ראש בית ההוראה "טהרה כהלכה"
מח"ס טהרה כהלכה, יום הטבילה ועוד
נתניה
חולי אוזניים - איך אפשר לטבול?
חלק ראשון: כללים הלכתיים * חלק שני: סוגי הבעיות הרפואיות השכיחות, ודיון בהן * חלק שלישי: תשובות הראשל"צ ומניעת מכשול * חלק רביעי: מסקנא דדינא
נשאלתי זה מספר פעמים מנשים הסובלות מבעיות אוזניים, חלקן סובלות מבעיות כרוניות וחלקן מבעיות זמניות, אשר הטבילה היא סכנה וצער עבורן. ונתתי אל לבי לברר כיצד הדין, מתוך לימוד בספרי רבותינו הראשונים והאחרונים שעסקו בנושא, וכן מבירור מול רופאים חשובים. והתקשיתי מאוד למצוא פתרון הולם למצוקתן של אותן נשים, מאחר שפעמים רבות הניסיון להשתמש בתכשיר ה'נכון' מהצד ההלכתי לא נתן פתרון למצוקה הרפואית וכן ההפך. ובפרט שחלק מהפתרונות ההלכתיים, לטענת רופאים שדיברתי עמם וביררתי מולם את יעילותם, פעמים נמצאו כסכנה בפני עצמם. ואף אם לא נמצאו הפתרונות כמסוכנים ממש, מ"מ לא היו די יעילים בשביל להבטיח את בריאות הטובלות. ולכן בעניותי אכתוב את אשר על לבי, ויבואו ויכריעו הגדולים, וזה החלי בעזר צורי וגואלי.♦
חלק ראשון: כללים הלכתיים
א. מקור ושורש
איתא בעירובין (ד, ב) דאמר ר' יצחק דבר תורה רובו ומקפיד עליו חוצץ (דהיינו דווקא בשני תנאים אלו, שהחציצה ברוב גופו וגם שהוא דבר שמקפיד עליו), ושאינו מקפיד עליו אינו חוצץ (מהתורה, אפילו ברובו), וגזרו על רובו שאינו מקפיד משום רובו המקפיד, ועל מיעוטו המקפיד משום רובו המקפיד (אבל במיעוט ואינו מקפיד אינו חוצץ אפילו מדרבנן). וכן פסק מרן השו"ע (יו"ד סי' קצח סע' א), וז"ל: צריכה שתטבול כל גופה בפעם אחת. לפיכך צריך שלא יהיה עליה שום דבר החוצץ, ואפילו כל שהוא. ואם דרך בני אדם לפעמים להקפיד עליו, חוצץ, אפילו אם אינה מקפדת עליו עתה, או אפילו אינה מקפדת עליו לעולם, כיון שדרך רוב בני אדם להקפיד עליו, חוצץ. ואם הוא חופה רוב הגוף, אפילו אין דרך בני אדם להקפיד בכך, חוצץ: הגה: ולכתחילה לא תטבול אפילו בדברים שאינן חוצצין גזרה אטו דברים החוצצין (הגהות ש"ד). עכ"ל. ועוד, איתא בקידושין (כה, א): מעשה בשפחתו של רבי שטבלה ועלתה ונמצא עצם בין שיניה, והצריכה רבי טבילה אחרת, משום דנהי דביאת מים לא בעינן בביה"ס, מקום הראוי לבוא בו מים בעינן, שכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכו'. וכן פסק השו"ע (יו"ד סי' קצח סע' כד).ועתה נבוא לברר ולמצוא מהו הגדר של תכשיר שנעשה לשם רפואה שינתן באוזני הטובלת. האם נכנס הוא בגדר מיעוט המקפיד, והוי חציצה, או דלא הוי חציצה. ואת"ל שאינו חוצץ, האם יש הכרח דווקא שיהיה בעומק בית הסתרים עד שאינו נגלה כלל לעין, או שמא אף בנגלה לעין וגם יוצא מעט מחוץ לאוזן שרי לצורך מניעת סכנה.
♦
ב. האם בבית הסתרים הוי חציצה
ראה בטה"ב (ח"ג עמ' סד) בדבר אשה שנפל לה חולי באזנה, וחתר שם הרב במסקנת דבריו להתיר כאשר תתן צמר גפן בעומק האוזן בבית הסתרים מהטעם דהוי תרי דרבנן, בית הסתרים, ומיעוט שאינו מקפיד, עי"ש באורך. ויש לשים לב כי במסקנת דבריו שהתיר בנתינת התכשיר בבית הסתרים דווקא ולא התיר מעבר לכך, מאחר שבאותו זמן ובאותו עניין נשמע מפי הרופאים שיספיק הדבר בשביל שהאשה לא תסתכן. אך בהמשך עוד נביא את דעת רופאי זמננו וחוות דעתם לגבי פתרון זה ויעילותו בעוד כמה מסוגי מחלות האוזניים, ונברר האם הפתרון עולה בקנה אחד עם המענה הרפואי לטובלת, שהרי במידה שלא, נצטרך לברר דבר היתר ממקום אחר.♦
ג. האם דבר מהודק בבית הסתרים הוי חציצה
ועיין עוד במה שכתב בשו"ת יבי"א (ח"י יו"ד סי' נח בהערה לח"ב אות כ) אודות אשה שיש לה חולי באזנה, והזהיר אותה הרופא שאם יבואו לה מים באזנה תהיה חרשת לגמרי, וז"ל: שאפילו אם הוא (הצמר גפן) מהודק באוזן, יש מקום להקל משום דהוי תרי דרבנן, מיעוטו המקפיד, ובית הסתרים שא"צ שיהיה ראוי לביאת מים אלא מדרבנן, וכמ"ש הריטב"א בקידושין (כה, א) בד"ה מקום הראוי לביאת מים וכו', וז"ל: אומר רבינו נר"ו, דהא דבעינן שיהיה ראוי לביאת מים היינו מדרבנן בעלמא. ע"ש. וכ"כ בחידושי הרמב"ן והרשב"א שם. וידוע דתרי דרבנן חשיב כאין לו עיקר מן התורה, וכמ"ש מרן בש"ע (חאה"ע סי' כח סכ"א). ובבית שמואל (שם ס"ק נב). וגם יש לצרף מ"ש בשו"ת הרמ"ע מפאנו (סי' קי), הכלל בחציצה, דלא ניתנה תורה למלאכי השרת, ומה שהוא בחלל הגוף, א"צ שיהיה ראוי לביאת מים, ולא אמרו שצריך שיהיה ראוי לביאת מים, אלא במקום שדרכו להיות מתגלה לפעמים, כגון תוך העין ובית הסתרים והקמטים, וכן על שפת החוטם בפנים, אבל בחלל הפנימי של החוטם פשיטא שאין צריך וכו'. שכל שאין דרכו להתגלות לעולם, חשיב מקום בלוע, ואינו צריך שיהיה ראוי לביאת מים. עכ"ד. וממילא ניתן יהיה להקל אף באטם אוזניים הנכנס בעומק לבית הסתרים, דמאחר והוא תרי דרבנן וגם הרי הוא בחלל הגוף, אין צריך שיהיה ראוי לביאת מים, דזיל בתר טעמא, דאם מותר שיהיה מהודק מהני טעמי, ממילא אין הבדל אם יהיה מצמר גפן או מחומר אחר כאטם. ופשוט.אך עדיין כל זה לא יעלה מזור לסוג אטם אוזניים שאינו נכנס לגמרי אל תוך חלל האוזן, אלא חלקו נגלה מעט כלפי חוץ. שעליו לכאורה יש לומר שהוא נחשב לחציצה, שהרי המקום שמחוץ לחלל האוזן צריך שיהיה ראוי לביאת מים ונחשב שבזה האשה מקפדת, וממילא הוי כ"מיעוט המקפיד".
♦
ד. היא לא מקפידה ושאר נשים כן מקפידות
ואע"פ שהיא אינה מקפדת על האטמים (ואדרבה היא חפצה בכך), בכ"ז לכאורה עדיין נחשב כמיעוט המקפיד מאחר ששאר נשים כן מקפידות, וכפי שפסק השו"ע (יו"ד סי' קצח סע' א), וז"ל: צְרִיכָה שֶׁתִּטְבֹּל כָּל גּוּפָהּ בְּפַעַם אַחַת; לְפִיכָךְ צָרִיךְ שֶׁלֹּא יִהְיֶה עָלֶיהָ שׁוּם דָּבָר הַחוֹצֵץ. וַאֲפִלּוּ כָּל שֶׁהוּא, אִם דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לִפְעָמִים לְהַקְפִּיד עָלָיו, חוֹצֵץ אֲפִלּוּ אִם אֵינָהּ מַקְפֶּדֶת עָלָיו עַתָּה, אוֹ אֲפִלּוּ אֵינָהּ מַקְפֶּדֶת עָלָיו לְעוֹלָם כֵּיוָן שֶׁדֶּרֶךְ רֹב בְּנֵי אָדָם לְהַקְפִּיד עָלָיו, חוֹצֵץ וכו'. ע"כ. והנה חשש מרן ז"ל לשתי הדעות בראשונים, הלא הם הרמב"ם והרשב"א, שלדעת הרשב"א אם שאר נשים מקפידות, אף אם היא אינה מקפדת הוי חציצה. וממילא בנד"ד לכאורה הוי חציצה, שהרי כל אשה רגילה הייתה מקפידה – לכל הפחות לפעמים - שלא לצאת ולהיראות עם אטם אוזניים או צמר גפן, מאחר שהדבר עלול להפריע לשמיעה וכן שאינו נראה נאה בעיני רוב העולם.♦
ה. לצורך רפואה אין נקרא "מיעוט המקפיד"
אלא שביבי"א שם הוסיף עוד טעם להקל, וז"ל: אולם לפע"ד כל כה"ג אינו נקרא מיעוט "המקפיד", מכיון שהיא צריכה לכך בשעת הטבילה, ואדרבה מקפדת ע"ז להגן עליה מפני המים שלא יכנסו באזנה, חשיב מיעוט "שאינו מקפיד". ואע"פ שסתם נשים מקפידות שלא לתת צמר גפן באזניהן, מפני שזה יפריע לשמיעתן, מ"מ כל אשה שיש לה חולי באזנה כיוצא בה, בודאי שאינה מקפדת לתת צמר גפן באזנה בשעת טבילה, להגן עליה מפני המים שלא יכנסו באזנה. וכמ"ש הפנים מאירות (ח"ב סי' קמו) שכל אשה חולה כיו"ב ורופא מומחה היה אומר לה שאי אפשר להתרפאות אלא באופן כזה, ולא היתה מקפדת, חשיב מיעוטו שאינו מקפיד. והובא בסדרי טהרה (ס"ק יט). וסמך ע"ז הגאון מהרש"ם (בח"א סי' מו, דף לה סע"א). וכ"כ מדנפשיה השואל ומשיב תנינא (ח"ג סי' קח, דף מב רע"א), שכל שעושה לרפואה מן החולי שלה, בלי ספק אם היו צריכות כל הנשים לרפואה כזאת, היו עושות כן, הילכך חשיב כאינו מקפיד. עכ"ד.ומבואר דהוי כמיעוט שאינו מקפיד דלא הוי חציצה אפילו מדרבנן. ולפי טעם זה אין חילוק בין אם האטם נמצא עמוק (בבית הסתרים) לבין אם הוא יוצא לחוץ, כיון שסו"ס הוי כמיעוט שאינו מקפיד דשרי, מאחר שדנים את האשה ביחס לשאר נשים שגם להן יש את אותה בעיה, ולא לסתם נשים בעלמא שאין להן עניין באותו דבר. ואם נצא ונשאל, לא נמצא אחת מאלף, בין מי שסובלת מחולי חמור יותר ובין מי שפחות, שתקח את הסיכון הקל ביותר בסוג ההגנה שיכול למנוע ממנה היזק או חשש היזק באותה שעה שהיא נמצאת בבריכה או במקום אחר של מים, ואדרבה, היא מקפידה על כך שהאטמים באוזניה יהיו דוקא בצורה של 'הדק היטב היטב הדק'. ולמרות שחלקו יהיה נראה מעט כלפי חוץ בית הסתרים, לא תהיה לכך חשיבות בפני אותן נשים, ואדרבה יהיה נוח להן יותר בזה מאחר שכך הוא תשמישו וכן הוא בנוי ומיוצר בכדי שתוכל בקלות וביתר זהירות להכניסו מבלי לחוש שמא יחדור בעומק האוזן, כפי שהעידו כבר נשים שדבר כזה קרה להן שתחבו את הצמר גפן או אטם אוזניים בעומק יותר מדי (וכן התברר גם מול רופאים כפי שנזכיר בהמשך), וכמו כן בנקל יוכלו להוציאו מתוך האוזן לאחר השימוש מבלי לחשוש שיכנס בעומק מדאי. ומאחר שכן אין הדבר נכנס לגדרי 'מקפדת' שחוצץ.
