"יום שהותרו שבטים - פירוש דהיינו יו"ט"
עשרים דרכים בביאור דברי תוס' על ט"ו באב
למדנו במשנה תענית כו ע"ב: "אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו", ובגמרא שם ל, ע”ב: "בשלמא יום הכפורים - משום דאית ביה סליחה ומחילה, יום שניתנו בו לוחות האחרונות. אלא חמשה עשר באב מאי היא? - אמר רב יהודה אמר שמואל: יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה". וכתבו התוספות: "יום שהותרו השבטים לבא זה בזה - פירוש דהיינו י"ט". ונלאו המפרשים להבין מה כוונתם בדבריהם הקצרים[2]. לפנינו תשעה עשר פירושים עם הערות מתבקשות בשולי הדברים.החיד"א (שו"ת חיים שאל חלק א סימן נא) הביא ששה פירושים[3]:
♦
פירוש ראשון
"ויראה דאפשר לפרש משום דיום טוב משמע דאסור בעשיית מלאכה וכמ"ש פ"ק דמגילה ויום טוב שאסור בעשיית מלאכה ובתר הכי קאמר דמשתה ושמחה קבילו עלייהו, ועשיית מלאכה לא קבילו דלא כתיב בקבלתם יום טוב. ואהא קשיא להו דט"ו באב אינו אסור בעשיית מלאכה לזה כתבו פירוש דהיינו יום טוב, כלומר דהלשון מושאל ואינו כי"ט דעלמא רק משום שהותרו שבטים ישמח ישראל ולרוב שמחתם קראוהו יום טוב וז"ש דהיינו יום טוב דזה לבד שהותרו זהו היום טוב ולית ביה איסור עשיית מלאכה וכן לאידך שינויי דמשנו בתר הכי היה להם שמחה גדולה".לדבריו, עם ישראל, מתוך שמחתו, כינה ליום שם שאינו תואם לו באופן מהותי. בשו"ת בית מרדכי (א, מ"ד) באר לפי פירוש זה: "לפי זה ישנם שלשה סוגים של יום טוב; א. יום טוב של איסור עשיית מלאכה; ב. יום טוב של איסור הספד ותענית, והוא ראש חודש והימים הנזכרים במגילת תענית (ע' ראש השנה יט, א, ותענית יז, ב); ג. יום טוב של שמחה והודיה לה' על מאורע חשוב ומשמח. היום טוב של חמשה עשר באב הוא כ"יום טוב" ו"יומא טבא" הנזכרים במשנה, ברייתא וגמרא[4]. במובן של יום טוב מסוג זה הועמד ט"ו באב בדרגה אחת עם יום הכיפורים. אולם מבחינת יום טוב שאסורה בו עשיית מלאכה לא הועמד ט"ו באב על דרגה אחת עם יום הכיפורים... ט"ו באב נזכר אמנם במשנה כיום טוב יחד עם יום הכיפורים, אבל איש לא יאמר כי ט"ו באב הוא יום טוב כדרגת היום טוב של יום הכיפורים במובן המלא והמצומצם של המונח. מנקודת ראות זו ט"ו באב אינו יום טוב לא בלשון חכמים ולא בלשון בני אדם". ויש לזה נפ"מ: "והמסקנה להלכה למעשה היא: הנודר שלא לעשות איזה דבר או שלא לאכול בשר ולא לשתות יין רק בשבתות וימים טובים, ט"ו באב אינו נחשב כיום טוב לגבי הנדר".
גם בבני יששכר (מאמרי חודש תמוז - אב מאמר ד - בתולה במחול) פרש את שאלת הגמרא ותשובתה, וממילא גם את דברי התוספות, כמוסבים על השם יו"ט: "והנראה דקושיית המקשה על מה שאמר התנא לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיום הכפורים, הנה קרא התנא לאלו הימים יום טוב מה שלא נמצא כן בכל הימים הכתובים במגלת תענית (דלא קראום יום טוב) רק דלא למספד ודלא לאיתענאה, רק בח' ימי חנוכה אמרו שם במגילת תענית קבעום ועשאום ימים טובים, הנה הוסיפו בש"ס [שבת כא ב] תיבות בהלל והודאה להורות מה שקראום ימים טובים לא לענין איסור מלאכה רק לענין הלל והודאה.. אבל ט"ו באב למה נקרא יום טוב הרי אין בו איסור מלאכה ואין בו הלל והודאה, וגם על יום הכפורים קשה דהגם שנאסר במלאכה וכתיב וירא מנוחה כי טוב [בראשית מט טו] עכ"ז מאי אולמיה משארי ימים טובים מה שאמרו בלשונם לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיום הכפורים דמשמע שיש בהם צד טיבותא ביתר שאת". לפי זה מתפרש פשט הגמרא: "וזהו שהקשו בלשונם, בשלמא יום הכפורים נוכל לתרץ שקראוהו בפרטות יום טוב יותר מכל המועדים משום דאית ביה טיבותא יתירתא דאית ביה סליחה ..יום שניתנו בו לוחות האחרונות דכתיב ביה [דברים ה טז] למען ייטב לך (אם כן ב' הטעמים הם דבר אחד, הואיל דניתנו בו לוחות האחרונות הוקבע ליום סליחה כמו שפירש"י) על כן נקרא יום הכפורים בפרטיות יום טוב, אלא ט"ו באב למה נקרא יום טוב, אמר רב יהודה אמר שמואל יום שהותרו שבטים ליקח נשים זה מזה (וכתיב לא טוב היות האדם לבדו [בראשית ב יח]) וכתיב מצא אשה מצא טוב [משלי יח כב] על כן נקרא יום טוב", ונמצא ש"זהו שכתבו התוס' פירוש דהיינו יום טוב".
