זמן השקיעה ביישוב מעלה מכמש

הרב עידוא אלבה
זמן השקיעה ביישוב מעלה מכמש
מאמר תגובה
לכבוד הרב אחיקם הלוי
שלום וברכה
רצ"ב הערות על המאמר 'זמן השקיעה ביישוב מעלה מכמש' ירחון האוצר נג עמ' קסג.
♦
א.
יסוד ענין הלילה נלמד מהפסוק "ובא השמש וטהר" (ויקרא כב, ז). הגמרא בברכות (ב ע"ב) פירשה "וטהר - טהר יומא", יש בזה כמה פירושים אך בפשטות הכוונה היא לצמצום כמות האור ברקיע. כמות האור נקבעת לפי השקיעה המישורית, והסדר במקום מישורי הוא שהשמש שוקעת ולאחר מכן הולך הרקיע ונטהר מאורה.
כבודו עוסק בבירור מתי השקיעה במעלה מכמש, ודן תחילה מתי השקיעה במקום שאין הסתרת הרים במערב ובגלל גובהו היינו רואים את השמש כמה דקות לאחר השקיעה המישורית. כלומר, אילו היה אדם עומד במקום זה במישור הוא כבר לא היה רואה את השמש, אך עתה בגלל הגובה הוא רואה אותה. ובבסיס הדיון עומדת ההבנה שהקובע העיקרי לפי התורה הוא רק מידת האור שברקיע, כלשון הפסוק "וטהר". בענין זה הביא כבודו את ספקו של הגרא"ז מלצר שמא למרות שהאדם רואה את השמש, כבר מתחיל בין השמשות שהוא ספק לילה כיון שמידת האור ברקיע פחותה. אך לענ"ד סברה זו מנוגדת לפשט הפסוק. הרי יסוד ענין לילה מוגדר בתורה בפסוק בשלש מילים "ובא השמש וטהר", איך אפשר להיאחז רק במילה 'וטהר', ולהתעלם מלשון הפסוק 'ובא השמש'? מלשון הפסוק משמע להדיא שאם רואה את השמש לא שייך להסתפק שמא התחיל הלילה.
נראה פשוט שאם חז"ל היו סוברים חידוש עצום כזה, שעוקר את המקרא מפשוטו, וסוברים שלמרות שרואים שמש כבר אינו נחשב יום, היו צריכים לאומרו.
♦
ב.
דיון נוסף הוא מה הדין כאשר יש דבר שמסתיר את השמש במערב. במסכת שבת דף קיח ע"א איתא "ואמר רבי יוסי: יהא חלקי ממכניסי שבת בטבריא וממוציאי שבת בצפורי". ופירש רש"י "ממכניסי שבת בטבריא - מפני שהיא עמוקה, ומחשכת מבעוד יום, וסבורין שחשכה, וממוציאי שבת בצפורי - שיושבת בראש ההר, ובעוד כשהחמה שוקעת נראית שם אור גדול, ומאחרין לצאת".
לפי ביאור רש"י על טבריה, מסוגיה זו משמע שכאשר יש דבר שמסתיר את השמש במערב, אינה נחשבת חשכה. בשל כך רש"י אומר שהם רק היו סבורים שחשכה, ולפי האמת אינה חשכה, כי אין מתחשבים בכיסוי האור במערב על ידי הר, וכ"פ רבינו ניסים, וכ"פ הטור בסי' רסז. וכן מבואר במהרי"ל (מנהגים) הל' תפלה סק"ה שלמד מגמרא זו לא להתחשב בכיסוי ההר גם לגבי תפילת מנחה. וכפירוש רש"י בסוגיין, כן דעת הר"י אברצלוני בספר העיתים (עמ' 41) ותלמידי רבינו יונה (ברכות לט בדפי הרי"ף, לפי הפירוש שקאי על כניסת שבת), והמאירי על הגמרא בשבת, והאבודרהם (בערבית של שבת)^[1].
אלא שלדעת כבודו י"ל דזה הוא רק בכיסוי מחמת הרים קרובים, ובהרים רחוקים שפיר יש סברה להתחשב בכיסוי ההרים, והוסיף שאף בהרים קרובים, עכ"פ לחומרה וסייג, יש להחמיר משעה שאינו רואה את השמש, כפי שעשו אנשי טבריה.
