מו"צ בבית הוראה הכללי
מח"ס אהלי יעקב
חולה וזקן שקשה לו לעמוד אם יכול לעשות קריעה בישיבה
בס"דאסרו חג שבועות תשפ"א יום היארצייט השני לאאמו"ר זצ"ל ר' טלי ב"ר אברהם
לכבוד ידיד נפשי הגאון החשוב רבי גמליאל הכהן רבינוביץ שליט"א מח"ס גם אני אודך, ודומ"ץ קהילות קרעטשניף רחובות.
באתי כאן לבאר מה שהעירו כמה גאוני הדור אודות המנהג שמי שלא יכול לעמוד או משום שהוא חולה או זקן מדאי וקשה להם, ונפטר קרוב וכו' שעושים קריעה בישיבה ולא בעמידה, אע"פ שקיימא לן בשו"ע שאם קרע מיושב לא יצא. והיות שהייתי נוכח כמה פעמים שאירע דבר כזה, אמרתי שנבאר את המנהג על פי הלכה ומדוע לא צריכים למנוע מזה על פי הערת הגאונים.
♦
מקור חיוב הקריעה ודין קריעה מעומד
הנה, המקור לחיוב הקריעה מהגמ' במסכת מועד קטן דף כד. "אמר רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל: אבל שלא פרע ושלא פירם חייב מיתה, שנאמר "ראשיכם ל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו וגו' - הא אחר שלא פרע ושלא פירם חייב מיתה". עוד איתא בגמ' שם דף כו: בדין קריעה א' על כמה מתים, שאמר שמואל הלכה כרבי יהודה בן בתירה. שואל הגמ' ומי אמר שמואל הכי, והאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל, אבילות לחוד, קריעה לחוד. תוס' דף כד. כתבו שהלימוד מהפסוק הנ"ל אינו אלא אסמכתא בעלמא, דהא לא מייתי להו סוף פרק הנשרפין גבי אלו שבמיתה. וכן פסק הרמב"ן תוה"א עמוד סג (הובא בבית יוסף) שקריעה דרבנן, ומה שאמרו בגמ' חייב מיתה הכוונה כמו שראינו במסכת ברכות דף ד: שמי שעובר על דברי חכמים חייב מיתה.הרמב"ן כתב לגבי דין קריעה על קטן ביום שלשים שלא כלו חדשיו, שפסקו שעכ"פ קורעים עליו מספק, וטעמם דאף שמקילין באבלות, כמ"ש בגמ' במועד קטן דף כו: הלכה כדברי המיקל באבל דאבלות מדרבנן, מ"מ מחמירים בקריעה, דהיא דאורייתא. אבל הרמב"ן דחה את זה, לפי שאף הקריעה דרבנן וספיקא לקולא, דודאי לא אשכחן קריעה מפורשת מן התורה אלא באסמכתא בעלמא מייתו לה, וכי מפקינן קריעה מכלל אבלות היינו לומר דליתיה בקריעה האי כללא דהלכה כדברי המיקל לעולם, אלא כשאר דברי סופרים היא, והכן נקטינן. וכן איתא בשו"ע (סימן ש"מ סעיף ל') וכן כתב בש"ך שם (ס"ק ב') דקריעה דרבנן. אולם ראה ברא"ש (פרק ג' סימן ג') דמשמע מדברי הראב"ד שקריעה דאורייתא, ואף באבלות יש חיובי דאורייתא.
ובטעם חיוב קריעה מצאנו בשו"ת הלכות קטנות חלק א' (סימן קט"ז) שהוא כדי שלא תטרף דעתו ברעה, דאדם בהול על מתו הסיחו דעתו לדבר אחר כדי שישים דעתו באיבוד ממונו. אמנם, בשו"ת בית יהודה יורה דעה (סימן כ"ו) כתב דאיפכא מסתברא, הטעם הוא כדי שיעורר עצמו בבכי ולהפליג צערו, דומיא דשאר מיני חיובין שחייבו לאונן ולאבל, דכולם הם כדי שיצטער על מתו וידאג עליו ביותר. וכן הוא הטעם בכל חיוב הקריעות שחייבונו חז"ל כגון שמועות רעות וכדומה, דהתם ודאי אין אדם בהול כ"כ, אלא כדי להרבות הבכי ולהפליג בצערן נתחייבו בהם.
ובענין קריעה מיושב, איתא בגמ' במועד קטן דף כא. שצריך לקרוע מעומד כנלמד מהפסוק (שמואל ב פרק יג, פסוק לא) "ויקם המלך ויקרע את בגדיו". ובדף כ: אמימר קרע על בר בריה, אתא בריה קרע באפיה, אידכר דמיושב קרע קם קרע מעומד.