♦
פירוש שני
"ועוד אפשר לומר דכונת התוס' הוא לומר דאף למשתה ושמחה לא הוקבע ט"ו באב רק בשנה ראשונה אותו היום שהותרו עשאוהו י"ט למשתה ושמחה, ואח"כ היה זכרון בעלמא[5] וז"ש דהיינו יום טוב כלומר יום שהותרו אותו היום היה י"ט שהרבו שמחה ומשתה דוקא בשנה ההיא"[6].הדברים מזכירים את דברי הנצי"ב בהעמק שאלה על האמור שם (שאילתות דרב אחאי פרשת וישלח שאילתא כו): "שאילתא דמיחייבין דבית ישראל לאודויי ולשבוחי קמי שמיא בעידנ' דמתרחיש להו ניסא", שעיקר החיוב מן התורה הוא רק בשעה שאירע הנס, ולא ביום ההוא בכל שנה "ולא כמו שכתב הגאון וצדיק חת"ס דקביעת יום מועד על הנס לעולם מן התורה הוא, ומק"ו מגאולת מצרים".
בשו"ת רע"י שלזינגר (סימן שנ"א) הלך בדרך דומה, המבדילה בין אז להיום, אך הרחיב לבאר: "הנ"ל כי לשמחה מה זו עושה, דשמחה יש או מטעם סיבה או מטעם מסובב, למשל אם תשאל למה שמחים בפורים, אז צריך לפרש סיבה על הנס שאיתרמי בו, אמנם אם נראה שמחת נישואין, אז לא שואלים למה שמחים בו היום, הרי הסיבה לפנינו כי שמחת נישואין גרם, ולא יומא גרם. " לפי זה מתפרשת שאלת הגמרא בשלמא יו"כ יש סיבה לשמוח בו, אך ט"ו באב , מה סיבה יש בו , "ומה מתרץ אח"כ יום שהותרו וכו'... ובזה אינו מתורץ כי הסיבה אינו מכריע לומר לא היו ימים טובים... על כן בא התוספות ומפרש דהיינו יו"ט, פירוש הנישואין בעצמם הם היו"ט, כי בו ביום שהותרו נעשה ונקבע לשמחת נישואין, וזה היו"ט של הנישואין הרבים בעצמן, והסיבה להגדיל השמחה היה על הנישואין הכללים".
וחידד המהדיר שם: "רבנו מחדש דכל היו"ט של ט"ו באב הוא משום שנערכו בו נשואין הרבה... דאי משום טעמי הגמרא למה זה עדיף מפסח ופורים... ולמה לא עשו אותו יו"ט בתפילה, אלא ע"כ דרק אז היה יו"ט משום הנישואין, אבל בזמנינו הוא רק יומא דפגרא ואין אומרים בו תחנון".
ומוסיף אח"כ בגוף השו"ת: "... היה סיבה לעשות במחולות... רק בימיהם כי עדיין השבטים היו ניכרים, ע"כ הוצרכו מחולות, משא"כ לדידן אשר בלאו הכי אין ניכרים עוד השבטים, על כן אין עושים עוד נשואים כאלו בכרמים כמו בימיהם, דאל"כ צע"ג למה לא נעשה עוד כמנהג הראשון".
♦
פירוש שלישי
"א"נ אפשר דהתוספות אמתניתין קיימי דקתני שבהן בנות ירושלם וכו' ועל זה כתבו יום שהותרו שבטים. ואי קשיא דעל מה נקרא יום טוב אי הותרו שבטים, ולא אשכחן אלא דבנות ירושלם יוצאות וחולות, לזה כתבו פירוש דהיינו י"ט, כלומר זהו הי"ט דבנות ירושלם וכו' ומשום שמחה זו נקרא י"ט ומאי דבנות יוצאות ביום זה משום שהותרו שבטים וכן אינך".כלומר, המשנה אמרה ימים טובים ותיארה מה עושים בהם, יוצאים לכרמים, הגמרא שאלה מה הסיבה וענתה הותרו שבטים. אך עדין צ"ב הפער בין שם יו"ט לבין ההנהגה המסוימת, ועל כך אומרים תוס' שאכן הנהגה זו בלבד היא שנותנת ליום את כינויו, יו"ט, ואין בו יותר ממנה [וסיבת ההנהגה המשמחת היא שהותרו וכו']. נעיר שאפשר שנשמע מדברי החיד"א שבמובן מה, כאן יש ירידה נוספת בדרגת ה"יו"ט". בעוד שלפירוש הראשון עם ישראל נהג בו כסוג של יום שמחה, לפירוש השני השמחה המקורית הייתה נוהגת רק בשנה הראשונה, ולפירוש זה, אין כאן מאז ומקדם, אלא הנהגה מסוימת של יציאה לכרמים ולא שמחה מעבר לכך. מאידך, ניתן לטעון שהיציאה לכרמים היא הנהגת שמחה מיוחדת וגדולה, ואין כאן ירידה לעומת הפירושים הקודמים.
♦
פירוש רביעי
לפירוש זה כוונת המשנה היא ששני הימים הם בעלי סיבה כפולה לשמחה "ויתכן לפרש משום דהני בי תרי יה"כ וט"ו באב על שניהם הוא אומר לא היו ימים טובים לישראל כמותם וא"כ בכל חד משמע דאיכא עיצומו של יום שהוא י"ט לסיבה אחת, ונוסף עוד מלתא אחריתי דעדיף משאר י"ט. ובמאי דקאמר לא היו י"ט לישראל כיה"כ וכט"ו באב דמוכח דיש יתרון הכשר בכל חד מינייהו משארא". וזו בעצם שאלת הגמרא: "והשתא יקשה דבשלמא יה"כ אית ביה תרתי יום מחילה וסליחה והוא יום שנתנו לוחות אחרונות וא"כ הוא י"ט משום מחילה וסליחה ועדיף משאר י"ט דנתנו בו לוחות האחרונות". ואם כן קשה "כל קבל דנא ט"ו באב מאי משני יום שהותרו וכו' הא אין זה כי אם דבר אחד ואיה איפה כל היתר משאר י"ט"? והתירוץ: "להכי כתבו התוס' פירוש דהיינו י"ט כלומר דענין הלז שהותרו שבטים לא יספיק אלא לומר שהוא י"ט לבד וא"כ מוכרח דהיתרון נמשך אח"כ מכח דבנות ירושלם יוצאות וחולות".יש להעיר על סיום דבריו. לדבריו הקומה הראשונה היא הותרו שבטים, והקומה השניה, בנות ירושלים וכו', כלומר, הנהגת בנות ירושלים מעלה את מעלת היום. משמע שתירוץ זה שונה באופן עקרוני מקודמו, שכן קודמו ביאר שהנהגת בנות ישראל אינה סיבה אלא ביטוי לשמחה על התרת השבטים, וכאן משמע שההנהגה מעלה את מעלות היום.
