היתרי לישה בשבת

✍️ הרב ישי שוב | 📰 גיליון נה [אב התשפ''א]

הרב ישי שוב
יד בנימין

איתא בגמ' (קנה:) תנו רבנן: אין גובלין את הקלי ויש אומרים גובלין. מאן יש אומרים אמר רב חסדא: רבי יוסי ברבי יהודה היא. והני מילי הוא דמשני. היכי משני אמר רב חסדא על יד על יד, ע"כ. וכתב רש"י: ר' יוסי בר יהודה היא - דאי רבי לא מהני ליה שינוי דמנתינת מים מיחייב אפילו במידי דלאו בר גיבול, כדאמרינן גבי מורסן, אבל לר' יוסי בר יהודה דאמר עד שיגבל הכא גובלין כלאחר יד, כדמפרש ואזיל, והני מילי הוא דקא משני, ע"כ. ונראה מדבריו שהגיבול האמור בברייתא כולל גם את נתינת המים וגם את פעולת הגיבול (כלומר הערבוב), ובניגוד למשנה שאמרה 'נותנים מים למורסן אבל לא גובלים', שהגיבול לא כולל את נתינת המים. ומבואר מדבריו שלרבי לא יכול להיות היתר בשינוי כיון שהאדם מתחייב כבר בנתינת המים. והיינו, שדברי הברייתא שגובלים את הקלי כולל גם את נתינת המים, דאם בברייתא לא כלול גם השלב של נתינת המים לא מובן מדוע לרבי לא יועיל שינוי בגיבול. ואדרבה, לכאורה לשיטתו הגיבול צריך להיות קל מלדעת ריב"י, כיון שהאדם כבר התחייב בנתינת המים. וגם לא ברור לשון רש"י שמנתינת מים מחייב אם לא מדובר בברייתא שגם נותן את המים.
ולפי"ז נראה בדעת רש"י שהשינוי נעשה אחרי נתינת המים ולא קודם לכן, דהיינו שנותנים מים בכלי שבו נמצא כל הקמח שמכין, ואז מוציא מעט ומגבל בפנ"ע וחוזר חלילה.
♦

ביאור השינוי במעט מעט לדעת רש"י והערה על הביאור

ונראה שהסיבה שכשהאדם עושה באופן הזה חשיב שינוי היא שכשהוא מגבל באופן הזה החתיכות לא מתגבלות כדבעי, והיחסיות בין הקמח לנוזלים פחות טובה. ואין זה דומה למי שיניח בכלי תערובת של אוכל ופסולת ואז יוציא מהכלי כמות קטנה לכלי קטן אחר ויברור שם, דזה לא חשיב שינוי.
ולפי"ז נראה בסברא שלא יועיל לחלק את הקמח לקבוצות קטנות ואח"כ לתת בהם את הנוזל. ובאמת שמוכרחים לומר כן, דרק כך יובן מדוע לפי רבי א"א לשנות, דאם היה מועיל ללוש מעט מעט גם באופן הזה לא מובן מדוע לפי רבי לא חשיב שינוי, דמדוע דווקא הגיבול בכלי קטן נחשב שינוי ואילו נתינת מים בכלי קטן לא חשיב שינוי.
אמנם, בסמוך יתבאר הסבר תלמיד הרמב"ן, שמניח שמעשה הגיבול של מעט מעט הוא שינוי, כלומר גם אם יעשה כך במכוון ובכלי קטן. ובכל זאת הוא מסביר מדוע לרבי לא נחשב שינוי בזה שהאדם נותן מים לכלי קטן. ואין לנו ראיה שרש"י לא סובר כמותו, דאמנם מצד אחד משמע ברש"י שיש סברא ברורה מדוע אין לרבי שינוי, וזה מובן לפי ההסבר הנ"ל. אך ייתכן שכל דברי תלמיד הרמב"ן היו פשוטים לרש"י, ולכן סתם שלרבי לא מהני שינוי בגיבול כי האדם מתחייב כבר בנתינת המים.
ונראה שיש גם רווח להסבר תלמיד הרמב"ן, דפשט הגמ' שמגבל מעט מעט היינו שלוקח מעט קמח ומגבל אותו, ולא רק באופן שנותן את המים לכל הכמות, ורק פעולת הגיבול נעשית בכמות קטנה. ועוד, שיוצא לפי ההסבר הנ"ל ברש"י שאם האדם רוצה מלכתחילה לגבל כמות קטנה הוא אינו יכול, וזה לא מרווח.
♦

ביאור תלמיד הרמב"ן לשינוי מעט מעט

ותלמיד הרמב"ן כתב וז"ל: מאן יש אומרים אר"ח ר' יוסי בר' יהודה היא וה"מ הוא דמשני. אבל לרבי דס"ל דנתינת מים זה גיבול לא שריא כלל, דהא א"א לשנויי, שכל נתינת מים אחת, ואין גובלין דקתני אף נתינת מים בכלל, אבל לריבר"י דלא מחייב אלא בגיבול אפשר לה לשנויי על יד על יד שאע"פ שהוא מגבל כל צרכו אין דרך גיבול בכך שאין דרכו אלא במרובה, ע"כ. ומפשטות דבריו משמע שכיון שרגילים לגבל כמות מרובה ואילו אדם זה מגבל כמות קטנה, זה נחשב שינוי. והדברים צריכים ביאור, דהיכן שמענו ששינוי מתקיים בזה שעושים כמות יותר מועטת. אמנם כאן אין דרכו אלא במרובה, אך אכתי בסברא לא ברור כ"כ, דנראה שעצם עשיית כמות קטנה לא חשובה שינוי, ולכן בדברים שהדרך לעשותם בכמות קטנה יש איסור דאו'. וא"כ מה בכך שהדרך היא לעשות בכמות גדולה, סו"ס הפעולה עצמה היא לכאורה אותה פעולה ואין כאן אלא הבדל בכמות. ובכל השינויים שמצאנו בחז"ל מדובר שהפעולה עצמה היא שונה ולא רק בכמות.
ולכאורה לפי דברי תלמיד הרמב"ן יכולים לעלות חידושים מופלגים, דמי שיבשל לדוג' כמות מאוד מועטת של אורז, מה שאין דרך בני אדם לבשל, לא יהיה חייב מה"ת. ויעויין גם שבת עד ע"א.
♦

קושי בהבנת החילוק בין נתינת המים לגיבול

והנה אם נבין את דברי תלמיד הרמב"ן כפשוטם, שעצם זה שהאדם עושה כמות קטנה ממה שרגיל לעשות נחשב שינוי, לכאורה לא מובן מדוע לפי רבי אין שינוי בכך שהאדם מכין קטנה יותר, ומה בכך שהוא סובר שיש לחייב בנתינת המים, וצ"ע.
♦

אפשרות לביאור תלמיד הרמב"ן

ואפשר לבאר את תלמיד הרמב"ן באופן אחר, שאין כוונתו לומר שכל דבר שרגילים להכין אותו בכמות גדולה ואילו אדם מכין אותו כעת בכמות קטנה נחשב שינוי. והסיבה שבניד"ד נחשב שינוי היא מפני שמעשה הלישה הוא שונה בין לישה בכמות גדולה ללישה בכמות קטנה, דמלאכת לש, בשונה משאר המלאכות, נעשית בכל הכמות ביחד, שהופך את כל הנפרד לדבר אחד. וזאת, בניגוד למבשל לדוג', שאף אם אדם יבשל סיר אורז ביחד, כל גרגיר מתבשל בפנ"ע, והוא במקרה נמצא ביחד עם הגרגיר השני, וכן בשאר המלאכות. ונמצא שכשהאדם לש כמות קטנה ממה שרגילים ללוש הלישה עצמה היא שונה, ואף יתכן שהיא נעשית בראשי אצבעותיו וכיו"ב, ולכן היא חשובה שינוי. ולכן דווקא בגיבול מעט מעט חשוב שינוי ולא בנתינת המים, כי המעשה של נתינת המים נעשה באותו אופן בדיוק.
♦

דברי הריטב"א

והריטב"א כתב שהנידון בגיבול בקמח קלי אינו מה"ת, דדינו כמו מורסן ויעויין במאמרי בגיליון נג במה שהתבאר בדעתו. וכתב שמפני שהוא לא מה"ת התירו לגבל בשינוי, ומבואר שס"ל שאם היה איסור דאו' בגיבול לא היו מתירים בשינוי. וכאמור לעיל, לדעת ראשונים אחרים יש איסור דאו' בגיבול מורסן, ובפשטות גם בקמח קלי, וכן משמע ברש"י (ד"ה ר' יוסי).
ובביאור מהו השינוי במעט מעט כתב הריטב"א וז"ל: ואמרינן היכי משני אמר רב חסדא על יד על יד. פירוש שמגבל מעט מעט ואוכל לשעתו ולא יגבל הרבה ביחד, ע"כ. ולא ברור האם הריטב"א יודה לסיוג של תלמיד הרמב"ן, שאין ההיתר אלא בדבר שדרכו לעשות במרובה. ואם לא יודה לו לכאורה לא ברור מדוע נחשב שינוי, וצ"ע.
♦

נראה מהריטב"א שהשינוי חשיב שינוי גמור

והיה מקום לחדש בדעת הריטב"א שמדאו' מעט מעט לא חשיב שינוי, ורק מדרבנן הוא מעין שינוי ושלא יעשה כדרך שעושה בחול. ויש בזה דוחק בפשטות דברי הגמ', שנוקטת לשון של שינוי ומשמע שהוא שינוי אמיתי^[3], והריטב"א סותם בזה ויותר משמע שהוא שינוי גמור.
ובהמשך דבריו כתב הריטב"א לגבי השינוי בסדר נתינת החומרים שאומרת הגמ' לגבי עיסה רכה שאפשר שגם ריב"י יודה לזה, וז"ל: אבל י"ל דאפילו ר' יוסי בר יהודה דשרי גיבול בשינוי דלעיל מודה דבעינן בשתית רכה שינוי כל דהוא שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, ע"כ. ומבואר שהשינוי בסדר נתינת החומרים אינו שינוי אמיתי אלא 'שינוי כל דהו', ורק כדי שלא יהיה כדרך שעושה בחול, ויתבאר בזה עוד לקמן. ונראה בדבריו שדווקא השינוי בסדר נתינת החומרים הוא 'שינוי כל דהו', אך השינוי דמעט מעט אינו שינוי כל דהו אלא שינוי גמור.

דברי הריטב"א בכך שאוכל לשעתו

והנה צריך להבין מה שכתב הריטב"א 'שמגבל מעט מעט ואוכל לשעתו', ומעין זה כתב בהמשך דבריו: 'יגבל כדרכו מעט מעט ואוכל'. והמשמעות ש'אוכל לשעתו' היא שהאדם אוכל בסמוך לגיבול. וצריך להבין מה בא הריטב"א לומר בזה, דלכאורה נראה ברור שלא שייך כאן לאלתר, דהגמ' נוקטת לשון של שינוי, ולאלתר אינו עניין של שינוי. ועוד, שאם היה כאן היתר של לאלתר, לא ברור מדוע לרבי א"א להתיר.
ואולי כוונת הריטב"א היא שצריך לאכול את הכמות המועטת שהכין קודם שיכין כמות מועטת נוספת, דחלק מהשינוי הוא שהאדם לא מכין את כל מה שנצרך לו ואז אוכל, אלא מכין מעט ואוכל.
אך הדבר לא ברור בסברא, דבד"כ שינוי נמדד בפעולה עצמה של המלאכה, ולפי"ז יוצא שלא די בעצם זה שהוא עושה מעט, ואם הוא יעשה כמה פעמים מעט לא חשיב שינוי, ודווקא כשאוכל בינתיים חשיב שינוי, ולא נראה. ועוד קשה בפשט הגמ' שמתירה מעט מעט, ואין רמז לכך שההיתר הוא דווקא באופן שאוכל באמצע. ועוד, שיוצא לפירוש זה שאם מראש בא להכין כמות מועטת ולאכול לא נחשב שינוי, כיון שהוא לא מחלק את מה שרוצה לאכול לכמה כמויות קטנות יותר, ולא נראה לומר כן.
וצ"ע לפי"ז מה כוונת הריטב"א^[4].
♦

סיכום הדיון בדעת הריטב"א

ועלה בידינו שלא התבאר בדברי הריטב"א מדוע מעט חשוב שינוי. עוד משמע בדבריו שיש צורך לאכול לאלתר, ולא התברר מדוע יש צורך כזה.
♦

דברי הגמרא בלישת עיסה רכה בשינוי

ובהמשך הגמ' נאמר: ושוין שבוחשין את השתית בשבת ושותים זיתום המצרי. והאמרת אין גובלין, לא קשיא הא בעבה, הא ברכה. והני מילי הוא דמשני. היכי משני, אמר רב יוסף בחול נותן את החומץ ואחר כך נותן את השתית, בשבת נותן את השתית ואחר כך נותן את החומץ ע"כ. ומבואר שהגמ' משווה בין קלי לשתית, ובין גיבול לבחישה, ורש"י (ד"ה שבוחשין) כתב שבחישה היינו גיבול. וברש"י (ד"ה קלי) ובהרבה ראשונים מבואר שקלי הוא שתית, וכן מבואר בגמ' (ע"ז לח:) וז"ל: אמר רב תרי מיני שתיתאה שדר ברזילי הגלעדי לדוד, דכתיב: משכב וספות וכלי יוצר חטים ושעורים וקמח וקלי ופול ועדשים וקלי, ע"כ. ולפי"ז יוצא לכאורה שרבי מחלק בין עיסה רכה לעבה בקלי שדברו עליו ברישא.
♦

קושי בשינוי לשון הברייתא בין הרישא לסיפא

ולכאורה קשה, מדוע הברייתא אומרת ששוין שבוחשים את השתית, ולא אומרת שבוחשים בקלי, וצ"ע. ועוד קצת קשה, שיוצא שהברייתא מגומגמת מאוד, דהיא פותחת בכך שלדעת רבי אסור לגבל קלי ומסיימת בכך שכו"ע מודו שמותר לגבל קלי, ולא מבארת את דבריה, והכוונה היא שמדובר בקלי רך. וצריך לומר שבאמת הברייתא מגומגמת וזו ממש שאלת הגמ' 'והא אמרת רישא אין גובלין'. עוד אפשר קצת ליישב שבלשון בוחשים כוונת הברייתא לרמז לכך שהעיסה רכה שמתאים יותר הלשון בחישה (וכ"כ במיוחס לר"ן, והתוס' בברכות לח.), והגמ' בתחילה לא הבינה כך וסברה שלבחוש כולל גם בלילה עבה, וצ"ב^[5].
♦

ביאור הגמ' שנותן את השתית ואח"כ את החומץ

והנה, בתיאור מעשה ההכנה של העיסה רכה נאמר 'נותן את השתית ואחר כך נותן את החומץ', ורש"י כתב לתאר את הקלי בזה"ל: קמח של תבואה שנתייבשה כשהן קליות בתנור, ואותו קמח לעולם מתוק, והוא קמחא דאבשונא, ועושין ממנו שתיתא משמן ומים ומלח שמערבין בו, ע"כ. ומבואר בדבריו שהשתיתא הוא התוצר שמכינים מהקמח קלי, ולא הקמח עצמו. וכן מתבאר במקומות אחרים בחז"ל שכשאומרים שתית הכוונה לתוצר, ולא מצאנו שקורים לקמח שתית^[6]. ועוד מבואר בדבריו שבקמח קלי נותנים שמן מים ומלח, ולא כתב שנותנים חומץ. ולפי"ז לכאורה נראה שמדובר שנותן עיסת שתיתא, שנעשית מקמח מעורב במים שמן ומלח, ומוסיף לה חומץ, ואין הכוונה שנותן קמח קלי ונותן בו חומץ^[7]. ולהבנה זו יש להסתפק האם מה שאמרו שמותר 'ברכה', הכוונה היא שהאדם נותן את החומץ לעיסה שהיא כבר רכה, או שלא דנים מה מצב העיסה שבה נותן את החומץ, אלא דנים מה הוא מתכנן לעשות, כלומר, שאם הוא בא לעשות רכה, דהיינו להוסיף הרבה חומץ עד שיעשה רך, מותר. ובמה שאמרו 'הא בעבה' מוכרחים לומר שדנים במה שהוא מתכנן להכין, כיון שמדובר על 'קלי', שבפשטות הוא קמח, ולא מדובר בעיסה.
♦

