אב"ד בית הדין הגדול (לשעבר), מח"ס לב שומע לשלמה
הבדלה לחולה בתשעה באב שחל במוצאי שבת
שאלה
כיצד יש לנהוג בחולה הנאלץ שלא לצום בתשעה באב שחל במוצאי שבת. האם יערוך הבדלה בטרם יאכל או ישתה, או שיאכל וישתה ללא הבדלה, ויבדיל במוצאי הצום, כפי שנוהגים כל הצמים? בנוסף: אם יבדיל, האם מותר לו לשתות יין, שהרי שתית יין אינה נזקקת בדרך כלל לרפואתו?♦
תשובה
בשו"ע (או"ח סימן תקנ"ו) נפסק: "ליל תשעה באב שחל באחד בשבת... בליל מוצאי תשעה באב מבדיל על הכוס". בשערי תשובה (סק"א) הביא מהברכי יוסף: "חולה שאוכל בת"ב יבדיל תיכף במוצאי שבת". ובכף החיים שם כתב שהדברים אמורים כשהחולה צריך לאכול מיד במוצאי שבת, אולם אם הוא יכול להמתין, לא יבדיל עד שיאכל.הבדלה בתשעה באב מעוררת בעיה: ראשית, כיצד יבדיל, הרי נהגו שלא לשתות יין כל תשעת הימים, כפי שנפסק בשו"ע סימן תקנא י': "ואסורים ... ויין תוסס". וכתב המשנה ברורה: "תוסס, דהיינו תוך ג' לדריסתו, שהוא מתוק ואינו חזק, ופסול לגבי מזבח... מכל מקום קבלו אבותינו עליהם לאסור כל מיני בשר ויין". עוד כתב השו"ע שם לגבי תשעת הימים: "ומותר לשתות יין הבדלה וברכת המזון". וכתב הרמ"א: "ונוהגין להחמיר שלא לשתות יין בברכת המזון ולא בהבדלה, אלא נותנין לתינוק. ובמקום דליכא תינוק, מותר בעצמו לשתות יין הבדלה". בענין תינוק כתב המשנה ברורה שם (סק"ע): "לתינוק שהגיע לחינוך... ודוקא אם לא הגיע עדיין להתאבל על ירושלים. ודוקא בזה שהוא מצוה, אבל בלא מצוה, אף שאינו יודע להתאבל, אסור בבשר ויין כשהוא בריא". מסתבר שפירוש "מצוה", הוא שהדבר הוא גם מצוה לתינוק, אבל הבדלה לחולה בעיצומה של התענית אינה בגדר מצוה לתינוק. בכל מקרה, קשה מאוד למצוא תינוק שיענה על התנאים הללו.
האפשרות המעשית היחידה היא שישתה החולה עצמו. וכאן מתעוררות השאלות שהצגנו לעיל: כיצד נתיר לחולה לשתות יין, הרי חכמים גזרו על יין וגם על מיץ ענבים (יין מגתו), בכל תשעת הימים, וכל שכן בתשעה באב. אמנם החולה אוכל ושותה בגלל מחלתו, אבל בודאי שמחלתו אינה מחייבת אותו דוקא לשתות יין, ולמה נתיר לו?
הפתרון ההלכתי ההגיוני הוא להחליף את היין שנמנעים ממנו בימים אלו, בחמר מדינה. ואכן בהלכות שבת (שו"ע סימן רע"ב, ט') נפסק: "במקום שאין יין מצוי, יש אומרים שמקדשין על שכר ושאר משקין חוץ מן המים. ויש אומרים שאין מקדשין". וכתב המשנה ברורה (ס"ק כ"ד ובביאור הלכה): "ודוקא במקום דהוי חמר מדינה, דהיינו שאין יין מצוי בכל העיר בשנה זו, ועיקר שתיתן הוא משכר ושאר דברים". ובביאור הלכה הוסיף: "ודעת הרמב"ם, דאם רוב שתית המדינה הוא שכר מקרי חמר מדינה. ומשמע דאפילו יש גם כן יין בעיר. אך הוא סובר דלא מהני חמר מדינה אלא בהבדלה, אבל בקדוש אין רשאי לקדש על שום משקין חוץ מן היין".