ובאמת יש לתמוה מדוע לא פירש כמו שכתב בשו"ת פנים מאירות (חלק ג סימן ז): "... ויש לדקדק מאין חשיבותיה דט"ו באב יותר משאר י"ט בשלמא י"כ ניחא דהוא י"ט מן התורה וגם יש בו יתר שאת משאר ימים טובים דאית ביום הזה סליחה וכפרה ויום שניתנה בו לוחות אחרונות לכך שמחו בו יותר משאר ימים טובים אבל ט"ו באב שאינו מן התורה וכי בשביל שהותרו שבטים לבוא זה בזה יהיה חשוב בעיניהם יותר משאר י"ט הכתובים ולכך כתבו התוס' דהתרצן לא בא לומר דמשום זה הוא חשוב יותר משאר י"ט, אלא דהמקשה הקשה שני קושיות אלא ט"ו באב מאי היא ר"ל מה הוא למה קבעו ביום זה י"ט ומה נשתנה יום זה משאר הימים ועוד למה שמחו בה יותר משאר ימים טובים ועל זה תירץ רב יהודא אמר שמואל יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה ר"ל שרוצה לתרץ למה קבעו י"ט ביום זה וקאמר רב יהודא אמר שמואל בשביל שהותרו שבטים לבוא זה בזה וזה שכתבו התוס' פי' דהיינו י"ט ר"ל בשביל זה קבעו י"ט בא לתרץ ולא בא לתרץ למה הי' חשוב יותר משאר י"ט והא דחשיב יותר בא רב יוסף לתרץ יום שהותר שבט בנימן לבוא בקהל ור' יוחנן אומר עוד טעם יום שכלו מתי מדבר ולזה ניחא דאמר הש"ס אמר ר' יוסף א' ר"נ יום שהותר שבט בנימן ולא קאמר רב יוסף אמר ש"מ דלא פליג ר' יוסף על רב יהודא אמר שמואל אלא שבא להוסיף על דבריו וכן קאמר הש"ס אמר רבה ב"ח אמר ר"י ש"מ דבא להוסיף ולומר דמטעם ראשון קבעו י"ט וחשיבתו ושמחתו ביותר משום שהותר שבט בנימן וכלו מתי מדבר וק"ל".
הרי שבמהלך דומה הוא פירוש זה של החיד"א, אלא שהקומה השניה נבנית בזכות הסיבות הבאות שהובאו בגמרא. ומשמע שהחיד"א סבר שכל הסיבות שבגמרא אינן אלא סיבות מקבילות לקומה ראשונה, ואינן כיו"כ, בו ניתן לראות בלוחות ובמחילה שבכל שנה כשתי דרגות. ולכן צריכים כאן התוספות לומר שיש משהו אחר, והוא מנהג בנות ישראל שמעלה את מעלת היום, אף שניתן היה לטעון שאינו אלא פועל יוצא של מה שקרה ביום, ולא ענין בפני עצמו המגדיל את מעלת היום.
פירוש דומה מצאנו גם באליהו רבה (סימן תק"פ)[7]: "גם נ"ל דמקשים המפרשים הא ברייתא היא דכלו מתי מדבר, ולמה נתנו אמוראים טעמים אחרים. ונ"ל לתרץ דכיון דנתן ביו"כ ב' טעמים, יום סליחה ולוחות, אלמא דס"ל משום טעם אחד לא הוי אלא יום טוב כפשוטו, אבל כשיש עוד טעם שייך בו לומר לא היה יום טוב כיו"כ. וא"כ הוא הדין בט"ו באב צריך לומר טעם אחר שהוא יום טוב כפשוטו כדי שנאמר מטעם דברייתא לא היו ימים טובים כט"ו באב. וזה קשה לתוס', ומתרץ דהיינו יום טוב, ור"ל כפשוטו, אבל לטעם דברייתא צריכין שאין יום טוב דוגמתו".
גם הוא למד כפנים מאירות שמעלת היום על שאר ימים טובים הוא מצירוף סיבות לשמחה, ולא כחיד"א בפירוש זה.