אפשרות ליישוב הקושי לעיל לפי הבנה זו

ולפי הבנה זו אפשר ליישב את מה שהוקשה לעיל מדוע הברייתא אומרת שבוחשים את השתית ולא אומרת שבוחשים את הקלי, כיון שמדובר בברייתא על כך שהאדם בוחש את העיסה, ובניגוד לרישא שהוא מגבל קמח. אמנם הסבר זה מיישב את הדברים רק לפי ההבנה שכוונת הגמ' 'הא ברכה' היא שנותן חומץ לתוך עיסה רכה, אך להבנה שהכוונה שנותן חומץ בעיסה עבה ע"מ לעשותה עיסה רכה, אכתי קשה מדוע עברה הברייתא לדבר על שתית שעושה אותה מעבה לרכה, ולא כמו ברישא שעושה את הקמח לרך. אם לא שנאמר שלא שייך להתיר לתת מים בכמות גדולה לקמח, דיש שלב שנעשית עבה עד שנעשית רכה, אך אז לא ברור מדוע מותר לתת מים בעיסה עבה לעשותה רכה ולא נחוש לאותה בעיה. וצ"ב.
♦

חידוש במלאכת לש להבנה זו

והנה, לפי הבנה זו עולה חידוש גדול במלאכת לש, דמתבאר שלא התיר רבי לתת חומץ בעיסה עבה, ולכאורה יש מקום גדול לומר שהוספה של משקה לעיסה מגובלת כדבעי אינו שייך למלאכת לש, שעניינה הוא האיחוד והדיבוק של היבש ע"י הנוזל, ובאופן הזה נעשית פעולה הפוכה מלש, וכבר העלה סברא זו הבה"ל (שכא סט"ו ד"ה יכול). וגם להבנה שהתבארה בסימן הקודם, שמהות מלאכת לש היא השינוי שנוצר ע"י הנוזל, יש מקום לומר ששינוי זה שהעיסה נעשית מעיסה עבה לעיסה רכה יותר לא חשיב שינוי ולא הוי לש.
♦

בדברי הראשונים מבואר שהם הבינו ששתית הכוונה לקמח

אולם בדברי כל הראשונים מבואר שהם הבינו לא כך, ומיירי שהאדם נותן את החומץ לתוך הקמח. המאירי כתב^[8]: 'ובשבת צריך ליתן את הקמח תחלה ואח"כ נותן את החומץ'. הר"ח כתב^[9]: 'ודברי הכל מותר לבחוש בשבת והוא נתינת השתית שהוא הקליא בכלי ואחר כך יתן בו חומץ', ומבואר בדבריו שהשתית היא הקלי, ומשמע שמדובר בקמח, וכן משמע גם בהמשך דבריו יע"ש. הריבב"ן כתב: 'שבוחשין את השתית. בתרווד, דהיינו גובלין קמח קליות'. המיוחס לר"ן כתב: 'ושוין שבוחשין את השתית. פירוש שמערבין את השתית שהוא קמח'. וכן משמע בר"י מלוניל יעוי"ש. והרי"ד כתב: 'פירוש מערבין קמח הקלי עם שמן ומים ומלח בתרווד שאין זה גיבול', ומעי"ז כתב הריטב"א (וכנראה שיש ט"ס בדבריו ע"ש). ומבואר בדבריו שמדובר בקמח. אמנם לא ברור איך הוא הבין את המשך הגמ' שאומרת שנותנים חומץ, ולא מדברת על השמן והמים והמלח, אך מסתבר שהוא יבאר כראשונים הנ"ל, שנותן חומץ בתוך הקמח. ויעויין ברמב"ם (שבת פכ"א הל"ג) שמבואר בדבריו כראשונים שמדובר שנותן חומץ לקמח (אלא שיש לו שיטה שונה בסוגיה, ויתבאר בהמשך אי"ה).
♦

הערה על הבנה הראשונים

וקצת קשה על הבנה זו מדוע הגמ' אומרת נותן את השתית ואח"כ נותן את החומץ, היה לה לומר נותן את הקמח ואח"כ את החומץ, דכאמור לעיל לא מצאנו בחז"ל שקוראים לקמח שתית, וצ"ב. ועוד קצת קשה מדוע הגמ' אומרת שנותן חומץ ולא מים, דכאמור לעיל, רש"י לא ציין שנותנים בקמח חומץ, אלא רק מים שמן ומלח. ובשלמא אם נאמר שמדובר שנותן לעיסה, מובן, דהעיסה כבר מעורבת במים ובשמן ובמלח, ואח"כ כנראה היו מוסיפים לה חומץ.
אמנם המאירי כתב בתיאור השתית שהיו נותנים בו חומץ, שלא כרש"י, אמנם לא ברור מדוע דברו דווקא על החומץ ולא על המים, אך אין זה קשה כ"כ^[10].
♦

הערה על ההבנה הראשונה

אמנם גם על ההבנה הראשונה שמדובר שנותן חומץ לעיסה מגובלת יש להעיר שקצת קשה מדוע הגמ' שואלת 'והא אמרת אין גובלים', הרי בסברא יש מקום גדול לחלק בין נתינת מים לקמח לנתינת מים לעיסה מגובלת. ואף שיש מקום לחדש שגם בזה שייך לש, לא ברור מדוע הוא פשיטא לגמ' עד שהיא מקשה כן ומעמידה את הסיפא בעיסה רכה, וצ"ב.
♦

סיכום

ולפי האמור עולה שמדברי כל הראשונים מבואר שההיתר של עיסה רכה מיירי במציאות שהאדם נותן נוזל לתוך לקמח באופן שיוצר עיסה רכה, ולא במציאות שיש עיסה עבה שהאדם נותן בה נוזל לעשותה רכה, או שיש כבר עיסה רכה. ודברי רש"י סתומים בסוגייה וקשה להכריע בדעתו שהוא הבין אחרת משאר הראשונים, ועל כן יש להבין את הדברים כדברי הראשונים.
ולא התבאר כעת שינוי הלשון בין קלי לשתית, ויעויין בהמשך מה שיתבאר בזה בשיטת הרמב"ם.
♦

קושי בהבנת אופן ההכנה של עיסה רכה לפי הסבר הראשונים

והנה לפי"ד הראשונים שעיסה רכה היינו שהאדם נותן כמות גדולה של נוזל בתוך קמח, צריך להבין באיזה אופן הוא נותן את הנוזל כך שמותר לרבי, דלכאורה כל עיסה רכה בתחילתה נעשית עבה, וכיון שרבי מחייב כבר בנתינת המים, יתחייב בשלב הראשון.
והיה מקום לומר שאין רבי מחייב מיד בנתינת המים, דכמו שמצינו לגבי שריית סממנים שמתואר במשנה (יז:) שעובר זמן מנתינתם במים עד שנעשית המלאכה כך גם בקמח, ולפי"ז אין לחוש לשלב שהעיסה נעשית עבה. אך נראה שא"א לומר כן, דאם רבי לא היה מחייב מיד בנתינת המים בקמח לא מובן מדוע אמר רב חסדא שאין לרבי היתר בעיסה עבה בשינוי של מעט מעט, דבשלמא אם מיד בנתינת המים יש חיוב מובן מדוע א"א להתיר, כיון שהאדם מתחייב קודם שהוא משנה. אך אם החיוב לא קורה מיד בנתינת המים אלא רק אח"כ, אפשר להתיר גם לרבי ע"י זה שהאדם ייתן את המים, ומיד, עוד קודם שקרתה המלאכה, יערבב^[11], ונמצא שהגיבול עצמו נעשה בשינוי. [ובדוחק יש לדחות ולומר שלא התירו לרבי, מגזירה שמא לא יערבב מיד]. אמנם יש קצת לפלפל האם נכון הדבר שזה שאחרי נתינת המים גיבל בשינוי, יפקיע את מה שהיה אמור להתחייב אם לא היה מגבל כלל.
אך קושטא דמילתא נראה שיש חילוק בין קמח לסממנים, דהמלאכה בסממנים היא שנימוחים במים, ודבר זה לא קורה מיד, ואילו בקמח המלאכה היא בכך שהמים מדביקים את חלקיקי הקמח זה לזה, ודבר זה קורה מיד בנתינה^[12]. וא"כ צ"ל מהו ההיתר של רבי בעיסה רכה.
וביאר החזו"א (נח סק"ח) שההיתר הוא דווקא באופן שלא מפסיק הקילוח. ועדיין צ"ב דמה מהני בזה, סו"ס תוכ"ד הקילוח נעשה עבה ורק אח"כ נהיה רך. וביאר החזו"א: 'כל זמן שלא פסק קילוח המים לא חשיבא מלאכה', והעניין צריך ביאור גדול, מדוע שהמלאכה תעשה באותו רגע שהמים פוסקים.
ולכאורה אפשר לבאר באופן אחר, שמדובר שהאדם לא נותן מים בקילוח אלא בבת אחת שופך כמות גדולה. ובאמת אם הוא ייתן בקילוח יהיה אסור גם כשהוא נותן באופן רצוף.
ולכאורה בין להסבר החזו"א ובין להסבר הזה הדברים לא מרווחים בפשט הגמ', שסותמת להתיר עיסה רכה וסומכת שנבין שכל ההיתר הוא באופן משונה ומסוים, ולא טורחת לבאר זאת. וצ"ע. וקושי זה לא קיים לפי ההבנה לעיל שהיתר הגמ' הוא שנותן חומץ בתוך עיסה שהיא כבר רכה.
♦

ביאור השינוי בסדר נתינת החומרים

וצריך להבין מדוע רבי מתיר לשנות בסדר נתינת החומרים דווקא בעיסה רכה ולא בעבה, ויתירה מזו, קשה מניין לגמ' שרבי אסר לגבל עבה ומי שהתיר זה רק ריב"י, והתבאר לעיל שהסיבה לכך היא מפני שלרבי א"א לשנות בנתינת המים. ולכאורה צריך לומר ששינוי בסדר נתינת החומרים אינו שינוי גמור אלא רק שינוי מהדרך שעושה בחול^[13]. וכן מבואר בריטב"א שהוב"ל. וכ"כ תרומ"ה (סימן נג).
♦

דברי הגמרא בלישת מורסן בשינוי

ובמשנה נאמר שמותר לתת מים במורסן ואסור לגבל, והתבאר בגמ' שההיתר נכון לדעת ריב"י ולא לדעת רבי והתבאר בהרחבה בסימן הקודם. ובהמשך הגמ' נאמר: לוי בריה דרב הונא בר חייא אשכחיה לגבלא דבי נשיה דקא גביל וספי ליה לתוריה, בטש ביה. אתא אבוה אשכחיה, אמר ליה הכי אמר אבוה דאמך משמיה דרב, ומנו רבי ירמיה בר אבא גובלין ולא מספין. ודלא לקיט בלישניה מהלקיטין ליה. והני מילי הוא דמשני. היכי משני אמר רב יימר בר שלמיא משמיה דאביי שתי וערב^[14]. והא לא מערב שפיר, אמר רב יהודה מנערו לכלי, ע"כ. וביאר רש"י שנידון הגמ' הוא לגבי גיבול מורסן, וכן מבואר בשאר הראשונים. ובביאור העובדא ביאר רש"י שהגבל גיבל בשינוי, ולוי בעט בו מפני שבמשנה נאמר שאסור לגבל, ואביו חידש בשם רב שמותר לגבל בשינוי, ונמצא שלא בעט בו כדין^[15].
♦

ביאור המשנה להבנה זו

ולפי"ז נראה שרב חידש שכוונת המשנה שאסור לגבל היינו בלי שינוי, אך בשינוי מותר. וכ"כ הר"ן (על הרי"ף) והריטב"א. ויש להעיר שלפי"ז עולה שהברייתא אמרה שאסור לגבל את הקלי וי"א גובלים הכוונה בשינוי, ואילו המשנה שאמרה בסתמא שאין גובלים הכוונה בלי שינוי, אך בשינוי מותר. וק"ק מדוע המשנה לא התירה ג"כ לגבל בשינוי כמו הברייתא, ורק סתמא שאסור לגבל בלי שינוי.
♦

שיטת הרמב"ן שהיתר שינוי במורסן נאמר לשוורים ולא לתרנגולים

והרמב"ן (במלחמות) כתב שאין להתיר לגבל בשינוי אלא לשוורים ולא לתרנגולים, ושלא כדברי הראשונים הנ"ל. ולא ביאר את הטעם. ומבואר שהוא הבין שדברי רב שמותר לגבל בשינוי אמורים דווקא לגבי שוורים, וצריך להבין מניין למד כן. ונראה שטעמו הוא מפני הקושי שהועלה לעיל, שהמשנה סתמה שאין להתיר לגבל, ומשמע שהוא אפילו בשינוי, ולכן הוא הבין שההיתר לגבל בשינוי אמור לשוורים והמשנה מיירי בתרנגולים. ולשון המשנה היא: ואין מאמירין את העגלים, אבל מלעיטין. ומהלקטין לתרנגולין. ונותנין מים למורסן, אבל לא גובלין, ע"כ. ולא ברור מדוע להבין שהמשנה מדברת על תרנגולים דווקא ולא על שוורים, וצ"ב. ואולי הבין הרמב"ן שפשט המשנה באמת מיירי גם לשוורים, אך רב מחדש ומעמיד את המשנה שמיירי רק לתרנגולים ולא לשוורים. וכנראה העמדה זו נוחה יותר מאשר להעמיד את המשנה שמיירי בלי שינוי והמשנה השמיטה את ההיתר לשנות, בפרט שבברייתא רואים שהיא כן מתייחסת להיתר שינוי, וכנזכר לעיל. ועדיין צריך להבין איך למד הרמב"ן בדברי רב שמיירי בשוורים, וכנראה שהוא למד כן מסיום דברי רב 'דלא לקיט בלישניה מהלקיטין ליה', וביאר רש"י: 'עגל קטן שעדיין לא לומד לאכול'. ומבואר שבסיום דבריו רב מדבר בסתימה על שור קטן, ואם הרישא הייתה אמורה גם על תרנגולים היה רב צריך לומר 'עגל שלא לקיט בלישניה'.
♦

חילוק תלמיד הרמב"ן בין אדם לתרנגולים בשינוי של מעט מעט

וצריך להבין מדוע התירו לגבל בשינוי לשוורים ולא לתרנגולים, וכתב תלמיד הרמב"ן וז"ל: וא"ת וכיון דיש אומרים דאמרי גובלין היינו ריבר"י דקא שרי במשנה, היכי מוקמינן לה למתניתין דקתני אבל לא גובלין כריבר"י, ואיכא למימר במורסן לתרנגולין ליכא למישרי בשינוי, חדא דכל גיבול לתרנגולין הוי כי אורחיה שאין צריכין גיבול שלם שהתרנגולין עצמן מגבלין אותו ע"י ניקור, ועוד דכיון דלא צריכי גיבול לא טרחינן בכדי, ע"כ. ומבואר בדבריו שתי סיבות להחמיר בתרנגולים יותר מאדם, וטעמו השני מובן בפשיטות, שכיון שהתרנגולים לא צריכים את הגיבול לא התירו להם את הגיבול^[16]. אך טעמו הראשון צריך ביאור, ופשטות דבריו משמע שהשינוי עליו הוא דן מביא לכך שהגיבול אינו 'שלם', כלומר שאינו גיבול מעולה. וטוען תלמיד הרמב"ן שכיון שהתרנגולים לא צריכים גיבול שלם נמצא שגם כשהאדם מגבל בשינוי ולא עושה גיבול שלם לא הוי שינוי.
♦