ונחלקו הראשונים בזה, דעת הרי"ף והראב"ד לפי הבנת הטור, ס"ל שאמימר החמיר על עצמו, ואילו דעת הרמב"ן ר"י גיאת ורא"ש ס"ל שהקורע מיושב לא יצא אפילו בדיעבד. בבית יוסף הוסיף שהבנת הטור בדברי הרי"ף אינה מוכרחת. ואף הראב"ד בפירושו הראשון כתב שהקורע מיושב לא יצא. ולדינא נפסק בשו"ע (סימן ש"מ סעיף א') שצריך שיקרע מעומד, ואם קרע מיושב לא יצא, והוסיף הרמ"א שצריך לחזור ולקרוע.
♦
הלכה למעשה בחולה וזקן שקרעו מיושב
יש לעיין במאי דקיימא לן דבדיעבד צריך לחזור ולקרוע האם בקריעה מיושב קיים מצוה בכלל או לא, ונפק"מ לענין חולה וזקן. היה מקום לדון דהיות שדעת הרי"ף בהבנת הטור והראב"ד שדבדיעבד יצא בקרעה במיושב ואין צריך לחזור ולקרוע מעומד, ממילא חזינן שמקיימים בזה איזה מצוה של קריעה. ומאידך גיסא יש לומר דהואיל וקיימא לן דלא כדבריהם, קעבר בבל תשחית בקריעה דמיושב, שדבר זה דומה למש"כ הרמ"א (סימן ת"ב סעיף ד') דבמקום שאין לו לקרוע אסור להחמיר על עצמו ולקרוע משום בל תשחית. כך הסתפק בבדי השלחן (סימן ש"מ ביאורים ד"ה מעומד). עוד דן שם אפילו אם נבוא להחמיר בזה היכא דיש לו בגד קרוע שאין בדעתו ללובשו עוד אלא לזורקו נראה דאין בזה משום בל תשחית, כיון שבלאו הכי אינו עומד לשום השתמשות. ועוד יש לראות היכא דמת לו אביו או אמו אם שייך בזה מה שכתב בש"ך (סימן ת"ב) בשם האור זרוע דאם בא לעשות מילתא יתירה לכבודו מותר, או שמא הכא לא שייך כן, כיון דאינו מעשה של קריעה כל עיקר, וגם בזה צ"ע.ולהלכה למעשה בשו"ת קנין תורה חלק ג' (סימן ק"ח), הובא בספר פני ברוך, פסק שחולה שאי אפשר לו לעמוד קורע בישיבה או בשכיבה. והטעם הוא משום שאין שום עצה עבורו לעמוד, וממילא אין סברא לפוטרו מקריעה לגמרי ויקרעה מיושב. ובהערות בסוף הספר כתב הגרי"י פישר זצ"ל דדין הנ"ל לא צריך טעמא, אלא פשוט כיון דלדעת הרי"ף והראב"ד יוצא בקריעה דמיושב בודאי צריך לקרוע לצאת ידי דעת הרי"ף והראב"ד. וכשיבריא ממ"נ יהיה פטור שוב מקריעה לדעת הרי"ף וראב"ד, ולשאר ראשונים כבר עבר זמן חימום, אא"כ הבריא תוך ז', שאז צריך לחזור ולקרוע.
וראה עוד בספר חזון עובדיה הל' אבילות (עמוד רי"ז) שפסק דחולה שאינו יכול לעמוד טוב שיקרע מיושב או כשהוא שוכב, והביא שכן פסק הגר"ש דבליצקי זצ"ל בספרו זכרון בצלאל. וכן הוא בחו"ב להגרח"ש גריינמן זצ"ל (דף מח:) שמקלים כיון שאי אפשר בענין אחר.
