הרב עמיחי כנרתי

קים ליה בדרבה מיניה - האם גם בהתחייבות בין איש לחבירו?

דין קלב"מ ומקורותיו

הנה, דין קים ליה בדרבה מיניה יש לו מספר מקורות בתורה:
"והכהו לפניו כדי רשעתו" (דברים כה, ב) – משום רשעה אחת ולא שתי רשעויות.
"אם לא יהיה אסון ענוש יענש" (שמות כא, כב) בדמי וולדות, הא אם יהיה אסון והאשה מתה פטור המכה מדמי וולדות.
בבא במחתרת - "אין לו דמים. אם זרחה השמש עליו דמים לו, שלם ישלם" (שמות כב, ב), ומשמע שאם אין לו דמים ומותר להורגו, אזי גם אין חיוב כסף.
"מכה אדם יומת, ומכה בהמה ישלמנה" (ויקרא כד, כא), ומשמע שמכה אדם רק מת ולא משלם. וזה לשון רש"י ב"ק דף לה, א: "מכה נפש בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת - הוקשו יחד, דמה מכה בהמה לעולם משלם ואפילו בשוגג כדאמרינן אדם מועד לעולם, אף מכה אדם דפטריה קרא מתשלומין דכתיב יומת לעולם פטור ואפילו בשוגג הואיל ובמזיד שייכא מיתה".
אמנם, צריך עדיין בירור מה כל מקור מחדש, וכגון באופן שאין זה חייבי מיתות אלא חייבי מלקויות, וכדומה. וראה בגמ' כתובות לז, א בצריכותא.
ועכ"פ מבואר שקלב"מ הוא חידוש שחידשה תורה ומבואר בפסוקים, גזירת הכתוב. ועפ"ז מובן מה שדנו בראשונים לומר שאין דין קלב"מ בגויים, ראה היטב תוס' בע"ז עא, ב (ד"ה בן נח) ובעירובין סב, א (ד"ה בן נח).
וכן מבואר ופשוט שכל זה הוא בדיני אדם, אבל בדיני שמים אין כזה דין, וכמש"כ הרמב"ם באיגרת השמד: "ותדע שצריך האדם לידע כלל מכללי התורה, והוא שירבעם בן נבט והדומים לו נפרעים ממנו על עשיית העגלים ועל ביטול עירובי תבשילין והדומה לו. שלא יאמר אדם 'קים ליה בדרבה מיניה', לא יאמר זה אלא בדיני אדם בעולם הזה, אבל השם יתברך נפרע מבני אדם על החמורות ועל הקלות ונותן שכר על כל דבר שעושים".
♦

