תפילת מנחה אחרי השקיעה, זמן הדלקת נרות חנוכה ושיעור מיל

הרב עידוא אלבה

תפילת מנחה אחרי השקיעה, זמן הדלקת נרות חנוכה ושיעור מיל

א. לא הוקשה תפילת מנחה אלא לקטורת

איתא בגמרא ברכות כו ע"ב:
"רבי יהושע בן לוי אמר: תפלות כנגד תמידין תקנום... ותניא כוותיה דרבי יהושע בן לוי... ומפני מה אמרו תפלת המנחה עד הערב - שהרי תמיד של בין הערבים קרב והולך עד הערב; רבי יהודה אומר: עד פלג המנחה, שהרי תמיד של בין הערבים קרב והולך עד פלג המנחה. ומפני מה אמרו תפלת הערב אין לה קבע - שהרי אברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב קרבים והולכים כל הלילה.... ואיזו היא מנחה גדולה - משש שעות ומחצה ולמעלה; ואיזו היא מנחה קטנה - מתשע שעות ומחצה ולמעלה^[2]... איבעיא להו: עד ועד בכלל, או דילמא, עד ולא עד בכלל? תא שמע: רבי יהודה אומר עד פלג המנחה. אי אמרת בשלמא עד ולא עד בכלל - היינו דאיכא בין רבי יהודה לרבנן, אלא אי אמרת עד ועד בכלל - רבי יהודה היינו רבנן?... מי סברת דהאי פלג מנחה פלג אחרונה קאמר? פלג ראשונה קאמר, והכי קאמר: אימת נפיק פלג ראשונה ועייל פלג אחרונה? מכי נפקי אחת עשרה שעות חסר רביע".
♦

תפילת מנחה עד חשיכה - רש"י ורבינו יונה

רש"י כתב: "עד הערב - עד חשכה". צריך להבין מה חידש בזה, וכי איננו יודעים שבערב יש חושך? ונראה לבארו בהקדם ביאור המושג "בין השמשות", לפי מאי דקיימ"ל שהוא הזמן מכיסוי גלגל השמש עד צאת ג' כוכבים. במילה 'בין' מונח שישנן זמן ביניים בין שתי שמשות, א"כ יש לבאר מה הן שתי השמשות?
נראה לי שלהבנת המושג יש לעיין בדברי הגמרא בריש המסכתא על מאי דנקטינן שכהנים אוכלים בצאת הכוכבים תרומה משום דכתיב 'ובא השמש וטהר'. בגמרא לפנינו הגירסא היא: "וממאי דהאי ובא השמש ביאת השמש, והאי וטהר - טהר יומא, דילמא ביאת אורו הוא, ומאי וטהר - טהר גברא". רש"י שם מבאר שצאה"כ הוא "גמר ביאת השמש", וביאת אורו הוא אור היום בבקר שלמחרת, אך הרז"ה (המאור הקטן) וחידושי הרשב"א כתבו שלגאונים יש גירסה אחרת, וז"ל: "הכי גרסינן, וממאי דהאי ובא השמש ביאת אורו הוא, ומאי וטהר טהר יומא, דילמא ביאת שמשו הוא, ומאי וטהר טהר גברא".
מדברים אלו עולה שגם בשיטת הגאונים יש תחילת שקיעה וסוף שקיעה^[3]. תחילת שקיעה היא כיסוי הגלגל, וסוף שקיעה הוא שקיעת אור השמש מהרקיע עד שרואים ג' כוכבים. ומסתבר לפי זה להסיק מה שכתב בביאור הגר"א (סי' רסא) שביה"ש הוא "בין ביאת השמש (הגלגל) להתחלת ביאת האור (שגם האור של השמש קרוי שמש)"^[4].
לפי זה נראה שרש"י בא לבאר לתלמיד שלא ברור לו אם הערב לענין סוף זמן מנחה הוא ביאת הגלגל או ביאת האור, ומבאר לו רש"י שהערב המדובר הוא ביאת האור - חושך משמעותי. ונראה טעמו משום שאכן מצינו בדרך כלל בין בלשון התורה ובין בלשון חז"ל שערב הינו תחלת הלילה שלפי רבי יוסי הוא צה"כ, וכן לרבי יהודה יתכן שהוא צאה"כ, ועכ"פ אינו בודאות שקיעת החמה. בלשון התורה על אכילת תרומה נאמר "וטמאה עד הערב... ובא השמש וטהר" (ויקרא כב ו), והגמרא בריש המסכתא אומרת שזמן זה הוא צאה"כ. וכן "בערב תאכלו מצות" (שמות יב, יח) אמרו חז"ל (ברכות ט ע"א) שזה המועד שעליו נאמר "ואכלו את הבשר בלילה הזה" – ולילה הוא צאה"כ, ונראה שכיון שהתורה לא דיברה על ספק, דמי איכא ספיקא כלפי שמיא, והתכוונה לזמן שהוא ודאי לילה, לכן בעלמא בלשון חז"ל בדרך כלל ערב הוא צאה"כ. לגבי אשה שאופה ביום טוב עסה ומשיירת חלה אומרת המשנה "ומנחתה עד הערב" (פסחים מו ע"א), והכוונה למוצאי יום טוב שהוא בלילה. ובאכילת פסח וקדשים אמרו "ואוכל את פסחו לערב" (פסחים צא ע"ב) "לאכול בערב" (זבחים צח ע"ב), וכן יש עוד מקומות רבים בש"ס שערב הוא צאה"כ, וכפי שכתב הרב בניש (הזמנים בהלכה עמ' תריט) שלפי עיונו במשנה בכל מקום ממנו ניתן לדייק זמן מוגדר, תמיד ערב בעלמא הוא צאת הכוכבים, ונראה שלכן מפרש רש"י שערב הוא חשכה^[5].
אך רבינו יונה (על הרי"ף ברכות יח ע"א) כתב: "תפלת המנחה עד הערב. אין לפרש עד יציאת הכוכבים שהוא לילה ממש, דעל כרחך אית לן למימר דעד הערב האמור בכאן אינו ר"ל אלא עד שקיעת החמה, משום דהכי אמרינן בזבחים (דף נו ע"א) מנין לדם שנפסל בשקיעת החמה וכו', רוצה לומר דמשקיעת החמה ואילך אינו זמן זריקת דם תמיד של בין הערבים, ותפלת המנחה היא כנגד תמיד של בין הערבים, ועיקר התמיד הוא זריקת הדם, וכי היכי שזריקת הדם אין זמנה אלא עד שקיעת החמה, הכא נמי תפלת המנחה שנתקנה כנגדה אין זמנה אלא עד שקיעת החמה בלבד"^[6].
מבואר מלשונו "דעד ערב האמור בכאן" שרבינו יונה מסכים שסתם ערב משמעותו צאת הכוכבים, אך קביעתו שאין להתפלל לאחר שקיעת החמה מבוססת על כך שע"כ כאן צריך להוציא את לשון ערב מפשוטה כיון שתפלת המנחה היא כנגד זריקת הדם של תמיד של בין הערבים. וצריך לעיין מה ישיבו המתירים להתפלל עד צאה"כ על זה.
♦

שם תפילת 'מנחה' על שום מה?

ונראה ליישב זאת על יסוד מה שהראשונים דנים ממה נובע שם התפלה 'מנחה'.
התוספות בפסחים כתבו שהוא משום שהיא כנגד מנחת התמידו. אמנם, לכאורה קשה, שמנחת התמיד כשרה גם בלילה אם המנחה לא היתה עם התמיד בזמן שחיטתו (זבחים ח ע"א, תמורה יד ע"א), ולא מסתבר שהוא משום הנסכים שצריכים שיר, ואין אומרים שירה אלא ביום, כי השיר אינו דבר הקרב. על כן צ"ל דעיקר ענין המנחה הוא מפני שהיא סיום הקרבת הקרבן, והחלק שחייב להיעשות ביום בזה הוא הקטורת. ומעתה מתורצת קושית רבינו יונה ומובן מדוע תפלת מנחה היא עד צאה"כ, כי כפי שנראה להלן הקטורת כשרה אחרי השקיעה.
♦^[7]

הוכחה ראשונה שהקטרת קטורת כשרה אחרי השקיעה

לפי תוספות כשרות הקטורת לאחר השקיעה מוכחת מאותה גמרא שהביא רבינו יונה, שכן אם נאמר שכל עבודות קרבן שצריכות יום פסולות לאחר השקיעה, יקשה למה בכלל הוצרך פסוק ללמד שדם נפסל בשקיעת החמה, הרי בלאו הכי כל עבודת קרבן צריכה יום, ואי אפשר לזרוק אחרי השקיעה, וממילא הדם יפסל. על כן משמע שאף שהדם חייב להזרק לפני השקיעה, כל עבודות הקורבן כולל הקטורת כשרים גם לאחר השקיעה^[8].
♦

הוכחה שנייה

עוד יש להוכיח שהקטורת כשרה לאחר השקיעה מדיון הגמרא על המשנה במגילה (כ ע"א) הקובעת שכל הדברים שצריכים להיעשות ביום, אם נעשו משעלה עמוד השחר כשרים. ואמרו שם: "מנהני מילי? אמר רבא: דאמר קרא 'ויקרא אלהים לאור יום' - למאיר ובא קראו יום. - אלא מעתה, ולחשך קרא לילה, למחשיך ובא קרא לילה? הא קיימא לן דעד צאת הכוכבים לאו לילה הוא! - אלא אמר רבי זירא, מהכא: 'ואנחנו עשים במלאכה, וחצים מחזיקים ברמחים, מעלות השחר עד צאת הכוכבים'. ואומר 'והיו לנו הלילה משמר והיום מלאכה' (נחמיה ד טו)".
ובהמשך שנינו התם: "כל היום כשר לקריאת המגילה ולקריאת ההלל, ולתקיעת שופר, ולנטילת לולב, ולתפלת המוספין... לסמיכה, לשחיטה, לתנופה, להגשה, לקמיצה, ולהקטרה, למליקה, ולקבלה, ולהזיה". הקטרה זו שהיא עבודת היום היא הקטרת הקטורת, ולא הקטרת אברי הקרבן שהרי אותם יכולים להקטיר בלילה.
ונראה שכוונת הגמרא בשאלה 'אלא מעתה', שאין לדרוש ש'המאיר ובא' הוי יום והוא מעמוד השחר, דאם כן נצטרך לדרוש נמי 'למחשיך ובא' דהוי לילה כלומר, שמשעה שמתחיל להיות חושך הוי לילה, כלומר כבר מהשקיעה, דאז חשיב מתחיל להחשיך כי גוף השמש הסתלק, וזה לא יתכן שהלא קיימא לן שעד צאת הכוכבים יממא הוא לכל מצוות היום^[9]. לפי זה מובן שעל המשנה הקובעת שזמן מצוות היום כל היום, לא הוצרכו לפרש בגמרא מהו כל היום, שכן אמרו כבר בתחילה שעד צאה"כ יממא הוא. ומה שאמרו כאן ששחיטה כשרה היא לעצם כשרות השחיטה רק ביום, ומצד עצמה היא יכולה להיות גם אחרי השקיעה, אלא שבפועל לא ישחטו מפני שיש צורך גם לזרוק את הדם, והדם נפסל בשקיעת החמה. וממה שלא הוזכר בגמרא כאן שיש כמה שיטות בענין סוף מצוות היום, משמע שגם לרבי יהודה המובא בשבת (לד ע"ב) דנקט שיש ספק לילה משקיעת החמה, אכתי כל זמן שאין שנים או שלשה כוכבים, אפשר וצריך לקיים את מצוות היום^[10].
ולכאורה יש לשאול - הרי ספק דאורייתא לחומרא, וכיון שיש איסור להקטיר קטורת בלילה, שהיא הקטרה שלא בזמנה, אם כן 'שב ואל תעשה' עדיף. ויש לומר בטעם הדבר שהוא כשיטת הרמב"ם והשו"ע, שספק דאורייתא, מדאורייתא לקולא, וכדי שלא יפסידו מצוות ראו חכמים לתקן שבכל המצוות שעובר זמנן אפשר לעשות את מצוות היום כל זמן שאינו ודאי לילה.
♦

סוף זמן תמיד של בין הערביים - הוא זמן הקטרת קטורת

והנה מה שאמרנו שתפילת מנחה היא כנגד הקטורת, אפשר לבסס על מה שנאמר בתהלים (קמא, ב) "תכון תפלתי קטרת לפניך משאת כפי מנחת ערב". אך יש לדון בזה לאור דברי הגמרא והראשונים.
להבנת הדברים נקדים שבתוספתא (ברכות ג, א) מובאת לשון הברייתא שבגמרא שבראש דברינו בלשון אחרת: "מפני מה אמרו תפלת המנחה עד הערב שכן תמיד של בין הערבים קרב עד הערב. ר' יודה אומר עד פלג המנחה. כמה הוא פלג המנחה אחת עשרה שעה חסר רביע".
בתוספתא זו לא מובא בדברי רבי יהודה שתמיד של בין הערבים קרב והולך עד פלג המנחה.
וכתבו התוספות בברכות (כו ע"ב ד"ה עד פלג המנחה): "עד פלג המנחה - תימה מנא ליה הא, בשלמא עד תשע שעות ומחצה דעד אותו זמן הוי תפלת המנחה ניחא דהיינו מנחה קטנה, אבל הא מנא ליה, וי"ל דר' יהודה ס"ל דתפלה כנגד קטרת תקנוה דכתיב תכון תפלתי קטרת לפניך משאת כפי מנחת ערב".
ובמראה הפנים (על הירושלמי ברכות ד, א) כתב דמשמע שהתוספות לא גרסו בגמרא דידן בדברי רבי יהודה שתמיד היה קרב עד פלג המנחה, שאם גרסינן ליה משמע שטעמו הוא שזה סוף זמן הקרבת גוף הקרבן, ולא כדברי התוספות. אך לענ"ד נראה שגם אם גרסינן ליה^[11], יש לומר שהתוספות מקשים מנין לו, מפני שנראה שרבי יהודה לא למד מסוף זמן ההקרבה אלא אזיל בזה לפי הזמן שבו בדרך כלל מקריבים. כך עולה מתחילת דברי התוספות שאם רבי יהודה היה אומר עד מנחה קטנה ניחא, ומדוע אם היה אומר כך היו מובנים דבריו? ודאי שמשום שעד אז היו רגילים בדרך כלל להקריב את התמיד. ולפיכך הם שואלים מה היו רגילים לסיים בבית המקדש בשעה זו. למסקנת התוספות, רבי יהודה אומר עד הפלג משום שההנהגה בפועל בבית המקדש הייתה שעד הזמן הזה מקטירים את הקטורת, ונראה שהוא משום שהיו משאירים זמן אחר כך לנסכים ושיר וגם זמן להקטרת האברים של התמיד, שגם הם לכתחילה צריכים להיות ביום^[12].
והרמב"ם בהל' מעשה הקרבנות (א, ד) כתב שהדם נפסל בשקיעת החמה, וכתב בהל' תמידין (א, ג) שזמן התמיד "עד סוף היום", ומשמע שאין צורך להקדים את התמיד לפני פלג המנחה. ובהלכות תפלה (ג, ד) כתב:
"הא למדת שזמן מנחה גדולה משש שעות ומחצה עד תשע שעות ומחצה, וזמן מנחה קטנה מתשע שעות ומחצה עד שישאר מן היום שעה ורביע, ויש לו להתפלל אותה עד שתשקע החמה". מבואר שפסק כרבי יהודה שהנכון הוא להתפלל עד הפלג, ואף משמע מלשונו שזה עיקר הזמן, ויותר מבואר כך בפירוש המשנה, שכתב לגבי חכמים רק שאם עשה כוותיהו יצא. אם כן משמע שמה שעולה מדבריו בהל' תמידין שאפשר לכתחלה להקריב את התמיד עד השקיעה הוא גם לרבי יהודה, ואינו כמו תפלת מנחה שלדעתו אין להתפלל לאחר הפלג, וגם לדידן עיקר המצוה עד הפלג^[13]. לכן נראה שגם לפי הרמב"ם, בתפילה זו תקנו שאזלינן לפי הזמן שהיו רגילים לסיים את הקרבת התמיד בהקטרת הקטורת, שהוא היה פלג המנחה.
♦

