דין חולה ויולדת תוך שלשים אם מותרים לאכול בט' באב
כתב הרמב"ן (תורת האדם שער האבל - ענין אבלות ישנה) וז"ל: וגרסינן בפרק מקום שנהגו (נד:) דרש רבא עוברות ומניקות מתענות ומשלימות בו כדרך שמתענות ומשלימות ביום הכפורים ובין השמשות שלו אסור. אלא מיהו חיה כל שלשים יום וכן חולה שהוא צריך אין צריכין אומד אלא מאכילין אותן דבמקום חולי לא גזור רבנן. והביאוהו להלכה הר"ן (י. מדפי הרי"ף) והריטב"א (תענית ל.) והטור (סימן תקנד) והאהל מועד (שער מועד קטן דרך ה)[3]. ולכאורה דברי הרמב"ן מאד מחודשים דמנא ליה שחז"ל לא גזרו בחולה? אולם המגיד משנה (הל' תענית פ"ה ה"י) כתב להביא ראיה לדברי הרמב"ן וז"ל: ודבר פשוט הוא שאם תמצא לומר שאין מאכילין אלא במקום סכנה למה להו למימר עוברות ומיניקות מתענות השתא חולה שאין בו סכנה מתענה אלו לא כ"ש אלא ודאי לא החמירו במקום חולי. עכ"ל. וכן פסק בשו"ע (סי' תקנד סעיף ו) וז"ל: חיה כל שלשים יום, וכן חולה שהוא צריך לאכול, אין צריך אומד אלא מאכילין אותו מיד, דבמקום חולי לא גזרו רבנן. הגה: ומיהו נוהגין להתענות כל זמן שאין להם צער גדול שהיה לחוש לסכנה, והמיקל לא הפסיד. עכ"ל.♦
א. ב.
כל קבל דנא מצאנו בשו"ת הגאונים (רבי צבי מושקוביץ סי' שכט) שאלה: יום המילה שחלה באחד מארבע הצומות אם מברכין על היין. תשובה: כל תענית שאין היולדת שותה בו אין מברכין על היין לפי שצריך לטעום, ואם אינו טועם מוציא שם שמים לבטלה. וכן פסקו כל הגאונים ביום הכפורים. עכ"ל. ותשובה זו הביאה בשו"ת הרשב"א ח"ז (סי' תקלו) בשם תשובת הרי"ף כלשונה ממש. והביא עוד שכ"כ רבינו חנוך הספרדי גאון בתשובה אך במעט שינוי בלשון וכן הביא תשובה זו גם בספר האשכול (אלבק, הל' מילה דף קח ע"א) בשם גאון במעט שינוי. וממש"כ "כל תענית שאין היולדת שותה "וכו' משמע שיש תענית שהיולדת מותרת, כגון בג' תעניות, ויש תענית שאסורה, דהיינו ט' באב שהוא חמור יותר. וכן ראיתי שדקדק הרדב"ז (ח"א סי' שפה) מדברי הרי"ף וז"ל: אבל היולדת יש שם תענית שהיא שותה בהם דהיינו שאר תעניות חוץ מי"ה וט' באב. עכ"ל. וכן היא מסקנת הרשב"א (שם) וז"ל: לפיכך בתשעה באב ויום הכפורים שהם תעניות חמורים אין מברכין על הכוס כלל אלא מברכין אשר קדש בלתי כוס... ובשאר תעניות שאינם חמורין כל כך מברך על הכוס ושותה אותו אם התינוק. עכ"ל.ולפי דבריהם שיולדת אסורה לאכול, יש לומר שגם חולה שאין בו סכנה נמי אסור באכילה, ודלא כהרמב"ן וסיעתו הנ"ל. אלא שלכאורה יקשה על דבריהם מהראיה שהביא המגיד משנה הנ"ל. אך לאחר העיון נלע"ד דס"ל דאף דחולה שאין בו סכנה אסור באכילה בט' באב מ"מ לא היינו יכולים ללמוד מזה לגבי עוברות ומניקות מדין ק"ו, שהרי היה מקום לומר שחכמים פטרון מהתענית משום צערא דינוקא, וע"ז קמ"ל שאעפ"כ הן חייבות להתענות. וכן ראיתי שכתב רבינו ירוחם (נתיב כז ח"א) וז"ל: אשה מעוברת אסור להתענות זולתי בתשעה באב וביום הכפורים משום צער הולד כך כתבו הגאונים. עכ"ל. ומבואר שטעם ההיתר במעוברות ומניקות אינו משום הצער של עצמם אלא משום צערא דינוקא, ואעפ"כ החמירו בט' באב. ועוד למדנו מדבריו שלא רק שפטורות אלא שגם אסורות להתענות.