♦
ו. אינה מקפדת כעת אך מקפדת בזמן אחר
והנה יש לדון מצד אותן נשים עצמן, שאף שאינן מקפידות בזמן הטבילה, אולם בזמן שלפני ואחרי הטבילה הן מקפידות, ואולי מחמת כן יחשב לחציצה. אולם יש ליישב שכל זה בדווקא כאשר אמנם האשה (וכן שאר נשים הנמצאות במצבה) אינה מקפדת מחד, אך מאידך גם לא ניחא לה (דהיינו שאין לה תועלת בדבר), אבל באופן שלא רק שאינה מקפדת אלא גם ניחא לה בזמן הטבילה (שיהיה עליה אותו דבר שימנע ממנה סכנה), בכה"ג לא הוי חציצה, וכפי שכתב בשו"ת אמרי יושר (סי' פב), ובשו"ת מהרש"ג (ח"ב סי' קצז). ועוד, שמצינו בפוסקים כמה טעמים נוספים מדוע אזלינן בתר שעת הטבילה, וכפי שנבאר בהמשך בע"ה.♦
ז. האם האשה צריכה ללכת עם התכשיר לפני ואחרי הטבילה
אמנם מצינו בפוסקים, שיש המצריכים את האשה שתלך עם התכשיר (כגון צמר גפן) באוזניה למשך זמן מסויים בכדי להחשיבו כאילו הוא קבוע באוזניה וכדבר שאינו מקפדת עליו. וכמה דעות יש בדבר, י"א שצריך שתלך עמו לפחות שבוע לפני טבילתה (שו"ת חלקת יואב יו"ד סי ל), וי"א חודש (הרב שלמה זלמן אויערבאך, דבריו הובאו בנשמת אברהם, יו"ד סי' קצח, עמ' רלו), וי"א אף חצי שנה (שו"ת אבני נזר יו"ד סי' רסב).אך כבר הקשה על דבריהם בשו"ת שערי טבילה (סי' מא), מה מועיל שתרגיל עצמה למשך זמן שיחשב בכך לביטול, שהרי זה אינו מועיל אלא באופן שעצם אותו תכשיר משמש לה לרפואה, וכעין רטייה ע"ג מכה, או עכ"פ כסתימה זמנית בשיניים שמשתמשת עם הסתימה לצורך אכילה וכיוצ"ב, משא"כ הכא, שהרי היא מקפידה שלא יהיה התכשיר באוזניה לפני ואחרי טבילתה במקווה, מאחר שמפריע הדבר לשמיעתה וכיוצ"ב, וא"כ איך נעשה מכח זה דין ביטול בו בזמן שבמציאות היא מקפדת עליו. עכ"ד. ועוד, שכמה פוסקים מקילים בדבר ואינם מצריכים שתלך עם התכשיר באוזניה לפני ואחרי טבילתה מאחר שכאן מדובר במקום סכנה, ואף במקום צער התירו למרות שהיא מסירה את התכשיר מיד לאחר הטבילה וכפי שהזכרנו לעיל בדברי היבי"א. והוסיף עוד בטה"ב (ח"ג עמ' לט) בדעת הזכרון יוסף (חיו"ד סי' י) בדין אשה ששמו לה טבעת ברחמה ואינה חוצצת למרות שמקפדת להסירה בשעת לידתה, מהטעם שכל שעכשיו אינה מקפדת אע"פ שלאחר זמן מקפדת, אינו חוצץ, ואע"פ שאין זמן רב בין עתה ובין זמן קפידתה, וכן הביא בשם הגאון רי"ש אלישיב בקובץ תשובות (ח"ג סי' קכז) שאף דבזמנים מסויימים כגון שבת או בשמחת מרעים וכיוצ"ב הוא (קצב ושוחט שידיהם תמיד מלוכלכות בדם) מקפיד על הלכלוך, ודינו בזמנים הנ"ל שמקפיד עליהם, שאז באמת חוצץ, מ"מ בשאר ימות השנה שאינו מקפיד אינו חוצץ. עכת"ד. ואף הגרי"ש אלישיב הבין כן בדעת הזכרון יוסף מהטעם שאין זה דומה לטבעת רגילה ששמה האשה באצבע, שנחשבת לחציצה, מאחר דהתם מקפידה האשה לעתים מזומנות, דחוצץ משום שמסירתו בשעת לישה, והרי אם מקלע לה עיסה ללוש כמה פעמים היום או מחר מסירתו, וכמו כן אם תתעסק בשאר דברים המלכלכים, אבל אם אינה מקפדת רק פעם אחת לזמן מרובה, אינו חוצץ. עכת"ד. וכן היקל בשו"ת אמרי יושר (ח"ב סי' פב) שכל שאינה יכולה לטבול בלא זה, נחשב כאינו מקפיד, אף לולי העניין שתרגיל עצמה כמה ימים לילך עם אותו תכשיר. ועיין בשערי טבילה (סימן מא) שכתב בדעת אמרי יושר וז"ל: הרי המעיין באמרי יושר לא נמצא כלל העניין שתרגיל עצמה בזה כמה ימים, והוא לא דן אלא בב' אופנים: א. אם תמיד יש לה מוך באוזן. ב. אע"פ שאינו אלא בשעת טבילה, ג"כ מתיר, וכמו שמבואר בדבריו בח"ב סי' פב ע"פ חידושו שכל שאינה יכולה לטבול בלא זה נחשב כאינו מקפיד, אף לולי העניין שתרגיל עצמה כמה ימים לילך במוך זה. ואף בטה"ב (ח"ג עמ' ע) כתב בפירוש שהדבר הוא לרווחא דמילתא לילך לפני ואחרי הטבילה, וז"ל: ולרווחא דמילתא טוב שתרגיל עצמה להכניס צמר גפן לתוך האוזן שבוע לפני הטבילה וכו' עכ"ד.
♦
ח. אם מסירה מיד לאחר הטבילה (אי ביטול לשעה הוי ביטול)
יעויין בשו"ת שרידי אש (ח"ב ס' מד) שהגדיר את דברי הריטב"א כיסוד גדול ומוצק לנד"ד. וכך הקשה הריטב"א ממס' סוכה וז"ל: אמאי ממעט בן ח' בחלון בשבת לפי שאי אפשר ליטלו משם מטעם מוקצה, הלא הוא אסור רק בשבת ואינו ביטול עולמי? ותירץ, דטעמא דבעינן ביטול לעולם הוא רק מחשש שמא יבוא ליטלו, אבל בבן ח', שאסור ליטלו, אפילו ביטול ליום אחד הוי ביטול. ומעתה נאמר, שמה שהצריכו בחציצה שלא תהא מקפידה לעולם וגם שאחרים לא יקפידו על כך, אין זה משום עצם דין הביטול, שבלא זה לא הוי ביטול, אלא שחוששין שמא תחזור בה אח"כ, וא"כ גם עכשיו לא הוי ביטול. משא"כ בסכנה, שכל זמן המחלה בודאי לא תסיר, וא"כ הוי כמו בן ח' בחלון, שאסור ליטלו, ולהכי הוי ביטול אף שהוי ביטול לשעה. ע"כ. ובהמשך דבריו כתב: אמנם יש מהאחרונים שסוברים, שאף אם נניח שבכל שהוא לרפואה חוצץ, הוא רק במקום שאין סכנה להסיר את הדבר החוצץ, לכן, אף שאין מדרכה להסיר לפי שנחוץ לרפואה, מ"מ לא נקרא מקפיד, אבל במקום שיש סכנה להסירו, אינו חוצץ, ולכן גבי אגד שעל גבי מכה חוצץ, לפי שאין סכנה להסירו, רק צער בעלמא, משא"כ במוך שבאוזן אינו חוצץ לפי שיש סכנה. ע"כ. וכן הוא בנד"ד שכל זמן שהייתה במים, שסכנה עבורה להיות ללא התכשיר שמונע את ההיזק, ודאי שהיא לא תסיר באותו זמן את התכשיר, ולפיכך הוי ביטול, אף שהוא ביטול לשעה.ועוד כתב: באמת לא בעינן רק ביטול לאותו זמן שאנו צריכים לו, אלא שביטול זה לשעה אינו בטוח ואינו ודאי אלא אם אינה מקפידה לעולם וגם רוב נשים הבריאות אינן מקפידות, בכך יש ודאות על אותה שעה שאנו צריכין לה שיש כאן ביטול אמיתי, אבל אם היא מקפידה לפעמים, וגם רוב נשים מקפידות, אין בטיחות גם על שעה זו שיש כאן ביטול עצמי, ולפיכך במקום שיש איסור בהסרתו, כמו בן ח', או במקום שיש סכנה כמו במחלת אוזן – סגי בביטול לשעה.
ועוד עמד מרן היבי"א על כך שלכאורה יש סתירה מהא דקי"ל מסי' קצח סע' י, שאגד שע"ג המכה חוצץ, מפני שמסירתו לאחר זמן וזאת למרות שכעת ניחא לה. ויישב זאת וז"ל: "דבנ"ד שיש סכנה, שאם יכנסו המים באזנה תהיה חרשת לגמרי, יש לדון על שעת הטבילה, שכיון שאז ניחא לה בהכי לא הוי חציצה, אע"פ שתיכף לאחר טבילה מסירה אותו תיכף ומיד." עכ"ד. ועוד ציין לשו"ת שבט הלוי ח"ב (סי' צד) שכתב: ולפע"ד י"ל שמעיקר הדין גם אגד שע"ג המכה הוי אינו מקפיד, ובכל זאת חז"ל הקפידו בכמה דברים אשר משרשם הם בגדר אינו מקפיד, ועשאום כאילו מקפיד. אבל במקום חשש סכנה כמו בנ"ד העמידו הדבר על קו הדין להיחשב אינו מקפיד. וממילא בנד"ד אין להצריך אותה ללכת עם אטמי האוזניים לפני או אחרי הטבילה, למרות שגם אם תרצה לומר שמיד אחרי הטבילה היא מקפדת על זה, מאחר שבמקום חשש סכנה העמידו הדבר על קו הדין להיחשב אינו מקפיד, ובאותו זמן בטבילה אינה מקפידה כלל. ויתירה מכך יש לומר שבנד"ד מקפידה בדווקא שיהיה עליה, ואז קיל טפי, כפי שנבאר כעת בחילוקי הדינים שבמיעוט המקפיד.
♦
ט. סכנה החולפת מיד אחרי הטבילה – מיעוט דאינו מקפיד ?
כתב באמרי יושר (ח"ב סי' ב) בשם הגהות הגאון ר' שלמה כהן, שמה שהתירו במקום סכנה דלא הוי חציצה במיעוט שאינו מקפיד היינו דווקא כשהסכנה תמיד (ולא כאשר הסכנה חולפת מיד כשאינה נמצאת במים), אבל אם הסכנה רק בשעת טבילה ואח"כ עוברת הסכנה, הוי חציצה. והביא ראיה מגמ' זבחים (יט,א) דתפילין חוצצים לבגדי כהונה אף דהוי מיעוט שאינו מקפיד, דניחא ליה לקיים מצות תפילין, וע"כ כיון דמקפיד להסיר התפילין בעת שצריך ליפנות או בלילה, דאפילו למ"ד לילה זמן תפילין, מ"מ אסור שמא יישן בהם והוי חציצה. ע"כ. ודחה קושיא זו וכתב שאינו מוכרח די"ל דחשש סכנה שאני וניחותא דמצוה לא דמי לזה, אבל אם הייתה סכנה לא הוי חוצץ, אף דמקפיד עליו לאחר זמן.♦
י. ג' חילוקים ב'מיעוט המקפיד'
הנה בשו"ת מהרש"ג (ח"ב סי' קצז) כתב ג' חילוקים במיעוט המקפיד, ואלו הם: א) בדבר שלעולם אינה מקפידה שיהיה עליה, זה אינו חוצץ, וזה נקרא מיעוט שאינו מקפיד אינו חוצץ. ב) בדבר שלפעמים היא מקפידה עליו שלא יהיה עליה, גם אם כעת אינה מקפידה עליו שיהיה, נחשב לחציצה כיון שלפעמים מקפידה וגם כעת אין רצונה בדווקא שיהיה עליה. ג) אבל בדבר שעתה היא מקפידה להיפך שיהיה בדווקא עליה (כגון בנד"ד אטמי אוזניים או תכשיר אחר), אף שלפעמים היא מקפידה שלא יהיה עליה (כגון מיד לאחר הטבילה) מכל מקום כיון שבאותו זמן מקפידה שיהיה עליה (מחמת שרוצה להינצל מסכנת הטבילה) שוב אינו חוצץ.♦
יא. מקפידה בדווקא שיהיה עליה – לא הוי חציצה
אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת שברגע שנכנסים לגדר של "מיעוט שאינו מקפיד" לפי החילוק השלישי, שהוא דבר שהאשה חפצה שיהיה עליה בדווקא, ולמרות שאינה חפצה שיהיה עליה בזמנים אחרים – אינו נחשב לחציצה. וז"ל בשו"ת מהרש"ג (שם): אבל בדבר שעתה היא מקפדת להיפך שיהיה דווקא עליה, אף שלפעמים היא מקפדת שלא יהיה עליה, מ"מ כיון דעתה היא מקפדת שיהיה עליה, אזי בתר השתא אזלינן וכיון דהשתא היא מקפדת שיהיה אותו דבר עליה, שוב אינו חוצץ. עכ"ד. אמנם, בסוף התשובה כתב שם לרב השואל שאיננו רוצה שיסמוך עליו בזה שתשים "פערבאנד" שהוא כיסוי המכסה את כל האוזן, דעתה מקפדת דווקא שיהיה עליה, בתר השתא אזלינן ואינו חוצץ. ורק אם יסכים עמו עוד ת"ח גדול אז יפסוק למעשה גם הוא. ולאחר מכן הניף ידו שנית בשו"ת מהרש"ג ח"ג סי' נה, וכתב שהסכים עמו בעל פתחא זוטא ונעשה גם מעשה ע"י הוראה זו, כפי שכתב כן בשו"ת ציץ אליעזר (ח"כ סי' לב) והצטרף גם הוא לפסיקה זו. וכן העלה להקל האמרי יושר (ח"ב סי' פב) באשה המסירה את המוך שבאוזנה מיד אחר הטבילה, וזת"ד: הרי אינה מחזקת המוך שם רק בשעת טבילה, וי"ל דבכה"ג אף דמחמת חשש סכנה י"ל דהוי כדבר שאינו מקפיד וכו' אבל הכא הרי מוציאתו תיכף ואינה משימה אחר במקומו וכו'. דאם אינה מקפדת עתה, כיון שמקפדת בפעם אחרת חוצץ, היינו דאינה מקפדת וגם לא ניחא לה, רק שאינה מקפדת, אבל בניחא לה עתה שיהיה עליה דבר החוצץ מחמת חשש סכנה, לא הוי חציצה והוא סברא נכונה, אלא שזה נסתר לכאו' מהא דאגד שע"ג המכה חוצץ כיון דמסירתו לאחר זמן והרי עתה ניחא לה, אבל יש לחלק דבסכנה שאני כמ"ש הס"ט, ועכ"פ במקום סכנה יש לדון על שעת הטבילה כיון דאז ניחא לה, לא הוי חציצה אף שמסירתו תיכף. עכ"ד.♦
יב. מקפידה שלא יבואו שם מים
מצינו מחלוקת אחרונים במקרה שהאשה מקפידה שלא יבואו מים במקום מסוים בגופה, האם זה עדיין נמצא בגדר מיעוט דאינו מקפיד שדינו מדרבנן, או שמא גרע טפי מאחר שאינה חפצה כלל שיגיעו לשם המים ונחשב אותו מקום כמחוץ למים, ולא עלתה לה טבילה מהתורה. ועמד על מדוכה זו בטה"ב (ח"ג עמ' קנז) וכתב שלדעת הזכרון יוסף יש לחלק, שדין ראוי לביאת מים לחוד, ודין חציצה לחוד, דדווקא בדבר חוצץ כל שאינו רובו המקפיד אינו חוצץ מן התורה, מאחר ויש ביאת מים על כל גופה ממש, משא"כ בקרצה שפתותיה או קפצה ידה, דלאו משום חציצה אתינן עלה, אלא משום שאין המים ראויים לבוא לתוכם, ומש"ה לא עלתה לה טבילה מדאורייתא, וכיוצ"ב כתב בשו"ת בגדי ישע (חיו"ד סי' כג אות יב), ובספר נחל אשכול (סי' סא), ובקרית ספר הלכות מקוואות (פרק ב).והנה הסדרי טהרה השיב על דברי הזכרון יוסף, וזת"ד: וכל דבריו בזה אינם נכונים, וכפירוש השני שכ' הר"ש, דקרצה שפתותיה הוא חסרון בשפתים שלא יכולים להגיע מים שם לבשר החיצון ע"י שדוחקת שפתותיה ביותר, ולפירוש זה הסכים הרא"ש והב"י בד"ה נתנה שערה בפיה. ולפי זה הא דאמרינן ביה"ס בעינן ראוי לביאת מים, בע"כ לענין חציצה איתמר, שלא יהא שם דבר חוצץ. וכן כתב החזו"א (סי' צה אות ג) דמדברי הפוסקים משמע שקפצה ידיה הוי רק חציצה מדרבנן. וכ"כ הט"ז לעניין אחזתה חברתה שהוא מדרבנן, והסברא בזה שכיון שכל גופה נמצא במי המקווה ומוקפת במים, חשיבא שפיר טבילה. וכן כתב האמרי יושר (ח"א סי' קצז) ונתן טעם בדבר שכל דבר שאינו מקפיד עליו בשעת טבילה, אפ"ה אי מקפיד עליו בזמן אחר חוצץ כטבעת דחוצצת משום שעת לישה שמסרת, אבל היינו דוקא בדבר שאינה מקפדת עתה, אבל מאידך גם לית לה ניחותא דוקא שהדבר הזה יהיה עליה בשעת טבילה, אבל הכא שיש לה קפידא רבה שיהיה המוכין באזנה בשעת טבילה, בכה"ג לא אזלינן בתר קפידא דלאחר הטבילה ומותר לטבול כך.
