ראש ישיבת "פחד יצחק" ירושלים
עולם התוהו וסדר העולם
"כל המתאבל על ירושלים זוכה וראה בשמחתה שנא' שישו איתה כל המתאבלים עליה"[3].ובגמ' בפרק הכונס[4]: "מעשה באליעזר זעירא הוה סיים מסאני אוכמי וקאי בשוקא דנהרדעא אשכחוהו דבי ריש גלותא וא"ל מאי שנא הני מסאני אמר להו דקא מאבילנא אירושלים אמרו ליה את חשיבת לאיתאבולי אירושלים? סבור יוהרא הוה אתיוה וחבשוה אמר להו גברא רבה אנא אמרו ליה מנא ידעינן אמר להו או אתון בעו מינאי מילתא או אנא איבעי מינייכו מילתא אמרו ליה בעי את אמר להו האי מאן דקץ כופרא מאי משלם אמרו ליה משלם דמי כופרא והא הוו תמרי א"ל משלם דמי תמרי אמר להו והא לאו תמרי שקל מיניה אמרו ליה אימא לן את אמר להו בששים אמרו ליה מאן אמר כוותיך אמר להו הא שמואל חי ובית דינו קיים שדרו קמיה דשמואל אמר להו שפיר קאמר לכו בששים ושבקוהו".
ויש לעיין מה העניין שגברא רבה שמבין בתורה דוקא יכול להתאבל על ירושלים, ועוד למה דווקא סיים מסאני אוכמא, מה הכוונה בזה.
כל הפרקים של איכה מפרק ראשון ואילך הם על סדר א"ב חוץ מהקדמת ע' לפ', ובחז"ל[5] שהוא כנגד המרגלים שהקדימו פה לעין. ואין מובן מה העניין של פה לעין, הוה ליה למימר שהם שיקרו, וגם מה שייך לכ"ב אותיות, ולעניין הפרק הראשון כתב מהר"ל שלא יאמרו שאכן כן הסדר ולכן צריך להיות כסדר ואח"כ להפך כדי לרמוז כנ"ל, וצריך להבין הרי כל בר בי רב יודע סדר האותיות ומהכ"ת שיאמרו כן.
יש להקדים דברי הפחד יצחק שהביא את דברי ר' ישראל שאם אומרים לאדם חסרונו יש להקדים קודם מעלתו, שבמקום משפטו שם פעלו. וחזינן עניין הסדר והקביעות שיש להקדים המעלה חסרון, מפני שכך הוא הסדר הנכון והאמיתי, שהעיקר הוא המעלה, ואין החסרון אלא הדרך והמהלך למעלה.
ועוד חזינן עניין הסדר הזה בתחילת חומש בראשית ברש"י שכתב שלא היה צריך להתחיל אלא מהחודש הזה לכם שהיא התחלת המצות, אלא לומר לאומות העולם שברצונו נתן להם ונטל מהם ונתן לנו, וחזינן מעלת ההקדמה וסידור הדברים, מה קודם למה, ומה החשיבות של הדברים.
ובגוף המקרא הוא כן. שאמר בתחילה: 'בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ' והיינו סדר העולם, ומיד אח"כ כתב והארץ הייתה תוהו, והיינו הפך הסדר, אבל סוף דבר הכל: 'רוח אלוהים מרחפת ע"פ המים' - זה רוחו של משיח[6], 'ויהי אור', חוזר הסדר לתחילה לבראשית, וזה הסדר שאם לא היה מתחילה בראשית ברא אלוקים ואח"כ עולם התוהו לא היה יכול לחזור לבראשית.
ויש עוד דוגמאות מהרבה מקומות איך הסדר הוא קובע את החשיבות מה קדם למה, ומה הייתה המטרה, וכמו שמצינו לעניין פרשת ויהי בנסוע הארון, שאמרו חז"ל שעשו לה סמנים בתחילתה וסופה לדעת שאין זה מקומה, ורק נכתבה פרשה זו כאן, כדי להבדיל בין פורענות לפורענות[7]. והיינו, שהפורענות מבטאת את חוסר הסדר, הבלבול והתהייה, ונתנו לחות הברית כדי לתקן את העניין הזה, שהם מבטאים, את הקשר והדבקות מחמת הברית, וזהו הסדר שבתוך האי סדר, שגם שהתורה לא מסודרת, הרי היא בעצם מבטאת את החשיבות וסדר הדברים הפנימי שנעשה ע"י הראיה של מה חשוב באמת ומה גורם לסדר.
אנו נמצאים בימי בין המצרים ובי"ז בתמוז בטל התמיד[8] ומהתמיד לומדים את כל הסדר של תדיר ושאינו תדיר[9], כי תמיד הוא מקיים הבריאה, והבריאה כולה בסדר, שמה שקודם הוא מחמת שהוא החשיבות והוא התכלית ובסוף חוזרים אל הראשית, אל הסדר הקדמון.