♦
ג.
אך לענ"ד מסתימת כל הפוסקים שלא חילקו בין הרים קרובים לרחוקים נראה שמה שלא מתחשבים בכסוי ההרים הוא משום שלפי האמת בקו רוחב זה השמש עודנה על הארץ, ואין כל נפק"מ בהר רחוק או קרוב, כל היכא שההר מצמצם את האופק יש לנכותו מהחשבון. ואם לא כן יצא שזמן השקיעה ישתנה בי יום אחד למשנהו בהפרשים משונים, לדוגמא בה' תשרי היא תהיה בשעה 6, ובי' תשרי ב6 וחצי כי עכשיו ההר מכסה, ושוב בט"ו תשרי היא תהיה בחמישה ל6, וזה כמובן לא מסתבר כלל. אפשר לנכות הר מהחשבון גם באמצעים פשוטים שהיו בימי חז"ל, על ידי הערכה מה המרחק שאדם יכול לראות את אופקו, והשוואת מקומו למקומות בהם רואים אופק מלא.
♦
ד.
כך היתה דעת גדולי ירושלים (הגר"ש סלנט, והאדר"ת ועוד רבים עד לימינו) כפי שכתב בספר נברשת (השמטות לספר בדף נט): "דבר ברור הוא אצל כל יושבי ירושלים שמחשבים את זמן השקיעה לא כמו שהיא במציאות פה, אלא מוסיפים עוד 7 דקים עליה כדי לחשב אותה מאוחר". וכמובא בספר הזמנים כהלכתם עמ' קכה. ואף שמהחיד"א (ברכ"י שלא) עולה שאצל הספרדים חישבו לפי העלמות השמש ולא הוסיפו על זה 7 דקות, הרי הם לא כתבו כך מתוך דיון בסוגיה של מכניסי שבת בטבריה, אלא כנראה נקטו כך כיון שחישוב ניכוי ההרים מסובך (כדרך שנהגו לשער את נפח כביצה על פי משקל)^[2], ולכן נראה שהעיקר כמי שנקט שהשקיעה בירושלים מאוחרת להסתלקות השמש כי יש לנכות את ההרים המסתירים.
♦
ה.
מה שהחמירו בטבריה מבואר בסדר רב עמרם גאון (תפילת שבת סעי' ב) והמנהיג (הל' שבת סק"ב) ושבלי הלקט (סי' קכט) והאגודה (שבת סי' קמג) שהוא מדין תוספת שבת, ומסתבר שזו גם כוונת רש"י ודעמיה, ולפי זה אין כאן ענין לחומרה שיש לחוש לה לכתחילה^[3].
♦
ו.
רב ניסים גאון כתב: "וכנגדן מוציאי שבת בציפורי שהיא גבוהה טפי ומאחרין לשם פני המזרח להכסיף ושוהין ומאדימין והיו מקבלין עליהן שימור השבת עד שמכסיפין פני המזרח התחתון והעליון".
מבואר שאנשי ציפורי הוסיפו חומרה במה שהם חיכו עד שיסתלק האור ויכסיף גם העליון. לפי דרכך שהכל תלוי באור הרקיע לכאורה קשה, מדוע מעיקר הדין הם היו יכולים ללכת לפי הכוכבים שהוא לילה, הרי אכתי הם רואים שלא הסתלק כל האור מהרקיע, ואצלם לא הכסיף העליון ושוה לתחתון. אך דבריו מובנים לפי הירושלמי בברכות א, א, שצאת הכוכבים נקבע שהוא לילה אף כשיש אור ברקיע, משום דנלמדה בדרך ארץ שאמרינן מלכא נפק אע"פ שלא נפק.
מכל מקום, במציאות הכספת הרקיע אינה תלויה בגובה המקום אלא בשקיעה המישוריתה, ולכן צ"ל שהם היו מוסיפים כמה דקות שלא מהדין, אלא רק מחמת שהם ידעו שבהר השקיעה מתאחרת מהמישור, ולכן היה נראה לאנשים שיש להוסיף כנגד זה זמן על צאת הכוכבים.
ז.