היות שלחולה בתשעה באב, הבעיה היא הבדלה, ניתן להסתמך על דברי הרמב"ם, ולאפשר הבדלה לחולה על חמר מדינה. יש להניח שכיון שכל חולה זקוק לנוזלים, נחשב חמר מדינה כזקוק לרפואה.
אולם כאן מתעוררת בעיה אחרת. מה נחשב בימינו חמר מדינה? יש בנידון זה חליפת מכתבים בין רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל, ובין חתנו יבדל לחיים טובים רבי חיים קנייבסקי שליט"א[3]. עיקר השאלה היא אם יש לנו היום חמר מדינה. כדי להקיף את הנושא, יש לברר קודם לכן את המושג חמר מדינה.
במסכת פסחים (דף ק"ז.)מסופר על אמימר שנקלע לכמה מקומות, ובקש להבדיל על הכוס, והביאו לו שכר, ולא יין. אמר: "אי הכי, חמר מדינה הוא. אבדיל וטעים מידי". הרשב"ם פירש: "חמר מדינה, אין יין אחר בעיר הזאת, כי אם שכר, הלכך מבדילין בו, וכן הלכה. אבל מים לא איקרו חמר מדינה, ואין מבדילין על המים אפילו היכא דליכא שכר ויין". משמעות הדברים, שלא די במשקה המקובל במדינה, אלא גם צריך שזה יהיה משקה חשוב.
גם בשו"ע (סימן רצ"ו ב') נפסק: "אבל על השכר מבדילין אם הוא חמר מדינה, והוא הדין לשאר משקין, חוץ מן המים". וכתב המשנה ברורה: "חוץ מן המים - אף אם רוב שתית המדינה הוא מן המים, משום דלא חשיבי". וכתב עוד שעל "בארשט" ו"קוואס" אין מבדילים משום שאינם חשובים.
בזמננו שהיין מצוי, ואין שותים משקאות כתחליף ליין, כתב החזון איש (רבי חיים קניבסקי הביא בשמו בספר קובץ תשובות חלק א' סימן נ"ז), שאין שום משקה שנחשב לחמר מדינה. ואע"פ שגם יין לא רגילים לשתות, מכל מקום ליין יש חשיבות. אבל הרב אלישיב (בקובץ תשובות שם) כתב שהגדרת משקה מדינה אינה תלויה אם יין מצוי, ושגם בימינו יש משקה מדינה.
מה נקרא בימינו משקה מדינה?
בפשטות היה נראה לומר, שגם חמר מדינה צריך להיות דומה ליין. כמו שיין משכר ומשמח בני אדם, כך גם חמר מדינה צריך שיהיו בו תכונות אלו. יש להניח שגם בימיהם היו שותים מים לצמאם, כפי שנוהגים בעלי חיים ובני אדם. אעפ"כ, מקדשים ומבדילים על יין, כיון שיש בו חשיבות בהיותו משכר ומשמח. גם בסעודות היו נוהגים לשתות יין, בכדי להוסיף טעם ושמחה, כיון שיין משמח לבב אנוש. גם לפסח לארבעה כוסות יש צורך ביין, כדי להרגיש דרך חירות, כאמור במסכת פסחים (דף ק"ח:) שאם שתה יין חי, ידי יין יצא, ידי חירות לא יצא (עיין ברשב"ם ובתוס' ובדברי הרמב"ם חמץ ומצה פרק ז' הלכה ט', ובחידושי הגרי"ז על הרמב"ם).
חמר מדינה בדברי הגמרא והראשונים הוא שכר, שיש בו תכונות דומות ליין, והוא משכר. אמנם האחרונים דנו גם במשקאות קלים שאינם משכרים אם נחשבים לחמר מדינה. אבל בודאי שיש עדיפות למשקאות משכרים המשמשים תחליף ליין ושנוהגים ללגום מהם בעת הסעודה.