סוגיית בבא מציעא סוף פרק שביעי

ויל"ע במאי עסקינן בדין זה, האם פטור קלב"מ הוא רק באופן של עונש ממון, כגון מזיק, גזלן וגנב, או שהוא גם באופן של התחייבות ממונית מצד האדם, כגון הלוואה, מכירה וכדומה.
שנינו בבבא מציעא דף צא ע"א, לגבי איסור לא תחסום שור בדישו: "תנו רבנן: החוסם את הפרה ודש בה לוקה, ומשלם ארבעה קבין לפרה, ושלושה קבין לחמור. והא אינו לוקה ומת, ואינו לוקה ומשלם! אמר אביי, הא מני רבי מאיר היא, דאמר לוקה ומשלם. רבא אמר, אתנן אסרה תורה ואפילו בא על אמו. רב פפא אמר, משעת משיכה איחייב לה במזונותיה, ומילקא לא לקי עד שעת חסימה".
והיינו שיש חיוב ממוני של השוכר כלפי המשכיר לא לחסום את בהמתו אלא לאפשר לה לאכול, וכמבואר בחידושי הריטב"א שם: "דהכא כיון ששכרה לדוש בדבר שראויה לאכול משעת משיכה נתחייב לה באכילה ההיא שהיה לה לאכול בדישה כל היום כשם שנתחייב בשכרה, וכיון שחסמה משלם הכל"[2]. ועל זה שואלת הגמ' מדוע לא אמרינן קלב"מ.
והתירוץ לפי רבא "אתנן אסרה תורה" וכו', באר לנו רש"י: "רבא אמר אתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו - ונתן לה טלה באתנן - אתנן הוא, ואסור לקרבן, דאתנן סתמא כתיב (דברים כג), לא שנא אמו ולא שנא פנויה, ואף על גב דאי תבעה ליה בדינא קמן תן לי אתנני - לא מחייבינן ליה, דהא קם ליה בדרבה מיניה, כי יהביה ניהלה - אתנן הוא, אלמא אפילו במקום מיתה נמי רמו תשלומין עליה, אלא שאין כח לענשו בשתים, אבל ידי שמים לא יצא עד שישלם, דאי לא רמו תשלומין עליה, כי יהביה ניהלה מי הוה אתנן, מתנה בעלמא הוא דיהיב לה, וגבי חוסם נמי, תשלומין רמו עליה, אלא שאין כח בבית דין לענשו שתים, וכיון דרמו תשלומין עליה - לא יצא ידי חובתו עד שישלם, אי נמי: אי תפיס לא מפקינן מיניה, כך שמעתי מפי מורי הזקן, ויש דוגמתו בבבא קמא בפרק מרובה (ע, ב) ושם מפורש יותר, והביא לי מורי ראיה על זה".
ועולה לפי רש"י שיש קלב"מ בסוגייתנו, למרות שלכאורה מדובר על התחייבות ממונית של האדם ולא עונש, אלא שגדר קלב"מ הוא שזה דין כלפי הב"ד, אבל עצם החיוב קיים[3], כלפי שמיא[4], ולכן אם נתן לה נחשב "אתנן" ואסור לקרבן [אתנן הכתוב בתורה, לפי ביאור חז"ל היינו נתינת דבר המחוייב לה, ולא מתנה בעלמא שנתן לה מרצונו[5]].
וכ"כ שם בחידושי הרשב"א: "ורש"י והראב"ד פירשו דכל היכא דאמרינן אינו לוקה ומשלם היינו דוקא דלא אמרינן ליה מן הדין זיל הב ליה לאכפויי ליה ומיחת לא נחתינן לנכסיה, ומיהו אמרינן ליה אין אתה יוצא מידי עבירה עד שתתן, ואפילו בא על אמו, והכא נמי לאו לחיוביה בדינא קאמרינן, אלא דאמרי ליה אינך יוצא מידי עבירה עד שתשלם לו".
אמנם המאירי שם הביא שיטת ראשונים אחרת[6]: "וחכמי הצרפתים[7] פירשוה אף בדיני אדם, ודעתם שלא נאמר אין אדם מת ומשלם או לוקה ומשלם אלא בתשלומי נזקים, אבל תשלומין הבאים דרך פסק ותנאי כגון אתנן ושכירות פרה שחסימתה אסורה ואיסור חסימתה בכלל השכירות הרי זה מת ומשלם ולוקה ומשלם". והיינו שלפי שיטת חכמי הצרפתים כתוב כאן יסוד אחר מרש"י, והוא שאין כאן בכלל קלב"מ, מפני שאין קלב"מ אלא על עונשין ולא על התחייבויות שהתחייב האדם מעצמו.
ובלשון המאירי משמע שכל דיני נזיקין הם בכלל דין קלב"מ, מפני שאינם באים "דרך פסק ותנאי". ונמצא שאין ההבחנה בין עונש ולא עונש, אלא האם זו התחייבות ממונית מצד עצמה[8].
♦

סוגיית בבא קמא פרק שביעי

שנינו בב"ק ע, ב, לגבי המבואר שם במשנה שגנב ומכר בשבת, הואיל והמכירה היא רק איסור מדרבנן, הרי הוא מתחייב בארבעה וחמישה:
"גנב ומכר בשבת [וכו']. והתניא: פטור! אמר רמי בר חמא: כי תניא ההיא דפטור - באומר לו עקוץ תאינה מתאינתי ותיקני לי גניבותיך. אמרי, וכיון דכי תבע ליה קמן בדינא, לא אמרינן ליה זיל שלים, דמחייב בנפשו הוא, הא מכירה נמי לאו מכירה היא! וכו'.
רבא אמר: לעולם כרמי בר חמא, אתנן אסרה תורה ואפילו בא על אמו, ואי תבעה ליה קמן בדינא, מי אמרינן ליה קום הב לה אתנן? אלא אף על גב דכי קא תבעה ליה בדינא לא אמרינן ליה זיל הב לה, כיון דכי יהיב לה הוי אתנן, הכא נמי אף על גב דלענין תשלומין אי תבע בדינא קמן לא אמרינן ליה זיל שלים, אפילו הכי כיון דקא מקני ליה בהכי הויא מכירה".
ומבואר בסוגיה לגבי מכירה "קוץ תאנה ואקנה הגניבה" שאמרינן בזה קלב"מ. ואף כאן כתב המאירי: "וחכמי הצרפתים מחדשים בזו שיטה אחרת לומר שאף בית דין מחייבין ליתן אתנן אף בחייבי מיתות, ואין גורסין בכאן 'מי אמרינן ליה זיל שלים', אלא ודאי אמרינן ליה זיל שלים. וכן בלקוט בתאנים שבתאנתי ותקנה לי גנבתך בית דין מחייבין ליתן, וכן בחוסם את הפרה משלם בדיני אדם, לא אמרו אין אדם מת ומשלם אלא בדבר הבא דרך נזקים, אבל בדבר שקבלו עליו דרך תנאי ומשא ומתן כגון אתנן וכגון חוסם פרה שקיבל עליו שלא לחסום ואף אם לא קיבל עליו מ"מ הרי הוא כמי שקיבל הואיל ומן התורה הוא, וכן מכר בשבת בלקיטת תאנה מכירה היא ומשתלם בבית דין. ומ"מ שיטת הסוגיא אינה מוכחת כדבריהם".
כלומר, המאירי מעיר שכאן בסוגיה מפורש לפנינו שיש קלב"מ, ואין חובת תשלומים אף באתנן או בקוץ תאנה, ולכן על כרחך ששיטת חכמי הצרפתים צריכים לגרוס אחרת בסוגיה זו, וממילא "שיטת הסוגיה אינה מוכחת כדבריהם".
♦