וכעין זה כתב בשו"ת חלקת יואב (יו"ד סי' ל) שכל שרצונה שתהיה החציצה דבוקה על גופה בשעת טבילה, אינה חציצה מהתורה, מאחר שרוצה שיהיה בדווקא. וז"ל: אף דחזינן דחציצת רוב הגוף הוי חציצה מהתורה אף שיודעת מהחציצה בשעת טבילה, זה אינו, דזה לא מיקרי רצון, רק שאינה רוצה לטרוח להסירה עכשיו, אבל לא במקום שרוצה דוקא שיהיה עליה בשעת טבילה, ע"כ. וכן כתב בשו"ת מהרש"ג (ח"ב סי' קצז) וזתכ"ד: אבל בדבר שעתה היא מקפדת להיפך שתהיה דווקא עליה, אף שלפעמים היא מקפדת שלא תהיה עליה, מ"מ כיון דעתה היא מקפדת שתהיה עליה, אזי בתר השתא אזלינן וכיון שהשתא היא מקפדת שתהיה אותו דבר עליה שוב אינו חוצץ. והנה באותה תשובה התיר אפי' שלא במקום ביה"ס אלא בשאר חלקי גופה. וכן כתב בשו"ת מהר"י שטייף (סי' מו) אבל כשהענין הוא בהיפוך שהאשה הטובלת מקפדת דווקא שיהיה אותו הדבר בתוך גופה להציל אותה מן הסכנה בשעת הטבילה, א"כ בוודאי בטל להגוף ונחשב כחלק מגופה. ובזה לא החמירו במיעוט גופה. וזה לא נקרא מיעוט המקפיד, דהמקפיד היינו כשמקפדת להסירה, אבל כאן אדרבה היא מקפדת שלא להסיר א"כ בוודאי סברא לומר שבטל לצד הגוף ואין בזה משום חציצה כלל דהא הגוף צריך לאותו המוך שיהיה עליה בשעת הטבילה, ואיך נאמר שהוא בכלל מיעוט המקפיד, דמקפיד היינו שמקפידין שלא יהיה שם אותו דבר, ואפילו אם היא אינה מקפדת בזה לא מהני, דרוב בני האדם מקפידין שלא יהיה שם דבר לחוץ בין הגוף למים, אבל באשה כזו שמקפדת בהיפוך שיהיה שם, אינה בכלל מיעוט המקפיד. ע"כ.
ועיין עוד במה שכתב בשו"ת שרידי אש (ח"ב סי' מד) על דברי הזכרון יוסף וז"ל: ואין לפקפק ולומר שע"י ההידוק אינו ראוי לביאת מים ובכל מקום שאינו ראוי לביאת מים אף במיעוט שאינו מקפיד הוי דאורייתא, וכמ"ש בזכרון יוסף (סי' ט) לעניין קרצה שפתותיה, שע"י הקריצה אין ראוי לביאת מים והוי דאורייתא אף במיעוט. ובאמת ראיתי ושמעתי שהרבה רבנים מבלבלים הדברים. אבל זו טעות גמורה, שזה רק בנשאר קצת מן הגוף חוץ למים, שאין לומר שהמיעוט בטל לגבי הרוב, כיון שלא בא כלל למים. ועוד כתב: שכל בשרו נכנס למים ומכוסה במים ורק יש דבר חוצץ, אין לדון על זה אלא מטעם חציצה, דאז במיעוט שאינו מקפיד גם מדרבנן מותר. ואפילו בעל זכרון יוסף יודה לזה, דאטו נאמר דכל מיעוט שאינו מקפיד אינו ראוי לביאת מים? ע"כ. וכן כתב בשו"ת שבט הלוי (ח"ד ס"ס קי) שאף שיש קצת מחברים שכתבו שכל שרוצה שיהיה שם דווקא בשעת טבילה, ורוצה שלא יבואו המים שם, הרי היא כקריצת שפתיים שחוצץ מן התורה, לי נראה שאין בין זה לשאר מיעוט המקפיד שאינו חוצץ אלא רק מדרבנן. ע"כ.
והנה למרות דמצינו מחלוקת אחרונים באם ראוי לביאת מים הוי מדאורייתא או מדרבנן, רבים הם הפוסקים הסוברים שמדרבנן הוא. ובפרט במקום סכנה כשהאשה חפצה בדווקא שיהיה עליה באותו זמן הטבילה להצילה מסכנה, וכפי שכתב בשו"ת שרידי אש (שם) שבמקום סכנה ודאי יש לסמוך על המקילים באיסורים דרבנן. וכן למעשה הכריע בעל טה"ב (ח"ג עמ' קנז) כדעת המקילים.
וממילא הדרינן לנידון של מיעוט דאינו מקפיד מדרבנן במקום סכנה, ומשם והלאה הטעמים שביארנו ועוד נבאר. ועוד, שלענ"ד יש לסייג ולהקל ביותר, וזאת מאחר שבנד"ד אין האשה חפצה שלא יבואו מים בחלק שמחוץ לאוזן היכן שהאטמי אוזניים נראים, ששם לא מקום החולי אלא רק מקום מושב האטמים שבאמצעותו ניתן להכניסם ולהוציאם וכמו כן מסייעים שלא ייבלעו בעומק האוזן, ונידונים כמיעוט שאינו מקפיד, ויתירה מכך נכנסים בגדר השלישי שהזכרנו לעיל בדעת המהרש"ג (ח"ב סי' קצז) שהאשה חפצה בדווקא שיהיו שם, שהרי עיקר הבעיה והחשש הגדול הוא בעומק האוזן, בעור התוף או לכל היותר בחלל של תעלת האוזן, ששם קיים החשש שיבואו המים, ודווקא שם שייך לומר שהאשה חפצה בדווקא שלא יגיעו לשם מים כלל. וא"כ מה שאין האשה חפצה שיבואו המים הוא במקום הבלוע או לכל היותר בבית הסתרים, וממילא הוא קיל טפי מהנידון בו החמיר הזכרון יוסף בקרצה שפתותיה, שמתכסה בכך מהחלק הגלוי שבגופה. וכפי שכתב הרמ"ע מפאנו (סי' קי) וז"ל: הכלל בדין חציצה שלא ניתנה תורה למלאכי השרת, וכל מה שהוא בתוך חלל הגוף, אפילו ראוי לביאת מים לא בעינן, אלא במקום שדרכו להיות מגולה לפעמים וכו' אבל בחלל הפנימי פשיטא שאינו מעכב וכו', הילכך בכל מקום שאין דרכו להתגלות לעולם, אפילו ראוי לביאת מים לא בעינן, שאין שום אדם מקפיד עליו. ועוד שכל מה שהוא לגמרי בפנים החלל, לאו בקפידא תליא מילתא, אלא כל עיקר אינו טעון להיות ראוי לביאת מים. עכת"ד.
♦
יג. כשאין המים נוגעים בכל גופה
מעבר למה שמצינו כאשר מניחה האשה בדווקא שלא יגיעו מים במקום מסוים, שנידון הדבר מצד "מיעוט המקפיד" ובטל הוא לגוף מאחר שהמים מכסים את כל גופה וברצון האשה שיהיה שם, ובפרט במקום סכנה וצער כפי שביארנו לעיל, יש דיון נוסף במקרה שאין המים נוגעים בכל בשרה, והוא כשאשה טובלת בשלג, ומצד החללים שיש בין גושי השלג או הקרח שטובלת בהם, שבשונה ממים, שנוזלים הם ומכסים את כל גופה, כאן החללים מפרידים בין השלג או הקרח לבין גופה, וממילא אין מי המקווה נוגעים בכל גופה. ואכן מצינו מחלוקת ראשונים אם עלתה הטבילה לאותה אשה, וכדאיתא בבית יוסף בהלכות מקוואות (יו"ד סי' רא סע' ל), כאשר טובלת בשלג כשיש חלל אווירים, מאחר וטובלת בקרח ולא במים, דמשמע התם דמיירי בשלג שלא נפשר. והנה למרות שבב"י הביא מחלוקת בדבר, וכתב שי"א שעלתה לה טבילה, ואין צריך שכל מי ארבעים סאה יגעו בבשרה. וכתב שם מרן הב"י דהכי נראים הדברים, לעומת הי"א שלא עלתה לה טבילה בכך. וסיים שם מרן דאין לעשות מעשה באיסורא דאורייתא, ולכאורה נראה שהחמיר כדעת האוסרים והוא מאחר שהמים לא נוגעים בכל גופה. אלא שבשו"ע (שם) פסק להקל לגמרי, וכמו שהאריכו האחרונים בדבר וכן פסק בטה"ב (ח"ג שח), מאחר דסתם מרן בלשונו, ומוכח הוא שמותר לטבול לכתחילה בשלג שלא נפשר, והנה התיר זאת הגם שאין המים נוגעים בכל גופה, ונראה שהוא מהטעם שהזכרנו לעיל, שכיון שכל גופה נמצא במי המקווה והיא מוקפת במים, חשיבא שפיר טבילה.♦
יד. האם דבר שמחוץ לגופה תמיד הוי חציצה
נראה לבאר ממחלוקת ראשונים שהובאה בבית יוסף (סי' קצח סעי' ט), בדין של גלד שהאשה מצטערת בהסרתו (אך אין בדבר סכנה), שלדעת הסמ"ק אם יש כאב בהסרתו אינה חייבת להסירו, מאחר שכל דבר שמצטערת בנטילתו נחשב שאינה מקפדת ובמקום סכנה אפילו מחוץ לגופה לא חוצץ. וחלקו עליו המרדכי, הסמ"ג וספר התרומה, וס"ל שגלד שעל המכה הוי חציצה למרות שמצטערת בהסרתו. וכן פסק השו"ע כדעת הסמ"ג וסיעתיה, אך כתב על זה רע"א (בפסקים סי' ס) וז"ל: דע"כ לא פליג הסמ"ג אלא במצטער בעלמא (שאז מצריך להסיר הגלד) וכו' אבל במקום סכנה דודאי לא תסתכן נפשה ומתייאשת מלהסירה, לעולם יש לומר דמיקרי אינה מקפדת. עכ"ד. ולכן, אם במצטערת הקילו, אז בסכנה על אחת כמה וכמה.ובגדר ההקפדה שהחמירו בה חז"ל, ביאר במתק לשון בעל הכתב סופר (יו"ד סי' צא) מתי אף המחמירים יודו להקל, וכך כתב: שמה שהחמירו להסיר כל דבר שעל הגוף גם אם יש צער בדבר, הוא מאחר שלא כל האנשים שווים בצער ההסרה, והכל לפי מה שהוא אדם, שיש אנשים מעונגים שמרגישים ומצטערים בכל כאב קטן, ויש אנשים שאינם מרגישים באותו כאב, וכן תלוי הדבר בסוג הגלד, שלפעמים מתייבש מהר ולפעמים לימים מרובים, והכל לפי הזמן, קור וחום שבאותו מקום, ודבר זה צריך אומד יפה ונמצא שתורת כל אחד בידו, ולכן החמירו תמיד בלא פלוג להסיר הכל. אבל בדבר שידוע שמצטער כל אדם, ואי אפשר להסירו בלי כאב וצער, כל הפוסקים מודים שבכה"ג לא מקרי מקפיד ואפילו מחומרא אין צריך להסיר ולא להמתין, עכת"ד. וכן הוא בנד"ד, שברגע שיש בירור מצד רופא שהאשה אכן סובלת מחולי מוגדר וברור ולא ממיחוש קל, ושידוע הוא שעפ"י הרפואה יש לה סכנה לטבול, ועפ"י ציווי הרופא צריכה לטבול עם תכשיר שימנע ממנה הסכנה והצער, יש להקל ולאפשר לה זאת שהרי היא סומכת דעתה על אותו רופא, ונוח לה ולשאר נשים שבמצבה להשתמש באותו תכשיר שימנע ממנה את הסכנה.
ובנד"ד שהדבר חמור פי כמה מגלד של פצע שיש צער בעלמא בהסרתו, שנחשב הוא לאינה מקפדת, אז ק"ו שיש לומר באשה הסובלת מחולי באוזניים שעלול להביא גם לידי סכנה, אין נחשב הדבר לחציצה אף החלק העודף של האטם הנמצא מחוץ לחלל האוזן. וכן כתב בשו"ת מהרש"ג ח"ג סי' נה, והיקל אף ביותר מזה לשואל בדבר אשה שנאסר עליה לטבול בשל בעיה באוזניה ואפילו אם תשים צמר גפן באוזניה, אלא שהוכרחה לכסות את כל אוזנה מבחוץ ב"פערבאנד" מהודק היטב שלא יבוא שום לחלוחית באוזנה. וכן העלה להקל בשו"ת שרידי אש ח"ב סי' מד, שתטבול אף בלא הדחת המוך (התכשיר שתתן באוזניה) וגם בלא תחיבה בעומק האוזן.