במשנה ברורה (סימן רצ"ו ב' הוצאת דרשו) הביא פוסקים הדנים במשקאות שאינם משכרים. מביאים שם, שמיצים שעיקרם מים, כמו המשקאות הקלים הנפוצים בינינו, דעת רבי משה פיינשטין (אגרות משה או"ח חלק ב' סימן ע"ה) שאינם חשובים ודינם כמים. אבל מיצים סחוטים מלאים, כמו מיצי תפוזים ואשכוליות חשובים, והם חמר מדינה, זו דעת הרב אלישיב. החזון איש נטה בתחילה לראות במיצים סחוטים אלו חמר מדינה, אולם לאחר מכן חזר בו.
לענין תה, כתב בקצות השולחן (סימן צ"ז) שאינו חמר מדינה כיון שלא מביאים אותו לסעודה במקום יין. באגרות משה (או"ח חלק ב' סימן ע"ה) נטה להקל במקום הדחק.
לענין קפה, דעת רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל (מובא בשמירת שבת כהלכתה פרק ט' הערה י"ח) שקפה חם נחשב משקה מדינה. אולם דעת רבי נסים קרליץ זצ"ל ויבלט"א רבי חיים קניבסקי, שקפה שחור אולי נחשב למשקה מדינה, אבל לא קפה עם חלב, כיון שחלב הוא בגדר אוכל ולא בגדר משקה.
לגבי בירה לבנה, דעת רבי נסים קרליץ (חוט שני פרק פ"ו) שיש להחשיבה לחמר מדינה, וכן דעת הגרש"ז אוירבך והרב שיינברג. אולם החזון איש פקפק בכל ענין חמר מדינה. בירה שחורה, לדעת הגרש"ז אוירבך רק בדיעבד נחשבת לחמר מדינה. אולם החזון איש והגר"נ קרליץ סברו שזה סתם משקה של מים מתוקים.
נראה לי שבימינו יש מקום לראות בירה לבנה כמשקה מדינה. בירה לבנה מקובלת בכל העולם כמשקה חשוב, וישנם מקומות מיועדים ("בארים") לשתית הבירה. זהו משקה חשוב שמוגש בסעודות ובמסיבות, וישנם מפעלים מיוחדים בכל העולם המתמחים בתעשית הבירה ובסוגים השונים ובזנים המיוחדים שלה. אני משער שאילו החזון איש היה רואה עד כמה בירה לבנה נפוצה בעולם ונחשבת כמשקה מיוחד וחשוב, היה מסכים לראותה כמשקה עולמי של מדינות רבות, המשמש תחליף ליין – לא רק כמשקה של מדינה אחת. את הבירה שותים בתוך הסעודה וגם בפני עצמה. כיבוד בבירה לבנה, ובפרט בסוגים היקרים, הוא כיבוד חשוב בכל מקום. מעלה נוספת לבירה לבנה, שהיא משקה משכר (בשתית כמויות גדולות) ומשמח בני אדם, ודומה ליין.
"חמר מדינה" נמדד לפי מנהג בני המדינה, כולל בני ברית ושאינם בני ברית, בדומה ל"מנהג המדינה" שנמדד לפי בני המדינה כולם (עיין אגרות משה חו"מ חלק א' סימן ע"ב). אין חולק על כך שבירה היא אכן שתיה מקובלת בחלק נכבד מארצות העולם.
ואע"פ שמעיקר הדין, יש אומרים שלא צריך משקה משכר, שהרי הרשב"ם בפסחים, שהובא לעיל, כתב כי מים לא נחשבים חמר מדינה, והפוסקים שהובאו לעיל דנו בסוגי משקה רבים שאינם משכרים ולא הצריכו שיהיה זה בדוקא משקה משכר. אבל מסתבר שגם לשיטות אלו, כל שהמשקה דומה יותר ליין בזה שהוא משכר, יש לו עדיפות. מעלה זו קיימת בבירה לבנה שמשכרת.
