רב שכונת מעלות דפנה, ירושלם
בעניין נשיאת כלי נשק בשבת בזמן מלחמה
שאלה: בעקבות המלחמה, האם מותר לישא כלי נשק בשבת לבית הכנסת וכדומה, כדי לשמור על בטחון המתפללים.תשובה: גם במקום שיש שם חשש פיקוח נפש, אסור לטלטל ברשות הרבים או לצאת לרשות הרבים עם אקדח וכדומה. אולם במקום שיש עירוב, אין מניעה מצד איסור מוקצה לטלטל נשק במקום הצורך. ובמקומות שיש סכנה ללכת להתפלל בבית הכנסת אם לא יביאו לשם נשק, אזי ידאגו להשאיר את הנשק בבית הכנסת או שישכרו שומר גוי שישמור עליהם. ואם אין אפשרות לקיים את העצות הללו, יישארו כל הקהל בבית ולא ילכו להתפלל בבית הכנסת.
♦
הקדמה
כאשר בזמן האחרון משנאינו נשאו ראש ה"י, התעורר צורך ביישובים רבים לשאת כלי נשק כדי למנוע סכנה, ובפרט בבתי כנסת ומוסדות דת. ויש לברר באיזה מקרים ואופנים מותר לעשות כן בשבת. ונבוא לבאר בעז"ה את פרטי הדינים בזה.♦
נשיאת כלי נשק בשבת
א. כתב השו"ע (שא, ז) וז"ל, כל היוצא בדבר שאינו תכשיט ואינו דרך מלבוש והוציאו כדרך שרגילין להוציא אותו דבר חייב וכו', הלכך לא יצא איש לא בסייף ולא בקשת ולא בתריס (פי' מגן) ולא באלה ולא ברומח ולא בכלים שאינם תכשיט, ואם יצא חייב חטאת וכו', עכ"ל. ומוסיף המשנ"ב (שם, ס"ק כ"ב) שאין לצאת בסייף אפילו אם הוא חגור במתניו, מפני שדרך הוצאה היא כך בחול.ובקובץ תשובות מו"ר מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל (ח"ג סי' נ"א) דן שבמקום שיש שם עירוב המתיר בטלטול, הרי שהנידון לשאת נשק הוא רק מצד "מוקצה מחמת איסור" שהדין בו שמותר לטלטל צורך גופו, וא"כ שומר שנושא כלי זיין ועי"ז מפחדים ממנו, הרי זה נחשב לצורך גופו, ומותר.
אבל במקום שאין שם עירוב, הרי שהנידון מצד איסור "הוצאה", ואין לזה היתר. ובטעם האיסור ד'הוצאה' הביא מרן זצ"ל שם מש"כ הערוה"ש (שז, נא) וז"ל: מפני שדברים אלו אינם תכשיטין בעצם אלא לבעלי מלחמה הרי הם כבגדיו, אבל בסתם בני אדם הרי הם משא, ולכן הבעל מלחמה כמו העובד בצבא המלך הם כבגדיו, עכ"ל. ועפ"ז כותב הערוה"ש (שם, נב) וז"ל: וכן לא יצא האיש לא בשריון שלבוש בו, ולא בקסדא שהוא כובע של ברזל, ולא במגפיים שהם אנפילאות של ברזל, אף על פי שעשויים כבגדים גמורים, לפי שאינם בגדים אלא לבעלי מלחמה, ולכן אם יצא אינו חייב חטאת לפי שהם כבגדים, ורק מדרבנן אסור מטעם שכתבנו, עכ"ל. ומזה מסיק הערוה"ש שאם הוא משרת בצבא בפועל, הרי זה נחשב כלפיו לבגד ומותר ב'הוצאה' גם מדרבנן[2]. והוא הדין רומח וסייף, שלאחרים זה חיוב חטאת, מ"מ למשרת בצבא בעת ההיא, חשיב כבגד ומותר בהוצאה, עכ"ד הערוה"ש.