הסברא של החולקים על חכמי הצרפתים

והנה, בסברא פשוטה נראה יותר ברור כמו חכמי הצרפתים[9], שאין קלב"מ יכול לבטל קנין והתחייבות מפני שבאותו שעה התחייב עונש יותר חמור.
וכך משמע גם מהדרשה "כדי רשעתו", שרק בענינים של רשעה ועונש שייך קלב"מ[10]. ולכאורה נראה שאפשר לדייק כך מהדרשה, שהרי בדיני נזק וגניבה יש "רשעה" של האדם, ונחשב "רשעתו", אע"פ שאין זה "קנס" אלא ממון. וכ"כ בשיעורי הרב (הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל) מסכת סנהדרין ב, ב: "ונראה דזהו משום דדין זה נדרש מלשון הפסוק וענשו אותו כדי רשעתו, דדרשינן משום רשעה אחת אתה מחייבו וכו' ואין פטור זה נוהג אלא בשתי רשעיות, כלו' בחיובים המוטלין ע"י התורה, ובאלה דוקא אמרינן קים ליה, אבל בחיוב ממונות הבא ע"י התחייבות מדעת, ולא ע"י חיוב התורה, לא אמרינן קים ליה בדרבה מיניה, דאין זה בכלל רשעיות"[11].
ויש לשאול מה סוברים רוב רבותינו הראשונים שפרשו בסוגיה "אתנן אסרה תורה" כרש"י, וסוברים שיש קלב"מ גם בהתחייבות.
ובזמנו שאלתי חכם גדול, וענה ש"כך רואים", וצ"ע. וראה בספר בית ישי לגר"ש פישר שליט"א סי' פו וסי' פז מה שהתלבט מאד בזה.
וכנראה צ"ל שהעושה דבר חמור לא מתחשבים כלל בדבר הקל, ולא משנה גדרו, תמיד התורה מורה לב"ד לדון רק את החמור, והוא מחידוש התורה של קלב"מ, שהוא כאמור גזיה"כ ומפסוקים.
ועוד אפ"ל, שהרי בכל מקרה שאומרים קלב"מ עצם החיוב הממוני קיים, וביאר בשטמ"ק (כתובות לג, ב): "בממון איכא למימר דחייב לצאת ידי שמים, דמי פטרו מחיובא דחבריה, אלא דב"ד לא נחתי לנכסיה". והיינו שתמיד יש חיוב ממון כלפי חבירו, גם בנזיקין וכדומה, אלא שב"ד לא יכולים לחייבו, אבל הוא חייב בזה. וא"כ לא קשה לומר כנ"ל גם בעניני התחייבויות כמו מלוה ומכירה, שהאדם אכן חייב, אלא שב"ד לא יכולים לדון ולכפות על זה. ודוק.
וחכ"א אמר בסברא, שבאותה שעה שהאדם מתחייב מיתה הרי הוא יוצא מגדר בני אנוש, כשוטה וכמת, ואינו עומד באותה שעה כיישות משפטית ודינית להתחייב חיובים.
♦

האם נוקטים כחכמי הצרפתים?

הנה, בקצוה"ח (סי' לח ס"ק א) דן מדוע בהלווה בריבית יש חובה להשיבה, והרי מתחייב מלקות ולמה לא אמרינן קלב"מ, עיי"ש. ורואים שפשוט לו כדעת רש"י שאמרינן קלב"מ גם בהלוואה, שהרי לשיטת חכמי הצרפתים לא קשה כלל[12].
אבל בשערי יושר ח"ב עמ' ט (שער ה פרק ג) רואים שנוקט פשוט כסברת חכמי הצרפתים[13]. וכן בברכת שמואל (בבא קמא סי' יד סע' ב, ובבא בתרא סי' ז סע' א) נקט פשוט כמותם, ומכח זה שאל את רבו הגר"ח זצ"ל מבריסק מדוע יש קלב"מ בדין "נהנה", שבפשטות יסודו כקנין והתחייבות, ותירץ לו הגר"ח ש"נהנה" הוא מלוה הכתובה בתורה. ובזמנו שמעתי מהגרז"נ גולדברג זצ"ל לתמוה על זה, מדוע היה פשוט לשואל ולמשיב, הגרב"ד והגר"ח, כיסוד חכמי הצרפתים[14], והרי לרוב הראשונים לא קיי"ל כך, ויש קלב"מ גם בהתחייבויות.
♦ ♦ ♦