הרב שלמה מאיר יאקב

סעודה המפסקת בשבת ערב צום תשעה באב

דין הברייתא בהיתר בשר ויין בתשעה באב וערב ת"ב שחל בשבת

בברייתא תענית דף כט ע"ב תניא: "תשעה באב שחל להיות בשבת, וכן ערב תשעה באב שחל להיות בשבת - אוכל ושותה כל צרכו, ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמהבשעתו"[2].
הברייתא באה ללמדנו היתר אוכל ושותה כל צרכו, ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו. והנה ברור שאין כוונת התנא בהיתר אוכל ושותה כל צרכו, שיכול אדם לאכול ולשתות כמות מרובה, שהרי אפילו בכל ערב תשעה באב יכול לאכול כאשר יחפוץ [גם בתשעה באב עצמו שחל בשבת, מסתבר שלא היה צד שימעט במאכל ובמשתה, שכיון שכבר אין דין תענית בשבת אין צריך לומר שאינו צריך לצמצם במאכלו]. והמכוון הוא שיכול אדם לאכול כל מיני תבשילים וסעודה חשובה הרבה ולשתות יין הרבה יותר מלימודו, וכל זה בכלל סיום דברי התנא: ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו.
♦

בדברי התוספתא בהיתר בשר ויין בתשעה באב שחל בשבת

והנה, בתוספתא מסכת תענית [ליברמן] (פרק ג הלכה יג) איתא: "תשעה באב שחל להיות בשבת אוכל אדם כל צרכו ושותה כל צרכו ומעלה על שלחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו ואין מונע מעצמו כלום". ובתוספתא לא הזכירו כלל היתר בערב תשעה באב שחל בשבת, כמו שהוזכר בברייתא, ויתכן שהתנא בתוספתא לא ראה צורך להזכיר ערב תשעה באב שחל בשבת, שאם אתה אומר תשעה באב שחל בשבת מותר בכל דבר, קל וחומר לערב תשעה באב שחל בשבת. אך יש לדון לדברי הגרי"ז[3] (סוף הלכות תעניות עמוד י"א) שסעודה המפסקת דין אנינות יש בה, ואילו תשעה באב יש בו דין אבילות, אם כן יש צורך להשמיענו ערב תשעה באב שחל בשבת שאין דין סעודה המפסקת ומותר לשתות יין ואין חומרי אנינות בשבת זו, ואילו מדין האבילות אין איסור ביין. אמנם אם נאמר שאין חומר בערב תשעה באב יותר מאשר בתשעה באב עצמו, מבוארים היטב דברי התוספתא שלא הוזכר ערב תשעה באב שחל בשבת.
♦

בביאור התוספתא ואין מונע מעצמו כלום ולמה תנא דידן השמיטו

והנה, התנא בתוספתא הוסיף עוד שבאותה שבת שחל תשעה באב בתוכה ואין מונע מעצמו כלום, מה שלא הוזכר בברייתא בתלמוד. וראשונים רבים[4] למדו ממה שאמרו בתוספתא ואין מונע מעצמו כלום, שבתשעה באב שחל בשבת אין נוהג אבילות אפילו בדברים בצינעא. והנה יש לפרש מה שלא הוזכר בברייתא בתלמוד שלנו ואין מונע מעצמו כלום, כי כללו יחד גם ערב תשעה באב שחל בשבת, ועל זאת אינו צריך לומר ואין מונע מעצמו כלום, להתיר אבילות בדברים שבצינעא, כי הרי אינו תשעה באב.
והנה, עדיין יש לתמוה לסברת הראשונים שלמדו היתר דברים שבצינעא בתשעה באב שחל בשבת ממה שאמרו בתוספתא ואין מונע מעצמו כלום, שנמצא אם כן שהתנא בברייתא בתלמוד דידן שנחת לפרש דין תשעה באב שחל בשבת למה לא גמר הדין לפרש היתר דברים שבצינעא. והנה, בעיקר מה ששנה התנא בברייתא דידן אוכל ושותה כל צרכו, ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו, יש לדון על מה נסוב האם על כל יום השבת או שמא על סעודה המפסקת בלבד.
והנה, התנא בתוספתא שהזכיר שמעלה על שולחנו כסעודת שלמה בשעתו, יש לפרש שעולה על כל סעודות השבת, ובפרט לפי מה שפירשו הראשונים שסוף דברי התנא ואין מונע מעצמו כלום, המכוון לדברים שבצינעא ופירושו על כל השבת, וממילא שתחילת הדיבור בהיתר סעודת שלמה הוא על כל השבת. אולם, בדברי התנא בברייתא שלנו שכלל תשעה באב שחל בשבת יחד עם ערב תשעה באב שחל בשבת, הנה לגבי ערב תשעה באב ברור שאין צריך ללמד היתר אלא בסעודת המפסקת, שהרי כל ערב תשעה באב אפילו חל בחול אוכל ושותה כל צרכו[5]. והתנא שכלל יחד תשעה באב עם ערב תשעה באב, ועל שניהם הוא אומר אוכל ושותה כל צרכו ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו, על כרחך כוונתו על סעודה המפסקת בלבד. אך מאידך יקשה למה לא שנה התנא היתר אכילת כל צרכו וכסעודת שלמה בתשעה באב שחל בשבת בכל השבת. ויתכן לומר שהתנא בברייתא דידן לא ראה כל צורך לפרש היתר בכל השבת, מכיון שנדחתה התענית והאבילות ליום ראשון, ממילא אין נוהג שום דבר מדיני התענית בשבת עצמה, וכל נידון התנא הוא על סעודה המפסקת, שהרי יש תענית תשעה באב במוצאי שבת, ובדין הוא שינהג בכל ערב תשעה באב דיני סעודה שמפסיק בה. ועל זה שנו בברייתא שאין דיני סעודה המפסקת כאשר שחל ערב התענית בשבת, ואין שום הפרש אם תענית חל בראשון בשבת או שחל בשבת ונדחה לערב שבת.
לפי זה מבואר למה התנא בברייתא שלנו לא כתב את ההיתר השנוי בברייתא בתוספתא ואינו מונע עצמו משום דבר, שלדברי הראשונים היתר זה בא ללמדנו על היתר דברים שבצינעא, שיתכן שלסברת תנא דידן לא הוצרך להשמיענו היתר אבילות בדברים שבצינעא. ויש לתלות האם צריך להשמיענו היתר דברים שבצינעא בתשעה באב שחל בשבת, והוא דבר חידוש או לא, שהדבר תלוי בנידון טעם ההיתר אם הוא משום אבילות ישנה, ויתכן שצריך להשמיענו שבאבילות ישנה לא נוהג דברים שבצינעא, אבל אם ההיתר נשמע מחמת שנקבע הצום בעשירי אינו צריך להשמיענו היתר דברים שבצינעא, שבאמת אין שום משמעות לכך שתשעה באב חל בשבת.
אך מאידך יש לדחות שכוונת התנא בברייתא דידן שכלל את ערב תשעה באב יחד עם תשעה באב עצמו שחל בשבת, שמה שנאמר בסוף בברייתא היתר אוכל ושותה כל צרכו, ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו, שלצדדים קתני, גבי תשעה באב היתר האוכל כל צרכו נאמר כלפי כל השבת, ואילו גבי ערב תשעה באב נאמר רק כלפי סעודה המפסקת [ומכל מקום לביאור זה עדיין יש קצת דוחק הטענה הנזכרת - למה לא דברו אלא מעניין האכילה ולא עסקו בשאר דיני האבילות]. ומצד שני יש לטעון לאידך גיסא, שגם התוספתא שדברה בתשעה באב עצמו לא עסקה אלא בסעודה המפסקת בלבד, אבל גבי שאר השבת, כיון שנדחה הצום לראשון אין צריך לומר שלא נוהגים דיני אבילות. ומה שאמרו שאינו מונע עצמו משום דבר, אפשר לפרשו על הסעודה, ולא על שאר דיני האבילות כמו שפירשו הראשונים שבא התנא להתיר בזאת דברים שבצינעא.
ושוב נמצא כזאת באורחות חיים (חלק א הלכות תשעה באב דין טו): "וט"ב שחל להיות בשבת או בא' בשבת מעלה על שלחנו כל מה שירצה ואפי' כסעודת שלמה ואינו מחסר כלום ואפילו בסעודה המפסיק בה מפני כבוד השבת"[6], ע"כ. הנה כתב מפורש לשון אינו מחסר כלום גבי ענייני הסעודה, כי הוסיף אחר דבריו שאינו מחסר ואפילו בסעודה המפסיק בה. וכן מפורש במאירי תענית דף ל ע"ב[7] [והנה, גם האוסרים דברים שבצינעא יתכן שיפרשו את התוספתא שהיא באה לומר שאינו מונע עצמו מכלום על דבר הסעודה, אך יתכן שלא היו דברי התוספתא נגד עיניהם, וכאן נאמר לאידך גיסא שאינו מונע מכלום נסוב על הסעודה, כי אין צורך להשמיע היתר דברים שבצינעא] אך קצת קשה לביאור זה, אם כן למה דיברה התוספתא רק בתשעה באב שחל בשבת ולא בערב תשעה באב שחל בשבת, אם כל הנידון הוא רק סעודה המפסקת.
והנה, תנא דידן שנה גם תשעה באב שחל להיות בשבת, וכן ערב תשעה באב שחל להיות בשבת, ולכאורה יש להקשות למה לא שנה תשעה באב שחל בשבת וקל וחומר לערב תשעה באב שחל בשבת. לכאורה לא קשה כלל שהתנא בא לשנות שסעודה המפסקת נופלת בשבת וזה יהיה באחד משתים - או שערב תשעה באב יחול בשבת או תשעה באב עצמו יחול בשבת ותידחה תענית תשעה באב לעשירי, ונמצא סוף דבר עוסקים בערב תשעה באב שחל בשבת. ויש מגדולי האחרונים[8] שדקדקו במה ששנה התנא גם ערב תשעה באב גם תשעה באב ולמה לא נלמד מקל וחומר, וכן זו ואין צריך לומר זו. ולמבואר אין כאן כל קושי וכן יתבאר להלן משמעות דברי הגאונים, שהזכירו רק ערב תשעה באב שחל להיות בשבת.
♦

