רב ביהמ"ד אהבת חסד ב"ב, בעל אורח יצחק
בענייני שביעית[2]
א. מביא את ספק המנח"ח בדין הפקר דשביעית אי הוי מצוה דגברא או אפקעתא דמלכא ומחלוקת הפוסקים בזה
בספר החינוך (מצוה פ"ד) ז"ל: להפקיר כל מה שתוציא הארץ בשנה השביעית. ובמנח"ח שם כתב להסתפק אם המצוה על הגברא דרחמנא ציוהו להפקיר ואם מפקיר הוי הפקר ואם אינו מפקיר אינו הפקר, ונהי דעובר בעשה מ"מ אינו הפקר וא"כ אחר אינו רשאי ליטלו והרי הוא גזל ביד אחרים כל זמן שלא הפקיר, וכן לענין [הדין] שביעית שפטור מן המעשר, אם לא הפקיר כיון דלא הוי הפקר חייב לעשר, או דלמא הפקר זה אין צריכים הבעלים להפקיר רק הוא אפקעתא דמלכא שהיא ממילא הפקר וא"כ פטור מן המעשר בכל ענין ואם זכה בזה אחר הרי הוא שלו.והביא שמצא שנחלקו בזה, דדעת הבית יוסף דאינו אפקעתא דמלכא ודעת המהרי"ט (ח"א סי' מ"ג) דהוא אפקעתא דמלכא, והביא ראיה מהגמ' בנדרים דאיתא התם במתני' (מ"ב ע"א) המודר הנאה מחבירו לפני שביעית אינו יורד לתוך שדהו ואינו אוכל מן הנוטות, ובשביעית אינו יורד לתוך שדהו אבל אוכל מן הנוטות ובגמ' (שם ע"ב) פריך מאי שנא דאוכל מן הנוטות דפירי הפקירא אינון ארעא נמי אפקרה, ומזה הוכיח המהרי"ט שהוי אפקעתא דמלכא. וצ"ע מהי ראיתו הא לדעת הב"י נימא דכונת הגמ' שגם את הקרקע צריך להפקיר [היינו דהמצוה דגברא להפקיר הן את הקרקע והן את הפירות], וכתב בספר פאת השולחן שנראה שהמהרי"ט גרס בגמ' בנדרים "רחמנא אפקריה"ב ותי' לדעת הב"י דאיהו לא גרס כן.
♦
ב. דן בדברי המנח"ח דלהצד דהוי מצוה דגברא הוי מ"ע שהז"ג
ובמנח"ח שם כתב להקשות, על מה שכתב החינוך דמצוה זו נוהגת בזכרים ונקבות דאם הוי מצוה על הגברא להפקיר א"כ למה נשים חייבות במצוה זו הרי הוי מ"ע שהזמן גרמא,[3]ורצה לדחות דלא הוי זמן גרמא דפירות שביעית לעולם הם בקדושתן ואפי' בשאר שני שבוע כיון שגדלו בשביעית, וכתב דכ"ז ניחא להרמב"ם דס"ל דכסות יום פטור בלילה ולכן הוי ציצית זמן גרמא וא"כ אפ"ל דפירות שביעית שהם תמיד קדושים לא הוי ז"ג כמו ציצית. אבל לדעת הרא"ש דס"ל דכסות יום חייב בלילה ומ"מ חשיב ז"ג כיון דיום גורם חיוב יום ולילה גורם פטור [ור"ל דחיוב הכסות יום, בלילה, הוא מחמת הזמן דיום והוי חיוב שהזמן גרמא] א"כ ה"נ נהי דפירות שביעית תמיד קדושים מ"מ פירות שאר שנים אין בהם קדושת שביעית וא"כ זה דומה לציצית דחשיב ז"ג גם בכה"ג, וא"כ צריך להיות דנשים יהיו פטורות ממצוה זו דשביעית, ולכן כתב דע"כ דהוי אפקעתא דמלכא ואין חילוק בין אנשים לנשים.אך כתב דאפשר דהחינוך אזיל בשי' הרמב"ם ולכן לא הוי ז"ג, ולעולם הוי מצוה דגברא, ולדעת הרא"ש באמת הוי ז"ג ונשים פטורות.
