הרב יצחק מאזוז
מו"ץ בבית ההוראה יביע אומר
מחובשי בית המדרש יחוה דעת ירושלים

האם מותר להוציא בשבת מזלג מפח אשפה שלא לצורך שימוש

בס"ד
ליל שישי אור לג' סיון, 'שלושת ימי ההגבלה' תשפ"א
לכבוד הרה"ג חובר חיבורים מחוכם, חריף ובקי משנתו זך ונקי, הרה"ג רבי יעקב אהרן סקוצילס שליט"א, מו"ץ בבית ההוראה הכללי, ומחבר הספרים הנפלאים אהל יעקב. שלום וישע רב.
אחר עתרת השלום והטוב. בדבר השאלה על מזלג שמצאו בפח אשפה מעורב בדברים אחרים, האם מותר להוציאו בשבת ולהדיחנו ולהניח במקומו, או שיש לחוש משום בורר.
♦
הנה, המעיין יראה כי יש לחלק את השאלה לב' פנים. ראשית, אם עצם ההוצאה מהאשפה מותרת או שיש לאסור הוצאה שלא לצורך, ואת"ל שאסור, משום דבעינן שיוציאנו על מנת להשתמש בו, האם סגי בתשמיש כל שהוא שישתמש במזלג, או דבעינן דוקא שיאכל במזלג, שזהו עיקר השימוש במזלג.
ואנכי הרואה בשו"ת רב פעלים ח"א (ס"ס יב) ובספרו בן איש חי (ש"ב פ' בשלח ס"ג) שכתב שמותר לברור פירות לצורך האורחים, שאע"פ שיודע האדם שהם לא יאכלו מפירות אלו, מ"מ מאחר שיש כאן כבוד הבריות, מותר לברור לתועלת ולצורך זה[2]. ומבואר שאף שמיועדים הפירות לאכילה, אעפ"כ מותר לברור את הפירות אף לתועלת אחרת שיש למארח מהפירות, לכבוד האורחים. ומינה לנ"ד, שלכל תועלת שתהיה מברירת המזלג, יש להקל.
ולפ"ז יש מקום לומר שאף בנ"ד שיש לו תועלת בברירת המזלג מהאשפה, ואין לך תועלת יותר גדולה מהוצאה זו, יש להקל.
אולם, אין זה מוסכם, כי מרן הגר"ע יוסף הליכות עולם ח"ד (עמ' עז) ובשו"ת יביע אומר (ח"י סי' נ"ה, בהערות על שו"ת רב פעלים ח"א ס"ס י"ב) ובחזון עובדיה (שבת ח"ד עמ' קפה) כתב שקשה לסמוך על הסברא הנ"ל, שמותר לברור לא רק לצורך אכילה אלא גם לכבוד האורחים. ע"ש[3].
עוד י"ל שאף למתירים שם יש להחמיר בנ"ד, אחר דהתם יש לו שימוש של כבוד הבריות וגם זה חלק מהרגילות להשתמש בפירות, וכפי שהתירו לברור לצורך אכילה התירו ג"כ לברור לתועלת להגיש את הפירות לאורחים שבכולם זה הדרך להשתמש בפירות. אך להוציא מזלג מהאשפה, שלא משתמשים כך במזלג כלל, לכאורה אין הכרח מדהתם.
ועוד דאפש"ל דשאני התם, דכל חדא וחדא מהפירות מיהא חזי לאורחים. משא"כ בנ"ד, שאין שום שימוש במזלג לאלתר.