קושי בהבנת תלמיד הרמב"ן

ולכאורה לא מובן מדוע הגיבול בשינוי מביא לכך שהגיבול הוא לא גיבול שלם, דבפשטות דנים על שינוי באופן שעושה מעט מעט, דזה השינוי שהותר בברייתא לגבי קלי. ויתירה מזו, ברמב"ן בהמשך דבריו מבואר להדיא ששינוי של מעט מעט מביא תוצאה מעולה, ורק שינוי של שתי וערב מביא לתוצאה גרועה, וצ"ע. ועוד יש להעיר שגם אם הגיבול של מעט מעט היה מביא לשינוי באיכות, בסברא נראה לומר שאין זה משנה למי מכינים את המורסן, דכיון שהוא גיבול גרוע הוי שינוי, וצ"ב.
עוד יש להעיר שלכאורה קושיית הרמב"ן אינה קושיה לשיטתו, דמבואר בהמשך דבריו שהוא מחלק בין אדם לבע"ח, או בין מורסן לקלי, כך שלגבל קלי לאדם קל יותר מאשר לגבל מורסן לבע"ח (ויתבאר בסמוך). וא"כ לק"מ מדוע המשנה אסרה לגבל מורסן לתרנגולים, ולא צריך להגיע לשני החילוקים שכתב.
♦

חילוק תלמיד הרמב"ן בין שוורים לתרנגולים בשינוי של שתי וערב

ובהמשך דבריו כתב תלמיד הרמב"ן שאין להתיר לשוורים אלא שתי וערב, שבגיבול זה לא מגבל כל צרכו, כלומר שהמורסן לא מתגבל באופן איכותי. וכתב וז"ל: והעולה מן הסוגיא כך הוא ששלשה דינין יש בגיבול, לתרנגולין ולשוורין ולאדם, לתרנגולין כל גיבול אסור מפני שאין צריכין גיבול שלם, ע"כ. ומבואר שהוא חזר על טעמו הראשון הנ"ל, שא"א לשנות לתרנגולים. אך בדבריו כאן נראה שהוא דן בגיבול של שתי וערב ולא בגיבול של מעט מעט, דקודם לכן הוא ביאר שאין היתר מעט מעט אלא לאדם ולא לבע"ח, או שאין היתר מעט מעט אלא בקמח קלי ולא במורסן.
ולפי"ז נראה (מהשוואת תחילת דבריו וסוף דבריו) שלדעת תלמיד הרמב"ן יש שני טעמים מדוע אין להתיר גיבול של שתי וערב בתרנגולים: א. כיון ששינוי של שתי וערב לא נחשב שינוי. ב. כיון שאין צריך את הגיבול והוי טרחא בכדי.
♦

היחס בין לישת קמח קלי מעט מעט ללישת מורסן שתי וערב

והנה צריך להבין מדוע הגמ' מביאה שינויים שונים בקמח קלי ובמורסן, ומצינו בזה שני דרכים בראשונים - הרמב"ן במלחמות כתב וז"ל: והיינו ודאי תריצתא דשמעתא דגיבול מורסן לתרנגולין לעולם אסור, קלי ושתית לאדם מותר ע"י שינוי ואף על פי שמגבל כל צרכו וממרס ביד, מורסן לשוורים היינו דרב ירמיה ומותר בשאינו מגבל כל צרכו אלא שתי וערב דלא מערב שפיר וחוזר ומנערו לכלי, ע"כ. ומבואר בדבריו שלאדם התירו גיבול כל צרכו ובשוורים לא התירו. ומבואר בדבריו שההיתר של מעט מעט הוא היתר גדול יותר מההיתר של שתי וערבטו, ונראה שבקמח קלי הוא יתיר לעשות שתי וערב.^[17]
ותלמיד הרמב"ן כתב את הדברים ביתר ביאור וז"ל: היכי משני אמר רב יימר בר שלמיא שתי וערב. בכאן התיר במרובה בשינוי שלא יגבל כל צרכו אבל לגבל כל צרכו אסור אפילו על יד על יד, שאע"פ שהתירו כן בשתית גבי אדם, לא התירו בשוורים. אי משום דעדיף לן למיטרח במאכל אדם יותר ממאכל בהמה, אי משום דשתית לא מתאכל בלא גיבול כל צרכו, אבל מורסן לשוורים מתאכל בלא גיבול כל צרכו, ע"כ. ומבואר בדבריו שיש שני חילוקים בין גיבול קמח קלי בשינוי לגיבול מורסן בשינוי - חילוק אחד הוא שבאופן כללי מתירים יותר לטרוח במאכל אדם מאשר לבהמה, ובגיבול מעט מעט טורח לגבל כדבעי, ולכן אין להתיר אלא לאדם ולא לבהמה. וחילוק שני לא מחלק בין אדם לבהמה אלא בין שתית למורסן, שהשתית נצרך לגיבול כל צרכו ואילו המורסן לא צריך לכך.
♦

מלשון תלמיד הרמב"ן משמע שהוא לא רואה הבדל בין השינויים

ובלשון תלמיד הרמב"ן: 'דעדיף לן למיטרח במאכל אדם יותר ממאכל בהמה' מבואר שהסיבה שלא מתירים לגבל מעט מעט לבהמה אינה מפני שהשינוי במעט מעט הוא שינוי יותר זוטר משתי וערב, כיון שהוא אינו מביא לפגם באיכות, אלא הסיבה היא בגלל עצם זה שהאדם טורח יותר, וראה בהערה לעיל מש"כ בדעת הרמב"ן. וקצת משמע מזה שתלמיד הרמב"ן לא מבחין בין השינויים, דאם הוא היה סבור שהשינוי של מעט מעט הוא שינוי זוטר מדוע לא אמר שזה הטעם שלא התירו לבהמה מעט מעט אלא שתי וערב, ואין בזה הכרח.
♦

קושי בחילוקו השני ע"פ הבנתו שהאיסור הוא משום טרחא

ולכאורה קשה לקבל את הסברו השני, שחז"ל אסרו ללוש לאדם מעט מעט בדבר שלא צריך כל צרכו, והצריכו דווקא שתי וערב, והטעם מצד טרחא, דלא מצינו בחז"ל איסורי טרחא בהכנת מאכלים לאדם, ודווקא לגבי הכנת מאכלים לבהמה מצאנו הגבלות רבות, וצ"ע. אמנם אם ההבנה הייתה שיש חילוק בסוג השינוי, ושינוי של מעט מעט חשוב פחות שינוי, יש מקום לומר שלא התירו אותו אלא במקום צורך.
♦

ספק בדעת תלמיד הרמב"ן בחילוק בין קמח קלי למורסן

ויש להסתפק בדעת תלמיד הרמב"ן מה כוונתו בהבאתו את שני החילוקים. אפשרות אחת היא להבין שכוונתו להביא שני חילוקים שכל אחד מהם עומד בפנ"ע, ואין הוא יודע להכריע מהו החילוק הנכון. אפשרות שניה להבין ששני החילוקים נצרכים כדי להתיר, דהיינו שההיתר בקמח קלי מבוסס על שני גורמים: א. אדם, ב. קמח קלי, דהיינו דבר שנצרך לגיבולו. ונ"מ שאם יהיה מאכל לשוורים שלא יאכל בלי גיבול כדבעי, או שיהיה מאכל לאדם שלא צריך גיבול כל צרכו, יהיה אסור לגבל מעט מעט אלא רק בשתי וערב. ואפשרות שלישית היא ששני החילוקים נצרכים כדי לאסור, דהיינו שהאיסור בשוורים מבוסס של שני גורמים: א. שור, ב. מורסן, דהיינו שאינו נצרך לגיבולו. ונ"מ שאם יהיה מאכל אדם שאין צריך לגבלו כ"כ יהיה מותר, וכן אם יהיה מאכל בהמה שא"א לאכלו בלי גיבול יהיה מותר לגבלו מעט מעט.
♦

דיוק בדברי תלמיד הרמב"ן

ותלמיד הרמב"ן כתב בסוף דבריו וז"ל: והעולה מן הסוגיא כך הוא ששלשה דינין יש בגיבול, לתרנגולין ולשוורין ולאדם, לתרנגולין כל גיבול אסור מפני שאין צריכין גיבול שלם, לשוורים מותר והוא שלא יגבל כל צרכו, לאדם מותר ואף על פי שמגבל כל צרכו והוא שיגבל על יד על יד, ע"כ. ומשמע בדבריו שאין הוא מסופק מהו החילוק, ושלא כאפשרות הראשונה. ומאידך, מכך שהוא סתם שהחילוק הוא בין אדם לשוורים, ולא ציין כלל את הדבר שאותו מגבל, משמע שהוא נוקט את החילוק הראשון שכתב ולא את החילוק השני. ולפי"ז יוצא כמו האפשרות הראשונה ולא כמו האפשרות השניה והשלישית, דהיינו ששני החילוקים עומדים כל אחד בפנ"ע ולא באים ביחד. ולכן לכאורה צריך לומר כאפשרות הראשונה, אלא שבתחילה הוא הסתפק מהו החילוק, ובמסקנת דבריו נקט שהחילוק הוא בין אדם לבהמה, אך הוא דחוק, וצ"ע.
♦

בדברי הרמב"ן משמע שהחילוק הוא בין אדם לשוורים

ולשון הרמב"ן היא: 'קלי ושתית לאדם מותר ע"י שינוי ואף על פי שמגבל כל צרכו', ונראה שלא בכדי הדגיש הרמב"ן שמדובר באדם, דהוא סבר שהתירו דווקא לאדם ולא לבהמה. אמנם מבואר בדבריו שהוא מדבר על קלי ושתית, והיה אפשר לדייק שדווקא קלי ושתית ולא מאכל אחר לאדם, אך נראה שאין זה דיוק, דנראה שהרמב"ן הביא אותם מפני שאלו הדוגמאות שעליהם מדברת הגמרא.
אמנם אין הכרח בזה, דאפשר שמה שכתב הרמב"ן 'לאדם' לא בא להנגיד באופן שיטתי בין אדם לבהמה, אלא לומר שדווקא אדם נצרך לגיבול כל צרכו בקמח קלי, ואם הוא יכין קמח קלי לשוורים יהיה אסור לגבל מעט מעט, כיון שאין הם נצרכים לגיבול כל צרכו. ואכתי יש לטעון שאם יגבל לאדם מאכל שלא צריך גיבול כל צרכו יהיה אסור. אך נראה יותר בסתימת הרמב"ן שאין זה החילוק, אלא חילוק עקרוני בין גיבול לאדם לגיבול לבהמה.
ועוד קצת נוטה בדבריו שהחילוק הוא בין אדם לשוורים ולא בין קמח קלי למורסן, כיון שהחילוק בין קמח קלי למורסן לא ברור מאליו, משא"כ החילוק בין אדם לשוורים, שנראה שזו סברא פשוטה שיש להקל יותר לאדם מאשר שוורים.
♦

שיטת הריטב"א שאין חילוק בין מעט מעט לשתי וערב

והריטב"א כתב בהיתר הגמרא של שתי וערב וז"ל: ומסתברא דלא פליגי הא אדרב חסדא, והאי דהכא כשרוצה לגבל הרבה ביחד ובעי לשנויי כי הכא, ודרב חסדא כשאינו רוצה לעשות הרבה ביחד וכיון שכן יגבל כדרכו מעט מעט ואוכל, ע"כ. ומבואר בדבריו שהוא לא מבדיל בין קמח קלי לאדם לבין מורסן לבהמה, ושלא כדעת הרמב"ן. ויש לדקדק האם דבריו מתיישבים בפשט הגמ'. והנה, מה שכתב שבמורסן מיירי שהוא רוצה לגבל הרבה ביחד אינו מבורר, דלדעת הריטב"א ההיתר במורסן אינו רק לשוורים אלא גם לתרנגולים, כמו שהתבאר לעיל, ולא ברור שתרנגולים בסתמא דמילתא אוכלים כמות מרובה בדווקא, וא"כ מנלן לחדש שהנידון הוא היכא שרוצה לעשות הרבה ביחד. ובמה שכתב לגבי קמח קלי שמדובר כשהוא לא רוצה לעשות הרבה יל"ע, דלא מבואר בריטב"א מהו השיעור של מעט מעט - האם הכוונה לכמות קטנה ממנה שרגיל לאכול לסעודתו או שכולל את כל הכמות, ואם הכוונה לכמות קטנה יותר לכאורה לא נח להעמיד שדברו על אדם שרוצה להכין כמות קטנה ממה שהוא רגיל לאכול בסעודתו. ואם ההבנה היא שהכמות כוללת את הכמות הרגילה שהוא אוכל בסעודתו, ולכן ניתן להניח בפשיטות שהאדם לא רוצה להכין כמות גדולה יותר, לא נח כ"כ מדוע הגמ' אומרת שהוא משני, ומשמע שמכין כמות שלא רגיל להכין בחול, ואם הכמות היא אותה כמות של סעודתו, מדוע ההנחה היא שאדם לא מכין ביום חול את כמות סעודתו, ומכין דווקא יותר מכך.
♦

אפשרות אחרת לביאור הגמרא לדעת הריטב"א

ולכאורה הריטב"א היה יכול לבאר את הדברים בצורה שונה - דניתן לומר שכשדנים במורסן לבהמה שאין צורך בגיבול איכותי לא יטרחו לעשות מעט מעט, אלא יעשו ביחד את הכמות הגדולה אע"פ שלא יתגבל כדבעי. אך כשדנים בקמח קלי לאדם, שבסתמא דמילתא אדם רוצה לאכול מאכל ערב, ומוכן לטרוח בעבור זה, מדברים על השינוי שמביא את התוצאה הטובה יותר, ולכן אמרו את השינוי של מעט מעט ולא שתי וערב.
♦

שיטת הרמב"ם בקצרה

והרמב"ם כתב וז"ל (פכ"א הל"ג): מגבל חייב משום לש, לפיכך אין מגבלין קמח קלי הרבה שמא יבוא ללוש קמח שאינו קלי, ומותר לגבל את הקלי מעט מעט. אבל תבואה שלא הביאה שליש שקלו אותה ואחר כך טחנו אותה טחינה גסה שהרי היא כחול והיא הנקראת שתית מותר לגבל ממנה בחומץ וכיוצא בו הרבה בבת אחת, והוא שיהיה רך אבל קשה אסור מפני שנראה כלש. וצריך לשנות^[18], כיצד נותן את השתית ואחר כך נותן את החומץ, ע"כ. ומשמע בלשון הרמב"ם שההיתר בשינוי מעט מעט הוא כיון שכל האיסור בקמח קלי הוא גזירה אטו קמח, הגזירה היא רק בכמות גדולה, אך כשעושה כמות קטנה לא דומה ללישה רגילה של קמח, שעושים בד"כ בכמות יותר גדולה. והוא הסבר חדש מההסברים שהועלו לעיל מדוע מעט מעט חשיב שינוי.
עוד מבואר ברמב"ם שיש חילוק בין קלי לשתית, וקלי הוא תבואה שהתבשלה לגמרי ונטחנה בצורה דומה לקמח, ושתית היא תבואה שלא הביאה שליש שטחנו אותה טחינה גסה. וההיתר בעיסה רכה אמור דווקא בשתית ולא בקלי, כדמשמע מלשונו: 'אבל תבואה שלא הביאה שליש וכו'', שרק בה קיים ההיתר של עיסה רכה. ונראה שהטעם הוא כיון שהיא לא דומה לקמח כמו קמח קלי. וביתר ביאור נראה לומר שיש שני חששות דרבנן בלישה לדעת הרמב"ם, חשש אחד הוא בתוצאה, שהאדם מכין דבר שדומה לעיסה, וע"י זה שהוא לש הוא יכול להגיע ללישה רגילה. וחשש שני הוא בדבר שאותו לש, ובזה יש לאסור גם אם לא עושה פעולה של לישה. ובקמח קלי קיים גם החשש השני, ולכן לא מהני שעושה עיסה רכה שלא נראית כלש.
♦

