסוברים שהקלף הוא הדרמיס. אמנם עיקר השאלה, וכפי שהתבאר בספרי 'פני הקלף', היא לדעת הראשונים הסוברים שמקום החלוקה איננו בין הדרמיס והאפידרמיס, אלא החלוקה היא בדרמיס עצמו, וכן נקט מרן השולחן ערוך^[50]. חלוקה זו אינה חלוקה מציאותית, מאחר שלא ידועה לנו חלוקה טבעית בחלק זה של העור, ובהכרח חלוקה זו היא חלוקה הלכתית, וכמו שיבואר בהמשך. לפי דעתם צריכים אנו לשער מהו עומק הגירוד על מנת שישאר חלק הדוכסוסטוס וייקרא גוויל.
♦

קלפים המעובדים בסיד

ברם, טרם נבאר גדרי גירוד בגווילים צריכים אנו להגדיר מהו קלף ומהו דוכסוסטוס (לדעת מרן השו"ע).
כתב מרן בשו"ע (או"ח סי' ל"ב ס"ז) בענין קלפים שלנו שאין חולקים אותם וז"ל, "ומצד הבשר גוררים הרבה עד שאין נשאר אלא הקלף בלבד". כלומר, שכדי להסיר את הדוכסוסטוס חייבים לגרד הרבה מצד בשר. אם לא יגורד העור היטב מצד בשר, עלולים להישאר על הקלף חלקים מהדוכסוסטוס, אשר הכתיבה עליהם פסולה, כפי שכתבו האחרונים (עי' ביה"ל שם). אמנם, יש קושי לקיים את שיטת מרן הלכה למעשה, שכיון שאין החלוקה בין הקלף לדוכסוסטוס ניכרת לעין אדם, ואין בינינו מי שיודע להבחין בין שתי השכבות באופן ברור, קשה לדעת מתי באמת הוסר כל הדוכסוסטוס. בעיה נוספת היא שכיום, מחמת כמה סיבות, חלק גדול מהקלפים שלנו אינם מגורדים הרבה מצד בשר אלא מסירים את השומנים ומחליקים את העור. נמצא לכאורה שיש חשש גדול שהקלפים שלנו נכתבו על דוכסוסטוס או על גוויל לצד בשר. וכמה מגדולי החכמים והמורים נבוכו בשאלה זו ולא מצאו מענה מניח את הדעת^[51], דלכאורה מזה שאנו מכשירים קלף שכמעט אינו מגורד מצד בשר, נראה שאנו נוקטים כשיטת הרמב"ם שקלף הוא החלק הסמוך לבשר, אבל לשיטת השו"ע לכאורה קלפים שלנו פסולים.
אמנם, נראה שאין מכל אלה פקפוק על שיטת השו"ע ולא על כשרות הקלפים שלנו. ראשית יש לדעת, שאופן עיבוד הקלפים שלנו וגירודם לא השתנה כמעט במאומה ממה שהיה נהוג בתקופת הראשונים ואף קודם לכן, כפי שהארכתי בספרי פני הקלף בראיות ברורות. כל רבותינו הראשונים ההולכים בשיטות רבינו תם והתוספות האריכו בביאור הכשר הקלפים שלנו, וכל דבריהם תקפים לגבי הקלפים שלנו^[52]. ביאור הדבר הוא, שמוכח מדברי הראשונים שעיקר הסימן להסרת הדוכסוסטוס הוא איכות הכתיבה לצד בשר, וכמו שנתבאר לעיל. ברגע שהעור גורד מצד בשר במידה כזו שאיכות הכתיבה לצד בשר עולה על איכות הכתיבה לצד שער אות הוא שהוסר הדוכסוסטוסנב (עיין לעיל בהקדמה ס"ב בלשונות הראשונים).
נמצא,^[53]שכל עור אשר גורד מצד בשר, וכתוצאה מכך נעשה מקום בשר ראוי לכתיבה יותר מצד שיער, בהכרח שכבר הוסר ממנו הדוכסוסטוס, בין אם גורד הרבה, כעורות שתוארו בדברי הראשונים, ובין מעט, כמו בעורות השליל הדקים המקובלים בזמנינו^[54], לעולם מעידה איכות הכתיבה לצד בשר על הסרת הדוכסוסטוס והוי דינו כקלף. וכיון שכל הפקפוק הוא לשיטת ר"ת וסיעתו והשו"ע שפסק כשיטתם, ממילא אין לנו אלא דבריהם בתירוץ השאלה מהו החילוק בין דוכסוסטוס לקלף, ואין בכוחנו לדחות דבריהם מכח קושיות מציאותיות (שבשליל החלק המגורד דק מדי), מאחר שדבריהם ותירוצם מתאים למנהג שנהגו ישראל מזה מאות בשנים.
♦