בדברי הרמב"ם

הרמב"ם (הלכות תעניות פרק ה הלכה ח), אחר שכתב את דיני סעודה המפסקת: "וערב תשעה באב שחל להיות בשבת אוכל ושותה כל צרכו ומעלה על שלחנו אפילו כסעודת שלמה, וכן תשעה באב עצמו שחל להיות בשבת אינו מחסר כלום". הנה כתב בערב תשעה באב שחל להיות בשבת את דיני האכילה כל צרכו גבי סעודה המפסקת, וגבי תשעה באב שחל בשבת כתב אינו מחסר כלום. ומסתבר שהוא על פי דברי התוספתא שאינו מונע דבר. ובהעמק שאלה (שאילתא קנ"ח אות ד') כתב לפי דרכו שרק בערב תשעה באב שחל בשבת מותר כסעודת שלמה, אבל בתשעה באב עצמו שחל להיות בשבת אסור להפריז כסעודת שלמה. ולא מסתבר שיפסוק הרמב"ם נגד המפורש בברייתא בגמרא ובתוספתא ובירושלמי. ועוד, כלל הוא בידנו שדרך הרמב"ם לילך אחרי הרי"ף שהביא את הברייתא כצורתה. גם לשון הרמב"ם שאינו מחסר כלום נלמד מלשון התוספתא שאמרה אינו מונע כלום, ובתוספתא אינו מונע מכלום בא אחרי אומרה שמעלה על שולחנו כסעודת שלמה. גם מה שכתב הרמב"ם תיבת "וכן" אחר דין ערב תשעה באב שחל בשבת מורה שדין תשעה באב שחל בשבת שווה לגמרי לדין ערב תשעה באב שחל בשבת, וכדברי הרמב"ם: וכן תשעה באב עצמו שחל להיות בשבת אינו מחסר כלום.
עוד נראה שמה שכתב הרמב"ם אינו מחסר כלום על פי התוספתא אין כוונתו [כדברי הראשונים בפירוש התוספתא שהמכוון] לדברים שבצינעא שאין נוהגים בשבת, אלא שאינו מחסר כלום משולחנו, כן מורה לשון אינו מחסר כלום, שמשמעותו מעל שולחנו ולא מדברים שבצינעא.
♦

הוכחה מהגאונים שאין חילוק בין ערב תשעה באב לתשעה באב שחל בשבת

והנה יש ללמוד מדברי הגאונים שלא ראו חילוק כלל בין תשעה באב לערב תשעה באב שחל בשבת, אלא תשעה באב וערב תשעה באב שווים לגמרי.
הנה, כתב בשאילתות דרב אחאי פרשת כי תבוא שאילתא קנח: "ואם חל להיות ערב ט' באב בשבת אוכל ושותה כל צורכו ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה מלך ישראל בשעתו". וכזאת בסדר רב עמרם גאון (הרפנס) סדר תשעה באב: "והלכתא ערב תשעה באב שחל להיות בשבת[9] אוכל אדם ושותה כל צרכו ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה המלך בשעתו, ובההיא סעודתא דמפסיק בו אם רצה לאכול בשר מליח ולשתות יין מגתו, הרשות בידו"[10].
וכדברים הללו בהלכות גדולות (סימן יח - הלכות תשעה באב ותעניות עמוד רלא): "ואי מיקלע תשעה באב בחד בשבתא (שם כט ב) ומיפסיק בשבתא, אוכל בשר ושותה יין, דקתני אוכל ושותה כל צורכו ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו, ואי סלקא דעתך בסעודה שאין מפסיק בה תיפוק ליה דאפילו בשאר יומי, אלא ש"מ בסעודה המפסיק בה בשבת"[11].
ויש לתמוה הרבה בדברי הגאונים שהשמיטו את דין חל תשעה באב בשבת, ולא כתבו אלא ערב תשעה באב שחל בשבת. ולמבואר לעיל שדין תשעה באב שחל בשבת וערב תשעה באב שחל בשבת שווה לגמרי, ואין שום חומר בתשעה באב שחל בשבת כי סוף דבר נדחה תענית ליום ראשון, ונמצא באמור הגאונים שאם חל ערב תשעה באב בשבת הרי כללו גם תשעה באב שחל בשבת, שהרי הוא ערב תשעה באב, אחר שנדחית התענית ליום הראשון.
שוב ראיתי בהעמק שאלה להנצי"ב (שאילתא קנח, אות ג') שדקדק כזאת בהשמטת השאילתות להזכיר תשעה באב שחל בשבת, ותפס שלשיטת השאילתות תשעה באב שחל בשבת חמור מערב תשעה באב שחל בשבת. ודברים הללו תמוהים הרבה, שאם כן היה לו לשאילתות לכתוב את דין תשעה באב שחל בשבת ולא ללמדנו מהשמטתו. ועוד, שזה נגד המפורש בברייתא שכללה יחד ערב תשעה באב עם תשעה באב שעושה סעודתו כסעודת שלמה. ומה שכתב הנצי"ב שגרסא אחרת הייתה לו זה דבר מחודש, כי גם לרי"ף הייתה את אותה הגרסה שלפנינו[12] וכל הראשונים שדנו בעניין לא העלו חילופי גרסאות בסוגייא זו. גם בירושלמי מפורש היתר בין ערב תשעה באב בין תשעה באב, וכברייתא שלפנינו. גם התוספתא הזכירה במפורש רק תשעה באב שחל בשבת, ולפי דברי הנצי"ב צריך לשנות גם את גרסת התוספתא וגם את הירושלמי. וכל זה דוחק גדול.
עוד יש להוכיח שלא הייתה גרסא אחרת לגאונים הללו, שהרי בהלכות גדולות להלן בסמוך הביא את הברייתא כצורתה כגרסא אשר לפנינו וכך הביא: "תניא (עירובין מא א) ט' באב שחל להיות בשבת וכן ערב ט' באב שחל להיות בשבת, אוכל ושותה כל צרכו ומעלה על שלחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתה".
אמנם הגאון בספר הלכות קצובות (הלכות תשעה באב אות ז) כתב: "אבל תשעה באב שיבוא בשבת או באחד בשבת מותר לאכול בשר באותו שבת ולענג ולדשן עצמו בכל עינוגים ודישונים אבל מפסיק סעודתו מבעוד יום". ומדבריו משמע שבא להתיר אכילה בעינוג בכל השבת, וברור שאינו נצרך לערב תשעה באב שחל בשבת ונצרך לתשעה באב שחל בשבת.
♦