ביאור הגמרא

איברא, שבגמ' נראה שאין לחלק בין קלי לשתית, דהגמ' מקשה 'והא אמרת אין גובלין', ומבואר שמשווה בין קלי לשתית. ויתכן שהרמב"ם גרס כגירסת הרי"ד שהגמ' לא מקשה מהרישא לסיפא אלא מקשה מברייתא שאומרת 'אין בוחשים את השתית'. אך הר"ח גרס כגירסא שלפנינו ומסתבר טפי שכך גרס גם הרמב"ם.
ואפשר לבאר שהגמ' סברה שאין לחלק בין קלי לשתית כשמדובר בבלילה עבה, דבעצם זה שהאדם יוצר עיסה עבה יש דמיון ללישה רגילה וגזרו אתו לישה דאו'. וכשביארה הגמ' שמדובר בעיסה רכה הבין הרמב"ם שההיתר נאמר דווקא בשתית ולא בקלי, וטעמו הוא שאם ההיתר היה נכון גם בקלי מדוע הברייתא סיימה בשתית ולא המשיכה לדבר על קלי.
♦

בראשונים משמע שאין חילוק בין קלי לשתית

ובדברי הראשונים לא מצינו חילוק בין קלי לשתית, ולעיל הבאנו דברי ראשונים רבים שכתבו ששתית היינו קלי. ומכמה ראשונים משמע שקלי ושתית הם דברים שונים אך דינם שווה, הרמב"ן במלחמות כתב: 'קלי ושתית לאדם מותר ע"י שינוי', ומבואר שהוא הבין שמדובר בדברים שונים, אך נראה בסתימת דבריו שהוא לא מחלק ביניהם להלכה. והר"ן כתב: דגיבול מורסן לתרנגולין לעולם אסור, קלי ושתית לאדם על יד מותר ואף על פי שמגבל גיבול גמור, וכן בשתית כל שמשנה שנותן את השתית ואחר כך נותן את החומץ נמי שרי' ואפילו טובא וממרס ביד, ע"כ. ומבואר בדבריו שמביא את ההיתר של עיסה רכה בשתית ולא בקלי, ולא ברור האם הוא כותב כך רק מצד שע"ז דברה הגמ' או כי סובר שאין היתר עיסה רכה אלא בשתית. ומכך שקודם הוא כתב היתר של קלי ושתית בשינוי מעט מעט, רואים שהוא מביא גם מה שהגמ' לא אמרה, דלא מבואר בגמ' שמותר לגבל שתית מעט מעט. ואפשר להסיק מזה שהוא נוקט שההיתר של עיסה רכה אמור דווקא בשתית. אך אין זה מוכרח, דבהמשך הגמ' נאמר שבבבל היו גובלים 'שתיתא' כדעת ריב"י, ובהכרח הכוונה לכך שהיו עושים עיסה עבה, דעיסה רכה מותרת גם לרבי. ונמצא שהגמ' עצמה כתבה את ההיתר של מעט מעט גם בשתיתא. ונראה שאם הר"ן היה מחלק ביניהם היה לו לבאר מה הסברא לחלק ביניהם, והוא אפילו לא מבאר מה המציאות השונה ביניהם. סוף דבר, שקשה להכריע מה דעת הר"ן.
♦

לישת שתיתא עבה מעט מעט

ולא מבואר ברמב"ם האם מותר ללוש שתיתא עבה מעט מעט, והוא רק כתב שאסור ללוש עבה. ומסתבר שמותר, דמבואר בדבריו ששתיתא קלה מקמח קלי, ומותר בה עיסה רכה. ובשו"ע (שכא יד) העתיק את לשון הרמב"ם, וכתב המ"ב (סקנ"ו) שיש להתיר ללוש שתיתא מעט מעט.
אך השלט"ג הבין ברמב"ם שאין היתר ללוש מעט מעט, יעי"ש. וגם לשון הרי"ף משמע טפי הכי, וז"ל:
ושוין שבוחשין את השתית בשבת ושותין זיתום המצרי ודוקא ברכה אבל בעבה לא, ע"כ. ומבואר בדבריו שמעמיד את ההיתר בשתית דווקא ברכה ולא בעבה, ומשמע שבעבה אין כל היתר, וכך הבין ההשלמה^[19]. ובדוחק יש לומר שכוונת הרי"ף היא שמה שהתירו לעשות הרבה בשתית, בניגוד לקלי שהתירו דווקא מעט מעט – נכון דווקא ברכה אבל בעבה לא, אך עושה מעט מעט מותר, וצ"ע.
וכאמור לעיל, בגמרא מוכח לכאורה שיש היתר לגבל שתיתא עבה מעט מעט, דמבואר שבבבל היו מגבלים שתיתא כדעת ריב"י ושלא כדעת רבי.
♦

ביאור השינוי בשתי וערב

ובביאור השינוי בשתי וערב כתב רש"י וז"ל: שתי וערב - פעם אחת מוליך המקל שתי, ופעם אחת ערב, ע"כ. ונראה בדבריו שאין היתר אלא לעשות רק פעם אחת שתי ופעם אחת ערב. וכן משמע בלשון הטור (סי' שכד) וז"ל: ומעביר בו במקל פעם אחת שתי ופעם אחת ערב ומערה מכלי אל כלי, ע"כ. וכ"כ עוד ראשונים (תרומה (רכ) סמ"ג (לאוין סה) סמ"ק (רפב) ועוד). וצריך להבין מה השינוי בכך שעושה שתי וערב. אם השינוי הוא בכך שהוא מערבב בצורה שונה, שלא בסיבוב וכדו', קשה מדוע מותר רק פעם אחת. ואם השינוי הוא בעצם זה שמערב רק מעט, מדוע התירו דווקא בשתי וערב.
♦

אפשרות לביאור דברי רש"י

ונראה לומר שלדעת רש"י אין שינוי בעצם זה שעושה שתי וערב ולא מסובב, דגם אם ביום חול לא היו רגילים לערב כך אכתי אין זה שינוי מספיק כדי שיחשב שינוי גמור. ובפרט שלדעת רש"י (ד"ה רבי יוסי) לישת מורסן אסורה מה"ת. ולכן הבין רש"י שהשינוי הוא בכך שהאדם מערב רק מעט. והטעם שזה נחשב שינוי אפשר להבין בשתי אפשרויות, או מפני שעדיין לא התקיימה מלאכת לש, והרי זה דומה לבישול פחות מבן דורסאי שאין בו איסור מה"ת, והוא חצי שיעור באיכות^[20]. או שהתקיימה בזה מלאכת לש, אלא שדבר שרגילים לגבלו כדבעי וגיבל רק מעט הוי שינוי, ופטור.
ובטעם שאמרו שתי וערב נראה להציע שתי אפשרויות בדעתו. יתכן שסבר רש"י שאין שתי וערב בא לאפוקי סיבוב של התרווד פעם אחת, ומה שאמרו שתי וערב הוא מפני שבזה האדם מועיל יותר למורסן מאשר ע"י סיבוב. ויתכן שסבר רש"י שאין היתר אלא רק בשתי וערב ולא בסיבוב, דבסיבוב יש לגזור שמא ישכח ויסובב פעמים נוספים ויגבל גיבול גמור שאסור מה"ת, ולכן התירו רק בשתי וערב שאין הדרך לעשות כך בחול ויזכור שמותר רק פעם אחת.
♦

ביאור הרי"ף לשתי וערב

והרי"ף כתב וז"ל: כלומר מוליך התרווד שתי וערב, אבל אינו ממרס בידו ולא מסבב התרווד, ע"כ. ומעי"ז כתב הרמב"ם^[21]. ומבואר שלא כתב שההיתר הוא רק בפעם אחת, ומשמע שמותר גם פעמים רבות. וכן משמע מכך שהנגיד לשתי וערב שלא ימרס בידו או יסובב את התרוד, משמע שהעיקר שלא ימרס בידו ויסובב התרווד, וכל שעושה שתי וערב מותר. ונראה שהרי"ף הבין שהשינוי הוא בעצם זה שעושה שתי וערב, שאין הדרך לגבל כך, והוא שינוי גמור^[22]. ואין הטעם מצד שלא מתגבל כדבעי. ובאמת מדויק מדבריו שגם ע"י שתי וערב יכול להתערב טוב, כמו שיתבאר בסמוך.
ונראה שלדעת הרי"ף מותר לערב שתי וערב גם בכיוונים אחרים, או לסובב את הקערה, דכאמור משמע מלשונו שהעיקר שלא יסובב או ימרס. וכן נראה מצד הסברא, דכיון שהשינוי הוא בעצם זה שהאדם מערבב בצורה שאינו סיבוב, אין זה משנה אם הוא מסובב את הקערה.
♦

ניסיון להבין מדוע המורסן לא מתערב טוב בשתי וערב

ובגמרא נאמר: היכי משני, אמר רב יימר בר שלמיא משמיה דאביי שתי וערב. והא לא מערב שפיר, אמר רב יהודה מנערו לכלי, ע"כ. ומבואר שע"י השינוי של שתי וערב הוא לא מתערב היטב, והגמרא מציעה שינער לכלי (יתבאר בסמוך), וקשה להבין לפי הרי"ף שיכול לערב שתי וערב כמה שרוצה ולסובב את הקערה, מדוע לא מתערב שפיר, ומדוע לנער לכלי יועיל יותר, וצ"ב. ובאמת הרי"ף כתב: 'ואי לא מערב שפיר מנערו בכלי אחר', דהיינו שלא בהכרח שע"י שתי וערב לא יתערב היטב, ורק יכולה להיות מציאות שלא יתערב היטב. וכ"כ הרמב"ם: 'אם לא נתערב מנערו מכלי לכלי עד שיתערב'. ואולי הם הבינו ששאלת הגמ' 'והא לא מערב שפיר' אין הכוונה באופן מוחלט, אלא שיש מציאויות שלא מתערב שפיר, ודוחק. וגם עדיין לא ברור מה הן המציאויות הללו, דלכאורה לא משנה באיזה גודל וצורה הכלי, כל שעושה פעמים רבות שתי וערב ומסובב את הכלי אמור להגיע לתוצאה דומה לזו שיקבל אם הוא ינער את הכלי.
ואולי אפשר ליישב שהחיסרון בשתי וערב מצד אחד, והיתרון בניעור לכלי מצד שני, הוא במציאות שהאדם נותן די הרבה קמח בכלי צר, וכך קשה להביא את המים לתחתית באופן של ערבוב שתי וערב, דמדובר על הולכה של התרווד בלי 'הפיכה' של הקמח מלמטה למעלה (ואפשר שזה רמוז בלשון הרי"ף והרמב"ם 'מוליך'). וע"י זה שהוא מנער הוא הופך את החלק העליון שנרטב שיהיה למטה, והחלק התחתון היבש עובר להיות למעלה. ולפי"ז תצא חומרא, שכל ההיתר הוא להוליך ולא להפוך.
♦

שיטת תלמיד הרמב"ן בטעם השינוי של שתי וערב

ובתלמיד הרמב"ן מבואר שהשינוי של שתי וערב לא חשיב שינוי ביחס לתרנגולים כיון שהם אינם צריכים גיבול מעולה, והוב"ד לעיל. ומשמע מדבריו שהוא הבין שהשינוי הוא בעצם זה שגיבל באופן פחות איכותי מהגיבול הרגיל. ומצד אחד הוא שלא כדעת הרי"ף, שהבנו בדעתו שהשינוי הוא בעצם הפעולה שעושה שתי וערב, ולא מצד האיכות. ובאמת ברמב"ם מבואר שההיתר לערב מורסן לא מוגבל רק לשוורים. ומצד שני נראה שהוא לא כמו שהתבאר בדעת רש"י, דהתבאר בדעתו שבשתי וערב אין חיוב כיון שלא גיבל כשיעור המלאכה שחשוב כבר כגיבול, ולכן אין זה משנה אם מגבל לתרנגולים, שבד"כ לא מגבלים להם כדבעי, כיון דסו"ס לא גיבל. ואילו תלמיד הרמב"ן הבין שהנקודה היא מעצם זה שהאדם מגבל פחות איכותי ממה שהיה רגיל בחול, ולכן כשמגבל לתרנגולים לא חשיב שינוי, ולשיטתו מובן מדוע הגמרא מתנסחת בלשון שינוי. אלא שהדברים לכאורה מחודשים מאוד שבאותו מאכל ישתנה החיוב בהקשר למי שמכין בשבילו את האוכל.
♦

הבנה אחרת בדעת הרי"ף לחלק בין עירוב לגיבול

ועד כה התבאר שלדעת הרי"ף ההיתר בשתי וערב אינו מפני שאין תוצאה טובה. ודויק כך גם מזה שמדויק מדבריו שע"י שתי וערב יכול להתערב טוב. והנה, כמה ראשונים כתבו ששתי וערב אינו גיבול טוב, ומשמע מדבריהם שכך יהיה גם ע"י הניעור לכלי (רמב"ן, תלמיד הרמב"ן, רשב"א, ר"ן), ובפשטות דבריהם נראה שהם הבינו את שתי וערב שלא כרש"י אלא כרי"ף, הן מפני שרש"י מחודש, והן מפני שחלקם דברו ע"ג דברי הרי"ף. וצריך להבין מה היחס בין הדברים.
ויש מקום לומר שיש חילוק בין עירוב טוב לבין גיבול. דכדי להגיע לידי גיבול גמור צריך להשתמש בפעולה של דחיסה וכיווץ, ואילו ע"י הולכה של שתי וערב א"א להגיע לגיבול גמור. אך אפשר לידי כך שהמים מעורבים בכל חלקי המורסן^[23]. ולפי"ז יש מקום לומר שלעולם סובר הרי"ף שההיתר בשתי וערב הוא מפני שהגיבול הוא גיבול גרוע, אלא שהמים מגיעים לכל חלקי המורסן.
♦

נ"מ לחומרא בגיבול ירקות קצוצים

ולפי האמור נראה שלפי מה שחידש הט"ז (שכא סקי"ב) שיש איסור לש בירקות קצוצים, אין היתר של שתי וערב בזה לדעת הרי"ף (שכמותו נפסק להלכה כמו שיתבאר), כיון שבכל עירובם אין צורך בפעולות של דחיסה וכיווץ, וע"י העירוב של השתי וערב מגיעים לאותה תוצאה בדיוק^[24]. אמנם, לשיטת רש"י נראה שיהיה אפשר לעשות פעם אחת שתי ופעם אחת ערב.
ואליבא דאמת כבר התבאר בסו"ס א' שנראה שבהרבה מקרים אין בירקות קצוצים לישה כלל.
♦

סיכום השיטות בשינוי של שתי וערב

ולפי האמור עלו ב' או ג' שיטות:
א. שיטת רש"י שמותר לעשות רק פעם אחת שתי ופעם אחת ערב.
ב. שיטת תלמיד הרמב"ן נראה שמותר לעשות גם כמה פעמים שתי וערב, ויסוד ההיתר הוא מפני שלא מתגבל כל צרכו [אלא שחידש לחלק בשאלה למי מכין את המאכל].
ג. בדעת הרי"ף אפשר להבין כמו תלמיד הרמב"ן, ואפשר להבין שההיתר אינו קשור לשינוי בתוצאה, אלא עצם זה שמגבל בדרך שונה.
♦

