קו רוחב שלשים - קו הגבול לעניין שמיטה
יש לדון היכן גבול 'חו"ל' המותרת לייבא ממנה פירות בשנת השמיטה לכו"ע, כלומר הנגב הדרומי.הנחה פשוטה היא דרום ים המלח חייב לשמש כקצה הדרום מזרחי של גבול א"י, מאחר שהוא נקודת הציון של תחילת הגבול הדרומי, ונקודת הסיום של הגבול המזרחי.
לא ניתן להניח שדרום ים המלח נמשך בעבר הרבה לכיוון דרום, כי אז פני הים הגבוהים היו גורמים שים המלח היה מתרחב גם בצפון ונמשך הרבה צפונה מיריחו, והיה משתווה לים כינרת, ולא היה ביניהם הירדן. והרי מפורש ביהושע שבני ישראל עברו את הירדן כנגד יריחו, וגם הירדן התוחם את נחלת בנימין היה 'כנגד יריחו', אך לא ים המלח תחם את יריחו.
עוד לא יתכן להניח שהגבול הדרים רבות, כי מהלכו מערבה לקצה הדרום מערבי, שהוא שפך נחל מצרים לים תיכון - היה אמנם עם נטיות צפונה ושוב דרומה, אך באופן כללי הלך מערבה ולא דרומה, והרי בין אם נחל מצרים הוא ואדי אל עריש או שהוא הנילוס [בפשטות הכוונה לזרוע הפלוסית של הנילוס שעברה מזרחה דרך תעלת סואץ עד סבחת ברדוויל של היום, וכיום היא יבשה] - מ"מ נקודה זו היא בערך באותו קו רוחב של דרום ים המלח, כך שלא מסתבר שהגבול התפתל הרבה לדרום. כתב רש"י (זבחים נ"ד: ד"ה אייתו) "אורך גבול יהודה מן המזרח למערב על פני אורך כל גבולה של א"י ים המלח למזרח וים הגדול למערב והן מן גבולי ארץ ישראל".
ועוד, התורה קבעה 'ושלשת את גבול ארצך' ופירש"י שערי המקלט יחלקו את הארץ לארבעה חלקים שווים, והרי המרחק בין שכם לחברון הוא 78 ק"מ - וממילא יש לאתֵּר את הגבול הדרומי בערך 78 ק"מ דרומית לחברון, דהיינו בערך בנחל צין [ולומר שמשכם לחברון הדרך התארכה ביותר בשל פתלתלות הדרכים ההרריות, ואילו מחברון דרומה הדרך הולכת ביושר ולכן מגיעה הרחק מאד, כפי שאמר לי אחד מגדולי הרבנים המדרימים את הגבול – הוא תירוץ דחוק ביותר].
מאחר שא"י מסובבת בימים ונהרות - כתב מרן הגרח"ק שליט"א שיש לאתר את הגבולות באפיקי נהרות, וממילא נחל צין הוא המתאים ביותר לזה, ולא נחל פארן המרוחק יותר [אם כי היו שצידדו בקביעת נחל פארן כגבול בשל העובדה שטבריה היא בטיבור הארץ, ואת הר ההר קבעו הרחק לצפון, וממילא פארן הוא הגבול הדרומי, ואכמ"ל], אף שביאור גמ' זו לא חייב להתפרש שהגבול הוא הנהר, אלא די בסמוך לו (רד"ק תהלים כ"ד ב').
חידוש מצאנו בקביעת קו רוחב שלשים כקו הגבול, ולאזור הדרומי לו קראו בשם 'ערבה דרומית' - שנתנו דינה כחו"ל, ולאזור הצפוני לו קראו בשם 'הערבה הצפונית' - שהחשיבו את דינו לא"י, ויש להבין מקורה וטעמה של קביעה זו.
כתב הגר"מ טיקוצ'ינסקי ש'מעלה העקרבים' היא עקבה שבחוף מפרץ אילת, כתרגומו של רס"ג, וממילא הוא החשיב את הגבול הדרומי כדרומי ביותר, ועל פי קביעה זו התאפשר שלא לתת את דיני חו"ל לאילת, פסיקה שהיתה חשובה לאחר קום המדינה.
כתב הרמב"ם (קדוש החודש י"ח ט"ז) שחשבונות ראיית הלבנה החדשה שכתב תואמים למקומות המכוונים נגד ארץ ישראל 'כגון שהיו נוטות לצפון העולם משלשים מעלות עד חמש ושלשים מעלות', כלומר, חישובי זויות הירח שכתב הרמב"ם כסיוע לביה"ד לוודא האם העדים אכן ראו את הלבנה - מתאימים לקוי רוחב מסויימים, וצפונית ודרומית לשם - החישובים שונים, ואין טעם להביאם כי העדים לא באים משם.