אכן בעיקר מה שתלה זאת בדעת הרמב"ם והרא"ש, אפ"ל דמה דשביעית גורם שהפירות קדושים לא משום דעכשיו שייך הפרי לשביעית, אלא דנתפס חלות של קדושה על הפרי ולכן הוא נאסר, ושוב לא שייך לזמן של שביעית ולכן אינו ז"ג, משא"כ ציצית מה דחייב כסות יום בציצית, מפני שעכשיו יש לכסות שם כסות יום דהוא בגד של יום ולכן חייב, ואם יתבטל ממנו שם כסות יום יפטר ולכן זה חשיב ז"ג [החילוק הוא דגבי שביעית אחר שחל הקדושה בפירי אין המצוה קשורה לזמן וגבי ציצית לעולם המצוה קשורה לזמן דשם כסות יום (תוספת ביאור מתוך רשימה)].
ועוד י"ל לדעת הריטב"א בקידושין (כ"ט ע"א) שהק' למה צריך קרא למיפטר נשים ממילת בנם הא הוי מ"ע שהז"ג שלילה לאו זמן מילה, וכתב הריטב"א לתרץ דכיון דהוי מצוה שאינה על הגברא אלא מצוה של הבן ע"ז לא נאמר ז"ג, ולפי"ז כתב המנח"ח (מצו' ל"ב) לענין שביתת בהמתו דלא אמרי' דהוא מ"ע שהז"ג כיון דהוי מצוה על הבהמה שתשבות, וכן מבאר במצו' קי"ב דעל שביתת קרקע בשמיטה לא הוי ז"ג שהוא דין על הקרקע. וכן אפ"ל דהוי דין על הפירות שהוי הפקר וקדושים בקדושת שביעית [להכי לא חשיב ז"ג]. אמנם באמת אפשר לחלק בזה דמילה הוי חובת הבן על האב אבל שביתת בהמתו ושמיטת הקרקע ודאי הוי מצוה על הבעלים שהקרקע והבהמה תשבות[4].
♦
ג. מביא את נידון רעק"א ועוד אחרונים אי לכל מילי ילפי' הפקר משמיטה ואי שייך הפקר לזמן
והנה הגרעק"א (בתשו' קמ"ה) מביא מירושלמי דהפקר לא שייך גופא מהיום ופירי לאחר מכאן, וכ' בשם ח"א הטעם לזה כיון דילפי' הפקר משמיטה ובעי' שיהיה מופקר לכל לעניים ולעשירים וה"נ ילפי' דבעי' שיהיה מופקר לגמרי ולא שיהיה קרקע משועבדת לבעלים ליניקת פירות[5], וכתב ע"ז רעק"א דקשה להמציא דבר חדש כזה דבפשוטו מסתבר דכל מה שיכול למכור וליתן יכול להפקיר, וכבר מצינו הפקר כזה בנותן נכסיו לגר מהיום ולאחר מכאן, ומת הגר בחיי הנותן דודאי כל מה שהיה לגר נעשה הפקר והזוכה בנכסיו ההמה זוכה בגופן מהיום ופירות לאח"מ הנותן, ובחיי הנותן הקרקעות הפקר ומשועבד לנותן לפירות, וגם אם איתא דילפי' הפקר גם לשאר דברים משמיטה נימא דבעי' שיהיה הפקר לעולם לא לזמן, ואמרי' בנדרים דף מ"ד שדה מופקרת ליום אחד.והוכיח שאינו כן, דבאמת לא מהני הפקר לזמן מדברי הרא"ש [בנדרים שם] שכתב [אהא דשדה מופקרת ליום אחד דר"ל] ואחר הזמן הזה אם לא יזכה בו אדם תהיה שלי כבתחילה ע"כ, ומשמע שאם יזכה בו אחר לא יחזור אליו ומוכח דהוי הפקר לעולם.
וכתב לדייק כן מדברי הב"י (או"ח סי' רמ"ו) שכתב שם שאם אחד נותן בהמתו לעכו"ם ולא החזיר עד שבת שיפקיר את הבהמה רק לשבת ואי"צ לחוש שיזכה בו אחר, מכיון שהוא ביד הנכרי לא יניח לאחר לזכות בו בשבת ולאחר השבת יחזור הבהמה לרשות הבעלים שלא הפקירה רק לשבת, ומבואר שאם היה אחר זוכה בשבת היה נשאר שלו לעולם.