בראשית הוא מאמר בפני עצמו. הוא עצם עצמו של המאמר, שהמאמר הנעשה מאותיות והם אותיות הא"ב וסדרם, שמהם נעשה הצירוף של התיבות שעושה המאמר שיוצר את הבריאה של שמים וארץ, הא"ב הוא סדר המאמרים שבהם נברא העולם בדיבור[10], וסדר הבריאה כולה נעשה עפ"י זה, וכל מציאות סדר האותיות הוא תורה שבע"פ, כמו שאמר הלל למי שבא להתגייר, כי הוא מציאות פנימית ששייכת למסורת של כלל ישראל, והיא סדר העולם הפנימי, ותכלית העולם כולו.
היפוך האותיות שבאיכה הוא בעצם מורה על איך שחטא הלה"ר של המרגלים היפך את סדר המציאות עצמה, ולאיזה חורבן זה הוביל, שחורבן ביהמ"ק הוא חורבן כל סדר המציאות כולה, וכן ביטול התמיד הוא ביטול סדר המציאות, וזה היה ע"י בקדמת הפה לעין, שהיא היפוך אותיות המורה על בלבול סדר המציאות. ולשון חז"ל כל המספר לה"ר כאילו הוא כופר בעיקר[11], שהוא מתנתק מהשורש, ומבלבל את סדר המציאות והשפע מלחול.
ומה שבפרק ראשון הסדר על תיקנו, ביאור דברי המהר"ל אינם כפשוטם לדעת שיש סדר האותיות שהרי זה דבר שכל תינוק יודע, אלא כדי לומר שעיקר המציאות הראשונית היא כן נעשית בסדר, ורק אח"כ קורה היפוך, כמו בראשית ברא, והארץ הייתה תוהו ובהו, דהיינו שהסדר קולקל, ושוב נחזור לסדר עם רוחו של משיח, ויהי אור.
ותפילין הם בין עיניך, והיינו שהם נותנים יושר לראיה, שלא יקדם הפה לעין היפוך הסדר, וזה נעשה ע"י הדבקות בו יתברך (כמו לוחות הברית המפסקים בין פורענות לפורענות), וע"י שהאדם הוא ביושר הוא רואה את סדר המציאות את הקודם ואת והתכלית הפנימית שבכל הבריאה, שאליה הכל שואף והולך.
האספסוף נקראים ערב רב, שהם באים באסיפה ובערבוביא, והם באים בזמן החניה, לא מצינו בזמן המסעות שבאים ערב רב רק בזמן החניה, כי כשהולכים לארץ ישראל לשם מטרה, לא שייך ערבוב, רק כשנמצאים בחניה, יש מקום לערבוב ולביטול הדעת, שאין מטרה, אבל כשהולכים, גם כשהולכים בתוך התוהו במדבר, יודעים שהולכים אל ארץ ישראל, אל המנוחה והנחלה, אל בית המקדש, ושה' שומר אלינו בתוך כל החושך הזה, בתוך הענן והאש, שיש מטרה בכל התוהו והערבוב, לחזור אל הסדר הראשון שקדם לכל התוהו, לבראשית, שיבוא אחר שיבוא האור.
ומי שהוא גברא רבה יכול להבין את המשמעות של הדרך הזאת, ולכן מסיים מסאני אוכמא, כנגד הדרך הזאת, ונעלים הם מגינים על רגליו בדרך, וכשעלו לבית המקדש היו חולצים המנעלים כשהיו מגיעים להר, משום שעד כאן היו בקושי הדרך וצריכין היו הגנה על הרגלים, אבל ידעו שהולכים אל המטרה, שכל צעד וצעד מקרב אותם לשם וזה מה שגברא רבה מבין, שלומד תורה ומשכיל על דבר האמת, להבין המטרה הפנימית שיש בכל צעד וצעד - שהולכים אל ההר אשר בחר ה' לטוב לנו ולהחיותינו כיום הזה.
הפסוק אומר: "וילך עשיו ויקח את מחלת בת ישמעאל"[12], ורש"י שם מביא מחז"ל שמשמע שישמעאל עצמו מת באותה עת, זה אינה תורה שבכתב, מבחינת הנגלה נראה שיש חיבור בין עשיו לישמעאל, אבל בעומק גנוז כאן רמז שאין הם יכולים להתאחד, כי אין חיבור בצד הטומאה רק בצד הקדושה, וזה חסד ה' שעושה עם העולם שאין ישמעאל ועשיו יכולים להתאחד, שאז היה נחרב כל העולם של הקדושה, ובטל המציאות כולה.
בליל פסח אנו עושים זכר שהוא חל בשבוע ביום שחל תשעה באב, ועושים זכר במה שהוא זכר לחגיגה, לביצה המגולגלת, שהיא סימן אבלות תשעה באב. והכוונה בזה, ששורש הגלות נמצא כבר בראשית של הגאולה, שסדר העולם הוא בראשית ואח"כ והארץ הייתה תוהו, ולבסוף רוח אלוהים מרחפת זה רוחו של משיח, ויהי אור שחוזרים אל הבראשית ברא, וזה נעשה רק אם מבינים שזה הדרך ולשם זה הולך, ואומר, שמחו את ירושלם גילו בה שישו איתה משוש כל המתאבלים עליה.
♦ ♦ ♦