פירוש לשון הפסוק 'מנחת ערב'

והנה, בברכות (ו ע"ב) איתא, אחרי מה שאמרו שיהא אדם זהיר בתפילת המנחה: "רבי יוחנן אמר: אף בתפלת ערבית, שנאמר: תכון תפלתי קטרת לפניך משאת כפי מנחת ערב". ומכאן הקשו אחרונים^[14] איך אומרים התוספות שפסוק זה מלמד על תפילת מנחה כשבגמרא דרשוהו על ערבית? ונראה לענ"ד שאליבא דהתוספות, לרבי יהודה שתי התפילות מנחה וערבית הם כנגד שני מצבים. בדרך כלל סיימו את הקטורת עד פלג המנחה, אך אם התאחרו אפשר לסיים יותר מאוחר. וכנגד זה תיקנו שתי תפילות. בעיקר הזמן תקנו תפילת חובה, ובתוספת הזמן, שבו עכ"פ רשאי להקטיר, תקנו תפלת ערבית שהיא רשות (ונמשך זמנה כל הלילה בגלל הקטרת האברים). וזהו שבפסוק נאמר "מנחת ערב" רמז בשני המילים האלו גם תפילת מנחה וגם תפילת ערבית.
♦

מה שאמרנו שמנחה כנגד הקטורת שייך גם לשיטת חכמים

והנה מלשון התוספות בברכות משמע שמה שאמרו שהוא כנגד הקטורת הוא רק בדעת רבי יהודה, אך מהתוספות בפסחים עולה שגם לפי חכמים התפילה היא כנגד מנחה ולא כנגד זמן הקרבת הכבש, ומשמע שהכוונה לקטורת שהיא סוף המנחה שחייבים להקריב ביום, ואם כן גם לחכמים הוא כנגד הקטורת. ואכן בירושלמי ברכות (פרק ד ה"א) איתא: "תמן תנינן תמיד נשחט בשמנה, ומחצה וקרב בתשע ומחצה, ערב פסחים נשחט בשבע ומחצה, וקרב בשמנה ומחצה, בין בחול בין בשבת. ר' ירמיה בעי, הכא את עביד מנחה שתי שעות ומחצה, והכא את עביד מנחה שלש שעות ומחצה? אמר רבי יוסי לא הוקשה תפלת המנחה לתמיד של בין הערבים אלא לקטרת. מה טעם? תכון תפלתי קטרת לפניך משאת כפי מנחת ערב. צא שעה אחת לעיסוקו, ואת עביד מנחה שתי שעות ומחצה".
הפני משה פירש את קושיית הגמרא 'הכא את עביד', כמוסבת על דין המשנה שמנחה קטנה היא תשעה ומחצה, ושואל למה אמרו שמנחה היא בתשע ומחצה, הרי התמיד היה נשחט בדרך כלל בשמונה ומחצה, ומשיב צא שעה אחת לעיסוקו של קרבן התמיד. אך לפי זה לא מובן מדוע הגמרא בכלל מזכירה כאן את הקרבת התמיד בערב פסח.
הלחם משנה (על הרמב"ם הנ"ל) מפרש שהירושלמי שואל מדוע אנחנו אומרים שזמן מנחה קטנה מתחיל בתשע ומחצה, ויש שתי שעות ומחצה עד הלילה לזמן מנחה, הרי יש לנו צד להקביל את זמנה למה שעושים בערב פסח^[15], ובערב פסח הקרבת התמיד היתה בשמונה ומחצה. ומשיב הירושלמי שזמן מנחה הוא כנגד הקטורת שמתחיל להקטירה אחר הקרבת התמיד^[16], ובערב פסח היו עוסקים בקטורת שלאחר דם התמיד משמונה ומחצה עד תשע ומחצה, ולכן שעת מנחה קטנה נחשבת תמיד תשע ומחצה. ולענ"ד לפירושו עדיין קשה מה שהקשו בתחילה, שאם תפלת מנחה כנגד קטורת הרי שזמנה ביום רגיל אינו כזמנה בערב פסח.
לכן נלענ"ד כפירושו של השדה יהושע על הירושלמי שמפרש את הקושיה כדברי הלחם משנה, אך כתב שכוונת התירוץ היא שגם בערב פסח היו מתחילים להקטיר את הקטורת בתשע ומחצה, כמו ביום רגיל, ולפי זה "שעה אחת לעיסוקו" היינו לעיסוק של קרבן פסח. ונראה שגם לדבריו מכל מקום היו ממשיכים עוד בעשיית הפסח גם לאחר מכן, שהרי אי אפשר להקריב את כל הפסחים תוך שעה, אלא שהירושלמי מפרש שבזמן שבינתיים עסקו נמי בפסח.
ועכ"פ מפשטות הירושלמי עולה שגם לרבנן מנחה היא כנגד הקטורת, אלא שלדידהו זמן מנחה קטנה הוא הזמן שבו היו מתחילים להקטיר קטורת, וסוף הזמן הוא סוף הזמן שרשאים להקטיר קטורת. ומעתה מובן שאפשר להתפלל מנחה עד צאה"כ, שכן רק לגבי דם התמיד אמרו שהוא נפסל בשקיעת החמה, אבל לא מצינו איסור להקטיר קטורת לאחר השקיעה.
♦

תפילות כנגד קרבנות אך אבות תקנום ולא חשו לספיקא דיומא

ויש עוד דרך לבאר את מה שמתפללים מנחה עד הלילה גם בלי שנאמר שזה משום שהיא כנגד הקטורת, והיא שאף לריב"ל שתפילות כנגד הקרבנות^[17], לא חייבת להיות הצמדה בין דיני הקרבן לדיני התפילה, כפי שמתפללים שחרית לכתחילה מהנץ החמה, ובמקדש לא היה דבר מיוחד שעשו בנץ החמה. וי"ל שגם לריב"ל התפילות נוסדו על ידי האבות לפני שנצטווינו על הקרבנות, אלא שעיקר החיוב הוא כנגד הקרבנות, ומכל מקום יש פרטים שעשאום בגלל תקנת האבות או חז"ל, והם לא חשו בענין זה לספיקא דיומא. במשנה מגילה (כ ע"ב) איתא "דבר שמצותו ביום - כשר כל היום", ומנו שם גם את תפלת המוספין, וכיון שלא הגבילו אותה ואמרו שם שאינו לילה כשמחשיך ובא, משמע שהיא עד צאה"כ ומסתבר שה"ה למנחה, ומה שלא מנו להדיא את תפילת המנחה י"ל שהוא משום שעכ"פ אין זמנה כל היום מהבוקר.
ונראה שכך תקנו גם את מצוות תפילת מנחה וגם את תפילת מוסף כדי שלא יפסיד את המצוה^[18].
♦

ב. שקלא וטריא בראיות מהגמרא לעניין זמן תפילת מנחה

א. הגמרא בברכות (כו ע"ב) אומרת שאם רבי יהודה אומר עד פלג המנחה בתרא "רבי יהודה היינו רבנן". לפי הו"א זו הכוונה במילים "עד פלג המנחה" היא עד סוף י"ב שעות, ואם מחשבים את שעות היום כשיטת המחשבים לפי זריחה ושקיעה^[19], צ"ל שלפי אפשרות זו שרבי יהודה אמר עד פלג המנחה בתרא הכוונה היא עד השקיעה ולא יותר. ועל כן הסיקו כמה אחרונים שמהגמרא האומרת 'רבי יהודה היינו רבנן', מוכח שאין להתפלל מנחה לאחר השקיעה.
אך לענ"ד יש להשיב דכוונת הגמרא היא שאם רבי יהודה מתכוון לסוף הי"ב שעות, הרי שבמהות חכמים ורבי יהודה אומרים אותו דבר, זמן שהוא כנגד סוף זמן שרשאים להקריב או סוף הזמן שרשאים להקטיר, ואם נרצה לומר שבכל זאת יש מחלוקת ביניהם נצטרך לומר שהם נחלקו מהו סוף הזמן של ההקרבה או של הקטרה - לפי חכמים סוף הזמן הוא צאה"כ, ואילו לרבי יהודה סוף הזמן הוא השקיעה. ואם כן, כדי להבהיר שבזה הם נחלקו היה לחכמים לומר להדיא 'עד צאה"כ', כדי לאפוקי מדעת רבי יהודה, ולא לסתום ולומר 'עד הערב', שיכול להתפרש עד שקיעת החמה. על כן צריך לומר שהם אומרים ממש אותו דבר, וכוונתם לומר את אותו זמן במילים שונות, וגם זה כמובן לא מסתבר, כי נראה מלשון המשנה שהם חולקים.
אך למסקנה, שכוונת רבי יהודה היא עד שעה ורבע לפני סוף י"ב, י"ל שפיר שחכמים שאמרו 'עד הערב' התכוונו לעד צאה"כ, ומה שלא פירשו להדיא הוא משום שידוע לכולם מהו סוף הזמן שאפשר להקטיר, ורצו לנקוט לשון הפסוק "מנחת ערב". וכן בתמיד ובקטורת נאמר בין הערבים. וסמכו על כך שהזמן שלהם מובן ממה שמנחה כנגד קטורת, שמצוותה עד צאת הכוכבים.
וראה עוד ביסוס לביאור קושית הגמרא כעין מה שפירשתי כאן בסוף המאמר במו"מ עם הרב הילסהיים מכתב ח.
ומצאתי שענין זה שגם אם השעות מחושבות עד השקיעה, זמן מנחה הוא עד צאה"כ מבואר בביאור הגר"א (תנט, ב) שכתב "וכן בכל מקום אף שזמנו עד צאת הכוכבים, מ"מ החשבון של השעות עד שקיעת החמה, כמו פלג המנחה וכיוצא". ונראה כוונתו שאף שזמנה של תפילת מנחה עד צאת הכוכבים, מכל מקום בחשבון השעות שאנו אומרים שלרבי יהודה מתפלל עד פלג המנחה הכוונה לפלג המנחה המחושב לפי השקיעה^[20].
♦
ב. ולענ"ד נראה שיש להביא ראיה שאפשר להתפלל אחרי השקיעה.
דהנה בהמשך הירושלמי איתא: "רבי יוסי בן חנינא היה מתפלל עם דמדומי חמה כדי שיהא עליו מורא שמים כל היום. אמר רבי יוסי בן חנינא ויהא חלקי עם המתפללים עם דמדומי חמה, מה טעם על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא. מהו לעת מצוא - לעת מצויין של יום".
ובבבלי דף כט ע"ב: "רבי אליעזר אומר: העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים. מאי קבע?... אביי בר אבין ורבי חנינא בר אבין דאמרי תרוייהו: כל שאין מתפלל עם דמדומי חמה, דאמר רחב"א אמר רבי יוחנן: מצוה להתפלל עם דמדומי חמה; ואמר רבי זירא: מאי קראה - ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים". וכן מובא מעלת דבר זה, וההסתמכות על הפסוק בשבת קיח ע"א בשם רבי יוסי.
אך הגמרא בברכות מסיימת: "לייטי עלה במערבא אמאן דמצלי עם דמדומי חמה, מאי טעמא? דלמא מיטרפא ליה שעתא". דהיינו שבדורות מאוחרים אמרו להמנע מכך דילמא מיטרפא ליה שעתא.
יש לברר מהו הזמן שנקרא "דמדומי חמה". הביטוי "דמדומי חמה" מובא בהרבה מקומות בירושלמי, וגם כשהוא מובא בבבלי, הוא מובא ממימרות של אמוראי ארץ ישראל. ונראה שיש להוכיח שבא"י היו מכנים כך את הזמן שמתחיל משקיעת גלגל החמה מהירושלמי קידושין פרק א, ב לגבי מצות יעוד שצריך לעשות ביום קנית האמה שאמרו "מיעד והולך עד דימדומי חמה", נראה להדיא שהכוונה היא לומר שמיעד עד שמתחיל ספקא דלילה, וזמן דמדומי חמה הוא הזמן שבו מתחיל ספיקא דלילה כי הוא לאחר השקיעה. לפי זה מובן מדוע לא שנינו בירושלמי את הלשון משקיעת החמה, דכיון שהיו רגילים בלשון דמדומי חמה לא הוצרכו להשתמש בכינוי שקיעת החמה, דהוא עצמו תחילת זמן דמדומי חמה^[21].
והרשב"א בחידושיו לברכות כז כתב: "י"מ אותה בתפלת המנחה שאינו ממתין עד שעת רצון דהיינו דמדומי חמה דכתיב לעת מצוא, וגרסינן בירושלמי לעת מצוא לעת מצויו של יום, כלומר תמציתו של יום מלשון 'ונמצה דמו'. ויש מפרשים בין של שחר בין של מנחה וכדכתיב יראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים, עם שמש זו תפלת השחר, ולפני ירח זו תפלת המנחה".
מהרשב"א נראה שלפי שני הפירושים כוונת ריב"ח ורבי יוחנן לגבי מנחה שמצוה להתפלל דוקא בזמן שבו השמש מתכסה והוא ממש סוף היום שמורה בכך שכל מה שעשה ביום הוא כדי להגיע לתכלית להדבק בה', ולכן יש עליו מורא כל היום עד סופו, וסוף היום הוא סמוך לזריחת הירח, וכל היכא שעדיין אין ירח הוא קרוי "לפני ירח". באמצע החודש הירח עשוי להראות לפעמים גם לפני שקיעת החמה, לכן נראה שהזמן המוגדר כלפני זריחת הירח הוא כפי הזמן שבו הוא נראה בראש חודש. מהרמב"ם (קידוש החודש יד, ו) עולה שהירח נראה במוצאי יום 29 אך ורק כעשרים דקות אחרי השקיעה, ובדקו וראו שכן הוא במציאות (הזמנים בהלכה עמ' תרל). ולענ"ד יש לפרש לפי זה גם מה שאומר הירושלמי (ברכות א, א): "רבי אומר הלבנה בתקופתה, התחיל גלגל חמה לשקע ותחילת גלגל לבנה לעלות זהו בין השמשות. אמר רבי חנינא סוף גלגל חמה לשקע, ותחילת גלגל לבנה לעלות". נראה ש"הלבנה בתקופתה" בנידון דידן היינו בתחילת החודש^[22], ורבי חנינא מבאר שבין השמשות הוא משקיעת גלגל החמה עד זריחת הירח^[23].
ולפי זה עיקר הלימוד מדכתיב "ולפני ירח דור דורים", הוא שיש מצוה להתפלל עם הדמדומים לאחר השקיעה לפני צאה"כ, אלא שבמערבא חששו דילמא מיטרפא ליה שעתא. ועכ"פ לא נעקר לגמרי מה שהם החשיבו למצוה מן המובחר, ובדיעבד שפיר דמי להתפלל עד צאת הכוכבים.
אבל לדעת רבינו יונה נצטרך לומר שדמדומי חמה היינו דוקא לפני שקיעת החמה, ואף שהוא מסיים סמוך לשקיעה אסור לעשות, זאת וקשה דלא משמע כך מהלשון "לפני ירח".
♦