♦
טו. השוואה לנידון של 'קליעות בשיער'
איתא בשו"ע (יו"ד סי' קצח סע' ו) בדין קליעות שבשיער האשה שסכנה להפרידן, שאינו חוצץ מאחר שיש סכנה בדבר, שלכאורה אינו מובן כ"כ דמה בכך דהוי סכנה, סוף כל סוף הוי חציצה. ולפי החילוק השלישי שמצינו ב'מיעוט המקפיד' כפי שהוזכר בשו"ת מהרש"ג דלעיל שכאשר מקפידה בדווקא שיהיה עליה אז אינו חוצץ, דכיון שיש סכנה להפריד השיער א"כ האשה רוצה דווקא שיהיה מטעם סכנה, והוי הקפידה להיפך שתהיה 'החציצה', וכל שהאשה מקפדת 'שהחציצה' תהיה על גופה אז לא חשיב חציצה. וכן כתב בשו"ת דובב מישרים (סי' עא), שטעם המרדכי שפסק הרמ"א (בסי' צח סע' ו'), הוא שסכנה להסיר השיער וחשיב שאינה מקפדת, א"כ בכל מקום שיש סכנה חשיב כאינה מקפדת, וממילא מיעוט שאינו מקפיד אינו חוצץ גם מדרבנן. עכ"ד.♦
טז. האם דווקא דבר שהוא חלק מגופה אינו חוצץ
למרות שהיה מקום להקשות ולחלק בין הנידון של קליעות בשיער, דהתם אינו חוצץ מאחר שהוא חלק מגופה ממש דהיינו רביתיה, כמו בטבילת עובר במעי אמו ביבמות פ' החולץ, ואילו בנד"ד מיירי בדבר חיצוני, כמבואר באחד מ-ג' הטעמים שהובאו במרדכי. מ"מ יש לתרץ מהטעם שכתב המרדכי בדין קליעות בשיער דכיון דלא מצי לגלחן מפני הסכנה הוי רביתיה ולא חייצי, כדאמרי' פ' הערל העובר היינו רביתיה אף על גב דלאו ירך אמו. ועוד כתב הלבוש טעם נוסף להיתר, והוא משום שסכנה לאשה להסיר קליעות השיער והיא מתייאשת שיהיו עליה עד שיפלו מאליהן ואינה מקפידה להסירן. וא"כ הוא הדין בנ"ד שמתייאשת מלהסיר את התכשיר בזמן הטבילה מפני שסכנה הוא לה, ואתי שפיר.♦
יז. דבר שנעשה במתכוון עדיף יותר
ועדיין לכאורה יהיה קשה בנד"ד מסי' קצח סע' ו, שהרי בקליעות שבשיער הדבר תמיד נמצא עליה, משא"כ בנד"ד שהחציצה תהיה רק בשעת הטבילה. אך יש ליישב, שמעבר לטעמים להקל שהזכרנו לעיל, בנד"ד ההיתר אפילו עדיף מדין קליעות בשיער, והוא מאחר שכל שנעשה במתכוון קיל טפי. ומוכח כן מדברי הרא"ש בנדה פ' תינוקת (הל' מקואות סי' כז) גבי צבע שנעשה לנוי, וכפי שמצינו (שקלים פ"ח מ"ד, מ"ה) בטבילה לפרוכת אף על פי שיש בו תכלת וארגמן ותולעת שני. וכפי שפסק השו"ע (סי' קצח, סע' יז) שמאחר שנעשה לשם נוי אינו חוצץ, ומוכח מסתמות דבריו שאף אם יהיה ממש צבע ולא רק חזות בעלמא אינו חוצץ. וכך הבין טה"ב (ח"ג עמ' קג) בדעת השו"ע, הואיל ולנוי הוא. וכן מוכח בשו"ע עצמו (או"ח סי' קסא ס"ב). וכן כתב בשו"ת פני אריה (סי' ו), והוכיח גם כן מהרשב"א הנ"ל. והביא עוד ראיה ממה שכתב בגמ' סוכה (לז, א) ד"כל לנאותו אינו חוצץ", שאין הכוונה דווקא לנוי אלא ה"ה כל דבר שרוצה בקיומו. ע"כ. ואם בדבר הנעשה לשם נוי שדרך הנשים להקפיד שיהיה כך אינו נחשב לחציצה, ק"ו לדבר שנעשה לשם רפואתה ומניעת היזק שלא יחשב לחציצה. וכן כתב בשו"ת מהרש"ג סי' קצז וז"ל: משמע דעשאוהו במתכוין הוי מעלה טפי שלא לחוץ, וא"כ נידון דידן נמי נעשה במתכוין ואפשר דאינו חוצץ. עכ"ד. וכן כתב בשו"ת זרע אמת (ח"ב סי' פו) לגבי טבעת שהניחו לאשה ברחם כדי שלא יפול, שמאחר שהיא רוצה בקיומה אינו חוצץ, מהטעם שזה כמו צבע העשוי לנוי. וסובר הוא בדעת הרשב"א שאין עיקר טעמו דווקא משום שזה לנאותה, אלא משום שרוצה בקיומו.♦
יח. האם בעינן את כל הטעמים כדי להתיר
הנה בסדרי טהרה (סי' קצח ס"ק יט) כתב: וכבר ידוע כשהפוסק מביא טעמים הרבה להתיר שאין ללמוד מזה להתיר אלא מהני גווני דשייכי נמי כל הני טעמים וכו'. ע"כ. וכתב כן בשם החכם צבי. אלא שכתב בטה"ב (ח"ג עמ' מב) בעניין הסומך להתיר ע"ד פוסק אחר ואין בנדונו את כל טעמי ההיתר, והביא משו"ת עמודי אש (סי' א אות צו וצז) דמ"ש הסד"ט שאין ללמוד להתיר אלא כשכל הטעמים איתנהו אין זה כלל גדול, אלא כל שלאחר העיון רואה הרב המורה שיש לסמוך על טעם אחד, יכול להורות להקל ולשקוד על היתרא דבנות ישראל. וכתב עוד בטה"ב (שם) שיש מקום לומר דבדרבנן גם כשיש טעם אחד להקל יש להתיר, ושכן כתב הגאון מהרש"ם (ח"א סי' ז, בד"ה והנה רו"מ) אף בדעת החכם צבי, מאחר שהראיה שהביא מהש"ס בחולין (מט ע"ב) דבעינן שיהיו כל הטעמים, הנה הש"ס שם מיירי באיסור דאורייתא, אבל בדרבנן י"ל דסמכינן על טעם אחד שכתב הפוסק שם. וה"נ בנ"ד הוי רק מיעוט, והחציצה אינה אלא מדרבנן, שפיר דמי להקל. גם בשו"ת בנין עולם (חיו"ד סי' מב דף קט, א) כתב דמ"ש המרדכי ג' טעמים להקל בדין קליעות שבשיער, לרווחא דמילתא כתב כן, ועיקר הטעם הוא שכיון שאינה מקפדת עתה להפריד שערותיה, וא"א לה להפרידן בנקל, אינן חוצצות, ומ"ש הטעם משום סכנה הוא רק לחזק טעם הראשון, וכן דרך הפוסקים לתת הרבה טעמים לרווחא דמילתא, אף שעיקר הטעם הוא אחד בלבד.♦
יט. חומרא המביאה לידי קולא
יש לזכור, שנשים אלו נכנסות לטבול ביתר חיל ורעד שמא יארע להן נזק, וממילא הן מתכווצות ומזדרזות בטבילתן בשל כך, והרי עלינו לחוש שמא לא יטבלו יפה וכדת, כפי שפסק השו"ע (סי' קצח סע' כז) וז"ל: "קרצה שפתותיה או קפצה ידה בענין שלא באו המים בהם, לא עלתה לה טבילה". וכן בסע' לח וז"ל: "ולא תקפוץ אותה יותר מדאי, ואם קפצה לא עלתה לה טבילה". ולמרות שכבר כתב בסדרי טהרה (ס"ק נח) בשם הרמב"ן, שלא להחמיר בדיני חציצה יותר מדאי ולחפש אחר ספיקות לפסול טבילתה, לא קשיא, מאחר דהתם מיירי לאחר טבילה והכא מיירי לפני הטבילה, שעלינו לחוש לכתחילה שלא תגיע למצב של התכווצות וכיוצ"ב כפי שהובא בשו"ע. וממילא עדיף לנו להקל בדין מיעוט שאינו מקפיד כאשר יש סכנה וצורך בדבר מהטעמים שהזכרנו. ועוד נוסיף, מאשר שתכנס לסכנה, ובנוסף גם לספק אם טבילתה עלתה מחמת שקרצה שפתותיה וכו'. ובפרט שברור הוא שקבוצת נשים אלו יאמרו כאחת שאינן מקפידות ואף חפצות באטם מסוג כזה או אחר אשר זה הוא תפקידו להגן ולשמור מהיזק המים, ושאיתו יוכלו עד כמה שניתן לטבול בנחת ורוגע, וגם הוא יעלה בקנה אחד עם הגדר של "מיעוט שאינו מקפיד" (כפי שהוזכר לעיל בגדר השלישי של מיעוט שאינו מקפיד כאשר האשה חפצה בדווקא שיהיה עליה, דלא הוי חציצה), מאשר לנסות ולאלתר אמצעים אחרים שמהחשש שמא לא יועילו כדבעי, ואז האשה עלולה לחטוא במה שפסק השו"ע בצורת הטבילה כפי שהזכרנו לעיל, ויתירה מזאת עלולה להיחשף לסכנה.♦
כ. באיסור דרבנן ובחשש איסור דאורייתא מקילים במקום עיגונא
בשו"ת שבט הלוי (שם) הביא בשם תלמידו הרה"ג יקותיאל פרקש, וכתב ממה שהובא ביו"ד סי' קפד בפת"ש ס"ק ג בשם תפארת למשה לגבי אשה שרואה וסתה מט"ו לט"ו וליל טבילתה כל פעם בעונת הוסת, מותרת לבעלה, כיון דאל"ה תיאסר האשה לבעלה לעולם ולא גזרו רבנן בכך. וכתב עליו השבט הלוי שיפה העיר, מאחר שהוא ק"ו לנד"ד, שהרי בסמוך לוסת הטעם שגזרו הוא שמא תראה ותתקלקל בשעת תשמיש באיסור נדה דאורייתא, ואפ"ה לא גזרו במקום עיגון, ק"ו בנד"ד שהטבילה מצד עצמה טבילה גמורה. עכ"ד.ועוד היה מקום לכאורה לומר שלכל הפחות תמתין האשה עד אחר עונת הוסת לבחון שמא לא תראה, ואז תוכל לשמש שלא בעונת וסתה, שהרי למרות שקי"ל שוסתות דרבנן, מכל מקום י"א שוסתות דאורייתא וכאן קבעה לה וסת ואמורה לראות וחששא דאורייתא שמא תראה תוך כדי תשמיש איכא הכא, ועם כל זאת מותרת לשמש בעונת וסתה, ואפילו בדיקה פנימית לא הצריכו אותה קודם התשמיש. ואילו בנד"ד קיל טפי, שהרי מדאורייתא ליכא חששא כלל כיון דמיעוטו אף המקפיד דינו מדרבנן, וכל שכן הכא בדאינו מקפיד. ואף שהיא מסירה את הדבר לאחר הטבילה, כיון שמדובר במקום סכנה כפי שביארנו, אז יש לדון על שעת הטבילה, מאחר שהדבר שעליה הוא להנאתה וטובתה שלא תינזק.
♦
כא. האם דווקא במקום 'סכנה ממש' יש להקל
יעויין בשו"ת רע"א (פסקים סי' ס ד"ה "ולענ"ד יותר"), שביאר שפעמים שלשון "סכנה" הוא לאו דווקא סכנה גדולה כגון סכנת נפשות, אלא אף בסכנת איבר סגי. ובנוסף שאין צורך להידחק ע"מ להתיר במקום שודאי יש סכנה אלא אף במקום ספק. ויתירה מכך, אף במקרה שיש צער גדול או צד ואפשרות שתצמח סכנה בעתיד ואפילו אחת מני אלף. וז"ל: והוא תמוה דמה הפרש בסכנה בין רב למעט ובין ודאי לספק, הא מ"מ מתייאשת מלהסירו מחמת ספק סכנה וכו', אלא ודאי דאין כוונת הר"ש דאיכא סכנה ממש או ספק סכנה אלא דאיכא צער טובא ואפשר על צד הריחוק אחת מני אלף דיצמח מזה סכנה, דאף דאין אנו דנין אותו כעת בכלל סכנה או ספק סכנה, מ"מ כיון דאיכא צד אפשרות לבוא לזה, קורא בלשון סכנה, והשורש דאיכא דחק וכאב וצער גדול וכו'. עכ"ד. וכן כתב בשו"ת שרידי אש ח"ב סי' מד וז"ל: מצוה לחפש אחרי היתרים וקולות עד כמה שידינו מגעת, ובנד"ד יש לנו אילנות גדולים לסמוך עליהם אף שלא בשעת הדחק. עכ"ד. וכן כתב הנצי"ב בשו"ת משיב דבר (חיו"ד סי' לו) בדין מקפדת שלא להסירו מחמת צער ולא מחשש סכנה, הובאו דבריו בטה"ב (ח"ג עמ' מה) בדין רטייה שע"ג המכה שיש צער בהסרתה, וכתב שמה לי חולי שיש בו סכנה או אין בו סכנה, כל מחלה וכאב קשה לסבול, ועושים לה רפואה בכל מה שאפשר. ע"כ.ומצאתי עוד בטהרת מים (סי' סט) על מה דשקיל וטרי באמרי יושר אם סכנת איבר הויא סכנה, ומביא את הש"ך (יו"ד סי' קנז ס"ק ג) דבשאר איסורין חוץ משבת אבר אחד חשיב סכנה ובפרט חרשות שעליה אמרו "חרשו נותן דמי כולו", כי אינו שווה כלום. ע"כ. ובימינו אנו מובנים דברי חז"ל הקדושים היטב, שמפי הרופאים ידוע שדלקת באוזן וכדומה יכולה לגרום לשיתוק ולפגיעה חמורה במוח (מפי ד"ר ישראל ברמה, מומחה אא"ג), כי האוזן קשורה למוח, וכפי שכתבנו להלן בחוו"ד הרופאים. ובנ"ד הרי שסכנה איכא, ואף את"ל שסכנה ליכא, צער גדול ודאי איכא, וכפי שנפרט בהמשך על סוגי הבעיות והסיבוכים האפשריים מבחינה רפואית העלולים להיגרם בשל פתרון שאינו הולם את הבעיה ואף יכול לכשעצמו לגרום לנזק.
