מחברי מכון הלכה ברורה ובירור הלכה
כתיבה מחוץ לדף בסת"ם
סוגיא קטנה / בהלכות ספר תורה / עם מחלוקת גדולה / והלכה תמוהה / ותגלית מפתיעה
פרק א' - שיטות הראשונים בביאור סוגיית הגמרא
ישנה ברייתא במנחות (ל, א, ב) המלמדת על שיעורים שונים בכתיבה על הדף[3] של ס"ת. לקראת סופה כתוב: "נזדמנה לו תיבה בת חמש אותיות, לא יכתוב שתים בתוך הדף ושלש חוץ לדף, אלא שלש בתוך הדף ושתים חוץ לדף. נזדמנה לו תיבה בת שתי אותיות, לא יזרקנה לבין הדפין, אלא חוזר וכותב בתחילת השיטה".בטרם הבאת מחלוקת הראשונים בפירוש הברייתא, נקדים את הספקות העולים מתוך ביאוריהם שכן כל שיטה פותרת בדרך אחרת את הספקות.
הספק הראשון: מה הדין במחצה אותיות בתוך הדף ומחצה מחוץ לדף? אם נדייק משני חלקי הרישא יש סתירה פנימית. אם אסור להוציא 3 אותיות מתיבה בת 5 כלומר הרוב אסור מבחוץ, יש לדייק שלהוציא חצי מהאותיות מותר. אך אם נדייק מהמשפט הבא אחריו שהרוב צריך להיות בפנים, אז יש לדייק שמחצה בחוץ אסור.
עוד יש להקשות שמצאנו דוגמות בדומה לזה, ושם הגמרא פותרת את הספק, וקובעת בה הלכה. לדוגמא, בעניין נר הבדלה (ברכות נג, א): "תנו רבנן ... אם רוב נכרים אינו מברך אם רוב ישראל מברך! הא גופא קשיא, אמרת אם רוב נכרים אינו מברך, הא מחצה על מחצה מברך? והדר תני אם רוב ישראל מברך, הא מחצה על מחצה אינו מברך?! (ותירצו): בדין הוא דאפילו מחצה על מחצה נמי מברך, ואיידי דתנא רישא רוב נכרים תנא סיפא רוב ישראל". דוגמא נוספת בעניין סוכה (סוכה דף כב, ב): "ושצילתה מרובה מחמתה כשרה, הא כי הדדי פסולה, והא תנן באידך פירקין, ושחמתה מרובה מצילתה פסולה, הא כי הדדי כשרה? לא קשיא, כאן מלמעלה כאן מלמטה". יש לברר מדוע כאן אין הגמרא מקשה ומפרשת. אך לקמן יתבאר בשיטת הרמב"ם שאין כאן שום ספק באמת, ולא דומה הדין כאן לדוגמאות, וכל הצגתו כאן היא על מנת להבין את שיטת הרמב"ם על בוריה.
הספק השני: האם הברייתא נקטה דווקא תיבה בת 5 אותיות כדי ללמדנו שהמיעוט המירבי שניתן להוציא, זה רק 2 אותיות ולכן גם בתיבה בת 9 אותיות רשאי להוציא רק 2? או שזו רק דוגמא ולמדנו שמותר להוציא כל מיעוט של אותיות, כגון בתיבה בת 9 אותיות אפשר להוציא אפילו 4 אותיות? זו מחלוקת בסברות בלבד.
הספק השלישי: מה החידוש של הסיפא של הברייתא שבתיבה בת 2 אותיות אסור להוציאה לבין הדפים? דין זה הוא פשיטא, בין למ"ד בספק השני שמותר להוציא כל מיעוט של אותיות, ובין למ"ד שזה דין בשתי אותיות בלבד, לשתי הדעות עדיין הרוב צריך להיות בתוך הדף אז פשוט שדין תיבה שלימה להוציא חמור יותר ממספר אותיות שהן חלק ממילה. לקמן יתבאר שספק זה תלוי במה שכתבו בספק השני, ובהתאם ישתנה ביאור הברייתא.
♦
מצאנו חמש שיטות בביאור הברייתא:
שיטה א. רש"י, (מנחות שם ד"ה לא יזרקנה) סמ"ק (מצוות קנג, קנה) ורא"ש (הלכות קטנות ס"ת, מנחות שם אות ט).
שיטה זו פוסקת שמותר להוציא רק עד 2 אותיות בלבד מכל תיבה (גם אם זה רוב התיבה בחוץ, כגון בתיבה בת 3, שאז יש רוב של 2 מחוץ לדף ורק אחד בפנים). יוצא מן הכלל, תיבה בת 2 אותיות בלבד, שאסור להוציא את כולה, אף שזה רק 2 אותיות.
רש"י[4] כותב: "... אע"פ שהתרנו לכתוב ב' אותיות חוץ לדף מתיבה בת חמש, תיבה שלימה לא התרנו". כוונת רש"י לבאר את החידוש שבסיפא. המקרה של הוצאת 2 אותיות מחוץ לדף והשארת רוב של 3 בפנים, יוצרת ספק, לגבי הטעם שבדבר. האם ההיתר של 2 אותיות הוא משום שזה המספר המירבי שמותר להוציא מהדף או שזה נובע מהטעם שלא להוציא את רוב התיבה בחוץ. לפי רש"י הסיפא עצמה היא שפותרת את הספק, שכן אם זה היה דין של רוב תיבה בחוץ אסור, אז תיבה שלימה זה פשוט שאסור. ממילא שמעינן שהברייתא נקטה תיבה בת 5 כדי ללמד שזה המספר המירבי שמותר להוציא מהדף ועל זה הסיפא מוסיפה תנאי שלא כל 2 אותיות מותר להוציא, רק כחלק מתיבה, אבל 2 אותיות שהן עצמן תיבה אסור! (ראה להלן שיטת הראש תיבה בת 3).
בכך רש"י פתר את ספק ב, ש 5 אותיות שנקטה הברייתא זה בדווקא כדי להתיר הוצאת 2 אותיות בלבד. לגבי ספק ג, החידוש של הסיפא הוא שיש מגבלה גם על 2 אותיות, אם זו תיבה שלימה. לגבי ספק א, דין מחצה אותיות מבחוץ, עיין לקמן בשיטת הראש.
הרא"ש למד כדעת רש"י לגבי ספק ב, אך חידש דבר שאינו מפורש ברש"י, אך בוודאי רש"י מסכים אתו. לגבי ספק ג לעניין החידוש שבסיפא. וז"ל הרא"ש: "איכא לספוקי בתיבה בת ז' אם יכול לכתוב שלש חוץ לדף. וכן תיבה בת ט' אותיות אם יכול לכתוב ארבע חוץ לדף דשמא מגניא מלתא כשיש כל כך אותיות חוץ לדף. ועוד דאם כן הוה ליה למימר בסתם לא יכתוב רוב האותיות של תיבה חוץ לדף. ונראה דדוקא קאמר תיבה בת ה' אותיות דיותר משתי אותיות אין לכתוב חוץ לדף לכתחילה דמגניא מלתא ובתיבה בת ג' אותיות יש להסתפק אם יש לכתוב ב' חוץ לדף כיון דהוי רוב התיבה, ומיהו נראה מדקאמר נזדמנה לו תיבה בת ב' אותיות לא יזרקנה בין הדפים, משמע תיבה בת שתי אותיות לא יכתוב כולה חוץ לדף. אבל בת ג' כיון שמקצתה בתוך הדף יכול לכתוב ב' אותיות חוץ לדף".
מסקנת ההלכה עפ"י הראש היא: " "דיותר משתי אותיות אין לכתוב חוץ לדף לכתחילה דמגניא מלתא", וזו כדעת רש"י. "אבל בת ג' כיון שמקצתה בתוך הדף יכול לכתוב ב' אותיות חוץ לדף", וכ"כ הטור בשמו (יו"ד, רע"ג).
הרא"ש הסתפק בתיבה בת ג' אם אפשר להוציא רובה, ובמסקנתו דייק כך מהסיפא שכן: תיבה שלימה רק נאסרה, אבל אם זה 2 אותיות ולא תיבה שלימה אעפ"י שיש רוב בחוץ מותר. אך יש לברר מדוע דייק כך, שכן ניתן לדייק כך: תיבה שלימה אסור, אבל חצי תיבה מותר, כלומר אות אחת בפנים ואות אחת בחוץ מותר, בכך נקפיד על המשתמע מהרישא שרוב מחוץ לדף אסור? עוד "נרוויח" שהחידוש שבסיפא הוא בעצם הפתרון של ספק א של דין מחצה על מחצה, והוא שמותר מחצה על מחצה! בירור דיוק זה יתבאר לקמן בשיטת הרמב"ם (להלן שיטה ב).
עפ"י המוסבר, מבוארים שלושת הספקות לשיטת הרא"ש. ספק ב הברייתא בדווקא ומלמדת שאין להוציא יותר מ 2 אותיות מחוץ לדף. וכן מבואר ספק א וספק ב, שכן תמיד מותר להוציא 2 אותיות אפילו שיהיה רוב בחוץ וכ"ש מחצה בחוץ, וזהו החידוש של הסיפא ובכך גם מבואר הספק השלישי.
המאירי (קרי"ס מאמר ג, ח"א) מכריע כשיטה זו: "ולדעתי מאחר שלא התירו בשמועה זו אלא בהוצאת שתי אותיות חוץ לשטה יראה שכל זמן שיצטרך להוציא יותר משתים אין ראוי לעשות כן אלא שיניח המקום פנוי ויתחיל בשטה אחרת". יש לציין שהוא לא הזכיר במפורש שמותר 2 אותיות בתיבה בת 3 שזה רוב אותיות מחוץ לדף, אך ממה שלא חילק, משמע כדבריו כל 2 אותיות מותר חוץ לדף וזה כולל גם רוב. כמובן למעט במקרה "שכבר השלים השטה ונזדמנה לו תיבה בת שתי אותיות לא יזרקנה בתוך הדפין, ר"ל שלא יכתבנה בגליון שבין דף לדף, שאע"פ שבבת חמש אותיות התרנו לכתוב הב' חוץ לגליון, בתיבה שלמה לא התרנו אחר שאין צרך בכך, אלא מתחיל מראש השטה שתחתיה." ויש סברה חדשה בדבריו. רק משום שאין צורך להוציא תיבה שלימה שמזדמנת בסוף שיטה החמירו, אך משמע שאין כאן פסול מעיקר הדין, וכשאר דין 2 אותיות של כל תיבה. (על כך בח"ד).
הסמ"ק מנסח את ההלכה בקצרה ובבהירות גם בהלכות ס"ת, אך גם בהלכות תפילין. זה לכשעצמו חידוש שכן הברייתא עוסקת בהלכות ס"ת ולא בהלכות תפילין, שהרי אין דפים בתפילין (וגם לא במזוזה).
וז"ל הסמ"ק (תפילין מצוה קנג): "ואין כותבין שלשה אותיות חוץ לשיטה".
הסמ"ק תיקן את לשונו וכתב: "מחוץ לשיטה" ולא מחוץ לדף, כדי שיתאים לדיני תפילין. אף שהוא לא הביא זאת במפורש במצוות מזוזה (מצווה קנד), כבר כתב שם: "וכתיבתן כאשר ביארתי בתפילין רק שצריכין שירטוט בין שיטה לשיטה", (משא"כ תפילין כפי שביאר שם, אך בתפילין "צריך לשרטט מארבע רוחות").
בהלכות ס"ת (מצווה קנה) כתב הסמ"ק: "ולא יכתוב שלשה אותיות מתיבה גדולה חוץ לדף ותיבה של שתי אותיות לא יכתוב חוץ לדף, ויש מפרשים... " (ראה לקמן שיטה ד - הרוקח)
ראיתי לרה"ג בעל "צביון העמודים" בפירושו לסמ"ק שרצה לדייק בין הבדל הניסוח של הרא"ש ושל הסמ"ק, במקרה של הוצאת 2 וחצי אותיות מתיבה בת 5 אותיות. הרא"ש שכתב לא יוציא יותר מ 2 אותיות, אסור להוציא 2 וחצי אותיות. לסמ"ק שכתב שלא יוציא 3, מותר להוציא 2 וחצי. אחרי בקשת הסליחה מהרה"ג (צאצא של הנציב ור' רפאל שפירא, ושברוב דיוקיו הנפלאים הוא קולע אל השערה), לקמן יתבאר בשיטת הרמב"ם מדוע לפע"ד דבריו המחודדים אינם כהלכה ולהלכה.
♦
שיטה ב (המקילה ביותר). שיטת הרמב"ם (הלכות סת"ם ז, ה – ו).
שיטה זו פוסקת שמותר להוציא מיעוט אותיות מכל תיבה בעלת מספר אותיות אי זוגי. בתיבה בעלת מספר אותיות זוגי מותר להוציא עד מחצית מהאותיות של כל תיבה (אפילו 5 מתוך 10). וז"ל הרמב"ם:
"נזדמנה לו תיבה בת חמש אותיות לא יכתוב שתים בתוך הדף ושלש חוץ לדף אלא כותב שלש בתוך הדף ושתים ג חוץ לדף, לא נשאר מן השיטה כדי לכתוב שלש אותיות מניח המקום פנוי ומתחיל מתחילת השיטה" (ה).
"נזדמנה לו תיבה בת שתי אותיות לא יזרקנה בין הדפין אלא יחזיר לתחילת השיטה, נזדמנה לו בתוך השיטה תיבה בת עשר אותיות או פחות או יתר ולא נשאר מן השיטה כדי לכתוב את כולה בתוך הדף אם יכול לכתוב חציה בתוך הדף וחציה חוץ לדף כותב ואם לאו מניח המקום פנוי ומתחיל מתחלת השיטה" (ו).
הרמב"ם חולק על הרא"ש ומבין לגבי ספק ב שהברייתא לא נקטה דווקא תיבה בת 5, והיא מדברת רק כדרכן של ברייתות ומשניות שבדרך כלל אינן מנסחות עקרונות וכללים, אלא משתמשות בדוגמאות של מקרים.
וכך מציג ר' ירוחם (אדם וחוה נתיב ב חלק ב דף יז טור) את שני הצדדים של מחלוקת הסברות שבין הרמב"ם לרא"ש ובדומה לרבו (לעיל): "וכתבו בתוספות כי יש להסתפק אם התיב' בת ז' אותיות, אם יכול לכתוב ממנה חוץ לדף ג' אותיות מאחר שרוב התיבה בתוך הדף, כמו שאנו אומרים בתיבה בת ה' אותיות שכותב המיעוט חוץ מהדף, מאחר שהרוב בתוך הדף. וכן לפי זה תיבה בת ט' אותיות יכול לכתוב ד' חוץ לדף מאחר שרוב התיבה בתוך הדף. או נאמר, שלעולם אין כותבין ג' אותיות חוץ לדף דדוק' ב' קאמר, ואין הדבר תלוי ברוב התיבה תוך הדף. וכמו כן יש להסתפק בתיבה בת ג' אותיות אם יכול לכתוב ממנה ב' אותיות חוץ לדף או בעינן רוב התיבה תוך הדף".