שיטה מחודשת בגאונים להחמיר בסעודה המפסקת בשבת בבשר ויין

טור אורח חיים (סימן תקנב): "כתב רב שר שלום[13] ט"ב שחל ביום א' או בשבת ונדחה ליום א' שפיר דמי למיכל בשרא ולמשתי יין, אבל אנחנו אין אנו רגילין כך ואפילו בשבת אין אנו אוכלין בשר ושותין יין בסעודה המפסקת משום חורבן הבית".
ובהמנהיג (הלכות תשעה באב עמוד רצ) הביא מה שכתב "רב נטרונאי ז"ל, ואף ט' באב שחל להיות בשבת או ערבו אסור לאכול בשר ולשתות יין בסעודה המפסקת".
וכן שיטת ההלכות גדולות שהייתה לפני רבינו יקר ואלו דבריו (בשבלי הלקט סימן רס"ו[14]): "אבל אני יקר מצאתי בהלכות גדולות בפי' שחייב להפסיק לסעודת שבת משש שעות ולמעלה שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין"[15].
והנה אף שדברי רב שר שלום גאון ודברי רב נטרונאי גאון שווים לאיסור בשר ויין בסעודה המפסקת בשבת, עדיין יש הפרש בדבריהם, שרב שר שלום כתב שמעיקר הדין הדבר מותר, רק אנו אין רגילים בכך, ואילו לשון רב נטרונאי הוא איסור אכילה, שמשמעו שכך הוא מעיקר הדין.
והנה, המנהיג שהביא את דברי רב נטרונאי שכתב איסור בבשר ויין השיג עליו מהברייתא המפורשת, ואלו דבריו: "וט' באב שחל להיות בשבת אוכל ושותה כל צרכו ומעלה על שלחנו כסעודת שלמה המלך בשעתו. ואוכל בשר ושותה יין ואפי' בסעודה המפסקת, דאי לא תימא הכי אלא בסעודה שאינה מפסקת אף בחול מותר לאכול בשר ולשתות יין בסעודה שאינה מפסקת, ומה מעלה יהיה בזה בשבת יותר מחול, וכן עיקר, ואין ספק בדבר. אב"ן. וכן פירשו כל חכמי ישראל"[16], ע"כ. והוסיף להוכיח שאין מקום ליישב את דברי האוסרים בשר ויין בסעודה המפסקת בשבת, והמה יפרשו היתר הברייתא על שאר השבת, שזה אינו, שהרי הברייתא חידשה היתר בבשר ויין גם בערב תשעה באב שחל בשבת, והרי גם אם אינו חל בשבת מותר בבשר ויין עד סעודה המפסקת. ועל כרחך שכל היתר הברייתא בבשר ויין הוא בסעודה המפסקת.
וליישב את חומר הקושיא על דברי רב נטרונאי צריך לומר שמה ששנה בלשון אסור אינו מעיקר הדין, אלא שכך מנהגם לאסור בשר ויין בסעודה המפסקת בשבת. ונמצא שדברי רב נטרונאי ודברי רב שר שלום גאונים שווים לגמרי.
ושיטת רבינו קלונימוס בתשובתו לרבינו יקר להתיר בשר ויין, וזו תשובתו (בספר רקח הלכות תשעה באב סימן שיב ובספר שבלי הלקט סימן רסו[17]): "ואני יקר שאלתי מרבינו קלונימוס מרומי זצ"ל איך מנהג רבותינו שברומי לנהוג בשבת שחל תשעה באב או ערב תשעה באב שחל בתוכה אם אוכלין בשר ושותין יין בסעודה המפסקת ואם צריך לשנות שולחנו או לא, והשיב לי אם חל תשעה באב להיות בשבת או באחד בשבת מתירין הגאונים ז"ל לאכול בשר ולשתות יין בסעודה המפסקת משום כבוד שבת ואין צריך לשנות שולחנו בשבת. ובלבד שיש לו לישב בדאבת נפש שלא לנהוג בשמחה. וכך אמרו חכמים תשעה באב שחל להיות בשבת וכן ערב תשעה באב שחל להיות בשבת אוכל ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו והא מתניתא לא מיירי אלא בסעודה המפסקת שאם תאמר בסעודת שבת שאוכלין קודם שש שעות מיירי מאי איריא שבת אפי' בחול מותר אלא ודאי בסעודה המפסקת מיירי וקאמר אוכלין בשר ושותין יין".
הנה, בתחילה הביא את מסורת הגאונים להתיר בשר ויין בסעודה המפסקת: "מתירין הגאונים ז"ל לאכול בשר ולשתות יין בסעודה המפסקת משום כבוד שבת ואין צריך לשנות שולחנו בשבת". ושוב הביא את הראיה המוכרחת מהברייתא שעל כרחך עסקה בסעודה המפסקת. וזה קצת פלא למה צריך להוראת גאונים ולטעמם משום כבוד שבת, אם הדבר מוכרח בתלמוד. גם רבינו יקר בשאלתו חקר אחר מנהג רבותינו שברומי, ולא זו בלבד אחר שמביא את הכרח רבינו קלונימוס מהברייתא, מוסיף שבהלכות גדולות מצא שאסור בבשר ויין. ואיך יכול להביא את האיסור אחר שרבינו קלונימוס הכריח לו ההיתר מהברייתא.
וכבר כתב הראב"ן (תענית): "וט' באב שחל להיות בשבת אוכל ושותה כשאר שבתות ומפסיק מבעוד יום ובוצע על שני ככרות בסעודה המפסקת ויושב ומיסב על השלחן. ונהגו העולם שלא לאכול בשר ולשתות יין, אבל איסור אין בו". הנה מפורש בראב"ן מנהג אשכנז להימנע מבשר ויין, למרות שהדבר מותר כמפורש בברייתא. וכן הביא הראבי"ה (חלק ג - הלכות תענית סימן תתפח) שיטות המחמירים בבשר ויין בסעודה המפסקת, וביאר שאף שבגמרא מבואר היתר אין מוכרח לאכול בשר ויין, ואלו דברי הראבי"ה[18]: "ואי מיקלע תשעה באב באחד בשבא אי נמי איקלע בשבת ונדחה בחד בשבא אוכל אפילו בסעודה המפסקת בשר ושותה יין ומעלה על שלחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו[19]. ויש[20] נוהגין שאינם אוכלים בסעודה המפסקת בשר ואין שותים יין אפילו בשבת, שאין חובה להעלות על שלחנו כסעודת שלמה [אך[21] רשאי] לעשות כן, ושלש סעודות השבת יכול לקיים קודם סעודה המפסקת", ועיין עוד להלן שכך היה מנהג אשפירא.
גם רבינו אביגדור כהן צדק (בשבלי הלקט רס"ו) יצא נגד המחמירים מלאכול בשר ויין בשבתות של ימי בין המצרים ואפילו לנמנעים מבשר ויין כל ימי בין המצרים, ואף בשבת שחל בה תשעה באב ואף בסעודה המפסקת. והנה רבינו אביגדור כהן צדק הוא מן הסוברים שבתשעה באב שחל בשבת נוהג דברים שבצינעא, ובכל זאת דעתו שאין להימנע מבשר ויין.
♦