ומכל זה ראיה שהפקר לא שייך לזמן דומיא דשמיטה ואף דיכול למכור לזמן לא שייך הפקר לזמן דומיא דשמיטה, ומ"מ אם אחר לא זכה בזה חוזר לבעלים, וקשה ממנ"פ אם זה הפקר לעולם איך זה חוזר לבעלים ולאחר השבת יפקע ההפקר וכתב דצריך לומר דהוי כמו תנאי דאם אחר יזכה יהיה הפקר אבל אם לא יזכה אחר לא יהיה הפקר כלל והק' שם ע"ז דא"כ איך מהני הפקר לשבת הרי אם לא יזכה בו אחר בטל הפקר למפרע ועבר על שביתת בהמתו ובדברי הרא"ש הנ"ל י"ל דהוי כמו תנאי אבל לענין שביתת בהמתו קשה כנ"ל[6].
מבאר דיסוד המחלוקת אי יש הפקר לזמן תלויה בפלוגתא אי יש הפקר בקרקע בשמיטה או זכות ושעבוד בעלמא
ועיין בספר שלמי נדרים (נדרים דמ"ד) שהביא דברי הסמ"ע בסי' רע"ג סעי' ג' ס"ק י"ד שכתב ומיהו כשזכה בו אחר הוי הפקר אע"ג דהיא לזמן דילפי' משמיטה דהוא ג"כ לא הוי הפקר אלא לשנה אחת.ונראה מדברי הסמ"ע שגם לאחר שזכה בו אינו זוכה אלא לזמן שהוא הפקיר, ולא כמש"כ רעק"א בדעת הרא"ש והב"י שכאשר זוכה בו אחר זוכה בו לעולם, והגם דהפקר הפירות בשמיטה הוי לעולם מ"מ הפקר הקרקע הוי רק לזמן של דריסת הרגל וזה רק לשנה השביעית[7], ובד' הסוברים דאין הפקר לזמן דילפי' משמיטה דהוי הפקר לעולם, צ"ב דלכאורה אפשר למילף מהפקר הקרקע שהוא לזמן, וכ"ה לשון הגמ' ארעא נמי אפקריה, וי"ל דהרעק"א יפרש בגמ' דיש רק זכות ושיעבוד ליכנס בקרקע לצורך לקיטת הפירות ואינו הפקר גמור.
♦
ד. מביא ראיה מסוגית הגמ' בנדרים דהוי הפקר ולא רק זכות ושעבוד
והנה בגמ' קאמר התם על מתני' (דאיתא בדף מ"ב) המודר הנאה מחבירו לפני שביעית אינו יורד לתוך שדהו ואינו אוכל מן הנוטות, ובשביעית אינו יורד לתוך שדהו אבל אוכל מן הנטיעות הנוטות. ופריך בגמ' מאי שנא דאוכל מן הנוטות דפירי דהפקירא אינון ארעא נמי אפקרה, אמר עולא בעומדין אילנות על הגבולות ר' שמעון אמר גזירה שמא ישהה בעמידה, ופירש הר"ן דללקוט אילנות שבאמצע השדה מותר לירד בתוכה, והק' האבנ"מ (סי' ע"ב) על הגמ' מה מהני שיש לו זכות להכנס לקרקע בשמיטה שאין נאסר למודר הנאה, הא קי"ל דקונם מפקיע מידי שעבוד, וא"כ לא מהני זכותו ליכנס בקרקע כיון שאסור בקונם, ותי' המגיה על האבנ"מ (שם אות ט') דאין כונת הגמ' שיש רק זכות ליכנס אלא הוי כמו קנין פירות דקונם אינו מפקיע הקנין פירות, וא"כ מעתה מבואר שפיר ראית הסמ"ע שהקרקע הוי הפקר ולא רק זכות דא"כ יהיה אסור למודר הנאה וכמו שהק' האבנ"מ.ובדעת רעק"א דר"ל דמשמיטה ילפי' דאין הפקר לזמן ע"כ דס"ל דהפקר הקרקע אינו הפקר והוי רק זכות ליכנס, וקשיא קושית האבנ"מ דקונם יפקיע מידי שעבוד, ואכן באבנ"מ הביא שי' המהרי"ט בתשו' דכל הדין דקונם מפקיע מידי שעבוד זה הוי בגונא שיכול לפרוע החוב באופן אחר שיקנה עוד נכסים, אבל היכא שיפקע השעבוד לא תהיה אפשרות לקיום החוב אין קונם מפקיע מידי שעבוד (וכ"כ הט"ז יו"ד סי' רל"ד סעי"ק ס"ג), א"כ הכא לא שייך הא דקונם מפקיע מידי שעבוד, אכן בחי' רעק"א כתובות דנ"ט תמה על הט"ז ונראה שנחלק עליהם וא"כ צ"ע.