♦
פירוש חמישי
בפירוש זה, המהלך הפוך מקודמו, ולפיו יש חילוק בין יו"כ לט"ו באב: "בסגנון אחר אפשר לפרש והוא זה דביה"כ עיקרו יום שניתנו לוחות ונמשך ממנו תועלת לישראל... דנקבע לדורות יום מחילה וסליחה הכי קרא שמו יה"כ. אבל בט"ו באב התועלת הנמשך לישראל שהותרו השבטים הוא העיקר והוא סיבת הי"ט, ולא דמי ליה"כ וזה אפשר שכיונו התוספות דלא תקשי דהמקשן בחכמה יסד אר"ש לפרש דיה"כ יום מחילה והוא יום שנתנו הלוחות כלומר דיש עיקר לדבר שנתנו לוחות ויש תועלת לישראל דנמשך ונקבע למחילה, ומאי משני יום שהותרו הא לא דמי ליה"כ? אי לזאת כתבו התוספות פי' דהיינו י"ט כלומר כל מגמתנו למען דעת סיבת י"ט כי אותה אנחנו מבקשים וכיון דהשמיענו דהוא יום שהותרו היינו יום טוב, ותו לא אכפת לן אם הוא העיקר והוא התועלת ולא אצטריך להיות מעין דוגמא ליה"כ".♦
פירוש שישי
לפירוש זה באו התוס' לדחות הבנה אפשרית במהלך הגמרא והיא: "דהיה מקום לדקדק דהמקשן אמאי האריך בקושיתו והול"ל בקצרה בשלמא יה"כ ניחא אלא ט"ו באב מאי ומכח זה היינו יכולים לפרש דמאי דפריך הוא אמאי הוקבע יום ט"ו באב דבנות ירושלם יוצאות וחולות ומה ראו על ככה היום כזה דבשלמא יה"כ יש טוב טעם ורמז הרומז משום בנות ירושלים דיוצאות וחולות והוא דיה"כ הוא יום מחילה וכן הנושא אשה מתכפרין לו עונותיו ויש שייכות ליציאתן לבקש מנוח אשר ייטב להן לומר כזה ראה וקדש כי עמך הסליחה נשואין עושה וגם יום שנתנו לוחות אחרונות משום העגל והני נשי ליתנהו בעון העגל ומשו"ה יוצאות וחולות ותגלנה בנות. אלא ט"ו באב מאי היא כלומר מה טעם יוצאות בו ומשני יום שהותרו וכו' לכן בנות יוצאות כי כל הרוצה ליטול יבא ויטול אף שהוא משבט אחר. זה היינו יכולים לפרש בסוגיא".על כך באים תוספות לומר: "אבל אין זה אמת. חדא דכיון דאכתי לא ידעינן אמאי ט"ו באב הוא י"ט ודאי היינו דבעי המקשן ולא בעי אמאי בנות יוצאות דעד שלא ידענו עיקר מטרין ט"ו באב אין לשאול על יציאת הבנות" סיבה נוספת: "אי תימא דהמקשן שאול שאל טעם יציאת הבנות תינח לתירוץ זה דהותרו שבטים דיש קצת טעם ליציאתן, ברם שאר שינויי דמשני בתר הכי לא משכחת טעם לבנות, וא"כ מוכרח דהשאלה היתה על עיקרו של יום וזה שכתב פירוש דהיינו י"ט כלומר השאלה והתשובה אינה אלא למען דעת טעם שהוא י"ט".
♦
פירוש שביעי
כתב באליהו רבה סימן תק"פ: "ואני שמעתי דמ"ש תוס' דהיינו יום טו"ב ר"ת ט"ו בא"ב, ור"ל בט"ו באב היה היום שהותרו".♦
פירוש שמיני
עוד כתב באליהו רבה בשם ספר רצוף אהבה[8]: "כלומר לא תטעה דעשו יום טוב לאסור בהספד ותענית, אלא מה שהותרו השבטים היינו היום טוב עצמו יומא טבא לישראל ע"כ". בתחילה היה נראה שדבריו דומים לאחד הפירושים דלעיל, אך נראה שיש בו חידוש. הפירוש השלישי פרש שהיו"ט מתבטא בהנהגה מסוימת, ואילו לפירוש זה אין שום הנהגה הקשורה להגדרת היו"ט, אלא המאורע שקרה נתן לו את שמו. כמו כן, יש לציין שמדבריו משמע שסיבת ההיתר בהספד ותענית אינה בגלל ביטול מגילת תענית, כדברי הרקח שיובאו בהמשך, אלא שביסוד הדבר לא נקבע היום כיום עם הנהגות שמחה. אך הקשה האליהו רבה: "וק"ק מה שכתב מג"א בסי' תקע"ג [ריש הסימן] דחתן אין מתענה בט"ו באב כיון שמוזכר בש"ס, וכן בלבוש סיים עשאוה כיו"ט לענין נפילת אפים ותענית". ונמצא שיש מחלוקת בדבר בין פירוש זה למג"א, האם יש מניעה לצום.♦
פירוש תשיעי
עוד כתב בספר רצוף אהבה: "... דק"ל דמי דחקו לשמואל לומר דמעלת ט"ו באב הוא יום שהותרו שבטים אחר דברייתא ערוכה היא... דבט"ו באב כלו מתי מדבר ועשו יו"ט עמו שכתב רש"י, לזה תירצו פירוש דהיינו יו"ט כלומר, אף שידע שמואל ברייתא זאת מ"מ סבר דמהאי טעמא אין לקרותו יו"ט כיון שלא נמשך ממנו טובה לדורות דאף באותו הדור לא בא להם שום טוב רק העדר הרע, ודי לנו שנאמר דאותו היום עשוהו יו"ט לאותו דור המדבר, אבל שיהא יו"ט נמשך לדורות... אין זה מספיק... לזה אמר יום שהותרו שבטים ...כלומר שנמשך טובה לכל דורות ישראל שהותרו זה בזה ולא בלבד העדר הרע". והסמיך זאת לפירוש שהביא מ"פיתקא אחת הבאה מגדולי קנדיא" וכתב שהאמור בה "מכוון קצת לפי דרכינו", ושם נתפרשו דברי התוס' כך: "כלומר דלפי פירושו דהותרו שבטים צודק דמידה כנגד מידה בשביל זה עשו בנות ישראל יו"ט לצאת במחולות ביום זה, לפי שביום זה הותרו זה בזה". ויש להעיר שלכאורה זה פירוש אחר, לפיו הדגש אינו על תועלת לדורות, אלא רק קישור בין המאורע לבין אופן חגיגתו, וכפי שנראה בפירוש הבא.♦
פירוש עשירי