למה המחמירים לא נהגו איסור בשני תבשילים בסעודה המפסקת בשבת

עוד יש לדון בשיטת המחמירים בבשר ויין בסעודה המפסקת בשבת, שמשמע שבאו מאותו טעם שיש לדין סעודה המפסקת בחול, שנמנע מבשר ויין. ואם כן יש לדון למה לא כתבו שיש עניין להימנע משני תבשילין, כשם שיש דין להימנע משני תבשילים בסעודה המפסקת שבחול[22].
ובספר ליקוטי הפרדס מרש"י (דף לב ע"א) וזו מנהג ראיתי באושפירא בשבת שחל להיות בט' באב או בערב ט' באב בסעודה המפסקת אינם אוכלין בשר כל עיקר, כי אם ביצים ופירות, ויושבין על השולחן מפני כבוד שבת, אבל בשאר ימות החול אפי' ביצים אינם אוכלין הפרושים[23] כי אם לחם צר ומים לחץ ויושב כאבל בין תנור לכירים.
מבואר בדבריו שהיה מנהג באשכנז (אשפירא) לא לאכול בשר ויין, ומשמע שנהגו בביצים ופירות בלבד, וההיתר היחיד שהיה להם מחמת השבת בזה שישבו על השולחן ולא על הארץ כבכל שנה, נמצא שלמנהגם לא אכלו שני תבשילין בסעודה המפסקת, אלא שלא הזכיר שהמנהג בדווקא לא לאכול שני תבשילין כמו שהזכיר את המנהג לא לאכול בשר כל עיקר.
♦

מנהג קדום לא לבצוע על ב' ככרות בסעודה המפסקת בשבת ולא לומר רצה

בספר ליקוטי הפרדס מרש"י[24] (דף לא ע"ב) ט' באב שחל להיות במ"ש או בשבת, רבי הגדול ר' יצחק ברבי יהודה זצ"ל בין מנחה למעריב בסעודה המפסקת בוצע על ב' ככרות ומיסב על השלחן כשאר שבתות והולך נעול לבהכ"נ מפני כבוד השבת[25]. כו', אבל ה"ר משה ברבי יקותיאל נוהג באושפירא ומקובל מאביו כי בסעודה המפסקת אין מברך על שתי ככרות[26], ואין אומר נחמינו ולא רצה והחליצנו כי אם מיסב על השולחן.
הנה למנהג באשפירא בטלו דינא דלחם משנה, והנה יש מהראשונים שלא הצריכו לחם משנה בסעודה שלישית[27], אבל הלשון משמע שכל סעודה שלישית נהגו בלחם משנה [אלא אם כן נדחוק ליישב שאכלו סעודה שלישית כדרכם קודם מנחה[28] ואחר מנחה באו לאכול סעודה המפסקת].
וכבר הוזכר לעיל מנהג אשפירא שלא אכלו בשר בסעודה שלישית אלא ביצים ופירות, וכאן הוסיף רבי משה ברבי יקותיאל במנהגו לא לבצוע על שני לחמים. מבואר שיש חשיבות בבציעת שני לחמים ואינה ראויה בסעודה המפסקת, ומשמע שעל כל פנים לדידן יש להימנע מכך בסעודה המפסקת בחול. והביא מקודם שרבינו יצחק ברבי יהודה היה בוצע על שתי ככרות, והנה אין ממנהגו ראיה אם עשה כן כדי לקיים דין לחם משנה למרות שיש בכך חשיבות, או לא ראה בכך חיסרון באבילות. והנה, מנידונו על הלחם משנה משמע שאף רבינו יצחק ברבי יהודה הקולא שלו הייתה בבציעה על שני לחמים [ובאמירת רצה] אבל לא נהגו בבשר ויין.
והנה עוד דבר חידוש בהנהגת רבי משה ברבי יקותיאל - לבטל אמירת רצה. ולכאורה הוא דבר פלא לעקור דינא דגמרא (ברכות מ"ח ע"א), ובפרט אם הוא סובר שיש עיכוב בפת בסעודה שלישית[29], וממילא אמירת רצה היא לעיכובא בברכת המזון. והנה, אם הייתה שיטתו כדעת הרי"ף (ברכות דף לה ע"ב) שבשבת אומרים בדווקא נחמינו[30], היה מקום לפרש את המנהג שאף שמזכירים את שבת מכל מקום אין זה זמן ראוי להזכיר נחמה יתירה [וגם זה אינו מספיק לעקור נוסח שקבעו חכמים בדווקא לשבת], אבל בהדיא הזכיר בלשונו שלא נהגו בקפידא בנחמינו אלא לא היה אומר בין נחמינו בין רצה והחליצינו. ושמא לא ביטל הזכרת שבת להדיא אלא תוספת בקשת הנחמה הנאמרת ברצה, וגם זה מנהג מחודש והרי הוא כמשנה ממטבע, אף אם אינו מעכב.
והנה זה ברור שחומרא המביאה לידי קולא של ביטול רצה לא נתקבלה אף אצל המחמירים, אלא שמנהג העולם לא להזדרז בברכת המזון מבעוד יום כדי להימנע מאמירת רצה או נחמינו בזמן שכבר החלה התענית[31].
אמנם יתכן לומר שאין הנהגת רבי משה ברבי יקותיאל לאכול סעודה שלישית בפת אחת ולא להזכיר רצה, אלא המכוון שלא אכל סעודה שלישית בפת כל עיקר, וכשהוא אומר לא בצע על ב' ככרות היינו שלא אכל פת כלל כמו בשאר שבתות וכן מתבאר בלשון הרקח (תשעה באב שיב): "רבינו יצחק בסעודה המפסקת היה בוצע על ב' ככרות כמו בשאר שבתות והיה הולך במנעליו עד לאחר ברכו ומשנכנס אב לא היה אוכל בשר ושותה יין. אבל ר' משה בר יקותיאל לא היה בוצע על ב' ככרות ולא אמר רצה והחליצנו. וכן מנהג בשפיר"א שאין אוכלין אלא ביצים ופירות". ומנהג שפיר"א לא לאכול אלא ביצים ופירות לא בא לעקור רק מאכילת בשר ויין בתוך הסעודה השלישית אלא שאכלו רק ביצים ופירות ללא פת כלל, ואם כן משמעות הדברים שרבי יצחק אכל סעודה שלישית כשאר שבתות, ובשפירא בטלו הסעודה שלישית בפת [אלא אם כן נדחוק שאכלו סעודה שלישית קודם מנחה והוסיפו סעודה המפסקת באכילת פירות וביצים בלבד], ויש לדון ליישב הנ"ל עם הנוסח האחר בהנהגת רבי משה ברבי יקותיאל בהרקח (תשעה באב שיב): "אבל ר' משה בר' יקותיאל נוהג בשפירא ומקובל מאבא כי בסעודה המפסיק אין מברך בזימון ואין אומר נחמנו ולא רצה והחליצנו כי אם מיסב על השלחן", ע"כ, שמשמע שבירכו ברכת המזון אך לא בירך בזימון[32] כמנהג בסעודה המפסקת בחול שאין מברך בזימון[33], ובספר האגור (הלכות תשעה באב סימן תתלג) הביא מנהג הקדמונים להימנע מזימון כבר בליל ט"ב שחל בשבת אלו דבריו, הגדול רבינו יצחק בר יהודה ורבינו משלם ז"ל לא הזמינו בשבת בליל[34] ט' באב אלא כל אחד יושב ומברך לעצמו.
♦