ומרן הגריש"א שם דחה את דבריו, שהרי הראשונים כתבו הטעם ש"פטור אבל אסור לצאת במגפיים שריון וכו' דנראה כיוצא למלחמה" [עי' רש"י ור"ן על הרי"ף (דף כז. מדפי הרי"ף)]. ואילו לפי הבנת הערוה"ש דהטעם הוא לפי שאין לובשין אותן רק בשעת מלחמה ולכן אסור ללבשן בשבת, א"כ ר"א האומר דכלים הללו תכשיטים הם לו, למה נאסר אף מדרבנן.
וגם מצד הסברא, אם בשעת מלחמה יש להם דין מלבוש לאלה הלוחמים, ייחשב בגד לכולי עלמא, כמו שכתב מרן זצ"ל בתשובה הנ"ל. ורק לגבי גברים ונשים מצינו חילוקים, כי אופן לבישתם באמת שונה זה מזה. וכמו"כ לא דמי למקל הליכה שהחיגר שאינו יכול לילך בלי מקל מותר לו לצאת בו (שו"ע שא, ז), וכשיכול ללכת בדוחק יש בזה איסור דאורייתא. כי שם השימוש הוא שימוש אחר, אבל כאן ששניהם לובשים באותו הענין לא נראה לחלק.
ב. נמצא מבואר, שאם האיסור הוא רק מצד טלטול 'מוקצה', עפ"ד מרן הגריש"א זצ"ל, יש להתיר גם להעמיד שומר יהודי עם נשק בכניסה לבית הכנסת, בתנאים מסויימים[3]. אבל אם האיסור הוא מצד איסור 'הוצאה' או העברה ד' אמות ברה"ר, אין להתיר. ולא יועיל בזה היתר דחשש 'פיקוח נפש', כי אין היתר לצאת לבית הכנסת ולהכניס את עצמו לחשש פיקוח נפש, ומכח זה נתיר לו איסור הוצאה.
ולכן במקומות שאין שם עירוב כדבעי[4], ואסור לטלטל שם, אין היתר לשאת נשק אפילו אם הוא צמוד לגופו בנרתיק וכדומה (כעין מלבוש), כדי שיוכל לשמור ולהגן מטרור בבית הכנסת, אלא יתפלל בביתו ביחידות. ובאם אפשר לנעול את הנשק בכספת בתוך בית הכנסת, שאז אין הנידון רק מצד מוקצה, בזה שפיר מותר דהוי לצורף גופו, כמו שנתבאר לעיל.
[ומה שכתב המשנ"ב (שא, ס"ק קכ"ג) לצרף להקל בזמן הזה, דלהרבה פוסקים לית לן רשות הרבים דאורייתא, עי"ש. אין הכוונה בערים גדולות שדינן כרה"ר. וזאת מלבד מש"כ במג"א שההיתר רק בצירוף של טלטול כלאחר יד, עי"ש].