מהברייתא כאן מוכח שאין מקום במספר אי זוגי לכתוב חציה בדף וגם מחוצה לה. זו המשמעות של כפל הלשון שבברייתא. באי זוגי אסור שהרוב יהיה בחוץ והמיעוט בפנים, אלא הרוב צריך להיות בפנים והמיעוט מבחוץ, וזה לא משאיר ברירה לחציו בפנים ובחוץ. כלומר, אילו לא היו כופלים את הלשון היה מקום לספק א שהוצג לעיל, והיינו מדייקים מהמשפט הראשון אסור שהרוב יהיה בחוץ, אבל חציו מותר. ואם היו כותבים את המשפט השני הרוב חייב להיות בפנים היינו מדייקים הפוך, אבל חציו בחוץ אסור, בניסוח הנ"ל הרוב חייב להיות בפנים והמיעוט חייב להיות בחוץ וממילא לא ניתן לשים חצי מהתיבות בפנים ובחוץ ואת האות האי זוגית על השירטוט כך שתהיה מקצתו בפנים ובחוץ, (כלומר חצי אות). (מכאן שלא כדעת הרה"ג בכל צביון העמודים לעיל סוף שיטה א). זה גם מוכח מלשון הברייתא:
"לא יכתוב שתים בתוך הדף ושלש חוץ לדף, אלא שלש בתוך הדף ושתים חוץ לדף". "אלא" בא למעט שרק כך מותר כשהרוב בפנים, הא חצי תיבה בחוץ אסור. ולית מאן דפליג בזה![5]
עד כאן ניתן ללמוד מהברייתא על מספר אי זוגי, אולם בהעדר מקור אחר להיתר ה"ה במספר זוגי שצריך רוב בפנים. לפי"ז בתיבה בת 4 צריך 3 בפנים. ובתיבה בת 3 צריך 2 בפנים. ובתיבה בת 2 אין בכלל אפשרות של רוב בפנים, וממילא כל התיבה צריכה להיות בפנים, ונמצא שהסיפא לגמרי מיותרת?! אלא שמכאן ניתן לדייק, כל התיבה בחוץ אסור, אך חציו בחוץ מותר להוציא! זה החידוש של הסיפא, שבמספר זוגי כגון תיבה בת 2, מותר להוציא חצי תיבה, וכ"כ הגר"א (או"ח, לב סעי' לג). מסיבה זו הרמב"ם דייק היטב בניסוחו כשהפריד בין הרישא (הלכה ה), לבין הסיפא (הלכה ו). הרישא היא כפשוטו ומלמדת שבתיבה אי זוגית הרוב בפנים, אולם דברי הסיפא שהעתיק עוסקת בתיבה זוגית שחציה מותר, ומכיוון שהברייתא רק דוגמא הוא הדין לכל התיבות.
מתוך בירור שיטת הרמב"ם נוכל גם להסביר את שיטת הרא"ש שהשארנו לעיל בצריך בירור, למה אינו מסכים לדיוק של הרמב"ם מהסיפא שאפשר רק חצי להוציא במקום שהרא"ש התיר רוב מתיבה בת 3. כאמור הרא"ש סבור שהברייתא בדווקא נקטה תיבה בת 5 כדי להוכיח שלא ניתן להוציא יותר מ 2 אותיות סה"כ מכל תיבה. אם כן להוציא חצי תיבה בעלת מספר זוגי אין שום חידוש לשיטתו כי זה נוגע רק לתיבה בת 4 או 2, ועפ"י שיטתו אין בהן יותר מ 2 אותיות בחוץ. אך תיבה בת 3 שצריך להוציא 2 לכאורה זה בניגוד לברייתא שהרוב צריך להיות בפנים, והרא"ש כתב בפירוש שהסתפק בזה, אך לבסוף הכריע שמותר בלי הסבר. אולם תיבות 2, 4 יכולנו ללמוד ללא הסיפא מפני שהעיקר שאין רוב בחוץ, אלא שזה חידוש הסיפא שמותר רוב בתיבה בת 3 (וממילא כ"ש בזוגי).
לסיכום מחלוקת הרא"ש ורמב"ם: א. הרישא לכל השיטות צריכה להיכתב ויש בו חידוש שמוסכם על כל השיטות שממנו למדנו באותיות אי זוגיות הרוב צריך להיות בתוך הדף, ואין אפשרות לכתוב חלק מאות קצת מבפנים וקצתו בחוץ. ב. יסוד המחלוקת בין הרמב"ם לרא"ש מתחיל בסברה האם הברייתא בדווקא ומשום מגניא מילתא אסור להוציא מכל תיבה יותר מ 2 אותיות, או שהברייתא רק דוגמא ויש כאן הקפדה רק שרוב האותיות יהיו בתוך הדף. ג. מתוך פירוש הרישא (כ"א לשיטתו) נגזרת החידוש של הסיפא, כ"א לשיטתו! (יבואר עוד לקמן ח"ג,א)
ומה שהקשה הרא"ש לעיל: "ועוד דאם כן הוה ליה למימר בסתם לא יכתוב רוב האותיות של תיבה חוץ לדף", אין זו קושיא על הרמב"ם, ראשית עפ"י המבואר בתיבה בעלת מספר זוגי אין צריך רוב ואפשר מחצית ולא היינו יודעים זאת, (כאן הרמז לחידושו הנ"ל). ועוד, אותה שאלה אפשר לשאול על הרא"ש, שכן די לנסח בקצרה כסמ"ק לעיל: "ואין כותבין שלשה אותיות חוץ לשיטה". (בזה אגב מיושב קושיית הב"ח ד"ה "ומ"ש השני. ועיי"ש שתשובתו צ"ע ואינה מובנת).
לעיל הבאנו את דברי המאירי בקרי"ס שמצדיק את שיטת הרא"ש. בהמשך דבריו הביא את שיטת הרמב"ם שאפילו בתיבה בת 10 אותיות רשאי להוציא חצי תיבה, וסיים על כך: "והדברים מתמיהים"! (וכן בסיכום סוף הפרק רמז זאת).
♦
שיטה ג. יראים (מהד' תועפות רא"ם מצווה שצט ובדפוס ישן סי' טז). וראבי"ה (אלף קמט מהד' ד דבליצקי דף רכא).
[וספר התרומה מתפצל משיטת היראים וקובע שיטה לעצמה אך מתוך שניתן לעמוד עליה רק דרך הבנת היראים הכנסתיו כאן].
שיטה זו פוסקת שרוב האותיות חייבות להיות בתוך הדף, כגון תיבה בת 6 צריך 4 בפנים ורק 2 בחוץ, או תיבה בת 9 צריך 5 בפנים ורק 4 מותר להוציא. (שיטה זו אינה כדעת הרא"ש בתיבה בת 3 ולא כדעת הרמב"ם שיתיר חצי תיבה אפילו של 10 אותיות).
ז"ל היראים: "ורוב התיבה בתוך הדף" פי' בתוך הסרגול שהלכה למשה מסיני הוא לסרגל תפילין מד' רוחות (כדאמרינן בגיטין: אמר ר' יצחק שתים כותבים בלא שרטוט שלש אין כותבים[6] ה בלא שרטוט פי' מארבע רוחות...".
וז"ל הראבי"ה: "ורוב תיבה בתוך הדף בתוך הסירגול שהלכה למשה מסיני לסרגל בקנה. ואות מן השֵׁם חוץ לסרגול אל יוציא".
המחזור ויטרי (תקי"ז) שממנו העתיקו הנ"ל וז"ל: ז"ל המחז"ו: "ורוב תיבה בתוך הדף. פי' לתוך הסירגול. שהלכה למשה מסיני לסרגל בקנה. ורוב[7] חוץ לדף לא. ואות מן השֵׁם חוץ מן השירטוט לא יוציא".
צ"ע על דבריו שלכאורה סותרים את עצמם, וז"ל: "ורוב תיבה בתוך הדף" – יש לדייק אבל חצי בפנים אסור. מאידך גיסא כתב: "ורוב חוץ לדף לא" - יש לדייק אבל חצי בפנים מותר. אפשר לומר באופן פשוט שהמחז"ו תרגם את לשון הברייתא בלי מספרים שרוב בפנים ולא בחוץ וכוונתו כיראים שזה כולל מספרים זוגיים ואי זוגיים, אולם אם כן מדוע לא יקצר כלשון היראים "ורוב התיבה בתוך הדף"? (ראה הע' ו שזה הפתרון הנראה ביותר ומתאים להבנה זו).
היראים בבירור הכריע כדעת הרמב"ם שתיבה בת 5 לאו בדווקא, אלא דוגמא נקט והכריע כרישא שבכל התיבות צריך דווקא רוב בפנים אולם בניגוד גם לרמב"ם הוא אינו עושה חלוקה בין זוגי לאי זוגי, ולשיטתו צריך בכל מצב רוב בתוך הדף (להלן יבואר שיטתו כיצד מפרש את הברייתא)[8].
יש גם להבין מהי סברת היראים לעומת הרא"ש שאצלו הכל עניין של מגניא מילתא ביותר מ 2 אותיות בחוץ. הסבר אפשרי נמצא בתשב"ץ (ח"א סי' קעו והובא בב"י בבדק הבית סי' רעו ולקמן נרחיב בח"ד) שכתב:
"מה שנכתב בין הדפין הוא כמי שלא נכתב... מיעוט שנכתב בחוץ דרך סופרים הוא, והרוב מושך המיעוט אצלו והרי הוא כאלו נכתב כלו בפנים". (לקמן בתחילת שיטת התרומה נסביר מנין נובעת סברתו). עפ"י סברה זו משמע שהס"ת פסול, בניגוד לרא"ש שטעמו משום מגניא מילתא בלבד. (יתבאר בהרחבה בח"ד)
עדיין נשארנו עם הספק שהוא גם לב המחלוקת בין הרא"ש והרמב"ם – מה החידוש של הסיפא שתיבה בת 2 אותיות מותר להוציא, שהרי זה פשיטא אם הרוב צריך להיות בפנים. אך דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר, ועפ"י ראשונים נוספים עולה שאת הסיפא הם פירשו בדרך אחרת כך שהיא אינה עוסקת בסתם תיבה בת 2. וכך מצאתי בפירוש בכמה ראשונים שכתבו כאן אוקימתא בשם ר"ת, שהסיפא מדברת על תיבה של השֵׁם (י – ה, או א – ל). והחידוש הוא ששונה השֵׁם מסתם תיבה שאסור לזרוק אפילו מקצתה מחוץ לדף. לכאורה פירוש זה דחוק יותר כבכל תירוץ שבנוי על אוקימתא, שכן בסתימת הברייתא העיקר חסר מן הספר. ועוד ק"ק מהלשון של הברייתא "לא יזרקנה" שמתייחס לתיבה בת 2 ומשמע שלא יזרקנה לתיבה כולה. וכ"כ ר' ירוחם שדייק לכתוב כולה (לעיל שיטה ב), וזו חולשת פירוש הראבי"ה. אעפי"כ כך מצינו לרוב, שהאמוראים דוחקים את לשון הברייתות כשצריכים ליישב.
ואלו הן השיטות שכתבו זאת:
התרומה (הל' ספר תורה סימן קצז): "ואם נזדמנה לו תיבה בת חמש אותיות בסוף השיטה לא יהא כותב חוץ לדף שלש אותיות כי אם השתים חוץ לדף והשלש בתוך הדף. ואם נזדמנה לו תיבה בת שתי אותיות אל יכתבנה חוץ לדף כי אם בתחלת השיטה. פירש רבי' יעקב: נזדמן שֵׁם בסוף השיטה, לא יכתוב חוץ לגיליון אפילו אות אחת".
ז"ל המרדכי (הלכות קטנות סי' תתקנח): "נזדמנה לו תיבה בת ה' ... נזדמנה לו תיבה בת שתי אותיות לא יזרקנה לבין הדפין אלא חוזר וכותב בתחלת השיטה ע"כ. פירש רבינו יעקב שאם נזדמן לו השֵׁם בסוף השיטה לא יכתוב אפילו אות אחת חוץ לשיטה".
ז"ל סמ"ג (עשה סי' כה): "נזדמנה לו תיבה בת חמש... ואם נזדמנה לו תיבה בת שתי אותיות לא יכתבם חוץ לדף כי אם בתחילת שיטה. פירש רבינו תם שאם נזדמן לו שֵׁם בסוף שיטה לא יכתוב חוץ לגליון אפילו אות אחת".
היראים לא הביא את ההלכה של ר"ת שלא להוציא משֵׁם אף אות מהדף והרי לעיל הוסבר שזה החידוש של הסיפא לשיטה זו[9]. אך תלמידו הראבי"ה [ראיה שהיה תלמידו מתוך הראבי"ה שמכנהו כך: (מהד' הרי פישל כרך ה סי' תתקמב): "ומורי פירש בספר היראים"]. כן סיים בדברי ר"ת, וכלשון המחז"ו. מ"מ היראים יוכל להשתמש בעיקרון של ר"ת ולפרש את הסיפא ש"לא יזרקנה" שהכוונה: "ואפילו אות אחת", אך לא דווקא של השֵׁם. אמנם לפי"ז הסיפא מיותרת, שהרי אין אפשרות שיזרקנה לבין הדפים אם הרוב צריך להיות בפנים. וי"ל שהחידוש דומה לשל הרא"ש שזה בא רק לאפוקי מספק (אצלו הספק של תיבה בת 3). והוא שיש הו"א שלפנינו מקרה מיוחד מכיוון שכל מספר זוגי החל מתיבה בת 4 יש אפשרות לכתוב את הרוב בפנים דהיינו 3 בפנים ואחד בחוץ, אך תיבה בת 2 זה המקרה הזוגי היחיד שאין אפשרות בכלל לכתוב רוב בפנים והיה הו"א שנתיר במקרה יוצא דופן זו ובפרט שזה רק אות אחת, קמ"ל שבכ"ז אסור אפילו אות אחת!
יש די סימנים המעידים על כך שכוונת הסמ"ג, ס' התרומה והמרדכי, כדעת היראים וראבי"ה, שכן כולם קרובים לאותם בתי מדרש, וכולם מקשרים בין הסיפא לפירוש ר"ת, דבר המעיד שהם קשורים, וזאת כדי שלא תקשי רישא מסיפא. אולם לא ניתן לדחות שכוונתם שהריש"א כהבנת הרא"ש דווקא. אך אם נקבל זאת, הם בוודאי לא יודו לראש בתיבה בת 3, שמותר להוציא רוב, שכן הסיפא תפוס ללמד את החידוש של ר"ת. ולאחר שעיינתי בשיטת התשב"ץ (ובעזרת החונן לאדם דעת ית'), אני חוזר בי, והאפשרות השניה היא האמת.
שיטת ספר התרומה (הל' ספר תורה סימן קצז) וסיעתו (השיטה המחמירה ביותר).
יש ארבע שיטות תנאים ומחלוקת ראשונים כמי לפסוק. ר"ת פסק כר"ש שזורי שמותר לתלות את כל השֵׁם (הגה"מ הל' סת"ם פ"א ס"ק ס) ועפ"י ר"ת הנ"ל שביאר את החידוש בסיפא לעניין הוצאת השֵׁם מן הדף, התשב"ץ הסיק שדין הוצאת אותיות נלמד מדין תלייה, שבשניהם הכתיבה מחוץ לשיטה רק שתליה זה מעל לשיטה בתחום שמותר לכתוב ולכן נשאר קשור לכל שאר המילים, ואילו הוצאתו לבין הדפים בהמשך השיטה נגרר עם הרוב שבפנים, אך אם הרוב בחוץ הוא הופך לעיקר וממילא הוי "כמי שאינו" בהיותו מחוץ לדף עצמו שלא כמו בתלייה.
אולם היראים אף שהיה תלמיד מובהק לר"ת, פסק שם כר' יוסי שאסור לתלות וצריך לגרור (מחיקה טובה שאינה ניכרת). מכאן שאינו סבור שדין תליה כדין הוצאה, שתלית השֵׁם אסורה, אבל לא אסר הוצאת אותיות השם כר"ת. מ"מ נחזור לעיקר עניינינו, שהיראים שלא פסק כר"ת מוכרח למצוא מה החידוש של הסיפא, (שהוסבר כבר לעיל ד"ה: היראים לא). לעומתם התרומה וסיעתו שהעתיקו את הברייתא, נראה שדעתם כדעת הרא"ש", אחרת היה להם לכתוב כלשון היראים שהרוב בפנים. אך מכיוון שפסקו כר"ת, זה עצמו החידוש של הסיפא שדין הוצאת אותיות כדין תלייתן, ולא שנא כמחז"ו , שפסק דין רוב, ולא שנא אלו שפסקו כרא"ש דין 2 אותיות. (עיין פיצול נוסף לקמן שיטה ד).
