כולל פוניבז'
בחידוש דין שליחות באשת איש
כתב הרמב"ם בהלכות שלוחין ושותפין פרק ב הלכה ב "עושה אדם שליח איש או אשה ואפילו אשת איש ואפילו עבד ושפחה הואיל והן בני דעת וישנן במקצת מצות נעשין שלוחין למשא ומתן".ובמקור הרמב"ם דאפילו אשת איש נעשית שליח, כתב הכסף משנה דיש ללמוד זאת מדתנן בעירובין פרק חלון (דף ע"ט) מזכה לבני המבוי העירוב על ידי בנו ובתו הגדולים ועל ידי עבדו ושפחתו העברים ועל ידי אשתו אבל אינו מזכה ע"י בנו ובתו הקטנים עבדו ושפחתו הכנענים מפני שידם כידו, והזיכוי מדין שליחות הוא שהוא כאילו אותו אחר עשאו שליח לזכות בשבילו וקתני דע"י אשתו מזכה אלמא אפילו אשת איש נעשית שליח, עכ"ל.
ומבואר ברמב"ם ובכס"מ דהיה ס"ד דבכל אשת איש לא שייך לעשות מינוי שליחות, והיא גרועה מסתם אשה [דכלפיה מבואר בדוכתי טובא בש"ס ששייך בה דין שליחות ולא צריך להוכחות הנ"ל]. ולכאו' הביאור בזה הוא דהיה ס"ד דכיוון שיד האשה כיד בעלה, אין לה יד עצמית כלל, ואינה יכולה לפעול לאחרים.
♦
א. ב.
אמנם אם כן צע"ק מה הראיה שמביא הכס"מ מהא דמזכה העירוב על ידי אשתו. והרי שפיר יש לחלק דבאמת אין האשה יכולה להיעשות שליח משום שאין לה יד, ובעלה שאני, דהרי חזי' דאם נתנו מתנה לאשה קנה בעלה, דהרי מה שקנתה אשה קנה בעלה, ומ"מ אם נתן לה בעלה מתנה זכתה לעצמה כדאי' בב"ב נא:[2]. וביאור הדברים הוא דתמיד אין לה זכות בממון, אך כשהבעל עצמו נותן לה, א"כ הוא מסיר את זכותו וכוחו ממנה. וממילא גם כאן אולי באמת אין לאשת איש יד עצמית כלל, כיוון שהיא משועבדת לבעלה, ושאני עירוב, דהבעל עצמו נותן לה לזכות לאחרים. ועל כן נהי דאין זו זכיה עבורה אלא לאחרים, אך מ"מ אינה ראיה שיהיה לה כח להיות שליח כשאין לה רשות וכח מבעלה (וע' להלן אות ו' עוד סברא לחלק בין אשתו לאשת איש דעלמא, דיתכן דדוקא באשתו מהני שליחות ולא בא"א דעלמא).וצ"ל דכיוון דחזי' דיש לה כח אחיזה בתורת שליחות, מעתה מסברא נקטי' דאף כשהיא לא באה מכח בעלה יכולה נמי להיות שליח, וע' להלן אות ח מה שיתבאר היטב בזה.
ומ"מ עיקר האי דינא דאשת איש יכולה להיות שליח יש ללמוד נמי מדין עבד ושפחה כנעניים דשייך בהו שליחות כמבואר ברמב"ם ובכס"מ שם. וא"כ יש ללמוד מזה ק"ו לאשת איש, דעדיפא ידה מידייהו [וע"ע להלן אות ו מה שיש לדון בעיקר הראיה שהביא הכס"מ על כח שליחות דעבד ושפחה מההיא דעירובין].
♦
והנה עיקר הדין דמזכה על ידי אשתו, דמזה מוכיח הכס"מ שמהני שליחות באשת איש, לאו מילתא דפסיקא היא. דבמשנה בעירובין עט: איתא דמזכה את העירוב על ידי בנו ובתו הגדולים ועל ידי עבדו ושפחתו העברים ועל ידי אשתו, והכי פסק הרמב"ם בפ"א מהל' עירובין הלכה כ. אמנם התוס' שם (ד"ה ועל) ושאר ראשונים הביאו את הגמ' בנדרים דף פח: דמבואר שם דכל האי דינא דמזכה על ידי אשתו הוא רק כשיש לה בית באותו , דמגו דזכייה לנפשה זכייה נמי לאחריני. ובמסקנת הדברים חילקו בין מעלה לה מזונות לאין מעלה לה. וכן פסק הטור באו"ח סי' שסו דאם מעלה לה מזונות אינו יכול לזכות על ידה כלל, ע"ש בב"י בביאור שיטה זו.
והכס"מ שם מביא את הר"ן בביצה שכתב דכל דברי הגמ' בנדרים איירי רק אליבא דר"מ דס"ל שאין קנין לאשה בלא בעלה, אבל לרבנן דפליגי עליה, אין צריך שיהיה לה בית באותו חצר. וזו הכרעת הרי"ף והרמב"ם שפסקו דמזכה על ידי אשתו, ולא חשו להא דנדרים דאמרי' שצריך שיהיה לה בית. ובשו"ע או"ח סי' שסו סעי' י הביא את דעת הרמב"ם דתמיד מזכה על ידי אשתו, ואח"כ הביא דיש אומרים דאינו מזכה על ידי אשתו שמעלה לה מזונות, והיא דעת הטור הנ"ל.