חומרת רבינו קלונימוס לישב בסעודה המפסקת בדאבת נפש

והנה, רבינו קלונימוס שהתיר בשר ויין בסעודה המפסקת חידש איסור "ובלבד שיש לו לישב בדאבת נפש שלא לנהוג בשמחה". ואפשר שדין זה הוא חלק מהמסורת מהגאונים שהביא[35]. ומכל מקום נלמד מכל זה שלא סבר שום חומרי תשעה באב שחל בשבת, שהרי לא אמר לישב בדאבת נפש, כי אם בסעודה המפסקת ולא בשאר השבת, אף אם תשעה באב שחל בתוכה. וכל זה מסייע לעיקר שאין מקום לאבילות אף בצינעא בתשעה באב שחל בשבת.
ויש לדון הרבה בניהוג לישב בדאבת נפש, ולא להיות בשמחה. והנה מקור המנהג הוא שראוי שינהג במה שאפשר בעניין סעודה המפסקת, ואם בשחל בחול תקנו חכמים ניהוג במעשה במיעוט תבשילין ואיסור בשר ויין, ובשבת אי אפשר להימנע מריבוי סעודה ובשר ויין מחמת כבוד השבת, אך מכל מקום יעשה מה שיכול ברוחו להיות בדאבת נפש ומניעת השמחה. והבין רבינו קלונימוס שזה אינו פוגע בכבוד שבת, שאין כאן מעשה והנהגה אלא שיחוש דאבת נפש.
והנה, אין להקשות ממה שהתלמוד לא הזכיר הוראה זו כי יתכן שאין כאן חיוב מדינא[36] אלא מנהג הגאונים[37], ובפרט שאין כאן כמעט הוראה למעשה אלא בחובת הלבבות, וזה דבר שלא שייך לצוותו. וכמו שבכל סעודה המפסקת ברור שיש לישב בדאבת נפש מלבד דין המניעה מריבוי תבשילים ובשר ויין, אלא שחכמים צוו על המעשה ושאחר המעשה ימשכו הלבבות.
אך יש לדון האם יש כאן גם צד איסור, ואף שלא עושה שום מעשה, הרי מצווה להיות מעונג ובטוב לב בשבת, ואיך ישב בדאבת נפש. הגע בעצמך התירוהו בשתיית יין, המושך השמחה, ואיך ישתה יין וייטיב לבו בכל דבר ערב ונפשו עגומה עליו[38]. וכיון שכן, צריך לדעת אם יש ללמוד מהשמטת הראשונים הרבים הוראת רבינו קלונימוס לרבינו יקר שאוסרים דאבת נפש בשבת, אך מאידך גיסא יש ללמוד מכל דיני אבילות בצינעא בשבת ולא מיבעיא לשיטות המחייבים אבילות בדברים שבצינעא שיש ללמוד שאין איסור בדאבת נפש, וכדברים שבצינעא הם. גם לחולקים הסוברים שאין דברים שבצינעא נוהג, אין זה אלא משום אבילות ישנה או שנדחה תענית ואבילות תשעה באב לגמרי ליום הראשון, אבל בעניין סעודה המפסקת שאין נדחה, אף אם הדינים של הסעודה המפסקת נדחים, מכל מקום הדברים שבצינעא של תולדת המעשים, כדאבת נפש, ראויים הם להיות לדברי הכל. וצריך תלמוד.
♦

לדון באיסור רחיצה מדינא מעת סעודה המפסקת אפילו בשבת לאוסרים רחיצה בחול

עוד יש לדון שהנה בתענית דף ל ע"א: "תניא אידך: כל שהוא משום תשעה באב - אסור לאכול בשר ואסור לשתות יין, ואסור לרחוץ. כל שאינו משום תשעה באב - מותר לאכול בשר ולשתות יין, ואסור לרחוץ. רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר משום אביו: כל שעה שמותר לאכול בשר מותר לרחוץ".
והרי"ף והרמב"ם והרא"ש פסקו להתיר רחיצה גם מזמן סעודה המפסקת, אמנם שיטת הרמב"ן[39] וראשונים רבים לפסוק כפשטות דברי תנא קמא ולאסור רחיצה מהסעודה שהיא משום תשעה באב שבה אסור בבשר ויין וגם לרחוץ. והנה יש לדון לשיטת תנא קמא [כפירוש הרמב"ן, שכך היא פשטות דברי תנא קמא[40]], בסעודה המפסקת בשבת שהוא מותר בבשר ויין משום שאין זה דברים שבצינעא ופוגם בכבוד השבת, האם נאסר ברחיצה, שהיא מוגדרת כדברים שבצינעא[41]. ולכאורה יש מקום לאסור את הרחיצה מדינא לאוסרים ברחיצה מעת סעודה המפסקת בחול, ולשון התנא הוא כל שהוא משום תשעה באב - אסור לאכול בשר ואסור לשתות יין, ואסור לרחוץ. והרי סעודה זו היא משום תשעה באב, ואם התרנו לו בשר ויין מפני כבוד השבת, רחיצה, שהיא דברים שבצינעא, שאין סיבה להתיר מחמת כבוד השבת למה לא נאסור.
וסתימת הראשונים כרמב"ן וסיעתו האוסרים רחיצה מעת סעודה המפסקת בחול, משמע שלא נאסר ברחיצה, אך לא נתברר הטעם.
♦

מפני מה התיר בשר ויין האם מניעה מבשר ויין מוגדר כדברים שבפרהסיא

והנה, בעיקר הדבר שמותר בשבת בסעודה המפסקת כסעודת שלמה בשעתו, יש לעיין הרבה, מי שאין לימודו בבשר ויין בסעודה שלישית, למה יהיה מותר בבשר ויין, הרי זה כדברים שבצינעא ולמה לא ינהג בשבת. ואף שאנן קיימא לן שעיקר תשעה באב לא נוהג בשבת ואף לגבי דברים שבצינעא, לגבי סעודה המפסקת, שאינו נדחה ליום הראשון אלא מפסיק בשבת לתענית שמתחילה במוצאי שבת, למה לא ינהג דין סעודה המפסקת בתבשיל אחד ובמניעה מבשר ויין[42].
והנה, בספר שבולי הלקט (סדר תענית סימן רסו) בנמקו למה לא ינהג איסור דברים שבצינעא בתשעה באב שחל בשבת כתב: ועוד תניא ט' באב שחל להיות בשבת אוכל ומאכיל על שלחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו ואפילו בסעודה המפסקת דלא חייל עליה אבילות דמשום דשבת הוא אידחיה ליה אבילות לגמרי. ואף על גב דאיכא למימר שאני אכילת בשר ושתיית יין דאין דברים שבצנעה, אבל תשמיש דהוי דברים שבצנעה נוהג, הא אשכחן באכילת בשר ושתיית יין חומר ואיסור גדול כדאיתא התם כל האוכל בשר ושותה יין בתשעה באב עליו הכתוב אומר ותהי עונותיהם על עצמותם. ואפילו הכי בשבת שרי דהואיל ואידחי אידחי לגמרי, ע"כ. והנה דבריו באים בשנים - תחילה תפס שמניעה מבשר ויין הם דברים שבצינעא, והוכיח מהיתר בשר ויין שתשעה באב נדחה לגמרי. ושוב טען שיש לדחות את הראיה שמניעה מבשר ויין הוא דבר שבפרהסיא, ועל זה השיב שאף שהוא דבר שבפרהסיא, כיון שבשר ויין בתשעה באב הוא דבר חמור מאוד היה ראוי להחמיר בו בשבת[43]. וכבר נתבאר שיש לדון שמניעת בשר ויין בסעודה שלישית אינו דברים שבפרהסיא להרבה בני אדם[44].
גם רבינו אביגדור כהן צדק בתשובתו בשבלי הלקט (רס"ו) הלך לפי מסקנת השואל שאכילת כל צרכו זה דבר שבפרהסיא, ואלו דבריו" הואיל ואישתרי במילי דפרהסיא דאוכל ושותה כל צרכו ומעלה על שולחנו כסעודת שלמה בשעתו אשתרי נמי במילי דצנעא.
ויש לדון בפתיחת דברי השבלי הלקט שתפס שבשר ויין כדברים שבצינעא, והוכיח מהיתר בשר ויין בשבת שתשעה באב נדחה לגמרי. איך הונח לו, ומה עם היתר בשר ויין בסעודה המפסקת, הרי רק תשעה באב נדחה אבל סעודה המפסקת אינה נדחית. ואם הותר בשר ויין בכל השבת כי תשעה באב נדחה לגמרי, ייאסר מדיני סעודה המפסקת, ואין כאן דבר שבפרהסיא.
[וגבי אונן כתב ברבינו יונה (על הרי"ף מסכת ברכות דף י ע"ב): "ובשבת מיסב ואוכל בשר ושותה יין, לא קאמר וחייב לאכול בשר ולשתות יין, דכיון שהוא מתכוין למצוה אם ירצה יאכל ואם לא ירצה לא יאכל שאינו חובה על האדם שיאכל בשר וישתה יין בשבת, שהרי אמרו (שבח ד' קיח א) עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, הלכך בכל דבר שהוא מצוה חייב לעשותו בשבת אבל זה רשות הוא אם ירצה יאכל בשר וישתה יין ואם לא ירצה יניח". ופסקו הרמ"א ביורה דעה (סימן שמא סעיף א): "ובשבת ויו"ט אוכל בשר ושותה יין", והוסיף הרמ"א: "אם ירצה (רבינו יונה פ' מי שמתו)". ולפי זה יש לדון אם כן למה לא ימנע בשבת בסעודה המפסקת, וכבר רמז לקושיא זו במגן אברהם (סימן תרצו ס"ק טו בסוף דבריו בסוגריים), וביאר שמניעה משום אבילות אסורה. ולפי זה צריך לדחוק שמניעת האבל מבשר ויין שהתירו באונן דווקא אםאינה מחמת האבילות, זה לשון המגן אברהם: "ועוד קשה דבי"ד סי' שמ"א פסק דאפי' בשבת אם ירצה שלא לאכול בשר הרשות בידו וכמ"ש תר"י וז"ל שאינו מחוייב שיאכל בשר ויין וכו' ומה שאסרו בחול היינו משום שאם ימשך אחר תענוגי' יתבטל מקבורת המת עכ"ל (ועסי' תקנ"ב ס"י דכשנמנע משום אבילות אסור)", ע"כ. ועיין עוד בהגהות מעשה רוקח].
גם בשבת פסקו ביו"ד שמ"א על פי הירושלמי לאסור באופן שמחשיך על התחום בכל דיני אונן, ומשמע אף בבשר ויין, וכן ביום טוב שקובר על ידי עממין [רק אם נדון לחלק בין דיני אונן לשיטות שהאיסורים של האונן לצורך קבורת המת, אך מאידך עיין בשיטת הגרי"ז שהצמיד את איסורי סעודה המפסקת לדיני אונן לגמרי, ואם כן היה לנו להשוות את דיני סעודה המפסקת לדיני אונן שמחשיך על התחום ולאסור בבשר ויין, ויל"ד].
ושמא יש לדון לומר שחכמים התירו בשבת כסעודת שלמה בשעתו, אף שמניעה מבשר ויין וריבוי תבשילים זה דברים שבצינעא. ואדרבה יש לומר שמדיני האבילות אין מניעה מבשר ויין, או כמו שביאר השבלי הלקט שתשעה באב נדחה לגמרי, או כסברת הגרי"ז שאין איסור בשר ויין מדיני האבילות. וכל מה שנותר בשבת לדון על איסור בשר ויין זה מדין סעודה המפסקת. ואף שאין קיום דיני סעודה המפסקת, במניעה מבשר ויין וריבוי תבשילים הוא דבר שבפרהסיא, חז"ל התירו לו לאכול כפי רצונו וחפצו מפני כבוד ועונג השבת.
ולפי זה נמצא שחכמים לא קבעו דיני סעודה מפסקת כלל בשבת. ויש לדון עוד לפי זה שגם לא ייאסר ברחיצה [אליבא דתנא קמא ולפסק הרמב"ן] אף אם המניעה מרחיצה היא דברים שבצינעא, כי כבוד השבת ועינוגו עדיף על דיני סעודה המפסקת. גם יש לדון הרבה בדינו של רבינו קלונימוס שכתב שיש לישב בסעודה המפסקת בשבת בדאבת נפש, שאם נאמר שחכמים העדיפו כבוד שבת על כל עניין סעודה המפסקת. אם כן עדיף שיהיה ברוח נדיבה ולא בדאבת נפש, אף שרק במסתרים תבכה נפשו.
♦