♦
וע"ע בשו"ת מהרש"ל (סי' נג) שכתב להביא ראיה נגד הרמב"ן מהא דאיתא בפסחים (נד:) אין בין תשעה באב ליום הכיפורים אלא שזה ספיקו אסור וזה ספיקו מותר, מאי ספיקו מותר לאו בין השמשות, לא לקביעא דירחא. פירוש שאם לא ידעינן באיזה יום קבעו ב"ד את החודש בט"ב ספקו מותר. ואם איתא כדברי הרמב"ן הלא טובא איכא בינייהו - חיה כל ל' יום וחולה שאין צריך לאומד. וא"ל תנא ושייר, דהא בפ"ק דתענית (יג:) אמרינן להדיא וכ"ת תנא ושייר והא אין בין קתני. עכת"ד. וכן ראיתי שהביא ראיה זו בספר נחלת צבי (סי' תקנד ס"ו). אולם בשו"ת יביע אומר (חאו"ח סי' מט סוף אות א) כתב לדחות דבריו, שהרי כתבו התוס' מגילה (ח.) בד"ה 'אין בין', דאשכחן בתענית (יג:) וכי תימא תנא ושייר, והא אין בין קתני, ופריך, ותסברא דאין בין דוקא, והא שייר תיבה וכו' ומשמע דאי הוה משייר לה לא הוה קשיא ליה כלל אף על גב דקתני אין בין. ע"כ. ודון מינה ואוקי באתרין. עכ"ד.
אולם לענ"ד יש להעיר, שהרי לשון 'אין בין' בחז"ל פירושו שאין שיור, וכמו שהביאו ראיה התוס' במגילה שם מהגמ' בב"ק (סב:) "מי קתני אין בין? מרובה קתני, תנא ושייר", דמבואר להדיא ש'אין בין' פירושו ללא שיור. ומה שכתבו התוס' מיד אח"כ דאשכחן 'אין בין' דשייר מהא דתענית (יג:), לכאורה אינו ראיה לנדו"ד, דדוקא במקום שברור לנו להדיא שהתנא שייר כגון שיש פסוק מפורש (כמו שהביאו התוס' שם שנדבה באה מן המעשר דכתיב וזבחת שלמים) או משנה מפורשת במקום אחר (כמש"כ שם בתענית שהתנא שנה תיבה באידך פירקא) אז שייך לומר תנא ושייר אע"פ שכתב 'אין בין'. אבל בעלמא אין לומר כן מעצמינו, אחר שהוא לשון ברור שאינו משייר, וכדאיתא בגמ' ב"ק הנ"ל. ולפ"ז בנדו"ד אם איתא שבת"ב חולה שאין בו סכנה מותר באכילה ודאי שהיה לו לתנא להשמיענו, כי הוא מדבר על קולת הצמים שאינם צריכים לצום יומיים, ולא היה לו לנקוט 'אין בין' ולשייר דין חולה. ומה שלא נקט התנא דין קטן הוא משום שהוא דין פשוט, שודאי אין דין חינוך לאבלות שהרי מהרה יבנה הבית.
♦
ג. ד.
והנה בדעת מרן יש מבוכה גדולה, שהרי בסימן תקנד (סעיף ו) פסק כהרמב"ן ובב"י סי' תקנט כתב שלענין הלכה נקטינן כדברי הרי"ף וסיעתו, ולא הזכיר כלל מדעת הרמב"ן. אולם בשו"ע (סעיף ז) פסק שאם היולדת נמצאת יברכו על הכוס, ודלא כמו שהכריע בב"י. אלא שביו"ד סי' רסה כתב בב"י שלענין הלכה נקטינן כהרי"ף וסיעתו (וכמש"כ בסי' תקנט) וכן פסק שם בשו"ע (סעיף ד). ומש"כ האחרונים לישב כבר דחה דבריהם בשו"ת יביע אומר ח"ז (חאו"ח סי' מט אות ד) מפי ספרים וסופרים, כיעו"ש, אלא שמ"מ לענין הלכה כתב להקל כדברי הרמב"ן וסיעתו.אולם לאור האמור לעיל נראה דעל אף דאיירינן הכא בספק דרבנן, מ"מ קשה להקל בזה כ"כ בשופי. שהרי דעת הרי"ף, שהוא אחד משלשה עמודי הוראה, לאסור, וכ"ד רב חנוך גאון והאשכול והרשב"א. ובפרט שבצום זה החמירו יותר משאר צומות, שהרי הוא מתחיל מהלילה, ומעוברות ומניקות מתענות בו, ואסור בכמה עינויים. ומה גם שדברי הרמב"ן מחודשים, וראיית המ"מ לדעת הרמב"ן יש לדחות, וכנגדה יש את ראית המהרש"ל להחמיר שהיא ראיה חזקה. ומכיון שדעת מרן השו"ע אינה ברורה, לכן נראה שאם החולה או היולדת מספיק חזקים יש להם לצום, ואם קשה להם מאד אזי נראה שהמיקל יש לו על מה שיסמוך. ונראה דדוקא חולה שחולשתו תלויה באכילה וכן יולדת שהיא חלשה מחמת לידה וצריכה חיזוק לגופה ע"י האכילה, אבל חולי שאינו מחמת אכילה, כגון שיש לו איזה כאב בגופו, אסור באכילה. כ"כ בשו"ת שואל ונשאל ח"ה (סי' פח) ונראים דבריו.
והקב"ה יחיש גאולתינו ופדות נפשינו במהרה בימינו אכי"ר.
♦ ♦ ♦