מכאן נלמד שיש פיצול נוסף שהרא"ש פסק כר"ת בתליית השֵׁם, ובכ"ז כתב את חידושו לסיפא, מכאן שאפשר לקבל את דברי ר"ת להלכה, אך אז זה נלמד רק מסברא, והסיפא פנויה לחידוש של הרא"ש, (ולקמן בשיטה ד ד"ה: למדנו, יתברר שזה גם דעת הסמ"ק). דבר זה יכול להסביר גם את ההבדל שבין תוס (חולין שם ד"ה שלשה) והאגודה[10] (שם סו"ס ו), ששניהם כתבו: "אומר ר"ת" כסתם הערה שמעידה שזה סברה בלבד, לעומת כל הנ"ל שכתבו אחר העתקת הסיפא, "פירש ר"ת". אף שמדברי הטור (רעו) עולה בבירור שדין הוצאה נלמד מדין תליה. וכך פתח את דיני תלייה (של אותיות חולין סי' רעו) ז"ל: "טעה ודילג תיבה או יותר, יכול לתלותו בין השיטין, אבל לא בריוח שבין דף לדף". הנך לומד, שהשווה זה לזה. ושם הביא קודם דעת ר"ת שתולין את השֵׁם, אח"כ דעת התרומה שלכתחילה גורר ותליה רק בדיעבד (שזה לא כר"ת שתולין לכתחילה), וכתב שהרא"ש פסק שתולה, לפיכך לרא"ש אמנם דין הוצאה נלמד מתלייה, אך מסברא ומצד מגניא מילתא שלא כתשב"ץ שר"ת למד מהברייתא וזה פוסל ס"ת.
אולם לפי"ז עדיין יש מקום ספק לשיטה זו, שכן הרא"ש הוסיף את שיטת ר"ת לגבי תליית השֵׁם מסברה אך מכיוון שסיעת התרומה למדה זאת מהסיפא ולכן אין להם מקור להתיר רוב בחוץ בתיבה בת 3, א"כ באותה מידה לא נוכל לשלול שמא שיטה זו מחמירה אף יותר ולמדה שצריך 2 תנאים יחד כבמשפט השני של הרישא, כלומר שנלמד מהרישא "אלא" רק שתיים בחוץ ורק אם זה מיעוט בחוץ, אבל חצי תיבה מ 4 או מ 2 אסור. נמצא ששיטה זו כדעת היראים שצריך רוב בפנים וכדעת הרא"ש שיכול להוציא רק 2. אכן כך כתב התשב"ץ (הנ"ל) במפורש ז"ל: "מה שנכתב בין הדפין הוא כמי שלא נכתב, אא"כ הוא ב' אותיות מתיבה בת ה' אותיות שכיון שהרוב הוא בפנים, מיעוט שנכתב בחוץ דרך סופרים הוא והרוב מושך המיעוט אצלו והרי הוא כאלו נכתב כלו בפנים".
דבריו ברור מללו, ששתי האותיות בחוץ, זה בתנאי שיש רוב בפנים שמושך אותם, הנה לנו שאסר חצי תיבה בחוץ גם בתיבה בת 4 מפני שהרוב לא בפנים. (ראה ח"ג בטבלת סיכום טור 3 בתרומה מה שבסוגריים, וזה פשרם). לפי"ז גם הוא סבור שהחידוש של הסיפא הוא לענין הוצאת השֵׁם (כפי שיתבאר בח"ד).
לאחר הדברים האלה נבאר לאיזו סיעה כל פיצול משתייך. אקדים שכל פיצול הוא ודאי שיטה שונה בפ"ע, אך בבואנו להכריע הלכה עפ"י רוב מנין כמותי של שיטות קמאי אינה דרך נכונה בעיני, מכיוון שזה רק מודד כמה למדו כאותה שיטה, וכי רוכלא חשיב? לפעמים המניין גם מתרבה מצד שהקמאי המאוחרים יותר רק פסקו עפ"י המנהג שכבר רווח ולא מתוך הכרעה בסוגיא[11] (כנדרש מהסנהדרין ולכן מתחילים מן הקטן). וכן כתבו רבים "מי יוכל להכריע בין הראשונים כמלאכים" ואכמ"ל. לכן הדרך שנקטתי (בח"ג, ב) והנלע"ד, שיש להכריע עפ"י רוב סיעות.
סיעה כוללת את כל השיטות שלמדו באותה הדרך את אותה הלכה שאנו דנים בה. בדוגמא שלפנינו כל אחד מהפיצולים לעיל הוא שיטה עצמאית מכיוון שלמדו באופן שונה את ביאור הברייתא. אך אותם פיצולי שיטות שהנפק"מ אינה נוגעת להלכה שלפנינו, צריך להפריד בינה לבין מה שנוגע להלכה שלפנינו, ולשייך כל אחת לסיעתה, אלא אם נמצא שהיא ייחודית בהלכה שלפנינו, ואז היא סיעה בפנ"ע (כמו שיתבאר לקמן בשיטה ד הרוקח).
היראים היא סיעה עצמאית מכיוון שהיא אינה כשיטת הרא"ש לענין תיבה בת ג ואף לא כרמב"ם בתיבה בעלת מספר זוגי. מצטרפת לשיטה זו המחז"ו והראבי"ה שהעתיק לשונו. לשניהם, אין ביאורם השונה לסיפא משפיע בהלכה זו, אלא על הדין של תליית השֵׁם בלבד. לא כן סיעת התרומה שהיא סיעה בפנ"ע שכן הם פוסקים כרא"ש, אך נחלקו עליו גם בתיבה בת 3 ואוסרים להוציא רוב ואף חצי גם אסור, מכיוון שהם למדו את החידוש בסיפא כפר"ת (ואף שהרא"ש גם הביא דין תליית ה' כר"ת אך מתוך סברה כתוס, ואגודה כמבואר לעיל הע' ט ולא מפירוש הסיפא).
הטור והב"י לא הביאו את היראים או את התרומה. אין ספק שהטור היה ער לכל זה אך לא ראה טעם להציג זאת כשיטה עצמאית אחרי שסיעת התרומה כרא"ש חוץ מתיבה בת 3, או כיראים שפסק שאפשר להוציא מיעוט אותיות מכל תיבה, אבל בשני הדינים כבר הרמב"ם חלוק על הרא"ש, ונמצא שאין שום תוספת בהבאת דבריהם.
הב"י ראה את הסמ"ג והתרומה כפי שמעיד בהקדמתו: "ואם נמצא איזה דין מחודש בדברי איזה פוסק או מפרש ולא הביאו המחבר (כוונתו לטור), יביאנו (הב"י בגוף שלישי) ויבאר טעמו. נמצא שמי שיהיה ספר זה לפניו יהיו סדורים לפניו דברי (וכאן הוא מפרט את הספרים, וביניהם סמ"ג מרדכי, וספר התרומה). אולם את שלושת הדעות שכתבו דין רוב לא ראה את ספריהם כלל (את היראים רק מציטוטים בעיקר מהמרדכי), ואילו הספרים שהעתיקו את הברייתא ראה, אך אין לדעת מה פסקו. לכן כשאין נפק"מ להלכה אינו מתעכב עליו כפי שביאר בתשובה[12].
משום כך איתרע מזליה דשיטה זו שלא עסקו בה האחרונים, והרי היא כמת מצווה.
מבין האחרונים הלבוש היחיד שכיוון לדעת שיטה זו, שכתב שאסור להוציא אפילו תיבה אחת מתיבה בת 2 אלא שאמר זאת בדעת השו"ע בהל' תפילין וכדעת הרא"ש, ועפ"י סברה שהמציא מדליה. והשיגו עליו להקה של אחרונים ודחו דבריו בצדק, אך מסתבר שכיוון לשיטה אמיתית ולא מטעמו (ראה ש"ך יו"ד רע"ג, ג, ס"ק ב ופמ"ג בא"א ס"ק מו ועוד).
♦
שיטה ד. הרוקח (מובא שטמ"ק מנחות שם על אתר אות א בשם ר"א מגרמיזא ד"ה אלא חוזר וכותב בתחילת השיטה).
שיטה זו לכאורה היא מוסיפה מגבלה על כל השיטות, ופוסקת שלפי כל אחת משלוש השיטות מה שמותר להוציא החוצה, זהו בתנאי שאין משמעות לאותן האותיות, כלומר שהן אינן יוצרות מילה בפ"ע. ז"ל הרוקח (על הסיפא של תיבה בת 2 לא יזרקנה... ד"ה אלא חוזר וכותב בתחילת השיטה): "קצת קשה לפרש"י מאי חוזר וכותב, לא הווי ליה למימר חוזר כיון שלא התחיל בסוף מהשיטה, אלא כותב בראש השיטה? ופירש הרב"ר אליעזר מגרמיזא, כגון שנזדמנה לו תיבה של ה' אותיות כגון אברהם, והוא כותב אב"ר וניתותר הם. אף על פי שאמר לו שתי אותיות כותב לחוץ, הכא כיון שהם תיבה אחת בפני עצמה לא יזרקנה, אלא חוזר וכותב אברהם כולו בראש השיטה".
פירוש: במקרה של תיבה בת 5 שמותר להוציא 2, אם נזדמן שאחרי שסיים לכתוב את המילה כולה שאותן 2 אותיות שמחוץ לדף יצרו מילה בפ"ע, אז חוזר לתחילת השיטה הבאה ויכתוב מחדש את כל המילה. בכך מיישב את הקושי של מילת "חוזר". עפ"י שיטתו, הסיפא של תיבה בת 2 היא המשך ישיר של אותו המקרה של תיבה בת 5 שברישא. בכך הוא מייתר את הצורך להסביר את החידוש שבסיפא, בניגוד לשאר השיטות שמבינות שזה מקרה חדש וצריכות להשמיע מה חידשה הסיפא. לכן הסברו מבחינת השתלבות בלשון הברייתא היא הטובה ביותר, אך חולשתה היא בהסבר הסברה שבעניין.
הסיבה העיקרית שהרוקח חיפש ביאור אחר לפשט הברייתא, לא נבעה מתוך הקושיא שהקשה, אלא מהצורך לבאר מה החידוש של הסיפא כבכל שאר השיטות. והראיה, שהוא עצמו כתב שזה רק "קצת קשה". כל שאר השיטות (למעט המאירי הנ"ל שתיקן את הלשון) "הקפידו" להשתמש בביטוי של הברייתא "חוזר" אך רק על המקרה של הסיפא. ונ"ל שיש כאן מחלוקת ראשונים סמויה בגדר של הגדרת "הלכתחילה" הנדרשת בקיום הלכה זו, והפרש יש בין הרישא של הברייתא שלא כתבה שחוזר לתחילת השיטה לעומת הסיפא. ובסיפא שזה מיותר לכתוב את כל התיבה בחוץ כשהוא בסוף השיטה לכל הדעות חוזר לתחילת הדף אם עבר וכתב. אך לגבי הוצאת חלק מהאותיות של תיבה בזה נחלקו כאשר נבאר להלן.
הרמב"ם על הרישא כתב: "לא נשאר מן השיטה כדי לכתוב שלש אותיות מניח המקום פנוי ומתחיל מתחילת השיטה", כלומר יש הנחיה לכתחילה מה עושים לפני שכתב עדיין, אבל אם עבר וכתב לא מוזכר בברייתא שחוזר, כי בדיעבד אם לא העריך נכון אין מחזירים אותו. גם המאירי על הסיפא כתב: "בתיבה שלמה לא התרנו אַחַר שאין צורך בכך, אלא מתחיל מראש השטה שתחתיה". כלומר יש הבדל בין המקרה של הסיפא, ששם הוא נמצא בסוף השיטה וכעת אין סיבה להמשיך מחוץ לדף כמו שיכול לקרות במקרה של הרישא לפי תיאור של הרמב"ם, שהכותב באמצע הכתיבה ולא העריך נכון. לכן בסיפא שאין צורך, מחזירים אותו למחוק ולכתוב בשיטה הבאה, משא"כ כשזה קורה שהעריך לא נכון. אך לתשב"ץ הנ"ל אם הרוב בפנים כתב: "דרך סופרים" הוא אך אם יש רוב בחוץ הוי כמי שאינו וחייב למחוק ולחזור לתחילת השיטה. מכאן משתמע שלרמב"ם ומאירי (ומאורות בלוי הלק"ט דף שעו), אף הוצאת מה שהתירו זה רק בדיעבד כשלא העריך נכון ונפק"מ להידור אם להטריח את הסופר למחוק ולחזור בו במקום, משא"כ לתשב"ץ שלכתחילה אין לו לדאוג שלא לצאת עם 2 אותיות שאינם רוב. (ואני מסתפק לדעת הרמב"ם אם עבר במזיד אף שהעריך שלא יצליח לכתוב את ה2 אותיות בפנים אם מטריחים אותו לחזור, אך גם אם לא נפק"מ למוכר שאולי אינו מהודר). מ"מ לרוקח מוכח שגם אחרי שכתב עליו לחזור ולתקן, אבל לשיטתו זה רק אם נוצרת מילה מהאותיות שהוציא אבל לא בשאר אותיות ולהלן יבואר שסובר כרא"ש שאין להוציא יותר מ 2 ודווקא מיעוט.
ונחזור לסיבה האמיתית שהרוקח ביאר את הסיפא בדרך אחרת. זאת משום שהוא שייך לשיטות רוב פוסקי אשכנז שפירשו כרא"ש שזה דין של 2 אותיות בלבד. קצת ראיה לזה מהפסקי תוס' (מנחות אות נג) שלא כתב כתוס' על אתר, שהביא דברי ר"ת בדין הוצאת השֵׁם על הסיפא, אלא כרוקח אף שהוא שיטת יחיד. וז"ל: "התחיל לכתוב בתוך הדף אברהם, כיון ששתי אותיות אחרונות הם תיבה אחת, לא יכתבם חוץ לשיטה, אלא יחזור ויתחיל: אברהם, וכן ראובן, נפתלי ושמואל".
לו פסק שזה דין רוב כיראים היה יכול לגוון יותר בדוגמאות שנקט כגון מתיבה בת 6 מתושאל ותיבה בת 7 כגון והקרבתם, ונראה שנקט כל הדוגמאות רק מתיבה בת 5 כדי להשמיע חידוש אגב אורחיה, שאין צורך לנקוט בתיבה גדולה מ 5 כי בכל מקרה הוא יכול להוציא רק 2 ואם היה מוציא יותר כמו בתם או שאל כבדוגמאות גם ללא משמעות היינו פוסלים לשיטת הרא"ש, לו פסק כיראים היה מביא דוגמאות נוספות כמבואר.
אם כנים דברינו יש כאן פיצול נוסף של שיטת היראים. הרוקח בחדא פסק נגד היראים וכדעת סיעת הפיצול של התרומה שזה דין של 2, אך שלא כרא"ש בתיבה בת 3. ובחדא פסק כרבו היראים שלא כר"ת בדין הוצאת השֵׁם. לפיכך מובן מדוע היה צריך לתת הסבר אחר לסיפא. ועדיין הדבר ספק שמא הפסקי תוס' הבין כך בדעתו אך הרוקח פסק כדעת רבו היראים, אך מצד שהתירוץ שהובא לעיל לראבי"ה, היה דחוק בעיניו, שינה. (משום כך בטבלת הסיכום ח"ג, ב הוא נרשם עם שתי האפשרויות ולא ניתן להכריע רוב שיטות עם שיטתו).
מ"מ גם אם הרוקח פסק שמותר מיעוט של תיבה גדולה מ 5 כיראים, מ"מ הוא וודאי אוסר להוציא לשיטה זו תיבות שיוצרות מילה. (ראה בטבלה הע' על טור 9 בספק שנתחדש לי בשיטתו). לעומתו הרמב"ם והרא"ש וודאי חלוקים עליו, מכיוון שהם מבארים את הסיפא בפירוש אחר, וכל מי שביאר את הסיפא שלא כרוקח, ממילא אין לו מקור לחידושו. אעפ"י שראיה אולי אין כאן שכן יתכן שזה לא מדברי האשכול במקור (ראה להלן), מ"מ אם זו פרשנות שנשתרבבה באשכול, הרי שיש מי שמסכים בעיקרון עם טענה זו.
וז"ל האשכול: (מהד נחל אשכול ח"ב, דף 50, מיד אחרי העתקת הברייתא) ואחר העתקת הברייתא כתב ז"ל: "ומדקאמר בתיבה בת ב' אותיות, משמע בתיבה בת ג' כגון אשר, יוכל לכתוב ב' חוץ לשיטה. ולא אסור ב' אתיות אלה תיבה שלימה".
