בענין האם מותר לצאת מהתופת במירון על ידי שידרוך על אחרים [תגובות] - הרב רפאל סויד, הרב יוסף פרץ
ב"ה לאחר שנתפרסם מאמרי בזה, הדבר עורר גל של תגובות, של ת"ח שדנו לכאן ולכאן, וברצוני להודות לכל המגיבים, וכעת נדון בדברים כדרכה של תורה.כשהצעתי את הדברים בפני הגר"ש רוזנברג שליט"א, גאב"ד ביד"צ בני ברק, אמר שבוודאי שדברי החזון איש [יו"ד סי' ס"ט סק"א] שבדרך הצלה שרי, נאמרו רק לגבי אדם שרוצה להציל אדם אחר, אולם באדם שרוצה להציל את עצמו דברי החזון איש לא נאמרו, שעדיין שייכת הטענה שמאי חזית דדמך סמוק טפי מדמא דחברך.
ודנתי לפניו שלכאו' אין הדוחפים נחשבים רודפים, כיוון שהם נדחפים [עכ"פ ברובם הגדול], ודמי לדברי הגר"ח [בהל' יסודי התורה] שאדם שאומרים לו שיזרקוהו על תינוק, אין צריך להיהרג, כיוון שהוא כחפץ בעלמא. וא"כ ה"ה הכא. והסכים לסברא זו. אולם שוב התבוננתי שיש לדון בזה, דאפשר דשאני דיני רודף מדיני יהרג ואל יעבור, ודיני רודף אינם תלויים בדיני רציחה, ואף באופן שליכא כלל דיני רציחה, מ"מ שייך דין רודף, כיוון שזכותו של אדם להגן על עצמו, באופן שאחר מסכן אותו. וזאת, בתנאי שהסכנה נגרמת על ידי חברו, באשמתו או שלא באשמתו, ולא באופן שרק אומרים לו שאם לא יהרוג את חבירו יהרגוהו, שאז זו רדיפה דינית, ולא רדיפה מציאותית, וצ"ע בזה.
ושמעתי לדון, שכיום שהחלו לייצר רכב אוטונומי, שנוסע ללא נהג, וצריך לתכנת אותו מה לעשות במצב שאדם קופץ לכביש, האם הרכב יטה להרוג כמה שפחות אנשים. ודנו בזה עפ"י החזון איש שמותר להטות חץ, כדי להציל יותר אנשים. ולענ"ד נראה שגם לולא דברי החזון איש פשיטא שכך יש לעשות, שהלא אי"ז נחשב שהאדם שמתכנת את הרכב הוא רוצח, אלא הוא רק מייצר מצב שימותו פחות אנשים. ולדוגמא, כשחוקקו את החוק לחובת חגורת בטיחות ברכב, הייתה טענה שבמקרה של שריפה, החגורה תגרום נזק, ובדקו וראו שהסיכון מתאונות ללא חגורה גבוה יותר מהסיכון של שריפה. ופשיטא שאי"ז שייך כלל לשיקולי מסירת נפש וכדו', אלא לשיקולי תכנון עתידי, שבוודאי יש לתכנן בצורה שימותו כמה שפחות אנשים.
וכמובן שיש לחלק בין אדם שנמצא שוכב על כמה אנשים, ורוצה לצאת, ומסכן גם מי שתחתיו אם יצא [למרות שיש לדון מבחינה מציאותית, מה סכנה גדולה יותר, האם להישאר שכוב, או שלרגע אחד ידרוך עליהם], לבין אדם שרק נמחץ, ורוצה לצאת ולדחוף את כל מי שדוחף אותו מאחריו.
ואי נימא שאסור לאדם לצאת תוך כדי זה שהוא דורך על אחרים, א"כ אף כשכוחות ההצלה מגיעים, ולהם מותר להציל בדרך זו, וכמשנ"ת, אולם אם מושיטים לאדם יד כדי שיצא, וצריך לדרוך על אחרים, לכאו' שוב אסור לו לצאת.
וראיתי שהגרי"א דינר שליט"א שאל את מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א האם מותר לאדם לשקר ולומר שהוא כהן, כדי שיצילוהו לפני אחרים, ואמר שהגר"ח שאיסור שקר נדחה מפני פיקוח נפש. והדברים צ"ב, שלכאו' יש לומר שכללים אלו נקבעו על מצב שכולו הצלת חיים, ולא שייך להפר אותם מחמת הצלת חיים. וכללים אלו אינם רק כדי להחליט את מי להציל, אלא הם סדרי עדיפויות בעצם. ובזה שהוא משקר הרי הוא דוחה את זכותו של חברו הכהן באמת לקבל את העדיפות המגיעה לו על פי ההלכה.
רפאל סויד
מח"ס מנחת רפאל
♦
א. ב.
בירחון האוצר נג עמ' תא כתב ש"ב הרה"ג רפאל סויד שליט"א שאלות הלכתיות כתוצאה מהאסון במירון. באות ז' הסתפק בענין חיוב גלות באדם שדחף. שאלה זו נשלחה אלי ע"י הרה"ג גמליאל הכהן רבינוביץ שליט"א, וזה מה שהשבתי לו:עיין מכות ז' ע"ב הדפו, שדחפו בגופו. ופירש רש"י, בלא מתכוין. ע"כ. ועיין יד דוד שכתב שכוונת רש"י שלא התכוין לדוחפו, דאם היה מתכוון לדוחפו אע"פ שלא כיוון להמית אינו גולה. ע"ש. ובשיטת רש"י אזלי המאירי והריטב"א.
אמנם הרמב"ם (הל' רוצח פ"ו ה"י) כתב שדחפו בגופו הוי קרוב למזיד ואינו גולה. ועיין מרן כסף משנה שם שכתב שלרמב"ם אם דחפו במתכוון הוי שוגג, ואם דחפו בלא מתכוון הוי קרוב למזיד.
ויוצא שלדעת רוב הראשונים פטור, שהרי בנדון דידן היה מתכוון לדחוף. ואילו לדעת מרן כס"מ בדעת הרמב"ם חייב.
אמנם אין דברי מרן כס"מ פשט בלשון הרמב"ם, וגם קשים בסברא, וכמו שהקשו ערוך לנר ומראה כהן. ועיין בית מועד מרבי אלייקים גאטיניו, שלפי הגהתו ברמב"ם יוצא שג"כ פטור, וז"ל: אלא שדחפו בגופו שע"י הדחק שנכנס שם אף שראה שהיה שם אדם לא נזהר היטב ודחפו בגופו בשגגה וזהו קרוב למזיד שהיה לו להזהר כיון שראה אדם שם שלא לדוחפו. עכ"ל.
וא"כ באופן שנכנס אע"פ שראה דוחק הוי קרוב למזיד, ואם כשנכנס לשם לא היה דוחק ואחרים נכנסו אחריו ודחקוהו, אפשר להחשיבו קרוב לאונס, אמנם לכו"ע לא יהיה חייב גלות.
וה' יאמר לצרות עמו ישראל די, ויתקיים בנו ונתתי שלם בארץ ושכבתם ואין מחריד.
ג' סיון תשפ"א פנמה.
יוסף פרץ
♦ ♦ ♦