מח"ס תורת הקדמונים
כתיבת פסוקים שאינם ספר שלם
איתא בגיטין ס' ע"א: רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו האי ספר אפטרתא אסור למקרי ביה בשבת מאי טעמא דלא ניתן ליכתב וכו'. ולא היא שרי לטלטולי ושרי למיקרי ביה וכו', כיון דלא אפשר עת לעשות לה' הפרו תורתך. בעא מיניה אביי מרבה מהו לכתוב מגילה לתינוק להתלמד בה וכו' אמר ליה אין כותבין ומה טעם לפי שאין כותבין וכו'. כתנאי אין כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה ואם דעתו להשלים מותר רבי יהודה אומר בבראשית עד דור המבול בתורת כהנים עד ויהי ביום השמיני ע"כ. ומבואר מגמ' זו שיש איסור לכתוב את התורה פרשיות פרשיות, אלא שנחלקו האם מותר לכתוב כשיש עת לעשות לה'.וכתב התשב"ץ בח"א סי' ב' שאיסור זה הוא איסור דאוריתא עי"ש. וכן דייקו אחרונים רבים מדברי הרמב"ם בפ"ז מהלכות ס"ת ה"א, שכתב: מצות עשה על כל איש ואיש מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה, כלומר כתבו לכם תורה שיש בה שירה זו לפי שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות ע"כ. ומבואר שהוא איסור דאוריתא[2].
♦
האם בכמה פסוקים מתוך פרשה יש גם איסור או לא
נחלקו הראשונים האם האיסור הוא רק בפרשה שלימה או גם בכמה פסוקים מתוך פרשה. הראב"ן בגיטין כתב: נ"ל דוקא מגילה שהוא פרשה אבל פסוק אחד או ב' או ג' כותבין, דהא בתלמוד כותבים פסוק או שנים וגם בפיוטים וגם באגדה של פסח עי"ש. אולם הרמב"ם בתשובה [בלאו סי' רס"ח] כתב שאין לכתוב מן התורה פסוקים פסוקים אלא יכתוב שלוש תיבות לבד ולא יותר. ואם צריכים אנו להביא ראיה מפסוק, משנים אנו הכתב ונותנים לו צורה אחרת או כותבים מכל תיבה אות אחת או שתיים, סוף דבר, מקצת התיבה, או כותבים בסירוגין עי"ש. ומבואר שגם בפסוקים יש איסור ולא רק בפרשה. וכ"נ מדברי עוד ראשונים שנביא לקמן, כהרמב"ן במלחמות בפרק כל כתבי ועוד.ונחלקו הראשונים בפסק ההלכה בענין זה.
♦
הראשונים שפסקו לאיסורא
הרמב"ם בפ"ז מהלכות ס"ת הי"ד כתב: מותר לכתוב התורה כל חומש וחומש בפני עצמו ואין בהן קדושת ספר תורה, אבל לא יכתוב מגילה בפני עצמה שיהיה בה פרשיות. ואין כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה, ואם דעתו להשלים עליה חומש מותר ע"כ. והעתיקו בספר עץ חיים [מלונדריש] כדרכו. ובשו"ת התשב"ץ ח"א סי' ב' הביא מדברי ר' מימון אביו של הרמב"ם, שכתב: ואין מותרת כתיבת הלוחות ללימוד הנערים אלא על זאת הצורה וכן נפסקה ההלכה בתלמוד וכן צייר לנו רבינו יוסף הלוי גאון ז"ל [היינו ג' מילים בשורה וכמו שצוייר שם] וכו' לא תהיה שיטה ארוכה מארבע תיבות או יתר כמו שיכתבו בספרים וכו' עי"ש. וכתב התשב"ץ בביאור דעתו בזה"ל: ונראה שרבי יוסף הלוי ז"ל אבן מיגש שתלה סברא זו בו סובר דכמסקנא דתלמודא עבדינן דאסיק אין כותבין, וכיון דלא אשכחן בתר הכי דשרו משום עת לעשות כדאשכחן בספרא דאגדתא וכתיבת ההלכות - לא עבדינן בה עובדא מסברא דנפשין, דאיכא לפלוגי בינייהו דלאו עת לעשות לה' איכא הכא כיון שאפשר לגמור הספר עי"ש. וכ"ד ספר האשכול ח"א עמ' 156 וז"ל והלכתא כרבה דאמר אין כותבין מגלה לתינוק להתלמד בה, ואם דעתו להשלים מותר ע"כ. וכ"ד היד רמה בגיטין שם וז"ל וקי"ל כרבנן דאין מותר אלא א"כ דעתו להשלים עליה ע"כ. וכ"ד ראב"ן בגיטין שכתב: ואין כותבין פרשה לתינוק להתלמד בה ע"כ [אלא שלפי דעתו זהו רק בפרשה, אבל בכמה פסוקים מהפרשה מותר, וכנ"ל].♦
הראשונים שפסקו להיתרא