המג"א רלג, ז הביא את דברי המהרי"ל, והוסיף שגם בבתים גבוהין יש לנהוג כמהרי"ל שלא התחשב בהסתרת ההר. ונראה שהוא מבין ששורש דברי המהרי"ל הוא מפני שמההר הסמוך רואים את השמש בגלל גובהו, ולכן כתב שהוא הדין בתים גבוהים שמהם רואים את השמש מאוחר יותר. אולם, נראה שדברי המהרי"ל הם כמפורש בדבריו על פי דין טבריה בלבד, שממנו עולה הטעם שכאשר ההר מונע מלראות את השמש אין זה משפיע על כמות האור שברקיע, ובמציאות השמש עדיין על הארץ ואינה חשכה, ולכן אין זה נוגע לבית גבוה, שממקומו הטבעי בלי העמידה על דבר שנבנה במעשה אדם לא רואים את השמש יוצאת על הארץ. ולכן מי שעומד על הבית הוא כטס באוירון, ולא מועיל מה שהוא רואה את השמש.^[4]
♦
ח.
כבודו כותב לחדש שלמרות מנהג ירושלים לנקות את כיסוי ההרים כפי שמנקים בטבריה, וכן לחשב לפי הראיה מגובה של 800 מטר, בניגוד לסברת הרא"ז מלצר, בכל זאת במעלה מכמש, הנמצאת בגובה של 600 מטר ויש ממערב הרים שמכסים את השקיעה, יש לפסוק שהשקיעה היא המישורית, כיון שהסברה ללכת לפי גובה ההר היא רק כשרואים ממנו את השמש בגלל גובהו, ולא כאשר בפועל אין רואים את השמש בגלל הסתרת ההרים.
אך לענ"ד הנידון במעלה מכמש הוא בדיוק הנידון בירושלים. והדברים של כבודו מנוגדים למנהג ירושלים, שכן גדולי ירושלים אמרו לאחר 7 דקות לאחר העלמות השמש בגלל ניכוי כיסוי ההרים, ולא התחשבו במה שהם אינם רואים את השמש כמפורש בספר נברשת הנ"ל שהם אמרו שאין להתחשב במה שאיננו רואים את השמש. טעמם לא היה משום שהם הצליחו לראות את השמש השוקעת משכונת בית וגן, כפי שהביא כבודו בשם הגרע"י, שהרי לא נזכרה כלל בדבריהם אפשרות ראיה של הים. בזמנם שכונת בית וגן היתה מרוחקת מהעיר העתיקה מרחק ניכר של שתיים שלוש שעות הליכה, ואם נלך בדרך זו של חיפוש שכונה גבוהה מרוחקת, אולי תוכל למצוא גם מקום אחר בקרבת מעלה מכמש שממנו יש פחות הסתרה של הרים מהמערב. אלא שלא צריך לחפש מקום כזה, כי לא מסתבר שענין שקיעת החמה תלוי בחיפושים כאלו, אלא הסברה פשוטה. ההר המסתיר אינו מוציא מההגדרה של יום כי השמש עדיין נמצאת על הארץ, ובכל אופן אין טעם לדון מקום גבוה כאילו הוא נמוך, כיון שבעיקרון עשויים לראות ממנו את השמש ללא ההסתרה, לכן יש ללכת תמיד לפי ראיית השמש ממקום גובה ההר, בניכוי ההרים ממערבו.
♦^[5]
ט.
אמנם לגבי מקומות שנמוכים מירושלים לענ"ד העיקר כהגר"ז והגר"ח מוולאזין^[6], שמדבריהם עולה שהם חישבו את השקיעה במקומם לפי מה שהיו רואים אילו היו עומדים בגובה של ירושלים (ולכן אחרו אותה ב4- 6 דקות), ולכן למעשה במעלה מכמש השקיעה היא בערך כמו בירושלים^[7]. ויש לזה כמה ראיות:
א. בשבת לד ע"ב "אמר רבה אמר רב יהודה אמר שמואל: איזהו בין השמשות - משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין, והכסיף התחתון ולא הכסיף העליון - נמי בין השמשות, הכסיף העליון והשוה לתחתון - לילה. ורב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: הכי קתני: משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין - יום, הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון - בין השמשות, הכסיף העליון והשוה לתחתון – לילה".