הכפתור ופרח (כו"פ פרק ט') הבין מדבריו שכאן הרמב"ם קבע את גבולות הארץ: 'אחר כן ראיתי אל הר"ם ז"ל הלכות קדוש החדש פרק י"ח שהסכים בזה וגם שהעדיף על אלו השיעורים בחקירתו השלמה ברור מרחיב דבר, זה תורף דבריו ז"ל 'וכל אלו הדברים כשיהיו המדינות שבמערב ושבמזרח מכוונות, כגון שהיו נוטות לצפון העולם מל' מעלה עד ל"ה, אבל היו נוטות לצפון יתר מזה או פחות משפטים אחרים יש להם שהרי אינם מכוונות כנגד ארץ ישראל', ע"כ... אם כן כל מקום הן בים הן ביבשה לפי חקירת הר"ם ז"ל שגובה קטבו מל' עד ל"ה הנה הוא מכוון כנגד ארץ ישראל, ונצטרך להזכיר קצת מהמקומות שידענום תוך גבולים הללו לתועלת...', עכ"ל הכו"פ. לאור דבריו היו שהבינו שבהלכה זו נקבע גבול א"י הדרומי בקו רוחב 30, שהוא 48 ק"מ צפונית לאילת.
אמנם דעת הכו"פ היא דעת יחיד, שהרי מוסכם על העוסקים בהל' קדוש החודש שאין כוונת הרמב"ם לקבוע כאן מסמרות בשאלת גבולות הארץ, אלא רק לציין את המקומות שמהם רגילים העדים להגיע ולהעיד בתוך כמה ימים למולד [ומן הסתם כוונתם שמגיעים ברכיבה על סוס וכדו'] - שהרי הרמב"ם עצמו (קדה"ח י"א י"ז) כשביאר מאלו מקומות העדים רגילים להגיע להעיד, ביאר שהם באים מטווח של שלש מעלות לכל כיוון מירושלים, וכתב שהם בין קוי רוחב 29-35. וממילא ברור שמ"ש בפרק י"ח 'משלשים מעלות' - אין כוונתו לקו שלשים עצמו אלא לכל טווח המעלה השלשים, דהיינו ממעלה 29 - שהיא כששים ק"מ דרומית לאילת, בערך ב'נביעות', ואין שום משמעות לקו רוחב שלשים עצמו, שהוא תחילת המעלה ה-31 [כשהרמב"ם נותן מנת ראיה במעלות, היא עשויה להיות רחבה מגבולות הארץ, אלא שבמציאות מנה זו, שניתנה בשביל המקומות שמהם ניתן להגיע ביום יומיים אל מקום הוועד ולהעיד, בהכרח תיראה גם במקומות רחוקים משם].
ברור שגבול הארץ לא הגיע עד קו רוחב 29, כי ידוע בבירור שלא היה שלטון יהודי על אזורים אלו בימי בית שני, וכי אז לא יהיה נותר כמעט שום שטח להחשב כ'המדבר הגדול והנורא' שהלכו בו בני ישראל; ואכן כבר עמד על הקושי שיש בדברי הכפתור ופרח מרן הגרח"ק שליט"א, שבסוף פי"ח מקדה"ח כתב שהכוונה לתחילת המעלה ה-30. עוד יש להסתפק כן גם בכוונת הכו"פ עצמו, שציין שם גם את אלכסנדריה במעלה ה-31 והכוונה לסופה וה"ה כאן.
בנוסף, הקביעה שבדברי הרמב"ם הללו מבוארים גבולות ארץ ישראל ההלכתית היא לחלוטין בלתי אפשרית, שהרי אז א"י היא בדיוק ריבוע של שש מעלות לכל כיוון, ומגיעה עד חלק מעירק וסעודיה, ומגיעה עד תעלת סואץ, וגם כוללת חלק מקפריסין – ולכל זה אין שחר.