ג. זמן צאת הכוכבים ושיעור מיל לפי הרמב"ם

כידוע יסוד הדברים בענין שיעור מיל בזמן, הוא הגמרא במסכת פסחים (צג ע"ב), דמשם עולה שלדעת עולא בימי ניסן זמן עמוד השחר הוא 120 דקות שהם 5 מיל (5x24) לפני הנץ החמה, ומהנץ עד השקיעה יש 30 מיל, וכן סובר רבא. אך הגמרא מסיקה על זה בתיובתא מכח ברייתא שבה הובאו דברי רבי יהודה, שמדבריו עולה לפי פשטות לשון הגמרא (כפי שביאר הגר"א) שעמוד השחר הוא 72 דקות שהם 4 מיל (4x 18) לפני הנץ חמה, ומהנץ עד השקיעה יש 40 מיל.
הרמב"ם בהל' קרבן פסח (ה, ט) נוקט שזמן הליכה מעליית השמש עד חצות הוא 15 מיל, כמרחק מודיעין מירושלים לפי עולא, וכן כתב בפיהמ"ש פסחים (פרק ג) שמיל הוא 24 דקות. אבל בפיהמ"ש ברכות (א, א) כתב הרמב"ם שעלות השחר הוא שעה וחומש לפני הנץ החמה, וכתבתי בירחון האוצר נג עמ' קנב שכנראה הוא שינה את דעתו, ולא כתירוצים הדחוקים שכתבו האחרונים. וראיתי עתה שהרב הילדסהיים (ירחון האוצר נד עמ' צו^[24]) חיזק דרך זו.
אך עתה נלענ"ד שהרמב"ם לא ממש שינה את דעתו אלא שלא פסיקא ליה, וטעמו כנראה דאמנם הגמרא הסיקה בתיובתא אך הוא רק מחמת דברי רבי יהודה, ולא פשוט ליה שכך הלכה, כיון שלא ברור לו שהמציאות תואמת לדברי רבי יהודה. לכן כתב בפיהמ"ש פעם כך ופעם כך, וגם בהלכות משמע שלרמב"ם לא היה פשוט מהו שיעור מיל ושיעור זמן עמוד השחר, שהרי לא כתב בהלכה זמן מדוייק לעלות השחר לפני הנץ החמה, וכן לא כתב זמן מדויק לשיעור מיל.
כבר הזכרנו שבהל' קדוש החודש משמע מהרמב"ם שזריחת הלבנה הוא כשליש שעה לאחר השקיעה, וביארנו שלפי הירושלמי משמע שהוא סוף ביה"ש. ועתה נוסיף שיותר מבואר כך ברמב"ם הלכות תרומות פרק ז הלכה ב בתוספת שיש שם לפי כת"י: "אין הטמאים אוכלין בתרומה עד שיעריב שמשן ויצאו שלשה כוכבים [בינוניים, וזה העת כמו שליש שעה^[25]] אחר שקיעת החמה, שנאמר ובא השמש וטהר עד שיטהר הרקיע מן האור, ואחר יאכל מן הקדשים".
נראה שכוונת הרמב"ם לכשליש שעה אחרי השקיעה במישור. במציאות בקוי הרוחב שלנו 20 דקות לאחר השקיעה השמש נמצאת 5.16 מעלות מתחת לאופק, ואכן כתבו אחרונים שבחנו את הדברים וראו שמ4.8 מעלות מתחת לאופק (18.6 דקות לאחר השקיעה) נראים ג' כוכבים גם למי שאינו בקי במיוחד כשהוא מסתכל היטב (הזמנים בהלכה עמ' תצב^[26]). לפי דרכנו, זה בדיוק מה שראה הרמב"ם כתב כך, וכיון שאי אפשר להגדיר את הזמן בצמצום מוחלט הרמב"ם נקט כשליש שעה.
אמנם, יש מי שהבין שהרמב"ם כתב זאת לפי דרך החישוב של מיל שהוא 24 דקות, ולכן 3/4 מיל הוא 18 דקות, אך קשה על זה מדוע הרמב"ם נוקט שרואים את הכוכבים רק שליש שעה אחרי השקיעה, אם דבריו הם על פי חישוב היה לו לומר את מה שיוצא לפי החישוב המדויק, דהיינו שצאה"כ הוא כרביעית שעה ועוד חלק כ' לאחר השקיעה?
לכאורה אפשר לבאר תוספת זו על פי דברי התוספות בסוגית הגמרא בשבת (לה ע"א):
"אמר רב יהודה אמר שמואל: בין השמשות דרבי יהודה כהנים טובלין בו. למאן? אילימא לרבי יהודה - ספיקא הוא! אלא בין השמשות דרבי יהודה לרבי יוסי כהנים טובלין בו. פשיטא! - מהו דתימא: בין השמשות דרבי יוסי - מישך שייך בדרבי יהודה, קא משמע לן: דשלים בין השמשות דרבי יהודה, והדר מתחיל בין השמשות דרבי יוסי.
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי יהודה לענין שבת, והלכה כרבי יוסי לענין תרומה. בשלמא הלכה כרבי יהודה לענין שבת - לחומרא, אבל לענין תרומה מאי היא? אילימא לטבילה - ספיקא היא! אלא לאכילת תרומה, דלא אכלי כהנים תרומה עד דשלים בין השמשות דרבי יוסי".
וכתבו התוספות (ד"ה לאכילת תרומה) שאע"פ שביה"ש של רבי יוסי הוא כדשלים ביה"ש דרבי יהודה, נראה להוכיח שהוא מופלג ממנו בשיעור מסויים, ממה שהוצרך רבי יוחנן לפסוק כרבי יוסי לאכילת תרומה. ואם ביה"ש דרבי יוסי הוא כהרף עין אחרי סוף ביה"ש דרבי יהודה, לא צריך לפסוק כרבי יוסי משום שהות של הרף עין. אך אומרים התוספות שמכל מקום נראה שאין שיעור זמן לטבילה בין סיום ביה"ש דרבי יהודה לתחילת ביה"ש דרבי יוסי, שהרי שמואל אמר שלפי רבי יוסי הכהנים טובלים בבין השמשות דרבי יהודה. ולא אמר רבותא שהם טובלים אף בזמן שאחר ביה"ש דרבי יהודה. וכן נקט הרא"ש וביאר ששיעור טבילה קטן מאוד, כדי הילוך 50 אמה (כחצי דקה). אך שוב כתבו התוספות שאין הכרח שהוא שיעור קטן כ"כ, דיתכן שמה שלא אמרו שלרבי יוסי יכולים לטבול בזמן זה הוא משום שיש לגמרא ספק בדעת רבי יוסי מתי מתחיל בין השמשות דידיה.
אם נאמר שהרמב"ם סובר כתירוצי התוספות יש לומר שזה טעמו בהוספת שתי דקות, שכיון שיש להוסיף מעט עיגל את ה18 דקות לשליש שעה.
ועוד יש לבאר לפי הר"ש משאנץ (זבים א, ו) שכתב דלרבי יוסי קיים זמן מסויים של "שהות ושיעור קצת", בו קיים ספק אימתי חל הכהרף עין. ונראה שהוא למד זאת ממה שאמר רבי יוסי "ואי אפשר לעמוד עליו", דפירושו הוא שיש זמן מועט שבו רבי יוסי מסתפק מתי הוא הכהרף עין. גם אם נאמר שהרמב"ם סובר כר"ש משאנץ, י"ל שלכן הוסיף הרמב"ם שתי דקות.
אך כבר כתב הגר"א (סי' רסא) שתירוצי התוספות דחוקים, ונראה שהוא משום שלא הוזכר כלל בגמרא שיש הבדל בין ביה"ש של רבי יהודה לביה"ש דרבי יוסי. התוספות הוכיחו שביה"ש דרבי יוסי אינו צמוד לביה"ש דרבי יהודה מדהוצרך לפסוק כרבי יוסי לאכילת תרומה, אך י"ל בפשטות שנקט בלהחמיר כר' יוסי כדי שלא תאמר שנפסק לגמרי כרבי יהודה, ויש בזה נפקא מינה לדיני ספק ספיקא. ועוד י"ל שפסק כרבי יוסי כדי ללמדנו שביה"ש דרבי יוסי אינו שייך בדרבי יהודה, אלא מוסיף עליו כהרף עין. ומה שלמד הר"ש זמן נוסף ממה שאמר רבי יוסי "אי אפשר לעמוד עליו", בפשטות אין זה כך, אלא כוונת רבי יוסי היא שאי אפשר לעמוד מהו בדיוק אורך הזמן של כהרף עין. ומה שכתבו אחרונים שאולי הכהרף עין גופיה הוא שתי דקות קשה, שמבואר בכריתות יט ע"א שביה"ש דרבי יוסי הוא זמן שאי אפשר לעשות בו מלאכה של שבת, אפילו מכה בפטיש.
והנה לשון הגמרא "מהו דתימא: בין השמשות דרבי יוסי - מישך שייך בדרבי יהודה, קא משמע לן: דשלים בין השמשות דרבי יהודה, והדר מתחיל בין השמשות דרבי יוסי". וכתב הגר"ח נאה (קצות השולחן ח"ג עמ' סט) שמאריכות לשון הגמרא נראה להדיא שביה"ש דרבי יוסי הוא מיד לאחר ביה"ש דרבי יהודה, כי המילים "קמ"ל דשלים בין השמשות וכו'" לכאורה מיותרות, שהרי ברור שזה מה שהשמיענו, לכן נראה שהגמרא באה לבאר ולהדגיש בזה שהוא מיד כדשלים.
ועוד נראה שאפילו אם נאמר שיש לביה"ש של רבי יוסי משך זמן משמעותי או שיש ספק בזמן שלפניו, משמעות הגמרא היא שלמעשה אין צריך להוסיף על הזמן של 3/4 מיל דבר, כי לשון הגמרא בדיון על אורך בין השמשות 'שיעור בין השמשות בכמה', ולא אמרו שיעור בין השמשות דרבי יהודה בכמה, משמע שהשיעור שהסיק רבה 3/4 מיל הוא שיעור הכולל גם לביה"ש דרבי יוסי. וכן נראה מלשון תשובת הגאונים (המובאת במהר"ם אלשקר סי' צו) שכך הם הבינו שיעור זה, כפי שכתב במנחת כהן (מאמר א פ"ט). וכיון שכך מסתבר נשאר הקושי בעינו, שכיון שהזמן המדוייק של צאה"כ הוא 18 דקות, למה הרמב"ם אומר כשליש שעה במקום לכתוב כ 18 דקות.
על כן נראה כפי שכתבנו שלא היה פסיקא ליה להרמב"ם ההכרעה בין שתי הדעות בגמרא. לכן בהל' תרומות ובהל' קידוש החודש הוא אומר את הזמן לפי מה שראה בעיניו, כשליש שעה^[27]. ומה שבפירוש המשניות ברכות נקט שעה וחומש, הוא מפני שעכ"פ זה הזמן העולה ממסקנת הגמרא, ושם לא בא לקבוע הלכה, ובהלכות קרבן פסח נקט כעולא על מרחק הלכה של חצי יום – 15 מיל בענין מה שכתב על דרך רחוקה מי"ד, כי מרחק מודיעין מירושלים המפורש בגמרא הוא כעולא, ומכל מקום הוא לא באר מהו שיעור זמן הליכת מיל וזמן עמוד השחר, כיון שלא היה אצלו הדבר מוכרע.
ולפי מה שביססנו בירחון האוצר נד (עמ' קיט) את שיטת הגר"ז והגר"ח ששקיעה במקום שגובהו כפני הים צריך לשער לפי גובה ירושלים, ולהוסיף עליה 5 דקותעל זמן כיסוי הגלגל מהעין, יוצא שיש התאמה בין ראית הרמב"ם דוקא לשיעור מיל של 18 דקות, שכן כשמוסיפים על 13.5 דקות 5 דקות להתאחרות השקיעה ההלכתית בגובה פני הים, הוא כשליש שעה אחרי שקיעת הגלגל.
גם נראה שאומדן של מיל בהליכה מתאים ל18 דקות, שכן בגמרא יומא (סט ע"ב) מבואר ששיעור מיל אינו שיעור שבו נלקח בחשבון זמן מנוחה והפסקה לאדם הצועד כל היום, אלא שהוא ממש זמן הליכה של אדם למרחק של מיל, דהגמרא שם אומרת שמודדים את השיעור על ידי לווי של המשלח את השעיר כשהוא הולך מיל. ולפי מה שכתבתי במאמרי בירחון האוצר (כא, כב, כג, ל, מח, מט) ששיעור מיל לנידון דידן הוא 1447 מטר, האומדן מתאים ל18 דקות, שכן היום מקובל לחשב קצב הליכה כ5 ק"מ לשעה שהם כ13 דקות לק"מ^[28], וא"כ 1447 מטר הם כ18 דקות.
וכך היא המציאות בימי ניסן שלאחר שקיעת הגלגל במישור פני הים, יכולים לראות כוכב אחד שאורו חזק ,אך לעולם לא יראה ביום המכונה 'סיריוס' 10 דקות לאחר השקיעה, ושני כוכבים כ 8 דקות אחריו^[29].
ונראה שלפי זה יובן הירושלמי (ברכות א, א), ועל פיו תבואר מחלוקת התנאים רבי יהודה, רבי נחמיה ורבי יוסי, באופן התואם להפליא את המציאות, וז"ל הירושלמי: "רבי פינחס בשם רבי אבא בר פפא: כוכב אחד - ודאי יום. שנים - ספק לילה. שלשה - ודאי לילה. שנים ספק, והכתיב עד צאת הכוכבים? אלא מיעוט כוכבים שנים, קדמיא לא מתחשב".
נראה שהירושלמי באר את דעת רבי יוסי, כפי שכתבו בתשובת הגאונים (המובאת בסוף ספר הזמנים בהלכה) והמאירי, והמיוחס לר"ן (בחידושיהם לשבת לה) שהמימרה כוכב אחד יום היא לפי רבי יוסי בלבד. היסוד הוא שמיעוט כוכבים שנים, ולכן רבי יוסי קובע שהוא ודאי לילה כשיצאו שני הכוכבים המאוחרים. כוכבים אלו יחד עם 'סיריוס' הם שלשה כוכבים, אבל הפסוק בנחמיה מכנה אותה סתם 'כוכבים' דהיינו שני כוכבים, כי הפסוק אינו מתחשב בקדמיא, דהיינו ב'סיריוס', כיון שהוא בודד (או כיון שאורו חזק במיוחד), והכוונה לזמן שבו יוצאים שני כוכבים ביחד. וכל זה דעת רבי יוסי. רבי יהודה נוקט שאיכא ספק לילה מהתכסות הגלגל עד זמן שקיעת אור השמש, שבו ניכרים שני כוכבים, שהם 'סיריוס' והראשון משני הכוכבים שיוצאים אחריו, ואילו רבי נחמיה קובע שסוף הספק הוא יציאת 'סיריוס', שכן אז מתחילים לצאת הכוכבים. וא"כ כל התנאים סברי שהפסוק בנחמיה מלמד אותנו שהלילה הוא צאת הכוכבים.
♦