השינוי בניעור לכלי

ובגמרא נאמר שאי לא מערב שפיר: 'מנערו לכלי'. וכתב רש"י: 'והוא מתערב מאליו'. ומשמע מדבריו שהכוונה היא שהאדם מעביר את המורסן לכלי אחר, ואין הכוונה לומר שהוא מנער את הכלי, דאם הוא מנער את הכלי מה המשמעות שמתערב מאליו. ויש לדקדק בלשון רש"י מה בא לומר בזה שמתערב מאליו, ויתכן שהוא בא לבאר מה התועלת בהעברה לכלי אחר, הרי האדם לא עושה מעשה של לישה, וקמ"ל שע"י זה שהוא מעביר מתערב מאליו. ולא ברור לגמרי האם לדעתו מותר להעביר כמה פעמים מכלי לכלי.
והרי"ף כתב את הגמ' בזה"ל: 'א"ר יהודה מנערו לכלי אחר'. ונראה שכך גרס בגמ', ואין זה הוספה מדיליה. וכן הב"י (סי' שכד) כשהביא את הגמ' ציטטה בלשון הזו. והרמב"ם (פכ"א הל"ד) כתב: 'אם לא נתערב מנערו מכלי לכלי עד שיתערב', ומבואר בדבריו שההיתר הוא גם בהעברה כמה פעמים. ונראה שטעם ההיתר הוא שאין זה דרך גיבול^[25].
♦

הבנת התרומה שמנער את הכלי

והתרומה (סי' רכ) כתב וז"ל: אמר רב יהודה מנערן בכלי. ינענע הכלי היטב ויערבו המים והמורסן יחד, ע"כ. ומבואר שגרס כגירסא שלפנינו שלא נאמר שמעביר לכלי אחר. אלא שבשונה מהגירסא לפנינו שנאמר שמנער 'לכלי', גרס התרומה 'מנערו בכלי', ולגירסא זו נראה באמת שהכוונה שמנער את העיסה בתוך הכלי. וכאמור לעיל דעת התרומה שההיתר בשתי וערב הוא דווקא פעם אחת, וכדעת רש"י. ומאידך, לגבי הניעור בכלי מבואר בדבריו להדיא שאין הגבלה, ויכול לנער עד שיתערבו המים והמורסן. ונראה לבאר את הדברים ע"פ מה שהתבאר לעיל, שס"ל לרש"י וסיעתו שעצם הפעולה של שתי וערב לא חשוב שינוי. וס"ל לתרומה שניעור הכלי חשוב שינוי גמור, ולכן מותר לעשותו עד שיתערב המורסן כדבעי.
♦

היחס בין הבנת הרי"ף להבנת התרומה

ולא ברור מה היחס בין דברי הרי"ף לדברי התרומה, האם הם מודים לזה לזה או חולקים זה על זה, ואיזה שינוי חשיב שינוי טפי. והראבי"ה (ח"א סימן שעד) כתב וז"ל: אמר רב יהודה מנערו לכלי, פירוש מכלי לכלי אחר. [ואית דגרסי] בכלי. שישליך באויר ויחזיר לתוכו [ומתערב] יפה יפה, ע"כ. ומשמע שהוא סובר ששני הפירושים נכונים. והב"ח (שכד ד"ה ומה) כתב שלדעת התרומה אסור להעביר לכלי אחר, ומשמע שהוא סבור ששינוי של ניעור הכלי הוי שינוי טפי מהשינוי של להעביר לכלי אחר, ויוצא שלרי"ף יהיה מותר לנער את הכלי, ולא ברור מדוע הבין כך, ומה ההכרח בזה.
♦

מחלוקת הראשונים האם הלכה כריב"י או כרבי

ולהלכה פסקו רוב הראשונים כדעת ריב"י (רי"ף רמב"ם רא"ש רמב"ן רשב"א ר"ן ריטב"א^[26]) ועוד ראשונים. אך התרומה (סי' רכ) נקט שהלכה כרבי, וטעמו דקי"ל בכמה דוכתי בש"ס שהלכה כרבי מחבירו. וכ"כ עוד ראשונים (יראים סי' קב, סמ"ג לאוין ס"ה, סמ"ק סי' רפב).
♦

ראיות הראשונים לכך שהלכה כריב"י

וכאמור לעיל, רוב הראשונים נקטו כדבר פשוט שהלכה כריב"י ולא כרבי, ומבוארים בדבריהם כמה סיבות לכך: א. כיון שהגמ' ביררה איך מכינים קמח קלי בעובי לדעת ריב"י, משמע שהלכה כמותו. ב. מבואר שרב התיר לגבל מורסן בשינוי, וביארו אביי ורב יהודה את דבריו שמשנה בגיבול, ובפשטות מדובר שנותן את המים, וא"כ מוכרע שהלכה כריב"י^[27]. ג. בהמשך הגמרא נאמר: כתיב אפינקסיה דלוי: אמרית קדם רבי, ומנו רבינו הקדוש, על דהוו גבלין שתיתא בבבל, והוה צוח רבי, ולית דשמיע ליה, ולית חילא בידיה למיסר מדרבי יוסי ברבי יהודה, ע"כ. ומבואר שבבבל נהגו שלא כרבי, ומשמע שאין הלכה כמותו. ד. הלכה כסתם משנה, וגם לרב יוסף שבדף יח סתם משנה כרבי ולא כריב"י, מ"מ סתמא בתרא עדיף.
♦

דחיית ראיה ב' והדוחק בדחייה

והתרומה והראשונים בסיעתו לא ביארו איך משיבים על טענות הללו, מלבד טענה ב', דמבואר בדבריהם שהם מבינים אחרת את דברי רב, וז"ל התרומה (סי' ריט): ור' ירמיה בר אבא אמר גובלין. פירוש היכא שנתן מים מאתמול במורסן לרבי יגבלוהו בשבת, ואפילו לר' יוסי. והוא דמשני, היכא משני שתי וערב, מוליך המקל פעם אחת שתי ופעם אחת ערב, ע"כ. ומבואר בדבריו שההיתר של ר' ירמיה לגבל מורסן מדבר על מציאות שכבר נתן את המים מע"ש, ולפי"ז אין ראיה כלל מכאן שהלכה כריב"י.
ויש לדקדק האם דברי התרומה מיושבים בפשט הגמ', דלכאורה מניין להעמיד את כל דברי רב במקרה לא מצוי שנתן כבר את המים מע"ש, וצודקים הראשונים שלמדו שמדובר בנתינת מים ועירוב בשינוי, וכדעת ריב"י. ונראה קצת ליישב את הדברים שיש ללמוד כן מלשון 'גובלים', דבמשנה נאמר 'נותנים מים למורסן אבל לא גובלים', ומבואר שלגבל הכוונה לערבב, ולא מורה על נתינת המים, ולכן הבין התרומה בפשיטות שאין רב ירמיה מדבר כלל על נתינת המים, אלא רק על מעשה הגיבול. ויש להעיר על הדברים, שבברייתא לעיל מיניה לגבי גיבול קלי לשון הברייתא היא 'גובלים את הקלי', והתבאר לעיל ע"פ הראשונים שכולל גם את נתינת המים^[28]. ומבואר שהלשון 'גובלים' יכול לכלול גם נתינת מים. אך עדיין יכול התרומה להשיב שכיון שדברו על גיבול מורסן יש להבין את הלשון כמו לשון המשנה לגבי מורסן, ששם הכוונה לעירוב ולא לנתינת המים.
עוד אפשר להטעים את דברי התרומה שאין מדובר על גיבול שכולל את נתינת המים, דאם כוונת רב להתיר גם נתינת מים, וכדעת ריב"י, ק"ק מדוע הגמ' לא הסיקה מדבריו שהלכה כריב"י, וכמו במקומות רבים בש"ס ששואלים: 'ש"מ קסבר הלכה כתנא זה'. וע"כ שדברי רב הם ככו"ע. אך טענה זו יש לדחות, דאפשר שזה היה פשיטא לגמ', דהיה פשוט לגמ' שהלשון 'גובלים' כולל גם את נתינת המים, וממילא הוא מורה להדיא לעשות כדברי ריב"י. ועוד יש לדחות, שהיה פשוט לגמ' שהלכה כריב"י כיון שסתם משנה כוותיה.
אך נראה שיש דוחק אחר לביאור התרומה, דבעובדא שמתוארת בגמ' שלוי אשכח לגבלא דבי נשיה שמגבל מורסן פשטות הדברים היא שמדובר שכולל גם את נתינת המים, דמה שאפשר להעמיס במימרא של רב קשה יותר להעמיס בסיפור המעשה^[29], וצ"ע.
♦

דחיית ראיה א'

ובראיה א' יש להקדים שנראה פשוט שאין ראיה מעצם זה שהגמ' ביארה שריב"י מצריך שינוי, דזה פרט שמוכרח לעצם ההבנה, איך הברייתא שמתירה לגבל קמח קלי מתיישבת לריב"י, הא הוא לא התיר (או היקל יותר) אלא את נתינת המים ולא את הגיבול. והראיה היא מכך שהגמ' מבארת באיזה אופן נעשה השינוי, דאם הלכה כרבי, מדוע הגמ' טורחת לבאר דבר שלא נפסק להלכה.
ואפשר לדחות שאם לא היו מבארים מהו השינוי לא היה ברור מדוע רק ריב"י מתיר ולא רבי, וביאר רב חסדא שהשינוי נעשה לאחר נתינת המים, ולכן רק ריב"י יכול להתיר.
♦

דחיית ראיה ג'

ובראיה ג' נראה שיש לדחות, ראשית אין הכרח שבבבל היה מנהג גורף לגבל שתיתא, ואולי היו אלו אנשים מסוימים שעשו כך, וכן מבואר ברש"י (ד"ה אמרית) וז"ל: על הנך אינשי דגבלי שתיתא, ע"כ. ועוד, שגם אם נניח שהיה מנהג גורף כזה בבבל, לכאורה אין להכריח מכך שנהגו בתקופת רבי בבבל כדעת ריב"י, שכך גם הוכרעה ההלכה בחתימת התלמוד. ואולי ראיית הראשונים היא מעצם זה שרב אשי הביא בתלמוד את דברי לוי, וש"מ שהוא בא לומר שנוהגים בבבל גם בזמנו (של רב אשי) כדעת ריב"י. אך אין דברים אלו מוכרחים וא"א לסמוך עליהם. עוד אפשר לומר שהתלמוד נוקט שהמחלוקת לא הוכרעה, ומציין שהיו מקומות שנהגו כריב"י. אמנם הסבר זה לא מיישב את התרומה עצמו, שנוקט שהלכה כרבי, ולא רק שלא מוכרע כריב"י.
♦

דחיית ראיה ד'

ובראיה ד' נראה שאין בה הכרח גמור, דהכלל שהלכה כסתם משנה אינו גורף ויש לו יוצאים מן הכלל. ובר מן דין, בניד"ד קשה טפי לומר כך, דהרי החולק על הסתם משנה הוא רבי, ואם ננקוט בנידון זה שהלכה כסתם משנה יצא שרבי סתם לן להקל כדעת ריב"י. אמנם באופן עקרוני יכול היה להיות שראה רבי שרוב התנאים פליגי עליו וסוברים כריב"י (אף שלפנינו לא מצאנו דעות תנאים נוספות) ולכן סתם להקל שלא כדעתו (ויש לחפש בש"ס), אך קשה לומר כן לאור הסיפור שרבי צווח על שהיו מקילים לגבל שתיתא בבבל. ואולי י"ל שמה שצווח רבי היה קודם שסתם את המשנה כריב"י, ואח"כ חזר בו ונקט שיש לפסוק שלא כדעתו, וצ"ע.
♦

סיכום והכרעת ההלכה

ועד כה התבארו כמה וכמה ספקות ומחלוקות ואלו הם: א. האם היתר הגמרא בנתינת מים נאמר דווקא בדבר שאין בו איסור תורה (כרמב"ם) או גם בדבר שיש בו איסור תורה (כתוס'). וגם בדעת התוס' יש ספק האם אין איסור כלל בנתינת מים (ט"ז), או שהוא היתר מיוחד לבהמה, או שהוא דין מיוחד במורסן (כ"נ דעת הב"י, יעויין בסימן א אות ה'). ב. האם ההיתר בלישת מורסן בשינוי נאמר לכל בע"ח (כר"ן והרמב"ם) או לשוורים דווקא (כרמב"ן). ג. האם ההיתר של מעט מעט נכון גם לשוורים (כריטב"א) או רק לאדם (כרמב"ן). ד. האם ההיתר בלישה רכה נאמר באופן ממוקד לדבר מסוים, שהוא טחון גס ולא דומה לקמח (כרמב"ם) או שלא נאמרה בו הגבלה (שאר הראשונים) ובפשטות הוא בכל גווני^[30]. ה. האם ההיתר בשתי וערב הוא גם בפעמים הרבה (כרי"ף) או רק בפעם אחת (כרש"י). ו. מהו ההיתר בניעור לכלי. ז. האם הלכה כריב"י (רוב הראשונים) או כרבי (תרומה).
♦

פסיקת השו"ע

והשו"ע (שכא סי"ד) העתיק את לשון הרמב"ם, וז"ל: אין מגבלין (פי' נתינת מים בקמח נקרא גיבול) קמח קלי, הרבה, שמא יבא ללוש קמח שאינו קלי. ומותר לגבל את הקלי מעט מעט. אבל תבואה שלא הביאה שליש שקלו אותה ואח"כ טחנו אותה טחינה גסה, שהרי היא כחול והיא הנקראת שתיתא, מותר לגבל ממנה בחומץ וכיוצא בו הרבה בבת אחת, והוא שיהיה רך, אבל קשה, אסור מפני שנראה כלש. (ואפי' ברך) צריך לשנות. כיצד, נותן את השתיתא ואח"כ נותן את החומץ, עכ"ל. ובסימן שכד (ס"ג) כתב וז"ל: אין גובלין מורסן לבהמה או לתרנגולים; אבל נותנים בו מים ומעביר בו תרווד או מקל שתי וערב, כיון שאינו ממרס בידו ולא מסבב התרווד או המקל, מותר. ומנערו מכלי אל כלי כדי שיתערב יש אוסרים ליתן מים על גבי מורסן בשבת, ולא אמרו שמוליך בו שתי וערב אלא כשהיו המים נתונים עליו מבעוד יום, עכ"ל.
ונערוך את המחלוקות אחת לאחת. בשאלה א' משמע שהשו"ע פסק כרמב"ם, כיון שכתב כדברי הרמב"ם לגבי קמח קלי, שאין בו חיוב תורה, ובפשיטות לדעת התוס' והרא"ש יש בו חיוב תורה. וא"כ נראה שלדעתו אין להתיר לישה בשינוי בדבר שיש איסור תורה. אך אינו מוכרע, דייתכן שלא נחית להכריע במחלוקת זו, ורק תפס את לשון הרמב"ם כי באופן פשוט אין נ"מ אם הוא מדאו' או מדרבנן. ובדבריו בב"י אין גילוי דעת לאיזה צד. בשאלה ב' מבואר בדבריו שהוא לא מחלק בין שוורים לתרנגולים. בשאלה ג' השו"ע לא גילה דעתו, וגם בב"י לא הביא את הדיון. בשאלה ד' מבואר שהשו"ע העתיק את לשון הרמב"ם, ויוצא שהוא פוסק כמותו שאין היתר עיסה רכה אלא בקמח קלי. ולא ברור מדוע הכריע כך, אחר שבב"י טען שהרמב"ם שלא כשאר הראשונים, והוא מידי דרבנן. בשאלה ה' מבואר בשו"ע שנקט את לשון הרי"ף, ובב"י כתב שלדעת הרי"ף מותר לסובב כמה פעמים. בשאלה ו' השו"ע כתב כדברי הרי"ף, אך לא ברור האם בא לשלול את ההיתר של התרומה לנענע את הכלי. בשאלה ז' מבואר שפסק כעיקר כדעת ריב"י, ובב"י ביאר הטעם כיון שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש מקילים כמותו.
♦