אולם רוב הראשונים פסקו להיתרא. כ"כ הרי"ף שם: כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה, וכן הלכה ע"כ. וכ"כ ראבי"ה בסי' תתע"ח: וכותבים מגילה לתינוק להתלמד בה כדאיתא בפרק הניזקין ובפרק שני דתמורה עי"ש. וכ"כ המרדכי בגיטין רמז ת"ז: כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה. וה"ה דמותר לכתוב פרשת הקרבנות וכן כל ק"ש שבתפלות שלנו משום עת לעשות לה' שהרי אין כל העולם יודעים בע"פ ואין לכל העולם חומשין להביאם לבהכ"נ ואתי לבטולי תפלה וק"ש שהוא מן התורה לכך מותר לכתוב הני אעפ"י שלא ניתן ליכתב ע"כ. וכ"כ בסתמא האגודה בגיטין. וכ"ד הרי"ד בפסקיו לגיטין וז"ל ואיתוקמא כתנאי, ויש לומר שגם זה עת לעשות לה' הוא וכותבין ע"כ. וכ"כ הריא"ז בהלכות מזוזה פ"א אות י"א: וכן מותר לכתוב מגלה לתינוק להתלמד בה, כמו שביאר מז"ה בפסקיו בפרק הניזקין ע"כ. וכ"ד המאירי בגיטין וז"ל אע"פ שמן הדין אין כותבין מגלה לתינוק להתלמד בה אא"כ דעתו להשלים עד סוף הענין כגון מבראשית עד נח ומתורת כהנים עד ויהי ביום השמיני שהוא גמר ספור הקרבנות [ודבריו בזה צ"ע לפי סוגית הגמ'], אעפ"כ עת לעשות לה' וכו' וזהו שגדולי הפוסקים הביאו כותבין מגלה לתינוק וכו' עי"ש. ובספרו קרית ספר ח"א מאמר ב' ח"ג הוסיף יותר, שלאחר שהביא את דברי הרי"ף כתב: אבל גדולי המחברים אוסרין ומשום דרבנן אמרי אין כותבין מגילה לתינוק וכו' והלכה כרבים, אלא שאנו סומכין על עת לעשות לה' שאין הכל מספיקין לכתוב חומש שלם לתינוק כשמתחיל ללמוד עי"ש. והארח"ח בהלכות ת"ת אות ט' כתב שהריא"ף והר' יהונתן ז"ל מתירין מפני הדחק להתלמד עי"ש. וכ"נ דעת רי"ו נ"ב ח"ב [די"ח ע"ד] שכתב מותר לכתוב מגלה לתינוק להתלמד בה כך פשוט בגיטין וכן פסק רי"ף. ויש שתמהו עליו ופסקו כת"ק דרבי יהודה דאמר אסור אם לא היה בדעתו להשלים ע"כ, ונראה שדעתו בסתם כדעת הרי"ף להיתרא.וכ"ד הרמב"ן במלחמות בשבת מ"ג ע"א [מדפי הרי"ף], שהרי"ף הביא שם את הברייתא: הברכות והקמיעין אע"פ שיש בהן אותיות של שם ומעניינות הרבה של תורה אין מצילין אותן מפני הדליקה, וכתב הרמב"ן: והברייתא שהביא מכותבי ברכות ללמד על כותבי קמיעין כתבה או על כותבי ברכות 'שלא לצורך' כמו שכותבין פסוקי דרחמי ואין ספק שהוא אסור והם כשורפי תורה עי"ש. הא לצורך כותבין. וכ"כ יותר להדיא הרשב"א בתשובה ח"ה סי' קי"ט, וז"ל ואע"פ שעכשיו כותבין סדורי ברכות והתפלות שיש בהם כמה פסוקים של תנ"ך - היינו טעמא משום שנתקצרו הלבבות ומותר משום עת לעשות לה' וכו', אבל הקמיעין מסתברא דבאיסורן הן עומדים כל שיש בהם פסוקים ואין מצילין אותן, שאין אומרין בהם עכשיו עת לעשות יותר מן הדורות הראשונים, והלכך אף עכשיו אנו אומרים בהם הכותבם כשורפם עי"ש. הרי שעכ"פ לצורך מותר לכתוב פסוקים. וכ"ד הר"ן בחידושיו לגיטין וז"ל ואסיקנא דאין כותבין וכ"כ הרמב"ם וכו'. ומ"מ נראה דהיכא דאיכא דוחקא שרי כדאסיקנא בספרא דאפטרתא משום עת לעשות לה'. ונראה שזה היה דעת הרב אלפסי ז"ל שכתב בהלכות כותבין מגלה לתינוק להתלמד בה ע"כ. וכ"כ עוד בפירושו לרי"ף על שבת דף מ"ג ע"א [מדפי הרי"ף] וז"ל ועוד תמהני למה אסר הרב ז"ל [הרמב"ן הנ"ל] לכתוב פסוקי דרחמי וכיו"ב. מה בין פסוקי דרחמי לספר אפטרתא דשרינן בפרק הניזקין משום עת לעשות לה'. ועוד דהא אסיקנא התם שאין כותבים מגילה לתינוק להתלמד בה ואפ"ה כתב הרב אלפסי ז"ל שם בהלכותיו דקי"ל כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה, ומשמע דטעמיה משום עת לעשות לה' הפרו תורתך דדבר הלמד מענינו הוא וכדאיתא התם, ולמה נאסור יותר לכתוב פסוקין דרחמי מלכתוב מגילה לתינוק להתלמד בה ואיני רואה בה מקום לחלק ע"כ. ואע"פ שהר"ן גופיה בפירוש הרי"ף לגיטין [דף כ"ח ע"א] כתב על דברי הרי"ף: תימה הוא דבגמ' מוכח בהדיא דהלכה כמ"ד אין כותבין ע"כ. מ"מ נראה ברור שדבריו בחידושים וכן בשבת מאוחרים יותר, ששם יישב את פסק הרי"ף בטוב טעם, וכך דעתו. וכ"ד הנימוק"י בגיטין שם וז"ל: וכותבין מגלה, פרשה לבדה של תורה או שנים, והכי הלכתא. ואע"ג דלא אתברר בגמרא שפיר, מ"מ פסקו הגאונים כן משום עת לעשות, דכיון דלא אפשר כתבינן ע"כ. וכן הסכים הרשב"ץ בתשובה ח"א סי' ב' שהביא את מחלוקת הרי"ף והרמב"ם וכתב על דברי הרי"ף: וכן נראה לי, מדאסיקנא התם דספרא דאפטרתא שרי למקרי ביה משום דלא אפשר ופרש"י שאין בכל צבור וצבור יכולת לכתוב נביאים שלם, וכ"ש שאין יכולת לכל יחיד ויחיד לכתוב תורה שלמה לבניו. וכן בפרק מצות חליצה (ק"ו ע"ב ע"ש) אמרינן דהלכתא כמר זוטרא דס"ל דבמקום מצוה כתבינן מגלה לתינוק עי"ש.