ד. דעת הגאונים: רב שרירא, רב האי ורבנו חננאל שמותר להתפלל מנחה עד צאה"כ

מצינו בספר האשכול (אלבק תפילה דף לט ע"ב, מובאת גם בתשובות הגאונים ליק סי' נא):
"לרב שרירא ורב האיי. ששאלתם על צבור שאמרו תפילת המנחה ביום ששי עם דמדומי חמה ודחקתן העת. יש אומרים שהם מתפללין י"ח כהלכתן שלא תקנו שבע ברכות אלא משום טורח, והאי כיון דעראי הוא לא אכפת לן שמשלים בשבת י"ח דרך חול. ויש אומרים אומר שלש ראשונות ופוסק. ויש אומרים אומר שלש ראשונות ושומע תפילה ושלש אחרונות. ויש שפירשו שפוסקין באותה ברכה שמרגיש בה כי בא השמש ואומר יתגדל, הלכה כמאן?
ממה שאמרתם עם דמדומי חמה, וממה שאמרתם פוסק באיזו ברכה שמרגיש בה כי בא השמש, משמע שהתחיל ועדיין לא בא השמש, ולא יפה הוא זה, כי מבא השמש עד עונת ק"ש ערבית יש רוח לומר י"ח. ובזמן שמתחיל ש"צ בשעה שיש דמדומי חמה ועדיין לא בא השמש אף על פי שבא השמש משלים. והכין מנהגא דרבנן כדאתרמי דוחק העת, אבל אין נופלים על פניהם אחריה. ואנו אומרים כי בודאי אם אפשר לעשות עושין כן, ואם אי אפשר וחלה שבת או יום טוב^[30], אין לך דוחק גדול מזה ומתפלל הביננו. ואם דוחק העת שאפי' להביננו אין בו שהות, בודאי יש לו לעשות כן, ולומר אבות וגבורות וקדושת השם וחותך. כל זה בהכנסת שבת וי"ט דאיכא שתי תפילות משונות זו מזו, אבל בימי החול לא צריכינן לכולי האי, אלא גומר והולך אפי' בלילה".
בשאלה מבואר שהדיון הוא על דין חזרת הש"ץ בערב שבת כשהתאחרו לזמן דמדומי חמה. ונראה שהשואלים סברו שגם אם הש"ץ יתחיל את חזרת הש"ץ לפני השקיעה אין מספיק זמן להתפלל, כי אף אם ביום חול אין בזה בעיה, בערב שבת שקיעת השמש קובעת שכבר חלה השבת ויוצא שמתפלל בשבת תפלה של חול, ושאלו איך לקצר במקרה כזה. ועל זה כותב רב האי:
א. "ולא יפה הוא זה", וכוונתו ללמדם שאף שהוא ערב שבת ונכנס בתפילתו לאחרי השקיעה שקדש היום, עדיין שפיר מתפלל של חול, משום שזמן מנחה הוא עד עונת קריאת שמע שהיא צאת הכוכבים, ובמה שתפילתו נכנסת לשבת אינו רואה קושי כי עכ"פ הוא מתפלל בזמן השייך גם למנחה של יום שישי. ורב האי סבר שאין חובה להוסיף מחול על הקודש, או שדי בכך שמקבל שבת במחשבה לענין איסור עשיית מלאכה, ולכן לא דן מצד שהתפילה סותרת את מה שהוא קבל שבת (נדון בזה לקמן בפרק ו).
ב. וכתב עוד שמכל מקום גם אם התאחרו בערב שבת לאחר השקיעה, כך שבאמת אין זמן לתפילת י"ח מלאה עם חזרה מתפלל הביננו, אלא שאם רואה שלא יספיק לסיים עד הלילה אפילו הביננו, אזי צריך לקצר, כיון שתפילת ערבית של שבת שונה במהותה ולא יתכן שיסיים בזמן שכבר אינו מיועד לתפלת מנחה^[31].
ג. ועוד כתב שמכל מקום ביום חול אפשר להתחיל לאחר השקיעה ולסיים ממש בלילה, אף שכבר אינו זמן מנחה, כי אין הבדל מהותי בין התפילות של מנחה וערבית בחול.
ומשמע ממה שהוצרך להתפלל הביננו שהוא מתיר להתפלל בבין השמשות גם אם יתחיל להתפלל תפילת לחש אחרי השקיעה, שהרי מי שנשאר לו זמן לחזרת הש"ץ רק להביננו ודאי התחיל להתפלל את תפלת הלחש אחרי השקיעה^[32].
בספר שבלי הלקט ענין תפילה סימן מז מובאת תשובה אחרת של רב האי בלשון זו: "מצאתי לרבינו אפרים שכתב בשם רב האיי גאון זצ"ל דצבור דדחיקא להו שעתא בבי שמשיה לצלויי בלחשא, והדר לנחותי שליח צבור. דלית ליה לשליח צבור למיחת ולאפקיעינהו ידי חובתייהו בקול רם, לפי שמצות תפלה בלחש כדילפינן מהלכתא גיברתא דחנה, ולא נפקי ידי חובתייהו בין יחיד בין צבור אלא בלחש, ולא שרי רבנן אלא בברכות של ראש השנה בלחוד ומשום דנפישי ברכות. ותקנתייהו דמצלי כולהו בלחש כמצות תפלה, והדר נחית שליח צבור ואומר מגן ומחיה וענו קדושה ומסיים האל הקדוש, ואמר יתגדל ויתקדש אי ליכא שהות ביום למגמר י"ח, והכין נהוג רבנן במתיבתא כד דחיקא להו שעתא, וכן ראוי לעשות".
תשובה זו תואמת לדבריו המובאים באשכול לט ע"ב, כי בכל הש"ס 'בי שמשי' הוא כינוי לערב שבת, וזה הדין שבו עסק בתשובה המובאת באשכול, וכאן ביאר את הטעם למה אינו אומר להם להתפלל תפלה אחת בלבד בקול רם, דלא התירו זאת אלא בר"ה. אך בב"י סי' רלב הביא דבריו, ונראה שלפי שלא ראה את התשובה שבספר האשכול, שבה מבואר בסופה שביום חול יש דין אחר סבר שכוונתו באומרו 'ביני שמשי' לתרגום המילולי של ביטוי זה - בין השמשות, ואין הבדל בזה בין שבת לחול, ולכן פסק בשו"ע רלב, א: "אם השעה דחוקה, יתפללו בלחש ואחר כך יאמר שליח ציבור: מגן, ומחיה, ויענה קדושה, ומסיים: האל הקדוש, אם אין שהות ביום לגמור י"ח ברכות. הגה: ויש אומרים שיתפלל השליח צבור עם הקהל בקול רם, וכן נוהגין ועיין לעיל סי' קכ"ד סעיף ב'".
ולכאורה יש מקור לפסק השו"ע מהתשובה המובאת בתשובות הרכבי סימן רנז: "וששאלתם ציבורא דאיעכבא להו תפלת המנחה עד עידן רמשא, ואו (צ"ל ואי) מצלו בלחש חליף יומא, כי עאבר שליחא לפני התיבה ואמר קדושה ומצלי י"ח בקלא, מוציא את כולן ומיחייבין למעקר כרעיהו^[33], או דילמא לא מפיק ולא מחייבין.... ודאתן עלה מיהא שאלה ששאלת אין בנו כח לפטור את הציבור אלא בתפלת השליח וכיון דעתן^[34]. וכן מנהג הישיבה בזאת שממהרין ומתפללין כל אחד ואחד בעצמו ושליח ציבור יורד לפניהם ואומר אבות וגבורות וקדושת השם וחותם". כאן לא כתוב שמדובר בערב שבת, ומשמע כהבנת הב"י. אבל מכל מקום זו אותה תשובה שעליה מדבר רבינו אפרים, שהרי היא מסיימת באותו לשון של רבינו אפרים, ולכן נראה שהכל מדובר בערב שבת^[35].
מקור נוסף לדעת רב האי לגבי סוף זמן מנחה מובא במרדכי מסכת ברכות פרק תפילת השחר (רמז צ) שכתב לגבי מה שאמרו בגמרא שרבי יאשיה היה מתפלל של מוצאי שבת בשבת: "כתב רב האי גאון שזה לא היה עושה רבי יאשיה שהיה מתפלל של מו"ש בשבת אלא למצוה שהיה לו להחשיך לדבר מצוה כגון על עסקי המת, אבל בשלא לדבר מצוה אין ראוי להתפלל, דכיון שכבר נהגו העולם להתפלל מנחה עם שקיעת החמה, אין לו להתפלל ערבית אלא משקיעת החמה ואילך עכ"ל".
והוסיף על זה המרדכי: "משמע דמשקיעת החמה יכול להתפלל ואף על פי שלא נראו הכוכבים".
לענ"ד אין סתירה מדברים אלו למה שעולה מתשובת רב האי שבאשכול לט ע"ב שבה הוא מתיר להתפלל מנחה עד צאת הכוכבים. רב האי לא בא כאן להורות שמתפלל מנחה אך ורק עד שקיעת גלגל החמה אלא בא רק לומר שכיון שאנו נוהגים להתפלל מנחה כרבנן עם השקיעה אין לנו להתפלל ערבית מפלג המנחה בלא צורך מצוה, כיון שכל מטרתו להוכיח שלא נהגו כרבי יהודה לא ראה צורך לפרט שזמן התפלה מדינא הוא עד צאה"כ והוא נוקט את מה שנהגו, שמשתדלים לסיים לפני השקיעה בגלל הלטותא של בני מערבא. ומכל מקום, כפי שדייק המרדכי, משמע שמשקיעת החמה שפיר דמי להתפלל ערבית, אעפ"י שלפעמים מתפללים מנחה לאחר השקיעה, דהא הוא ספק יום ספק לילה, וכפי שמותר להתפלל מנחה בספק יום, אפשר להתפלל ערבית בספק לילה, ואף שאינו מוכרח לעשות זאת י"ל שהקלו בתפלת רשות, ומשמע שלדעתו גם יחיד יכול להקל בזה, כיון שכל דבריו נאמרים בלשון יחיד.
ורבינו יונה כתב בשם רב האי: "כתב רבי' האי גאון ז"ל שזה לא היה עושה אלא למצוה שהיה לו להחשיך על התחום לדבר מצוה כגון על עסקי המת או על עסקי חתן וכלה, אבל שלא לדבר מצוה כיון שכבר נהגו העולם להתפלל מנחה עד שקיעת החמה, אין לו להתפלל ערבית אלא משקיעת החמה ואילך אלא כשצריך להקדים בעבור דבר מצוה שיש לו לעשות כמו שאמרנו".
אין לדייק מלשונו "עד שקיעת החמה" שאסור להתפלל אחרי השקיעה, כפי שכבר ביארתי, שגם אם זה הנוסח המקורי בדברי רב האי, לפי ההקשר הכוונה של רב האי היא רק לומר מה שרגילים לעשות.
והרב הנשיא הברצלוני בספר העיתים (סימן כה) כתב: "ורבינו האי גאון ז"ל פירשה להאי שמעתא בפרק תפילת השחר פירוש מרווח ואלו הן תורף דבריו, תפילת המנחה עד הערב, רבי יהודה אומר עד פלג המנחה, סבירא להון (לרבנן) שמתפללין מנחה עד שתשקע החמה, ור' יהודה ס"ל שאין מתפללין מנחה אלא עד י"א שעות חסר רובע (והאריך לדחות מי שסבר שהלכה כרבי יהודה לחלוטין), והרי כל ישראל מתפללין תפילת המנחה עד הערב ומנהג כל כנסיות ישראל במתיבתא ובעלמא כולה הכין, וש"מ דלא פסיקא להון כר' יהודה".
נראה שאעפ"י שכאן לא כתב 'עד שקיעת החמה' כתיאור למנהג בימינו גם כאן אין לדייק מדבריו שאין אפשרות להתפלל אחרי השקיעה, דהא מהתשובה שהביא האשכול מוכח שדעת רב האי שמותר בשעת הדחק להתפלל עד צאה"כ, אלא שלמעשה אלו הם אותם דברים הכתובים ברבינו יונה ובמרדכי בשם רב האי, ואפשר שאין זה בדיוק לשון רב האי אלא שהרב הברצלוני נקט שחכמים סוברים עד שתשקע החמה כי זה הפירוש למעשה למה שעושים לפי שיטתם לפי מה שאנו חוששים ללטותא, וכך עשו גם בימי חז"ל, וגילה לנו שאן כוונתו לעיכובא בזמן זה במה שסיים אחר כך כלשון המקורית של חז"ל עד הערב.