הנה הביא דוגמא בכוונה עם 2 אותיות בחוץ כשיטת הרא"ש שיוצרות את המילה "שר", והתיר. אולם, באשכול מהד' אלבעק (ח"א דף 161) הוא רק העתיק את הברייתא, ותו לא. במבוא (דף ז והלאה) האריך המהדיר להוכיח שרוב דבריו נשענים על דברי הר"י אלברצלוני. ואכן בספר העיתים מצאתי כמהד' אלבעק, (הל' ס"ת מודפס במהד' ירושלים תשמד דף 22 שכרכו את כל החלקים שנתגלו מספר העיתים וראו אור ע"י מהדירים שונים).
הסמ"ק כתב על שיטה זו: "ותיבה של שתי אותיות לא יכתוב חוץ לדף, ויש מפרשים אפילו מתיבה גדולה אם השתי אותיות ניכרות להיות תיבה בפני עצמה, אין כותבין אותם חוץ לדף. ומן השֵׁם לא יכתוב אפילו אות אחת חוץ לדף".
למדנו מדברי הסמ"ק: א. על אף שהוא קי"ל כשיטת הרא"ש, והדין של ר"ת והרוקח נובעים מפירוש שונה לסיפא מפירושו, בכ"ז הביא את הנפק"מ ההלכתיות של שני הפירושים הללו. ב. הוא חשש לשיטת ר"ת לגבי הוצאת השֵׁם אפילו אות אחת (לעיל שיטה ג ד"ה היראים היא). ג. משמע שאינו חושש לדברי הרוקח שצריך להחמיר בשתי תיבות שהן מילה עם משמעות, הן מתוך סגנונו שהזכירו רק בשם "יש מפרשים", והן ממה שלא כתב באותה פסקנות כפי שכתב לעניין השֵׁם כשיטת ר"ת. וכן, שכתב זאת רק בהל' ס"ת, ובהלכות תפילין לא הזכירו וכתב רק: "ואין כותבין שלשה אותיות חוץ לשיטה". וכן כתב בעל צביון העמודים (קנה, אות לב עיי"ש), ופשוט[13].
הסיבה לכך היא, שיש כאן חומרה יתירה שאפילו בתיבה בת 10 אם שתי האותיות האחרונות הן מילה בפ"ע אסור להוציא, אך כל זה רק לשיטת הסמ"ק שמותר רק 2 אותיות, ולא נהירא להחמיר יותר מזה. אבל הרוקח עצמו בין אם סבור כיראים או כרמב"ם יחמיר בתיבה בת 10, שליראים יוציא רק 4 או פחות, ולרמב"ם 5, ואם אותן 4 או 5 שהוציא מן הדף יוצרות מילה בפ"ע, אסור. אבל אות אחת יוכל להוציא, שכן לעולם אין תיבה שהיא אות אחת. השו"ע השמיט שיטה זו א לא הרמ"א (יו"ד רעג, ג). גם הפוסקים שיוצאים ביד רמ"א לא הודו לו בזה (ש"ך יו"ד שם ס"ק ג ערוה"ש שם סעי' ח"י).
♦
פרק ב' - ביאור פסיקת השו"ע ונו"כ – "הסתירה" שבפסיקת השו"ע
א. "הסתירה" שבפסיקת השו"ע – ביאורו החדש למחלוקת הרא"ש והרמב"ם
השו"ע בהלכות תפילין (או"ח לב, לג), פסק כדעת הרא"ש וסיעתו, ומצטט את לשון הסמ"ק בשינויים קלים (שהכנסתי בסוגריים): "יעשה השורות שוות שלא תהא אחת נכנסת (קצרה) ואחת יוצאת (ארוכה), ולפחות יזהר שלא יכתוב (ואין כותבין) ג' אותיות חוץ לשיטה".בהגיעו להלכות ס"ת ביו"ד (רע"ג, ג, ד) השו"ע בסעיף ג העתיק את לשון הרמב"ם (מהל' ה לעיל) ושם הרמב"ם העתיק רק את הרישא של הברייתא שם וכתב: "נזדמנה לו תיבה בת ה' אותיות, לא יכתוב שתים בתוך הדף ... אך סיים: "ותיבה בת ג' אותיות, יכול לכתוב ממנה שתים חוץ לדף, אף על פי שמיעוטה בפנים. אבל אם אין בה אלא שתי אותיות, לא יכתבנה חוץ לדף".
עד כאן השו"ע פסק בשני המקומות כשיטת הרא"ש וסמ"ק, אולם בסעיף הבא (שם סעי' ד) הוא מביא את שיטת הרמב"ם (שם, הל' ו) וכותב: "נזדמנה לו תיבה בת עשר אותיות, או פחות או יותר, ולא נשאר מהשיטה כדי לכתוב את כולה בתוך הדף, אם יכול לכתוב חציה בתוך הדף וחציה חוץ לדף, כותב. ואם לאו, מניח המקום פנוי ומתחיל מתחלת השיטה".
הש"ך (שם ס"ק ד) והמג"א (שם ס"ק מו) שניהם הקשו שדבריו סותרים זא"ז. וכך סיכם זאת הפת"ש (יו"ד שם ס"ק ה): "עש"ך שנראה לו עיקר להחמיר כהרא"ש דלא ישאר ג' אותיות אף שהתיבה גדולה והקשה דדברי המחבר סותרים זא"ז שהמחבר פסק כאן כהרמב"ם דאף כמה אותיות חוץ לשיטה מותר אם נשאר חציה תוך השיטה ובאו"ח פסק כהרא"ש וכן הקשה המג"א".
אולם לא יתכן לומר שיש סתירה שכן ביו"ד סעי' ג השו"ע הביא את שיטת הרא"ש במפורש, ע"כ לא יתכן שסותר את דבריו מסעיף אחד לזו שאחריו! עוד ברור שיש ביניהם מחלוקת אם מותר להוציא יותר משתי אותיות, הן מלשון הרא"ש לעיל וכ"כ בנו בטור: "וכתב א"א הרא"ש ז"ל דווקא בבת ה' אותיות שרי כשרובה בתוך הדף, כיון שאין חוץ לדף אלא ב' אותיות. אבל בת ז' או בת ט' אע"ג דרוב בתוך הדף כגון ד' מז' וה' מט' אין לכתוב לכתחלה ג' או ד' חוץ לדף והרמב"ם כתב דאפילו בת עשר אותיות... ולא נהירא לא"א הרא"ש. ותיבה בת ג' אותיות יכול לכתוב ממנה שתים חוץ לדף אע"פ שמיעוטה בפנים". (שים לב שבסיפא לא כתב שנחלקו עיין להלן שיטת השו"ע).
על שיטת השו"ע ניתן ללמוד מפירושו לרמב"ם, וז"ל הכס"מ על הסיפא (רמב"ם שם הל' ו): ומ"ש נזדמנה לו תיבה אחת בת שתי אותיות וכו'. כלומר אף ע"פ שרשאי לכתוב ב' אותיות חוץ לדף מתיבה בת ה' אותיות אבל תיבה שלימה אינו רשאי".
פירוש זה הוא של רש"י והרא"ש כהמשך ההסבר של הריש"א שזה דין של 2 אותיות בלבד. מכאן עולה בבירור שהכס"מ הבין שהרמב"ם מבאר את הרישא שהעתיק את לשון הברייתא בדיוק כפי שביאר רש"י והרא"ש שזה דין של 2 אותיות ולא דין רוב, ונמצא לפי"ז שהרמב"ם סבור כרא"ש בתיבה שעד 5 אותיות, וממילא שאפשר גם להוציא 2 אותיות בתיבה בת 3 אף שזה רוב (ואולי חשב קצת להסתייע משתיקתו של הטור לעיל מלציין שבסיפא נחלקו, ואף בהלכות תפילין או"ח לב שם לא הזכיר את המחלוקת בתיבה בת 3 שניתן בפשטות לדייק משם).
על ההמשך של אותה הלכה שרשאי להוציא מחצה מתיבה בת 10 כתב הכס"מ: "כתב רבינו מסברא. והטור כתב שהרא"ש ז"ל חולק..." (ציטט את הטור לעיל). כלומר הכס"מ הבין שהרמב"ם למד שאפשר להוציא מחצה אותיות אפילו מתיבה בת 10 מסברא בלבד ולא מהסיפא כדעת גר"א (לעיל ח"א בשיטת הרמב"ם, וראה גם לקמן ח"ג, א קבוצה א ראיה לגר"א). לפי"ז ניתן לפרש את הרמב"ם כדעת הרא"ש, שבתיבה בת 3 אפשר להוציא רוב וכ"ש מחצית. אולם לפי זה עליו לפרש גם את הרישא כפירוש הרא"ש. מכיוון שהרמב"ם לא פירש לנו את הרישא ורק העתיק אותו כלשונו, הכס"מ קבע שכוונתו כפירוש הרא"ש.
לסיכום מסקנתו ההלכתית של שיטת השו"ע: השו"ע תפס את כל הקולות האפשריים, מפני שעפ"י מה שכתב בכס"מ, הרמב"ם מסכים עם הרא"ש בכל מה שכתב בתיבה שעד 5 אותיות. אבל בתיבה מעל 5 אותיות בעוד שהרא"ש אינו מתיר להוציא יותר מ 2 אותיות, הרמב"ם חולק מסברה שאפשר יותר ובזה הכריע כדעתו לקולא. לכן בכל התיבות יש להקפיד שלא לכתוב רוב התיבה בחוץ, למעט תיבה בת 3 שאפשר רוב של 2 אותיות לכתוב מחוץ לדף, ובתיבה זוגית מותר חצי שכן אין רוב בחוץ.
♦
ב. פסק השו"ע – מחלוקת מג"א וגר"א על דבר נכונות שיטתו
המג"א (מג"א או"ח לב, ס"ק מו ושם בפת"ש), ביקש ליישב את "הסתירה" שבשו"ע וכתב: "צ"ע דסתם כהרא"ש ובי"ד סי' רע"ג פסק כהרמב"ם ... ואפשר דבא ללמד כאן דב' אותיות מותר לכתוב אפי' בתיבה בת ג' אותיות. דבזה הרמב"ם מודה כמ"ש שם". דבריו מתייחסים לסעי' לג, "שלא יכתוב ג' אותיות חוץ לשיטה" (כלומר, הרישא). במילים אחרות הוא אומר בדיוק מה שהכס"מ אומר, שהרישא שהרמב"ם העתיק אותה, היא כמסקנת הרא"ש. וזה מיישב את מה שכתב בהלכות ס"ת שהביא יחד שיטת הרא"ש והרמב"ם.אולם בסעי' לד מיד אחריו נפסק: "ב' אותיות שהם תיבה לא יכתוב חוץ לשיטה" (כלומר, הסיפא).
הבאר היטב (שם ס"ק נ) הקשה על המג"א ז"ל: "וכתב המ"א ... ואני אומר דמסעיף שאח"ז (לד - הסיפא) ידעינן זאת, מדכתב ב' אותיות שהם תיבה אחת וכו', משמע ב' אותיות שאינן תיבה אחת מותר אפי' בתיבה בת ג' וק"ל" כלומר, הרא"ש עצמו למד את החידוש של תיבה בת 3 מהסיפא, ובעצם שם מקור המחלוקת בין הרמב"ם לרא"ש.
מכאן באנו למחלוקת הגר"א והמג"א אם הסבר הכס"מ בדעת הרמב"ם נכונה. הגר"א שלמד את הרמב"ם כפי שביארתי את השיטות הנ"ל מתוך הבנת פתרון הספקות שבברייתא, אינו מסכים עם ההסבר של המג"א ברמב"ם וממילא גם של השו"ע. לעומתו, המג"א שבא ליישב את הסתירה בשו"ע כיוון בצורה מדוייקת לכס"מ בדעת הרמב"ם, ולפי"ז אין שום סתירה לדבריו. (ממה שהמג"א אינו מעיר עליו משמע שגם מסכים לדעתו). הבאה"ט שלמד אף הוא מתוך ביאור הספקות בברייתא תפס על הסבר המג"א מהסיפא, ששם נמצא לב המחלוקת בין הרא"ש והרמב"ם. גם המ"ב (באה"ל ד"ה ג' אותיות עיי"ש) כתב על עצמו שהשמיט מסיבה זו את תירוץ המג"א, ומוכח שם שלא נחית לכך שהמג"א לא מדעתו חידש זאת, אלא שהשו"ע הסתמך על ביאורו לשיטת הרמב"ם בפסק זה[14].
♦
פרק ג'
א. כיצד פסקו הנו"כ?
אפשר לחלק את האחרונים לשלוש סיעות:סיעה א. המג"א והשו"ע יחידים בשיטתם שפסקו כשיטת הרמב"ם, אלא שכמבואר לעיל, זה עפ"י הבנת הכס"מ שהרמב"ם כלל אינו חולק על הרא"ש בתיבה שעד 5 אותיות, ורק בתיבה מעל 5 אותיות אם אפשר יותר מ 2 אותיות כל שהרוב אינו בחוץ, ובזה הכריעו כדעתו לקולא.
עדיין לשיטה זו יש לבאר מדוע השו"ע לא כתב גם בתפילין שאפשר להוציא יותר מ 2 תיבות בחוץ. על כך כתבו שהשו"ע סמך על מה שכתב בהל' ס"ת ששם עיקר מקומו, ושם פסק כקולת הרא"ש והרמב"ם [עולת תמיד (ס"ק מא), ערוה"ש (או"ח לב, נז. יו"ד, רעג, ט"ז – ח"י)].
לשיטה זו יש לצרף אחרונים שניסו לחזק ולהוכיח ששיטה זו היא הנכונה, אך שלא כהסבר הכס"מ הם פירשו שהכל נלמד מהרישא של הברייתא. ביאור מהרמ"ב (על המרדכי לעיל ח"א). בעקבותיו הפמ"ג (א"א ס"ק מו, ויתכן מדעת עצמו), וערוה"ש (שם) שבארו ביאור חדש לרמב"ם.
וז"ל מהרמ"ב: "נחלקו בזה הרמב"ם והרא"ש. הרמב"ם ס"ל דבעינן תרתי, ר"ל שלושה אותיות וגם שיהיו רוב התיבה, ובכה"ג הוא דלא יכתוב חוץ לדף. אבל בחדא מינייה, דהינו שלושה אותיות ואינן רוב התיבה, או בהפך, כשר חוץ לדף. אבל הרא"ש דייק מדלא קאמר נזדמנה וכו. לא יכתוב ג' אותיות שהן רוב חוץ לדף ש"מ שהכל תליא רק בג' אותיות לחודא, אבל ברוב לא תליא כלל, לא להקל בתיבה בת ה' ולא להחמיר בתיבה בת ג אתיות דשרי לכתוב ב' ממנו חוץ לדף, אע"ג דהוא רובו".
אף שזה הסבר נפלא ברמב"ם, ויכול להסביר בקלות את שיטתו, מ"מ לשיטתו נלמד רק שאפשר להוציא אף 3 אותיות שאינן רוב, ואם כן זה מועיל רק לתיבה בת 6, 7 להוציא 3, אך 8, 9 מנין שיהיה מותר 4 ו תיבה בת 10 מנין שמותר 5? גם הגר"א אינו מסכים לדעתו שכן דין חצי תיבה בחוץ נלמד מהסיפא ומשום כך אף הצמיד את דבריו על הסיפא, ואם כדברי מהרמ"ב מה לי סיפא, הכל נלמד מהריש"א?! וההכרח לכך שצריך את הסיפא היא כפי שהודגש לעיל בשיטתו ובשיטת היראים, מפני שהדגש של הברייתא הוא על המשפט השני, "אלא שלש בתוך הדף ושתים חוץ לדף". "אלא" פירושו, כך ולא אחרת, דהיינו שהרוב בפנים, וממנו נדייק שמחצה בחוץ אסור. ואף הרא"ש כתב על פי אותו משפט שמותר להוציא לא יותר משתיים ולא כתב כמשפט הראשון שלא להוציא 3. אך למהרמ"ב כל הדיוקים נשענים על המשפט הראשון ברישא שהוא לא המשפט הקובע.