♦
הערת בעל הקנה בושם על מנהג לקרוע לחולים וזקנים במיושב
ומן הראוי להעתיק עוד מה שכתב בשו"ת קנה בשם חלק ב' (סימן קב) וז"ל: בהא דמבואר בשו"ע יו"ד (סי' ש"מ סע"א) דהחיוב קריעה הוא דוקא במעומד, ואם קרע מיושב לא יצא, וכן כתב הרמ"א (שם) שצריך לחזור ולקרוע, ואמרתי דיוצא לפי"ז דבחולה או בזקן שאינם יכולים לעמוד על רגליהם ולקרוע כהלכה, עדיף יותר שלא יקרעו כלל מלקרוע במיושב, דבלא"ה אינם יוצאים ידי חובת הקריעה בקריעה זו, ואין להם שום תועלת בקריעה זו, והרי זה כמי שאין לו חלוק לקרוע, או איזה אונס אחר שאינו יכול לקרוע מחמתו דפטור מלקרוע.וכתבת דנתעוררה תמיהה על זה בין לומדי הישיבות, שהרי מנהג הח"ק פעיה"ק ירושלים תובב"א הוא לקרוע לחולה מיושב, וסומכים בזה על הראב"ד דס"ל דבדיעבד יוצאים ידי חובת קריעה גם במיושב, והטור כתב שגם דעת הרי"ף כן הוא, וכן כתבו גם השלטי הגבורים והרבינו ירוחם והכסף משנה. וא"כ לדעה זו היכא דאינם יכולים לעמוד ואינם יכולים לקרוע במעומד, הו"ל שעת הדחק וכדיעבד דמיא עכת"ד.
ואען ואומר כי אף כשאמרתי דבר זה לא אמרתי כן לסברא מוחלטת היפך ממה שנתפשט המנהג, אם כנים הדברים שהמנהג כן הוא, ורק ממה שיצאו כן בירור הדברים בעת לימוד השיעור בס"ד עם חברים מקשיבים, ואם קבלה נקבל, ואם לדין יש תשובה, והוא כי מש"כ כי מנהג הח"ק פעיה"ק ירושלים תובב"א הוא לקרוע לחולה וזקן שאינם יכולים לעמוד מיושב, מאן לימא לן דעפ"י הוראת חכם עושים כן ולאו בטעות הוא דנהיגי הכי, מכיון שהוא נגד הלכה מפורשת בשו"ע דאם קרע מיושב לא יצא. וא"כ מהיכי תיתי להתחסד בזה ולקרוע מיושב מכיון דאינו מקיים בזה חובת הקריעה כלל, וכאילו לא קרע דמי, ואין בזה אלא איסור בל תשחית, וגם כי הדבר פשוט כי כל עיקר לא שייך בזה מנהגא כמש"כ הש"ך (שם סי' ק"צ סוסק"ג) דבדבר שאינו מצוי אין שייך בו מנהג יעו"ש.
ומה שהבאת מדברי הפוסקים שהביאו את סברת הראב"ד דאם קרע מיושב יצא בדיעבד, וממילא לסברא זו מחויבים הם לקרוע דשעת הדחק כדיעבד דמיא, הנה הרואה יראה דגם הרא"ש והטור והשלטי הגבורים שהביאו סברת הראב"ד העלו במסקנתם דהעיקר כסברת הפוסקים דאם קרע מיושב לא יצא, והב"י (שם) שדא ביה נרגא בעיקר סברת הראב"ד דגם הראב"ד גופא לא מפשיט פשיטא ליה דבדיעבד יצא כמש"כ הטור בשמו, אלא דגם הראב"ד לא ברירא ליה מילתא וספוקי מספקא ליה בזה אם יצא ידי חובת קריעה או לא, וכן הבין גם הרבינו ירוחם בדעת הראב"ד יעו"ש, וגם בדעת הרי"ף כתב הב"י (שם) דאפשר דס"ל כדעת שאר הפוסקים דאף בדיעבד לא יצא, וכן דקדק הב"י עוד שם מלשון הרמב"ם (פ"ח מהלכות אבל ה"א) שכתב אין קריעה אלא מעומד, משמע מדבריו דכל שאינה מעומד אינה קריעה, וכן פסק הגהות מיימניות (שם), ועפי"ז הכריע הב"י להלכה כן דאם קרע מיושב לא יצא יעו"ש.
ומעתה נראה פשוט דמכיון דלדעת כל הפוסקים חוץ מלהראב"ד והרי"ף אין קריעה במיושב בגדר קריעה כלל, ולדעת הב"י גם דעת הרי"ף הוא כדעת כל שאר הפוסקים, וגם הראב"ד לא ברירא ליה מילתא דיצא בדיעבד, ומש"ה הכריע כן להלכה. וא"כ מהיכי תיתי להתחסד ולקרוע מיושב, כדי לצאת באולי איזה דעת פוסק יחידאה שאינו מובא כלל בשו"ע, ולדעת כל שאר הפוסקים אין זה בגדר מצוה כלל ואינו אלא השחתת הבגד, ואפשר דאפילו איסור יש בדבר לקרוע.