האם רב עמרם גאון בשיטת המחמירים

כתב ספר המנהיג (הלכות תשעה באב עמוד רצב): "ומה שכתב רב עמרם ט' באב שחל להיות בשבת שדוחין אותו למחרתו[45], או שחל במוצאי שבת דאוכל כסעודת שלמה כו' ובסעודה המפסיק בה אם רצה לאכול בשר מליח ולשתות יין מגיתו הרשות בידו[46], אין נראה דהא בחול נמי אף בסעודה המפסקת מתיר בגמרא לאכול בשר מליח שעבר זמן השלמים ולשתות יין מגיתו. אב"ן".
הנה הבין המנהיג בדברי רב עמרם גאון שהוא אוחז כשיטת הגאונים רב נטרונאי ורב שר שלום האוסרים בשר ויין בסעודה המפסקת בשבת, ולפיכך השיב על דבריו שבלאו הכי בכל סעודה המפסקת מותר בבשר מליח ויין מגתו. ולכאורה יש מקום לומר שמה שסיים רב עמרם ובההיא סעודתא דמפסיק בו אם רצה לאכול בשר מליח ולשתות יין מגתו, הרשות בידו. הוא חוזר לעיקר דיני סעודה המפסקת בחול, ולא נסוב כלל על סעודה המפסקת בשבת.
וכך משמע בגוף דברי רב עמרם, שכתב: "והלכתא ערב תשעה באב שחל להיות בשבת אוכל אדם ושותה כל צרכו ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה המלך בשעתו, ובההיא סעודתא דמפסיק בו אם רצה לאכול בשר מליח ולשתות יין מגתו, הרשות בידו", ע"כ. והנה דיבר על ערב תשעה באב שחל בשבת [וכולל גם תשעה באב שחל בשבת, ולדברי רב עמרם שהובאו בהמנהיג דיבר על ערב תשעה באב שחל בשבת וגם על תשעה באב שחל בשבת], ועל זאת כתב שאוכל כסעודת שלמה בשעתו, וברור שאין המכוון לכל הסעודות מלבד סעודה המפסקת, שהרי באלו מותר גם בחול. ועל כרחך דיבר על סעודה המפסקת, וכיון שהתיר כסעודת שלמה הרי התיר יין ישן וסתם בשר[47]. ומסתבר כנתבאר, שהיתר יין מגיתו ובשר מליח הוא על כל סעודה מפסקת בחול, למרות שהיה לו לרב עמרם לקבוע את הדין מקודם, מכל מקום כך עדיף לפרש ולא יתכן לומר שדברי רב עמרם מוקשים מכמה צדדים, גם העלים את היתר הגמרא ביין מגיתו ובשר מליח בכל סעודה המפסקת. ועוד הביא את ההיתר במקום שבלאו הכי מותר, וגם כנתבאר שדברי רב עמרם מורים שמותר בשבת בסעודה שמפסיק בה כסעודת שלמה, הכולל סתם יין ובשר.

גם מדברי המחמירים יש ללמוד שאין חילוק בין תשעה באב לערב תשעה באב

והנה, גם בדברי רב שר שלום ורב נטרונאי שהחמירו בבשר ויין כשחל בשבת, לא החמירו אלא בסעודה המפסקת, אבל בשאר סעודות אפילו חל תשעה באב בשבת לא החמירו כלל. ויש ללמוד מדבריהם שאין שום חומר בתשעה באב שחל בשבת מחמת התשעה באב, הואיל ונדחה התענית לראשון, וכל הנידון להחמיר הוא רק בסעודה המפסקת שהרי באמת היא הסעודה שמפסיק בינה לתענית [אך יש לדון לפי דברי הגרי"ז שאיסור בשר ויין הוא רק משום אנינות, ולכן אין נידון להחמיר בתשעה באב עצמו, אך לפשוטם של דברים שאין קולא יתירה בבשר ויין בתשעה באב עצמו יותר מסעודה המפסקת שוב ממילא מוכח כנתבאר, שסוברים הגאונים שאין מקום חומרא בתשעה באב שחל בשבת מחמת התשעה באב, אלא רק בסעודה המפסקת].
והנה יש קצת מקום לדחות על פי דברי הראבי"ה, שהתקשה למחמירים בסעודה המפסקת הרי הוא פוגע בסעודה השלישית המחויבת מדין השבת [והנה יש ליישב בפשיטות את דברי הגאונים, שאין ביטול הסעודה בכך, שהרי הוא אוכל אף שאינו מעלה כל צרכו. וזה לא ניחא ליה לראבי"ה, שמכל מקום יש כאן פגם שאינו מכבד את השבת בסעודה ככל אשר יחפוץ, ואינו ראוי לנהוג להחמיר בסעודה המפסקת כשפוגעים בכך בכבוד השבת]. וביאר הראבי"ה[48]: "ושלש סעודות השבת יכול לקיים קודם סעודה המפסקת", ע"כ. ונמצא לדברי הראבי"ה שכל החומרא המותרת בסעודה המפסקת זה רק למי שאוכל שלוש סעודות כהלכתן מקודם, אזי רשאי להחמיר בסעודה המפסקת. ולפי זה, ממילא אין מקום לשאול למה לא יחמירו הגאונים בתשעה באב שחל בשבת בכל הסעודות להימנע מבשר ויין, כי אף בסעודה המפסקת לא התירו הגאונים אלא לאחר שכיבד את השבת בשלוש סעודות כהלכתן. אך מסתימת הגאונים שסתמו את המנהג להימנע מבשר ויין בסעודה המפסקת, משמע אפילו זו היא סעודתו השלישית, ואף על פי כן רשאי להימנע מבשר ויין משום סעודה המפסקת. וגם לדבריהם עדיין יש לדון שמניעת בשר ויין מסעודה שלישית אינה דומה למי שנמנע כל סעודות השבת מבשר ויין, ולאידך גיסא יש לומר שכל מה שאמר הראבי"ה שיכול לאכול שלוש סעודות קודם סעודה המפסקת, לא הוצרך לכך אלא למי שנוהג בבשר או ביין בסעודה שלישית, וכאן יימנע מכבוד שבת מחמת חומרת האבילות, אבל במי שבלאו הכי אינו אוכל בשר ויין בסעודה שלישית, יכול להחמיר במניעת בשר ויין גם בסעודה שלישית.
♦