♦
טלטול נשק ע"י גוי
ג. והנה לענין לבקש מנכרי שיטלטל את הנשק עבור ישראל, ברה"ר דאורייתא, כיון שזה נחשב לצורך מצוה, כבר כתב הרמ"א (רעו, ב) שיש שהתירו בזה. ואע"פ שהמשנ"ב (שם, ס"ק כ"ד) לא נחה דעתו בזה. מ"מ כאן שיש חשש סכנה למתפללים שם, יש לומר דלא גרע זה מ"חולה שאין בו סכנה" שהותרה אמירה לגוי בשביל זה (הגם שהם מכניסים עצמם לבחינה זו ד'חולה שאין בו סכנה').וידידי הג"ר ישראל בלומנטל שליט"א העיר, שלכאורה עדין יש לחוש לאמירה לנכרי, שהרי הוא מסתמא יבוא ממרחק עם מכונית ונמצא עושה מלאכה בעבור היהודי וזה הרי אסור. ולענ"ד נראה דאין לחוש לזה, שהרי מצד השכירות והתנאי ביניהם הרי הגוי יכול להישאר באזור הבית הכנסת או ללכת מרחק גדול ברגל, נמצא אפוא דמה שהוא נוסע במכונית וכדומה, כל זה עביד כן אדעתיה דנפשיה לצורך עצמו, וממילא יש לדמותו לדברי המשנ"ב (רעו, כז) שכתב וז"ל: אותו הנר שמדלקת השפחה כדי להדיח כלי אכילה שאכלו, לא מיקרי לצורך ישראל, כיון שאין גוף הישראל נהנה ממנו אלא כלים שלו מודחים והיא חייבת להדיחם, לצרכה היא מדלקת ומותר אח"כ ישראל להשתמש לנר זה אף צרכי גופו, כיון דבעת הדלקת הנר הדליקה לצרכה, עכ"ל.
וגם מצד "שכר שבת" אין חשש. דמלבד מה שענין "שכר שבת", הוא איסור על הפועל ולא על המשכיר (עי' משנ"ב שו, ס"ק כ"א). הרי כאן זה לצורך מצוה, ויש שיטה המתרת שכר מצוה אפילו ליהודי (עי' שו"ע שה, ו). ולבר מהכי, הרי ה'שכר שבת' הוא על הפעולה שסוכמה עמו, וזה השמירה בבית הכנסת, ובזה אין שום איסור מלאכה, שהרי הוא לא מטלטל ברה"ר, רק נמצא בפתח בית הכנסת. ועצם הנגיעה באקדח הרי כבר נתבאר לעיל שדעת מרן הגריש"א זצ"ל שאין בזה חשש מוקצה. ולכן יש להתיר ליתן לו שכר אפילו בלי הבלעה. ולכאורה יהיה מותר גם להעמיד שומר יהודי עם נשק בכניסה לבית הכנסת בתנאים מסויימים.
♦
להתפלל ביחידות כדי שלא יצטרכו להחזיק נשק בבית הכנסת
ד. והנה יעויין בשו"ע (שא, לג) שכתב וז"ל: אסור לצאת בשבת במעות או בכסף וזהב התפורים בבגדו. וכתב הרמ"א וז"ל, ויש מתירים במקום פסידא שירא שיגזלנו ממנו אם יניחם בבית וילך מהם. וכן נוהגין להקל אם צריך לצאת. אבל אם יוכל להיות יושב בבית ולא לצאת, לא יצא. ובמקום שאין צריך לו ויוכל להניחם בבית, יש להחמיר, עכ"ל. ומבאר המשנ"ב (שם, ס"ק קכ"ד) וז"ל: אם צריך לצאת, כגון שירא שאם ישב בבית כל היום ירגישו בו שהוא שומר מעותיו ויבואו לגזלו, עכ"ל. ומבואר שאם יש אפשרות להישאר בבית, אין היתר לטלטל מוקצה.וכן כתב הערוך השולחן (שם, סעי' ק') וז"ל: האמנם הדרך היותר טובה שלא יצאו מהאכסניא כל יום השבת כמ"ש רבינו הרמ"א ומוטב להתפלל ביחידות ולא לילך לבהכ"נ מלנהוג היתר זה, עכ"ל.
וכן שמעתי ממרן הגריש"א זצ"ל בענין מקום שאין שם מדרכות וצריכים ללכת בכביש ראשי שלא מואר טוב, ויש סכנה שיפגעו בו כלי רכב, ורוצים לצאת עם חגורת 'מחזיר אור', והורה שאין שום היתר, ואם אכן יש סכנה לצאת בלי החגורה, אזי יישארו בבית כל השבת.