ולקושטא דמילתא, מחלוקת הסברות שביניהם היא לא ככס"מ שהוצאת חצי מהתיבות שהם יותר מ 2 נלמד מסברה, אלא כפי שביאר הגר"א (לעיל ח"א שיטת הרמב"ם), ושדבריו מכוונים לדברי הרא"ש ותלמידו ר' ירוחם (לעיל שיטה ב), רק בשאלה האם הרישא מלמד דין של רוב (רמב"ם), או דין של 2 אותיות לכל היותר (רא"ש). על בסיס מחלוקת זו, כ"א הוכרח לפרש את הסיפא בדרכו הוא. אילו היה עולה על דעתו של הרא"ש כדעת הכס"מ שהרמב"ם מודה לו בתיבות עד בת 5, לא היה נמנע מלציין זאת במפורש.
הסבר זה בכס"מ בדעת הרמב"ם קשה לקבל, שכן זה נגד פשט דבריו. הרמב"ם כתב בפירוש (בהל' ו), שאפשר להוציא מחצית מכל תיבה עד 10, "או פחות או יותר", ומהרישא שהרמב"ם רק העתיק את לשונו הוכחנו לעיל בשיטתו שלדעת לכו"ע לומדים שהרוב צריך להיות בפנים ואין חולק שאסור חצי בחוץ (במספר אי זוגי). א"כ איך מלשונו ניתן ללמוד שיש אפשרות של רוב בחוץ בתיבה בת 3? ועוד, קשה מאד לחלק בסברה ולומר שלהוציא 3 אותיות מתיבה בת 5 זה מגניא מילתא שזו סברת הרא"ש, כשיש רק אות אחת יותר בחוץ מאשר בפנים, אבל להוציא כמות של 5 אותיות מתיבה בת 10 זה כבר לא מגניא מילתא רק בגלל שאין אות אחת יותר בחוץ, בעוד שלרא"ש אף אם יוציא 3 אותיות מתיבה בת 10 זה עדיין מגניא מילתא, מפליא שהרמב"ם יעשה חילוק שכזה.
סיעה ב. חילקו בין תפילין שיש להחמיר לבין ס"ת שאפשר להקל, זאת בפרט בהינתן שהרמב"ם לא כתב הלכה זו בהל' תפילין, ואילו הסמ"ק שהוא המקור לשו"ע בהלכות תפילין, כתב זאת גם שם וגם בהל' ס"ת. סיעה זו חידשו כל מיני חילוקים כדי ליישב מדוע בהל' תפילין השו"ע לא הביא גם את דעת הרמב"ם כמו בהל' ס"ת. הכנס"י (יו"ד סי מ) מחלק בין אותיות שורשיות לבין שימושיות, אך כל האחרונים שהביאוהו דחוהו (מובא בפת"ש שם ס"ק ה. ומגן גיבורים ש"ג ס"ק כג וערוה"ש שם). השער אפרים (יו"ד סי' פ' בהגהות בנו) כתב שתפילין דווקא אסור לכתוב ג' אותיות חוץ לשטה משום "דשיעור הגליון חוץ לדף הוא דבר מועט ולא יהי' היכר כ"כ בין דף לדף משא"כ בס"ת". אך המגן גיבורים (מצאצאיו) דחאו ותירץ תירוץ שלע"ד מכוון לאמת ושתורף דבריו נובע מההבדלים שבין ס"ת לתפילין.
והנה מקצת דבריו: "בתפילין לא נמצא תיבת בת ח' או ט' אותיות כ"א תיבת והשתחויתם ואינו בסוף שטה כמבואר לקמן סי' ל"ה, וא"כ ממילא לא שייך להזכיר כאן דלא יכתוב רוב התיבה מבחוץ וחציו מותר אף בשמונה ויותר... ובלא"ה כיון דבתפילין מנין התיבות משוערים כמה צריך לכתוב בכל שטה ושטה, א"כ ממילא יודע לשער שלא יבא לידי שיור כזה חוץ לשטה, ולכך נכון ליזהר אף בג' אותיות. אבל בס"ת פעמים שצריך לכתוב עוד תיבה אחת בשטה הלז בכדי שיבואו אח"כ הפתיחות וסתומות כראוי שפיר מותר אף בכה"ג וסתם כדעת הרמב"ם"[15].
סיעה ג. הכריעו מדעתם כאיזו שיטה יש לנקוט, וזאת משום שהשו"ע עצמו לא כתב חילוקים, ולא הסביר את שיטתו, ולהם פשוט שיש מחלוקת בין הרא"ש ורמב"ם, שכן לשונו בתיבה בת 10 או פחות או יותר יכול להוציא עד חציו, וברישא שהעתיק את הברייתא נלמד שהרוב בפנים ואיך יעלה על הדעת שניתן להוציא בתיבה בת 3 רוב בתוך הדף?! הב"ח (רעג, ד"ה "ומ"ש" השני) הכריע כרמב"ם מפני "שלא שבקינן ודאי דרמב"ם מקמי ספיקו של הרא"ש". הש"ך (לעיל ח,ב א ד"ה הש"ך) חשש לדעת הרא"ש, ובזה כיוון לדעת המאירי (לעיל בסוף שיטת הרא"ש), שלא ראה אותו. עצם הכרעתו כרא"ש מעיד שהוא סבור שהרמב"ם חולק עליו ודלא ככס"מ, אלא כגר"א.
♦
ב. פסיקה עפ"י "רוב שיטות הראשונים" (הלכה ולא למעשה)
בחלק זה ביקשתי לבדוק כיצד היה צריך לקבוע את ההלכה אם נפסוק עפ"י רוב שיטות הראשונים, אך אקדים ואומר שדבריי ברובם, להלכה ולא למעשה, ורק להלן בפרק ה' בכוונתי לבאר להלכה ולמעשה (ושם בס"ד יתבאר הסיבה לכך).ממספר סיבות יש צורך לברר את הפסיקה כאן [מלבד שזה מעלת כל אוהב ה' בכל נפשו ומאודו (עפ"י תנחומא נח, אות ג)].
א. השו"ע כאן פסק כרמב"ם עפ"י מה שביאר הוא בכס"מ, אך יש אחרונים שחולקים על הבנתו (גר"א וש"ך). במקומות שנהג כך, הוא עצמו נתן רשות שלא להסכים עמו, וכתב בהקדמתו לב"י: "ואם דברי איזה מהפוסקים אינם מובנים יבאר דבריהם. ובפרט דברי הרמב"ם ז"ל כי בהרבה מקומות דבריו סתומים וחתומים. ולפעמים יקשה (מדבר על עצמו בגוף שלישי) על פירושו ויפרש בדרך אחרת והמעיין את אשר יבחר ירצה ויקרב. ובקצת מקומות שיש בדברי הרמב"ם שצריכים ביאור והמפרשים הנזכרים לא דברו בו יפרש דבריו".
ב. בהלכה זו השו"ע אינו יכול לסמוך על ג עמודי הוראה שלו וז"ל (בהקדמתו): "ומקום שאחד מן הג' העמודים הנזכרים לא גילה דעתו בדין ההוא (הרי"ף כאן רק העתיק את הבריתא), והשני עמודים הנשארין חולקין בדבר (כאן רא"ש ורמב"ם) הנה הרמב"ן והרשב"א והר"ן והמרדכי וסמ"ג ז"ל לפנינו... אל הדעת אשר יטו רובן כן נפסוק הלכה". כאן אין רשב"א, ר"ן ורמב"ן אך יש סמ"ג ומרדכי, ואף פסק כמותם לעניין הוצאת השֵׁם כדעת ר"ת (יו"ד רעג, ו. רעו, ו) אבל מהטעם שהזכרנו שם שאם אין נפק"מ להלכה לא מתעכב עליו. אולם כשלוקחים בחשבון את כל השיטות, ובפרט שהשיטה הזאת היא של היראים שהב"י מצטטו פעמים רבות בב"י בעיקר מהמרדכי, ואף החשיב מאד את דעתו[16], י"ל שאולי היה חוזר בו, מ"מ עפ"י כלליו ודבריו הנ"ל בוודאי היה צריך להתחשב בכל שיטות הללו.
ג. את שיטת הרוקח הכיר רק בשם י"מ מהסמ"ק, ולא ידע שזה הרוקח ואף לא הכיר את טעמו עפ"י השטמ"ק. גם כאן י"ל אולי היה מתחשב בו לו ראה סברתו, שגם הוא מתלמידי היראים, ואף הרמ"א פסק לחשוש לו. ומ"מ יש לצרפו כשאר שיטות בהכרעת פסיקה עפ"י רוב שיטות ואין בראשונים שום שיטה דחויה[17].
להלן טבלה המדגישה את הבדלי פסיקת השו"ע מול רוב שיטות הראשונים (רקע אפור מדגיש את הבדלי הפסיקה).
טבלה להמחשת המותר להוציא מחוץ לדף בס"ת עפ"י כל שיטה
השוואת שו"ע מול רוב שיטות קמאי – נקודות המחלוקת (רקע אפור מדגיש את הבדלי הפסיקה).הבדלי פסיקת השו"ע מול רוב שיטות קמאי ניתן לראות בטור 1, 2, 5, 8, 9. ההבדלים נובעים מכך שהשו"ע פסק את כל הקולות שיש וגם אם זו דעת מיעוט, בניגוד לחלק מהאחרונים (עיין בהערות להלן), ובניגוד לרוב של ראשונים ב 5 מקרים שצוינו. עיין עוד לקמן ח"ד (הלכה למעשה).
♦
סיכום, הסברים והערות
סיכום השיטות עפ"י הטבלה (המקלים והמחמירים) [הלכה ולא למעשה]:א. שיטת הרא"ש: מיקל טפי מכולם בתיבה בת 3, (טור 1, 2) ומחמיר טפי בכל שאר התיבות שאסור להוציא 3 אותיות חוץ לדף. (טור 6 – 9), (יש מקרים ששיטת הרוקח מחמיר טפי, ראה להלן אות ד).
ב. שיטת הרמב"ם: הרמב"ם סובר שאפשר להוציא מכל תיבה מיעוט כלשהו, העיקר שרוב התיבה בתוך הדף. ובתיבה בעל מספר זוגי אפשר גם להוציא מחצית וזו הדעה המקילה ביותר (בכל תיבה זוגית מעל 5 (טור 5, 8, 9) הוא מיקל טפי מכולם (שאפשר להוציא חצי), ובתיבה אי זוגית הוא כיראים, שהרוב צריך בתוך הדף. (טור 1, 2 4, 6, 7)
ג. שיטת היראים: כל התיבות שוות, ובכולם הרוב צריך להיכתב בתוך הדף! (הוא חולק על הרמב"ם רק בתיבה זוגית).
ד. שיטת התרומה: המחמיר ביותר כחומרת הרא"ש והיראים יחד! שרק 2 אותיות ובתנאי שאין רוב בחוץ, לכן בתיבה בת 3 הוא חולק על הרא"ש ומתיר להוציא רק אות אחת, ובשאר כל התיבות רק 2 מותר בחוץ!
ד. שיטת הרוקח: בכל התיבות אין להוציא אותיות שמהן נוצרת מילה בפ"ע. זו הדעה המחמירה ביותר כשמתקיים תנאי זה שכן הוא חל על כל התיבות. (טור 4*, 5, 6, 8, 9*). בשאר כל התיבות שלא יוצרות מילה, שיטתו או כיראים (הרוב בפנים לפע"ד זה הנכון נימוקים בח"א שיטה ד). או כרא"ש. אם כרא"ש בכל מקרה לא ניתן להוציא 3 אותיות גם ללא משמעות של האותיות שבחוץ וחידושו מוגבל לאותן 2 אותיות. לכל הדעות הוא אינו מסכים עם תיבה בת 3 לדעת הרא"ש (ראה ח"א שיטה ד הסבר).
*הערות הסברים וחידושים:
טור השיטות: הצגתי את הרוקח לייצג יחד עם סיעת התרומה מאחר שההבדל ביניהם הוא רק אם 2 האתיות האחרונות יוצרים מילה.
טור 3: יראים סבור תמיד רוב בפנים ואין מקור שמתיר חצי אות לשיטתו לכן רק אות 1 ניתן להוציא מתוך 4.
טור 3: רוקח ספק כרא"ש או כיראים לכן מילת וילכו, ספק כו או ו. מילת ואֹמַר רק ר כי מר זו מילה (שמות ל, כג).
טור 3: תרומה ראה שיטת התרומה (בתוך שיטה ג ד"ה, אולם לפי"ז) כדי להבין למה הסוגריים פחות נכונים בעיני.
טור 4: רוקח רק אות ח אף שמיעוט אפשר לכתוב 2 מתוך 5 במילה לח, אבל נא': "מקל לבנה לח" (בר' ל,לז). והנראה בעיני, שבתיבת "וכתבתם" שמותר לשיטה זו לכתוב תם לכולם, אף לש"ך אין להחמיר בזה בתפילין ומזוזה, וה"ה לרמ"א בס"ת שהרוקח כאן יחידי נגד 4 שיטות (וביניהם הסמ"ק)! ועל דרך זו גם שאר תיבות כדוגמתן.
טור 6: הרוקח: בתיבה בְּתָם לְבָבִי זה מילה (בר' כ, ה), וכן תם מוזכר אצל יעקב איש תם. לכן אפשר להוציא רק אות מ (זה רק אם נחשוש שהוא כשיטת היראים אבל אנחנו קבענו שהוא כרא"ש אז אסור מטעם שזה יותר מ 2 אותיות בחוץ).
טור 7 המילה הו: נמצא בעמוס (ה, טז), אך זו לא מילה אלא תיאור של צעקת נהי של אבל. (ראה גם טור 9 וצרף לכאן).
טור 8: הסבר שיטת הרוב: מתוך 5 שיטות, 2 מסכימים וודאי ואחד ספק על "נים". אך על "ים" יש 4 מסכימים ודאי. לכן ההכרעה היא "ים". (לרוקח רק מ כי ים הוי מילה (סוף/המלח). (ראה הע' טור 4 וצרפהו גם לכאן).
טור 9: רוקח תיכם/כם כמו בטור 3 – ספק יראים ספק רא"ש. אך יש לשים לב לדבר חדש. במקרה שאפשר מיעוט של 10 דהיינו 4 כיראים ומותר לכתוב "תיכם" בכל זאת במקרה שהיה מקום לכתוב 7 אותיות בפנים ולהוציא רק 3 בדוגמא הנ"ל מילת דהיינו מילת "יכם", זה אסור משום שמופיע בתנ"ך: יַכֵּם שָׁרָב (ישעיה מט, י). וכאן יש מקום חידוש שני בשיטת הרוקח האם רק מילות שמופיעות בתורה או בכל התנ"ך?! וצ"ע (שלא להאריך בחקירות נ"ל שתלוי בסברתו אם מצד מגניא מילתא להוציא אותיות בעלות משמעות של מילה עצמאית או שמא יטעה לקרוא כמילה נפרדת. אך ליבי אומר לי רק מילה מהתורה, שלא להוסיף חומרה על חומרה בשיטה שהרוב דחו (על אף חששו של הרמ"א).
♦
פרק ד' - האם הוצאת אותיות מחוץ לדף יותר מן המותר, פוסלת את ס"ת? (והנפק"מ לפסיקת השו"ע)
כתב הרמב"ם (סת"ם פ"ז, ט), ז"ל: "כל הדברים האלו לא נאמרו אלא למצוה מן המובחר ... ואם שינה בתיקון זה... או שקרב את השיטין או הרחיקן או האריכן או קצרן הואיל ולא הדביקן אות באות ולא חיסר ולא הותיר ולא הפסיד צורת אות אחת ולא שינה בפתוחות וסתומות הרי זה ספר כשר".כתב הטור (יו"ד רעג): "...אבל אם אין בה אלא ב' אותיות אינו יכול לכותבה לכתחילה חוץ לדף. וכל אלו הדברים אינן אלא למצוה מן המובחר אבל אם שינה בהם שקירב השיטין או הרחיקן או האריכן או קצרן כשר".