וכן מתבאר מדברי ספר חסידים סי' תתקל"ג שכתב: המתקנים בגד פשתן על ס"ת (כגון מפות ומעילים) וכותבים פסוקים בבגדים ואח"כ הנשים עושות רקמה על רושם התיבה במשי מעשה מחט אם יש בפסוקים שם הקדש לא יניח לנשים לרקום במחט על הכתיבה מפני שנוקב את השם ע"כ. ומבואר שמצד עצם הכתיבה שפיר דמי.
ומתבאר מהנ"ל שהמאירי, המרדכי, הר"ן והרשב"ץ ביארו בדעת הרי"ף שכיון שלענין הפטרה קי"ל שמותר משום עת לעשות לה' ודלא כרבה, ה"ה גם לענין מגלה להתלמד בה. וכ"כ ליישב הב"י ביו"ד סי' רפ"ג, מהרש"ל ביש"ש גיטין פ"ה סי' כ"ט, הב"ח ביו"ד שם ובהגהותיו על הרי"ף ועוד.
והרא"ש בגיטין פ"ה ס"כ כתב ע"ד הרי"ף: ותימה הוא כיון דרבא השיב לאביי אין כותבין וליכא מאן דפליג עליה. ועוד ראוי לפסוק הלכה כתנא קמא דרבי יהודה דלא שרי אלא בדעתו להשלים. ואפשר דסבר הלכה כר' יוחנן דאמר תורה מגילה מגילה ניתנה ולא חייש להא דקאמר כיון דאידביק דאם כן אפילו חומש לא נכתוב אלא תורה שלמה כיון דאידביק. ועוד ראה להקל משום דלא אפשר לכל עני בישראל לכתוב תורה שלמה לבנו ע"כ. והב"י הקשה על דבריו עי"ש. ועכ"פ הרא"ש לא ברירא ליה פסק זה לא לאיסור ולא להיתר, וכפי שכתב הטור בקיצור פסקי הרא"ש שם שהרא"ש 'גמגם' בדבר עי"ש. ודלא כמ"ש הרשב"ץ בתשובה שם שהרא"ש 'הסכים' לרי"ף עי"ש.
נמצא שדעת רוב הראשונים שמותר לכתוב מגלה לתינוק להתלמד בה משום עת לעשות לה', ודלא כרמב"ם וסיעתו.
והב"י הביא את מחלוקת הרי"ף והרמב"ם ואת היישוב בדעת הרי"ף, ובשו"ע שם פסק כהרמב"ם עי"ש. אולם לפי האמור שרוב הראשונים דעתם כרי"ף – נראה שהעיקר הוא להתיר בזה, ובפרט שהראשונים בתראי כמו המאירי, הר"ן והרשב"ץ, הביאו את מחלוקת הרי"ף והרמב"ם, והכריעו כדעת הרי"ף.
♦
האם ההיתר לדעת הרי"ף וסיעתו הוא רק לצורך לימוד או אף שלא לצורך
המעיין בדברי הראשונים שהבאנו לעיל יראה שמדברי כמה מהם מתבאר שדוקא לצורך לימוד התירו, וכפי שנראה מדברי הרמב"ם בתשובה שכתב שגם המתירים לא התירו אלא לצורך עי"ש. וכן מפורש בדברי הרמב"ן והרשב"א הנ"ל. וכן מתבאר מדברי הר"י מלוניל שבארח"ח והמאירי. וכן הרשב"ץ בתשובה ח"א סי' ו' כתב: וכבר כתבתי למעלה מה שיש לחוש בכתיבת פסוקים, ע"כ צויתי לכתוב בכתובות בנותי וכלותי חרוזים לא פסוקים עי"ש, ומבואר שאע"פ שהוא סובר כהרי"ף, וכפי שמבואר לעיל – מ"מ בפסוקים בכתובה שאינם לצורך לא התיר.אולם מדברי הר"ן בשבת בתשובתו על הרמב"ן לגבי פסוקי דרחמי מבואר שאף שלא לצורך לימוד התירו, דהא פסוקי דרחמי אין בהם צורך לימוד, וכפי שכבר כתב הב"ח בהגהותיו לרי"ף בגיטין וז"ל: ולכך נתפשט המנהג להתיר אפי' מה שאינו לצורך. ומזה ודאי ראוי להחמיר - עי' בספר המלחמות להרמב"ן ר"פ כל כתבי ובהר"ן שם עכ"ד. ומבואר שהר"ן שמתיר היינו אפילו שלא לצורך. וכן האריך בזה ר' יוסף הלוי בשו"ת גינת ורדים סי' כ"ו וכ"ח בדעת הר"ן הנ"ל ושכך התפשט המנהג על פי סברא זו עי"ש.
♦
האם מותר לכתוב קמיעין שיש בהם פסוקים בזמן הזה
עוד נחלקו הראשונים האם בכלל ההיתר 'שלא לצורך' נכלל גם כתיבת פסוקים בקמיעין או לא, דבגמ' בשבת קט"ו ע"ב איתא הברכות והקמיעין אע"פ שיש בהן אותיות של שם ומעניינות הרבה של תורה אין מצילין אותן מפני הדליקה, וכתבו הראשונים לגבי 'הברכות' שהאידנא שניתנו ליכתב מצילין אותן מפני הדליקה, ולגבי קמיעין כתב הרשב"א בתשובה שהבאנו לעיל להדיא שלא ניתנו ליכתב גם בזמננו ואין מצילין אותן, והובא בב"י בסי' של"ד סי"ד. אולם הטור שם כתב וכן הברכות 'והקמיעין' מצילין אותן וכו'. וכתב הב"י בביאורו השני שם שאפשר דסבירא ליה דכיון דאתייהיב רשותא למיכתב ברכות הוא הדין לקמיעין עי"ש. וכן מתבאר להדיא מדברי הסמ"ק מצוה רפ"ב שכתב: ובימי התנאים לא היו מצילין הברכות 'והקמיעין' אבל עתה שרבתה השכחה התירו להציל 'הכל' ע"כ. ומפורש בדבריו שגם את הקמיעין מצילין, כדברי הטור, וא"כ ברור שניתנו ליכתב.וכן למד השלטי הגבורים במסכת שבת שם בדעת הר"ן, וז"ל והר"ן פליג עליו [על הרמב"ן] וכתב דמותר לכתוב כתבי הקדש אפי' בלשון לע"ז 'וכן קמיעין' ופסוקי דרחמי משום עת לעשות לה' ומצילין נמי אותם מפני הדליקה עי"ש. אולם מהר"י הלוי בשו"ת גו"ר שם פירש בדעת הר"ן שרק פסוקי דרחמי התיר ולא קמיעין, והחילוק ביניהם הוא שהברכות שיש בהן צורך, אף שכתבן שלא לצורך מצילין, כיון שכבר ניתנו ליכתב משום עת לעשות אין חילוק בין לצורך בין שלא לצורך. אבל קמיעין, כיון שלא ניתנו ליכתב שאין בהם צורך, אין מצילים אותם עי"ש.