ולכן בקהילות שיש שם בעיות של ביטחון המתפללים, והדרך לבית הכנסת עוברת דרך רשות הרבים, אין היתר לטלטל נשק לצורך כך, ועליהם להשאיר את הנשק בבית הכנסת או לשכור שומר נכרי שישמור עליהם בפתח ביהכנ"ס. אך אין היתר לטלטל את הנשק דרך רשות הרבים, גם אם זה יגרום שלא יבואו לבית הכנסת ויפסידו תפילה בציבור וקריאת התורה, ועליהם להתפלל ביחידות בביתם וכמש"כ הערוה"ש הנ"ל.
ואע"פ שצריך להשתדל להתפלל בבית הכנסת ולא בבית, וכן עדיף שלא לעשות מנין פרטי בבית וכדומה [וכמש"כ המשנ"ב סי' צ', ס"ק כ"ז (וראה בפמ"ג מ"ז תרלט, יד)]. וכמבואר בסוגיית הגמ' בברכות (ו, א) כמה מעלות יש להתפלל דוקא בבית הכנסת (וע"ע במשנ"ב קנה, סק"ו שעצם העכבה בביהכנ"ס היא מצוה), אבל ודאי שאין להסתכן בעבור זה, וכמש"כ הכה"ח (צ, נז) שאסור לסכן בעצמו ללכת להתפלל בציבור. ולכן במקום שחוששים לסכנה בביהכנ"ס, ישתדלו לארגן מנינים פרטיים בבתים.
♦
הכנסת כלי נשק לתוך בית הכנסת
ה. בשולי הדברים נעיר על עצם הענין להכניס כלי נשק לבית הכנסת, אף ביום חול. דהנה יעויין בגמ' (סנהדרין פב, א) שאמרו "אין נכנסין בכלי זיין לבית המדרש", וכן פסק בשו"ע (או"ח קנא, ו) וז"ל: ויש אוסרים ליכנס בו בסכין ארוך. ובמשנ"ב (שם) כתב וז"ל: לפי שביהכ"נ שהוא מיוחד לתפילה מארכת ימיו של אדם והסכין מקצר ימי אדם, עכ"ל.וראה בספר צדקה ומשפט (יב, מב) שכתב שמוטב להתפלל ביחידות ואל יכניס כלי משחית לבית הכנסת. ועל כן נראה שכדאי שהשומר יעמוד מחוץ לאולם בית הכנסת, ואם זה לא מתאפשר יש לעשות שאלת חכם.
ו. ועי' במשנ"ב (שם) שהוסיף והביא את דברי האליה רבא, שדעתו שאין להחמיר כ"א בסכין מגולה. ועפי"ז כתב האור לציון (ח"ב פרק מ"ה אות נ"ט) וז"ל: אין להיכנס לבית הכנסת עם כלי נשק וכו', ואם מכסהו באופן שאינו ניכר, מותר בכל אופן, עכ"ל.
♦
סיכום
א. במקום שאין אפשרות לשאת נשק לבית הכנסת בשבת, כי אם על ידי שהולך דרך רשות הרבים, דעת מרן הגריש"א זצ"ל שאין היתר לשאת נשק לביהכנ"ס. ואף אם קיים חשש לטרור, יישארו בבתיהם ויתפללו ביחידות, ואל יישאו נשק לביהכנ"ס.ב. אם ניתן לשמור על הנשק בכספת בביהכנ"ס, ואין צורך להעבירו ברה"ר, הרי שעצם החזקת הנשק לצורך מיגון, ע"ד מרן הגריש"א זצ"ל, אין בו איסור מוקצה ומותר.
ג. ניתן לומר לנוכרי שיטלטל את הנשק ברה"ר, עבור הישראל, ויביאנו לביהכנ"ס.
ד. ניתן לשכור נוכרי לצרכי שמירה בשבת, ואין בזה שום צד חשש 'שכר שבת', גם אם הנוכרי עושה לשם כך מלאכות דאורייתא.
♦ ♦ ♦