♦
כב. חילוק בין דבר הנעשה לשם רפואה לבין דבר הנעשה לשם נוי או אומן במלאכתו
עוד יש לצרף ולחלק בין דבר הנעשה לצורך נוי לבין דבר הנעשה לשם רפואה, שהרי לעניין דבר הנעשה לנוי אשה מתקשטת ומתייפה בדבר העשוי לנאותה ומשתמשת בתכשירים המיוחדים והמיועדים לאותו עניין ואז נכנסים לגדר מקפדת אם הדבר שעשתה לשם נוי אכן נראה יאה, מסודר ומתוקן, או שמא יש פגם באותו דבר. כעין מה שרגילות נשים מודרניות להתקשט בלק ג'ל, ריסים מלאכותיים וכיוצ"ב, שאז אם האשה עצמה מקפדת או רוב נשים מקפידות על איך שהן נראות עם אותו דבר שנעשה לשם נוי, וכגון שנפגם אותו קישוט וכיוצ"ב, אז דווקא יחשב הדבר לחציצה. ואילו בענייני רפואה, ובפרט בדבר שיש בו סכנה, ואף חשש סכנה, שאז אשה משתמשת בתכשירים המיוחדים ומיועדים לאותו עניין ובאותו זמן שנצרך הדבר בלבד, אז מה לי אם הדבר כעת נאה או לא, הרי כל מה שהיא מקפדת באותו זמן הוא שלא תינזק, וההיזק קיים אך ורק באותה שעה ששוהה במים ולא לאחר מכן, וכפי שהזכרנו לעיל שיש להתייחס לשעת הסכנה ותו לא. וממילא, מה לנו להתייחס לאיך שהיא נראית כעת בזמן הטבילה ולתת לזה חשיבות של מקפדת על איך שהיא נראית באותו זמן. וכן צירף בשו"ת מהרש"ג (ח"ב סי' קצז) וכתב: עוד יש לצרף דכיון דמבואר בסוכה "דכל לנאותו אינו חוצץ" וכמ"ש הפוסקים הנ"ל לענין צבע שהאשה צובעת שערה, וכיון שמסתבר ג"כ דהה"ד מה שנעשה לשמירה ג"כ אינו חוצץ. ע"כ. ואף אם יוצע לה לאותה שעה להשתמש בתכשיר מאולתר שאינו מיוחד לרפואה במקום תכשיר שמיוצר לשם כך, אלא שאותו תכשיר שמיוצר לשם כך הוא מעט נראה ונגלה מחוץ לבית הסתרים, הדבר פשוט וברור שלא יעלה על הדעת שמישהי תעדיף את התכשיר המאולתר רק בשל כך שאינו נראה כלפי חוץ ותזניח את התכשיר המיועד לכך מפני שהוא נראה "פחות נאה".ונראה לחזק ולהוכיח זאת ממה שכתב בשו"ת שרידי אש (ח"ב סי' מד), שאף בשוחט וקצב שידיו מלוכלכות בדם ודעתו לעזוב את אומנותו אחר יום או יומיים, שמ"מ אינו חוצץ משום דהוי ביטול לשעה וסיים להקל וז"ל: נלענ"ד שיש לסמוך על המקילים באשה חולנית באזנה, שתטבול בכל אופן אפילו בלא הדחת המוך במים וגם בלא תחיבה בעומק האוזן .עכ"ד.
♦
חלק שני: סוגי הבעיות הרפואיות השכיחות, ודיון בהן
נבוא כעת לדון בסוגי הבעיות השכיחות שבקרב הנשים, ובהתייעצות עם מספר מומחים בתחום, אך קודם לכן יש להאיר ולהבהיר שאין המדובר כאן במי שחשה אי נוחות גרידא במים, אלא במי שיש לה בעיה רפואית מוכרת ומוגדרת מפי רופא וידוע שיש בטבילתה סכנה באותו זמן או שעלולה להתפתח סכנה בהמשך כתוצאה ממגע מים במהלך הטבילה, וכן למי שעלול להיגרם צער וכאב מחמת הטבילה בשל מצבה הרפואי. וידועים דברי חז"ל בחומר הסכנה של בעיות האוזניים שנקראת מכת חלל ותנינא בגמ' בבא קמא (פה, ב) חרשו נותן לו דמי כולו. וכנ"ל ידוע מפי רופאים שדלקת באוזן וכדומה יכולה לגרום לשיתוק ולפגיעה חמורה במוח (מפי ד"ר ישראל ברמה מומחה אא"ג) כי האוזן קשורה למוח.♦
א. בעיות זמניות
דלקת בתעלה החיצונית של האוזן:ד"ר נתנאל אייזנבך: הבעיה שכיחה יחסית. הגורמים לכך הם חשיפה למים מזוהמים או נקיון אוזניים עם קיסם וכיוצא בזה. משך זמן ההחלמה בדרך כלל הוא כשבוע, ובזמן הדלקת אסור להרטיב את המקום כדי למנוע החמרה או המשך הדלקת. החיידקים צריכים סביבה לחה כדי לשגשג, זאת הסיבה שמורים לא להרטיב. יחד עם זאת, למרות שברוב המקרים הרטבה חד פעמית לא תגרום נזק משמעותי. במיוחד אם שמים טיפות לפני ואחרי ואוטמים את האוזן. אבל מצד שני, בחלק מועט מהמקרים, הרטבה כן יכולה לגרום להחמרה בדלקת. בד"כ בדלקת מסוג זה יש כאב חיצוני, שיכול להיות כואב מאוד. זאת אחת הדלקות הכואבות ביותר שיש. למעשה בעניין תחיבת אטם אוזניים, כיון שהדלקת היא בתעלת השמע, בד"כ יש כאב גדול בעצם החדרת האטם, וממילא כמעט שאין אפשרות לאטום את האוזן, אולם אם יש בכוחה לאטום את אוזניה שלא יכנסו מים, מבחינה רפואית יכולה לטבול כך. ואפשרות נוספת היא לשים צמר גפן עם וזלין או שמן בתוך תעלת השמע – (ועדיף לשים טיפות אוזניים לפני ואחרי הטבילה בנוסף לאיטום האוזן לתוספת הגנה).
דלקת (פנימית) בתעלת האוזן התיכונה:
במידה שיש דלקת אך אין נקב בעור התוף, אין סכנה לאשה לטבול כך גם מבלי תכשיר הגנה, מאחר שאין אפשרות למים לחדור לאותו מקום בו נמצאת הדלקת. ואם יש נקב בעור התוף, יבואר הדין בסעיף הבא.
♦
ב. בעיות כרוניות
נקב בעור התוףדוקטור ישראל ברמה: כשיש חור בעור התוף, חודרים המים דרכו לתוך האוזן התיכונה, שהיא איננה עמידה בפני זיהומים. הסכנה בהחדרת מים שאינם סטריליים ומכילים חיידקים רבים, כשאלו מגיעים לאוזן התיכונה דרך החור הם גורמים לדלקת. ובנוגע לשימוש בשמן דגים, מבחינה רפואית הבעיה איננה כניסת מים דווקא, אלא כל נוזל שאינו סטרילי, ממילא השימוש בשמן דגים והכנסתו לאוזן גם כן אסורה מבחינה רפואית. הסיכון בתחיבת צמר גפן עמוק בתוך האוזן בכל פעם שהאשה הולכת לטבול הוא יותר גדול מכל הסיכונים שיכולים להיות בניתוח. ולמעשה הפתרון האידיאלי במקרה של חור בעור התוף הוא לעבור ניתוח לסתימת החור.
העדר עור התוף
העדר עור תוף שלא לאחר ניתוח:
ד"ר נתנאל אייזנבך: במידה שהאשה נמצאת קודם הניתוח, יש לאטום את האוזן היטב עם אטם אוזניים, שיבטיח עד כמה שניתן מניעה מחדירה של מים.
אחרי ניתוח אוזניים:
ד"ר ישראל ברמה: אם מדובר באשה לאחר ניתוח בגין העדר עור התוף או ניתוח אחר באוזניה, במהלך כחודש וחצי שלאחריו, יש לברר מול הרופא המטפל אם קיימת אפשרות בכלל להכניס אטם אוזניים מהחשש שמא יפגע בתהליך הריפוי שבאותו אזור. ולמעשה רק לאחר בירור ואישור מהרופא המטפל יהיה מקום לדון בהכנסת אטם אוזניים וטבילה במקווה. ומבירור מול ד"ר נתנאל אייזנבך אודות הניתוח, הוסיף פרט חשוב, שלמרות שהניתוח לסגירת הנקב בעור התוף נחשב כפתרון סופי, הוא מתאים רק לחלק מהמטופלות. ובכל מקרה אין זה פתרון מהיר, מאחר שהתור לניתוח אורך כמה חודשים לכל הפחות. ואף אחרי הניתוח אסור להרטיב כלל את אזור האוזניים לפחות שלושה שבועות. וממילא למרות שהפנייה לניתוח הוא הפתרון הרפואי העתידי הטוב ביותר עבור האשה, אך דא עקא, אין זה פתרון למצבה הנוכחי כאשר היא צריכה לטבול בקרוב. ובמצב הקיים יש להעניק את הפתרון הרפואי הטוב ביותר למצבה הנוכחי, מבלי לעגן אותה עד שייקבע מועד הניתוח וכן עד שתתרפא ממנו.
לאחר ניתוח אוזניים, עם חלל אוזן תיכונה גדול:
ד"ר ישראל ברמה: במקרים של אחרי ניתוחים באוזניים, כשלא נשאר עור תוף, וקיים חלל אחד גדול, קיימת בעיה קשה. הפתרון ההלכתי של הכנסת צמר גפן עמוק לתוך האוזן אינו יעיל ואולי אף מסוכן. אם נתחב צמר גפן עמוק פנימה כשיש חלל גדול, יתכן שהאשה לא תוכל להוציאו, וכבר היו לנו מקרים רבים כגון אלו שנאלצנו להוציא צמר גפן שנתחב עמוק מדי. אם נכנסים מים לאוזן כזאת, בדרך כלל תיווצר דלקת, כי אוזן כזאת איננה מוגנת מפני זיהומים של החיידקים שבמים.
בעיה שניה הקיימת במקרים כאלו היא שצמר גפן אצל חולות אלו אינו אוטם ואינו מונע חדירת מים, מכיון שבאוזן קיים חלל, אי אפשר להדק את צמר הגפן לדפנות התעלה שאיננה קימת.
הבעיה השלישית בחולות הללו היא בעיית הסחרחורת ואי שיווי המשקל. קיימת סכנה שבחדירת מים לאוזן יהיה גירוי של האוזן הפנימית ותהיה תחושה של סחרחורת וחוסר שיווי משקל. גם מסיבה זאת אנחנו אוסרים על החולים להכניס את הראש למים, כי הסכנה איננה רק של זיהום ודלקת, אלא אפילו של טביעה במים רדודים כתוצאה מסחרחורת ואובדן שיווי המשקל. על כן במקוה חשוב שהטובלת תבקש מהבלנית להשגיח עליה בשבע עיניים, לא רק אם הטבילה כשרה ונעשית כהלכה, אלא גם אם הטובלת אינה מאבדת את שיווי משקלה במים.
לאור כל הבעיות שהוזכרו, נראה שבמקרים כאלה קשה מאוד להורות להכניס צמר גפן באוזן ולמנוע בכך חדירת מים. עכ"ד.
גם במקרה מורכב זה נמצינו למדים עד כמה יש לדאוג לחדירת מים, הן בשל הסכנה שעלולה להתפתח לאחר הטבילה, וכן בסכנה הממשית שעלולה להיווצר בטבילה עצמה עד כדי סכנת טביעה.
♦
ג. הסתייגות מפתרונות אחרים
במאמרו, כתב ד"ר ישראל ברמה כך: יש מספר רב של תשובות הלכתיות בנידון אולם ניכר בחלק מהם שהבעיה הרפואית איננה ברורה לשואל ולמשיב, ולכן הפתרון ההלכתי עלול להיות יותר גרוע מבחינה רפואית מאשר אם הטובלת תכניס מעט מים לאוזן, כמו למשל הרעיון להכניס צמר גפן טבול בשמן דגים. דבר זה עלול להזיק לפעמים יותר מאשר כניסת מים. עכ"ד.דוגמאות לחוו"ד של רופאי זמננו על יעילות פתרונות שהוצעו ע"י פוסקים:
שתכניס הטובלת אצבעה הקטנה לאוזנה ברפיון: וזאת ע"י שתדיח תחילה אצבעותיה במי המקווה, כפי שהביא בספר תשובות והנהגות (ח"א סי' רעא). אולם יש להזכיר שאין כל הרופאים מסכימים לעצה זו, וכן הפוסקים חשו לכך, וכפי שהביא בשו"ת מהר"י שטייף מהחשש שיכנסו לאזנה טיפות מים מן ההדחה ויסכנו אותה. וכן מחשש שמא ייכנסו מי המקווה בשעת הטבילה, וכפי שחש לזה בספר שערי טבילה (סי' מא), מאחר שלדברי התשובות והנהגות צריכה להקפיד שהאצבע תהיה רפויה מאוד בשעת הטבילה, שאז דווקא מועילה הטבילה. ואין לומר שתהדק את אצבעותיה בתוך האוזן שהרי אמנם נסתם הנקב, אך האצבעות באותו זמן אינן ראויות לביאת מים, כפי שהעיר בספר שערי טבילה (שם). ומסיבה זו גם אם תדיח את אצבעותיה בחומר סטרילי עדיין סכנה ממי המקווה איכא אם תניח ברפיון, וכן מצד שאין האצבעות ראויות לביאת מים אם תתחוב בחוזקה. ועוד, שמבחינה מציאותית גם אם תדחוק אצבעותיה בנקבי האוזן, החשש שישמטו ידיה בזמן הטבילה הוא גדול, מאחר שאפילו סתם נשים בהולות מעצם הטבילה, וכ"ש אותה אשה שיש לה פחד גדול מהמים בשל מצוקתה הרפואית, וכל תזוזה מועטת עלולה לגרום לכך שתרפה את ידיה ותהיה חשופה לסכנה וכפי שהעידו בפנינו נשים שכבר ניסו עצה זו, ולא הועילה להן, וכך גם העלה בפניי ד"ר ישראל ברמה, ובנוסף הזכיר זאת בהסכמתו הרפואית למאמר זה וזתכ"ד[2]: "אני סבור שבזמננו כשיש אטמי אוזנים מסיליקון שאוטמים את המים מלהיכנס לאוזן וגם השימוש בהם הוא קל ופשוט אין מקום לסתום בשיטות אחרות ברוב המיקרים של בעיות אוזנים. ניסיון לאטימת האוזניים בעזרת האצבעות אינו יעיל ואינו מספיק, גם אינו רצוי מבחינה רפואית כשיש דלקת בתעלה חיצונית”. ע"כ.