ונראה שכך הבין גם תלמידו המובהק של הרב הברצלוני, בעל ספר האשכול.
באשכול אלבק עמ' לט הביא את תשובת רב שרירא ורב האי הנ"ל, ואחר כך (עמ' מ) כתב: "מאן דעביד כר' יהודה עביד, ומאן דעביד כרבנן עביד, והכי אמר רב האיי ז"ל. מיהו מאן דסבירא ליה כר' יהודה לעולם כר' יהודה עביד, ומאן דסבירא ליה כרבנן לעולם כותיהו ליעביד, ואין לו לעשות פעם כר' יהודה ופעם כרבנן אלא לפי מה שאחז ותפס עושה כל ימיו. ועמא דבר למיעבד כרבנן ולהתפלל תפלת המנחה עד הערב, ואחר כך קורין שמע ומתפללין כרבנן. וכן אמר רב האיי הרי כל ישראל מתפללין תפלת המנחה עד הערב, ומאן דמקדים ומצלי של מנחה גדולה מועטין, ובתורת רשות עביד ולא מבטל אחרונה שעד הערב, וש"מ דלא פסיק (ליה) [להון] כר' יהודה. ונמצא פסקו של דבר לרבנן תפלת המנחה עד הערב, ומדקיימא לן [עד] צאת הכוכבים יממא הוא, אם התפלל תפלת המנחה עד אותו זמן יצא".
מה שכתב בתחילה "לעולם כוותיהו ליעבד" היא לשון הרי"ץ גאות (הלכות הבדלה) בשמו של רב האי, אך אח"כ הוא מביא את דברי הרב הברצלוני שכתב בשם רב האי: "כל ישראל מתפללין תפילת המנחה עד הערב", והוא כותב זאת ממש באותה לשון "כל ישראל מתפללין מנחה עד הערב", ולא נקט כלשון הרי"ץ גאות, שכתב מעצמו בנוסח שונה מעט "וכל ישראל אין מתפללין תפלה אלא עם חשכה", שזו לשון שיכולה להתפרש רק עד השקיעה מדכתב "עם", וכן לא נקט את לשון הרב הברצלוני בתחילה שכתב עד השקיעה כי הוא הבין שגם הרי"ץ גאות והרב ברצלוני סובר את מה שהסיק שאפשר להתפלל עד צאת הכוכבים. ולכן כדי שלא תהיה טעות לא הביא כלל את הלשונות שבהם הם אומרים עד השקיעה, אלא רק מה שאמר הרב הברצלוני בסוף דבריו "עד הערב". ונראה שפשוט לו שלדעת רב האי אם התפלל עד צאה"כ יצא מהתשובה שהביא לפני כן בדף לט, והרב הברצלוני לא חלק על רב האי, אלא כיון שעכ"פ איכא לטותא, ורב האי דיבר על שעת הדחק נקט האשכול בלשון "יצא" שהוא לשון דיעבד.
וכן כתב האשכול הלכה למעשה בתשובות ראב"י סי' קפב. בתשובה זו הוא מתאר את מנהגו בתפלת ערבית כשהציבור היו מקדימים להתפלל לפני צאה"כ, וכתב שהוא מתפלל עם הציבור משום מעלת התפלה עם הציבור ובית כנסת מקום תפילה הוא, והתפילה נקראת מנחה טהורה, ועונה אמן על ברכות קריאת שמע שלהם, כי ירא שישכח לקרות שוב בעונתה. וביאר שמה שהציבור עושים כך הוא משום "דעביד כמר עביד, פירושו מי שרוצה להתפלל מנחה עד צאת הכוכבים הרשות בידו, ומי שרוצה להקדים תפלת ערבית מפלג המנחה אחרונה הרשות בידו", והביא מי שסבר שאפשר לנהוג לכתחילה כפי שעושים הקוראים שמע מבעוד יום, אך סיים: "דחזינן לכל הגאונים שקבעו זמן קריית שמע צאת הכוכבים, ואין לנו לזוז מדבריהם... וכן פסק רבינו יצחק פאסי".
אלא שבשו"ת ראב"י סי' לו כתוב: "תפילת המנחה יכל להתפלל אותה עד צאת הכוכבים... אבל י"א מצוות מנחה להתפלל סמוך לשקיעת החמה, ומפרשים ואומרים זהו דמדומי חמה. ומשמע דלדעת הרב ז"ל עד הערב הוא צאת הכוכבים, אבל לדעתי עד הערב הוא שקיעת החמה, דעת תלמיד".
לכאורה כאן הסיק שהעיקר הוא להתפלל רק עד השקיעה, ובניגוד למה שכתב במקומות אחרים, ואם כן נצטרך להידחק ולומר שחזר בו. אך יש לעיין איך כתב "ומשמע מדברי הרב שעד הערב הוא צאת הכוכבים" לאחר שכתב מתחילה בסתמא שיכול להתפלל עד צאה"כ בלא להזכיר כלל את הרב. היה לו לכתוב מתחילה "דעת הרב שעד הערב הוא עד צאה"כ, אך לדעתי דעת תלמיד עד הערב הוא שקיעת החמה". גם צריך להבין מה פירוש "אבל יש אומרים להתפלל סמוך לשקיעת החמה, ומפרשים ואומרים זהו דמדומי חמה", דנראה שזה נאמר כהנגדה למה שאמר בתחילה, ולכאורה גם מה שאמר בתחילה הוא רק שיכול להתפלל עד צאה"כ והוא מסכים למצוה זו, רק אומר שיכול בדיעבד להתפלל עד צאה"כ, וגם לא מובן מהו שאמר "ומפרשים ואומרים זהו דמדומי חמה", דמשמע כאילו יש לדמדומי חמה שני פירושים.
ונראה לי שמה שכתוב בסיפא היא הגהת תלמיד של הראב"י, וכך הוא מהלך הדברים. הראב"י כתב שיכול להתפלל עד צאת הכוכבים, כשיטתו בשאר המקומות, ולפי דרכו מה שכתוב בגמרא "מצוה להתפלל עם דמדומי חמה" הוא לאחר השקיעה, והלטותא בגמרא היא שלא יתפלל בשעה זו, ולכן היה נראה לו שאין זו מצוה כיום. אבל הוסיף שיש אומרים שגם היום יש מצוה להתפלל סמוך לשקיעת החמה, כי מפרשים שגם זהו דמדומי חמה. ומכל מקום אין הם אומרים שדמדומי חמה שבגמרא הוא רק כשעדיין השמש על הארץ כדעת רבינו יונה שכתב על הרי"ף (ברכות דף ד ע"ב) "עם דמדומי חמה, ודאי ר"ל בעוד שהשמש על הארץ עדיין", אלא לדעתם גם כשהשמש על הארץ יחשב עם דמדומי חמה, וכפי שכתב ר"ח המובא לקמן.
ועל זה העיר התלמיד, דמשמע מדברי הרב שמפרש 'עד הערב' האמור במשנה הוא עד צאה"כ, ולכן הוא דן בביטול מצוות התפלה עם דמדומי חמה, ומביא רק י"א שלא בטלה המצוה, אבל אומר התלמיד אני מפרש עד הערב עד שקיעת החמה, והיינו שמתחילה לא אמרו חז"ל עד צאה"כ אלא עד הערב, דמשמעותו יכולה להיות עד השקיעה, ללמדנו שלא רצוי לכתחילה להתפלל לאחר השקיעה. לפי זה גם לדעת התלמיד בדיעבד אפשר להתפלל עד צאת הכוכבים, והערתו היא רק על פירוש המילים "עד הערב", דנראה לו על יסוד הלטותא לפרשם מעיקרא שלא כהבנת הרב.
אמנם המהדיר של שו"ת הראב"י, הרב קאפח, פירש בהערותיו ש'הרב' בתשובה זו הוא הרב הברצלוני שסובר שמנחה עד צאת הכוכבים, והראב"י הוא התלמיד הסובר שהוא עד השקיעה. אך כפי שהראיתי מהראב"י בשני מקומות אחרים, מוכח שזמן מנחה גם לדעתו הוא עד צאת הכוכביםלה. וגם אם לא נפרש שהתלמיד מודה לעיקר הדין, שאר הדקדוקים מורים שדעת הראב"י היא כפי שביארתי לעיללו.^[36]
ונראה שגם דעת רבינו חננאל כדעת רב שרירא ורב האי.^[37]
דבריו מובאים בהגהות מיימוניות הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ג אות ג, וז"ל: "כתב רבינו חננאל ועכשיו נהגו כל ישראל כרבנן להתפלל מנחה עד הערב, וכר' יוסי דאמר בירושלמי לא הוקשה תפלת מנחה לתמיד של בין הערבים אלא לקטורת שנאמר תכון תפלתי קטורת לפניך, ותו דאמר רבי העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים, ואוקמה אביי בר אבין ורב חנינא בר אבין כל שאין מתפלל עם דמדומי חמה, דאמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן מצוה להתפלל עם דמדומי חמה שנאמר ייראוך עם שמש, ואף על גב דלייטי עלה במערבא, ה"מ מאן דמאחר טפי, אבל קודם ביאת שמש כמעט שפיר דמי".
יש להבין מדוע הוא נימק את המנהג להתפלל מנחה עד הערב במה שאמרו בירושלמי שמנחה היא כנגד הקטורת, הרי לכאורה אין זה מלמד להתפלל עד הערב, ולאפוקי עד פלג המנחה, ולעיל הבאנו מהתוספות שאדרבה עיקר טעמו של רבי יהודה הוא שמנחה כגד הקטורת, וגם אם ר"ח אינו סובר כך, אכתי קשה מה ראיה מצא מהירושלמי נגד דברי רבי יהודה שזמן מנחה עד פלג המנחה.
על כן נראה כוונתו בתחילת דבריו שלא תאמר דקרא מסייע לרבי יהודה שהוקשה מנחה לקטורת ואותה היו מקטירים בפלג המנחה,, דבירושלמי קאמר ר' יוסי דגם לרבנן הוקשה המנחה לקטורת, וא"כ קרא אינו מסייע לרבי יהודה. ,והביא עוד ראיה שזמנה עד הערב, וכוונתו שהוא מדינא עד צאה"כ, מהא דאמר רבי יוחנן מצוה להתפלל עם דמדומי חמה, ודמדומי חמה הוא הזמן שלאחר השקיעה עד צאה"כ. ומתוך כך הוסיף ר"ח עוד הלכה, שאף שבני מערבא לייט אמאן דעושה כך, ה"מ מאן דמאחר טפי עד צאה"כ, אבל "קודם ביאת השמש כמעט שפיר דמי", והיינו שיש מצוה להתפלל סמוך לדמדומי חמה ויחשב גם כן עם דמדומי חמה, כפי ש"עם חשכה" ו"עם השמש" משמעותם גם קצת לפני כן.
אך אין לפרש את דברי רבינו חננאל כרבינו יונה, ולפרש שכונתו בסוף דבריו לומר שאם משאיר זמן ניכר לפני השקיעה שפיר דמי, דהא לרבינו יונה מנחה כנגד התמיד ואילו הוא אומר שהיא כגד הקטורת שמקטירים גם לאחר השקיעה. ועוד, שא"כ היה לו להזהיר להתפלל מנחה באופן שישאר זמן ניכר לפחות כדי תפילה סמוך לשקיעה, ואילו הוא סותם ואומר שדי בכך שמתפלל קודם ביאת השמש, ומשמע שכל מה שצריך להיזהר הוא רק יזהר שלכתחילה לא יכנס לזמן ששקעה ממש.
ומסתבר שגם דעת רב האי היא שיש מצוה להתפלל עם דמדומי חמה שלפני השקיעה, כיון שבלשון השאלה שהבאנו לעיל מהאשכול הוא מתייחס לזמן שלפני השקיעה כדמדומי חמה, ונראה שנקטו לשון זו כיון שיש מצוה להתפלל עם דמדומי חמה, וכיון שהראינו שלשיטתו זמן מנחה הוא עד צאה"כ אין לטותא כאשר יתפלל סמוך לשקיעה, ושפר יקיים בכך את המצוה.
♦