ואכן כבר נסתפק בזה הגרש"ז אוירבך בספרו שלחן שלמה (סי' שיט ס"א אות ד' סק"א), וז"ל: מסופקני באחד שמצא בשבת בתוך אשפה אוכל או דברי קדושה, או אפילו מצא דברים יקרי ערך כגון מרגלית, אם מותר לברור אותם מהאשפה. וכן אם מותר להוציאם מבין כלים אחרים מפני חשש דליקה שתתפשט, והוא רוצה להצילם מפני שהם דברים חשובים, או שרוצה להחזיר אבידה, מי אמרינן דהצלת לחם או דבר שבקדושה מבזיון, כיון דעצם ההצלה היינו התשמיש חשיב כרוצה להשתמש בו מיד ושרי. וגם יש להסתפק דאפשר שהברירה כדי לזכות בחפץ יקר, חשיב כמשתמש בו לאלתר ע"י שמרבה רכושו בזה. והספק הוא משום דהטעם שמותר לברור אוכל מתוך פסולת הוא מפני שדרך אכילתו בכך, או בכלים שדרך שימושו בכך, משא"כ הני יש להסתפק כיון שהמטרה הוא מסוג אחר. ואין לדמות למ"ש הבא"ח שמותר למלא את הכלכלה בפירות לכבוד האורחים, משום דאפש"ל דשאני התם דאיכא נמי מעליותא דכל חדא וחדא מהפירות מיהא חזי לאורחים, ולעומת זה בכלכלה חמור יותר מנ"ד כיון דסוף סוף הוי בורר יותר מכדי צרכו. אולם עיין בפסקי ריא"ז וגור אריה (שבת עד:) דהא דאסרו תורמוסין אפי' אוכל מתוך פסולת לאלתר, משום שמציל את האוכל מן הקלקול שאם לא יטלו שם את האוכל מן הפסולת הרי הם מוסרחים, והרי כל ברירתם כפסולת מתוך האוכל[4], וא"כ יש לאסור גם בנ"ד, ואפש"ל דברירתן חשיב כפסולת מתוך אוכל. ויש לחלק, שבדברים יקרי ערך אם ישארו לא יבואו לידי קלקול, משא"כ אוכל. וצ"ע. ע"ש (וע"ע בס' שלחן שלמה שם ס"ק ו'.ה', ס"ק ו'.ו', עי' ס"ק י"ד ד"ה ולכן נלענ"ד, והע' שם, ס"ק מ"ה.ג'). וכן הובא בשמירת שבת כהלכתה (פ"ג הערה רו).
ומצינו לגבי הוצאת עלון מהגניזה, שהורו כמה פוסקים בדור האחרון להחמיר. וכ"כ בשמירת שבת כהלכתה (פ"ג סל"ב) שאסור להוציא סכו"ם שנפל ונתערב בפח אשפה, אא"כ ישתמש בו סמוך להוצאתו מן הפח. וכן הדין אם הוא ראה בו דף החייב גניזה, יוציאו כדי לשמור על קדושתו, ויקרא בו מעט קודם הכנסתו לשקית הגניזה. ע"ש. וכ"כ בשו"ת אור לציון (ח"ב פרק ל"א ס"ב) שיש לקרוא בעלונים שנזרקו לגניזה, ובלא זה הוי הוצאה שלא לצורך לאלתר. ע"ש. וע"ע בשו"ת נשמת שבת (סי' שי"ט אות ק"ל) ובספר ארחות שבת (פ"ג סוף ס"כ) [ועי' בשם הגרי"ש אלישיב בספרים איל משולש פ"ח הע' נ"ב, אשרי האיש ח"ב פכ"ה סע' ס"ז].
ונראה לענ"ד שגם עצם הדבר שירחץ את המזלג בלבד לא נחשב שימוש.
♦