כמו כן יש לחוש מצד היווצרות קמטים בעקבות קיפול וכיפוף ידי הטובלת שלא יבואו לשם מים, כפי שהביא באבני שהם (ח"ב סי' קצח סע' מג). למרות שעל טיעון זה יש להשיב שקודם לכן תרטיב היטב את זרועותיה במי המקווה, כמבואר בפת"ש. ולכן יש שהציעו את הפתרון שתיכנס יחד איתה אשה נוספת, והיא זו שתניח אצבעותיה באוזני הטובלת. אולם גם כאן יש חשש, כפי שיבואר בפסקה הבאה.
שתדיח חבירתה אצבעותיה במי המקווה ותניח בתוך האוזן של הטובלת: אין הרופאים מסכימים לעצה זו מהחשש שיכנסו לאזנה טיפות מים מהאצבעות הרטובות שתכניס לאוזניה ויסכנו אותה, וכפי שהעירו ד"ר ברמה וד"ר אייזנבך לעיל. וכן בדעות הפוסקים מצינו מי שחש לכך וכפי שהובאו דבריהם בשו"ת יבי"א (ח"י יו"ד סי' נח בהערה לח"ב אות כ'), שכתב וז"ל: אבל העצה האחרת שהביא הרהמ"ח שחברתה תדיח ידה במי המקוה ותניח אצבעה לתוך האוזן של החולה בעת טבילתה. וע"ע בשו"ת אבני נזר (חיו"ד סי' רסב אות ב), ובשו"ת מהר"ש ענגיל ח"ב (סי' סח), ובפתחי תשובה (סי' קצח ס"ק טו), אין הרופאים מסכימים לה, כי הם חוששים שיכנסו לאזנה טיפות מים מן ההדחה ויסכנו אותה. וכן כתב בשו"ת מהר"י שטייף (סי' מו) בשם הרופא שאינו יכול לקבל אחריות שלא תוזק מרטיבות האצבע של חבירתה. וע"ש. ולאו בכל זימנא מתרחיש ניסא, שלא תוזק בזה. עכת"ד.
וכן חש לזה בספר נשמת אברהם, ולמרות שמאידך היקל בכך שתדיח ידיה בחומר סטרילי, עדיין יש חשש שבזמן שהאשה תתכופף בטבילה שמא תזוז ותישמט ידה של חברתה, ואז מה הועילו חכמים בתקנתם. והדבר קרוב שיקרה, ואיך נוכל לקחת סיכון זה. ומבירור נוסף אודות עצה זו, ביררנו מול אחד מרבני המקוואות בארץ שניסה לתת עצה זו והוא בתגובה השיב, שאף אחת מאותו אזור שהוא דר בו לא תסכים שאשה תכניס את אצבעותיה לאוזניה ותיכנס איתה למקווה, (וכבר ידוע לצערנו עד כמה המצב רגיש במקוואות ובמה שחלק גדול מהנשים מרגיש כ"חדירה לפרטיות", ולמרות שהבלניות עושות עבודת קודש שהן מפקחות שהטבילה כשרה כדת. ובפרט שכיום בית המשפט החילוני מתערב בעניין לא לו, כפי שהעיר מרן הראשון לציון הרב יצחק יוסף שליט"א בהסכמה לקונטרס "יום הטבילה". וממילא כ"ש בנד"ד מצינו שממאנות הנשים בפתרון זה).
לתת שמן דגים באזנה, שאינו מהווה חציצה: גם היא אינה מקובלת על הרופאים, כי הבעיה אינה רק על כניסת המים לאוזנה אלא כל נוזל שאינו סטרילי מהווה סכנה. ובנוסף כל מה שמועיל השמן הוא רק בכדי לדחות את המים אך הוא אינו מבטיח שלא ייכנסו מים כלל, ועדיין הטובלת חשופה לסכנה. וכן כתב ביבי"א (שם).
תחיבת צמר גפן בעומק ממש ובנוסף תקשור אליו חוט רופף ובאמצעותו תוציא לאח"מ את הצמר גפן: וגם כאן יש להסתייג, מאחר שכבר קרו מקרים שהצמר גפן נשאר בעומק האוזן ולא הצליחו להוציאו אלא בעזרת רופא מאחר שנותק החוט שחיברו אליו. וכן עצם התחיבה של התכשיר בעומק האוזן יכול להזיק, כפי שכתב בשו"ת עמודי אש (ח"ב סי' מד) וז"ל: וגם הדחיקה של המוך באוזן עד שלא יהיה נראה בחוץ, ג"כ קשה שהרי יוכל להזיק הרבה לאוזן כידוע. ע"כ. וכן לאשה שעברה כריתה של החלק הפנימי של האוזן קיים חשש, מאחר שקשה להדק את הצמר גפן ומים עלולים לחדור פנימה, וכן האשה עלולה לאבד שווי משקל ולטבוע מכיון שבתוך האוזן הפנימית נמצא איבר התחושה של שיווי המשקל. (חציצות בטבילה כתוצאה מתכשירים רפואיים עמ' ו). ומעבר לכך יש כאן חומרא המביאה לידי קולא, שהרי בכדי שלא יחשב לחציצה ויתבטל לגוף, לדעת הרבה מן הפוסקים צריכה האשה להתהלך עם צמר הגפן באוזן שבעה ימים וי"א חודש וי"א אף חצי שנה. והרי גם אם מי מהטובלות יסכימו לקחת סיכון ולטבול עם צמר גפן מאשר לטבול עם דבר בטיחותי, מי מהן תוכל להבטיח שבאמת תקפיד להתהלך במשך זמן ואפילו מועט כשבוע, כאשר ידוע לנו עד כמה את הבדיקות שחייבות בהן קשה להן לזכור ולבצע, והלוואי ישמרו מה שמוטל עליהן. וממילא קרוב הדבר ל"לפני עיוור". ומעבר לכך יש להעיר שמבחינה רפואית לא רצוי ללכת במשך זמן רב עם צמר גפן באוזניים, כיון שהדבר מפריע למנגנון הניקוי הטבעי של תעלת האוזן ועלול לגרום להצטברות שעווה, לגירוי של התעלה ולדלקות, וממילא לדבריהם מה הועילה לנו החומרא לטבול עם צמר גפן. (ד"ר ישראל ברמה, 'טבילתה של חולת אוזניים', תחומין ה [תשמ"ד], עמ' 277). (ואין להקשות שתטבול את הצמר גפן בשמן ובכך לא יחשב לחציצה, מהנימוקים שכבר כתבנו בסעיף ג).
טיפות אוזניים: בעבר ההמלצה הייתה לשים טיפות אוזניים לפני הטבילה, כטיפול מונע ולשם יצירת שכבת מגן בין המים לחלק החשוף באוזן. כיום לא משתמשים בטיפות אנטיביוטיות על בסיס שומני אלא בטיפות על בסיס מים, שלא מונעות את מעבר המים לתוך האוזן. לכן אין טעם לשים טיפות לפני הטבילה כפתרון בפני עצמו, אלא רק בתור תוספת לתכשיר שיאטום את האוזן כדבעי. (ד"ר ישראל ברמה, מתוך פוע"ה ח"א עמ' 223).
♦
ד. האם מותר להורות לאשה להכנס לספק סכנה
והנה למרות שרצה בשו"ת משפטי עוזיאל (ח"ב סי' ל) להתיר ע"י הדחת אצבעה קודם הטבילה והכנסתו אפילו בדוחק לתוך אוזנה, גם אז היסס בדבר ונמנע מלהורות בדבר עד שיתברר מפי רופאים שאין כל חשש בטבילתה באופן שנותנת ומהדקת אצבעה באוזן יחד. וז"ל: אולם מה שאני מהסס בדבר הוא שלפי הגדת הרופאים יוצא שגם הרטבת אזנה במים יכולה להביאה לידי סכנה, ובוודאי שחייבים אנו לסמוך על דבריהם במקום "שב ואל תעשה" ואין אנו רשאים להכנס בספק סכנת נפשות לקיים מצות עשה. ואין צריך לומר לגבי אשה שאינה מצווה אפריה ורביה. ולא עוד שאני חושש שמא גם אחרי ההידוק יכנסו טיפות מים באזנה וחמירא סכנתא מאיסורא. עכ"ד.וכפי שהבאנו לעיל בדעת רופאים ומתשובות הפוסקים שנודע הדבר שאכן בעצם הרטבת המקום אפילו במעט מים עלולה להסתכן, ממילא איך ניתן לסמוך על היתר התלוי בעצם הדבר שיכול לסכן את הטובלת. וכפי שהזכיר בשו"ת משפטי עוזיאל, שחייבים אנו להבטיח עד כמה שניתן שלא תצא תקלה תחת ידינו.
ולאחר כתיבת הסתייגות לדבריו מצאנו דברים אלו כתובים מפי ד"ר ישראל ברמה, שהתייחס לגוף התשובה שהובאה בשו"ת משפטי עוזיאל, ואף הוא דחה פיתרון זה וכתב: לא ברורה לנו ההתלבטות של הרב עוזיאל לגבי הפתרון שהאשה תטבול אצבעה במים קודם ואח"כ תטבול כולה כשהאצבע בתוך האוזן, מכיון שדרך זו אינה מונעת כניסת טיפות מים לאוזן. ואפילו אם יש היתר הלכתי, לא הועלנו כלום מבחינה רפואית. הוא הדין בשאלות לגבי שימוש בשמן דגים שאינו מהווה חציצה מבחינה הלכתית מכיון שדגים הם חלק מן המים. הואיל ומבחינה רפואית הבעיה איננה כניסת מים דווקא, אלא כל נוזל שאינו סטרילי, ממילא השימוש בשמן דגים והכנסתו לאוזן גם כן אסורה מבחינה רפואית.
הקל הקל תחילה:
מצינו בגמ' מס' יומא (פג,א) ת"ר: מי שאחזו בולמוס מאכילים אותו הקל הקל וכו'. וכן פסק השו"ע (או"ח סי' תריח סע' ט). בעניין האכלת אדם שתקפו בולמוס, שיש להאכילו תחילה מהאיסור הקל יותר, ואם לא יועיל, יאכילוהו את האיסור החמור יותר. ולכאורה הוא הדין בנד"ד, שיש להעדיף תחילה פיתרון שמצד ההלכה הוא קל יותר, ורק אם ניראה שחלילה לא עזר, נעבור שלב אחר שלב, עד התכשיר שיעניק את הפיתרון הטוב ביותר. אלא שיש לחלק, שבהאכלת חולה הנמצא לפנינו, בזמן האכלתו בדבר הקל תחילה, אינו נכנס לסכנה בזמן האכלתו מהדבר שאיסורו קל, והרי הוא נמצא לפנינו באותה שעה, ובכל עת ניתן להמשיך להאכילו מהאיסור החמור יותר לפי צורכו. ואילו בנד"ד באותה שעה שהטובלת נכנסת אל תוך המים, והמים מכסים אותה מכל עבר, במידה לא 'קלענו' לפתרון הטוב ביותר, אזי פגענו בה, והיא עלולה בודאי לבוא לידי סכנה או לפחות לידי צער ונזק.
אם יש דעות שונות בין הרופאים:
ומעבר למה שהבאנו לעיל בדין חולה שביוה"כ, אף אם נמצא שדברי הרופאים מסופקים בעניין חומרת הסיכון שבטבילתה, שזה יאמר שיש חשש גדול לנזק באם תטבול בלא אטמים ובגינו יהיה מקום להקל מצד הדין, וזה יאמר שהחשש הוא קטן, וכעת המורה הנשאל מסופק מה הפתרון האידיאלי שיתן מענה הלכתי מבלי להקל יתר על המידה. או במקרה אחר שדברי הרופא שסבר שיארע לה נזק באם תטבול ללא תכשיר למעשה לא היו מדוייקים, וממילא יהיה מקום לומר שמאחר שעבור אותה טובלת לא היה די צורך להקל מסוג תכשיר כזה או אחר, אזי ייחשב לה בדיעבד כחציצה. יש ליישב ולומר שמעבר לכך שבנד"ד קיל טפי מדיני יוה"כ, דהתם בכרת הוא ואילו כאן מדובר בחציצה מדין מיעוט המקפיד, ולכל היותר ספק דרבנן הוא בדבר הנוגע לסכנת איבר. יש עוד לתרץ כפי שכתב בשו"ת עמודי אש (אות צ דף י ע"ב) הובאו דבריו בטה"ב (ח"ג עמ' לט) שאין נפ"מ אם דבריו (של הרופא) אמת או לא, מאחר שכל שהאשה שומעת כן, דבריו עושים הדבר לאינו מקפיד, ואדרבה היא מקפדת מאד שלא להסירן, עכ"ד. וא"כ מניין לנו להחמיר על האשה בכך, שהרי ברגע שבדעת האשה מוסכם (מטבע הדברים) לחוש לבריאותה ובפרט אם כבר סבלה בעבר מטבילות שגרמו לה נזק בשל תכשירים שאינם מועילים, וממילא מקפידה היא בדווקא שלא להסיר את התכשיר שיכול לעזור לה. וכפי שכתב בשו"ת עמודי אש (שם) שאילו היה אחד מעיז להסירן באונס, היתה זועקת זעקת שוד ושבר והיה נחשב בעיניה כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה. ע"כ. וכן כתבו סברא זו השואל ומשיב תנינא (ח"ג סי' קח) שהעיקר שאנו דנים שכל שיש נשים במעמד הלז שאינן מקפידות, חשובה כאינה מקפדת, ואינו חוצץ. וכ"כ בשו"ת עמק שאלה (חיו"ד ר"ס מה), ובשו"ת בית יצחק (ח"ב יו"ד סי יט אות ג, וסי' כ אות א) עי"ש.