ובספר שומר ישראל להרחיד"א אות ה' כתב: הרמב"ן ז"ל הפליג בתועלת אמירת עשרה פסוקים אלו [שכתב בהמשך שם], וגם לכותבם בקמיעא. ויש קונטרס גדול בכ"י מהרמב"ן ז"ל באופן וסדר וכונת כתיבת הקמיעא וכו' עי"ש. והנה מה שכתב כן בשם הרמב"ן – צ"ע, שהרי הרמב"ן שהעתקנו לעיל כתב להדיא שכותבי פסוקי דרחמי הם כשורפי תורה עי"ש, וכ"ש קמיעות. ובאמת נראה שאין פסוקים אלו להרמב"ן, דכתה"י שהזכיר החיד"א נמצא לפנינו בספריה הלאומית [ס' 47970] בשם 'מפתח הזהב', השבעות קמיעות ותפלות ע"ד קבלה מעשית, ובעמ' 46 איתא כך: קמיע מהרמב"ן. דע שזאת הקמיע של ארבע שורות היא מהרמב"ן זלה"ה, והוא קבל אותה מרבו מהר"ם מרונטבורג ורבו מרבו והיא מומחה ומנוסה מכל הקמיעות בעולם וכו', ושם איתא את כל הפסוקים שציין החיד"א 'עם הכונות של כל פסוק ופסוק' עי"ש. הרי שזהו הקונטרס שכיון אליו החיד"א. אולם הייחוס להרמב"ן מוטעה, שהרי הרמב"ן לא היה תלמיד מהר"ם מרוטנבורג. ועכ"פ מצאנו לעוד כמה מהראשונים שסוברים שמותר לכתוב פסוקים בקמיעות.
ובספר אשר לדוד [מועטי, ליוורנו תרל"ו] דף כ"ח ע"ג הביא את דברי השו"ע ביו"ד סי' קע"ט סי"ב שפסק שאסור לכתוב פסוקים בקמיעין, וכתב אבל ראיתי בספר שומר ישראל [הנ"ל] וכו'. ואפשר כיון דאותם הפסוקים על הכוונה שכתב שיכוין שם מוחזקין ומותר כמו שכותבים ספרי תפלות משום עת לעשות לה' כמו שכתוב שם בסי' הנזכר בב"י על ספרי תפלות וכיו"ב. ולפי שלא ראינו מי שחושש לזה ולכתוב פסוקים בקמיעין לכן נ"ל כיון שמי שנוטל קמיע עמו לשמירה בל ימוט ממנו, א"כ לא שייך בו שריפה כדי שאין מצילין אותו מן הדליקה ולא שייך בו כשורפי תורה שאמרו בש"ס, שזה לא יבוא מעולם לידי דליקה. כן אפשר לומר, ומ"מ יש להחמיר כדברי מרן עכ"ד. הרי שהעיד שלא חוששים, וכותבים פסוקים בקמיעות, אלא שסיים שיש להחמיר כדברי מרן, אבל המנהג אינו כן. ומה שכתב בטעם המנהג שהוא מוחזק וכו' – צ"ע, שהרי אין אנו כותבים עם הכוונות שכתב בקונטרס שם, שלא העתיקן החיד"א, אלא רק את הפסוקים גרידא. ובזה לא מצאנו שהוחזק, שהרי אינו עשוי כתיקון חכמים וכונותיהם. וע"כ שגם ללא שהוחזק ממש המנהג הוא שכותבים.
ובכמה ספרים מובא מנהג לתלות על הכתלים בחדר היולדת ניירות שכתוב עליהן מזמור שיר למעלות, וכפי שמובא בחסד לאלפים בסי' מ' וכן בספר ברית אבות [מונקאטש תרנ"ח] בקונטרס ישוע הבן אות מ"ב ועוד. וכתב בספר בית ישראל [לאנדא] ח"א סי' ל"ו שמנהג העולם שכותבים ומדפיסין קמיעות אלו בניירות בפסוקים ושמות לתלות אותם בבית היולדת הוא ע"פ דעת הטור הנ"ל שהתיר לכתוב קמיעין בזה"ז עי"ש.
והב"ח כתב בשם מהרש"ל [בפירושו לטור] שהקמיעות 'אע"פ שניתנו ליכתב', מ"מ אינן דומין לכתבי הקודש ואין דינם אלא כשאר תכשיט ואין מצילין אותן, עי"ש. הרי שגם הוא ס"ל שבזה"ז מותר לכתוב קמיעין.
ובאמת שכך מתבאר מהמקורות שנביא לקמן, שהעידו על המנהג גם בדברים שאינם לימוד, וכמו כתיבת שיר של פגעים, ריקום על הטלית ועל מפות הס"ת, פסוקי בסוכות תשבו, פסוקים מענינא דיומא כמו כי ביום הזה יכפר עליכם, פסוקים על שערי וקירות בית הכנסת וכדומה, פסוקים בכתובות וכדומה, אלא שחלקם סברו שאסור ולכן מחו בעושים כן. אבל כשמצרפים את כל עדויות הפוסקים נראה ברור שנהגו בכל תפוצות ישראל להקל בזה.