א. ב.

אם מותר לברור דוקא לשימוש הקבוע או שמותר לברור לכל שימוש ותועלת

ובדבר הנידון השני האם בעינן דוקא שיאכל במזלג, נראה לענ"ד דאינו חייב דוקא לאכול עמו, אלא יכול להזיז איזה דבר ע"י המזלג לאיזה צורך. ונמצא שעשה בו שימוש.
ואכן בשמירת שבת כהלכתה (עמ' סה) הנ"ל כתב בנ"ד שמוציא סכו"ם מהאשפה, שלא יוציאנו אא"כ ישתמש בו. ונראה שאכן סגי בכך שינקה עם המזלג או יטלטל ע"י המזלג איזה חפץ ממקום למקום.
דהנה, כפי שנתבאר לעיל בשם הגרי"ח בשו"ת רב פעלים ח"א (ס"ס יב) ובספרו בן איש חי (ש"ב פ' בשלח ס"ג) שכתב שמותר לברור פירות לצורך האורחים, שאע"פ שיודע האדם שלא יאכלו מפירות אלו, מ"מ מאחר ויש כאן כבוד הבריות, מותר לברור לתועלת ולצורך זה. וכ"כ עוד פוסקים, כדלעיל.
ומבואר שאף שמיועדים הפירות לאכילה, אעפ"כ מותר לברור הפירות אף לתועלת אחרת שיש למארח מהפירות, לכבוד האורחים. ומינה לנ"ד, שלכל שימוש שישתמש במזלג יש להקל.
ואף לפמ"ש מרן הגר"ע יוסף בחזון עובדיה (שבת ח"ד עמ' קפה) שקשה לסמוך על הסברא הנ"ל, שמותר לברור לא רק לצורך אכילה אלא גם לכבוד האורחים. ע"ש. ונראה דס"ל דאין לברור אלא לשימוש העיקרי של הפירות שהם לאכילה. מכל מקום שמעתי מי שאמר שאפשר שיש חילוק בין דברי מאכל לכלים, שאף אם בפירות אין לברור אלא לצורך אכילה, מ"מ בכלי שמיועד להשתמש בו, אפשר שיש להקל לכל שימוש שישתמש במזלג, דאף דעיקר שימושו לאכילה, מ"מ הכלים מיועדים לכך שהאדם ישתמש בהם, ולכל שימוש שיעשה בהם מותר לברור הכלים.
ואפי' אי לא נימא הכי, מ"מ בנ"ד שאף בעצם הוצאת המזלג מהאשפה יש מקום להקל, וכפי שהובא לעיל שהסתפק הגרש"ז אי חשיבא ברירה, נראה שיש להקל בכל שימוש שיעשה במזלג.
[ואכן רגילים להשתמש במזלג להזיז איזה דברים על השלחן, וכמ"ש האחרונים בקליפות שעל השלחן בשבת, שיטלטל ע"י כף או מזלג, דהוי טלטול מן הצד לצורך דבר המותר].
וע"ע בס' פסקי הבא"ח (טוויל, עמ' תפה) שפלפל בנ"ד ע"פ מחלוקת הט"ז (סי' שמ ס"ק יב) והחזו"א (סי' סא סק"א) אם מותר לשבור עוגה שכתוב עליה אותיות דרך אכילה, ולפ"ז לחזו"א הא דהתירו ברירה היינו בדבר שדרך תשמישו בכך, ויש לחלק. ע"ש. וי"ל בזה.
♦