ואח"כ מובא: "אביי חזייה לרבא דקא דאוי למערב, - אמר ליה: והתניא כל זמן שפני מזרח מאדימין! - אמר ליה: מי סברת פני מזרח ממש? לא, פנים המאדימין את המזרח. איכא דאמרי, רבא חזייה לאביי דקא דאוי למזרח, אמר ליה: מי סברת פני מזרח ממש? פנים המאדימין את המזרח! וסימניך כוותא".
ועלה מהגמרא שרבא או רבה^[8] לימד את אביי שיש להסתכל במערב כדי לדעת מתי פני מזרח מאדימים. ולכאורה אינו מובן, אף לפי הגירסא רבא, שהרי רבה ורב יוסף הלכה כרבה, ומה הצורך לדעת מתי פני מזרח מאדימים לפי רבה, הרי השקיעה היא הקובעת, והיה צריך להסתכל רק מתי שוקע הגלגל^[9]?
ונראה ליישב לפי מה שכתב בתשובות רב נטרונאי גאון (תשובות פרשניות סימן תיג): "קאמרין לעינין בין השמשות, ראבה חזייה לאביי דקא דאוי למזרח לידע אם הגיע בין השמשות, אמר ליה מי סברת פני מזרח ממש, פנים המאדימין {את מזרח} וזהו מערב".
נראה מדבריו ששקיעת החמה גופה היא לפי ראית האדם במערב את האדמומית שמאדימה את המזרח ולא לפי העלמות הגלגל. ולכאורה, אינו מובן שהרי האדמה זו היא אחרי השקיעה, אך לפי דברינו הדבר מובן, כיון שהשקיעה במקום שנמוך מירושלים אינה בהעלמות עיגול השמש אלא היא כאשר מסתיים השלב של פני מזרח מאדימים, שכן אם האדם היה עומד בגובה של ירושלים הוא היה רואה את עיגול השמש עד זמן זה, שהוא 3- 4 דקות לאחר השקיעה. ואתי שפיר מדוע רבה דאווי למערב לראות מתי פני מזרח מאדימים.
ב. כן משמע גם מהגמרא בשבת דף לה ע"ב: "אמר ליה רבא לשמעיה: אתון דלא קים לכו בשיעורא דרבנן, אדשימשא אריש דיקלי - אתלו שרגא. ביום המעונן מאי? במתא חזי תרנגולא, בדברא עורבי".
רבא נותן סימן למי שאינו בקי מתי השקיעה, ונראה שלא היה די בראית כיסוי גלגל השמש, משום שקן האופק אינו ישר, וגם הבתים והאילנות מסתירים את השקיעה. לכן אומר רבא להדליק כשהשמש נראית בראש הדקלים, כלומר שנראה שהיא נוטה לשקוע, וביום מעונן כשהתרנגולת חוזרת לקינה. ובמציאות זמן זה הוא ממש בשקיעה המישורית, ואם השקיעה המישורית היא שיעורא דרבנן קשה, שלמעשה הוא אינו מקדים להם את הזמן, אך אם שיעורא דרבנן הוא לפי הגובה של ירושלים, ובבבל שהיא ארץ מישור יש להוסיף 5 דקות לאחר שקיעת הגלגל, דבריו מובנים.
ג. סמך נוסף ליסוד זה יש להביא מדברי הירושלמי בברכות (ד, א): "אחוי דאימיה דרב אדא הוה מצייר גולתיה דרב בצומא רבא^[10], א"ל כד תיחמי שמשא בריש דיקלי תיהב ליה גולתי דנצלי דמנחתא. ושמשא בריש דיקלי תמן, איממא הוא הכא, דמר רבי יוחנן...בבל שהיא זוטו של עולם... רב כרבי יהודה".
ופירש הפני משה שמהלך הגמרא כאן הוא קושיה ותירוץ על מה שאמרו לפני כן שמצוה להתפלל מנחה עם דמדומי חמה, והביא שרב לא עשה כן שכשהשמש בריש דיקלי בבבל הוא יום גדול בארץ ישראל, שבבל זוטו של עולם שהיא במצולה ותחתיתו ועמקו. ושואל הירושלמי "היכי עביד רב הכי והוא בבבל היה, והלא זה הזמן בבבל אינו עם דמדומי חמה? ולקמן משני לה רב כר' יודה ס"ל דאמר עד פלג המנחה, ולפיכך נהג כן דכשהשמש בריש דיקלי בבבל זמן פלג המנחה הוא בא"י"^[11].