ויותר מזה מבואר בשו"ת אמרי יושר (ח"ב סי' קכ"ד) שנשאל שם על דבר אחד מאנשי הצבא שמת אביו, וקרע בגד של הצבא שהיה לבוש בו שהוא בגד שאינו שלו, אם יצא ידי חובת קריעה, או שצריך אח"כ כשילבש מלבושו לקרוע שנית, וכמש"כ הש"ך ביו"ד (שם סק"נ) דאם קרע בגד שאול לא יצא כמו בחלוק הגזול, והכא אנן סהדי שלא נתנו לו הבגד על מנת לקרוע. והוא ז"ל שקיל וטרי בכמה וכמה סברות דיש לומר ולצדד בזה דאינו צריך לחזור ולקרוע שנית בגד שלו, אי משום דגזל נכרי אינו אסור אלא מדרבנן ולא מצוה הבא בעבירה הוא, ויצא ידי חובת קריעה בבגד של הצבא, אי משום דהפקעת הלואה בנכרי שרי, וה"ה הפקעת פקדון, וא"כ ליכא בזה איסור גזל כיון דבהיתרא אתא לידיה, וגם יש קצת ספק דילמא אין מקפידין כלל על זה שהיא הפסד מועט ועושה כן לקיים דין תורה, שרצונם גם כן שאנשי הצבא ישמרו דתם, ומסיק בזה דמכל הני טעמי נראה דאין צריך לקרוע שנית, ושוב כתב וגם כי יש לספק הרי קריעה דרבנן הוי ספק להקל, וכבר כתב הרמב"ן דדוקא ביחיד נגד רבים לא אמרינן הלכה כדברי המיקל בקריעה, אבל בספק גמור אזלינן להקל וכו', וגם יש לדון דבספק אסור לקרוע כיון דספק דרבנן להקל, אם יקרע יעבור על בל תשחית יעו"ש.
הרי מבואר מדבריו דאפילו במקום דהוי שם קריעה על קריעה זו, אפי"ה כיון דיש בזה ספק גמור לפוטרו, אזלינן להקל משום ספק דרבנן לקולא, וגם יש בזה איסור בל תשחית, א"כ כש"כ בנידון דידן דרובם ככולם של הפוסקים ובכללם דעת המחבר והרמ"א, דקריעה במיושב אינו בגדר קריעה כלל ואינו אלא השחתת הבגד, א"כ כש"כ וכש"כ דאין להתחסד ולקרוע ויש בזה איסור בל תשחית, ודינו בזה כמו מי שאין לו חלוק לקרוע דפטור מלקרוע כמבואר בשו"ע (שם סעח"י) ובש"ך (שם ס"ק כ"ו), והכי נמי כיון דאינם יכולים לעמוד ואינם יכולים לקיים ידי חובת הקריעה פטורים הם מכלום.
ומש"כ עוד דאפילו לדעת השו"ע והפוסקים דבקריעה במיושב לא יצא אפילו בדיעבד, מ"מ בנידון דידן ודאי דאין סברא לפוטרו, שהרי הא דבעינן קריעה במעומד דוקא, מקורו הוא מקרא דאיוב דכתיב (איוב א) ויקם איוב ויקרע את מעילו, ומי שאינו יכול לקיים ויקם, מ"מ הרי אכתי חיוב קריעה רמיא עליה מקרא דכתיב (ויקרא י) ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו וגו', וכוונתך הוא למאי דאיתא במועד קטן (כ"ד ע"א) אבל שלא פרע ושלא פירם חייב מיתה, שנאמר ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו וגו', הא אחר שלא פרע ושלא פירם חייב מיתה, וא"כ יש חיוב עליו חיוב קריעה מ"מ, עכת"ד בתוס' ביאור קצת.
וכל זה אינו דהדבר פשוט דכיון דנקטינן דקריעה במיושב אינו בגדר קריעה כלל, א"כ אם אינו מקיים ויקם איוב, הכי נמי דאינו מקיים בזה חובת פרימת בגדים, דבפרימת בגדים בישיבה אינו יוצא ידי חובתו כלל, דדא ודא אחת היא ואין כאן שני חיובים שונים ופשוט הוא.