♦
ג. ד.
ומעתה לדעת התוס' והטור דס"ל דאינו מזכה על ידי אשתו, שוב ליכא ראיה להאי דינא דמהני שליחות על ידי אשת איש. דיתכן דבכל אשת איש ליכא לדין שליחות, ומטעם שנתבאר דידה כיד בעלה מחמת שמשועבדת לו, ורק אשה בעלמא שאינה משועבדת לבעלה שייך בה דין שליחות. ובאמת הטור בחו"מ סי' קפח כשמביא את דין הכשרים להיות שלוחין לא הזכיר דמהני אפילו ב"אשת איש", אלא כתב בסתמא דעבד ואשה בני שליחות הם כיוון שחייבים במקצת מצוות ויש להם דעת.אכן הרי ודאי דאף אשת איש יכולה להיות שליח, וכפי שהוכחנו לעיל מדין עבד ושפחה שיכולים להיות שלוחין, וכפי שכותב כאן הטור בעצמו, וכ"ש אשה דידה משועבדת לבעלה פחות מהם. וא"כ ליכא לדייק מדברי הטור שלא הזכיר חידושא דאשת איש יכולה להיות שליח. וראיתי בס' צור תעודה (למהר"מ מרזוק - סלוניקי תקמ"ג) בחידושיו על הרמב"ם כאן, שביאר דמה שהטור לא הזכיר דין ד"אשת איש" שכשירה לשליחות, הוא לשיטתו בזה, דלא היה יכול לכתוב "אשת איש" בסתם משום דס"ל דאשה לבעלה אינה יכולה להיות שליח לזכות, כיוון שידה כידו וכנ"ל, ולכן השמיט להאי חידושא.
והיה מקום לדון עוד, דהטור לא ס"ל שיש רבותא מיוחדת באשת איש, דפשיטא הוא דאף שהיא משועבדת לבעלה יש לה יד גמורה, וכדחזינן דכל מה שזוכה הגוף שלה ורק הפירות לבעלה. וכל מה שכתב (בחו"מ סי' קפח הנ"ל) דאשה יכולה להיות שליח הרבותא בזה היא מצד זה דאינה חייבת בכל המצוות, ולכן צריך לכתוב דמ"מ אין זה מגרע לדין שליחות. ועל דרך הרבותא שיש בעבדים ושפחות - דאף שאינם ישראלים גמורים, מ"מ סגי בזה שחייבים במקצת מצוות ויש להם דעת. וכן משמעות לשון הטור ע"ש.
♦
והנה במה שנתבאר לן להוכיח דודאי אשה כשירה לדין שליחות ק"ו מעבד ושפחה, יש לדון בעיקר המקור דעבד ושפחה כשרים לשליחות. והכס"מ שם הביא להוכיח בחדא הוכחה מההיא דעירובין דכל מה דלא מהני בעבדו ושפחתו הכנעני הוא משום דלא נפיק מרשותו. ומבואר דבעלמא שפיר שייך בו תורת שליחות, ויכול לזכות על ידו, וכגון עבד כנעני שאינו שלו.[3]
ויש לדון בזה בדבר חדש. הנה ייסד לן המחנ"א בהל' שלוחין ושותפין סי' יא דאף שלא שייך שליחות גוי, היכא דהגוי הוא פועל שלו, שפיר מהני עשייתו להיחשב כעשיית בעל הבית. וייסד דבריו מהגמ' בב"מ דף י ע"א דאמרי' דאף דהתופס לבע"ח במקום דחב לאחריני לא מהני אף כששלחו לתפוס בעבורו, היכא שהוא פועל שלו מהני. והטעם בזה הוא דשכירות ליומיה ממכר הוא, וחשוב יד הפועל כיד רבו וכעבד, ומשו"ה גם בפועל גוי שפיר מהני מה שעשה כאילו עשאו בעצמו [ולכן כתב דאם פועל גוי תיקן לו את המעקה, שפיר יוכל לברך על זה, דחשוב כאילו עשה בעצמו את המעקה].
♦
ה. ו.