גווילים המעובדים בעפצים

גם בגווילים שלנו כיום, עיקר מקום הכתיבה הוא לצד שער ללא שום ספק, ומאחר שלא הוסר מהם האפידרמיס בהכרח שדינם כגוויל. ואעפ"י שיתכן שבעיבוד הגווילים מגרדים מצד בשר יותר מאשר בעיבוד הקלפים, מ"מ, מאחר שאנו רואים שהקלפים שלנו ראויים לכתיבה לצד בשר יותר מצד שיער, בהכרח שכבר הוסר הדוכסוסטוס, וכן בגוויל, כיון שאנו רואים שצד השער הוא היותר ראוי לכתיבה, בעל כרחינו שלא הוסר לגמרי הדוכסוסטוס מצד בשר, כי אילו הוסר היה נעשה צד בשר למקום היותר ראוי לכתיבה כדין קלף.
ואין להקשות, היאך יתכן שבקלפים המעובדים בסיד אנו אומרים שבמעט גירוד מצד בשר כבר הוסר הדוכסוסטוס, ומאידך בעיבוד הגווילים שבו אנו מגרדים כ-30% מעובי העור, עדין אנו אומרים שלא הוסר הדוכסוסטוס. החילוק ביניהם נובע מחמת ההבדל בין שיטות העיבוד. וכבר ביארנו שעיקר הנידון כמה הותר לגרד (בין בגווילים ובין בקלפים המעובדים בסיד) הוא לדעת הראשונים^[55] הסוברים שהחלוקה בין הקלף והדוכסוסטוס היא בדרמיס עצמו (אשר בו אין חלוקה טבעית לשתי שכבות). לשיטה זו אין לנו הבחנה בין הקלף לדוכסוסטוס, אלא ע"י סימן זה של איכות מקום הכתיבה, המעידה אם הוסר הדוכסוסטוס או לא. בעיבוד בסיד, לאחר הסרת השומנים ומקצת העור מצד בשר, כבר הוסר חלק הדוכסוסטוס, ונעשה צד הבשר לראוי לכתיבה. ומאידך, בעיבוד הגוויל גם אם יוסר יותר, עדיין מקום הכתיבה היותר ראוי הוא לצד שער, ובהכרח דינו כגוויל. ובעל כרחינו יש לומר כן ליישב את שיטת הראשונים והשו"ע עם המציאות בשליל שהקלף ראוי לכתיבה לצד בשר לאחר גירוד מועט. ואם נפסול את השלילים הללו ישוב הפקפוק על כל הקלפים, דא"כ יש ראיה שכל יסוד הראשונים נסתר מהמציאות חלילה, וע"כ כדברינו.
נמצא לדברינו שאין לפקפק על כשרות הקלפים שלנו, שהם הם הקלפים הנוהגים בישראל מזמן הראשונים ואשר הכשיר מרן בשו"ע. כבר הראינו לעיל תצלומי ספרי תורה שהיו ללא ספק לעיני מרן, אשר מוכיחים את מנהג ספרי ספרד לגרד ולהחליק היטב מצד בשר. ומאידך, אין ספק באשר לגירוד הקלפים המעובדים בסיד, אשר גם הם היו לעיני מרן. ובהיות הדברים לכאורה סותרים זה את זה, דאם הקלף נצרך לגירוד מרובה, אזי בגוויל אסור לגרד, ואם מגרדים בגוויל משמע שלא הוסר הדוכסוסטוס בגירוד זה, וא"כ קלפים שלנו כתובים על הדוכסוסטוס – לפיכך על כרחך לומר כגדר הנ"ל וממנו אין לזוז.
♦