הדוגמאות שהרמב"ם והטור מזכירים רובם נמצאים בהלכה ז, ח שלפני כן. אבל ההלכה שלנו נמצאת בהל' ה, ו ואותם הרמב"ם לא הזכיר בסעיף זה, בניגוד לטור בתחילת הציטוט הנ"ל שהזכיר בפירוש את הדין שלנו, ועליו כתב שזה רק לכתחילה ולא פוסל. וכ"כ מי שבהמשך סבור שפסול (התשב"ץ), ובכ"ז כתב בדעת הטור: "אבל בס' יורה דעה נר' שאינו אסור אלא לכתחלה"[18]. לעומתו כשהרמב"ם כותב: "כל הדברים האלו" ומתחיל למנות דברים שגם אינם באותן הלכות נראה שרק לאלו התכוון, ולא מנה בכללם את המקרה שלנו במפורש.
ונ"ל שנחלקו בזה הראשונים ואלה הדברים:
שו"ת זכרון יהודה (סי' כז ולעיל הע' ד) שאל אחיינו של הטור (שכנראה כבר נפטר) את דודו ר יהודה (מ"מ אביו הרא"ש בישיבתו בספרד) על דברי הטור הנ"ל וז"ל: "שאלה: ילמדני מרי אם נפסל ס"ת מפני שיש שם תיבה חוץ לדף או ג' אותיות חוץ לדף מתיבה של ה' אותיות או שנים וחצי חוץ לדף כי דודי הר' יעקב ז"ל כתב לא יכתוב לכתחלה ואיני יודע אם עבר וכתב אם נפסל בעבור כך. תשובה: ותיבה מה' אותיות שנכתב רובה חוץ לשיטה, לא מנאו רבי' משה מן הדברים הפוסלים"(שם פ"י, א).
לכאורה שאלו בחיטים וענה לו בשעורים? שאל על פסק הטור אך ענה לו לפי פסק הרמב"ם. ונראה שלא ידע להשיבו תשובה מוכרחת מלשון הטור או שסבור שיש ביניהם מחלוקת. מ"מ ממה שהביא ראיה מהשמטת הרמב"ם מלמנות מקרה זה ברשימה המסכמת של 20 הפסולים בפ"י, נראה שהסתפק בזה. ואפשר שפשוט זו ראיה יותר מבוססת בלשון הרמב"ם מאשר פ"ז, ט. גם יתכן שאף שמשפחת הרא"ש נהגו כמותו, בכ"ז רצה לדעת לפי הלכה למעשה ממנהג המקום, ולכן השיבו מדעת הרמב"ם שבספרד נהגו כמותו.
הב"י (או"ח לב) השווה בפשטות בין פסק הטור והרמב"ם ז"ל: "יזהר שלא יהיו שלש אותיות חוץ לשיטה, ומיהו הני מילי לכתחלה אבל בדיעבד נראה דלא מיפסלי בהכי דהא ס"ת לא מיפסיל בהכי כמבואר בדברי רבינו בספר יורה דעה סימן רע"ג וכדברי הרמב"ם בפ"ז" (כוונתו להל' ט, להלן). באותו זמן שהב"י כתב זאת הוא עדיין לא ראה עוד ארבע קמאי שהביאם אח"כ בבדק הבית. שנים אינם פוסלים ונימוקיהם עמם, והשלישי פוסל והרביעי מתייחס בעקיפין ונתון לפרשנויות. בשולחן ערוך (אוח לב, לג. ויו"ד רעג, ה), שנכתב אחרי בדק הבית (עפ"י יד מלאכי כללי השו"ע סעי' טו) פסק בהל' ס"ת שאינו פוסל והעתיק לשון הרמב"ם הנ"ל שאינו אלא למצווה מן המובחר אך הוסיף עליו, "ואם שינה, כשר" ובהל' תפילין פסק אם הוציא יותר 3 בתיבה בת 5, "ואם כתבם, לא פסל". (ואולי עפ"י מש"כ (לעיל ח"ב, ב), דקדק בתפילין להחמיר שראוי להדר, לעומת בס"ת שכשר מעיקר הדין וכפי שכתב הסברה בתשב"ץ, "דרך סופרים לעשות כן (בגלל החסרות ויתירות כמובא במגן גיבורים ח"ג, א).
ובכ"ז מכיוון שרבו הדעות ובבדק הבית קיצר בהבאת המכשירים והאריך בפוסל, אמרתי נקבל שכר על הדרישה בהשוואת הנימוקים ולבדוק מערכה מול מערכה להבנת הענין. נתחיל בעניין הפרשנותי של דברי הרמב"ם אם יש עוד שהסתפקו בפרשנות "דברים אלו".
המהרי"ק (סי' קל הב"י ב"ה סי רעו) גם מצטרף לדעת הב"י שיש הכרעה גם מלשון הרמב"ם. ושלא כר"י בן הרא"ש וז"ל: "...וכן משמע מתוך דברי רבינו משה מיימון שהרי בפרק שבעה מתחיל דין נזדמנה לו תיבה בת חמש אותיות כו' עם שאר דינים אשר כתב אח"כ ולבסוף כתב וז"ל כל הדברים הללו לא נאמרו אלא למצוה מן המובחר ודוחק הוא לומר שיהא נדרש לפניו ולא לפני פניו". אך המהרי"ק אינו מסתפק רק בזה, הוא גם כותב כזכרון יהודה להוכיח מהשמטת הרמב"ם הלכה זו בין ה 20 דברים הפוסלים ס"ת. ומוסיף: "דאין סברא לומר שישנו בכלל חסר דלא דמי כלל לחסר מאחר שישנו כתוב חוץ לדף ולא לשתמיט רבינו משה מיימון שמנה עשרים דברים וכו' שלא היה מונה גם זה אם היה פסול ולא היה סומך על זה להיות לומד מן הכללות וכל שכן בהיות החלוק כל כך גדול". (ראה גם שו"ת חת"ס (סי' ח), שצידד עם סברת המהרי"ק נגד התשב"ץ לקמן).
אולם נראה כי המהרי"ק נשאל ממי שראה (או שראה בעצמו דקדמו בכ 60 שנה), את שכתב בשו"ת התשב"ץ, שכן מי הכריחו לדמות זאת לדין "חסר", (חלק א סימן קעו, ושם גם מתייחס להשמטת הרמב"ם הנ"ל) וז"ל: "עוד שאלת ס"ת שחסר ממנו פסוק שלם... אם יוכל לכתוב אותו פסוק שחסר בין שני דפין אם לא. והביאך לידי שאלה זו כי ראית בס"ת כתוב כהוגן שכתוב בו ג' תיבות שלמות בין הדפין" תשובה: ... ולכתוב בין הדפין לכתחילה אסור, שהרי תיבה בת שתי אותיות אמרי' בפ' הקומץ רבא (שם) דלא יזרקנה בין הדפין וכ"ש הרבה תיבות ופסוק א' אבל אי מפסיל ס"ת בהכי אי לא, בזה בא מעשה לידי ופסלתי וצויתי לתקנו והיה עמנו באותו מעמד הרב ר' יצחק בר ששת ז"ל ושאלוני מקצת החברים והלא הרמב"ם ז"ל לא כתב זה בכלל הדברים הפוסלים ס"ת? עניתים: זהו בכלל ס"ת שחסר אפילו אות א', שמה שנכתב בין הדפין הוא כמי שלא נכתב, אא"כ הוא ב' אותיות מתיבה בת ה' אותיות שכיון שהרוב הוא בפנים, מיעוט שנכתב בחוץ דרך סופרים הוא והרוב מושך המיעוט אצלו והרי הוא כאלו נכתב כלו בפנים. אבל בס' יורה דעה נר' שאינו אסור אלא לכתחלה" (חלקים הובאו לעיל ח"א בשיטה ג ובעיקר בשיטת התרומה
כמענה לדברי התשב"ץ ממשיך המהרי"ק להקשות על ההשוואה לדין חסר וז"ל: "ועוד דעל כרחך אי אפשר לדמות חוץ לדף לחסרון שהרי בחסרון פשוט אפילו חסר אות מתיבה גדולה פסול ואלו בנכתב חוץ לדף כשר בשני אותיות מתיבת בת חמש לכל הפחות..." אך הוא עצמו בהמשך דוחה זאת עפ"י סברת התשב"ץ עצמו שאפשר לסבור שהמיעוט נגרר אחרי הרוב משא"כ אם נוציא 3 תיבות מ 5 ואז לא יגרר אחריו וייחשב כחסר. ועל כך רק כותב: "מכל מקום אין נראה שתהא זאת הסברא אמת", אך אינו מביא ממש דחיה לדבריו. (לאחר מכן מביא הוכחה שכל הברייתא במנחות היא רק לענין לכתחילה אך מפלפל באריכות ליישב את המקרה של טועה בשֵׁם שמשתמע שלא כך).
מכיוון שאין כאן ממש דחיה להסבר התשב"ץ, עיינתי שוב וזה המשך לשונו (עם ביאור שלי {בסוגריים}):
{הראיה לדברי שזו סברת אמת היא ש}גם נר' בס' התרומה, {צ.ל. ר"ת, ראה בהמשך}, כי השֵׁם אם נכתב חציו תוך הדף וחציו חוץ לדף שהספר ההוא פסול {כוונתו שהתרומה הביא את ר"ת בביאור החידוש של הסיפא, שהשֵׁם אסור להוציא}, וכן הרמב"ם ז"ל (פ"א מה' תפילין הט"ז) כתב, שאם כתב מקצת השֵׁם בתוך השטה ומקצתו תלה שהספר הוא פסול, {כלומר בדין תליית השֵׁם בתוך השיטה הרמב"ם כתב שם בפירוש שזה פסול} וה"ה אם כתב חוץ לשטה, {כך לפי דעתי שדין הוצאה נלמד מדין תליה} ואף על פי שלא כתבו בפי' בכלל הדברים הפוסלים ס"ת. {למרות שהרמב"ם לא כתב זאת במפורש לגבי הוצאת השֵׁם כפי שר"ת כתב שאסור אך אין צורך בזה מכיוון שר"ת פסק זאת מהסיפא של הברייתא שלנו, והוא סבור כרמב"ם לגבי תליית השֵׁם שזה פוסל וזה המקור לסברה שדין תליה בתוך השיטה כדין הוצאת אות מחוץ לשיטה, ויבוא זה ויילמד על זה, (ואף אם זו לא דעת הרמב"ם במפורש, זה כן דעת ר"ת) ומה שתליית השֵׁם לא מופיע ברשימת 20 הפסולים של הרמב"ם כי "בלא ספק שכח" לרשום שם (עפ"י תשובה שלו ח"ג, רעד) [שהרי במקומו בפ"א כתב בפירוש שתלית השֵׁם פוסל, אף שבפ"י לא מנאו שם. ממילא יתכן שגם דין הוצאה שכח}.
נתחדש לנו שלדעת התשב"ץ, כל המקרים שיוציא מהדף יותר מהמותר, פוסל את ס"ת, (ואולי אף לרמב"ם)! אולם
מסתבר שהבדלי הפסיקה אם לפסול את הס"ת נובעים מסברות פירושיהם. התשב"ץ סבור כשיטת התרומה וסיעתו, שהטעם הוא שזה מדין חסר כשמוציאים יותר מדי תיבות ולכן הוא פוסל. לעומתו הרא"ש וטור סבורים שיש כאן רק ענין של מגניא מילתא, לכן הוא סבור שאינו אסור אלא לכתחלה".
אולם מה שהתשב"ץ הוכיח מהתרומה שדין תליה בשיטה כדין הוצאה מחוץ לדף, יש בזה מחלוקת, כמבואר בהרחבה לעיל ח"א (בתחילת שיטת התרומה עיי"ש בהרחבה וגם לא דק כאן בתרומה. וצ"ל ר"ת עפ"י הג"מ סת"מ פ"א או' ס), שכן היראים לא הביא בכלל איסור הצאת השֵׁם מהדף, שמשם התשב"ץ מוכיח, וכן הב"ח (רעו ד"ה איכא למידק סעי' ד) כתב להדיא: "ואפשר דרבינו ס"ל דאף ע"ג דהאלפסי ומיימוני והאשיר"י פוסקין כר"ש שזורי כיון דהתוספות והסמ"ג וסה"ת פסקו דלית הלכתא כוותיה אלמא משמע דאע"ג דלכתחלה אין לתלות מקצת השֵׁם אפ"ה אין לפסלה בדיעבד. ועוד דאיכא למימר דר"ש שזורי גופיה לא קאמר אלא דלכתחלה אין תולין מקצת השֵׁם אבל דיעבד כשרה". ואני מוסיף כאן מראשוני קמאי (שהמאירי מעיד על גדולתו בהקדמתו לאבות), ראיה שהם כנראה לא ראו והיא של שיטת אחד הגאונים, והיחיד בנושא זה. וכך מצאתי בהלכות ס"ת לר"י אלברצלוני, (שם בשיטה ד ד"ה הנה) בעל ספר העיתים ז"ל: "אמר רבינו יהודאי גאון... ומשֵׁם גדול ייי אלק-ים אד-ני יקוק שלא יוציא אלא אות אחת בלבד חוץ לשרטוט ולא שתיים, ומאלוקים יוציא שתיים מן השירטוט".
אך בדין תליית השֵׁם (שם סוף דף 26), פסק ר"י אברצלוני שמותר לתלות את כולו אך לא מקצתו כשיטת ר"ש שזורי. מכאן שדין תליה חמור יותר שאסור מקצתו בחוץ ובהוצאת השֵׁם מותר להוציא מקצת אותיות וממילא מובן לשיטתו שאין ללמוד דין הוצאה מדין תליה. זו השיטה הקדמונית ביותר מבין כל הראשונים.
מכאן באנו למחלוקת קיצונית בין התשב"ץ (שיטת ס' התרומה) לר"י אלברצלוני. לתשב"ץ דין הוצאה חמורה יותר מדין תליה ונלמד ממנה. לעומתו לרי"א אין קשר בין דין תליה ודין הוצאה, ואין כל איסור בהוצאה מחוץ לדף של תיבות חולין (ראה ביאור שיטתו בנספח שיטות הראשונים שיטה ו, וזו שיטה חדשה מפתיעה). לגבי הוצאת השֵׁם, יש את מגבלות הברייתא שלנו שזה קל יותר מדין תליית השֵׁם ששם זה פוסל מקצתו.
השו"ע (שם סעי' ו, ח) הביא דין תלית השם שאסור וכן דין הוצאת אות אחת מהדף. הגר"א (רע"ו ס"ק טו) שמציין את מקור ההלכות כתב: "דהכתיבה בין הדפים הוא מדין ואין תולין מקצת השֵׁם". אך לא העיר על מקורות שחולקים. אך המביט בלשון השו"ע לא משמע כדבריו. לגבי תליה כתב: "...אבל מקצת השֵׁם בשיטה ומקצתו תלוי, פסול". לעומת זאת לגבי הוצאה מהדף כתב: "צריך שיהיו כל אותיות השֵׁם בתוך הדף, ולא יצא מהם כלל חוץ לדף". בתליה פסל, ובהוצאה רק כתב "צריך," דמשמע רק לכתחילה.
ונראה שתיקן לשונו בעקבות מה שמצא בתה"ד שהביא בבדק הבית שם. ומכאן גם תשובה למה שכתב התשב"ץ לעיל: "נר' בס' התרומה, כי השֵׁם אם נכתב חציו תוך הדף וחציו חוץ לדף שהספר ההוא פסול". למעשה, אפילו לא הוכח שר"ת פוסל הוצאת האותיות כטענת התשב"ץ, כי ר"ת רק כתב מה שאסור בלי להתייחס לשאלה אם זה גם פוסל. התשב"ץ "גייס" את הפסק המפורש של הרמב"ם שזה פוסל בתלייה ובגלל שדין הוצאה נלמד מדין תליה, הסיק שגם בהוצאה כך הדין. אך תה"ד (פסקים צג ב"י ב"ה שם) הביא ראיה מקורית שזה לא פוסל לפי התרומה.
