מח"ס שו"ת אבני דרך ט"ז חלקים
חרם דרבנו גרשום בקריאת מכתב של עובד זר
א. הקדמה
רבים חוששים מהתנהגותו של עובד זר או מחשש שמא הוא יעזוב ויחזור לביתו וישאיר את המטופל בודד. ובעקבות כך יש לשאול, האם קיים איסור של חדר"ג, בפתיחת מכתב/פתק (דבר אישי) של גוי/עובד-זר (וכל שאלתנו היא היכא דלא קיים חשש לחילול השם[2] בהסתכלות במכתבו).♦
ב. חרם רבנו גרשום
בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג ד סי' אלף כב) כתב "חרם תקנת הקהילות ששם רבינו גרשם מאור הגולה וכו', חרם שלא לראות בכתב חבירו ששולח לחבירו בלא ידיעתו אסור, ואם זרקו מותר". וכן הובא בכלבו (סי' קטז) שכתב בפתיחה לסימן "דין תקנת רבינו גרשום וגזרת קדמונים ז"ל", ובסימן שם כתב "חרם קדמונים וכו', ושלא לראות בכתב ששולח אדם לחבירו בלא ידיעתו ובלא רשותו". וכן כתב גם בשו"ת מהר"ם מינץ (קב אות עג). וכתב בשו"ת הלכות קטנות (א, רעו) "שאלה, מה שנוהגין לכתוב ע"ג האגרות ופגי"ן[3] אם יש בו ממש. תשובה, בלא"ה נראה שיש איסור לבקש ולחפש מסתוריו של חבירו, ומה לי לא תלך רכיל לאחרים או לעצמו". והובאו הדברים בבאר הגולה (יורה-דעה סו"ס שלד, אחר אות קכג) ושם נאמר: "דין חרם רבינו גרשום שלא לישא שתי נשים... עוד החרים וכו', חרם שלא לראות בכתב חבירו שלא ברשותו, אא"כ זרקו". וכן הובא גם בערוך השולחן (שם כא). וכ"כ גם הברכי יוסף (שם אות יד): "הפותח אגרת חבירו עובר על חרם רגמ"ה". ולכאורה יש מקום לדייק מכל המקורות דדין זה נוהג דווקא בחבירו, אך לא בגוי.אולם נראה כי דין זה תלוי בטעם איסור חדר"ג. והכי סייע בידי להגדיר הדברים הגר"ד אזולאי, דאם הוא מצד הרואה, כדי שלא ירגיל את עצמו במידה מגונה של סקרנות ומציצנות לתחום הפרטי של הזולת, וגם יש בזה עזות פנים וחציפות, וגם הוא עלול להגיע מזה לשנאת הבריות ולמחלוקת ולמריבה. או שמא הטעם הוא משום בעל המכתב ושמירת זכויותיו. דלטעם הראשון, לכאורה מסתבר כי אין לחלק בין ישראל לגוי (דהרי סו"ס ירגיל האדם את עצמו למידות מגונות). אך לטעם השני, יתכן דרבנו גרשום לא החרים לשמור על זכויות בעל המכתב אלא אם הוא מבני ישראל ובכלל "עמיתך", ולא החרים לשימור זכויות הגוי.
ומצינו בגמרא במסכת יומא (ד, ב): מנין לאומר דבר לחברו שהוא בבל יאמר עד שיאמר לו לך אמור, שנאמר (ויקרא א, א): "וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר", והדברים ק"ו, ומה כשאומר דבר לחברו בכל זאת אסור לו לגלותם לאחרים, כשבא מכתב לידו מבלי שחברו מסר לו את הדברים, כ"ש שאסור לגלותם לאחרים. וע"ע בחישוקי חמד (שם ד, ב ד"ה 'רופא שפתח').