דמיון מסויים יש בין הפירוש הקודם לזה שלפנינו, אבל אינם זהים. כתב בספר מראה הפנים על הירושלמי סוף תענית: "כוונתם משום דאבתריה קאמר... יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל... ושלא תטעה לומר דהני אמוראי פליגי דמר מפרש טעמא משום זה ומר משום זה, הלכך כתבו התוס' דלא היא, אלא דכו"ע סבירא להו דכבר קדם קביעות יו"ט ביום זה מטעמא שבו הותרו שבטים לבוא זה בזה מקודם שהותר שבט בנימין לבוא בקהל. תדע דאי לאו שכבר הותרו השבטים בזה היאך תמצא שהותר שבט בנימין, הלוא לא היה להם אשה אלא משאר השבטים. וזהו שכתבו דהיינו יו"ט לומר שזהו עיקר הטעם שעשו בו יו"ט ורבנן דהכא דאמרי שלאח"כ בזמן פילגש בגבעה הותר שבט בנימין... כמוסיפין ואומרין הן". אלא שעדיין קשה מהשיטה המסבירה שכלו מתי מדבר, היא סיבת היום, לפיה מדור המדבר "היה יום זה להם ליו"ט" האם גם היא תודה שהותרו שבטים זה העיקר? "ומיהו אפשר לומר דמודים... שטעם שכלו מתי מדבר לא שיך אלא לאותו הדור בלבד, אבל... הותרו שבטים... הוא לדורות לכל ישראל ולכו"ע היינו הטעם עיקר של היום טוב".♦
פירוש אחד עשר
כתב החתם סופר (ירושלים תשנ"א ח"ב עמוד ל"ד): "... הטעם לקרות פרשת עריות במנחה יוה"כ, כתבו תוספות סוף מגילה [ל"א, ע"א ד"ה במנחה] מפני שהנשים מקושטות לכבוד היום ופן יגרה יצה"ר, על כן קורין פרשת עריות. וקשה, טוב שלא ילבשו מלהביא ח"ו לידי מכשול ולרפאות שבר ע"י קריאת פרשת עריות. אבל האמת כי בעל תשובה צריך באותו מקום ובאותו מעשה, והנשים נכשלות ברוב השנה במלבושיהם לשם ניאוף, והאנשים נכשלים בהסתכלות, על כן היום שבים ולבשים מלבושם לכבוד ה' בלי שום מחשבה זרה, והאנשים מסתכלים ואינם מהרהרים וזה הוא תשובה, ושלא יבואו באמת חלילה לעבירה קורין פרשת עריות... בשלמא יוה"כ... עושין כן להיות בעל תשובה באותו מקום... אך בט"ו באב... מ"ט לחול בכרמים, ומשני שבו הותרו שבטים... והוה רמז לעיקר הטוב שנעשה באותו היום, וכיון שזה עיקר היו"ט חביבא מצוה בשעתא ולא יארע בה תקלה, כמו שלא נחוש ע"י אכילת קדשים וישמן ישורון ויבעט... והיינו דכתבו תוס' דהיינו יו"ט, פירוש שזה עיקר היו"ט שהותרו שבטים, א"כ לא יארע מכשול ע"י חולות בכרמים". ופירושו הוא כדרך שדחה החיד"א בפירוש השישי, שהשאלה היא על מנהג היציאה במחולות.♦
פירוש שנים עשר
בעץ יוסף על העין יעקב התחיל בתמיהה על קושי האיסור לבת יורשת נחלה: "וכי לא היו יכולים ליקח משבט שלהם?" ופרש שהפסוק אומר "וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל דמשמע שתירש שתי מטות, וקשה וכי אפשר לבת שתירש שתי מטות... אלא אמור מעתה אביה משבט אחד ואמה משבט אחר, ואמה ירשה את אביה, נמצאת זו הבת יורשת נחלה משבט אביה ומשבט אמה, וקפיד קרא דלא תנסביה אלא לגברא דדמיא לה, שאביו משבט אביה, ואמו משבט אמה... ולפי זה היה קשה להמציא בן זוג לאשה יורשת נחלה משני שבטים... להכי כשבטלו זאת עשו יו"ט", ומסיים: "אפשר שזו כוונת תוספות במה שכתבו יום שהותרו השבטים... פירוש דהיינו יו"ט... דהיה קשה מאי יו"ט הוא, דמאי איכפת להו אם ינשאו לנשים משבטם ע"ז מתרצו דהינו יו"ט וכוונתם למש"כ".♦
פירוש שלושה עשר
בספר ברכת שלום (סימן ד') הביא ביאור בתוס' בשם ר' יהושע מקוטנא, עם דמיון מסוים לחת"ס, וגם הוא על פי הדרך שדחה החיד"א בדרכו השישית וז"ל: "איתא שם... היו בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים... לכאורה קשה למה עשו כן בט"ו באב דווקא, בשלמא יוה"כ ניחא דיש לו איזה רמז בפסוק צאנה וראנה... אלא ט"ו באב קשיא לאיזה רמז עשו זאת. וזאת נוכל להעמיס בכוונת הגמרא, דהנה בכל יו"ט עושין איזה רמז לדבר הנעשה באותו יו"ט, ועל איזו דבר רומז זאת שעשו בט"ו באב... שהותרו שבטים... ולכן עשו זאת גם בט"ו באב לרמז ע"ז שהותרו שבטים... וזה כוונת התוס'... כלומר כמו בכל יו"ט רומזין לאיזו דבר הנעשה בו כמו כן ט"ו באב רומז לאותו דבר הנעשה בו".על הקושיה הראשונה של החיד"א על פירוש זה, י"ל שכיון שהמשנה האריכה בענין היציאה לכרמים, שאלה הגמרא על כך, אף שיש לשאול שאלה פשוטה יותר. ועל השאלה השניה עמד בבן יהוידע והסביר שכו"ע לא פליגי שזהו הטעם העיקרי: "אבל יום ט"ו באב מה שייכות יש בו למנהג זה שנהגו לדבר בו בענין הנשואין, ומאי רבותיה דהאי יומא משאר ימים לעורר בו הבחורים בשביל הנישואין, ומשני מפני שבו נתפשטה מצוות הנשואין בקרב ישראל ביותר, שבו הותרו השבטים לבוא זה בזה, שנפתחו כמה פתחים לפני כל אחד ואחד מישראל לקחת משם אשה, ולכן ביום זה אומרים לבחור שא עיניך וראה בכל בתולה שתרצה, דאין אתה מוכרח לקח אשה מקרוביך דוקא, אלא תקח מה שלבך חפץ. ובאמת זהו הטעם העיקרי של יום זה לכולי עלמא, ושאר אמוראי כל אחד בא להוסיף מעלה יתירה לאותו יום, לומר ראוי יום זה לעורר בו שמחת הנישואין, מפני שזכה למעלה זו ולמעלה זו גם כן, אך כולהו מודה לטעם זה דאמר שמואל, שהוא משום דהותרו בו שבטים לישא כל אחד ואחד מכל שבט שיבחר".