ה. תפילה מנחה וערבית בין השקיעה לצאת הכוכבים

לעיל הבאנו את דברי רב האי שתפלת מנחה עד צאת הכוכבים, וערבית היא משקיעת החמה.
קביעה זו עולה גם מדברי השו"ע רלג, א שנביא לקמן, אך היא נוגדת את דברי הגר"א (שנות אליהו ברכות כו) שפירש שמה שאמרו במשנה "תפלת ערבית אין לה קבע", פירושו הוא דאין לה קבע בפני עצמו אלא שבזמן שאינו רשאי להתפלל תפלה אחרת, כלומר שאינו זמן שחרית ואינו זמן מנחה אזי זהו זמן ערבית. והוכיח שזה הפירוש ממה שהגמרא פשטה מרב הונא דלא מצלי ערבית עד אורתא דהלכה כרבנן לענין מנחה. ולכאורה קשה איך פשטו את זמן תפלת מנחה מתפילת מעריב, אלא על כרחך שלמדו מהמשנה האומרת שערבית אין לה קבע שזמנה הוא כשאין מתפללים מנחה ושחרית.
אלא שבהמשך הגר"א בעצמו מקשה שהרי בגמרא אמרו "מאי אין לה קבע? אילימא דאי בעי מצלי כוליה ליליא - ליתני תפלת הערב כל הלילה! אלא מאי אין לה קבע? כמאן דאמר: תפלת ערבית רשות". ולשיטתו, שיש פירוש נוסף ל'אין לה קבע', מאי קושיא למה לא אמרו כל הלילה זמנה, הרי יכול להיות שבא לאשמועינן את הכלל שלעולם אין זמנה כשל מנחה. וכתב שלגמרא לא ניחא לומר שזה מה שהשמיענו, כי חזינן שהמשנה לא אמרה ממתי מתפללים שחרית. ולכאורה הוא דוחק, דסוף סוף מנא לן שלא בא להשמיענו מתי תחילת זמן ערבית שלא שמענו ממקור אחר. לכן נראה שהפירוש למילים "אין לה קבע", הוא רק שתפלת ערבית רשות.
ומה שהקשה הגר"א איך למדו בגמרא מרב הונא שעסק בערבית על זמן מנחה, ראה בפני יהושע שהקשה כה"ג איך למדו מתפלת רב בליל שבת על זמן המנחה, וכתב די"ל דזו גופא כוונת הגמרא, דמקשה לפי שיטתך שיש ללמוד מערבית על מנחה תלמד מרב הונא אפכא, אך באמת אין ללמוד מערבית על מנחה, ולכן מסיקה הגמרא דעביד כמר עביד. ועוד י"ל שכל זה אמרו בשיטת רבי יהודה, דממה שאמר עד פלג המנחה מוכח שהוא אזיל גם במנחה וגם בערבית כנגד קטורת כפי שביארנו, ולכן אין אצלו זמן ביניים שאינו ראוי לא למנחה ולא לערבית, אבל לרבנן שרק מנחה כנגד סוף זמן קטורת וערבית כנגד אברים, באמת אינו תלוי זה בזה.
אמנם רבינו יונה (דף יח ע"ב בדפי הרי"ף) כתב בביאור הענין של "דעבד כמר עביד" שלא יעשה מנחה כרבנן וערבית כרבי יהודה, כי "נמצאו דבריו סותרין זה את זה שפעמים דן אותו יום ופעמים דן אותו לילה"^[38]. ועכ"פ אין זה איסור גמור אפילו לכתחילה כי רבינו יונה כותב בשם רב האי שגם לנו שנוהגים כרבנן הקדמה מותרת "כשצריך להקדים בעבור דבר מצוה שיש לו לעשות". ויש לדון לפי הטעם שכתב רבינו יונה האם כמו כן לא יוכל לעשות את בין השמשות פעמים יום ופעמים לילה, שיש מקום לחלק, דבין השמשות בלאו הכי הוי ספק יום ספק לילה, ודבר זה אינו משתנה על ידי התפלה. ובזמן שמתפלל מנחה אינו מתפלל ערבית, וכל רגע נוסף הוא זמן אחר שאולי הוא חשיב לילה, לכן אינו כפלג המנחה, שהזמן שבו מתפלל מנחה הוא אותו גדר זמן שבו מתפלל ערבית.
הרי"ץ גאות (הלכות הבדלה עמ' כו) כתב בשם רב האי: "ולעולם מי שעושה ואוחז כדברי זה כמותו עושה כל ימיו, ואין לו לעשות פעמים כמר ופעמים כמר אלא לפי מי שנהג ותפש עליו המנהג ואין לו לחזור ממנו לדברי חברו". אך אין הכרח ללמוד מדבריו שאין להקל בכך לצורך מצוה, כי גם רבינו יונה כתב בתחילה בלשון דומה, ובכל זאת הקל לצורך מצוה. מה שמסיים בהלכות רי"ץ גיאת "אין לנו להתפלל של שבת בערב שבת ולא של מוצאי שבת בשבת ואין לקדש ולהבדיל אלא בכניסת היום ויציאתו בין דיין מצוי בין שאינו מצוי". הוא דעת עצמו, אך לרב האי נראה שבמקום מצוה שאין יין מצוי אח"כ שפיר דמי. גם ההשלמה (ברכות כז) בשם רב האי כותב כדברי הרי"ץ גאות, אך הוא מנמק את ההוראה הזו "משום דהוי הכסיל בחושך הולך", ואפשר שלדבריו עיקר הבעיה היא מחמת שפעם עושה כדעה זו ופעם כדעה אחרת, וטעם זה לא שייך בתפילה אחרי השקיעה. ובספר אהל מועד (שער התפילה דרך ב נתיב ב) הביא דבריו וסיים בעוד הוספה בשמו: "ובעל השלמה אמר שעכשיו שנהגו ע"י הדחק שעושין פעמים כר"י ופעמים כרבנן שפיר דמי, דלא גרע מהשכים לצאת לדרך שמקדים וקורא", וכן מובא בספר המאורות, ובב"י סי' רלג. ונראה שהוא מבין שגם רב האי מודה להקל בשעת הדחק, היות שמי שעושה כן בגלל דחק יש לו טעם ולכן אינו כסיל. ועכ"פ בענין המתפלל אחרי השקיעה מנחה וערבית, כשבעלמא אינו מתפלל מנחה בשעה זו אלא רק בשעת הדחק, נמי נוכל לומר שכל היכא שהתפלל מנחה אחרי השקעה מפני הדחק אינו כסיל אם מתפלל עתה גם ערבית ויוכל לעשות כן לכתחילה, וכל שכן כאשר בפעם הזו הוא מתפלל מנחה לפני השקיעה כהלכה וערבית אחרי השקיעה דשפיר דמי.
אמנם הגר"א במעשה רב שהזהיר להימנע מלהתפלל תפלת ערבית לפני צאה"כ מפני שאינו קורא שמע בזמנו, אך יתכן שהוא גם משום שלדעתו זמן ערבית לכתחילה דוקא מצאת הכוכבים, בעוד שלפי רב האי הוי שפיר זמן תפלת ערבית, ואם כי גם הוא לא אמר לעשות כן מפני שבסופו של דבר אינו מקיים את קריאת שמע בזמנה, כנגד זה הוא מרויח את המצוה לכתחילה להתפלל ערבית לפני צאה"כ לפי הזוהר חדש כפי שנבאר לקמן שכך נהג האר"י, לכן מי שמתפלל כך לכתחילה יש לו על מה שיסמוך.
♦

ו. אין להתפלל אחרי שקיעת החמה בערב שבת

לעיל הבאנו את דברי רב האי שהתיר להתפלל מנחה לאחר השקיעה בשבת וביארנו שהוא סבר שאין חובה להוסיף מחול על הקודש, או שדי בכך שמקבל שבת במחשבה לענין איסור עשיית מלאכה. לא נראה לי שטעמו הוא משום שאף אם קיבל שבת בפיו מותר להתפלל, כי הוא לא הזכיר כלל בדבריו את ענין קבלת שבת בפיו. ואם הוא היה סובר שצריך לעשות זאת, לא היה לו להתעלם מלהזכיר שעשו כך ולדון בקביעה שקבלה כזו יוצרת.
אך הרי"ף והרא"ש (על הגמרא ביומא דף פא) נקטו שיש חובה להוסיף מחול על הקודש בשבת ויום טוב, ונראה שלשיטתם בערב שבת אין להתפלל אחרי השקיעה, מאחר שאם לא יקבל שבת בפיו ויתפלל יבטל את החובה הזו, ואם יקבל בפיו לאחר שיקבל לא יוכל להתפלל מנחה, כי אמר שהוא שבת.
החובה לקבל שבת בפיו עולה מספר יסוד עולם להר"ר יצחק הישראלי (במאמר רביעי פרק ששי) שכתב: "ועוד אמר (רס"ג ז"ל) אינו ראוי להיות יוה"כ סמוך לשבת מפני שדין תורה הוא בכל אחד משניהם להוסיף מחול על הקודש. ובהיותם דביקים זל"ז לא נוכל להוסיף אלא אם נגרע משניהם עכ"ל. ורבינו יצחק בר' ברוך ז"ל כתב עליו וז"ל ומה שאמר מתוספת חול על הקודש ביום השבת ויוה"כ. אינו ענין. כי מה שהזהרנו על זה בכל אחד משניהם. הוא כדי להשמט מעשיית מלאכה בזמן מועט קודם שיחול היום. ובכאן אין לחוש. הואיל ובטלים אנו אז מכל מלאכה".
ובביאור על ספר המצוות לרס"ג (הרב פערלא עשין עשה לד לה לו) ביאר שהרס"ג לא חשש לשאלה זו, כי דעתו היא שחייב לקבל שבת בפיו בקום עשה, ולא די בפרישה ממלאכה, וכתב שכן דעת רבינו שמריה שהביא המרדכי (בפרק במה מדליקין. כנראה כוונתו לרמז רצ, ו שלאחר שכתב שהיו מקבלים שבת לפני הספק בגלל תוספת שבת כתב שרבינו שמריה אוסר שבותין לאחר שקיבל עליו שבת. ע.א). וכן עולה מאו"ז (הלכות שבת סי' כ'), ובריטב"א (ר"ה ט' ע"א), וכן נראה מהערוך (ערך שמד).
הגרע"י (יבי"א חז, לד) נקט שאינו חייב לקבל שבת בפיו, והביא לכך ראיה מדתנן ספק חשכה מערב ומטמין, וכיון שהשו"ע (רסא, ב) פסק שאם קיבל שבת בעניית ברכו, אינו רשאי לערב ולהטמין, אם נאמר שחובה לקבל שבת בפיו נצטרך להעמיד את המשנה בעבריינים, לכן צריך לומר שאין חובה לקבל שבת בפיו. ועוד כתב שהדגול מרבבה (סו"ס רסא) נוקט שאפילו אם קבל שבת בפיו לא נאסר בשבותים (דלא כרבינו שמריה הנ"ל), ורק אם ענה ברכו נאסר, והיתר תפלה לא גרע משבותים, לכן בדיעבד גם אם קבל שבת יוכל להתפלל.
אך לענ"ד מאחר שהוא לא הזכיר מכל המקורות הנ"ל דבר, יש לחוש לרס"ג וכל הראשונים האלו שמחייבים כל אדם לקבל שבת בפיו. ומה שהקשה שאם כן המשנה מדברת בעבריינים, יש ליישב שהוא משום ששכיח שלא מקבלים בזמן, וגם י"ל לפי מה שהביא מהדגול מרבבה הנ"ל שיש לחלק בין קבלת יחיד לקבלת ציבור. וא"כ י"ל שהמשנה האומרת שמערב ומטמין מדברת במי שלא קיבל עליו שבת בעניית ברכו אבל קיבלה ביחיד. ואם אכן הוא מקבל עליו שבת, י"ל דאפילו לפי הדגול מרבבה יש להחמיר לענין תפילה, דהוא כתרתי דסתרי אם מתפלל של חול אחרי שאמר בפיו שהוא שבת.
♦