♦
ג. טעמי איסור החרם
ואהבת לרעך כמוך
בשו"ת חקקי לב (יורה-דעה מט) לגר"ח פלאג'י דן בשאלתנו, אם מותר לפתוח מכתב של גוי, והעלה דזה תלוי בטעם האיסור. דאם האיסור הוא משום (ויקרא יט, יח) 'ואהבת לרעך', זה לא שייך בגוי, דהרי מבואר במסכת שבת (לא, א): מאן דעלך סני, לחברך לא תעביד - מה ששנוי עליך לא תעשה לחברך. וכתב הרמב"ם בספר המצוות (עשין רו): "שצונו לאהוב קצתנו את קצתנו כמו שנאהב עצמנו, ושתהיה חמלתי ואהבתי לאחי כחמלתי ואהבתי לעצמי בממונו ובגופו וכל מה שיהיה ברשותו או ירצה אותו. וכל מה שארצה לעצמי ארצה לו כמוהו, וכל מה שאשנא לעצמי או למי שידבק בי, אשנא לו כמוהו. והוא אמרו יתעלה ואהבת לרעך כמוך" (וע"ע בספר יראים סי' רכד). וכן ביאר טעם זה בשו"ת חקקי לב (יורה-דעה מט) ובספר חשוקי חמד עמ"ס יומא (דף ד עמוד נג ואילך).♦
גניבת דעת הבריות
טעם נוסף לחדר"ג כתב החקקי לב דהוא משום גניבת דעת הבריות, ולפי טעם זה הדבר שייך גם בגוי. כמבואר בגמרא במסכת חולין (צד, א) ופסק זאת הרמב"ם בהלכות מכירה (יח, א): "ואפילו לגנוב דעת הבריות בדברים אסור". וכתב המעשה רוקח: יש להסתפק אם כותי בכלל לדעת רבינו, דמדאסר לעיל במקח וממכר משמע דבדברים שרי, אך מדכתב דעת "הבריות" משמע דגם הכותי בכלל. עכ"ל. וכן פסק השולחן ערוך (חושן-משפט רכח, ו).אמנם החקקי לב ציין דהאיסור הוא דווקא אם כתוב על המכתב (ופגי"ן דרגמ"ה), אך בשו"ת רבי יהודה מילר (א, קמ) העלה שהאיסור הוא גם כאשר לא כתוב מפורש, וכתב לחזק את הדבר מכמה טעמים, וזה לשונו: "דפשיטות לשון התקנה משמע סתם אסור לראות בכתב חבירו, מסתמא דפירושו אפילו שלא נכתב ע"ז חרם. ועוד דזה כלל גדול בעניני תקנות, 'דאזלינן בכל התקנות בתר כוונת התקנה', וא"כ אין חילוק בין נכתב עליו חרם ללא נכתב עליו חרם, מ"מ אסור לקרותו, כמשמעות פשיטת התקנה. ואפילו אם נאמר דהוי ספק אם תקנו אף בלא נכתב עליו חרם, מ"מ 'הא קיימא לן ספק חרם לחומרא', כאשר הביא הגאון מוהר"ר גרשון זצלה"ה בשו"ת שלו עבודת הגרשוני (מח) שהביא שם חבל נביאים כולם נתנבאו בסגנון אחד, דספק חרם לחומרא". וכן בשו"ת הלק"ט כתב שגם אם לא כתוב, אסור להסתכל.
רכילות
מדברי שו"ת הלכות קטנות (א, רעו) נראה דזה משום רכילות, וזו לשונו: "שאלה, מה שנוהגין לכתוב ע"ג האגרות ופגי"ן אם יש בו ממש. תשובה, בלא"ה נראה שיש איסור לבקש ולחפש מסתוריו של חבירו, ומה לי לא תלך רכיל לאחרים או לעצמו".ומובא בשערי תשובה (ג, אות רכה): "חייב אדם להסתיר הסוד אשר יגלה אליו חברו דרך סתר, אע"פ שאין בגלוי הסוד ההוא ענין רכילות, כי יש בגילוי הסוד נזק לבעליו וסבה להפר מחשבתו, כמו שנאמר (משלי טו, כב) הפר מחשבות באין סוד. והשנית, כי מגלה הסוד אך יצא מדרך הצניעות, והנה הוא מעביר על דעת בעל הסוד. ואמר שלמה ע"ה (משלי כ, יט) גולה סוד הולך רכיל". וע"ע בחפץ חיים (הל' לשון-הרע סוף כלל ט).