היתר עיסה רכה למעשה

ויש לברר באיזה מקרים יתיר הרמב"ם עיסה רכה ובאיזה יאסור. ולפי מה שהתבאר לעיל בשיטתו נראה לומר שהאיסור בעיסה רכה הוא בחומר שקודם נתינת הנוזל בו הוא דומהלקמח.
ולמעשה מתבאר מכמה פוסקים שההיתר בעיסה רכה נכון בכל גוונא. השביתת השבת ס"ט הביא בתחילה את דעות הראשונים המקילים, ואח"כ את דעת השו"ע. וראה באחרוני זמנינו שכתבו את ההיתר של עיסה רכה מבלי לסייג (שש"כ פ"ח ס"ט, הלכות שבת בשבת הכ"ו, אורחות שבת פ"ו סי"ט). ויעויין בט"ז (שכא סקי"א) שנראה שהוא מבין שגם השו"ע לא בא להכריע כרמב"ם, וצ"ע.
♦

היתר מעט מעט לבהמה

ובשאלה ג', הבה"ל (שכא ס"ג ד"ה מורסן) כתב כדברי הרמב"ן שאין היתר מעט מעט לבהמה, והביא את שני חילוקי הרמב"ן בין אדם לבהמה, ולא הכריע. ולפי"ז יתכן שגם למאכל אדם היכא שנאכל כדבעי ע"י שתי וערב אין להתיר מעט מעט. ולא התבאר דבר זה בפוסקי זמנינו, ומשמע שנקטו כעיקר בחילוק שבין אדם לבהמה.
♦

שיטת הרמ"א

ובבירור דעת הרמ"א יש להקדים את דברי התרומ"ה (סי' נג) וסיכום דבריו בקיצור, דאחר שהביא את מח' הראשונים האם הלכה כרבי או כריב"י, הביא את מחלוקת הראשונים האם בדבר שאינו ב"ג אין חיוב תורה (הרמב"ם וסיעתו) או שיש בו חיוב תורה והוא חמור טפי (כדעת אביי). ולשונו היא: אבל התוס' פ"ק דשבת הוכיחו בהוכחה גמורה, דאדרבה מידי דלאו בר גיבול הוא שייך ביה טפי נתינת מים זהו גיבולו, ע"כ. ומשמע שהוא מקבל את דברי התוס'. ולמעשה כתב וז"ל: והשתא נראה דלכל מיני טיבולים ושלש"ן שרגילים עתה לעשות ע"י גיבול משקים, אפילו הם דברים שאינם בני גיבול, לפי ספר התרומה והמצות בשם ר"י, וכמו שהוכיחו התוספות דלעיל, אי לא יהיב משקה מבעוד יום, אסור לתת בהן בשבת, ע"כ. ונראה שמה שכתב 'אפילו הם דברים שאינם ב"ג' כוונתו לשלול בזה את דעת הרמב"ם וסיעתו שסוברים שדברים שאינם ב"ג קלים טפי. ומלשונו משמע שלא ברור האם מיני טיבולים אלו אינם ב"ג, ויתכן שלא ברור לו, ויתכן שהיו מיני טיבולים שונים שחלקם היו ב"ג וחלקם לא. ובפועל למעשה הוא נוקט לאסור ומקבל את דעת התרומה, אך אין הכרח שהוא מכריע כדעתו בתורת ודאי, דייתכן שהוא מחמיר כיון שהוא ספק דאו'. וכן מתבאר להדיא בסיום דבריו וז"ל: ועוד נראה אפילו בבלילה רכה צריך אח"כ לערב בכלי עצמו או באצבעו, דאליבא דמ"ד דנתינת מים לא חשיב גיבול, א"כ לא מהני דעביד שינוי בנתינת המאכל בתחלה, דאכתי לא עביד מלאכה עד שיגבל, ובעינן שינוי בגיבול^[31], ע"כ. ומבואר מדבריו שהוא חושש לדעת ריב"י, ובהכרח צריך לומר שהוא לא מכריע כתרומה, אלא בתורת ספק.
♦

דברי הרמ"א

והדרכ"מ (סי' שכד) כתב על מה שהתיר הטור לתת מים במורסן וכדעת ריב"י וז"ל: ולי נראה מאחר שכתבתי לעיל סימן שכ"א פסק מהרא"י כדברי בעל התרומה לענין שום וחרדל, הוא הדין דקיימא לן גם כאן כדברי בעל התרומה דחד טעמא הוא דדעת המתירים דכל מידי דלאו בר גיבול לא אמרינן ביה להחמיר נתינת מים זהו גיבולו כמו שכתב המגיד משנה בפרק ח' (הט"ז), ולדעת האוסרים אמרינן דהוי גיבולו והוא אסור וכתב המגיד משנה בפרק ח' שכן דעת האחרונים, ומאחר שפסק לעיל להחמיר נראה דגם כאן נקטינן לחומרא, ע"כ. ומבואר מדבריו שהטעם להחמיר הוא מפני שנוקטים שדבר שאינו ב"ג אמרינן נתינת המים זהו גיבולו. ולכאורה הדברים צע"ג, דשיטת התרומה היא שהלכה כרבי, שגם בדבר שהוא ב"ג נתינת המים זהו גיבולו. ועוד קשה מאוד, הרי במורסן מודה גם אביי (והתוס' שנקטו כמותו) שנחשב כמו קמח, ולא אמרינן שנתינת המים זה גיבולו. עוד יש להעיר על מש"כ הדרכ"מ (סימן שכא) בשם התרומ"ה שהתוס' סוברים כתרומה, דתרומ"ה לא כתב כן, אלא רק כתב שהתוס' סוברים שדבר שאינו ב"ג חמור ולכו"ע נתינת המים זהו גיבולו. וה' יאיר עיננו.
ובדעת הרמ"א בשו"ע (שכא סט"ז) נראה שהעתיק את דברי התרומ"ה, וכ"כ המ"ב (ס"ק ס"ו) ע"ש. ובסימן שכד לגבי מורסן הפנה למה שכתב בסימן שכא. ולפי דבריו בדרכ"מ יוצא שטעם החומרא הוא מפני שדבר שאינו ב"ג אמרינן נתינת המים זהו גיבולו. ולפי"ז בדבר שהוא בר גיבול יתכן שיודה שהלכה כריב"י. אך באחרונים מקובל בדעת הרמ"א שהוא נוקט שהלכה כרבי, וצ"ע.
♦

הכרעת ההלכה

ולעניין הלכה (ולא למעשה) יש לדון בעיקר בשאלות א' (האם דבר שאינו ב"ג (אפר ומורסן) אסור מה"ת, ונ"מ לקולא שגם בלישה דאו' הותר שינוי, ונ"מ לדבר שהוא ב"ג (קמח)), וז' (האם הלכה כריב"י, כדעת השו"ע, או כרבי מספק, כהבנה המקובלת ברמ"א). ובשאלה א' נראה שיש להקל, כיון שהוא ספק דרבנן, ובבה"ל (שכד ד"ה אין) משמע שהוא לא מכריע להחמיר ע"ש, והחזו"א (נו סק"ג) נקט להקל. ובשאלה ז' נראה שיש לנקוט כעיקר כדעת ריב"י וכפסיקת רוב הראשונים, והטעם לכך בעיקר בגלל ראיה ב' לעיל יעוי"ש. ויעויין בשעה"צ (סקפ"ד) שהיכא שא"א מקילים כדעת ריב"י, ולכאורה בהכרח הטעם הוא שאין רואים את המח' כספק דאו', אלא שמעיקר הדין הלכה כריב"י^[32]. ויעויין בחזו"א (נח סק"ו) שמקל בשעת הפסד וצב"ח כדעת ריב"י, ומשמע מזה שהוא נוקט שאין בזה ספק דאו' אלא העיקר כדעת ריב"י.
ובדברים שאינם ב"ג לגדר התוס' (דהיינו אפר, ולא מורסן וקמח קלי, שלשיטתם נחשבים ב"ג) התבאר במאמרי הקודם שמותר לתת את המים, כי ברובד הדאו' יש ס"ס להקל, שמא הלכה כרמב"ם, ואת"ל שלא כרמב"ם שמא הלכה כרב יוסף. ואת הגיבול יעשה בשינוי.
ויש לדון לפי מאי דנקטינן שמותר לתת מים אפילו בדבר שהוא ב"ג (קמח) מה גדר ההיתר. ובסימן א' אות ה' התברר מהו ההיתר לדעת התוס', ויש בזה ג' אפשרויות: א. אין איסור דרבנן כלל לתת מים לקמח (ט"ז), ב. יש איסור והוא הותר לצורך בהמה, ג. יש איסור, והתירו דווקא במורסן כיון שהוא צורך הבהמות (ב"י, ומשמע שההיתר הוא גם שלא לצורך הבהמה, אלא לא גזור בזה כלל). ולהלכה (ולא למעשה) נראה פשוט שאין להקל כאפשרות א' כיון שיש ראשונים שאוסרים, כך שגם אם אפשרות זו נכונה בוודאות בדעת התוס', אין להקל גם בספק דרבנן ללא שום צורך. והבה"ל (שכד ד"ה אין) כתב כאפשרות ב'. וא"כ יוצא שאין לתת מים בקמח סתם, ורק לצורך בהמות מותר^[33]. ונראה יותר שראוי להחמיר ולא לתת מים בקמח אפילו לצורך בהמות, דסו"ס אפשר להביא להם דברים אחרים ולא יכנס לספק דרבנן שלא לצורך. ורק אם אין לו דבר אחר מותר.
♦

חידוש הבה"ל בלישת קמח קלי

והבה"ל (שכא סי"ד ד"ה שמא) דן בביאור היתר הגמרא במעט מעט ותמה מדוע חשיב שינוי מה"ת. והסיק שבאמת מדאו' לא חשיב שינוי, וביאר את ההיתר וז"ל: וטעם ההיתר נ"ל לדעת התוספות משום דע"י מה שמיבשין הקליות בתנור ועושין אותן שיהיו ראוין לאכילה הוא חשיב כמו דבר שנאפה ונתבשל, ולכך אף דע"י נתינת מים שנותנין בתוכו אח"כ הוא מתגבל אין זה חשיב כמו מלאכת לישה אלא כמו תיקון אוכל בעלמא, דדרך אכילתו בכך, והוא חשיב כמו רוטב שנותנין בתבשיל, ואין זה מלאכה דאורייתא, עכ"ל. ובהמשך ביאר שעכ"פ אסור מדרבנן והתירו ע"י שינוי קטן של מעט מעט, או שכוונת הגמ' למעין היתר לאלתר, יעוי"ש. ודבריו מהווים יסוד מרכזי במלאכת לש, ובאחרוני זמנינו מצאנו שהבינו את דבריו בדרכים שונות, וחלקם יתבארו בהמשך.
♦

אפשרות בהבנת הבה"ל

וניתן להבין בדבריו שצריך שני תנאים כדי להפקיע ממלאכת לש מה"ת: א. שהמאכל יהיה ראוי לאכילה. וזה מה שהדגיש 'שיהיו ראוין לאכילה'. ב. שנתינת המשקה בדבר היבש לא תבא אלא כתיקון אכילה בעלמא, כלומר שתהיה מעין נתינת טעם וכדו' ולא שיבוא ליצור מאכל חדש. ודוגמא לזה בהכנת כדורי שוקולד מפירורי בסקויט, שנותנים משקה הנקרא 'שוקו' עליהם ומגבלים אותם, שאף שקודם גיבול הבסקויט היה ראוי לאכילה ומתקיים התנאי הראשון, מ"מ ברור שאין הכוונה לתיקון אכילה בעלמא אלא ליצור מאכל חדש בשם אחר וטעם אחר לגמרי ומרקם חדש, וחשיב לש מדאו'.
♦

קושי מאיסור קציצת ירקות חיים

ולכאורה יש להקשות על סברת הבה"ל מהא דקי"ל (שו"ע שכא סי"ב) שאסור לחתוך ירקות דק דק, והרמ"א התיר לחתוך לאלתר, ולא ברור האם השו"ע סומך על כך. ובב"י כתב לכתחילה להיזהר לחתוך חתיכות גדולות. ועכ"פ עולה שאף לרמ"א שמיקל לא התירו אלא מצד לאלתר, ואם לא היה חותך לאלתר היה בזה איסור דאו', כמבואר בתשובת הרשב"א (ח"ד סימן עד) שהיא מקור ההיתר.
♦

יישוב הקושי

וראשית ניתן לומר שבאמת דברי הבה"ל לאו לכו"ע נינהו, ומבואר בדבריו שהוא כותב בעיקר את תירוצו אליבא דהתוס', ובתוס' עצמם (עד: ד"ה האי) מבואר שמותר לקצוץ ירקות חיים, וכ"כ עוד ראשונים, כמבואר למעיין במלאכת טוחן. שנית נראה שאף מהאוסרים אין ראיה שיחמירו בניד"ד, דניתן לומר שבלישה מהות המלאכה היא בכך שיוצר מאכל חדש, ולא מעצם הדיבוק, וע"כ כאשר כל מטרת האדם היא רק להטעים בעלמא, ולא נוצר כלל דבר חדש, אין בזה מלאכת לש. אך בקציצה של ירקות מטרת האדם היא ליצור דבר חדש, דהיינו להפוך מפרי שלם וגדול לפרי מחולק לחלקים קטנים, ואין בזה שהוא עושה כן כדי לאכול כדי להפקיע מהמלאכה.
♦

בירור דברי הבה"ל בנתינת רוטב לתבשיל

והנה מבואר בבה"ל שהוא משווה הכנה של קמח קלי לנתינת רוטב בתבשיל, ובפשיטות נראה שבנתינת רוטב לתבשיל מתקיימת מציאות של לישה, ואעפ"כ היא הותרה. ומבאר הבה"ל שה"ה גם בקמח קלי. ולכאורה נראה שבנתינת רוטב לתבשיל יש היתר ללוש גם בלא שינוי, ולכן הבה"ל מוכיח מכך שמותר לתת רוטב לתבשיל בלי כל שינוי, שכאשר הגיבול אינו אלא תיקון אוכל בעלמא הוא חשיב לש מה"ת. ומדרבנן החמירו בקמח קלי (כמו שיתבאר בסמוך). דאם נתינת רוטב בתבשיל אסורה בשבת ומותרת רק באופן של מעט מעט, לא ברור מהיכא פשיטא ליה כ"כ לבה"ל שאף שצריך לעשות שינוי הוא לא מדאו'.
איברא, שמ"מ קשה מניין באמת פשיטא לבה"ל שמותר לתת רוטב בתבשיל, אחר שהיתר זה לא נזכר בראשונים ובאחרונים. ושמא מנהג העולם בזמנו היה להקל בזה, ומכך שהפוסקים לא ערערו על כך היה פשיטא ליה דשרי, וצ"ב.
♦

הבנת האורחות שבת

ובאורחות שבת (פ"ו) נקטו שסברת המ"ב נכונה בנתינת רוטב לאורז (הערה כח), וכן בנתינת שמן בביצים ובצל (הערה עז), וכן בנתינת ריבה לגבינה (הערה כ). ובכל הנידונים באו לדון להתיר בלי שינוי של מעט מעט. והתקשו ממה שדן המ"ב (ס"ק ס"ח) בנתינת שמן או חומץ על ירקות קצוצים דק, דמדוע לא קיים בזה ההיתר הנ"ל. וביארו שהטעם הוא שהירקות אינם מבושלים^[34]. ומבואר בדבריהם שהם הבינו כמו שהתבאר, שנתינת רוטב לתבשיל מותרת גם בלי שינוי. ובהערה כו ביארו בתחילה שמה שהחמירו בקמח קלי הוא גזירה מיוחדת, ויתכן שכוונתם היא שיש לגזור בו אטו קמח רגיל. ולכאורה מחודש לומר כן בדעת התוס'. ובהמשך כתבו ביאור אחר, שכל דבר שלא ראוי לאכילה כ"כ אסור מדרבנן, וגם דבר זה מחודש, וקצת פלא שהבה"ל לא ביאר את הדברים, וצ"ב.
♦