ההוראה למעשה של קו רוחב 30 כגבול הדרומי יצאה מבית מדרשו של מרן הגריש"א זצ"ל, ובקונטרס של הרב קארפ הסביר שהוא אמר לגריש"א שקו שלשים של הרמב"ם הוא הגבול, ואמר לו הגרי"ש שא"כ מעל קו שלשים הוא ודאי א"י, ודרומית לו - הוא ספק אם נכבשה ע"י עולי מצרים. לאחר מכן שאל הרב קארפ בנוכחות הגר"י אפרתי שהקשה שהחזו"א התיר במוחלט את יטבתה כמ"ש הגרח"ק במכתבו לחמיו - והשיב הגריש"א שא"כ צפונית לקו שלשים בודאי יש לאסור, אך דרומית לשם - יש להקל שכבר הורה זקן החזו"א, אך ליחידים השואלים אמר שעל דרך ההידור אף דרומית לקו שלשים יש להעדיף פירות נכרים (ע"כ סיכום דברי הרב קארפ). ובפשטות יש להניח שמהלך זה הוא ארכבא אתרי ריכשי: הגריש"א אמנם חשש עד אילת בגלל הרב טוקצ'ינסקי והרב פראנק שהסכים עמו, אבל לא מלאו ליבו לומר כך דלא כהחזו"א.
מאחר שלקו רוחב שלשים אין שום משמעות אמיתית בקביעת הגבול, כדמוכח שלא לזה היתה כוונת הרמב"ם, וגם קביעת הגבול בעקבה היא הנחה פרטית של הרב טיקוצ'ינסקי במסירת דברי רס"ג, שקשה להסכים עמה - הרי שהשאלה כעת איננה 'עד היכן מגיע הגבול' אלא 'איך הלך הגבול', כלומר, לא האם 'עד אילת או עד יטבתה', אלא עד אילת או כלל לא'.
גם לשיטת הכו"פ שייחס חשיבות לרמב"ם בהל' קדה"ח - וממילא קבע את הגבול בקו שלשים [ואולי כוונתו לקו 29, כמש"כ לעיל] - עדיין אין ראיה שהגבול עבר מים המלח דרומה דרך נחל הערבה, כמו שחידש הרב אפרתי, שהרי הערבה היא מדבר צין - שהוא חו"ל, ומקסימום היה ניתן להבין את הרחבת הגבול עפ"י הכו"פ בהר הנגב, אך אין להכליל את הערבה בכלל גבולות הארץ.
היות ומרן הגרי"ש חשש לדברי שני תלמידי חכמים ידועים [הרימ"ט והגרצפ"פ] ולא בדק את הנושא בעצמו, לכן הוא חשש לזה, אבל לאחר בירור מקיף של נושא הגבולות, שהעלה שגבול ארץ ישראל המקודשת לא הרחיק כל כך דרומה, וגם לא היה שלטון יהודי כל כך דרומה - הרי אין מקום לחשש זה למעשה.
ולגבי מה ששטחים אלו נכבשו ע"י המדינה בעשרות השנים האחרונות, י"ל: א. רבים מגדולי הדורות האחרונים, החל מהחזון איש, ועד פוסקים רבים בדור האחרון - לא הסכימו עם החלת קדושה על שטחים אלו, אפילו לא כצד בהלכה, מהטעם הפשוט שאין לנו סנהדרין, ורק בהסכמת סנהדרין הארץ מתקדשת, וללא רשותם אי אפשר לקדש, ובית שאן תוכיח; ועוד, גם הרמב"ם (תרומות א' ג') הזכיר שדוד ברשות בית הגדול היה עושה "הארצות שכבש דוד חוץ לארץ כנען, כגון ארם נהרים וארם צובה ואחלב וכיוצא בהן, אף על פי שמלך ישראל הוא ועל פי בית דין הגדול הוא עושה - אינו כא"י לכל דבר, ולא כחוצה לארץ לכל דבר כגון בבל ומצרים, אלא יצאו מכלל חוצה לארץ ולהיותן כא"י לא הגיעו...".
ב. מעבר לכך החזו"א הורה הלכה למעשה שהערבה הדרומית היא חו"ל, ולא הרהרו למעשה אחר דבריו. ואפילו הגרי"ש אלישיב שחשב שיש מקום להחמיר עד אילת - לא החמיר לרבים, אלא לעצמו אמר שכך דעתו - וביטל דעתו הלכה למעשה משום שכך הורה החזו"א.
ג. לפי הנחות אלו היות ומקו ה-30 ודרומה [ולפי המתבאר כאן – גם כל הערבה מים המלח ודרומה בכלל] הינם מחוץ לגבולות אלה מסעי, הרי שמעמדה ההלכתי המיטבי של הערבה הדרומית הוא לא יותר מאשר כיבוש בסוריא - שהינה מחוץ לתחום גבולות פר' מסעי. היות וחז"ל לא תקנו דינים הדומים לשל א"י אלא בסוריא ולא באדום - הרי שלא יכול לחול עליהם שום מעמד הלכתי, והינם כדין חוצה לארץ לקולא ולחומרא.
♦ ♦ ♦