מביא את קושית האחרונים דאפי' הוי הפקר תיקשי סוגית הגמ' בנדרים, מ"ט לא אהני קונם בשביעית על חבירו והישוב לזה
והנה בקוב"ש (ח"ב סי' ט"ו) וכן בקה"י (נדרים סי' כ"ח) הקשו דאפי' נימא כדברי המגיה באבנ"מ דרחמנא אפקריה לגוף הקרקע ללקיטת הפירות והוי כמו קנין גוף לפירות אכתי תיקשי קושית האבנ"מ, דלכאורה גם במקנה קנין גוף לפירות אמרינן דקונמות מפקיע, דהא בב"ק (פט ע"ב) באשה שהפילה שן ועין, העבד משתחרר וקאמר בגמ' (צ' ע"א) משום דשחרור מפקיע מידי שעבוד וה"נ שחרור האשה מפקיע מיד שעבוד הבעל, והגם דשעבוד הבעל בנכסי מלוג הוי קנין פירות שכן מבואר דלמ"ד קנין פירות כקנין הגוף יש לבעל קנין הגוף כקנין פירות, וא"כ אפי' אם זכות ההשתמשות בקרקע הוי קנין פירות הקונם צריך להפקיע.[8]וכתב שם בקה"י דבעיקר הדבר לא היה בדין שיהא הקדש חמץ ושחרור מפקיע קנין פירות דהא לגבי זה אינו שלו. ולא דמי להפקעת שעבוד שכל הדבר עדיין ממון של ראשון. רק הדין בזה דאחר ששחררה האשה את קנין הגוף שלה, ממילא פקע גם הקנין פירות של הבעל, דבגוף של ישראל בן חורין לא שייך שעבוד, דאין באיש ישראל קנין פירות. וזהו דוקא לגבי שחרור, אבל לגבי הקדש יש לעיין אם יתכן שיהיה הקדש ויהיה בו קנין פירות להדיוט. והעלה דהיא מחלוקת הראשונים, ושי' התוס' והר"ן דשייך בהקדש שיור ק"פ להדיוט, וממילא לא שייך לומר דהקדש קנין הגוף מפקיע מידי זכות קנין פירות כדרך שמפקיע שעבוד. וגם לשי' הרשב"א, דלא יתכן שבגוף הקדש יהיה קנין פירות להדיוט, מ"מ בקונמות אין הדין כן, דאפשר לעשות קונמות לחצאין. וממילא כבר אין הקונמות מפקיע מידי קנין פירות, ולא דמי לשחרור. זת"ד.
ועי' בקוב"ש (שם) שדן בזה, דבאמת דאפקעתא דמלכא א"א לעשות קונם להפקיע מידי שעבוד, ולעולם ההפקר של השביעית לא נפקע ע"י הקונם. אמנם, דאי הוי בשביעית רק שעבוד וזכות בקרקע שפיר היה יכול לאסור בקונם, כדמצינו למ"ד דיכול המשכיר לאסור על אחר שאינו השוכר, ומשום דסובר דשכירות אינה אלא שעבוד לשוכר, והלכך אין האחר יכול לומר בשל השוכר אני נכנס. אבל להמבואר, דבשביעית הגוף לפירות הפקר, בזה אין יכול לאסור, דלא בשלו משתמש.
והעלה עוד דאפי' אי יכול לאסור על בעל הקנין פירות, דע"י הקונם נפקעת זכותו, וכדמוכח מהגמ' בב"ק הנ"ל דקונמות מפקיעין מידי ק"פ, מ"מ באוסר על אחר שאינו בעל הפירות, שלא נפקע הק"פ, יכול האחר לומר לא בשלך אני נכנס כי אם בשל בעל הפירות. וזהו גם בנדו"ד בשביעית, דאחר דאין הקונם מפקיע את האפקעתא דמלכא, ממילא אין הקונם שעשה גורם איסור להיכנס, דלא בשלו נכנס.