♦
עדויות הפוסקים במשך הדורות על המנהג לכתוב פסוקים
הרמב"ם בתשובה [בלאו סי' רס"ח] נשאל בדבר אדם שרקם על טליתו פסוק מפרשת ויאמר, והאריך לאסור לשיטתו שאין לכתוב פסוקים, וכתב בתוך הדברים: ופה במצרים ראינום לוקחים לוחות זהב או כסף וחורתים בהם שיר של פגעים ותולים אותם בצוארי הנערים, ומחינו בידם על זה תכלית המחאה עי"ש. הרי שהעיד על מנהגם במצרים שכותבים 'שיר של פגעים', אלא שהוא מחה בהם לשיטתו. ובשו"ת הרדב"ז ח"ד סי' מ"ה נשאל על מה שנהגו במצרים לרקום על הטלית פסוקים של תורה בזהב. והשיב: כבר נשאל הרמב"ם ז"ל על זה והשיב שהוא אסור ונתן בה כמה טעמים כולם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת ע"כ. הרי שאע"פ שהרמב"ם אסר לרקום הפסוקים – המנהג התפשט שלא כדעתו, והמשיכו לרקום פסוקים על הטלית, אלא שהרדב"ז אסר כדעת הרמב"ם. וכן הגו"ר בכלל ב' סי' כ"ה הביא מעשה באחד שריקם על טליתו פרשת ציצית וכו' עי"ש, וחזינן כנ"ל.וספר חסידים שהבאנו לעיל כתב המתקנים בגד פשתן על ס"ת וכותבים פסוקים בבגדים וכו', ומבואר שכך היה נהוג במקומותם. וכ"כ הלבוש ביו"ד סי' רפ"ג ס"ד, שהתירו לכתוב פסוקים על המפות של ספר תורה משום שהם תשמישי קדושה, ואסור לנהוג בהם קלות, ואין חשש שיגיעו לידי ביזיון עי"ש. ומבואר שמנהג זה נמשך מזמן ספר חסידים [ולפניו] ועד זמנו של הלבוש [ואחריו].
והרמב"ן שהבאנו לעיל כתב ש'אותן שכותבין פסוקי דרחמי' הוא אסור וכו'. ומבואר שהיו נוהגים לכתוב פסוקים אלו, אלא שהוא ס"ל לאיסורא.
ובשו"ת פסקי עוזיאל בשאלות הזמן סי' כ"ט כתב שבביהכ"נ המפואר שהקים דון שמואל אבולעפיה בעיר טולידו אשר בספרד בשנת ה' קי"ז, נכתב בכתב עברית מזמור פ' שבתהלים ובלוח הזכרון לשם בונהו מסיים בפסוק לעמוד לשרת בשם ה' הוא ובניו כל הימים עי"ש.
ובשו"ת התשב"ץ ח"א סי' ב' נשאל מ'ברשך' שבאלגי'ר אם מותר לכתוב בלוחות שלשה או ארבע פסוקים או פרשה שלימה כמו שנהגו באלו הארצות לתינוקות שאין להם ספר והמלמד כותב להם בכל שבוע מה שדעתו של בן יכולה לקבל בכל שבוע ושבוע. והאריך בזה וס"ל להיתרא, וכפי שהעתקנו לעיל [ושם דן גם מצד שרטוט ועוד].
ובשו"ת מהרי"ט ח"ב סי' ג' נשאל על מה שנהגו בקצת ק"ק וכו', נהגו לכתוב בחתיכות נייר פסוקים מעניינא דיומא כגון ביום הכפורים כי קדוש היום לאדונינו וכמו כי ביום הזה יכפר עליכם וגו' וכגון שמע ישראל וכיוצא בזה ותולין אותן הפתקות סביב סביב למעלה מן התיבה או בפתחי בהכ"נ וכו'. והאריך בזה וסיים: מ"מ למדנו מדבריו [של הרמב"ם] שאסור לכתוב פסוקים נפרדים מן הטעם שאמרנו וכן ראוי להחמיר ולהורות. ומ"מ אם הדבר מנהג קבוע מאבותיהם נוחי נפש לא הייתי מוחה בידם מאחר שיש להם יתד להתלות מדברי הרי"ף ז"ל שמא הרבנים הראשונים הורו להם כפשוט דבריו עי"ש.
והב"ח ביו"ד סי' רפ"ג כתב דכל היכא דאיכא חששא שמא ישתכח הדבר כגון הכא דאתי לבטולי ק"ש ותפילה אית ביה משום עת לעשות לה' הפרו תורתך וכו', וכך המנהג פשוט בכל המדינות ותמהתי על מה שכתב בית יוסף בשלחן ערוך בסתם כדברי הרמב"ם ולא חשש למנהג כל ישראל כהרי"ף והמרדכי, גם הרב בהגהותיו בש"ע לא הזכיר דבר וזה ודאי כשגגה שיצאה מלפני השליט ע"כ. ובהגהותיו לרי"ף הוסיף שהתפשט המנהג להתיר אפילו מה שאינו לצורך, ומזה ודאי ראוי להחמיר עי"ש. ועי' לעיל מה שכתבנו בזה.