ולפי זה נראה שהחמה בראש דקלי הוא זמן פלג המנחה (שזהו מושג מושאל לזמן סמוך לשקיעה, וכפי שנוהגים היום להתפלל תפילת נעילה מזמן פלג המנחה, ראה שו"ע תרכג, א, ומקראי קדש, ימים נוראים סי' נא, וכפה"ח ס"ק ז בשם מאמר מרדכי), וכוונת הירושלמי שרב היה מתפלל בבבל כשהשמש בראש הדקלים משום שבארץ ישראל מזמן זה יש עוד זמן מועט עד פלג המנחה, ואזילנן לפי מה שהיינו רואים אילו היינו בגובה של ארץ ישראל. וכל זה מובן היטב לפי דרכנו שיש זמן מועט שמוסיפים בבבל, מפני שהיא נמוכה מגובה של ירושלים.
ד. עוד אמרו שם בגמרא שבת דף לה ע"א: "רבי נחמיה אומר כדי שיהלך אדם משתשקע החמה חצי מיל - אמר רבי חנינא: הרוצה לידע שיעורו של רבי נחמיה יניח חמה בראש הכרמל, וירד ויטבול בים ויעלה, וזהו שיעורו של רבי נחמיה".
ובירושלמי מסכת ברכות פרק א, א: "אמר רבי חנינא סוף גלגל חמה לשקע ותחילת גלגל לבנה לעלות (נראה כוונתו שבין השמשות מתחיל אחרי סוף שקיעת גלגל חמה). ותני שמואל כן אין הלבנה זורחת בשעה שהחמה שוקעת ולא שוקעת בשעה שהחמה זורחת. רבי שמואל בר חייא בר יהודה בשם רבי חנינא התחיל גלגל חמה לשקע (כוונתו שעדיין אינו בין השמשות כי לא הסתיימה שקיעתו), אדם עומד בראש הר הכרמל, ויורד וטובל בים הגדול, ועולה ואוכל בתרומתו, חזקה ביום טבל".
וכתב רש"י: "כרמל - הר שעל שפת הים, וחמה סמוך לשקיעתה נראית על ראשי ההרים, ובכדי שירד ויטבול ויעלה הוי לילה".
נראה שהפשט בהראות החמה על ההרים הוא שהם המקום הגבוה באיזור ממנו עדיין רואים את השמש, והחמה הנראית עליהם מציינת את הזמן הסמוך לשקיעה, ומדובר באדם העומד על ההר, כפי שכתוב בירושלמי. התוספות (ד"ה וירד) הבינו שלפי רש"י בין השמשות מתחיל לפני שיורד לים, והסימן לחצי מיל הוא החל מהירידה לים, שאז הוי משתשקע החמה, ומסתיים בעליה, וא"כ לא עולה לו טבילה שהרי טבל לאחר השקיעה, ולכן הקשו על רש"י: "דלא ה"ל למינקט סימנא דטבילה אי לאו דאתא לאשמעינן דטבילה מעליא היא". ולפיכך הסיקו התוספות שהסימן הוא לזמן שבו מתחיל בין השמשות בלבד, ולא דוקא לבין השמשות של רבי נחמיה אלא גם לביהמ"ש של רבי יהודה, דהיינו לבאר מהו גדר "משתשקע החמה". ועל זה קאמר שגם לאחר שהחמה נראית רק בראשי ההרים, יש עדיין זמן שהוא יכול לטבול ותעלה לו הטבילה כדין הטובל ביום.
ובתוספות רא"ש הקשה על פירוש התוספות שא"כ למה אמר "ויעלה", הרי אין בזה נפק"מ להבנת השיעור של משתשקע החמה.
והמהר"ל (בחידושיו גור אריה) כתב בדעת רש"י: "ובכדי שירד ויטבול ויעלה הוי לילה, פירושו שיעלה לראש הכרמל הוי לילה, והטבילה היה ביום (לאחר שירד מההר)".