ג. עוד צירופים להקל

ובאמת, בלאו הכי נחלקו הפוסקים אם יש בורר בכלים. ועי' בזה בשו"ת יביע אומר ח"ה (חאו"ח סי' ל"א) ובשו"ת מחזה אליהו (ח"א סי' נ') ובתשובות והנהגות ח"ב (סי' קפה אות י') ובספר איל משולש (פי"א ס"ב וסי"ב) ובשמירת שבת כהלכתה (פ"ג סעיף ע"ז, פה, פח) ובשולחן שלמה (סי' שיט סק"ז ד"ה וכן) ובספר אשרי האיש (ח"ב פכ"ה ס"ה) ובשו"ת נשמת שבת (סי' שיט, סעיף קלא, קלב).
וכן דנו בעלי ההוראה במי שחפץ לברור מאכל מהמקרר על מנת לחממו תיכף ויאכלנו אחר זמן לכשיתחמם, ויש שהקלו בזה, דלא חשיב בורר שלא לאלתר. עיין בשו"ת חשב סופר (סי' ה) ובשו"ת מחזה אליהו ח"א (סי' ל"ז אות ח') ובספר מגילת ספר (קונ' שמירת שבת פרק ג' אות ט"ו) ובשמירת שבת כהלכתה (פ"ג הערה רכב) ובספר שולחן שלמה (סי' שיט ס"ק ד'.ה', וס"ק י"ד, ובהערה) ובשו"ת אבני ישפה ח"ד (סי' נד אות א') ובספר אוצרות השבת (פ"ג סעיף ס"ה). וע"ע בשו"ת מגדנות אליהו ח"ב (סי' צז עמ' רטו) ובנשמת שבת (סי' שיט אות ק"ה) ובספר ארחות שבת (פ"ג סנ"ה) [ואמנם לא יצא הדבר מכלל מחלוקת, ויש שהחמירו בזה. עיין בספר חוט שני ח"ב (עמ' עח ד"ה אסור ובשעה"צ ס"ק ע') ובספר איל משולש (פ"ח סכ"ו והע' פ', פא. פי"ט סל"א) ובספר אשרי האיש ח"ב (פכ"ה סל"א וסמ"ב). ע"ש. ואכמ"ל].
וכעין זה דנו בעלי ההוראה במי שביקש מחבירו מאכל המעורב במאכלים אחרים ואינו משתמש בו לאלתר, האם מותר למשאיל לברור, מאחר שצורכו כעת הוא להשאיל לחבירו, והרי הוא משתמש לאלתר (והשואל אינו משתהה בבית המשאיל). וכמה מפוסקי הדור האחרון הורו להקל בזה. עיין בשולחן שלמה (סי' שיט סק"ד אות ה, ו) ובספר שמירת שבת כהלכתה (פ"ג הערה רו. וע"ע בהערה קכט) ובספר מאור השבת ח"א (עמ' תפג) ובספר עם מקדשי שביעי ח"א (פ"ד הע' קלג) ואוצרות השבת (פ"ג סעיף סג). [ואמנם לא יצא מכלל מחלוקת. עיין בשו"ת אבן ישראל ח"ח (סי' כ' אות ט') ובספר איל משולש (פ"ח סט"ז והע' נה, פג) ובספר אשרי האיש ח"ב (פכ"ה אות ו'). וע"ע בספר ארחות שבת (פ"ג הע' נ"ב). ע"ש].
ובפרט היכא דאם לא יוציא את המזלג כעת מפח האשפה, תיכף לאחמ"כ יפנו את הפח עם המזלג לאיבוד, דלכאורה בכה"ג יש להקל יותר להוציא את המזלג אפי' אינו משתמש בו כלל. דהנה דנו פוסקי הדור האחרון במי שחפץ לברור חפץ והוא יוצא לדרך וישתמש בחפץ רק לאחר זמן, האם מותר לו לברור, כיון שהוא צריך לצאת כעת לדרכו, ולא יכול יהיה לברור כשיגיע הזמן רק כעת. ויש שהקלו בזה דחשיב בורר לאלתר, עיין בקובץ מבית לוי (ח"ו עמ' מב אות ח', חי"ט עמ' כט אות ט') ובספר אוצרות השבת (פ"ג סעיף ס"ז). וע"ע בספר עם מקדשי שביעי (ח"ב עמ' קסא, רכב אות צא). ומ"מ לא יצא הדבר מכלל מחלוקת, ויש שהחמירו בזה דחשיב בורר שלא לאלתר. עי' בספר שולחן שלמה (סי' שיט סק"ו אות ד' ואות ז') ובספר מאור השבת ח"א (עמ' תפה) ובספר איל משולש (פ"ח סכ"ד, פי"ט סעיפים לב, לג) ובספר חוט שני (ח"ב עמ' ע"ח ד"ה וכן) ובספר אשרי האיש ח"ב (פכ"ה סי"ב) ובשו"ת אז נדברו (ח"ח סי' ו' אות ג'). ע"ש.
ואחר שבכל הנידונים האמורים לעיל לענ"ד יש לצדד להקל, גם אם למעשה יש להחמיר בנידונים הנ"ל, מ"מ בנ"ד בודאי שיש להקל לברור את המזלג אם ישתמש בו איזה שימוש, אף שאינו לצורך אכילה, אלא אף לטלטל בו איזה דבר וכיוצא בזה. והוא מצוי שיש איזה דבר להזיז ע"י המזלג. והוי שפיר הוצאה לצורך שימוש לאלתר.
ויהי רצון שיזכה לחבר חיבורים רבים וחשובים מתוך שפע ברכה והצלחה, נחת שלוה ושמחה. אמן.
ביקרא דאורייתא
יצחק מאזוז ס"ט
♦ ♦ ♦