יש לציין כאן את הגדרתו של רבי משה פינשטין זצ"ל (אגרות משה או"ח חלק ב' סימן ע"ה) לגבי הגדרת משקה חשוב כחמר מדינה: "חשיבות משקה הוא, שאין השתיה שכתב מחמת שצריכים להם לצמאם, אלא שותים אותם אף בלא צורך לגופם, אלא בשביל כבוד הסעודה וכבוד האורחים". לפי הגדרה זו הסביר מדוע מים ומי סודה אינם בכלל משקה חשוב, ולא נחשבים לחמר מדינה. שתית בירה היא לכל הדעות שתית משקה חשוב, ששותים לכבוד, ולאו דוקא מפני הצמא.
ועיין בציץ אליעזר (חלק ח' סימן ט"ז) שאפשר בשעת הדחק להבדיל על תה ועל קפה – כולל עם חלב – כשיין ושכר אינם מצויים בבית. וכתב שם שאין צורך במשקה משכר, בניגוד לדעתו של בעל הלכות קטנות (חלק א' סימן ט') שכתב שלא להבדיל על קפה כיון שאינו משכר.
אולם ביביע אומר (חלק ג' או"ח סימן י"ט) חלק על הדברים וכתב: "כלל העולה, שאין לעשות קידוש ליל שבת או הבדלה במוצאי שבת, לא על קפה ולא על תה ולא על מיץ הדרים, שאינם נחשבים לחמר מדינה. וכל המקדש ומבדיל על משקאות אלה וכיוצא בהם, הרי הוא נושא שם שמים לבטלה". את טעמו הוא מברר בהרחבה, על פי בעל הלכות קטנות המחייב משקה שמשכר ומשמח. כל המשקים הללו, אינם בכלל.
ואכן, בודאי שצריך לכתחילה להחמיר כדעה זו, כדי שלא להיכנס לשאלה של נשיאת שם שמים לבטלה.
לדעתי, גם ויסקי או ברנדי אינם בגדר "חמר מדינה". אמנם משקים אלו משכרים ומשמחים, אבל אין שתיתם נפוצה בכל המדינה. ובפרט, שממשקים אלו אפשר ללגום כוסית קטנה, אחת או שתים, אבל קשה לשתות מהם כוס שלימה שיש בה שיעור רביעית. אלו ששותים יותר מכוסית או שתים, משתכרים ומתגוללים בשכרותם. לכן שתית משקים אלו אינה נפוצה אצל רוב בני האדם. בנוסף, כידוע, שיעור שתיה לגבי כל ההלכות הוא רביעית או כמלוא לוגמיו. במשקים אלו, ויסקי וברנדי, אין אפשרות לרוב בני האדם לשתות שיעורים אלו. גם "יין חי" שהוא יין לא מזוג, אינו נחשב חמר מדינה, כיון שאינו ראוי לשתיה. כידוע לפי האמור בגמרא, יש צורך למזוג יין חי במים ביחס של 1 ל-3. כך שיש להניח ששיעור האלכוהול ביין חי ללא מזיגה מגיע לשיעור האלכוהול בויסקי וברנדי (קרוב ל40%). וכיון שיין חי אינו משקה מדינה בגלל חריפותו היתרה, גם משקים אלו אינם משקה מדינה. מאידך, שיעור האלכוהול בבירה נמוך מאוד, וניתן לשתות ממנה בקלות רביעית ויותר.
♦
לסיכום: לדעת הרב אלישיב, יבדיל החולה על "יין מגתו" – מיץ ענבים – שאינו ראוי למזבח ואינו משמח לב אדם, אבל גזרו עליו בימים אלו, בכדי שלא להבדיל בין יין ליין. אבל בחולה הזקוק להבדלה, ניתן להקל ויכול להבדיל עליו.
אולם לעניות דעתי נראה כמו שכתבתי לעיל, שיש להבדיל על בירה לבנה לכתחילה. על כן, בחולה הנאלץ לשתות בתשעה באב, יש מקום שיערוך הבדלה על בירה לבנה, ויכול להוציא בזה לכתחילה, גם את בני ביתו הצמים. ואם הטעם מר מדאי – בפרט אצל נשים מעוברות או יולדות הנאלצות שלא לצום, ונרתעות מטעמה של בירה לבנה – יוכל להמתיק במעט סוכר. ובזה יצא ידי חובת הבדלה, לכל הדעות.
♦ ♦ ♦