וז"ל: "שאלת על הס"ת שנמצא בה בכמה מקומות שכותבין חוץ לדף שלש אותיות מתיבה גדולה בת שבעה או בת שמונה, וגם לפעמים מתיבה בת חמש אי שרי לקרות בה? נראה דאין להקפיד בדיעבד, שכבר נכתבה הס"ת אפי' בתיבה בת חמש דלכ"ע לא יכתוב. דהגמ' וכל החיבורים כתבו בלשון לא יכתוב, ולא קאמר לא יהיו כתובים, משמע דדוקא אסופר קאי שלכתחילה לא יכתוב כך, וכ"כ באשירי להדיא לא יכתוב לכתחילה. ואם היינו מונעין לקרות בה אפי' כשיש אחרת כשירה, היינו פוגמים את זאת והוי כמו דיעבד. כדאיתא ביומא (ע, ב): "ונייתי ס"ת אחריני, א"ר הונא משום פגמו של ראשון". וה"נ אם לא יקרא בה כלל הוי פגם.[19] ואף על גב דכתב אשירי בשם ר"ת אותיות השֵׁם צריכין שיהיו שלם בתוך השיטה, מדנקט צריכין משמע אפי' בדיעבד; מזה לא קשה מידי, [דבאותיות השֵׁם מחמרינן טפי... ותו, דנוכל לומר ד"צריכין," נמי דווקא לכתחילה קאמר כדאשכחן .וה"נ אם לא יקרא בה כלל הוי פגם]" (הסוגריים הם השלמה מתוך תלמידו לקט"י).
מכאן שאין ראיה מוכרחת לתשב"ץ מפסק ר"ת בדין תליית השֵׁם. תה"ד שהיה ממייסדי מנהגי אשכנז ופסק כמותם כפי שניתן ללמוד מעצם השאלה (שמנהגם היה שמותר להוציא רק 2 אותיות מכל התיבות), בכל זאת דחה את הראיה מתליית השֵׁם, משום ששם מחמירים יותר ומשמע מלשונם שזה רק דין לכתחילה ולא פוסל את סה"ת, שכן הם מתייחסים רק לכותב ולא לסה"ת, ואף התיר לכתחילה לקרוא בו מחמת "פגם" של אותו ס"ת. ובוודאי שתה"ד בקי היה יותר בכתבי ומנהגי חכמי אשכנז וכוונתם בדיוק לשונם. מ"מ מוכח שלא היה מסורת על פסול זה.
בזה גם כיוון תה"ד לדעת המאירי, שאין כוונת ר"ת לפסול בין הדפים כמו בדין תליה וכתב: "... והוא אצלם כדין תליה דביני שיטי, והרי אמרו כלו תולין מקצתו אין תולין. וא"כ אף בדיעבד פסל. ושמא דוקא כעין תליה ולאסור לכתחילה, אבל להיות תליה גמורה לפסול, אף בדיעבד לא".
הואיל ויש מחלוקת אם דין תליה פוסל, והואיל שאפשר שגם לדעת מי שאוסר להוציא מהדף ולמד מדין תליה עדיין יתכן שאסר לעשות כן לכתחילה אך לא שפוסל את הס"ת, ממילא הקשר שעשה התשב"ץ בין הרמב"ם שלא הזכיר דין הוצאה, לתרומה שכן הביאו, קשה לקבוע באמת אם דעת הרמב"ם לפסול, וגם לא כתב בפירוש שזה פוסל. בשלמא לר"ת בפירושו לסיפא ניתן לומר זאת, אך לא כן לרמב"ם שלמד דין הוצאת חצי תיבה מהסיפא. ועוד, אף אם היה מביאו, שמא טעמו משום שהוצאת השֵׁם שאני שחמור טפי משאר הוצאת אותיות מהדף, וכשיטת ריה"ג, ולא מטעם שנלמד מדין תליה להוצאה. ועוד לפי ההסבר של התשב"ץ (ח"א שיטת התרומה) שהמיעוט שבחוץ נגרר אחרי הרוב בפנים, כיצד זה מסתדר עם מה שהתיר הרמב"ם להוציא מכל תיבה בעלת מספר זוגי חצי מהאותיות, הרי הוא לא נמשך אחר הרוב וזה כמי שאינו, ממילא יש לו דין חסר?
אכן זכינו לתשובה של הרמב"ם בדין הוצאת השם (סי' סט מהד' פאר הדור והובא בב"י שם רעו בבדק הבית). וז"ל: "שאלה: ויורנו הדרתו בדבר ספר תורה, שנמצא בו השֵׁם כתוב חציו בתוך השיטה וחציו חוץ לשיטה, אם יפסל הספר בזה, ואינו יכול לקרוא בו בצבור אם לא? תשובה: מעולם, לא ראיתי מעשה זה. והנ"ל הוא, כי צריך להחליף זאת היריעה ולגנזה, ולכתוב אחרת, ואז יקרא בו בצבור לכתחילה".
לכאורה זה אינו משתמע לשני פנים שהוא פסל ס"ת בהוצאת השֵׁם כדעת התשב"ץ. אך יש לתמוה: א. מדוע הרמב"ם אינו כותב במפורש שזה פסול כפי שכתב בחיבורו בדין תלית השֵׁם? ב. למה לא יכתוב שדין הוצאה כדין תליה בפירוש? ג. למה מדגיש שלא ראה כזה דבר, מאי נפק"מ? ד. למה כותב נ"ל ולא כותב בפסקנות? לכן זה הביאור הנלע"ד לאחר שדקדקתי בכל הנוסחאות התשובה וההבדלים קטנים, ואני מתמצת את הנקודות העיקריות המשותפות לכולן (בלאו קנה, פריימן קכח, ובפתיחה לספר מעשה רוקח שהכי קרוב לפריימן): א. זה מקרה תקדימי שלא נתקל בה, (למעט עפ"י נוסחת בלאו). ב. בכולן הרמב"ם מכריע מדעתו ("הראוי אצלי", "ונ"ל" ג. הוא מסיים: "ואז (ואח"כ), יקרא בה בציבור לכתחילה! משמע בדיעבד אפשר לקרוא בו ואינו מטעם שהספר פסול.
נלע"ד שהרמב"ם פסק רק בדין תליית השֵׁם שפוסלת עפ"י סוגיית הגמרא. אך אין לו מקור לפסול הוצאתו לבין הדפים. לכן הוא כותב הכל בלשון של סברה, "ראוי אצלי" או נ"ל. אעפי"כ יש כאן ספק על כשרותה של סה"ת כי תלייה זה פסול, ובהעדר מסורת בהוצאה יש להחמיר לכתחילה (ואם היה אולי רואה מפורש בספר ר"י אלברצלוני אולי היה סומך עליו להכריע ספקו). ונ"ל שכוונתו שבמקרה זה הוא מציע שלא לסמוך על ההיתר שלו שאפשר בדיעבד לקרוא בס"ת פסול (שם סי' ט), כי כאן זה חמור יותר כי יש בו השֵׁם, כשאין מסורת בדבר. אך אינו נ"ל שכוונתו שהספר פסול ומותר להשתמש בהיתר שלו בדיעבד, שכן היה צריך לומר להם זאת בפסקנות שהספר פסול אך בדיעבד הוא מתיר שימוש בס"ת פסול. לפי"ז מובן שסיפר שזה מקרה תקדימי, כדי להודיע שהלכה זו רופפת בידו ושאין לו מסורת בעניין.
אפשרות נוספת להסבר הרמב"ם ואולי היא משלימה את הנ"ל בדרך קצת שונה. יתכן לומר שהחומרה שלו כאן אינה נובעת מחומרת דין הוצאה, כי זה לא באמת חמורה בעיניו וכדעת רוב הראשונים. אלא חומרתו נובעת מחשש למחיקת השֵׁם. וכך כתב התשב"ץ בהקשר אחר, וז"ל (ח"א, סי' קמט): "... למה כתב הרמב"ם ז"ל שאין לו תקנה אלא בסלוק היריעה, יקדור האזכרה, אם מפני מחיקת השם אסר הרב? וי"ל שכיון שהאזכרה עצמה אין לה תקנה אלא בגניזה כתב הרב ז"ל שאין לה תקנה אלא בסלוק היריעה לפי שלא רצה הרב ז"ל לגלות היתר הקדירה שמא חשש לאזכרה שלא ישליכהו למקום איבוד בפשיעה מה שאין לחוש כן בסלוק היריעה, שאזכרה איידי דזוטרא, מירכסא".
כאמור בתחילת חלק זה הבאתי שהשו"ע הכריע כרוב הראשונים שלא לפסול את הספר, כלומר אם יעבור ויוציא מכל מה שהוזכר שלא לעשות, כגון שיהיה רוב בחוץ, או כמו שכתב בשו"ע הגר"ז (סי' לב, מח), ז"ל: "ואפילו כתב תיבה שלימה, ואפילו עם הרבה אותיות מחוץ לשיטה, לא פסל" (ולמד זאת מהרמב"ם לע"ד, שאפשר להוציא 5 מתיבה בת 10, ואף אם יוציא כל התיבה עדיין עבר רק על מה שלכתחילה אסור).
על אף האמור לע"ד יש לחשוש לדעת התשב"ץ במה שכתב בעניין הוצאת מספר תיבות וז"ל: "...שהרי תיבה בת שתי אותיות אמרי' בפ' הקומץ רבא (שם) דלא יזרקנה בין הדפין וכ"ש הרבה תיבות ופסוק א'". לפע"ד דבריו נכונים לכל הדעות כי לא מצאתי מי שיחלוק על כך, שכל הני רברבי קמאי דברו בתשובתם שהוציא מה שאסור כגון 3 מתיבה בת 5 שזה לכו"ע אסור, (אך אינו פוסל). לכן נ"ל שיש להורות לכתחילה לסופר או מי שנמצא ברשותו ס"ת שהוציאו יותר מתיבה אחת שיש לתקנו לכתחילה ורק בשעה"ד כגון שזה ספר יחיד וקהילה קטנה וההוצאה מרובה לתקנו יוכלו לסמוך להקל בשימושו. איברא, לענין פסול ס"ת כבר ראינו שהרמב"ם לא החליט בוודאות, אפילו על השֵׁם שהוציא שזה פסול, ועאכ"ו בתיבות חולין שאין לפוסלו משום כך.
♦
פרק ה' - סיכום ומסקנה
בפ"א ביארנו את כל שיטות הראשונים בסוגיא זו, ותמציתם תמצא מיד אחרי הטבלה. השיטות שנתחדשו ושלא הובאו בטור או בב"י הן היראים התרומה והרוקח, וכן מחלוקת אם מותר להוציא 2 מתיבה בת 5 לכתחילה אף שיודע שלא יצליח לכותבו בתוך הדף.בפ"ב, א הבאנו את "הסתירה" שבדברי השו"ע המובא בפוסקים שכביכול פסק באו"ח כרא"ש וביו"ד כרמב"ם. אך הסברנו עפ"י הכס"מ את שיטתו, ושהוא נתן פרשנות שלו לדברי הרמב"ם, כך שבאופן חלקי הוא מודה לרא"ש.
בפ"ב, ב הבאנו מחלוקת הגר"א ומג"א אם הם מקבלים את פירושו והצבענו על כך שאף שזה פירוש אפשרי, הוא בניגוד לכל הראשונים, והצבענו על הקשיים בהעמסת פירושו בדברי הרמב"ם.
בפ"ג, א סיכמנו שלוש גישות בין הפוסקים איך להתייחס לסתירה הנ"ל. (המג"א אימץ את ביאור הכס"מ למחלוקת הרמב"ם ורא"ש, והגר"א אינו מקבל זאת. שאר הפרשנים עשו חילוקים מתי יש להחמיר כרא"ש או להקל כרמב"ם.
בפ"ג, ב הסברנו את הסיבה שיש לבדוק את פסיקת השו"ע מול כל האחרונים, שמסתמכים על הכללים שהשו"ע עצפמו קבע בהקדמתו. את השקלול של רוב שיטות והשוואתם לשיטת השו"ע עם כל ההבדלים, תמצא בטבלה ובמה שנכתב אחריו (בסוף הנספח נמצא גם הסבר לשיקולי ההכרעה עפ"י רוב סיעות, להלכה ולא למעשה).
בפ"ד הבאנו מחלוקת ראשונים בין התשב"ץ הפוסל ס"ת במקרה שחרג מהמקרים שבברייתא. אך הוא שיטת יחיד כנגד רבים המכשירים בדיעבד. (תה"ד, מהרי"ק, ר' יהודה בן הרא"ש ומאירי). לבסוף הבאנו תשובת הרמב"ם בדין הוצאת השֵׁם, והסברנו שלא ברור שהרמב"ם פסל את הספר במקרה כזה ורק כתב שצריך לתקנו לכתחילה, ושלא כתשב"ץ. וכך פסק השו"ע שאינו פוסל, אולם לכל הדעות יש איסור להוציא יותר מתיבה אחת, והרשב"ץ עשה מעשה רב לפסול ס"ת שהוציאו 3 תיבות לבין הדפים, ועדיין אינו נראה לפסול לשאר פוסקים (פסקה אחרונה ח"ד). עד כאן הסיכום להלכה, אך לא למעשה. להלן המסקנה הלכה למעשה כפי שהעליתי לע"ד עפ"י כל הנ"ל.
♦
מסקנה (להלכה ולמעשה)
על אף מה שכתבתי בח"ג לגבי החששות לפי רוב שיטות קמאי, בוודאי צודק השו"ע להקל בכל המקרים, אלא שהוא היקל מצד שהכריע כשיטת הרמב"ם עפ"י פרשנותו, הן בתיבה בת 3 שניתן להוציא רוב של 2 והן בהוצאת מחצית תיבה של מספר זוגי, וזאת בניגוד לרוב הראשונים, וכביאור הגר"א (ראה בנספח). אולם בכ"ז כיוון להלכה עפ"י כלל שהביא אור החיים הקדוש, בספרו פר"ת (יו"ד סו"ס ח), ונ"ל שאין מי שיחלוק על כך ולכן אף יתכן שעל כך סמך בעצמו בבואו לפסוק. וז"ל הפר"ת: "כל דדיעבד שרי, ספקו שרי"! כלומר, הלכה העוסקת בעניין שקיומה לכתחילה אך לא לעיכובא, ויש עליה ספיקא דדינא שנובעת ממחלוקת, פוסקים כדעת המיקל. ונ"ל שהסברה פשוטה ובנוי על עקרון הס"ס, שמא המתיר צודק ואף אם לא, אין כל איסור בדבר גם לחולקים, שהרי מודים בדיעבד שמותר. מכיוון שהשו"ע פסק כרוב הראשונים שדין הוצאת אותיות אינה פוסלת את הספר, ע"כ הלכה כשו"ע שמיקל בכל. ואעפ"י שהרשב"ץ פוסל, הוא שיטת יחיד מבין כל הראשונים שפוסלים באופן וודאי (ראה בנספח שיטות, שלשיטת ריה"ג הלכה זו אינה נוגעת לתיבות חולין כלל)! והארכנו להראות שחלק מהנחות היסוד שדבריו בנויים עליהם בעצמם שנויים במחלוקת ואינם מוחלטים. על כן פשוט כאן שהכלל יחיד ורבים הלכה כרבים. כלל זה אמור גם לגבי מחלוקת הראשונים אם מותר לסופר להוציא מיעוט אותיות לכתחילה אם כבר יודע שלא יספיק לו השיטה, (בשיטת הרוקח ד"ה הרמב"ם).למרות האמור עדיין יש שתי חששות שיש להיזהר בהם:
א. בס"ת לדעת התשב"ץ (סוף ח"ד), שאין להקל להוציא כמה תיבות וכ"ש פסוק א' בס"ת, כי כל אלו שלא פסלו, גם הם לא דברו אלא על המוזכר בברייתא ולא במקרה של הרשב"ץ שעשה מעשה רב ופסל ספר כזה. ונפק"מ לעניין שימוש בס"ת כזה לקריאה בציבור. ונ"ל שיש לנהוג לפי המסקנה של ח"ד (פסקה אחרונה) ובדיעבד יכולים אף לקרוא ממנו אם לא תיקנוהו בצירוף מש"כ הפרמ"ג (מש"ז או"ח סי' קמג, ב): "ודע כל שיש מחלוקת הפוסקים אי הוה זה טעות או לאו אין להוציא אחרת, דהוה ספק ספיקא שמא הלכה כרמב"ם בתשובה דקורין בפסולה דעל זה אנו סומכין דיעבד, ושמא הלכה כמ"ד בפסול כזה אין פסול, ואף דכתבנו במקום אחר בספק ברכה חומר לא תשא י"ל דספק ספיקא לא מהני...".