והמג"א בסי' תרל"ח סק"ט כתב: אותן החוקקים פסוק בסוכות תשבו על הדלעת לא יפה עושים כמ"ש בי"ד סי' רפ"ג בב"י וט"ז ע"כ. והביאוהו האחרונים שם. ובספר ביכורי יעקב באות י"ח כתב: אכן כיון דכבר כתב הש"ך שם דנתפשט המנהג להקל לכתוב מן התורה פסוקים, א"כ אם משרטט אין איסור לכתוב על הנייר, דיכול לשמרו מן הבזיון כמו שאר כתבי קדש, משא"כ בדלעת שאין יכול להצניעו כ"כ ויכול לבא לידי בזיון עי"ש. ובתוספת ביכורים שם כתב על מי שהשיג עליו בזה"ל: אני לא כתבתי אלא ע"פ מה שפשט המנהג להקל כהש"ך כאשר הוא באמת, אבל לכתחלה ודאי יפה אמר הרב נ"י שטוב להחמיר עי"ש. ובספר מועד לכל חי סי' כ"א אות נ' העתיק את דברי הביכורי יעקב שהתיר בנייר, וציין לעיין בספרו כף החיים סי' י"ב אות י"ג, ושם כתב אודות הכותבים שם הויה במקום שיכול להימחק שהוא אסור וכו', וסיים: ובזה ראיתי בתשובה כתב יד לאחד קדוש, על המפות שעל גבי השולחנות שכותבים בהם שמות ופסוקים דגער הרבה לעושים כן. וכד הוינן בה, לא כל הנדונות שוין ולא כל הרוצה ליטול את השם יבא ויטול, ויש ללמד זכות על המנהג כאשר אכתוב במקומו הראוי לו עי"ש. הרי דס"ל למעשה כדעת הבכורי יעקב שבמקום שאין חשש ביזוי מותר לכתוב פסוקים מחמת שכך נהגו[3].
ובספר בית הילל על יו"ד סי' רפ"ג כתב: וקשה לי על מה שנוהגין עכשיו בזמן הזה בכל בתי כנסיות לכתוב י"ג מדות על הנייר או בחקיקה על הטבלא ה' ה' אל רחום וחנון וגו' בכתב אשורית כמו ספר תורה, וזה אינו נכון לכתוב מגילה יותר משלש תיבות בשוה עד י"ג מדות שהוא י"ח תיבות, וזהו שלא כדברי הרמב"ם ולא כדברי רש"י ז"ל. ונראה הטעם משום דעת לעשות לה' הפרו תורתך, שאין כל העולם יודעים בעל פה, ואגב שכותבין 'על הכל' ו'מזמור לדוד', נוהגין לכתוב גם י"ג מדות, וכן כתב הב"ח ע"ש עכ"ד.
ובשו"ת גינת ורדים כלל ב' סי' כ"ה כתב: ואומר אני שהלכה רווחת היא שאסור לכתוב פסוקים ואסור לכתוב פרשה אחת אם לא שדעתו להשלימם לחומש. ומ"מ כבר נהגו קולא בזה לכתוב מגלה לתנוק להתלמד בה משום עת לעשות לה' וכו', והאריך שם שכל ההיתר הוא משום צורך לימוד, וסיים: וכפי זה אין מקום להתיר לכתוב פסוקי תורה אפי' על מפות ס"ת בין בדרך כתיבה בין בדרך חריטה בין בדרך ריקום. ויגדל התימה על אותם שכותבין פסוקים דברוך אתה בבואך ופסוקים דבסוכת תשבו ומנהגים הללו אין להם על מה שיסמוכו עי"ש.
ובסי' כ"ו שם כתב ר' יוסף הלוי: וכיון שאנו רואים שנהגו להקל ולא חששו לסברת הרמב"ם אית לן למימר שלא חששו לה כלל וסמכי על סתם דברי הרי"ף. ואע"ג דמוכרח לומר דהרי"ף לא התיר אלא משום עת לעשות לה' כי היכי דלא תיקשי ליה מהגמ', מ"מ אלו שנהגו להקל לכתוב במפות מוכרח לומר שנהגו כסתם דברי הרי"ף דמשמע דבכל גוונא שרי וא"כ אין למחות בידם כיון שיש להם אילן גדול לסמוך עליו וכו'. איך שיהיה נלע"ד דיש למנהג של ישראל על מה לסמוך. ומ"מ הבא לשאול אין מורין לו להתירא מכ"ש בטלית שכבר פסק מרן בהדיא שאסור שאין לנו לחוש למנהג, וכל מורה צדק יש לו להורות ע"פ סברת הרמ"בם ומרן, וכן מצינו להרדב"ז בתשובה [הנ"ל] וכו', הרי שלא חשש למנהג וכו' עי"ש. אולם לפי מה שהבאנו לעיל – אדרבה המנהג הוא העיקר, וכנראה שהרדב"ז לא ראה את כל הנ"ל אלא חשב שהמנהג הוא רק במצרים ומנהג בטעות הוא, אבל כיון שהתבאר שזהו מנהג של כל ישראל וכך דעת רוב הראשונים – ודאי שמנהג זה עיקר אף לכתחלה.