ה. דן בקושית הטו"א למ"ל קרא לפטור שביעית ממעשר ולא סגי במה דהוי הפקר
בטו"א (ר"ה דף ט"ו) הק' למ"ל קרא לפטור פירות שביעית ממעשר תיפוק ליה דשביעית הוי הפקר והפקר פטור ממעשר מקרא ובא הלוי. והנה לדעת הב"י שהבעלים צריכים להפקיר בשביעית ולפי"ז אם הבעלים לא הפקירו אכן צריכים לקרא דשביעית פטור ממעשר דכתיב ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה מה חיה אוכלת ופטורה מן המעשר אף אדם פטור, אבל לדעת המהרי"ט דפירות שביעית הוי אפקעתא דמלכא והם הפקר ממילא קשה למ"ל קרא. ובדברי המהרי"ט נראה שעמד בזה, ותי' דאם הוא רק הפקר מהדין, אבל במציאות הבעלים שומרים על הפירות אם הפקר כזה פוטר ממעשר דלא קרינן ביה ידך וידו שוין.ובקה"י (שביעית סי' ז') הק' ע"ז דבב"ק (דף ס"ט) תניא ר' דוסא אומר לעיתותי ערב אומר כל מה שלקטו עניים יהיה הפקר, [ופרש"י לענין לקט קציר דקי"ל שני שבולין לקט שלש אינו לקט ואין כל עניים בקיאים בהלכה לפיכך צריך בעה"ב להפקיר] וכתבו תוס' תקנה עושה לעניים כדי לפוטרן מן המעשר להציל מאיסור טבל, וקשה דהרי שם עניים מחזיקים בזה לעצמן וליכא ידך וידו שוין וחזינן דמ"מ הפקר כזה פוטרתו ממעשר[9].
ובישוב הקושיא למ"ל קרא למיפטר שביעית ממעשר כתב הקה"י דנפק"מ לענין אתרוג ששוה לאילן לשביעית ולירק לענין מעשר ופי' התוס' בשם הירושלמי דאתרוג בת שישית שהחנטה היתה בשישית ונכנס לשביעית ואינו בקדושת שביעית דהחנטה היתה בשישית וא"כ אינו הפקר, ומ"מ לענין מעשר הוי כירק דאזלינן בתר לקיטה, ואע"פ דאינו הפקר מ"מ פטור ממעשר כיון דאזלינן בתר לקיטה למעשר וחשוב פירות שביעית לענין מעשר ושם פירות שביעית פוטרתו ממעשרט.
♦
ו. מברר גדר ההפקר בגוף האילנות בשביעית
בגמ' נדרים שם איתא המודר הנאה לפני שביעית שאומר קונם נכסים אלו, הדין דאם הדירו לפני שביעית אסור נמי בפירות שביעית אע"פ שאינם שלו דאדם אוסר דבר שברשותו[10]לכשיצא מרשותו, ובהדירו בשישית עצמה אין אדם יכול לאסור דבר שאינו שלו, וצריך ביאור [מ"ט בהדירו לפני שביעית] דנכסים אלו אסור בשביעית והרי אותן פירות שגדלו בשביעית מעולם לא היה של המדיר והאיך יכול לאוסרן, ועוד דהוי דבר שלא בא לעולם ואיך יכול לאסור, והצ"ל וכ"כ הקה"י, דחל הקונם על גוף הקרקע והאילנות ואותה קרקע ואילנות נאסרו גם לכשיצא מרשותו וממילא הפירות אסורים מדין גידולין, ומוכח לפי"ז דגם האילנות אינם שלו דאי ס"ד דרק הפירות הם הפקר ולא האילנות א"כ בשביעית עצמה אמאי אינו יכול לאסור בקונם את גוף האילן וממילא יהיו הפירות אסורים, אמנם דזה תמוה דבפשוטו רק הפירות הם הפקר וגוף האילן שלו וכמו שהקרקע שלו ורק לענין לקיטת הפירות רחמנא אפקריה, וכיון דגוף האילן שלו לכאורה יכול לאסור את זה בקונם גם בשביעית, וצ"ל דלענין כח היניקה והצמיחה הוי גוף האילן הפקר כל מה שנוגע לגדילת הפירות הוי הפקר והשתא ניחא דאינו יכול בשביעית לאסור בקונם את גוף האילן לענין שיאסרו הגידולין דכמו שהקרקע לענין השתמשות הלקיטה אינו שלו כמו כן האילן, וכמו"כ אחד שמכר דקל לפירות אין המוכר יכול לאסור הדקל על הלוקח דלגבי הפירות גוף הדקל של הלוקח.♦ ♦ ♦