ומש"כ עוד להביא ראיה לדבריך מהא דאיתא בשו"ע או"ח (סי' תקפ"ה סע"א) שצריך לתקוע מעומד, וכתב המג"א (שם סק"א) דאם תקע מיושב יצא עכ"ד, ואני שמעתי ולא אבין דמאי ראיה היא זו לנידון דידן, הרי בנידון דידן מפורש בדברי הפוסקים דאפילו בדיעבד לא יצא, וא"כ לדעתך דס"ל לדמות נידון דידן לדין קיום המצות וכיוצא בהן, דמצותן לכתחילה בעמידה ובדיעבד יצא אפילו בישיבה, וכן בזקן או בחולה כשאינם יכולים לעמוד מותרים לכתחילה לעשותם בישיבה, א"כ על עיקרא דמילתא הו"ל להקשות דלמה כתבו הפוסקים דבקריעה מיושב לא יצא אפילו בדיעבד, ועל כרחך לומר דחילוק יש ביניהם, והוא עפ"י מה שנתבאר למעלה בס"ד דס"ל לחז"ל והכי אסמכוהו אקרא דקריעה במיושב אינו בגדר קריעה כלל, וא"כ אין בזה אלא השחתת הבגד ולא קיום מצוה כלל, משא"כ בקיום המצות וכיוצא בהן דגם כשנעשים בישיבה מתקיים המצוה, אלא דלכתחילה יש לעשותם בעמידה וכמש"כ המג"א (שם) בטעמא דמילתא דילפינן מעומר דכתיב בקמה ודרשינן בקומה ואין זה אלא לכתחילה יעו"ש, וכל זה פשוט וברור להמעיין.
וראיה גדולה לדברי שהרי לא אשתמיט שום אחד מהפוסקים לא מן הראשונים ולא מן האחרונים, לאשמעינן חידוש דין זה דבזקן וחולה שאינם יכולים לעמוד יקרעו עכ"פ במיושב, וע"כ דנקטו בפשיטות דכיון דאין זה בגדר קריעה כלל אין מה להתחסד בזה ודינו כמי שאין חלוק לקרוע או שאר סיבות שאין בידו לקרוע ופטור מכלום, ולא נמצא כן רק לכמה ממע"כ מחברי זמנינו שליט"א שלחדש יצאו דבכה"ג יקרעו עכ"פ במיושב, ואף דכבודם במקומם מונח, מ"מ נלע"ד שלא ירדו לעומק הלכה זו, דבכה"ג פטורים הם מכלום כמו שנתבאר בס"ד, עכ"ל.
וכן ראיתי בספר דברי סופרים (סימן ש"מ ס"ק ו') שהביא את דעת המקלים, והעיר דזה אינו דכיון דכל שאינו מעומד אינו קריעה, מנא ליה להמציא שכשאי אפשר הוי קריעה גם במיושב, אלא כיון שאינו יכול לעמוד הוי כמו שאין לו בגד שלו לקרוע, ועוד שלא מצאנו בפוסקים שכתבו כן, והביא אח"כ את דברי הקנה בושם שם.
♦
בירור המנהג שלא חוששים לדברי הקנה בושם
והנה למרות שהכריע בשו"ת קנה בושם שם שחולה או זקן פטורים בכלל מקריעה, ואף חשש בזה משום בל תשחית כיון שעיקר הדין דלא כהראב"ד, מ"מ פוסקי זמנינו ומנהג החברא קדישא פהעיה"ק ובכל רחבי הארץ לא נהגו כדבריו. ויש לבאר את הטעם על פי מה שכבר העיר בספר משמרת שמחות (פרק ג' הערה 30) שיש בזה ב' דינים בקריעה - א) מעשה הקריעה. ב) שהבגד יהיה קרוע, שלכן צריך שתהא הקריעה ניכרת ולא יחליף בגדיו. והנה, האבל שלא קרע חייב מיתה כדילפינן מולא תפרומו ולא תמותו, והיינו שהואיל ואינו מראה שיש לו צער באבלו חייב מיתה, עכ"פ מדרבנן למאי דקיימא לן דרבנן, והאי דינא נובע ממה שאינו מראה לאחרים אבלו. ולכן גם מי שלא יכול לקיים מצות קריעה במעומד עכ"פ עליו לקרוע כדי להראות אבלו לאחרים שיהא ניכר אבלו עליו בבגדיו הקרועים, ובפרט שחז"ל החמירו בזה מאוד בחיובו, לכן גם מי שאינו יכול לעמוד עליו עכ"פ לקרוע בישיבה. ועוד יש לומר דעד כאן לא למדנו מדוד דצריך לקום ולקרוע רק במי שבר עמידה, אבל מי שאינו בר עמידה אינו נפטר עכ"פ מעיקר חיובא דלא תפרומו ולא תמותו, ועכ"פ בל תשחית בודאי אין בזה.בברכה התורה
ידידך יעקב אהרן סקוצילס
♦ ♦ ♦