ב. בתפילין יש לחשוש יותר כדעת הש"ך, שאף השו"ע התכוון להחמיר בהן. לכן לכתחילה יש לנהוג עפ"י רוב שיטות (למעט מקרים כדוגמת הע' טור 4), ונפק"מ לסופר שיודיע על כך אם רוצה למכור בחזקת מהדרין.
הסיבה שיש להחמיר טפי בתפילין כדעת השו"ע, שכן תפילין זו מצוה בגופו שאין שום טצדקי להיפטר ממנה, ונוהגת בכל יום מדאורייתא וחמורה מצד "קרקפתא דלא מנח תפילין", משא"כ בס"ת אף שקדושתו יותר משל תפילין. ועוד שי"א שעיקר מצוות ס"ת כיום, היא על קריאתה בציבור. אך מצוות כתיבת ס"ת מדאורייתא ששם יש להקפיד שהספר לא פסול, כיום הדבר שנוי במחלוקת ראשונים, ואף היראים, רס"ג ובה"ג לא מנו זאת במנין מצוותם, והדברים ארוכים ואכמ"ל. (ראה טור ונו"כ סי' רע בדעת הרא"ש, ומנ"ח מ' תריג אות ג מהד מ"י).
♦
נספח שיטות הראשונים (חלוקתם לפי סיעות עם קצת הערות)
[תמצית כל שיטה תמצא לעיל פ"ג, ב אחרי הטבלה].שיטה א - רא"ש: רש"י, (מנחות ל,ב ד"ה לא יזרקנה), סמ"ק (מצוות קנג, קנה), טור (רעג), נמוק"י (הלק"ט שם על הרי"ף) מאירי (קרי"ס מאמר ג, ח"א) ר' ירוחם (אדם וחוה נתיב ב חלק ב דף יז טור), תה"ד (פסקים צג, ואפשר שהוא כתרומה), האשכול (מהד נחל אשכול ח"ב, דף 50, מיד אחרי העתקת הברייתא. אך ראה לקמן בשיטות מסופקות אות ג אשכול) כל בו (הל' תפילין מהד' למבערג 1869 הודפס מחדש י"י תשמח. סוף דף יד, העתיק לשון הסמ"ק). או באורחות חיים (מהד' מ"י דף קנ ) [וכבר הראה רש"ז הבלין שהכל בו ואו"ח מחבר אחד]. הג"מ (פ"ז אות ד), ריבב"ן (הל' ס"ת מהד' בלוי בסוף כרך ב פסקי מהר"ח או"ז דף תלב העתיק את פירוש רש"י לסיפא)
שיטה ב - רמב"ם: ספר החינוך (מצווה תרי"ג),
שיטה ג - יראים: (מהד' תועפות רא"ם מצווה שצט ובדפוס ישן סי' טז). המחזור ויטרי, (עפ"י ר"ת, תקי"ז), ראבי"ה (אלף קמט מהד' דבליצקי דף רכא), תה"ד (פסקים צג והשואל שאל להוציא 3 מתיבה בת 7, 8 ולא העיר על כך שצריך לכתחילה רק 2. אך אין זה ראיה גמורה כי תשובתו התייחסה גם אם כתב אפי' 3 מ 5 שזה לכו"ע אסור לכתחילה וחידש שאפי' הכי אינו פוסל).
שיטה ד (בתוך שיטה ג) - ספר התרומה: סמ"ג (עשה סי' כה) תשב"ץ (ח"א סי' קעו) מרדכי (הלק"ט סי' תתנח העתיק מהתרומה פר"ת לסיפא ומסיים שקיצר בענין תלית השֵׁם"והפנה למי שמגמגם לראות בסמ"ג או תוס' שאנץ).
שיטה ה - הרוקח: פסקי תוס (מנחות אות נג), (הסמ"ק הביאו בשם י"מ אך לא פסק כמותו, אולם הרמ"א כתב שיש לחשוש)
שיטה ו[20] - ספר העיתים (ר"י אלבצלוני עפ"י רב יהודאי גאון) לשיטה זו אין כל איסור בהוצאת תיבות חולין לבין הדפים ואפילו הוצאת השֵׁם לא נאסרה אלא עפ"י מגבלות הברייתא כלומר משם אלוקים תיבה בת 5 מותר להוציא רק 2 (ים).
מפני חביבות שיטה זו, שהיא בגדר "מת מצווה" נבאר בהרחבה: לפנינו ביאור חדש לברייתא. העיתים רק העתיק את הברייתא ללא פירוש, קצת אחריו הביא שיטת ריה"ג את שצוטט בח"ד. ולכאורה תמוה שלא ראינו אחד שיתיר הוצאת אפילו אות אחת מהשֵׁם? אולם נראה פשוט שהעיתים פירש את כל דברי ברייתא, שעוסקת בדין הוצאת שמות השֵׁם, ומהרישא נלמד שיכול משם בת 5 אלקים להוציא ים (2) בחוץ כי הרוב אלק (3) בפנים. משֵׁם בעל 4 אד-ני או יקוק או 3 אותיות ש-די, רק אות אחת ניתן להוציא, כדי שתהיה הרוב בפנים. כעת מובן הקשר בין המשך הברייתא במחלוקת של הטועה בשֵׁם לענין תליה, אחרי שביארו לכל הדעות דין הוצאת השֵׁם מחוץ לדף. החידוש הוא עצום משום שלפי"ז אין שום מקור שמגביל הוצאת אפילו פסוק שלם לבין הדפים (חוץ ממגבלת המ"ב שלא יגיע לדף השני. או"ח שם ס"ק קנ). דבר זה יכול לשפוך אור על שאלת השואל שהובא בתשב"ץ, שהעי על ספר שנכתב כראוי והיו 3 תיבות מחוץ לדף. קשה להעלות כל הדעת שסופר מאן דהו יעשה זאת ללא שמישהו התיר לו ועוד שיחזיקו במסורת שזה נכתב כהוגן ללא שסמך על מישהו. נחזור לביאור החידוש של הסיפא: אעפ"י שהותר להוציא 2 (ים) משֵׁם אלקים בכ"ז שֵׁם מלא בת 2, (י-ה או א-ל) לא הותר. מכאן גם למדנו שדין הוצאת השֵׁם הפוכה מתליית השֵׁם, שכן בהוצאה הותר מקצתו להוציא מאלוקים משא"כ בתליה שלא הותר לתלות מקצתו, (וכך פסק העיתים דף 26) אך את כולו מותר לתלות ואילו בהוצאה אסור להוציא כולו.
♦
שיטות מסופקות:
[נלע"ד שהשיטות באות א, ג שלא גילו דעתם יש להבין כשיטת ריה"ג לעיל שזה לא מעכב כלל אחרת היו צריכים לאפרושי מתקלה].
א. כתבו הלכות סת"ם ולא כתבו דין זה: עץ חיים לר' יעקב חזן מחכמי תוס' אנגליה (מהד' מוהר"ק כרך ב, הל' סופרים), בעל העיטור (הל' תפילין שער א חלק ב), צידה לדרך (מאמר ראשון כלל רביעי פרקים א, ב, ד) או"ז (הל' תפילין סי' תקנו הביא רק דין תלית השֵׁם ולא פסק כר"ת ראה מש"כ בתחילת
ב. הזכירו דין זה אך אין וודאות לאיזו סיעה לייחסו: מהרי"ק (סי' קל. ברור שמשתייך לסיעת היראים או לסיעת התרומה), ר' יהודה בן הרא"ש (מסתמא כרא"ש אך בשאלה שנשאל על כך לא ניתן לדעת, ואף השיבו מדברי הרמב"ם ולא מהטור).
ג. העתיקו את הברייתא ללא כל תוספת הסבר[21]: רי"ף (הלק"ט הל' ס"ת דף ג מדפי הרי"ף), פסקי רי"ד (הלק"ט מזוזה עמוד תכט מהד' מ' ת"י השלם וכן מנחות שם. העתיק) פסקי ריא"ז (הלק"ט הלכות מזוזה וס"ת דף רנא סעי' יט. העתיק), אשכול (מהד' אלבעק ח"א דף 161. אין לסמוך על האשכול כמובא בשיטה א בנספח שיטות לעיל, ראה במאמר בשיטת הרוקח (ד"ה מ"מ גם אם"). בהקדמה המהדיר הוכיח שהאשכול מסתמך הרבה על הר"י אלברצלוני. ראה לעיל בנספח שיטה ו. שהביא את שיטת ריה"ג. אך כאן האשכול השמיטו וכנראה שחולק על שיטת ריה"ג או על הר"י אלברצלוני עצמו שהביאו. אגודה (מהד' ר"א בריזל דף כג ראה גם הע ט'), תוס' (חולין שם ד"ה שלשה וראה גם באגודה הנ"ל), מאורות (בלוי, הלק"ט דף שעו), פסקי הלכות ס"ת המיוחס לר' יחיאל הרופא (ממשפחת שבה"ל ותניא רבתי. כת"ע זכרון בספר (ב"ב תשנ"ג ז – יט גנוזות, עמוד ח).
[הערה על שיטה יוצאת דופן שמצאתי בהלכה זו בהגהות ספר "ברוך שאמר" על ספר תיקון תפילין. כתב בספר "תיקון תפילין" (לחד מקמאי ר' אברהם מזונשהיים, תלמיד מהר"ם. מהד' וגשל "קובץ ספרי סת"ם" דף קיט): "והשיטות יהיו שוות כולם, שלא יעבור אפילו אות אחת חוץ לשיטה, בין בתפילין ומזוזות מה שאין כן בס"ת כדמפרש שם" ע"כ. בהגהת ספר "ברוך שאמר" (הע' עא) גם אחד מקמאי (ר"ש ב"ר אליעזר, קצת לפני מהרי"ל), כתב עליו: "מיהו מזוזה אין קפידא אם אות או שתים חוץ לשיטה...ומיהו נהגו שלא לעבור אפילו אות אחת חוץ לשיטה כדברי אבי הנוסחא זו, אמנם אינו פסול אם יעבור בדיעבד". (עיקר החשש הוא שלא יראה כתבנית של כתיבת שירה).
גם הב"י (רי"ש סי' רעג) הביא בשם הגה"מ (רמב"ם הל' ס"ת ז, ס"ק ג) ז"ל: "בשם ר"ת שאין לכתוב אפילו אות אחת חוץ לשיטה". אך העיר שמצא נוסחה אחרת ושזה משובש ומתייחס לאות מהשֵׁם. ובמהד' פרנקל (ילקוט נוסחאות), מסתבר שזה נבע מהשמטת מילה אחת "כתב", וגם פסיק לפניו, וכך צ.ל: "בשֵׁם", כתב ר"ת: שאין להוציא אפילו אות אחת". במקום זאת היה כתוב: "בשם ר"ת: שאין להוציא אפילו אות אחת". ועלה על דעתי שאולי זה אותו שיבוש שהיה לפני התיקון תפילין אך עפ"י ההערת הב"ש אינו נראה כן].
♦
הסבר לשיקולי ההכרעה שבטבלה
[מכיוון שהטבלה היא להלכה ולא למעשה (למעט בחלק מההערות), וכן על מנת שלא להכביד על הקורא הוספתי חלק זה בסוף].א. (טור 5, 8, 9). השיטה המקילה ביותר היא שיטת הרמב"ם שבתיבה בעלת מספר זוגי, אף בתיבה בת יותר מ 5 אותיות, ניתן להוציא חצי תיבה מחוץ לדף. בזה הוא שיטת יחיד נגד רא"ש שמותר רק 2 אותיות בחוץ מכל תיבה. ונגד היראים שמותר רק מיעוט בחוץ אבל גם מתיבה גדולה. גם כאן יש להחמיר נגד פסק השו"ע. השו"ע היקל כמותו מכיוון שהוא לא ראה את שאר הראשונים (ראה ח"א פסקאות אחרונות שיטה ג) ולכן הכרעתו היה בין שיטת הרא"ש ורמב"ם בלבד וכפי שהציג זאת הטור. במקרים אלו בד"כ מכריע כרמב"ם.
אולם (טור 3) בתיבה עד 5 אותיות, התיבות הזוגיות של בת 2 ו 4 אותיות, הרמב"ם ורא"ש מסכימים שניתן להוציא חצי, ויש להכריע כמותם מצד עמודי ההוראה של השו"ע שפסק כן, למרות התיקו מול היראים והתרומה. אך כאן, הרוקח מצטרף להכריע לרוב האוסר כי יש משמעות גם לתיבה, (אך הוא עצמו יחיד נגד כולם ואין חוששים לשיטתו).
ב. (טור 1, 2). לגבי הוצאת רוב של 2 אותיות מתיבה בת 3 כאן הרא"ש יחידי המיקל טפי נגד כולם, ובכ"ז השו"ע פסק כמותו, מפני שכך ביאר את שיטת הרמב"ם שמודה לרא"ש, שהלכה כמותם נגד הרבים עפ"י כלל עמודי ההוראה שלו. (מכיוון שביאורו בניגוד לגר"א וש"ך, ור' ירוחם ומאירי (ראה ח"א סוף שיטה ב בנימוקי הדחייה). לכן כאן יש להחמיר כשיטת הרוב, וכ"ש אם ה 2 אותיות בחוץ יוצרות מילה שגם הרוקח מצטרף להחמיר.
ג. (טור 7, 8). בתיבה בעלת מספר אי זוגי יש תיקו, הרמב"ם ויראים נגד התרומה ורא"ש. במצב תיקו יש לצרף את השו"ע כשיטה נוספת כדי להכריע. זאת משום שהב"י בעיני כרב שהיה אמורא שאפשר לאמוראים לחלוק עליו, אך היה לו זכות של "תנא ופליג בהיות שחי על גבול המעבר בין התקופות. כך יש להתייחס למר"ן השו"ע. ועוד שהב"ח (לעיל סוף סעי' א בחלק זה) פסק כרמב"ם. אולם מנגד הש"ך החמיר כרא"ש, כי הסמ"ק מצטרף אליו, אך בוודאי ראה את היראים וסיעתו, ובכ"ז החמיר וכן ראוי לנהוג בתפילין, אך בס"ת הלכה כאן כרוב (החילוק יבואר בח"ד בהלכה למעשה). כל האמור הוא בתנאי שלא יוצר מחוץ לדף אותיות היוצרות תיבה, שאז מצטרף הרוקח להכריע לרוב האוסר. (כבטור 3. אך בטור 6 יש דוגמא שלא ניתן לצרפו בהיותו נגד שתי השיטות כי התיבה בת 2 ו 3 שתיהן יוצרות תיבה).
♦ ♦ ♦
גודל תיבה
>
שיטות
v
שלם (3)
אשר
(3)
ולכו
וָאֹמַר
(4)
יריעה
וישלח
(5)
מתושאל (6)
והקרבתם (7)
ויקדשהו (7)
כְּמִתְאֹנֲנִים
(8)
למשפחותיכם (10)
רא"ש
לם
שר
כו
מר
עה
לח
אל
תם
* הו
ים
כם
רמב"ם
ם
ר
כו
מר
עה
לח
שאל
* בתם
שהו
ננים
ותיכם
יראים
ם
ר
ו
ר
עה
לח
אל
בתם
שהו
נים
תיכם
*רוקח
(תרומה)
ם
ר
ר
* ו/כו?
ר
* (מר) ר
עה
*ח
לח
ל
אל
מ
תם
שהו/הו
הו
נים / ם ?
ים
תיכם/ כם ?
* (יכם) x ?
הלכה עפ"י רוב
שיטות
ם
ר
* ר
מר
עה
לח
אל
בתם
שהו
* ים/נים
תיכם
שו"ע
לם
שר
כו
ר
עה
לח
שאל
בתם
שהו
ננים
ותיכם
טור
1
2
3
4
5
6
7
8
9