בדברי הבית יוסף שיש צד יותר להקל בסעודה המפסקת של תענית נדחה

והנה, בבית יוסף (אורח חיים סימן תקנב) כתב: "כתב רב שר שלום (הלכות פסוקות סי' קצב) תשעה באב שחל להיות ביום ראשון או בשבת ונדחה ליום ראשון שפיר דמי למיכל בישרא וכו' ואפילו בשבת אין אנו אוכלין בשר ושותין יין. ולישנא דאפילו דנקט, אפשר דהכי קאמר לא מיבעיא כשחל להיות באחד בשבת דהשתא התענית קבוע בזמנו וחמיר טובא, אלא אפילו כשחל להיות בשבת ונדחה דהשתא כיון שאין התענית קבוע בזמנו לא חמיר כולי האי דביום השבת שהוא זמנו אינו חל כלל אפילו הכי אין אנו אוכלין בשר ושותין יין בסעודה המפסקת. ואפשר דהאי ואפילו אינו מדוייק והוי כאילו כתוב ואף בשבת אין אנו אוכלין בשר ושותין יין בסעודה המפסקת וכך מצאתי בסמ"ק (סי' צו עמ' ס בהגהות הר"ף אות יז) וזה לשונו, אבל אנו אין אנו רגילין בכך ואף בשבת אין אנו אוכלים בשר ושותין יין בסעודה המפסקת".
ומבואר שהיה צד בבית יוסף לבאר בדברי רב שר שלום שאוחז שני דברים - האחד שבשבת אין שום חומרי תשעה באב [וזה כשיטת רוב הראשונים החולקים על האור זרוע, וכפסק הבית יוסף שאין נוהג דברים שבצינעא], והשנית שתענית נדחה קל הוא, ולפיכך היה צד להקל גם בדיני סעודה המפסקת שלו. והנה, בדין הראשון שלמד הבית יוסף זה כנתבאר, אבל בחידושו השני שתענית נדחה קל הוא כבר נתבאר באורך שדבר מחודש הוא[49], ועיקרו במעשה דרבינו יעב"ץ, ולבית יוסף הייתה סברא פשוטה שתענית נדחה קל יותר, וכבר דחה הבית יוסף עצמו את ביאורו בדברי רב שר שלום גאון.
♦

השגת הראשונים על המחמירים

והטור השיג על המחמירים מלאכול בשר ויין בסעודת המפסקת: "ונראה לי דכיון שנמנע מלאכול בשר ולשתות יין משום אבל הוא אסור, כדמוכח במ"ק דכל דבר שניכר בו שעושה אותו משום אבל אסור לעשותו בשבת, וא"א הרא"ש ז"ל היה נוהג לאכול בשר ולשתות יין".
הנה, השגת הטור היא אף לסוברים שנוהגת אבילות בדברים שבצינעא בתשעה באב שחל בשבת, מכל מקום הימנעות מבשר ויין מוגדרת כאבילות בפרהסיא, האסורה לדברי הכל.
ורבי אליעזר ממיץ תמה הרבה על המנהג שבא לאשכנז להחמיר בבשר ויין בסעודה המפסקת ואלו הדברים. במרדכי מסכת תענית הלכות תשעה באב רמז תרלז (הובא בספר האגור הלכות תשעה באב סימן תתנו): "בספר החכמה רבינו ברוך ממגנצ"א כתב בשם ר"א ממיץ ראיתי מנהגים שלא ישרו בעיני, אומר אני חדשים מקרוב באו ולא שערום רבותינו הראשונים אשר מימיהם אנו שותים ומפיהם אנו חיים, ואומר מקצתם ראיתי נוהגין בט"ב שחל להיות בשבת או ערב ט"ב שחל להיות בשבת שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין בסעודה המפסקת ונוהגים סימני אבילות ושנו חכמים אוכל בשר ושותה יין ומעלה כו'".
הנה, בכלל דברי רבי אליעזר ממיץ תמיהת הטור שטען ונוהגים סימני אבילות, והוסיף לתמוך דבריו מדברי הברייתא ושנו חכמים אוכל בשר ושותה יין ומעלה כו'[50]. והנה, כלפי הטענה מגוף דברי הברייתא כבר נתבארה דעת המחמירים, שהמה מפרשים שאינו חייב להימנע מבשר ויין אבל יכול שלא לאכול בשר ולשתות יין וכך ראוי לנהוג. אמנם יש לדון עוד להוכיח מדברי הברייתא שאם מותר להימנע מבשר ויין בשבת ואין כאן משום אבילות האסורה, למה התירו חכמים לאכול כל צרכו ולעלות על שולחנו כסעודת שלמה, שיעמידו את דין סעודה המפסקת על תילו כמו בכל ערב תשעה באב. וכיון שהתירו חכמים לאכול כל צרכו על כרחך שאסור לו להימנע מחמת תשעה באב מאכילה ושתייה [וקשה לחלק לשיטת המחמירים בין קביעת מנהג להימנע מחמת תשעה באב לקביעת דין להימנע מחמת תשעה באב. ואם חכמים ראו שאין לקבוע את הדין מחמת תשעה באב, הוא הדין שאין לקבוע איסור אפילו מחמת מנהג. ולשון התוספתא ואין מונע מעצמו כלום, משמע שאסור למנוע עצמו מכלום. וגם זה קשה על המחמירים, אך יתכן לפרש שאין צריך להימנע מכלום].
ומנהג המחמירים באשכנז שיצא נגדו רבי אליעזר ממיץ הובא ברקח שכך המנהג בשפירא וכתב שעל אף שהמנהג תמוה אין להרהר אחריו. וזו עדות הרקח (הלכות תשעה באב סימן שיא): "וזה המנהג ראיתי בשפירא בשבת שחל ט' באב להיות בתוכה או ערב ט' באב להיות בתוכה. בסעודה המפסקת אינם אוכלין בשר כל עיקר. כי אם ביצים ופירות ויושבין על השלחן מפני כבוד השבת. אבל בשאר ימות החול אפילו ביצים אינן אוכלים הפרושים כי אם לחם צר ומים לחץ ויושבין כאבל בין תנור לכירים. ונוהגים לומר צדקתך במנחה, והיה פליאה בעיני אבל אין להרהר אחריהם כי כולו מחמדים". ובתחילת הדברים הביא הרקח את מנהגי רבני אשכנז בדיני סעודה המפסקת בשבת[51] שמשמע שלא אכלו בשר ויין בסעודה המפסקת.
♦