קושי בהבנה שההיתר הוא דווקא בדבר מבושל

ויש להעיר על מה שביארו שכיון שהירקות אינם מבושלים לא אומרים את סברת הבה"ל, ולכאורה למדו כן מלשון הבה"ל 'חשיב כמו דבר שנאפה ונתבשל', ומשמע שיש איזה מעליותא בכך שהדבר מבושל. ובכלל אם כל סברת הבה"ל הייתה רק מצד שקמח קלי ראוי לאכילה לא היה צריך להאריך כ"כ בתיאור ההכנה של הקמח קליות, אלא רק לומר שהיו ראוים לאכילה. והבנתם היא שלא כמו שהתבאר לעיל שכל כוונת הבה"ל היא רק לכך שהדבר ראוי לאכילה. והנה, אף שיש מקום לדיוקם, מ"מ בסברא לא ברור כלל מדוע ומניין שדווקא דבר מבושל או אפוי יהיה קל טפי, וכן העיר הדרכי ברוך (עמ' 65), והיכן מצאנו שבישול ואפיה מפקיעים ממלאכות שבת, וצ"ע.
♦

בנת ההלכות שבת בשבת

ובספר הלכות שבת בשבת (ח"א פי"ג הערה 21) כתב שלדעת המ"ב אסור לתת רוטב על אורז, וביאר את הדברים בקצרה ונראה שזו כוונת דבריו: דכל מה שחידש הבה"ל הוא אליבא דהראשונים שסוברים שגם בדבר שאינו ב"ג יש חיוב תורה, ובהכרח צריך לחדש את כל הסברא הנ"ל. אך וודאי שאין אנו מחדשים זו כסברא מוכרחת גם בדעת הראשונים שדבר שאינו ב"ג מותר מה"ת, דלשיטתם אפשר בפשטות להבין שכיון שמדובר באיסור דרבנן התירו בשינוי קל של מעט מעט. ובאמת שבבה"ל עצמו מבואר שכל ההסבר בקמח קלי מתחדש רק לדעת התוס' יעוי"ש. ולפי"ז יוצא שאם יהיה דבר שהוא בר גיבול ויהיה 'תיקון אכילה בעלמא', אמנם לתוס' יהיה אפשר להתיר במעט מעט, אך לראשונים האחרים אין להתיר, ולכן אין להתיר נתינת רוטב על אורז, עכ"ד.
וראשית יש להעיר שבדעת הבה"ל משמע שנתינת רוטב לתבשיל פשיטא שאינו מלאכה דאו', ומה שהוא מחדש שיש לומר כן גם בקמח קלי, ושלא כדבריו. ואכן מבואר בדבריו (שם ובהערה 61) שהוא מבין בדעת הבה"ל שגם ההיתר ברוטב לתבשיל אמור דווקא היכא שמשנה לעשות מעט מעט, וכך ביאר את הטעם שהמ"ב אסר לתת נוזלים על ירקות^[35]. ויעויין גם בפס"ת שהביא מחלוקת בזה, וכאמור לעיל לא נראה כן בדעת המ"ב.
ובר מן דין, לכאורה הדברים לא מובנים, דהאורז אינו בר גיבול. ואולי הבין ההלש"ב שהאורז הוא בר גיבול כיון שהגרגירים נדבקים מעט אחד לשני, אך לפי כל מה שהתבאר במאמרי הקודם נראה לא כך, דלדעת הרמב"ם אינו ב"ג דלא נעשה גוף אחד, ולדעת הריטב"א אינו ב"ג דאין הדרך לעשות ממנו כיכרות, וצ"ע^[36].
♦

חילוק בין סלט שיוצר דבר חדש לסלט שלא יוצר דבר חדש

עוד כתב ההלכות שבת בשבת (הערה 61) לחלק בין קמח קלי לסלט ביצים, ושלא כדברי האורחות שבת, וז"ל: גם סברת הבה"ל דכתב דבמעט מעט הטעם דהוי כרוטב לתוך תבשיל לא שייכא הכא כלל, דשם הגיבול נעשה רק בדיבוק המשקה עם הקלי, ועל כן המשקה לגבי הקמח קלי חשיב כרוטב לתבשיל המוכן כבר לאכילה, אבל כשמשתמש במשקה לערב יחד ביצים ובצל, ועי"ז נעשה מאכל חדש של סלט ביצים ובצל, אין זה כרוטב אלא כהכנת מאכל חדש ע"י לישה, עכ"ל. ולכאורה לא נראה לומר כן, דעצם זה שנמצאים ביחד שני מרכיבים שונים לא אומר בהכרח שנוצר דבר חדש, ויש לדון בכל דבר לגופו. ונראה שנתינת שמן על סלט מעגבניות ומלפפונים לא נותן עליהם שם חדש של סלט, ושמם עליהם כבר קודם, והשמן אינו אלא תיקון אכילה בעלמא. ואם יש מקום לומר כדבריו הוא מצד טעם אחר, דיש מאכלים שבלי הרוטב שהאדם נותן לתוכם אין עליהם כלל את שם המאכל, כדוג' מאכל העשוי מביצים טחונות שמערבים בו מיונז, שבלי מיונז לא נקרא כלל סלט ביצים, ואם אין מיונז לא יכינו אותו. זאת, בשונה מסלט ירקות רגיל שנותנים בן שמן ומיץ לימון ששמם עליהם גם בלי הרטבים הנ"ל, ויש שאוכלים אותם גם בלעדיהם, ולכן אין לראות את הרטבים הללו אלא כתיקון אכילה בעלמא. ויש לדון במציאות לגבי אותו סלט ביצים המעורב עם בצל ושמן, האם הוא דומה לסלט ירקות או לסלט ביצים עם מיונז.
♦

סיכום הבנת הבה"ל

ולסיכום נראה שהבנת האורחות שבת בדעת הבה"ל שהוספת רוטב לתבשיל מותרת בלי שינוי היא הנראית עיקר. ויש חילוק בין קמח קלי לתבשיל שלא נתבאר בבה"ל.
אך הבנתם שכל יסוד דברי הבה"ל נאמרו רק על דבר מבושל או אפוי אינה ברורה בסברא, ובפשטות נראה שהיא נכונה גם לגבי מאכלים שנאכלים חיים. אמנם בלשון הבה"ל יש נטייה להבנתם.

קשיים והערות על דברי הבה"ל

והנה יש להעיר על מש"כ הבה"ל שקמח קלי ראוי לאכילה, שהדבר אינו מוכרע, דיעויין בראשונים בברכות לו שמבואר בדבריהם שקמח קלי נאכל. אך בדעת הרי"ף הסתפק שם הרא"ש האם גם קמח קלי אינו נאכל ולכן הכריע לברך עליו שהכל, ע"ש. וכן נפסק להלכה בשו"ע (סימן רח ס"ה). והרמב"ם (ברכות פ"ג ה"ב) כתב וז"ל: אכל קמח מברך לפניו שהכל ולאחריו בורא נפשות רבות, ע"כ. ולא מבואר האם מדבר על קמח רגיל (שכתבו הראשונים שאינו ראוי לאכילה) או גם על קמח קלי, ובהמשך דבריו (ה"ג) מדבר על קמח קלי, ומשמע שהוא מדבר גם על קמח קלי. וניתן להבין שסובר שקמח קלי אינו ראוי לאכילה. וכ"כ הראשון לציון בדעתו (פסחים יא.).
ובפסחים (יא.) ובמנחות (סח.) אמר רב אשי: 'קמח קלי תנן' וכוונתו שהקמח והקלי אינם נאכלים יעוי"ש. ומבואר שאפילו הקליות עצמם אינם נאכלים, ונראה שה"ה לקמח. ויש גירסא 'קמח קלי תנן', דהיינו שקמח קלי אינו נאכל. ויעויין בזה ברי"ד בפסחים. ור"ג במנחות הביא את שתי הגירסאות^[37]. ומכל זה עולה שאין זה מוכרע האם קמח קליות ראוי לאכילה או שאינו ראוי. אמנם, עדיין אפשר לקבל את הסבר הבה"ל בדעת התוס' דיתכן שהם סברו כראשונים שקמח קלי נאכל, וכן נראה מדברי התוס' בברכות (אך א"א ללמוד מתוס' במסכת אחת לתוס' במסכת אחרת).
♦

הכנת שתיתא הייתה הכנת 'מאכל חדש'

ולכאורה קשה על דברי הבה"ל שהכנת שתיתא אינה אלא תיקון אכילה בעלמא, דנראה שהמקרה עצמו של קמח קלי הוא מאכל חדש ואינו תיקון אכילה בעלמא, דמבואר שהיו לוקחים קמח קלי ומכינים ממנו 'שתיתא', ומבואר שנקרא בשם אחר. וגם היה לו צורה אחרת לגמרי, והיו מכינים עבה לאכילה, ורכה לרפואה (ברכות לח.). ומבואר ברש"י שהיו נותנים בו שמן ומים ומלח, ובהמשך הגמ' מבואר שהיו נותנים בו חומץ, ולא היו נותנים רק מים, ונראה שאם מתארים מאכל שהדרך הייתה לערב בו כמה וכמה מרכיבים שונים, שאין זה תיקון אכילה בעלמא אלא יצירה של דבר חדש. ועוד יש להעיר שנראה שגם לפי הראשונים שנוקטים שקמח קלי ראוי לאכילה, מ"מ לא היו אוכלים אותו כמו שהוא, כך נראה לומר ע"פ הגמ' בפסחים לעיל (ראה בהערת שוליים שם), וכן נראה במציאות (אך קשה להכריח כן לגמרי). ובסברא נראה שדבר שראוי לאכילה, אך אין אוכלים אותו כמו שהוא אלא ע"י עירוב משקה, אינו חשוב תיקון אכילה בעלמא. ומכל זה נראה שאין הוא דומה כלל לנתינה של רוטב על אורז, שהאורז נשאר כשמו הראשון ורק יש טעם אחר והוא נדבק מעט (שיש לדון אם שייך בזה כלל לישה, ואכ"מ). אמנם, האורחות שבת באמת הבחינו בין נתינת רוטב לתבשיל לקמח קלי, ונקטו שקמח קלי אכן נאסר מדרבנן כי אינו 'ממש' תיקון אכילה בעלמא. אך נראה שהדברים לא מרווחים, ויש מרחק גדול בין נתינת רוטב לתבשיל לבין הכנת קמח קלי. ואם יש לקבל את הסברא של תיקון אכילה בעלמא יש לקבלה דווקא על נתינת רוטב על אורז וכיו"ב, ולא על קמח קלי, וקמח קלי דינו כיצירת דבר חדש שאסורה מה"ת.
♦

דיוקים בדברי הראשונים כשלא כבה"ל

ודברי הבה"ל מורכבים מראיה ומסקנה, הראיה היא ששינוי מעט מעט לא הוי שינוי מה"ת, והמסקנה היא שבקמח קלי אין איסור דאו' גם לראשונים המחייבים במורסן. ובחלק מהראיות שבסמוך אין די אלא לסתור את ראייתו ולא את מסקנתו, אך נראה בדבריו שמה שהביא אותו למסקנה היא הראיה, ועל כן אם הראיה אינה קיימת גם מסקנתו לא תיאמר.
ורש"י כתב בביאור דברי הגמ' שרבי אוסר לגבל את הקלי וז"ל: דאי רבי לא מהני ליה שינוי דמנתינת מים מיחייב אפילו במידי דלאו בר גיבול, כדאמרינן גבי מורסן, ע"כ. ומבואר שיש חיוב בקמח קלי, ושלא כבה"ל^[38]. וכן הקשה בשביה"ש (בא"ר לה).
ותלמיד הרמב"ן כתב שהשתית לא נאכל בלא גיבול כל צרכו, משא"כ מורסן, ולדברי הבה"ל הוא להיפך, שהמורסן הוי תיקון גמור ולכן אסור מה"ת, ואילו השתית ראוי לאכילה והמשקה אינו אלא תיקון אכילה בעלמא. [ויש עוד לפלפל בטענה זו].
והרי"ד והריטב"א ביארו שאין איסור דאו' בקמח קלי מפני שאין הדרך לעשות ממנו כיכרות. והר"י מלוניל (קנה:) כתב שאין איסור תורה בקמח קלי כיון שאין הדרך לגבלו, וכמו אפר ומורסן^[39]. וכמה ראשונים (השלמה בביצה לב ע"ב ומאירי שם בדעת גדולי הדורות) כתבו שקמח קלי אינו אסור מה"ת מפני שאינו ב"ג כמו אפר. ולא כתבו את סברתו של הבה"ל.
ולעיל דוקדק בלשון תלמיד הרמב"ן ובדברי הריטב"א שהשינוי במעט מעט הוא שינוי גמור, ואזלא ראית הבה"ל.
ותלמיד הרמב"ן והריטב"א דנו בגיבול מורסן מעט מעט, ודעת הריטב"א להתיר, ודעת הרמב"ן לאסור מטעמים צדדים ומדרבנן וכמו שהתבאר לעיל, ומוכח ששינוי של מעט מעט אינו ייחודי לקמח קלי, ושלא כבה"ל. אמנם מהריטב"א אין ראיה דהוא סובר שגם מורסן אסור מדרבנן, אך בדעת תלמיד הרמב"ן התבאר במאמרי הקודם שסובר שהחיוב הוא מה"ת. וברמב"ן (במלחמות) ג"כ משמע שהוא משווה בין השינוי של מעט מעט בקלי למורסן, ודבריו הובאו לעיל בהרחבה, ואת דבריו העתיקו הרשב"א והר"ן, והתבאר במאמרי הקודם שגם הם סוברים שבמורסן יש חיוב תורה^[40].
ובירושלמי נאמר שהנותן משקים לשום מרוסק חייב משום לש, והובא בכמה ראשונים. ולכאורה לדברי הבה"ל נראה שאין בזה חיוב, דאינו אלא תיקון אכילה בעלמא ולא ליצור דבר חדש, וצ"ע. אך להבנת האורחות שבת לק"מ, דהשום אינו מבושל.
♦

הכרעת ההלכה

ולהלכה (ולא למעשה) נראה שא"א לסמוך על סברת הבה"ל, בין בדבר מבושל ובין בדבר שאינו מבושל ובין בנתינת רוטב לתבשיל. כיון שיש בה עקולי ופשורי גדולים, והיא נסתרת מדברי חלק מהראשונים. ואין לנו לסמוך אלא על סברות מבוססות יותר בדברי הראשונים. ויעויין בסוף מאמרי בגיליון נג שמה שיש צד גדול להקל הוא בגדר התחתון של דבר שאינו ב"ג, שדווקא בזה המ"ב מחמיר. ובגיבול של תפו"א מרוסק כתבתי במק"א.
♦ ♦ ♦