♦
פירוש ארבעה עשר
פירש רבי אברהם גרינבוים, אב"ד העסאסא (מובא בשו"ת רבי עקיבה יוסף סימן שנ"א): "... דהיה קשה להם למה כתב בגמרא תיבת 'יום' והוה למימר רק אמר רב יהודא אמר שמואל שהותרו שבטים... אבל עתה דכתיב יום, נוכל לטעות שרק בזה היום הותרו, ולא יותר, והאמת אינו כן, שאז הותרו... לעולם, וע"כ כתבו התוס' שיום דקאמר בגמרא, פירוש יו"ט, שזה היו"ט של ט"ו באב שהותר עכ"ל".בשו"ת ר"ע יוסף הקשה על כך: "צ"ע דהא נקט בכולם יום... יום שכלו מתי מדבר. וזה ג"כ אי אפשר לפרש רק אותו יום, ככתוב מפורש ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה, ועוד קרא מוכיח עליו כי דרשו 'זה הדבר' אינו נוהג כי אם באותו דור, א"כ מהיכא תיתי להתיר רק אותו יום".
♦
פירוש חמשה עשר
כתב בספר ברכת שלום (רש"צ מהרובשוב ורשא תרמ"ט): "הנה הרוקח בספרו סימן שי"ב וז"ל בט"ו באב נופלים בתחנונים... לפי שבטלה מגילת תענית והובאו דבריו בבית יוסף לאו"ח סימן קל"א. ואיברא דלכאורה קושטא דמילתא הכי הוא דבטלה מגילת תענית... ברם... מג"א... כתב... וט"ו באב... אינו מתענה כיון שנזכר בגמרא. והשתא הרי הוא כמבואר כוונת התוספות ז"ל שכתבו דהיינו יו"ט לאפוקי מדעת הרוקח... וכ"ה פסקן של דברים בשו"ע קל"א ס"ו"[9].איזכור ביטול מגילת תענית מחייב אותנו להרחיב מעט. ראשית יש להזכיר ענין מיוחד בט"ו באב, המופיע גם במשנה בתענית וגם במגילת תענית. ובעוד שבגמרא נאמרו שש סיבות להיותו יו"ט, במגילת תענית מוזכר טעם אחד, וכך נאמר שם: "בחמשת עשר באב זמן אעי כהניא ודילא למספד. מפני שכשעלתה גולה בראשונה התקינו להם את יום תשעה באב שיהו מביאין בו קרבן עצים אמרו חכמים כשיעלו למחר הגליות הן אף הן צריכין התקינו להם את יום חמשה עשר באב שיהו מביאין בו קרבן עצים וכל המתנדב קרבן למקדש אפילו עצים פטור מן ההספד באותו יום"[10].
מדוע יש אומרים שט"ו באב לא בטל אחרי ביטול מגילת תענית:
נחלקו הראשונים האם האמור בר"ה י"ח ע"ב, ומשם נפסק בשו"ע או"ח תקע"ג, שבטלה מגילת תענית, מוסב גם על ט"ו באב. הרקח סבור שט"ו באב בטל, ואילו דעת פסקי תוס' תענית פ"ד כ"א שם נאמר ע"פ גירסאות מתוקנות ש"יו"ט כגון ט"ו באב לא בטלו", והפירוש הנ"ל בתוספות ר"ל שתוס' סוברים שלא התבטל ט"ו באב אף בזה"ז.
דרך א':
בביאור המחלוקת כתב בספר משנת חיים (מועדים ב' סימן קל"ב) ע"פ הבנה בדברי ראשונים, שי"א שבטלה מגילת תענית משום שאין זמן החורבן כשר לעשות בו יו"ט, א"כ ה"ה ט"ו באב. משא"כ אם נאמר שבטלו הימים כי עתה הימים ימי צרות ואין טעם לעשות זיכרון לצרות שהיו, א"כ בט"ו באב, שאינו על צרות שבטלו, אין לומר כן, יעוי"ש באריכות. ועפ"ז פרש את דברי תוס' דידן שחלוק יום זה משאר ימי מגילת תענית, שהם "נקבעו על הצרות עצמם, ולא שייך לקרותם יו"ט מאחר שהוא לזכרון הצרה, משא"כ ט"ו באב הוא יו"ט הואיל ונקבע היום על שהותרו השבטים לבוא זה בזה"[11].
דרך ב':
אולם יש בזה דרך נוספת. בשו"ת ראשית ביכורים (דף צ-צ"ב) ר"ל שט"ו באב שאני כי יש בו סיבה שנוצרה אחרי החורבן, שהובאו הרוגי ביתר לקבורה. ורצה ליישב בזה את קושיית הגבורת ארי (תענית דף לא ע"א): "קשה לי הא דהרוגי ביתר היה לאחר שחרב הבית ושנים וחמשים שנה היה אחר החורבן כדאמר במדרש איכה והא בסמוך תניא בת מלך שואלת מבת כהן גדול ואחר החורבן אין לישראל לא כהן גדול וסגן ולא משוח מלחמה" ויישב בדוחק עיי"ש. וכתב בראשית ביכורים שודדאי מודה רב מתנא לטעמים הקודמים, אלא שהוא בא לומר שכיון שאחר החורבן נוסף טעם חדש, לא בטל ט"ו באב כשאר מגילת תענית. אך הקשה ע"ע מדברי הגמרא בר"ה י"ח ע"ב שאם הראשונות בטלו, איך נוסיף חדשות.