היה צד לאסור בשבת בשר ויין מחמת המנהג לא לאכול בשר ויין מראש חודש

כתב בפסקי ריא"ז (תענית פרק ד - בשלושה פרקים אות יב): "ערב תשעה באב או תשעה באב עצמו שחל להיות בשבת, אוכל ושותה כל צרכו ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו ואפי' בסעודה המפסקין בה מפני כבוד השבת. וכן נראה בעיניי על המנהג שאנו נוהגין שלא לקיים המנהג זה בשבת, שאין המנהג חמור מן האיסור, והכל נדחה מפני כבוד השבת, שאין אדם רשאי למעט כבוד השבת כמבואר בקונטרס הראיות".
הנה הריא"ז רמז לדיון נוסף בעניין אכילת בשר ויין בשבת, אחר המנהג לא לאכול בשר ויין מי"ז בתמוז או מראש חודש אב, היו כאלו שסברו שכך ראוי לנהוג גם בשבתות, והריא"ז בא להוכיח שאין לנהוג כן בשבת. וראייתו היא שאם דין סעודה המפסקת שאסור לאכול בה בשר ויין נדחה מפני כבוד השבת, קל וחומר שאין מקום להחמיר מחמת המנהג [ולא סבירא ליה לריא"ז נימוק הראבי"ה בשיטת המחמירים, הסוברים שאין איסור לאכול בשר, אבל רשאי להחמיר]. גם רבינו אביגדור כהן צדק (בשבלי הלקט סימן רס"ו) שאסר להימנע מבשר ויין בשבת הוסיף לטעון כנגד המחמירים מחמת המנהג, ואלו דבריו: "וגם הפרושים הנזהרים מלאכול בשר ולשתות יין מי"ז בתמוז עד ט' באב אין להם מלהמנע מלאכול בשר בשבתות שהן חלין בינתים. ואם עשו כן יצא שכרן בהפסדן".
ומקור המנהג להחמיר לא לאכול בשר ויין בשבתות מחמת המנהג לא לאכול בשר מראש חודש [או מי"ז בתמוז] מקורו בדברי רב האי גאון, הביאו המנהיג אחרי שהביא את דברי רב נטרונאי האוסר בשר ויין בסעודה המפסקת בשבת, ודחה המנהיג את דברי רב נטרונאי: "וכתב רב היי ז"ל והני מילי במקום שנהגו שלא לפרוש מבשר ויין מר"ח ועד התענית, אבל במקום שנהגו לפרוש מבשר ויין מר"ח ועד התענית יעשו כמנהגם". ונראה מדברי המנהיג שלמרות ששלל את דברי רב נטרונאי האוסר בשר ויין בסעודה המפסקת בשבת, מחמת דברי הברייתא המתירה במפורש, מכל מקום הניח לדברי רב האי שהתיר לנוהגים באיסור אכילת בשר מראש חודש לכלול גם את השבתות באיסור. ואפשר שהבין שרב נטרונאי אוסר מדינא, ועל זה השיב שמדינא וודאי מותר, אבל אינו סובר שיש לאסור הנמנע מחמת מנהג. ולמבואר שכל דברי רב נטרונאי ורב שר שלום גאון אינם מחמת מנהג, אם כן המנהיג יכול לקבל חומרתם, אבל הריא"ז ורבינו אביגדור סוברים שאסור להימנע מבשר ויין, מחמת כבוד השבת.
♦

רב נטרונאי גאון שאסר לאכול בשר ויין בסעודה המפסקת התיר להתענות בשבת ובשני של ר"ה

כתב המנהיג (הלכות ראש השנה עמוד שג): "וכן כתב רב נטרונאי, בי"ט הראשון שלר"ה אין להתענות כד מן התורה הוא, אבל ביום שיני ובשבת [יכול] להתענות".
ותמה המנהיג על דברי רב נטרונאי גאון: "ואין נראה לי כי הוא סותר דבריו, שגם השבת מן התורה דכתיב ביה וקראת לשבת עונג, וחמור מי"ט לגבי אוכל נפש, ועוד י"ט שיני ספק מן התורה הוא ויש בו להחמיר כראשון, דשלחו מתם הזהרו במנהג כו' בריש י"ט ולא הקלו בו אלא לעניין מת ובמקום בני תורה, אבל שלא במקום בני תורה [לא] כדאמ' בשבת פ' תולין. אב"ן".
ויש ליישב את שיטת רב נטרונאי גבי שבת, שאף שאיסור שבת חמור גבי מלאכות, מכל מקום גבי תענית של תשובה ומניעת העונג יום טוב חמור יותר. ויתכן שרב נטרונאי שהתיר להחמיר בסעודה המפסקת בשבת באיסור בשר ויין, לשיטתו בהיתר תענית של תשובה בשבת, שאף שחכמים לא קבעו תענית ואיסור בשר ויין בשבת, מכל מקום רשאי להחמיר בדבר.
והנה, רב האי גאון השיב על המתירים להתענות תענית של תשובה בשבת, מברייתא דידן שתשעה באב או ערב תשעה באב שחל בשבת מעלה על שולחנו כסעודת שלמה. ואלו דברי רב האי גאון [המובאים בהמשך דברי המנהיג]: "אבל דברי רבינו היי הם הנראים לעינים, שכתב כך, ולהתענות בשני י"ט שלר"ה, ובשבת שבין ראש השנה לכפור אסור שהרי פרנסי הדור הראשונים אמרו לישראל בר"ה אכלו משמנים ושתו ממתקים כו'. וכן בשבת שובה אין להתענות שהרי שבת ט' באב או ערבו אוכל ושותה כסעודת שלמה המלך בשעתו ודחו התענית לכבוד השבת ואף בערב שבת אי בעייא לן אם מתענה ומשלים, כ"ש שבתות אחרונות דלא דחינן משום תענית דרשות לעשות תשובה[52]", ע"כ. והנה רב נטרונאי גאון לשיטתו, שאף בשבת שחל תשעה באב התיר להימנע בסעודה המפסקת מבשר ויין, ושמא מחלק רב נטרונאי בין לקבוע תענית לבין לנהוג תענית [ועיין לעיל, שעיקר החילוק תמוה טובא].
ויש לומר שאין ללמוד להשוות את דברי רב נטרונאי בהיתר תענית בשבת שבעשרת ימי תשובה, להיתר מניעה מבשר ויין בסעודה מפסקת בשבת, כי מצד הדין יש היתר גדול בתענית בשבת בעשרת ימי תשובה יותר מסעודה המפסקת בשבת, והוא הטעם שרמזו רב האי בדחייתו למתירים שהתירו תענית חלום בשבת שעונג הוא לו, וכיש חומר שהמתירים ראו בתענית בעשרת ימי תשובה כאש לנעורת להטבת גזר דינו. מה שאין כן בסעודה המפסקת, אחרי שבשר ויין מותרים מן הדין מפני מה יוכל להחמיר על עצמו. ומאידך גיסא יש קולא במניעה מבשר ויין בשבת, כי סוף דבר אינו מתענה לגמרי כמו בשבת שבימי תשובה.
אמנם בעיקר הסברא לדמות תענית בשבת בימי תשובה לתענית חלום דחה רב האי, שאין תיקונו והטבתו של גזר דין בתענית אלא בתשובה [ומנהג ספרד לנהוג כבימי תשובה גם בשבת עשרת ימי תשובה[53], וכלשון רב האי [בהערה לעיל] וי' ימי תשובה איקרו, י' ימי צום לא איקרו].
והנה בספר המנהיג אחר שהביא דברי רב נטרונאי במנהגם באיסור בשר ויין בסעודה המפסקת בשבת, הביא את דברי רב האי גאון: "וכת' רב היי ז"ל והני מילי במקום שנהגו שלא לפרוש מבשר ויין מר"ח ועד התענית, אבל במקום שנהגו[54] לפרוש מבשר ויין מר"ח ועד התענית יעשו כמנהגם", הנה התיר לא לאכול בשר ויין מחמת המנהג, אבל אסר לנהוג תענית גמורה בשבת ויום טוב.
וכרגע לא נמצא המקור של כלל דברי רב האי, ולפי איך שהביאו המנהיג על דברי רב נטרונאי נראה שהביאו על אכילת בשר ויין בשבתות, וצריך בירור, ויש רמז בדברי המאירי (תענית דף ל ע"ב) שרב האי גאון אוסר ביין בסעודה המפסקת, אלו דבריו: "והוא שמגאוני הראשונים[55] כתבו הואיל ופסקנו בפרק תפלת השחר מתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת ומבדיל על הכוס אף זה מבדיל בברכת המזון של סעודתו, אלא שאינו מברך על האור ועל הבשמים ולא על הגפן שהרי אין שם יין בסעודה המפסיק בה", ע"כ.
♦ ♦ ♦