וכיוצא בזה כתב בשו"ת בניין עולם (חיו"ד סי' מב דף קט ע"ב) בעניין פיזור סמים על ראש האשה לצורך רפואתה, ולמד ק"ו מדברי המרדכי בנידון של קליעות בשיער, וכתב: שעיקר כוונת המרדכי שהאשה מתייאשת להפרידן מפני שהיא חוששת משום סכנה ומשום הכי חשיבי רביתיה, והדברים ק"ו (מהנידון שהובא במרדכי) שאם מה שאומרים שנעשה ע"י שד שאין הסכנה ברורה כ"כ, שהרי לדברי הרמב"ם כל ענין מעשה שדים אין בו ממש, ובכל זאת הוי בכלל סכנה שיזיק לה הדמיון, כ"ש בנ"ד שהוא ע"פ הטבע, בציווי הרופאים שיש סכנה להפרידן, שבודאי אינה מקפדת להפרידן ולהכי לא חייצי דהכי רביתייהו. עכ"ד. וכן יש ללמוד לנד"ד, שהרי על עצם סוגי החולי ודאי שאין ספק בין הרופאים בבירור המציאות אם יש קרע בעור התוף, או העדר עור התוף וכיוצ"ב, וכן אין מחלוקת בעניין הסכנה שבחשיפה, וכפי ששאלנו וביררנו מפי רופאים מומחים יר"ש בגין החשש של הנזק והצער העלולים להיגרם. ומאידך בטיב הפתרונות הרפואיים למניעתם, ובפרט דסמכינן אפי' על רופא גוי דלא מרע אומנותו, היכא דאיכא הוכחה לדבריו, וכפי שמבואר בשו"ת עמק שאלה (חיו"ד סי' מג) ושו"ת עמודי אש (אות צג), הובאו דבריהם גם כן בטה"ב (ח"ג עמ' מ), ובנוסף לעוד פוסקים הסוברים כן. והוסיף הטה"ב (שם) שהרי אנו סומכים על הרופאים אף באיסור נדה, ובאיסור חמור של יוה"כ דהוי דאורייתא.
כשאין שום הבדל מבחינה רפואית:
יחד עם זאת, במידה שנמצא לפנינו תכשיר אשר מעניק פתרון הולם כיאה וכדבעי מבחינה רפואית, ובמקביל כמובן עולה בקנה אחד עם הגדרים ההלכתיים כפי שכתבנו, ולעומתו נמצא לפנינו תכשיר נוסף שאינו מאבד מהמענה הרפואי שהאשה הינה נצרכת, אך מבחינה הלכתית ההיתר בו מרווח יותר, במידה שהוא נמצא בהישג יד ואין מצריך להמתין עד שהאשה תצטרך לדחות את טבילתה בכדי להשיגו, וכן שאין הפסד מרובה מבחינת ממון, אז כמובן שיש להשתמש בתכשיר שההיתר ההלכתי בו מרווח יותר. ולדוגמא, אם נמצאים לפנינו שני סוגי אטמי אוזניים, כשהאחד בנוי בצורה שבסוף האטם יש בית אחיזה להוצאת והכנסת האטם (שמעיקר הדין מותר לטבול גם בסוג אטם זה, כפי שהזכרנו), ומאידך נמצא לפנינו אטם הנכנס בעומק מבלי שנראה כלפי חוץ כלל ומבלי שיסכן את האשה בשום צד שהוא, ודאי שנעדיף כאמור את האטם הנכנס יותר בעומק.
תא חזי עדיף:
כאמור, מעבר להתייעצות מול רופאים ועיון בדברי רבותינו הפוסקים, ביקשנו בתור תוספת בירור לערוך סקר בבית ההוראה 'טהרה כהלכה' בקרב נשים הסובלות בחולי האוזניים בדרגות שונות, אשר לחלק מהן הוצעו הפתרונות הנ"ל וביקשנו לשמוע מכלי ראשון, האם הפתרון שקיבלו אכן נתן מענה לבעיה, ולהלן בקצרה חלק מהמקרים שעלו בידינו:
נשים שסבלו מחור בעור התוף שניסו את הפתרון של החדרת צמר גפן גדול בעומק האוזן, ואף יש כאלו שדחסו את הצמר גפן באופן שלא היה רפוי, ובנוסף סתמו אוזניהן עם האצבעות על הצמר גפן כפי שהציע הרופא המטפל, וטענו כי הפתרון כלל לא הועיל, ועדיין הייתה חדירה של מים ונכנסו לסכנה בשל כך. ורק אחרי שחזרו וביקשו היתר לטבול עם אטמי אוזניים וניסו להשתמש בהם, הועיל הדבר. ולא פחות חמור מכך, מצינו נשים שהצמר גפן נתקע בעומק האוזן עד שהוצרכו טיפול רפואי בכדי להוציאו (ועיין לעיל בדעת ד"ר ברמה על גודל הסכנה שיש בכך). ועוד שמענו מקרים מנשים נוספות הסובלות מחור בעור התוף, שלמרות שייעצו להן מורי ההוראה למרוח שמן דגים (מהסוג הנמכר בבתי המרקחת), כאשר באו והציעו זאת לפני הרופא המטפל, אסר עליהן להשתמש באלו התכשירים בתוקף, וזאת משום חשש לבל יכנס שום נוזל לאוזן. ויתירה מכך, גם בסוגי האטמים, למרות שמבחינת יעילותם הם עדיפים ובהרבה משאר התכשירים המוצעים בד"כ מפי המורים, אם כי עדיפים הם בהרבה משאר הפתרונות האחרים, אך יחד עם זאת גם הם אינם מבטיחים יעילות במאת האחוזים. וממילא, עד כמה שניתן להעניק פתרון הולם למצב עלינו לעשות כן.
נראה מבחוץ ואינה מקפידה – האם נחשב לחציצה:
ועיין עוד במה שהעלה טה"ב (ח"ג עמ' סב) בדין קוץ שנתחב בבשר ונראה מבחוץ, שבבית יוסף (סי קצח סעי' יא) הביא את לשון הרשב"א בתורת הבית הקצר (בית ז סוף שער ז) וז"ל: אשה שנכנס בה קוץ, לא תטבול עמו עד שלא יהיה נראה מבחוץ כלום, או שלא תרגיש בו ותקפיד עליו. ע"כ לשון הרשב"א. והוכיח מזה שבשעת הדחק, אפילו אם נראה הקוץ מבחוץ, במידה שאינה מקפדת עליו אינו חוצץ. וכן צירף את דעת מאורי אור (קן טהור דף קמ סע"ב), שאפי' נראה הקוץ כלפי חוץ, אם אינה מקפדת אינו חוצץ. וכן צידד הטה"ב להתיר בשעה"ד באותה תשובה לעניין תפרים שנגלים כלפי חוץ, שבהסרתם יש לה צער רב, אז אין חוטי התפרים חוצצים, דהו"ל מיעוטו שאינו מקפיד. והנה, אם בקוץ שנכנס בבשר שדרכו להכאיב, ואינו ניתן בכוונה תחילה אלא מחמת מקרה שקרה וכעת יש קושי בהוצאתו, ובכל זאת אינו נחשב לחציצה בשעה שהאשה אינה מקפדת, ואפילו כאשר נראה מבחוץ לעיני כל, אם כן, ק"ו בנד"ד כאשר יש לאשה חולי באוזניה והיא משתמשת באטמי אוזניים שמטרתם להביא שלום בזמן טבילתה ולמנוע ממנה נזק ומכאוב, ויהיה לה צער בהסרת האטמים באותו זמן שתזדקק להם, שמטבע הדברים אין האשה מקפדת עליהם אלא אדרבה, חפצה בהם ורצונה שיהיו באוזניה כל משך הטבילה, שלא נחשב הדבר לחציצה, וקל יותר מהנידון שבקוץ התחוב בבשר. וכפי שביארנו לעיל, שבדבר הנעשה במתכוון עדיפא טפי לדעת המהרש"ג שכתב, וז"ל: משמע דעשאוהו במתכוין הוי מעלה טפי שלא לחוץ, וא"כ נידון דידן נמי נעשה במתכוין ואפשר דאינו חוצץ. ועוד מצאנו בדעת רע"א שכתב כן בשו"ת לבושי מרדכי (חיו"ד קמא סי' קכז) וחילק בין קוץ הנתחב בגופה לבין דבר ששמה לרפואה במתכוון, וז"ל: ולענ"ד עוד יש לחלק, דהתם בחץ שאינו מועיל לו כלום במה שהוא בגופו, ואדרבא הלוואי שלא היה מעולם, אבל בהך טבעת (שניתנה ברחמה) כשהוא לרפואה ורוצה לשעתה שתישאר על גופה עד שתתרפא, הסברא ששייך כמו לגופה ואינה מקפידה, ועל החולה גופה אין לומר שהיא רוצה שלא היתה חולה, שהוא סיבה ראשונה מקדמ' הרפואה שהוא לרצונה, ע"ז לא נאמר ניחא שלא היה. ע"כ. ועוד כתב שם בהמשך בדעת רע"א שמה שהתיר הוא בנראה מבחוץ, וז"ל: והנה גם בתשובת רע"א הלא במסקנתו כתב דכל זה בנראה מבחוץ. עכ"ד. וכך חילק בשו"ת לבושי אש וכתב: מה שהחץ תחוב לו ביריכו והוא מקפיד עליו מאוד וכו' אלא שמאונס הוא מוכרח להניחו שם ולפיכך הוי דבר המקפיד, משא"כ במוך שבאזנה, שרוצה בהנחת המוך למשך ימי המחלה, ודאי שאינה מקפידה והוי עכ"פ ביטול לשעה, ומהני לדברי הריטב"א הנ"ל. ע"כ.
מתי יש לחוש למה שיוצא מחוץ לבה"ס:
נראה שיש לחלק בין המקרים הבאים: אי מיירי בדבר שאין רגילות לנשים שיש להן סכנה ללכת איתו באותו זמן שהן צריכות לאותו תכשיר, ואנו אלו שכעת 'ממציאים' דבר חדש ומציעים להן להשתמש עם אותו תכשיר, וממילא נזקקים אנו שיהיה מוחדר דווקא בחלל הבלוע שבגופה לבל יראה ובל ימצא, ובשל כך אם יצא מחוץ לחלל של בה"ס ייראה כמוזר ונכנס לגדר 'מיעוט המקפיד' ונחשב הדבר למקפדת, הן בשל אי הוודאות אם אכן אותו תכשיר בכלל ימנע נזק. וממילא קשה לומר שניחא לה בזה, והן משום מראיתו שהדרך להקפיד עליו, אז אכן יש לדון לגבי החלק העודף שמחוץ לבה"ס אם נחשב לחציצה. אך אם יש לפנינו דבר המיוצר במיוחד לשם כך, העונה לדרישות הרפואיות שיוכלו לתת מענה רפואי כיאה וכדבעי לאותן נשים שסובלות מחולי באוזניים, וגלוי וידוע לפני כל אדם רגיל, שכך נראה אותו תכשיר (אטם אוזניים) ואינו נראה מוזר, שהרי כן דרך תשמישו באותו זמן ובאותו מקום (ים, בריכה, ומקווה בנד"ד) ובפרט במקום סכנה, אז אינו נכנס לגדר 'מיעוט המקפיד' שנחשב לחציצה, אלא לגדר מיעוט שמקפידה בדווקא שיהיה או לכל הפחות ל'מיעוט שאינו מקפיד' דלא הוי חציצה. אף שלפעמים היא מקפידה שלא יהיה עליה, מ"מ כיון שבאותו זמן היא מקפידה שיהיה עליה, ואף אם נמצא מעט גם מחוץ לחלל האוזן ונוגע בה – שוב אינו חוצץ, שהרי כן הוא דרך תשמישו לאותן נשים שיש להן סכנה להשתמש בו באותו זמן שצריכות לאותו תכשיר. (ומ"מ אם הוא מסוג אטמי האוזניים שבית האחיזה שלהם אינו נסרך על האוזן אלא עומד כך באוויר, נראה שאין להחשיבו לחציצה, מאחר שהחלק שכן נוגע באוזן הוא החלק המוחדר פנימה בחלל האוזן, ואילו בית האחיזה הוא שנשאר תלוי ומחובר מצד אחד באטם, אך אינו נוגע באוזן עצמה).
האם אטמי אוזניים עדיפים גם מבחינה הלכתית:
אחר בירור בטיב הפתרונות שהוצעו בפוסקים כפי שכתבנו לעיל, ובמקביל לחוו"ד של מס' רופאים בעניין, נראה שלא רק מבחינה רפואית אטמי אוזניים עדיפים על שאר הפתרונות, שאינם בהכרח נותנים מענה רפואי לבעיה אלא רק בגדר צמצום הנזק והצער לטובלת אם בכלל, נראה לצדד ולומר שגם מבחינה הלכתית יש להעדיף את אטמי האוזניים, שהרי אם האשה נותנת צמר גפן באוזן או תכשיר אחר שאין בכוחו להבטיח פיתרון למצבה ואף יכול להזיק כפי שהזכרנו לעיל (כגון צמר גפן בעומק, נוזל העלול לסכן אותה וכו') אם כך עלול להיחשב הדבר עצמו לחציצה מאחר שהיא מקפדת על עצם התכשיר בעודו נמצא עליה שלא מועיל. מה שאין כן באטמי אוזניים, שלגביו מתיישבת דעתה יותר מצד יעילותו, וממילא מקפידה ונוח לה שיהיה עליה ולא חוששת ממנו.