ובשו"ת פסקי עוזיאל הנ"ל כתב: מעשים בכל יום שכותבים פסוקי תנ"ך בבהכ"נ, וכן נהגו משנים קדמוניות ועד היום בהסכמתם של רבני הקהלות מאז ועד היום וכו'. וברוב ככל בתי הכנסת שבישראל כתובים או חרותים בפתח בית הכנסת, זה השער וכו' או פתחו שערים, מה טובו אהליך, ופסוק ויירא ויאמר, ואין לך בית הכנסת שלא תמצא בו פסוק שויתי ה' לנגדי תמיד, דע את אלקי אביך וגו' וגם למנצח בנגינות מזמור שיר וגו' בצורת מנורה, ומסביב לה פסוקי תורה ונביאים, וכן לוחות זכרון שכתוב בהן לזכרון לפני ה' תמיד. ולא עוד אלא שבכל שטרי כתובה, כתובים למעלה ומסביבותיה פסוקי תורה ונביאים עוד ישמע בערי יהודה וגו' ואל שדי יברך וגו' יתן ה' את האשה הבאה וגו'. וכן בשער ספרי השו"ת והדרושים ובראש דברי הקדמה כתובים פסוקים כאלה, וזכורני שבגליונות המכתבים של ועד הספרדים היה כתוב בכתב אשורי זכרו מרחוק את ה' וירושלים תעלה על לבכם, ובגליונות אלה חתמו הראש"ל הגאונים הגדולים המרפ"א ויש"א ברכה ואבות בתי דין ובית דינם, וכן בגליונות של הישיבות ומוסדות החסד נדפסים פסוקים הולמים להם מדברי תורה והנביאים בידיעתם של הגאונים ראשי מתיבתות ומנהלי מוסדות וכו'. והאריך בסוגיא זו וסיים שלדברי הכל מותר לכתוב פרשה מדברי תורה אם אינו כותבה לשם קדושת פרשה, כלומר שלא להגות בה כקורא בתורה, אלא כגון פרשת יבום וחליצה, או עיטור כגון פרשיות שכותבין בביהכ"נ או במוסדות תורה וצדקה וחסד עי"ש. ודבריו דחוקים ליישב המנהג גם לדעת הרמב"ם, שהרי פסוקי למנצח בצורת המנורה ושויתי וכדומה שהזכיר בתחילת התשובה נעשים בשביל לקרוא בהם, ואעפ"כ נהגו להתיר, וע"כ שאין זה כדעת הרמב"ם אלא כדעת הרי"ף. וכ"כ המחצית השקל באו"ח סי' מ' סק"א [והובא בכה"ח שם אות ג'], וז"ל אם כותב על כותל בית הכנסת דברים הכתובים בסדורי תפלה, כגון י"ג מדות של רחמים או פסוקי ויהי בנסוע הארון כו', לית לן בה, דכמו שהותר לכתבן בסדורי תפלה משום עת לעשות, דסמכינן על דעת הרי"ף, ה"ה דשרי לכתבן על הכותל, דמאי שנא כותל ומאי שנא סידור תפלה, אידי ואידי מגילה הן, וכן המנהג ע"כ. וכ"פ המ"ב שם [עפ"י המג"א]: מותר לכתוב פסוקים בנייר ולתלותן בפתח ביהכ"נ ע"כ. וכהסבר המחה"ש הנ"ל.
ויש להוסיף עוד מהא דבכל הדורות כתבו סידורים והגדות של פסח בכתב אשורי ויש שם פסוקים לרוב ולא עשו שום שינוי בכתיבה, וע"כ דשרי וכדעת הרי"ף וסיעתו. ובשו"ת אוצרות יוסף שבסוף ספר הלכה ברורה ח"ז סוף סי' א' כתב בשם מרן הגרע"י זצ"ל לדחות את הראיה מהסידורים, דסידורים שאני שהדברים מוכיחים שאינם אלא לסדר התפלה ועת לעשות לה' עכ"ד. ודבריו צע"ג ואינם מובנים, דמה לי שהדברים מוכיחים, הרי איהו גופיה הביא את דברי הרמב"ם בתשובה שכתב שגם כשרוצים להביא ראיה בתוך כדי לימוד, מפסוקים - צריך לשנות הכתב וכדומה, וזה אומר דלא סבירא ליה חילוק זה, וא"כ גם בסידורים היו צריכים לשנות את הכתב כשמגיעים לפסוקים. ומה שכתב ועת לעשות לה' – הרי זהו גופא הנידון, וזו היא סברתו של הרי"ף, אולם הרמב"ם לא ס"ל כן. וע"כ שממנהג זה של כתיבת הסידורים יש ראיה ברורה שכך המנהג, ולא שייך להתיר בזה ולאסור בדברים אחרים.
ומעתה מובנים דבריו של ספר סדר היום [ונציה שנ"ט] שכתב: החושש עליו ועל נפשו ראוי להשתדל בכל עוז בענין הזה ולכתוב כל ענין הקטרת בקלף כשר 'בכתיבת אשורית' ולקרות אותו פעם אחד בבקר ובערב בכוונה גדולה, ואני ערב ע"כ. והעתיקוהו אחרונים רבים כנודע. ובשו"ת יבי"א ח"ט יו"ד סי' כ"ג תמה על דבריו מדברי השו"ע הנ"ל שאסור לכתוב פסוקים, והעלה שלכתחלה אין ראוי לכתוב פיטום הקטורת בפני עצמה עי"ש. אולם להאמור המנהג פשוט בכל הארצות להקל כסברת הרי"ף וסיעתו, וכך דעת רוב הראשונים, ואפשר להמשיך במנהג זה אף לכתחלה, הן בפרשת הקטורת והן בשאר הפסוקים הנכתבים בזמנים שונים וכנ"ל.
♦
גם בזמננו שיש ספרי דפוס קיים ההיתר של כתיבת פסוקים
בספר ערך ש"י בסי' רפ"ג ס"ב כתב ליישב את דברי השו"ע שלא פסק כדעת הרי"ף אע"פ שכך המנהג, וכפי שהקשה הב"ח על השו"ע, וכתב שכיון שבזמננו מצוי הדפוס ובזול הרבה יותר מהכתיבה, ובדפוס אין איסור של כתיבת פסוקים משום שהוא פסול לס"ת [עפ"י הכלל שכתב התשב"ץ בתשובה הנ"ל], ולכן אין עכשיו משום עת לעשות להתיר כתיבה ביד, ואסור גם לדעת הרי"ף עי"ש.אולם נראה שאין בזה כדי יישוב, שהרי גם בזמנם שלא היה דפוס הייתה אפשרות לכתוב את המגילה לתינוק וכן את שאר הפסוקים, בצורה של ג' ג' תיבות, או בכתב שאינו אשורי וכדומה, וא"כ למה התירו הרי"ף ושא"ר משום שעת הדחק, שיכתבו ג' ג' תיבות ולא יצטרכו להיתר זה? אלא ע"כ שגדר ההיתר הוא שאם א"א לכתוב את התורה כולה חומש חומש – חשיב שעת הדחק, וכבר אין צורך לחזר אחרי היתרים אחרים של כתב אחר או ג' תיבות וכדומה. וזה גופא עיקר ההיתר בזה, ועליו אנו דנים, ואותו התירו. וא"כ ה"ה כשאפשר להדפיס אין זה משנה כי הוא זה לגבי ההיתר, כיון שא"א לכתוב את כל החומש בפני עצמו – הדר דינא להתיר לכתוב גם בכתב יד פסוקים פסוקים. וזה מה שכתב המחצית השקל הנ"ל, שהיה לאחר זמן הדפוס וכתב להדיא דמאי שנא כותל ומאי שנא סידור התפלה, וכן שאר האחרונים הנ"ל.