הערות שוליים

↑ ראה עוד מאמרי "הבנת מהות מלאכת לש, ובירור גדרי גיבול בדבר שאינו ב"ג", בגיליון נב-נג.
↑ אך יש להעיר שבהמשך הגמ' לגבי שינוי בסדר נתינת החומרים נראה לקבל שאינו שינוי אמיתי, כפי שיתבאר בהמשך, ואף שם הגמ' נוקטת לשון שינוי.
↑ ובשביה"ש (בא"ר לה) ביאר שטעמו של רב חסדא הוא כמו שאמר בדין בורר (עד.) שמותר לברור פחות מכשיעור, וס"ל לרב חסדא שסברא זו מתירה מלאכה דאו'. אמנם הגמ' שם דחתה דבריו, אך כאן כיון שמדובר בדבר שאינו ב"ג, שהוא דרבנן לדעת הריטב"א, מקבלים דבריו, עכת"ד. וכאמור לפי"ז לא מובן מדוע ההיתר לא מועיל לרבי, ועוד לא מובן מדוע רב חסדא אומר מעט מעט ולא פחות מכשיעור. ומלבד זה, כבר התבאר לעיל שמשמע בריטב"א שמעט מעט הוא שינוי גמור ולא רק שלא כדרך חול.
↑ והרי"ד גרס שונה בגמ', ובמקום: 'והאמרת אין גובלין', גרס: 'והתניא אין בוחשין את השתית', ודבריו התבארו יותר בדברי הריטב"א (שהביא את דבריו), ונראה שהוא נקט שבחישה היא ערבוב ע"י תרווד, ולא חשיב גיבול, ודבריו צ"ב. ויתכן שכוונתו לומר שגיבול הוא דווקא באופן של 'כווץ ומעיכה' ולא באופן של סיבוב. ולדבריהם הגמ' לא מקשה מהרישא לסיפא, דבסיפא יש היתר של בחישה. ולפי"ז מובן שינוי הלשון בין בחישה לגיבול, אך הקושי העיקרי בשינוי הלשון בין קלי לשתית לא התיישב גם לדבריהם.
↑ אמנם מצאנו להיפך, שלשתית - קוראים קלי, ראה בגמ' בע"ז הנ"ל.
↑ אמנם בלשון הברייתא 'בוחשים את השתית' א"א לדייק שהכוונה שבוחש עיסה של שתית, דאפשר להבין שהוא מתאר את השתית כשהיא כבר מעורבת במשקים. ואף שהמשמעות של 'בוחשים' לפי רש"י כוללת גם את נתינת המים, וקודם נתינת המים לא שייך לקרוא למאכל שתית, אפשר שאין לדקדק בזה ולהבין שהברייתא מתנסחת באופן כללי יותר, שהאדם עושה מעשה שבו בסוף בוחש את השתית, וצ"ב. אך הלשון שנותן את השתית ואח"כ את החומץ מראה שהשתית נקראת שתית בפנ"ע, עוד קודם שהוא נותן בה את החומץ. ולכן נראה שמדובר במצב שהיא כבר עיסה.
↑ אמנם בברכות כתב: 'עירב קמח זה במים מערב שבת בוחשין אותו בשבת שלא יישאר קמח בשולים', וצ"ע.
↑ יש להעיר שהמהדיר טען שקטע זה אינו מהר"ח ולפי"ז אין ראיה. אך גם בהמשך הר"ח משמע שהבחישה של השתית היינו נתינת חומץ בקמח.
↑ יש להעיר שבע"ז לח ע"ב מבואר שלא היו נותנים חומץ בשתית מחיטים ושעורים אלא רק בשתית שנעשה מעדשים, ולא ברור מדוע הגמ' מדברת על שתיתא של עדשים דווקא. ואולי אפשר לומר שדברי הגמ' שם מיירי בשתיתא עבה, ובה לא היה חומץ אלא רק בשתיתא מעדשים, אך בעיסה רכה כן היו נותנים חומץ. ואולי הטעם הוא שכיון שהשתיתא נעשית לרפואה, כמבואר בברכות לח ע"א, היו נותנים בה חומץ (איברא שנח' האחרונים האם מדובר בסוגיין בשתיתא רכה כמו בברכות, ולעת עתה לא זכינו להיכנס לדיון).
↑ הכוונה לדון ע"פ הסבר הרמב"ן לאופן של שינוי מעט מעט.
↑ ולפי"ז יש לדחות את ההסבר המחודש שכתב הטל חיים (ח"א עמ' שב והלאה) בביאור הגמ' בדף יח, יעי"ש [ושו"ר בבדי השלחן (קל סקי"ט) שכתב כדברי].
↑ ולפי"ז אפשר שההיתר הוא לא דווקא במציאות ששינוי הסדר יפגע באיכות המאכל. וכן מוכח בתרומ"ה סימן נג יעוי"ש. וראה גם בר"י מלוניל שבת קלט ע"ב שמביא מקום אחר שעושים שינוי בסדר נתינת החומרים, ולא ברור האם משתנה באיכות. ובראבי"ה (סימן שעד) אפשר להבין ג"כ שמציע שינוי בסדר נתינת החומרים, וגם שם לא ברור שהאיכות משתנה. וכמדומה שמקובל בפוסקים שלא צריך הבדל באיכות.
↑ אי"ה בהמשך יתבאר השינוי בשתי וערב.
↑ כך משמע בדעת רש"י. ויל"ע מדוע הבין אביו שהוא בעט בו על כך שגיבל בשינוי, דאולי הוא בעט בו על כך שספא לתורא, ובמשנה (קנה:) נאמר שאין מאמירין את העגלים, ומשמע ברש"י (קנו ד"ה ולא) שהיינו ספיה. ואין להאריך.
↑ לכאורה היה נראה שהטעם כיון שסו"ס יש בזה לישה בשינוי, ובין אם מדובר בלישה דרבנן, כדעת הריטב"א, אכתי יש בזה לישה דרבנן בשינוי, שאין להתיר לכתחילה. אך לשון הרמב"ן 'שלא טרחינן בכדי' משמע שהוא מעצם הטירחא שלא לצורך, שמבואר בראשונים שחז"ל אסרו לטרוח לבע"ח שלא לצורך.
↑ ויש להסתפק האם הטעם לכך הוא מצד זה שהשינוי בשתי וערב הוא שינוי גדול יותר כיון שהאיכות של המאכל פחותה יותר, או שהחילוק הוא לא מצד שהשינוי חשוב שינוי אחר, דכיון שמצד האמת שניהם נחשבים שינוי אין לחלק ולא אכפת לן מהתוצאה. אלא הטעם לכך הוא מפני שכשהאדם עושה מעט מעט הוא טורח יותר בהכנת המאכל. ומלשון הרמב"ן: 'ואף על פי שמגבל כל צרכו וממרס ביד' משמע טפי כהבנה שהקולא במעט מעט היא בכך שאין בזה כ"כ שינוי, ולא בזה שהוא טורח יותר, דלכאורה עניין 'ממרס ביד' אינו קשור בהכרח ליותר טרחא, אלא לכך שהאדם לש כדרכו ולא ע"י זה שהוא מכניס כלי לתערובת ומוליכו שתי וערב.
↑ ביארנו בדברי הרמב"ם שכוונתו שצריך לשנות היינו בעיסה רכה, כפי מה שעולה מהגמ' והראשונים. אך יש אחרונים שטענו שהשינוי נאמר על עיסה עבה, ואזי כל ההסבר שונה.
↑ ויתכן שהוא הבין ברי"ף שההיתר הוא רק ברכה מעט מעט ושינוי בסדר נתינת החומרים, דאין חילוק בין קלי לשתית והם היינו הך. ולדברינו אם יש להבין שהרי"ף מחמיר זה מפני שהוא מחלק בין שתית לקלי, כדברי הרמב"ם, ובקלי מתיר בעבה.
↑ ולכאורה קשה על הסבר זה לשון הגמ' 'דמשני', שמשמע שיש מלאכה אלא שהיא בשינוי.
↑ אך השמיט מש"כ הרי"ף שלא מסבב התרווד. ויש עוד כמה הערות בדבריו, אך אכ"מ.
↑ יש מקום לומר שהרי"ף נקט שגיבול מורסן דרבנן, כשיטתו בביצה לגבי אפר כמו שהתבאר במאמרי הקודם, ומשו"ה הוא הבין שגם שינוי קטן כמו שתי וערב נחשב שינוי. אך הוא מודה לרש"י שבאמת שתי וערב לא נחשב שינוי, ואם יעשה כן בקמח יתחייב מה"ת. ומצד אחד פשטות הדברים יותר משמע לא כך, דמניין לחדש שאמרו לשון שינוי ובעצם אין הוא שינוי מה"ת. אך מאידך, לדעת הרמב"ם נראה שהשינוי של מעט מעט אינו שינוי אמיתי, אלא רק כדי לפטור את הגזירה של קמח קלי אטו קמח, כמו שהתבאר לעיל, וא"כ יש לצדד שגם השינוי במורסן אינו שינוי אמיתי.
↑ ויש מקום להבין כך את דברי הרמב"ם, וז"ל: המורסן אף על פי שאינו ראוי לגבול אין גובלין אותו שמא יבוא לגבול העפר וכיוצא בו. ונותנין מים על גבי מורסן ומוליך בו התרווד שתי וערב, אבל אינו ממרס בידו שלא יראה כלש, ע"כ. ומבואר שלא כתב הרמב"ם: 'ומותר לגבל את המורסן בשינוי, כיצד וכו'', ואולי הבין הרמב"ם שהולכה של שתי וערב אינה גיבול כלל, דאין זו אלא פעולה של עירוב ולא דחיסה של פירורי המורסן זה אל זה. ועוד יש לדייק מסיום לשון הרמב"ם שלא ימרס מפני שנראה כלש, ומבואר שבהולכה של שתי וערב אינו נראה כלל כלש, ולא כהבנה הפשוטה שהוא לש בשינוי. [אמנם יש עדיין לדון שאולי הולכת שתי וערב אינה לישה כלל אך היא כן גיבול, ויעויין בסימן א' סוף אות א', שלא זכינו להתברר בדעתו בחילוק בין לש למגבל].
↑ והט"ז כתב להתיר ע"י שלא יטרוף בכח או ע"י שינענע את הכלי יעוי"ש. ולא ברור מה הוא סובר לגבי שתי וערב. ולגבי נענוע הכלי יתכן שגם לפי הסברא האמורה שצריך שינוי בתוצאה מותר, אם אכן הניעור לא מביא לתוצאה טובה, וצריך בדיקה. ומש"כ הט"ז שלא יטרוף בכח הוא מפני שהוא הבין כנראה שהצורך לא לטרוף את החרדל (שבת קמ.) הוא מפני שינוי, ויתבאר במק"א באריכות שאין זו ההבנה, ואין זה חשיב שינוי מצד גדרי לש.
↑ ויש מקום לטעון שגם בזה ההיתר הוא מצד שלא מתגבל כדבעי. אך באמת נראה שניעור אינו דרך גיבול. ובאמת, גם הראשונים שסוברים כרש"י ששתי וערב הוא רק פעם אחת מודים שאפשר לנער הרבה פעמים, כמו שיתבאר בסמוך. (ולא עיינתי מספיק בנקודה זו).
↑ כך פסק בדף קנה ששם נקט את שיטת עצמו. אך בדף יח כתב שהלכה כרבי (ולא ברור מה גרם לו לשינוי).
↑ סיבה זו לא כתבו הראשונים, ולא ביארו מדוע.
↑ ומוכרחים לפרש כן דאם מדובר רק על ערבוב בלי נתינת המים לא מובן מדוע אומרת הגמ' שאין זה כדעת רבי.
↑ וגם ק"ק, אם מדובר כשכבר היו מים במורסן, ורק גיבל בשינוי מדוע הקפיד לוי על הגבל, הרי לדעת התרומה עיקר ההלכה כרבי ולא כריב"י, ויש מקום לומר שלרבי יש להקל בגיבול יותר מריב"י (וכן מדויק בתרומה עצמו, כמו שיתבאר בהמשך), ולכן סבר הגבל שיש לגבל בשינוי. ומה שאסרה המשנה לגבל אפילו בשינוי (כך בהכרח הבין לוי לפני שהתחדשו לו דברי רב שמותר לגבל בשינוי, ומבואר בתרומה שדעתו כדעת הר"ן, שההיתר בשינוי כולל גם לתרנגולים, ולא כרמב"ן) היא כי סוברת כריב"י שמחמיר בגיבול.
↑ אלא שיש לדון האם יהיה נכון לדעת הסוברים שאין היתר שינוי אלא בדבר שאין בו לישה מה"ת, גם בדבר שיש בו לישה מה"ת, כלומר, אם לדעת הריטב"א והרי"ד יהיה היתר עיסה רכה בדבר ב"ג כמו קמח. ולא זכינו לעיין בנקודה זו.
↑ דבריו הם שלא כדברי הראשונים שהובאו לעיל בביאור פשט הסוגיה, שנקטו כדבר פשוט שגם לריב"י מועיל השינוי בסדר נתינת החומרים, וכבר עמדו בזה האחרונים, ואכמ"ל.
↑ אלא שבדבריו שם התקשו כל האחרונים דמדובר על דבר שאינו ב"ג, והבה"ל הכריע בתורת ודאי שבדבר שאינו ב"ג ריב"י מודה, וצ"ע.
↑ יש להעיר שיצא לנו שאף אם נכריע בדעת התוס' כדעת הט"ז, בפועל ננהג כהבנות האחרות שהוצעו בדעת התוס'. כי בחשבון ההלכתי יש להקל לצורך בהמות שאז כבר הוא לא נחשב שנכנס לאיסור דרבנן בלא צורך. (ולא מפני שחז"ל עצמם אמרו שמותר לתת מים רק לצורך בהמות). וקיצרתי.
↑ ואף שמשמע שהתירו לערב גם בצל שאינו מבושל או מטוגן בביצה נראה שרואים את הגיבול בביצה, והבצל אינו אלא להטעמה בעלמא. וראה בשש"כ (פ"ח הערה צב).
↑ ומיניה וביה עולה בדבריו שהבין שההיתר של הבה"ל אמור גם בדבר שאינו מבושל, שלא כאורחות שבת.
↑ ובכלל נראה שבנתינת המים על האורז הגרגירים נדבקים דיבוק קלוש יחסית, וכבר קודם שנותן עליהם מים הם די מדובקים אחד לשני, אחרי שהתבשלו במים, ובפשטות אין בזה לש כלל (ולא למעשה). וכמדומה שגם במאכל 'קוסקוס' אין הבדל משמעותי ע"י נתינת המים, דכבר קודם לנתינת המים הוא דבוק יחסית עם עצמו.
↑ וצריך להבין איך יבארו הראשונים האחרים את הגמ', וניתן להציע שהם גרסו 'קמח וקלי', והבינו שדווקא קלי לא נאכל כיון שהיה קשה (כן משמע בר"ג). עוד אפשר שהם גרסו 'קמח קלי' והבינו שאין כוונת הגמ' שקמח קלי לא ראוי לאכילה, אלא שלא היו רגילים לאכול אותו כמו שהוא, ולכן לא חששו שמא יאכל מיניה כשבא למוכרו.
↑ וצ"ע מה יענה הבה"ל, ואולי נקט כמהרש"ל שהגיה את דברי רש"י יעוי"ש. אך אין לקבל את דבריו דהגהתו מסברא, ובנמו"י ובב"י (שכא) דברי רש"י הובאו כלפנינו, ואכמ"ל. וגוף דברי רש"י התבארו לעיל במאמרי בגיליון נב אות א.
↑ ויעויין בסיום דבריו ויש חוסר בהירות מה כוונתו.
↑ איברא, שיכול הבה"ל לומר שגם במורסן אין איסור תורה והוא תיקון אכילה בעלמא, דכל הטענה לעיל בדעתם הייתה רק מכח זה שהם נקטו שדבר שאינו ב"ג כאפר יש בו חיוב תורה, וממילא י"ל כך גם למורסן שמתגבל יותר מאפר. אך הבה"ל טוען שאף שמתגבל יותר מאפר מ"מ יש סברה אחרת שעוקרת את האיסור תורה, שהיא סברת תיקון אכילה בעלמא. אמנם תוס' מודים שבמורסן יש איסור תורה ולא חשיב תיקון אכילה, כיון דמבואר להדיא בדבריהם שבמורסן יש חיוב תורה, אך בדעת הרשב"א והר"ן יכול הוא לומר שהם חלקו על התוס' וסברו שגם במורסן אין איסור תורה, ולכן השוו בין מורסן לקמח קלי.והדבר צריך בירור במציאות, הרי"ד כתב שהמורסן נאכל לשוורים ע"י הדחק, וא"כ נראה שאינו תיקון אכילה. וגם לכאורה קשה לחדש מחלוקת בזה בין התוס' לרשב"א והר"ן. בר מן דין, לעיל התבאר מדיוק לשון הר"ן שנראה שהוא סובר שבמורסן יש חיוב תורה.