♦
חלק שלישי: תשובות הראשל"צ ומניעת מכשול
א. תשובת הרב מרדכי אליהו זצ"ל על אטמי אוזניים
מובא בספר דרכי טהרה (פרק טז סע' כג, בהערה ו) תשובתו של הראשל"צ הרב מרדכי אליהו זצ"ל, וזה תוכן השאלה - אשה שבעקבות ניתוחים שעברה באוזנה ואין באפשרותה להרטיב את אוזנה בשום אופן, וזה מחוו"ד של רופאים בכירים. והשיב, שאם אפשר שהבלנית תכניס את אצבעה במי המקווה ואח"כ באוזן הטובלת הנה מה טוב, אחרת תלך האשה עם אטמים, כשהיא לא מקפידה עליהם יכולה לטבול עמהם. עכ"ד.♦
ב. תשובת מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל בע"פ על אטמי אוזניים
ולקראת סיום עריכת תשובה זו, האיר וזרח לפני ספר אבני שהם, מהדורה עשירית (ח"ב במילואים עמ' נד), שהציג הרה"ג משה פנירי שאלה בפני מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל על אשה הסובלת מקרע בעור התוף ואחר כל טבילה סובלת קשות מחדירת המים, והורה להקל למעשה שתניח אטמי סיליקון בזמן הטבילה, ובסיום דבריו כתב שהכל לפי חוו"ד הרופא ושיש לפסוק בכל מקרה לגופו.♦
ג. תשובת הראשל"צ הרב שלמה משה עמאר על אטמי אזניים וכיסוי האוזן
בספר מלאכת שלמה, כתב שם הרב על כלה שהסבירה שאם תטבול יכנסו לה מים לאוזניים והיא לא תשמע מספר ימים, וביום כלולותיה לא תצליח לשמוע והדבר יצער אותה מאוד, ושחוששת שהפתרונות שהובאו בפוסקים שהזכרנו לעיל לא יועילו לה, כתב הרב בתשובה וז"ל: תוכל להשתמש באטמי אוזניים ושיהיו בגודל שלא נראים מבחוץ, וטוב שתלך עם הצמר גפן או האטמים מביתה למקווה וכן מהמקווה לבית, כדי שיוכח לעין כל שאינה מקפדת על זה, והואיל ואינה מקפדת והוא מיעוט לא חוצץ. ע"כ. ובמקרה אחר בו הייתה סכנה לאשה כתב וז"ל: אשה שהיתה חולה מאד באוזניה, וכל ההצעות שהציעו לה, נדחו ע"י הרופאה שהיתה מטפלת בה, באומרה שיש חשש של פיקוח נפש בדבר. וסוף דבר שאותה רופאה שוחחה עמי על זה בטלפון, ועלתה הצעה שישימו כוס ריקה, והבלנית תהדק אותה חזק סביב האוזן. ע"כ. ונראה שסמך בין היתר על ההיתר שהובא בשו"ת מהרש"ג (ח"ג סי' נה) שציינו לעיל, שתניח האשה על אוזניה "פערבאנד", שהוא כיסוי המכסה את כל האוזן.♦
ד. תשובת הראשל"צ הרב יצחק יוסף
תשובת הראשל"צ הרב יצחק יוסף מובאת בסוף המאמר. ועתה זכינו שהעלה הסכמה זו עלי ספר, בספרו החדש ילקוט טהרה (עמ' תתכב), וציין לה גם בסי' קצח (סעי' לז, הערה לז). וזתכ"ד:ואחר העיון בתורף דבריו זאת אשיב, כי כל דבריו נכוחים למעיין היטב בדברי הפוסקים בטבילה בדבר חוצץ, כשהאשה חפצה בה שזה רפואתה, אך חשוב להבהיר כי ברור שההיתר הוא רק במקרה של חולי היכול להגיע לידי חשש סכנה או לידי צער גדול, וגם עד שתתרפא כבר יגיע וסתה ובכך תידחה טבילתה, וכל שכן במקום של חשש מכשול שאם ימנעו מאשה היתר זה עלולה להגיע ח"ו לפוקה ומכשול באיסורי כרת. וכו'.
מן האמור אף ידי תכון עם הרב המחבר שבמקום חשש סכנה "ואין שום אפשרות אחרת לטבול ללא אטמים", וגם שעד שתתרפא כבר יגיע וסתה ובכך תידחה טבילתה, וכ"ש במקום חשש שיבואו לידי מכשול, שיש להקל בנתינת אטמי אוזניים בשעת הטבילה. (וכמובן כל שישנה אפשרות לדאוג שלא יהיו האטמים בולטים כלפי חוץ כך צריך לעשות וכפי שציין המחבר), וכמובן שאין להורות היתר זה אלא רק לאחר בחינת המצב ע"י התייעצות עם רופאים, ומורה צדק הירא את ה' המוסמך לדון בשאלות חמורות מעין אלו שישקול בפלס את ההלכה שיש להורות, וכפי שכבר הזכירו זאת הרבנים שהצטרפו לרב המחבר, וכדברי רז"ל והיה ה' עם השופט, וה' יתברך יצילנו משגיאות אכי"ר.
♦
ה. החמרה ומכשול
כשהטובלת רוצה להחמיר על עצמה:ואף במקרה שהטובלת עצמה תציע מטעמי 'הידור' לקחת סיכון ולהשתמש בפתרונות אשר יעילותם פחותה ואף מסוכנת (ולמרות שכיחות הבעיות המצויות בהם כפי שהבאנו בגוף התשובה בדעות הרופאים והנימוקים להקל מדברי סופרים), וזאת במקום לטבול עם תכשיר אשר מתאים יותר למצבה הרפואי, כגון אטם אוזניים באופנים שניתן להקל כפי שהצגנו ונציין בסוף התשובה, נראה שיש למורה הנשאל להעיר על כך. וכפי שהזכיר לי בעניין אחר ידיד נפשי ואהובי רב אחאי גאון, ר' אליהו בן סימון שליט"א, שמדרכי ההוראה להשיב לשואל ולא שאלה, דהיינו כאשר אשה אשר שאלתה שמחד גיסא סובלת מבעיה וקושי כמו בנ"ד ומבקשת עצה איך לטבול מבלי שיארע לה נזק ומכאוב, אך מאידך גיסא רצונה 'להחמיר' ולקיים את המצווה ב'הידור', גם אם זה במחיר שעלולה להסתכן בכך או לבוא לידי צער, וזה בשעה שיש צדדים וצידי צדדים להקל ולמנוע ממנה הסכנה. כאן המקום של מורה ההוראה להסביר ולהבהיר שטבילתה תהא כשרה ומהודרת לא פחות מכל אשה אחרת, מאחר שדרכיה של תורתינו הקדושה, דרכי נועם היא, ואין רצון הבורא שיביא האדם עצמו לידי סכנה, ובפרט כאשר יש היתר בדבר. ויש להסב את תשומת ליבה ורצונותיה להחמיר ולהדר במקומות אחרים שחומרא שייכת בהם, וכבר אז תמצא שחסרה היא בדברים שמעיקר הדין היא חייבת בהם, כגון: בדיני הרחקות, דיני צניעות, איסור והיתר, שבת, וכו'.
ואל יפלא מעיני הקורא, מאחר שזאת יוכל להגיד כל רואה ממה דמצינו בהלכות חמורות של חולה ביום הכיפורים שפסקם מרן השו"ע (או"ח סי' תריח סעי' א-ב) כאשר חולה רוצה 'להחמיר' על עצמו, שעליו נאמר "אך את דמכם..." שהרי אף במציאות שיש רק חשש סכנה, אז די בכך שיאמר הרופא שיכביד החולי ויוכל לבוא לידי סכנה בכדי להאכילו, ואפי' לא אמר במפורש שיסתכן אלא רק שיכבד עליו החולי. ועוד, שאף במקרה של מחלוקת בין הרופאים, כשרופא אחד אומר שצריך להאכילו ורופא אחר אומר שאין צריך, מאכילים אותו. ויתירה מזאת, אף אם מאה רופאים אומרים שאינו צריך ו-ב' רופאים אומרים שצריך, גם כן מאכילים אותו כפי שפסק השו"ע (שם סע' ג'). (ואע"פ שקי"ל שרק לגבי עדות אמרינן תרי כמאה, אבל לגבי אומדנא אזלינן בתר דעות, יש לומר דהני מילי לעניין אומדנא דממונא, אבל הכא הוא ספק נפשות ולכן יש להקל). ועתה, אם במקרים אלו, בהלכות יום הכיפורים שעונשם בכרת ציוו עלינו חכמינו היאך לנהוג עם הבא 'להתחסד ולהדר', כ"ש בנד"ד שלכל היותר מדובר במיעוט המקפיד מדרבנן, שעלינו לנהוג בכובד ראש במקום שהטובלת נוהגת בקלות ראש, ופשוט.
הרימו מכשול:
כתב בשו"ת שרידי אש (ח"ב ס' מד), מצינו לחז"ל בשבת (קנג) גבי מי שהחשיך בדרך נותן כיסו לנכרי, דפריך שם הגמ' מ"ט שרי לי' רבנן למיתב כיסיה לנכרי? ומתרץ: קים להו לרבנן דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, אי לא שרית ליה אתי לאתויי ד' אמות ברה"ר. א"כ בנד"ד הדבר ברור שבזמננו ומקומותינו רוב בני אדם אינם מעמידים את עצמם לעניין איסור נדה, ואי לא שרינן להו ודאי אתי לעבור על איסור נדה החמור, ולפיכך מצוה לחפש אחרי היתרים וקולות עד כמה שידינו מגעת, ובנד"ד יש לנו אילנות גדולים לסמוך עליהם אף שלא בשעת הדחק. ע"כ. ועוד כתב בספר ימי טוהר (עמ' 110) על אשה שבעלה שומר תורה ומצוות שעברה ניתוח באוזן והרופא אסר עליה לטבול ללא אטמים, וכשהלכה למקווה והתייעצה עם הבלנית, זו התקשרה לרב אחד שאסר עליה לטבול עם אטמים, ואותה אשה חזרה לביתה ומאז חיו במשך 8 שנים חיי אישות ללא טהרה ואיסור כרת. עכ"ד.
וראה עד כמה יש להיזהר בהוראה ולא לחפש אחר החומרות כשיש צד היתר לפנינו כדי לא לסכן או לגרום צער לבנות ישראל הכשרות, מאחר שמצינו צדדים וצדי צדדים להקל, וכדברי האגרות משה (יו"ד ח"א סי' קא) שכתב שבמקום צורך גדול וכל שכן במקום עיגון כעובדא זו, ודאי מחויבים גם אנחנו להורות אם רק נראה לנו להתיר, ואסור לנו להיות מן הענוים ולעגן בת ישראל או לגרום להכשיל באיסורים או אף רק להפסיד ממון ישראל. ועיין בגיטין (דף נו) – 'ענוותנותו של ר' זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו'. ומוכרחים אנו להורות גם למעשה כשנראה לנו בראיות ובהבנה ישרה, ובפרט במקום עיגון כזה ולהציל ממכשול.
♦
חלק רביעי: מסקנא דדינא
ככלל, כל מקרה רפואי נידון לגופו, אך יחד עם זאת יש כמה מסוגי הבעיות הרפואיות שאותם הזכרנו וליבננו, וכן התייעצנו עם רופאי אא"ג מומחים, אשר מכנה אחד משותף להם, הן בשל כך שמוגדרים כחולי ממש ולא מיחוש בעלמא, והן בשל האפשרות שטבילה במקווה בלא הגנה נאותה עלולה להוביל להחמרה ועד סכנה של ממש ולכל הפחות לצער וכאב גדול. ולכן כל ההיתרים ההלכתיים שנזכיר להלן, הם מיועדים למי ששאלה בנוסף את הרופא המטפל שלה, והוא הסכים שבכך דווקא יכולה להימנע סכנה, אך אם לא די בכך, יש לברר מול הרופא המטפל על תכשיר אחר, ולאחר מכן להתייעץ עם מורה הוראה בדבר.למעשה נלע"ד המורם מכל האמור מכל הטעמים ההלכתיים והרפואיים שהזכרנו:
א. מיחוש בעלמא: אשה שמרגישה אי נוחות בזמן טבילתה מחמת המים שחודרים באוזניה, ומבקשת לטבול עם תכשיר כלשהו שיאטום את האוזניים, ולא ידוע לה על בעיה או רגישות רפואית, אין להקל ולהתיר את הדבר אלא אחר בדיקה מול הרופא המטפל, ובהתאם לבעיה באם תימצא, יש להתאים עבורה את התכשיר הנדרש ולפנות לאחר מכן למורה הוראה.
ב. דלקת באוזן התיכונה (פנימית): במידה שיש דלקת בלבד אך עור התוף שלם ואינו מנוקב, אין סכנה בטבילה ויכולה לטבול ללא תכשיר הגנה, והנכון שתטבול טבילה אחת. אולם אם יש נקב בעור התוף, יבואר בסעיף הבא.
ג. נקב בעור התוף: יש להקל ולטבול עם אטמי אוזניים, ובאישור מורה הוראה והרופא המטפל.
ד. היעדר עור התוף: יש להקל ולטבול עם אטמי אוזניים, ובאישור מורה הוראה והרופא המטפל.
ה. דלקת בתעלת האוזן החיצונית: בד"כ יש כאב גדול בעצם החדרת האטם, וממילא כמעט שאין אפשרות לאטום את האוזן, אולם אם יש בכוחה לאטום את אוזניה עם אטמי אוזניים, מבחינה רפואית יכולה לטבול כך. ובמידה שאינה יכולה מחמת הכאב, ניתן לשים צמר גפן עם וזלין או שמן בתוך תעלת השמע, ובאישור מורה הוראה והרופא המטפל.
ו. לאחר ניתוח אוזניים: תחילה יש להיוועץ עם הרופא המטפל בכדי לבחון באם תתאפשר בכלל טבילה עם אטמי אוזניים או שמא יש לחוש מעצם נתינת אטמי האוזניים שעלולים להזיק בעצמם, ובאם הרופא המטפל יאשר את טבילתה עם אטמי אוזניים, יש להקל בכך.
הנחיות כלליות:
ז. סוג אטמי האוזניים: בכל אחד מהמקרים הנ"ל בהם הוצרכה האשה לטבול עם אטמי אוזניים, כל שיש דרך לדאוג שהאטמים לא יהיו בולטים כלפי חוץ, וזאת מבלי שיאבד מהמענה הרפואי שהאשה נצרכת, ושנמצא זמין מבלי שהטובלת תצטרך לדחות טבילתה בכדי להשיגו, וכן כשאין הפסד מרובה מבחינת ממון, כך צריך לנהוג.
ח. טיפות אנטיביוטיות: בתור תוספת הגנה לכל אחד מהמקרים שמצריך אטם אוזניים, ראוי ונכון להציע לטובלת להשתמש בטיפות אנטיביוטיות המאושרות ע"י הרופא המטפל, לפני ואחרי הטבילה.
ט. מספר הטבילות: למרות שהורגלו הנשים להחמיר ולטבול ג' טבילות, ואף הטובלת עצמה נהגה כן, ניתן להורות לה שתטבול טבילה אחת שמועילה על פי הדין כפי שפסק השו"ע (יו"ד ס' ר').
♦ ♦ ♦