ולפי"ז יתכן דתליא הדבר בהגדרה אם יש דין רכילות בגוי. דהרי נקט הלק"ט מצד דין "הולך רכיל מגלה סוד" (עיין בסנהדרין לא, א). ולכאורה רכילות אינה שייכת בגוי, שהרי נאמר (ויקרא יט, טז) "לא תלך רכיל בעמך" ומשמע שזה דווקא "בעמך", ולא שייך בגוי, שאינו בכלל "עמך". וכיוצא בזה כתב החפץ חיים (כלל ח סעיף ה) שדוקא במי שהוא בכלל עמיתך, עם שאתך בתורה ובמצוות.
♦
שואל שלא מדעת
בחשוקי חמד (עמ"ס בבא-בתרא ס, א עמוד רחצ) כתב דיש שלושה טעמים למה אסור לפתוח מכתב: א. משום ואהבת לרעך כמוך, ב. משום גונב דעתו, ג. משום שואל שלא מדעת - גזל (ע"פ שו"ת תורת חיים למהרח"ש ג, מז). וכתב החשוקי חמד: "ומו"ח מרן הגרי"ש אלישיב אמר דהמהרח"ש שכתב דיש בזה חשש גזל, הוא דוקא כאשר המסתכל במכתב גוזל ומפר את מחשבות בעל המכתב, אך אם רק מסתכל ואינו עושה כלום עם המידע שראה, אין בזה משום גזל". וע"ע בזה בספר שיעורי תורה לרופאים (א, נ) וביאר שם דבמקום שיש חשש לעוולה בממון, אין איסור בהסתכלות במכתב מצד גזל. ויש להעיר כי אסור לגזול את הגוי, כמבואר בגמרא בבא קמא (קיג, ב) וע"ע בדברינו בשו"ת אבני דרך (ב, עא).♦
שולח יד בפיקדון
בשו"ת קול גדול (קב) אחר שהאריך לדון אם תקנות רבנו גרשום שייכי גם בזמן הזה, כתב: אבל איני מתיר מהני טעמי דכתיבנא לראות בכתב ששולח אדם לחבירו, משום דאפילו דליתא השתא לתקנת רגמ"ה, נראה לי "דמדינא אסור לראות", ובפרט אם היא חתומה, וראיה לזה מדקיימא לן בחו"מ (רצב, כ) המפקיד ספר תורה אצל חבירו גוללו פעם אחת לי"ב חדש, ואם כשהוא גוללו פותחו וקורא בו מותר, אבל לא יפתח בגלל עצמו ויקרא, והוא הדין שאר ספרים, וכמו שאסור לקרות ממנו כך אסור להעתיק ממנו אפילו אות אחת וכו', וכתב הסמ"ע (סקמ"ה) ומינה דאם צרר וחתם הספר בקשר משונה, דגילה דעתו דקפיד בקריאתו, אסור לקרות מתוכה, ומיקרי שולח יד בפקדון וכו'. ע"כ. אם כן הכא נמי, אם יפתחנה לקרותה הוי שולח יד בפקדון והוי גזלן.♦
לאו לך אמור
לאו "אמור". כמבואר בגמרא במסכת יומא (ד, ב): מנין לאומר דבר לחברו שהוא בבל יאמר עד שיאמר לו לך אמור, שנאמר: וידבר ה' אליו מאוהל מועד לאמרי. ועיי"ש בריטב"א דהוא בבל יאמר עד שיאמר לו לך אמור (ועיי"ש בתורה תמימה). ובסמ"ג (לאוין ט) למד מכאן שאם אומר בלא נטילת רשות עובר בלאו (מ"ש עובר בלאו, דרשה זו אינה אלא אסמכתא). וע"ע במגן אברהם (קנו).♦
ד. תוקף האיסור