ז. דעת הרי"ף והרמב"ם בעניין תפלת המנחה

הרי"ף לא הביא את דברי הגמרא בענין תפלה עם דמדומי חמה. וצ"ע, דמאחר שיש לטותא על מי שמתפלל עד סוף הזמן היה לו להביאה, ואם הוא סובר שלא קיי"ל כלטותא כי בגמרא שבת קיח ובירושלמי היא לא הוזכרה, אם כן היה לו להביא שמצוה להתפלל עם דמדומי חמה.
לכן נלענ"ד שהרי"ף סובר שיש לחוש ללטותא, אך הלטותא נאמרה רק למי שמקפיד להתפלל דוקא עם דמדומי חמה, ומאחר שהאידנא אין מקפידים להתפלל דוקא ברגע האחרון, שוב אין צורך להביא את האזהרה שאין להקפיד. ונראה שדעת הרי"ף שזמן מנחה עד צאת הכוכבים, שכן בודאי ידע מרבינו חננאל שיש שמתפללים בדוקא סמוך לשקיעה, ואם היה סובר שזמן מנחה הוא רק עד השקיעה, היה לו להזהיר שלא לעשות כר"ח מצד הלטותא של בני מערבא. אך אם הוא סובר שזמן מנחה עד צאה"כ ניחא שלא הזהיר על כך, כי ידע שאנשים אינם מתפללים בדוקא לאחר השקיעה, והוא סבר שכיון שאין מתפללים דוקא אחרי השקיעה לא אכפת לן אם יתפללו עד הערב שהוא צאה"כ.
והרמב"ם בפירושו למשנה ברכות (ד, א תרגום קאפח) כתב: "ומי שנתפלל עד הערב כלומר עד שקיעת השמש יצא ידי תפלת מנחה, ואין זה תשלומי תפלה, לפי שפסק ההלכה בענין זה מאן דעביד כמר עביד ומאן דעביד כרבנן עביד".
ובהל' תפילה (ג, ד) כתב: "ויש לו להתפלל אותה עד שתשקע החמה".
ובהלכה ט כתב: "טעה ולא התפלל מנחה עד ששקעה החמה, יתפלל ערבית שתים".
ממה שכתב להתפלל עד שתשקע החמה אין להוכיח שדעתו שזמנה רק עד השקיעה, כי אפשר שכתב כך משום הלטותא דבני מערבא. אך לכאורה יש להביא ראיה ממה שכתב על מצב של דיעבד "לא התפלל מנחה עד ששקעה החמה שאין לו תקנה אלא תשלומין", משמע שאחרי השקיעה של גלגל השמש אין כל אפשרות להתפלל כי זמן מנחה מדינא אך ורק עד השקיעה^[39]. אך גם ראיה זו יש לדחות, די"ל שהוא משום שלדעת הרמב"ם הלטותא מונעת בכל גוונא מלהתפלל לכתחילה בזמן זה, ורק בדיעבד יוצא בו, לכן אם לא התפלל עד ששקעה נאמר לו שיעשה תשלומין. והאמת תורה דרכה שנראה זו אכן דעתו, כי אם לא נאמר כן, יקשה גם בדבריו אמאי לא הביא את המניעה להתפלל סמוך לשקיעה, ובפרט שמסתמא גם הוא ידע מה שפירש רבנו חננאל ושכך נהגו. ועל כרחך דסבירא ליה שאין מניעה מלהקפיד להתפלל סמוך שקיעה, כיון שבכל מקרה אין מקפידים להתפלל אחרי השקיעה לפני צאה"כ.
ומכל מקום נראה שאין לפרש בדברי הרמב"ם שהכוונה בהלכה ט היא לסוף השקיעה, כי הרמב"ם תנא דייקנא, ומסתבר שבכל מקום שהוא כותב שקעה החמה כוונתו לאותו מושג, דהיינו לשקיעת הגלגל^[40].
ויש עוד לשון בדבריו לגבי חנוכה שכתבו כמה אחרונים ששקיעת הגלגל בלבד קובעת, ולנ"ד מסתבר שאין זו דעתו כי כך היא לשון הרמב"ם בהלכות מגילה וחנוכה פרק ד הלכה ה: "אין מדליקין נרות חנוכה קודם שתשקע החמה אלא עם שקיעתה לא מאחרין ולא מקדימין, שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק, וכמה הוא זמן זה כמו חצי שעה או יתר"^[41].
הרמב"ם משנה להדיא את לשון הגמרא. בגמרא כתוב "משתשקע החמה" ואילו הוא כותב "עם שקיעתה". ונראה שהוא בא להראות לנו שאין הכוונה כאן לזמן המצומצם של סוף כיסוי הגלגל, אלא החל מהשקיעה כל זמן בין השמשות קרוי "עם השקיעה", לפי שהוא נחשב סמוך לשקיעה, והוא הזמן לכתחילה. ומסתבר מסתימת הגמרא שבחנוכה גם כו"ע מודים שתחילת הזמן משתשקע החמה, לכן לא הוכיחה הגמרא מברייתא זו נגד רב יוסף שסבר שלענין שבת תחלת הספק הוא רק כשמתחיל להכסיף לאחר השלב של פני מזרח מאדימים, שכן כאן העניין נובע ממה שבני אדם חוזרים מעבודתם בשעה זו.
הרב מולקנדוב כתב לי שיש לתמוה על דברי, דהיכן מצינו שלשון 'עם השקיעה' מתפרש לכל בין השמשות, הלא מצאנו רק "עם שקיעת החמה" שפירושו קודם לשקיעת החמה (הגהות מרדכי שבת פרק שלישי רמז תנו), וכ"כ במאירי (שבת דף כא ע"ב) על הדלקת נרות חנוכה בערב שבת: "ומ"מ בשבת שאי אפשר להדליק אלא קודם שקיעה שהרי משתשקע עד שיראו ג' כוכבים בנוניים הוא בין השמשות כמו שיתבאר על כל פנים מדליקין בכדי שישלים הדלקתן עם שקיעתה או סמוך לזה ע"כ, הרי ש'עם השקיעה' הכונה עד השקיעה ולא לאחריה. ע"כ דברי הרב מולקנדוב.
אף לענ"ד יש להשיב שנראה שלשון חז"ל "משתשקע החמה" לא נאמרה כלל על שבת, שהרי אף אחד לא מדליק במוצאי שבת בשקיעת החמה, ואם 'עד דכליא ריגלא' הוא רק חצי שעה לאחר השקיעה, מי שבמוצאי שבת מדליק 40 דקות לאחר השקיעה, לא נוהג כהלכה. וכמו כן, כך בערב שבת כל העולם מדליקים 20 דקות לפני השקיעה, דאנו נוקטים שבשבת זמן ההדלקה הוא עם זמן קבלת שבת ויציאתה, ואדרבה אם ירצה להדליק בערב שבת 10 דקות לפני השקיעה יש לחוש שהוא בכלל הלטותא של דילמא מיטרפא ליה שעתא. אמנם בעלמא לשון "עם השקיעה" יכולה להתפרש סמוך לשקיעה ודוקא לפניה, אך הוא כשמדובר בדבר שיש הכרח לסיימו ביום עד השקיעה, ואילו כאן אין הבדל אם מדליק 5 דקות לפני השקיעה או 5 דקות לאחר השקיעה. לפיכך, אין לפרש את דברי הרמב"ם דוקא על הזמן שלפני השקיעה, אלא נראה שהרמב"ם משתמש בלשון עם שקיעה כדי להבהיר שמדובר כאן על שקיעה במובן רחב יותר, והיא כל בין השמשות ביום חול. ובזה גם מובן איך כותב הרמב"ם לא מקדימים ולא מאחרים, הרי לאדם רגיל קשה מאוד לצמצם מתי השקיעה, כפי שאמרו בגמרא "דלא קים לכו שעורא דרבנן", ולכן יש לפרש זמן זה על כל בין השמשות, ושפיר יוכל כל אחד גם בלא שעון לקיים את הענין שלכתחילה לא מקדימים ולא מאחרים^[42].
ואפשר שהרמב"ם למד זאת מדין כליא רגלא דתרמודאי, שהוא סוף הזמן, דמסתבר שאנשים לא עוזבים את השוק מיד בשקיעה כיון שעדיין יש אור ניכר, וכליא ריגלא דתרומדאי הוא זמן החושך הכבד יותר כשכבר קשה להכיר את חבירו, וכמו "משיכיר" שהוא הזמן בבקר שאדם מכיר את חבירו, שהוא במציאות כ50 דקות לפני הזריחה. כיון שזמן זה נאמר רק "אם לא אדליק" משמע שכתחילה יש להדליק עד סוף בין השמשות והוא החצי שעה לפניו שכתב הרי"ף.
♦

ח. דעת האר"י בעניין זמן תפלת מנחה

גם מדברי האר"י נראה שאם יש צורך גדול אפשר להתפלל לאחר השקיעה, שמבואר בשער הכוונות (דרוש מנחה ב) שהוא "היה נזהר מאוד שלא לאומרה אלא סמוך לשקיעת החמה", וכתב שם: "אפילו היה ערב שבת סמוך לשקיעת החמה היה אומרה בלחש ואחר כך בקול רם"^[43]. ובשער המצוות פרשת כי תצא כתב עוד, ואם ארע שלא שילם שכר שכיר "היה מתעכב מלהתפלל תפלת המנחה עד שקיעת החמה". מכיון שבלאו הכי תמיד היה מתפלל סמוך לשקיעה, נראה שהכוונה כאן לרבותא שהעיכוב היה עד שקיעת החמה, כלומר שלמעשה באופן זה הוא היה מתפלל אף לאחר השקיעה. וכ"פ בספר נגיד ומצוה (דף יט סע"א בדפוס ראשון, ועמ' קעב במהדורת הרב אשר מויאל תשע"ב): "ולפעמים היה מתעכב עד אחר שקיעת החמה כאשר לא היה לו לפרוע שכר שכיר... ואחר כך היה מתפלל מנחה"^[44].
ונראה שהמנהג הוא כאר"י, שהרי יש המהדרים כדבריו להתפלל סמוך לשקיעה ולא מקפידים לסיים מנחה בזמן ניכר לפני שקיעת החמה, ומסתבר שהם לא נזהרים להתפלל באופן שישאר זמן ניכר לפני השקיעה, כיון שנוקטים שבצורך גדול אפשר להתפלל גם אחר שקיעת החמה, דמפרשים את הלטותא של הגמרא דוקא למי שמתפלל בקביעות לאחר שקיעת החמה.
והאר"י ז"ל היה נוהג כרב האי גם במה שאמר שאפשר להתפלל ערבית משקיעת החמה, והוא אף העדיף לעשות כן, כמובא בשלמי ציבור (דף קס ע"ב) שהאר"י אמר דיש להתפלל ערבית בעת שהוא קרוב ליום יותר ממה שקרוב ללילה, כי כל ג' התפלות צריכות להיות ביום, וקריאת שמע יקרא אחר כך בצאת הכוכבים. וכן הוא בז"ח פרשת בראשית (דף כג ע"א) דזמן תפלת ערבית עד צאת ב' כוכבים (ויש לפרשו על שלשות הכוכבים ששנים מהם מופיעים בסוף הזמן, והיינו מה שאנו קוראים צאת ג' כוכבים). והובא כל זה בשערי תשובה סי' רלה, ב, וכפה"ח רלג, יב. אמנם כפה"ח גם כותב שלפי דברי המקובלים צ"ל דוקא קריאת שמע קודם תפלה, משום דהתחלת המשכת המוחין היא בקריאת שמע (כפה"ח רלו, כב)^[45]. לכן צ"ל שמכל מקום יש כאן שתי מעלות שיש לבחור או זו או זו, ובגלל מעלת התפלה בזמן ששייך יותר ליום העדיף האר"י בדרך כלל להתפלל לפני זמן קיום מצות קריאת שמע. אמנם אם מתפללים לאחר צאת הכוכבים אזי לדעתו אין להתפלל לפני קריאת שמע בשום אופן, ולא כפוסקים שכתבו שהמתאחר יוכל להתפלל עם הציבור ואחר כך לקרוא קריאת שמע.
♦