והנה, האדר"ת בשו"ת מענה אליהו (סימן מ"ט) בהערתו למחבר הברכת שלום הנ"ל[12] על דבריו הלך בדרך דומה, ונראה שבדבריו יישב את תמיהת הראשית ביכורים ע"ע, וז"ל: "ונראה פשוט דכול האמוראים לא פליגי כלל, ורק שהוסיפו לומר שגם אחר זמן הוסיפו להחזיק באותו המנהג. וי"ל עוד, דלמאן דאמר בראש השנה י"ח ב' דבטלה מגילת תענית, וע"ש י"ט ב', דהכי הלכתא לבר מחנוכה ופורים, וע"ש י"ח ב', דקמייתא בטיל אחרנייתא מוסיפין", וכאן מוסבר יחודו של ט"ו באב: "ומ"מ בט"ו באב אף לאחר זמן החורבן הוסיפו להחזיק ביום טוב הזה משום הך דרב מתנה, שהרי הרוגי ביתר הי' זמן רב אחר חורבן השני, ומ"מ גם בזמן האחרון הי' נוהג יום טוב הזה, וכמ"ש רבן שמעון בן גמליאל במשנתינו, שסתם רבן שמעון בן גמליאל הוא אביו של רבינו הקדוש מחבר המשנה, והוא הי' בנו של רבן גמליאל דיבנה שהי' אחר החורבן, ואותו רבן שמעון בן גמליאל הוא חברו של רבי מאיר ורבי נתן, כמבואר בשלהי הוריות, שהיו אחר הבית, וא"כ משמע שגם אח"כ הי' להם אותו היום ליום טוב, מכלל דעדיף יום הזה מכל מגילות תענית, שנתבטלו אחר החורבן אותם הימים טובים. וע"ש בר"ה י"ט ב' דתנאי פליגו אם בטלה מגילת תענית בזמן הזה. ולכן א"ר מתנה שזה אינו בט"ו באב, משום כבוד קבורת הרוגי ביתר". כלומר, כבוד הרוגי ביתר מהווה סיבה לחרוג מדין ביטול מגילת תענית. ואולי אפשר להוסיף שהתרחשות הנס בביתר אחרי החורבן היוותה מראה מקום וסימן לחכמים שט"ו באב לא בטל גם אחרי החורבן.
דרך ג':
גם בצפנת פענח (קונטרס השלמה השמטה א) פרש את תוס' כמוסבים על ההבדל בין ט"ו באב למגילת תענית, וביאר מדוע לא ט"ו באב לא בטל, וז"ל: "... עכ"פ החיוב הוא רק על האדם ולא על היום ועי' בהך דר"ה ד' י"ח ע"ב וד' י"ט ע"ב אם בטלה מגילת תענית או לא ור"ל אם התקנה על היום ונשאר ואם רק על האדם וזה רק בזמן שביהמ"ק קיים... ומבואר בתענית דף י"ח ע"ב דהיכא דאתרמי סיבה באותו היום נתבטל ולכך לאחר חורבן ג"כ נתבטל, אבל אם חל התקנה על עצם הזמן לא בטלה וכמו בהך דשם דף י"ב אם גזרתינו קודם לנדרו וזה ר"ל התוס' תענית דף ל' ע"ב על ט"ו באב דהיינו יום טוב ר"ל דהיום גופה נעשה יום טוב ושוב לא שייך בטלה מגילת תענית".
♦
פירוש שישה עשר
בספר ילקוט ישעיהו (תענית ל') הביא בשם הגאון ר' אברהם ביק ממאהליב פירוש הבנוי על תוכן איסור השבטים והיתרו: "כוונת התוס' היא, דבאמת לא נאסרו השבטים מעולם, רק בת יורשת נחלה, נאסרה להינשא לאיש משבט אחר, ויום שהותרו השבטים לבוא זה בזה דקאמר בגמרא, קאי על בת יורשת נחלה, וזהו שפרשו התוספות - דהיינו י"נ, יורשת נחלה, והמדפיסים טעו להעמיד ט' במקום נ'".♦
פירוש שבעה עשר
גם הגרי"פ פערלא (ביאור על ספר המצוות לרס"ג מנין שישים וחמש הפרשיות פרשה כז) פירש מתוך התבוננות בגדר האיסור.שואל הגריפ"פ: "והדבר קשה טובא לכאורה שמחה זו מה עושה. שהרי בהיתר איסור הסבת נחלה ממטה למטה. אם טוב הוא למטה זה שנתוספה נחלה על נחלותיהם. רע הוא למטה האחר שנגרעה נחלה מנחלותיהם. וכבר עמד בזה הרש"א ז"ל בח"א שם[13]. אבל מה שתי' שם דלהכי קתני שבהן בנות ישראל יוצאות וכו'. דלהן ודאי הוא שהיה להן שמחה בהיתר זה. משום דעד עכשיו היו הן גרועות מהזכרים. דע"י הסבת נחלה לא נאסרו אלא הנשים. אבל הזכרים היו מותרים לישא מכל השבטים עיין שם בדבריו. ואין זה מספיק כלל. דמ"מ גם להנשים ודאי לא ניחא להו שיגרע נחלת שבטם. ועי' מש"כ התוס' לעיל (ק"כ ע"א) ד"ה מתיב רבה וכו'. הרי דלכל ישראל היה חמשה עשר באב יום טוב גדול. כמו יום הכיפורים שהיה יום סליחה ומחילה לכל ישראל ולא לנשים בלבד".