קלפים המעובדים בעפצים

בדורות קודמים, ככל הידוע לנו היום, נהגו לכתוב את הקלפים לתפילין על עור הדרמיס המעובד בסיד בלבד, גם בקהילות שכתבו ספרי תורה על גווילים מעופצים. אמנם, כיום ניתן להשיג קלפים מעובדים בעפצים. עורות אלו, מבחינת חלוקת העור, הינם עור הדרמיס, בדומה לקלפים המקובלים היום המעובדים בסיד, ואינם חלוקים מהם אלא באופן עיבודם שהוא בעפצים. מלבד המעלה של עיבוד בעפצים, שבו יוצאים ידי חובה גם לשיטת הרבה גאונים וראשונים הסוברים שעיבוד בעפצים הוא מעכב ועיבוד בסיד לא מקרי עיבוד שלם ודינו כקמיח (דהיינו דיפתרא, וכן כתבו הרבה אחרונים בדעת הרמב"ם) וכפשט דברי חז"ל, יש בהם מעלה נוספת, שאין בהם את הפקפוק הנ"ל מצד חסרון הגירוד אליבא דמרן. כאמור, כיום רווח המנהג שלא לגרד את הקלפים היטב מצד בשר, דבר המעלה את החשש שלא הוסר הדוכסוסטוס לשיטת מרן הבית יוסף, כמבואר לעיל.
שונה הדבר בעיבוד בעפצים. כאמור, עור המעובד בעפצים עיבוד מלא, עוביו לכל הפחות 1 מ"מ. כדי לקבל קלף דק יש לגרד הרבה מצד בשר. לדוגמה, אם ניקח עור דק יחסית, שעביו לאחר עיבודו כ-1 מ"מ, הרי שלאחר הגירוד יהא עוביו של הקלף רבע מזה, 0.25-0.2 מ"מ, נמצא שיותר מ-%75 מעובי העור גורד מצד בשר. ומאידך, בעורות המעובדים בעפצים המיועדים לגוויל מגרדים כ-%30 מעובי העור בלבד. נמצא שבגירוד הגוויל מצד בשר כפי שנהוג היום, מלבד שאין כל חשש שהוסר הדוכסוסטוס לדעת הראשונים שמרן פסק כמותם, גם מקיימים את הוראות מרן (או"ח סי' ל"ב ס"ז) כפשוטה, לגרד "הרבה" מצד בשר.
העולה מכל הנ"ל, שבעיבוד הקלף בסיד הנהוג כיום אף בעורות השלילים הדקים, לדעת הסוברים שהחלוקה בין הקלף והדוכסוסטוס היא חלוקה המבוססת על מקום הכתיבה, די לגרד מעט מצד בשר בשיעור המכשיר את צד הבשר לכתיבה, כדי שיהא נחשב הדבר כהסרת הדוכסוסטוס. ואעפ"י שהשכבה המוסרת דקה, מ"מ עפ"י הגדר שקבעו הראשונים אין לפקפק בכך שהעור המגורד הוא קלף. ומאידך, בגווילים המעובדים בעפצים, אין לחוש בגירוד מצד בשר אף לשיטות הראשונים הנ"ל, שהרי לפי אותו גדר עצמו, כל זמן שצד הבשר פחות ראוי לכתיבה מצד שער, לא יתכן לקרותו קלף, ואם באנו לפקפק בזה הרי אנו חולקים על רבותינו הראשונים.
♦

לסיכום

מסורת כתיבת הגווילים הנוהגת בקהילות הספרדים ובני תימן מדור דור, היא מסורת עתיקה המתאימה במדוייק לדברי חז"ל ולתיאור ספרו של משה רבינו המובא בגמרא (ב"ב י"ד). ספרים אלו קיימים בינינו לרוב, חדשים גם ישנים, ובכולם מוכח הן ממראה הגווילים והן מעדות המעבדים, שהם מגורדים היטב מצד בשר, ואין כלל גירוד מצד שער. גווילים אלו כשרים לפי כל שיטות הראשונים, לא מיבעי לשיטת הרמב"ם הסובר שהקלף הוא השכבה התחתונה והדוכסוסטוס הוא הקליפה שמעל העור הנקראת בפי העבדנים "ליצה", פשיטא שאין אפילו בגירוד הגדול ביותר כדי להסיר את שכבבת הדרמיס. אלא אף לשיטת הראשונים שהדרמיס עצמו (עיקר העור) נחלק לקלף ודוכסוסטוס, אין לחוש שגירוד הגווילים מסיר את שכבת הדוכסוסטוס, דאם נאמר כן, הרי כיון שמקום הכתיבה הראוי בגווילים אלו הוא לצד שער נמצא דברי הראשונים נסתרים מהמציאות, דבקלף לא יתכן שמקום כתיבתו הראוי יהא לצד שיער. וע"כ שגירוד הגווילים כשר אף לשיטתם וכפי שנתבאר לעיל באריכות.
♦ ♦ ♦