השדי חמד (מערכת חית כלל מ עמוד 37) כתב: ולענין חרם רבינו גרשון מאור הגולה אי חשיב כדאורייתא למיזל בספקו לחומרא עיין מ"ש (במערכת אישות סימן ב אות יט) וכן לענין ספק ספיקא בחרם רבינו גרשון. וכתב דבשו"ת הרי"מ לגאון ר' יצחק מאיר זצוק"ל שכתב (אבן העזר לו) אשר נסתפק רומ"כ אי חרם רבינו גרשון הוא מן התורה לחוש מספק על פי תשובות הספרדים שהביא הכנה"ג בספר בעי חיי לדעתי אין לחוש כלל, שמפורש בתשובות מהרי"ל (כא) אם יסכים להתיר לו נישואין אסכים וכו' ובדרבנן עבדינן עובדא והדר שיילינן וכל שכן בתקנת רגמ"ה דקיל טפי וכו', אבל על כל פנים בחרם רגמ"ה נראה כמו שכתבתי, והרי גם הרמ"א בדרכי משה (אבן העזר סי' א) הביא ג"כ לשון מהרי"ל הנ"ל דהמיקל לא הפסיד וכו', שלא גזר משום חשש איסור דאורייתא אלא תקנה בעלמא ובשל סופרים הלך אחר המיקל וכל שכן בתקנה בעלמא ע"ש. ולפי"ז בספק ניתן להקל.ועיין עוד בשו"ת יביע אומר (י יורה-דעה לט אות ב) שכתב בתו"ד: ובשו"ת הגאון הרי"מ מגור (אה"ע סי' לו) בתשובה לגר"ח מצאנז כתב, מה שנסתפק אם חרם רגמ"ה חשיב דאורייתא לחוש מספק למ"ש הכנה"ג בשו"ת בעי חיי בשם תשובות רבני הספרדים, לפע"ד אין לחוש לזה כלל, שהרי מפורש בתשובת מהרי"ל (כא) דהוי מדרבנן, ושכן דעת רבותיו, וא"כ אף שתשובות רבני הספרדים נגדם, מ"מ אין לחוש כלל, שהרי כל בני אשכנז נסמכים ע"ד מהרי"ל. ובפרט שנראה שהכנה"ג ורבני הספרדים שהביא, אשתמיט מהם תשובת מהרי"ל, שאם לא כן היו מביאים דבריו, ועכ"פ בחרם רגמ"ה מענין ב' נשים, לכ"ע הוי רק מדרבנן, שלא תיקן אלא משום קטטה. וליכא דררא דאיסורא. וע"ע בשו"ת חתם סופר (אה"ע ג) שכתב שאפילו למ"ד שחרם רגמ"ה חשיב דאורייתא, מ"מ ספקו להקל.
♦
ה. חדר"ג בחשש לעוולה
אם בעל המכתב עומד לעשות לו עוולה בממונו, התירו לפתוח המכתב (אם ע"י כך יציל ממונו), כמבואר בשו"ת חקקי לב (יורה-דעה מט) וכן משמע גם משו"ת תשובות והנהגות (ג, שפח) ומשו"ת ויען אברהם (ז, נג). וע"ע בספר אבני חושן (ח"ב עמוד תקסז). אולם, עיין היטב בחקקי לב דאף משמע דאם הוא פותח את מכתב הגוי בכדי להציל את עצמו (ולהיות מציל מידם), נראה דבאופן זה לא גזר רבנו גרשום והיתר גמור הוא, ובלבד שלא יתוודע לגוי שהוא עשה דבר זה, דאיכא חילול השם.וחזיתי בספר ארץ חיים לידידי הגר"מ ציון מובא (בעמוד קז) כי הגר"א נבנצל נשאל: האם החרם בכלל גם על מכתב של גוי. והשיב: איני יודע.
♦
ו. מסקנה
לפי דברינו נראה דאם קורא את מכתבו של עובד זר מתוך סקרנות יש בזה איסור ומרגיל עצמו למידות רעות. אך אם הוא עושה זאת בכדי להציל ממונו, יש מקום להתיר. ולענ"ד אם אינו יודע על בעיה/חשש ממשי, אין לו להסתכל במכתבו של העובד הזר.♦ ♦ ♦