ומחדש: "אבל נראה דמזה ראיה לשיטת הגאונים ז"ל דלאו דלא תסוב נחלה וגו' נוהג לדורות עולם. ולא הותרו לדורות אלא נשואי הבנות יורשות נחלה להנשא לכל שבטי ישראל. וכדקאמר שמואל יום שהותרו השבטים לבוא זה בזה. דמשמע ודאי דרק זה בלבד הותר לדורות ולא איסור הסבת נחלה. ובזה ודאי איכא שמחה לכל. שכיון דהסבת נחלה לא הותרה. ומכאן ואילך כשתפול נחלה לאשה נשואה לאחד ממטה אחר. אין מורידין לנחלה זו אלא היורשים ממטה אביה או אמה. שהנחלה באה משם. וכמו שביארנו לעיל לשיטת הגאונים ז"ל. א"כ אי אפשר לבוא ע"י הנשואין לידי הסבת נחלה. וא"כ אין שום דבר חוצץ בהיתר השבטים לבוא זה בזה. ואי אפשר עוד שיבוא שום הפסד לאחד מהשבטים במה שמתחתנים זה עם זה כלל. ואיסור החיתון שנהג בדור ראשון לא היה אלא חששא בעלמא שהחמירה תורה להרחקה יתירה שלא יבואו בכך לידי הסבת נחלה ע"פ איזה מקרה רחוקה במציאות. ולכן עשו יום טוב גדול כשהותר להם איסור זה".
ולפי זה הוא רוצה לפרש את התוס' בשתי דרכים. הראשונה: "ואפשר דזו היא כוונת התוס' (סוף תענית ל' ע"ב) שכתבו וז"ל יום שהותרו השבטים לבוא זה בזה. פי' דהיינו יום טוב עכ"ל עיין שם. וכבר נשתברו הרבה קולמסים בהבנת דבריהם אלו. אבל עפמש"כ אפשר לומר שהוקשה להם מאי דקאמר שמואל רק יום שהותרו השבטים לבא זה בזה. ולא קאמר נמי שהותר עיקר איסור הסבת נחלה. דהא עיקר איסורן עד עכשיו לבוא זה בזה לא היה אלא משום איסור הסבת נחלה. והו"ל למינקט העיקר. ועכצ"ל דבאמת איסור הסבת נחלה ממש לא הותר. ולאו דלא תסוב נחלה וגו' נוהג גם לדורות. ולא ממעטינן דורות ממיעוטא דזה הדבר אלא מאיסור נשואי בנות יורשות נחלה לאחד משאר המטות בלבד. ושלא כפירש"י ורשב"ם ז"ל שם עיין שם. וא"כ אין זה היתר גמור. דהרי עיקר האיסור עדיין במקומו עומד ונוהג לדורות. ולזה כתבו פי' דהיינו יום טוב. כלומר דלא עשו יום טוב משום שהותרו במה שנאסרו עד עכשיו. דודאי עיקר האיסור עדיין נוהג כדמעיקרא. ואין היו"ט אלא משום שהותרו להתחתן זה בזה בלבד. וא"כ היה נראה מזה דדעת התוס' שם ג"כ כשיטת הגאונים ז"ל בזה".
♦
פירוש שמונה עשר
והדרך השניה שמעלה הגריפ"פ: "אבל יותר נראה עפ"ז שכוונתם בפשיטות שהוקשה להם אמאי לא הזכיר שמואל אלא היתר השבטים לבוא זה בזה. כיון דגם עיקר איסור הסבת נחלה הותר מכאן ואילך. וכמו שפירש"י ורשב"ם ז"ל שם. ולזה כתבו פי' דהיינו יום טוב. כלומר דשמואל לא בא אלא ליתן טעם ליו"ט שעשו בלבד. ולכן לא הזכיר אלא מה שהותרו השבטים לבוא זה בזה. דרק משום היתר זה הוא שעשו יום טוב גדול. אבל היתר הסבת נחלה אין בו שמחה. שהרי בזה יצא שכרם בהפסדם. וכקושית הרש"א ז"ל שם. כן נראה בכוונתם".♦
פירוש תשעה עשר
בספר דף על הדף הביא: "עוד ביאר הרה"ק ר' יחיאל מאלכסנדר זצ"ל בדברי התוס' הנ"ל, כי בכל יום טוב יש גם כן דינין, כמו בפסח נדונין על התבואה, בעצרת על פירות האילן וכו'. אך יום טוב בלי דינין ישנם רק אלו. וגדולתו של ט"ו באב בכך שכולו חסד ורחמים, שהותרו שבטים לבוא זה בזה, וזה גרם הרבה אהבה ואחוה ושלום ורעות. ועל ידי זה הושפע עליהם שפע רב והשראת השכינה כמו יוה"כ".♦
פירוש עשרים
בשו"ת מים חיים [משאש] (אורח חיים א סימן רכט) באר באופן דומה מעט לפירוש השישי דלעיל [האחרון בפירושי החיד"א], אך במקום לפרש שבאו לשלול ששאלת הגמרא היא על היציאה לכרמים, מפרש הוא שבאו לשלול את האפשרות ששאלת הגמרא היא על עניינם של כלי לבן:"באר דלולא דברי התוס' היינו מפרשים מ"ש הגמרא שם בשלמא יום הכפורים וכו', קאי אסיפא דדברי רשב"ג שאמר שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן וכו', וע"ז מקשה בגמרא, בשלמא יום הכפורים משום דאית ביה סליחה ומחילה, שהרי הוא יום שנתנו בו לוחות האחרונות, וכמ"ש רש"י ז"ל שם וכמ"ש התוס' בב"ק דף פ"ב ע"א ד"ה כדי שלא ילינו ע"ש. ולכן היו לובשין בו בגדי לבן, על דרך אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, אלא ט"ו באב מאי היא? כלומר מה היא הסבה המקבלת ללבישת בגדי לבן? ומשני אמר רב יהודה אמר שמואל יום שהותרו שבטים לבא זה בזה, וכו' וכו'. והנה כפי פירוש זה, לא תרץ הש"ס מאומה, דמה שייכות יש לבגדי לבן עם התרת השבטים ועם כל הדברים דתני התם?
ולכן באו התוספות להודיענו, דקושיית הש"ס בשלמא יום הכפורים וכו', לא קאי על לבישת בגדי לבן, רק על מ"ש רשב"ג בריש דבריו לא היו ימים טובים וכו'... וזהו שכתבו בקצרה פי' דהיינו יום טוב, כלומר בשביל כך ראוי לעשותו יום טוב, לאפוקי שלא נאמר דבשביל כך היו לובשים בגדי לבן, דאין להם שייכות"[14].
♦ ♦ ♦