♦
לדעת האוסרים – האם האיסור הוא רק בפסוקי תורה או גם בפסוקי נ"ך
הנה מפשט דברי הגמ' שספרי אפטרתא לא ניתנו ליכתב, נראה שהאיסור של כתיבת פסוקים הוא גם בספרי נביאים. וכן מתבאר מדברי הראשונים שכתבו בדעת הרי"ף שהטעם שהתיר למעשה לכתוב מגילה לתינוק להתלמד זה משום שלגבי ספרי הפטרה הגמ' פסקה להתיר משום עת לעשות לה', ומבואר שספרי הפטרה זה אותו האיסור של מגילה לתינוק, ובשניהם שרי.אולם בדעת הרמב"ם וסיעתו יש לדון, שהרי הגמ' הסיקה שספרי אפטרתא מותר לכתוב משום עת לעשות לה', ומאידך מגילה לתינוק פסקו שאסור, ומאי שנא? וכבר עמדו בזה כמה אחרונים, וכתבו כמה יישובים. בחידושי מהר"ם קזיס לגיטין שם כתב בזה"ל ולא מצאתי שכתב הרמב"ם היתר כתיבת ספר אפטרתא בזה"ז שהותר משום עת לעשות לה'. ונראה שכיון שלא אסר כתיבת מגילה לתינוק אלא בכותב מגילה מן התורה, מכלל שאין בנביאים איסור בכך. וצ"ל לדעתו שהקלו הנביאים להתיר לכתוב חלק מנביא אחד משום עת לעשות לה', אבל לא ראו להקל בתורה בכך שקדושתה יותר חמורה ע"כ. ובשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' ס"ז האריך בדעת הרמב"ם שאין איסור אלא בתורה ולא בנ"ך, וכתב שהאיסור לקרוא בספר הפטרות לפי דעת רבה הוא רק 'בצבור', ומדין 'כבוד ציבור', ואין זה האיסור של כתיבת פסוקים. וע"ז הסיקה הגמ' ה"נ לא אפשר, ופרש"י שאין לכל צבור וצבור יכולת לכתוב נביאים שלם עיש"ב.
אולם עיין לעיל שהבאנו מתשובת הרמב"ם שאסר גם לכתוב 'שיר של פגעים' בפני עצמו, ומבואר שגם בנביאים יש איסור. וכן מתבאר מדברי הרמב"ן שהעתקנו לעיל שכתב שאוסר לכתוב 'פסוקי דרחמי', ומצאנו בגמ' בברכות ה' ע"א שפסוקא דרחמי היינו בידך אפקיד רוחי וכו'. ובודאי יש עוד פסוקים כאלו. אולם נראה שגם על פסוקי נ"ך הקפיד הרמב"ן.
ולפ"ז צ"ל שהטעם שהקלו בספרי הפטרה ולא במגילה לתינוק הוא משום שבספרי הפטרה יותר לא אפשר מאשר מגילה לתינוק, וכפי שכתב הרשב"ץ בתשובה שהעתקנו לעיל, וכ"כ בספר זרע יצחק בגיטין שם.
♦
העולה מהמאמר
נחלקו הרי"ף והרמב"ם בפסק ההלכה האם כותבים מגלה לתינוק להתלמד בה משום עת לעשות לה' או לא. דעת הרמב"ם ומעט ראשונים שעמו שאסור, אולם דעת הרי"ף ורוב הראשונים שמותר.נחלקו הראשונים בדעת הרי"ף האם ההיתר הוא רק לצורך או כיון שהתירו לצורך הותר גם שלא לצורך. וכן נחלקו לענין קמיעין האם מותר לכתבן בזמן הזה או לא.
מנהג עם ישראל לדורותיו להקל בעניינים אלו, בין בכתיבת פסוקים ובין בכתיבת קמיעין, וכפי שהעידו ראשונים ואחרונים רבים לענין כתיבת שיר של פגעים, ריקום על הטלית ועל מפות הס"ת, פסוקי בסוכות תשבו, פסוקים מענינא דיומא כמו כי ביום הזה יכפר עליכם, פסוקים על שערי וקירות בית הכנסת וכדומה, פסוקים בכתובות וכדומה.
השו"ע פסק להחמיר בזה כדעת הרמב"ם. וכן חלק מהאחרונים, אף שהעידו על המנהג, כתבו להחמיר בזה כפסק השו"ע והרמב"ם, משום שחשבו שדעת הרי"ף היא דעת מיעוט בראשונים. אולם מאחר שהתבאר שדעת רוב הראשונים כדעת הרי"ף, וגם המנהג שנהגו הוא עפ"י ההבנה בדעתו שכיון שהותר לצורך הותר אפילו שלא לצורך – נראה שהעיקר הוא להתיר בזה אף לכתחלה, ולהמשיך במנהג שנהגו בכל הדורות.
לפי האמור, אפשר להמשיך במנהג עם ישראל במשך כ400 שנה מזמנו של בעל סדר היום לכתוב פרשת פיטום הקטורת בכתב אשורית ולקוראו בבוקר ובערב, וכפי שהעתיקוהו הרבה מהאחרונים, ואין לחוש בזה משום איסור כתיבת פסוקים שאינם ספר שלם, משום שמנהג עם ישראל גם בשאר הדברים שלא כפסק הרמב"ם והשו"ע בזה, ולא תהא כתיבת פסוקים אלו שונה משאר פסוקים שנהגו לכותבם.
♦ ♦ ♦