ומעתה נפלה ההוכחה מההיא דעירובין, דנמצא לפי"ז דאין להוכיח מדין עבד כנעני שלו כלל לעיקר דין שליחות בעבדים, דהרי בכל עבד כנעני שלו מהני מעשה העבד לרבו אף היכא דליכא לכל דיני שליחות, דעצם פעולתו נעמדת עבור רבו, ואף בגוי מהני בכה"ג על אף שאינו בתורת שליחות. ועל כן כל מה שלא יכול לזכות על ידי עבדו ושפחתו הכנענים הוא רק משום דהחפץ לא יצא מרשות רבו - דיד עבד כיד רבו, ואם אין חסרון זה, שפיר תועיל השליחות דהרי פעולתו נעמדת ממילא לרבו. משא"כ בעבד כנעני שאינו שלו, אולי לא מהני שליחות כללועל דרך זה יש לדחות עוד את ההוכחה של הכס"מ שהבאנו בתחילת דברינו (אות א) דמהני שליחות באשת איש מהא דיכול לזכות העירוב על ידי אשתו. דאולי באמת לא מהני שליחות באשת איש כיוון שידה משועבדת לבעלה ואי אפשר לה להעמיד עצמה לאחרים. ואשתו שאני, דהיא משועבדת לו וחשובה כפועל שלו, ועל כן הוא יכול לזכות העירוב על ידה. אמנם בזה יש לדחות, דנהי שהיא משועבדת לו, אין זה שיעבוד גמור כעבד וכפועל, דהרי אם היינו מחשיבים את זה כעבד ופועל לא תועיל זכייתה כלל, דיד עבד כיד רבו ולא נפיק מרשותיה (וזו באמת דעת הטור הנ"ל דידה כידו ואינו יכול לזכות על ידי אשתו, אך בדעת הרמב"ם דלא ס"ל הכי על כרחיך אינו כן). ועל כן אין להעמיד את כח זכייתה כעבד ופועל.
ומ"מ בעבד כנעני, דלכו"ע ידו כידו, ליכא להוכיח מההיא דעירובין, דבכה"ג אין צריך לגדרי שליחות וכנ"ל.
♦
והנה דברי המחנ"א אינם מוסכמים. הגרע"א בגליון המחנ"א שם תמה על דבריו, דלא מצינו שיכול להפר אדם את נדרי אשתו על ידי עבדו, ומכל שכן שלא מצינו כן על ידי פועל, וע"ש עוד בזה.
ועוד דנו האחרונים דלדברי המחנ"א יוצא דיש שליח לדבר עבירה בעבד ופועל, דהרי ידם כידו, ואילו מהגמ' בב"ק נא. דפריך היכי משכח"ל בור של שני שותפין אי שוו שליח הרי אין שליח לדבר עבירה ולא מוקי לה בפועל דאז מהני, מוכח דלא מהני בכה"ג. וביותר יש להוכיח, דהרשב"א בב"ק שם הקשה דנוקי לה בששלחו שליח גוי, דבו אין חסרון דשליח לדבר עבירה, ותירץ דליכא שליחות לגוי. ולהמחנ"א שפיר אפשר להעמיד בפועל גוי. ע' בשער משפט סי' קפב ס"ק א ובשער המלך פ"א מתרומות בכל זה, וע"ש שהכריעו דלא כהמחנ"א. ומאידך ע' באמרי בינה דיני הקניינים סימן יט שהביא מהראב"ן שכתב "האומר לעבדו צא וגנוב חייב האדון וכן האומר לעבדו צא וחבול בפלוני חייב האדון" ודן להוכיח דס"ל דבעבד ופועל אין צריך לכל דיני שליחות ומהני אף בדבר עבירה, ע"ש עוד בכל זה (וכן בנתיבות סי' קפח ס"ק א).
ולכאו' היה נראה להוכיח מהכס"מ דהוא פליג על המחנ"א, ומשו"ה הוכיח שפיר מהא דאילולי חסרון דיד עבד כיד רבו היה יכול לזכות על ידי עבדו ושפחתו הכנענים
♦
ז. ח.
אמנם יש ליישב בכל זה, דכאן לא שייך לדון כלל דתועיל שליחות האדון מדין עבד ופועל. דהרי האדון רוצה שיזכו לאחרים, ואילו כל יסוד הכח בהעשיה של העבד והפועל דאין צריך בהם לכל דיני שליחות, הוא משום דפעולותיהם נעמדות ממילא עבור בעליהם. ועל כן כל זה יכול להועיל כלפי מה שהאדון עושה בעצמו, אך לא במקום דין "זכין", דהרי הם צריכים להיעמד עבור הזוכה. ואף שהאדון מסכים שיעמידו את עצמם עבור האחר, זה לא יכול להועיל, דהרי אין להם יד לזכות כלל. ואשר על כן שפיר מוכיח הכס"מ, דאם מבואר דהעבד והשפחה היו יכולים ליצור דין זכיה לאחרים אילולי חסרון דיד עבד כיד רבו, שפיר מוכח שהם שייכים לעיקר הפרשה דשליחות.ומעתה לדרך זו מובן טפי מה שהערנו על דברי הכס"מ שהוכיח מהא דמזכה העירוב על ידי אשתו דיש שליחות באשת איש, דאולי אשתו שאני דנותן לה רשות. דכל זה שייך כשנותן לה עבור עצמה, שאז הוא מסלק זכותו ממנה ויש לה יד עצמית לזכות, אבל כאן שהיא באה לזכות לאחרים, והוא משאיר לעצמו את זכותו בה לגמרי, אם היה חסרון באשת איש שאינה יכולה להיות שליח מחמת שיעבודה לבעלה, גם כאן לא היה מהני זכייתה. ומוכח היטב דיש שליחות באשת איש.
♦ ♦ ♦