נראה מדבריו שחמה בראש הכרמל היינו כמו חמה בראש האילנות, שרואים את ניצוצי החמה על ההר, והעומד שם רואה את החמה, אך זה עדיין מעט לפני השקיעה (כשם שסוברים התוספות שעדיין יש זמן עד השקיעה), ולכן הכל נעשה כהלכה. האדם יורד מההר וטובל כשעדיין יום, ועד שחוזר ועולה להר עובר חצי מיל, שהוא 11.5 דקות (לפי רש"י בפסחים שמיל הוא 22.5 דקות). הר שמשך הזמן שעולים מהים לראשו הוא 11.5 דקות, מסתבר שיורדים ממנו ב 3-4 דקות, והטבילה עצמה היא חצי דקה, כפי שרואים בחוש, וכפי שכתב שם הרא"ש (ב, כג) על פי תוספתא במסכת זבים ששיעור טבילה וניגוב כהילוך חמישים אמה^[12]. ומכאן נראה שהשקיעה האמיתית היא 3-4 דקות לאחר הרגע האחרון שבו נראתה השמש מההר שעל שפת הים.
כל זה מלמד לכאורה על מה שכתבנו שהשקיעה האמיתית לעומד על שפת הים היא כפי שרואה מי שעומד בגובה של ירושלים.
גם אם כרמל הוא הר ליד הכינרת (כפי שכתב ר"ח, וכן משמע מהמשך הגמרא שאמרו שממנו אפשר לראות את בארה של מרים, שלפי הירושלמי והמדרש נמצאת בים כינרת) אפשר לפרש את הגמרא באותו אופן, ונפרשה על הר הנמצא מזרחית לכנרת, שבו נראים ניצוצי השמש סמוך לשקיעה, הוא בקרבתה עד שאפשר לעלות אליו בשיעור הליכה של חצי מיל^[13].
ה. בחינת המציאות מביאה לראיה חזקה לשיטה זו. האחרונים דנים בשאלה שלכאורה לא רואים ג' כוכבים בינונים 3/4 מיל לאחר השקיעה. בירחון האוצר (גליון י עמ' קמו) הבאתי את דברי המומחים שמעידים שכן רואים ג' כוכבים בינונים כ14 דקות אחרי השקיעה ביום בינוני, אך נראה שראיה כזו אצל רובא דאינשי היא דוקא אם עומדים בגובה של ירושלים, בעוד שלעומד על שפת הים נראים ג' כוכבים רק כ19 דקות אחרי העלמות השמש. וכתבתי שם שלענ"ד גם דבר זה מורה שכוונת חז"ל באומרם שבין השמשות הוא 3/4 מיל אחר השקיעה, שהשקיעה היא לפי גובה העומד על הר שהוא בגובה של ירושלים.
לפי זה יש לנקוט שצאת הכוכבים בירושלים ביום בינוני הוא כ14- 17 דקות^[14] לאחר השקיעה המחושבת בלוחות (שהיא בניכוי ההרים שבמערב). ובמקומות נמוכים מירושלים, השקיעה מחושבת בלוחות לפי המישור, ולא לפי גובהה של ירושלים, ולכן יש להוסיף לצאת הכוכבים זמן נוסף. במקומות שגובהם כפני הים, כשאנו רוצים לדעת מתי צאת הכוכבים כשיטת הגר"ז, יש לחשבו 22 דקות לאחר השקיעה שבלוחות. וכל זה כמובן ביום בינוני.
♦
המסקנות:
א. במקום גבוה שיש הרים ממערבו, השקיעה איננה לפי השקיעה המישורית, כי לא שייך לשער לפי מישור כשהוא עומד על ההר, והשמש בשביל העומד על ההר עודנה על הארץ.
ב. החישוב המקובל של השקיעה הוא כפי שנהגו בירושלים, לפי גובה המקום עליו הוא עומד ובניכוי ההרים שבמערב.
ג. לענ"ד העיקר כהגר"ז והגר"ח שבמקומות נמוכים מירושלים יש לנקוט שבכל מקום השיעור הוא כאילו היו בגובה ירושלים. לכן במעלה מכמש השקיעה היא כמעט כמו בירושלים.
ד. במקומות שגובהם כפני הים השקיעה היא כ5 דקות מאוחר למה שכתוב בדרך כלל בלוחות.
♦ ♦ ♦