ט. ההיתר להתפלל לאחר השקיעה

הטור (סי' רלג) כתב "וזמנה עד הלילה". וברור שכוונתו צאה"כ. והשולחן ערוך רלג סעיף א פסק: "ועכשיו שנהגו להתפלל תפלת מנחה עד הלילה, אין להתפלל תפלת ערבית קודם שקיעת החמה; ואם בדיעבד התפלל תפלת ערבית מפלג המנחה ולמעלה, יצא. ובשעת הדחק, יכול להתפלל תפלת ערבית מפלג המנחה ולמעלה. הגה: ולדידן במדינות אלו שנוהגין להתפלל ערבית מפלג המנחה, אין לו להתפלל מנחה אחר כך; ובדיעבד או בשעת הדחק, יצא אם מתפלל מנחה עד הלילה דהיינו עד צאת הכוכבים"^[46].
מה שכתב השו"ע על מנחה עד הלילה, ובערבית מהשקיעה, נראה כוונתו שאע"פ שזמן מנחה בשעת הדחק עד צאה"כ יכול להתפלל ערבית משקיעת החמה, ואין זה תרתי דסתרי, כפי שביארתי בדברי רב האי. והוא כמו שהקל השו"ע בסי' תפט בספירת העומר שמעיקר הדין אפשר לספור מהשקיעה, ולא ראה בזה סתירה למה שמתפלל בזמן זה מנחה^[47].
וכן רבים מהאחרונים נוקטים שיכולים בשעת הדחק להתפלל מנחה עד צאת הכוכבים של ג' כוכבים כגאונים. ראה יביע אומר ח"ז סי' לד שהביא את החיד"א, הרב אליהו מני, הבא"ח, והאור לציון ועוד רבים שכתבו כך, למרות שהם סוברים שצאה"כ הוא כגאונים.
אך נראה שטעמם אינו מחמת מה שכתב ביביע אומר שיש ספק ספיקא בגלל שיטת רבי יוסי שעד צאת שני כוכבים הוא יום או שמצרפים את שיטת ר"ת שעד ד' או ה' מיל לאחר השקיעה הוא יום, שהרי לא מצינו בגמרא שר' יוסי חולק על כך שדם התמיד נפסל בשקיעת החמה, והם לא התחשבו כלל ברבינו תם^[48], אלא צ"ל בטעם הדבר כפי שביארתי, שהתפילה היא כנגד הקטורת או שחז"ל תקנו להתפלל גם עד צאה"כ, גם אם לענין קרבנות הדם נפסל.
אלא שיש אחרונים^[49] שכתבו דאי אפשר להקל על פי הפוסקים שאמרו שאפשר להתפלל לאחר השקיעה, משום שהגמרא בברכות אומרת שאם רבי יהודה מתכוון לומר עד פלג בתרא "רבי יהודה היינו רבנן", ומשמע שסוף י"ב שעות שווה ל"עד הערב". ולפיכך הם טוענים שכל הראשונים שנקטו שאפשר להתפלל אחרי השקיעה אזלי לפי שיטת ר"ת שהשעות נחשבות עד צאה"כ שהוא ד' מילין לאחר שקיעת החמה, דלשיטה זו אפשר לפרש מה שאמרו במשנה 'עד הערב' - עד סוף י"ב שעות, שהוא צאת הכוכבים דר"ת, כי אינו לילה גמור עד שעה זו. אולם, לדידן דנוהגים לפי הגאונים שצאה"כ הוא 3/4 מיל לאחר השקיעה, לא יתכן ששעות היום יחושבו לפי צאת הכוכבים של ד' מילין, שהרי אי אפשר להתפלל מנחה בלילה גמור, לכן בהכרח צריך לפרש שסוף י"ב שעות הוא שקיעת החמה, ואם כן גם 'עד הערב' הוא עד שקיעת החמה, ואין להתפלל בשום אופן לאחר השקיעה.
אך על הראיה ממה שאמרו בגמרא "רבי יהודה היינו רבנן" השבנו לעיל, והראינו מרב שרירא, רב האי, רבינו חננאל, והרב הברצלוני, דאף שכולם סברו כגאונים שצאת הכוכבים הוא כפשוטו, וככל הנראה כולם גם חישבו את שעות היום לפי זריחה ושקיעה, כמפורש להדיא אצל ר"ח והרמב"ם, וכנראה כך סבר גם רב האי^[50], וכן נראה מהרב הברצלוני (כפי שהוכיח הרב הילדסהיים בגליון נד עמ' קז), מכל מקום הם סוברים שמעיקר הדין מותר להתפלל מנחה גם לאחר י"ב שעות עד צאה"כ. וכן מבואר להדיא בביאור הגר"א.
ועוד נראה שגם אם ננקוט שמחשבים את שעות היום לפי תחילת היום ההלכתי דהיינו לפי השעות שיש מעמוה"ש וצאה"כ דר"ת, יש לומר שזמן מנחה הוא עד ג' כוכבים של הגאונים, דנראה שעיקר הקושי של האחרונים לומר כך הוא מחמת השם של זמני התפילה "מנחה קטנה", "פלג המנחה" שמזה משתמע שסוף זמן תפילת מנחה הוא בסוף י"ב שעות. אך יש לדחות ששם התפלה אינו מורה שאפשר להתפלל בכל השעתיים וחצי, דיש לפרש דקרי ליה פלג המנחה, משום שהוא פלג הזמן שיש ממנחה קטנה עד צאה"כ דר"ת, שבו מתפללים מנחה, אך עכ"פ התפילה עצמה היא רק עד הלילה שהוא צאה"כ של הגאונים.
ויובן יותר לפי מה מצינו כמה ראשונים שפירשו שמנחה אינו שם הקרבן שכנגדו נתקנה תפילת מנחה, אלא הוא תואר לזמן מנוחת השמש. כך כתב הרמב"ם בפירוש המשנה ברכות ד, א: "ומנחה, שם נופל על עת מעתותי היום והוא כשנשאר ביום שעתים ומחצה זמניות, ונקראת התפלה השניה מנחה לפי שתחלת זמנה באותו עת". מבואר שלדעתו השם מנחה הוא כינוי ספציפי לזמן של שעתיים וחצי לפני סוף הי"ב שעות^[51]. והרמב"ן על התורה שמות פרק יב כתב "ומנחה לשון מנוחת השמש והשקט אורו הגדול, כדמתרגמינן למנח יומא". כוונת הרמב"ן למה שנאמר (בראשית פרק ג פסוק ח): "וישמעו את קול ה' אלקים מתהלך בגן לרוח היום ויתחבא האדם ואשתו מפני ה' אלקים בתוך עץ הגן" ובתרגום איתא: "לרוח היום - למנח יומא". נראה שכוונתו כפי שפירש רד"צ הופמן (על הפסוק בבראשית) שכאשר שמעו אדם וחוה שהקב"ה מתהלך בגן, הבינו שהקב"ה גורם להם להרגיש את מציאותו במכוון 'לעת רוח היום', כלומר בזמן שבו יש רוח קרירה שמניחה את כח השמש, ו"מנח יומא", פירושו מנוחת היום, השמש, כמו שב'אידכי יומא' הכוונה היא לאור השמש. ונראה לענ"ד שהכוונה היא שמזה היה עליהם להבין שאינם יכולים להמשיך כרגיל ויש כלפיהם כעס שיש צורך לשככו^[52]. ועכ"פ לפי פירושים אלו לשם מנחה ודאי מובן שאין כל הכרח להבין שמתפללים מנחה במשך כל הי"ב שעות, אלא שמתפללים בעת מנוחת השמש עד הלילה.
ומכל מקום נראה שאע"פ שלהלכה מתפללים מנחה אחרי השקיעה ולא אומרים להימנע מפני שספק ברכות להקל, כי אין חוששים לספק ברכות במקום מנהג, ובפרט שהמנהג הוא על פי רוב הראשונים, אכתי נראה כהכרעת המשנה ברורה בסי' רלג, יד שתפילת יחיד לפני השקיעה עדיפה על תפילת ציבור לאחר השקיעה. והטעם הוא מפני שגם לפי רב האי ור"ח איכא לטותא דבני מערבא, וכדי לא להגיע ללטותא עדיף להתפלל ביחיד. גם נראה שכאשר יש בפניו אפשרות להתפלל תפילה אחת ולסיימה לפי השקיעה או להתפלל עם חזרת הש"ץ שתסתיים לאחר השקיעה אין להעדיף את חזרת הש"ץ, כי לא מפורש בדברי האר"י שהבאנו לעיל שהעדיף לעשות חזרה גם בכה"ג^[53], אלא שמאידך גיסא אין ראיה להעדיף תפילה אחת, ולכן אם ימשכו את החזרה לאחר השקיעה יש להם על מה שיסמוכו.
ולפי מה שכתבתי לעיל בדעת הרמב"ם יש להשיב על מה שכתבו אחרונים^[54] לערער על מנהג העולם להדליק את נרות חנוכה 15 דקות לאחר השקיעה משום שאנן קיימ"ל כשיטת הגאונים, ועל כן יש הכרח לפרש בכל מקום בש"ס שכתוב "משקיעת החמה" על העלמות השמש. ולפי האמור יש להשיב, דאפשר שכוונת הגמרא באומרה בשבת כא ע"ב "משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק", שמצוותה מתחילה מכל הזמן שבו השמש מתכסית עד צאת הכוכבים. וכן יש לפרש בדעת הרמב"ם שנקט ששינה לשונו מלשון הגמרא וכתב "עם השקיעה" כדי לרמז על זה שהזמן אינו כ"כ מצומצם. וכן נראה בעוד ראשונים והנהגת המקובלים הבנה זו^[55].
ומה שכתבו האחרונים הנ"ל שעל פי מה שנהגו לפסוק בצאת הכוכבים כגאונים יש לחשב את שעות היום דוקא לפי הנץ והשקיעה, כיון דבהכרח סוף זמן מנחה הוא בשקיעה ולא בצאת הכוכבים דר"ת שאין לו משמעות הלכתית, ולא מסתבר ששעות היום יקבעו לפי זמן שאין לו משמעות הלכתית, לענ"ד כל זה אינו מוכרח. אפשר לומר שמכל מקום קבעו את שעות היום לפי הזמן שמעמוד השחר היות שהוא תחילת היום לפי ההלכה, וממילא החשיבו את סופו של היום הזה לפי צאה"כ דר"ת, שמקביל לו מבחינת הדמדומים.
אלא שמכל מקום בענין דרך החישוב של שעות היום נראה שמעיקר הדין יש לחשב את היום לפי הנץ עד השקיעה, כיון שלא מקפידים להדליק נרות שבת דוקא לאחר 18 דקות לפני השקיעה שהוא פלג המנחה, וכך היינו צריכים לעשות אם היינו מחשבים לפי צאה"כ, ואזלינן לפי מיל של 18 דקות.
ובענין החישוב לפי מיל של 22.5 דקות, מלבד שסוגית הגמרא בפסחים והירושלמי מתפרשים כפשוטם דוקא לפי האומרים שמיל הוא 18 דקות, גם קשה להסביר את ענין קבלת שבת מפלג המנחה לפי שיטה זו, ולכן נראה לענ"ד שיש לחוש לה רק לחומרה^[56].
וכבר הערתי בירחון האוצר נג עמ' קסב על מה שכתבו רבותינו הפוסקים הספרדים לחשב את השעות מעמוד השחר לצאת הכוכבים של הגאונים, בזה לענ"ד הצדק עם הטוענים שאין לחשב כך, כיון שלפי זה זמן חצות אינו עולה בקנה אחד עם זמן שש שעות. וגם אי אפשר לומר ששעות החצי הראשון ושעות החצי האחרון של היום אינן דומות, כי מעולם לא היו נוהגים לחשב בצורה כזו^[57]. והרוצה לחוש לשיטה שמחשבים את שעות היום לפי צאת הכוכבים (שאין פירכה ברורה לדעה זו מהש"ס), יחשב לפי צאה"כ דר"ת ויקפיד להדליק נרות רק לאחר 18 דקות לפני השקיעה, כפי שכתבתי בגיליון האוצר נג עמ' קסב.
♦

י. התחיל לפני סוף הזמן וסיים לאחר הזמן

בתשובת רב שרירא ורב האי המובאת באשכול מבואר שביום חול אם התחיל בזמן יכול להשלים אפילו לילה. אמנם הוא כתב כך רק לגבי שליח ציבור, אך דוחק לחלק בין שליח ציבור, שאין תפלתו כ"כ הכרחית, לאדם אחר, כיון שלא מפורש בדבריו לחלק בזה. וביארנו לעיל שרק בשבת כתב רב האי שחייבים לסיים לפני הלילה, כי מצאת הכוכבים אינו זמן כלל להתחיל תפלת חול, והתפילות חלוקות.
אמנם אחרונים רבים דייקו מלשון השו"ע בסי' רלב שאין אפשרות להתחיל בזמן ולסיים לאחר הזמן גם ביום חול, שהרי השו"ע כתב שיש לסיים הכל לפני סוף הזמן בהלכות של יום חול רגיל.
הגרע"י (יביע אומר ח"ז סי' לד) כתב שעתה שאנו רואים את תשובת רב האי שרשאי לסיים לאחר הזמן יש לסמוך על דבריו. אך לענ"ד לכאורה כיון שרב האי לא הביא ראיה לדבריו, והשו"ע לא הבין כך, קשה לסמוך על זה לעשות מעשה לכתחילה נגד השו"ע, אלא שמכל מקום בדיעבד שפיר דמי.
והראיה להקל בדיעבד היא מתשובות תרומת הדשן (ח"ב סי' נט): "פשיטא שאין צריכין לומר אשרי וקדיש, הואיל וכבר עבר זמן המנחה, אם כן היום כלה והולך לו שלא אמרו אשרי שלשה פעמים, ולא מצינו שיש תשלומין לזה, וכיון שלא אמרו אשרי על מה יאמרו קדיש. ואפילו אם מקצתם כבר התפללו בעונתו, אין שייך לומר קדיש בשבילם, כיון שנתחדש יום אחר שהפסיקו להתפלל".
נראה שהתשובה עוסקת באנשים שמחמת דוחק הזמן לא אמרו אשרי וקדיש וסיימו את התפילה לאחר צאת הכוכבים, ושאלו אם יאמרו עתה אשרי וקדיש. ובעל תרומת הדשן סבור ששעות היום מסתיימות בצאת הכוכבים דר"ת, כמבואר בתשובתו סי' א ועוד מקומות, ובתשובתו כתב שאין לומר עתה אשרי וקדיש כיון שחלף זמן המנחה. והוסיף שאפילו אם חלקם התפללו בעונתו (ומזה נלמד שברישא מדובר כשכולם או רובם לא סיימו את התפלה בעונתה) אין שייך לומר קדיש על התפילה שלהם, כיון שעכ"פ עתה התחדש יום אחר.
המגן אברהם (סימן רלד סק"א) כתב בענין זה: "כתב פסקי מהרא"י אפילו אם מקצת ציבור התפללו בעונתו ונמשכה עד הלילה, אין לומר קדיש כיון שנתחדש יום אחר שהפסיקו מלהתפלל עכ"ל, וא"כ הוא הדין אם נמשכו באמירת אבינו מלכנו וכיוצא בו שאין לומר קדיש תתקבל, דצריך לומר קדיש קודם צאת הכוכבים".
ונראה שכתב "ונמשכה עד הלילה", כתוספת על החלק שכתב בו המהרא"י 'אפילו', כלומר על הסיפא שמקצתן התפללו בעונתו, אף שהמהרא"י לא כתב כן בסיפא, ובפשטות בסיפא מייר שלא נמשכה תפילת אלו שהתפללו בעונתו עד הלילה. וזאת, משום שהמג"א מבין שהכל מדובר במקרה אחד שהיו אנשים שהתפללו בלי אשרי ונמשכה תפילתם ללילה, וכתב שיתכן שהיו חלק מתוכם שסיימו בעונתה, ותרומת הדשן אומר שאפילו אם מקצתן התפללו לגמרי כהלכה, שסיימו בזמן, עכ"פ לא יאמרו קדיש כיון שעתה הוא יום אחר. ונמצא שבין אותם שסיימו בלילה ובין אותם שלא סיימו בלילה לא אומרים קדיש ביום אחר. ולפי זה מה שאמר המג"א "ונמשכה עד הלילה", פירושו הוא הדין בנמשכה השתהות האנשים במקום עד הלילה.
אך באליה רבה העיר על המג"א: "ותימא שהעתיק לשון מהרא"י בטעות, שלא כתב כלל ונמשכה עד הלילה עי"ש. גם נ"ל פשוט כוונת מהרא"י להיפך דדווקא כיון שהפסיקו מלהתפלל קודם שנתחדש יום, אבל אם נמשכה עד הלילה אומרים קדיש, ועוד דנעילת יום הכפורים יוכיח (קודם אשרי^[58])".
וכמסקנתו כתבו בשלחן הטהור (סימן רלג ס"ב), והמשנה ברורה (סק"ז), וכף החיים (סק"ז) דאם נמשכה התפלה עד צאת הכוכבים ממש, מותר לומר קדיש, דאז כבר לא הוי הפסק בין התפלה לבין הקדיש בלילה. ונראה שלדבריהם צ"ל שברישא לא אמר המהרא"י לומר קדיש על התפילה, ודן רק בקדיש על אשרי, משום שברישא לא היו עשרה אנשים שהתפללו ביחד וסיימו בלילה. אך עכ"פ קשה לי על דבריו, שמלשון תרומת הדשן "אפילו" משמע שכל שכן שאם לא התפללו בעונתו אין אומרים קדיש, ואם כן למעשה בשני המקרים אנו אומרים אותו דין שלא יאמרו קדיש.
ובפרי מגדים אורח חיים אשל אברהם סימן רלד ס"ק א פירש דמ"ש המג"א אם נמשכה כו', היינו אם התפלה כלתה ביום, רק אבינו מלכנו או אמירת תחנון נמשך עד הלילה, בזה אין לומר קדיש תתקבל בלילה, אבל אם תפלת שמונה עשרה נמשכה בלילה אומרים תתקבל דלא מפסיק יום. וציין שמכל מקום דברי המג"א על מקרה שנמשכה ללילה לא כתובים במהרא"י. ולענ"ד גם דבריו צ"ע, דלפי זה המקרה עליו מדבר המג"א בשם תרומת הדשן הוא גופו המקרה שעליו הוא מדבר בהקדמת "והוא הדין", ומשמע שזה עכ"פ אינו ממש אותה מציאות כמו ברישא. ועכ"פ חזינן מסקנתו כדעת הא"ר שאם מסיים בלילה שפיר דמי בדיעבד.
ומכל מקום נראה שמהרא"י עוסק גם באופן שהתפללו וסיימו בלילה וסובר שתפילתם תפילה, גם אם אינו אומר על זה קדיש, וגם האחרונים שלא הבינו כך את דבריו מודים שאם הסתיים בלילה בדיעבד שפיר הוי תפלה.
והנה הבא"ח (ויקהל אות ט) כתב את הזמן לסוף תפלת מנחה על בסיס ההנחה שהמגר"ב במקומו שהוא 7 דקות לאחר הזמן שלא רואים את השמש מראשי הגגות. ולדעתו משמע שזמן זה, שבו לא רואים מראשי הגגות, הויא שקיעת החמה, ולכן אפשר להתפלל עד 13 דקות לאחר מכן, כפי שסיים "והעלתי בסה"ק רב פעלים בתשובה בס"ד דפה עירנו אין רשאין להתפלל מנחה אלא עד ששה דקים אחר קריאת המגר"ב, כי עד ששה דקים הוא נקרא בין השמשות ויכולים להתפלל בו מנחה בשעת הדחק לדעת המתירים, וא"כ לא יתחילו להתפלל אלא עד ארבעה דקים אחר קריאת המגר"ב (כלומר 11 דקות לאחר השקיעה) כדי שתהיה תפלת המנחה רובה בתוך בין השמשות". ואכן כך הוא כותב ברב פעלים ח"ב אורח חיים סימן יט: "ולכן לא יתחילו להתפלל עמידה של מנחה אלא עד ארבע וחמש דקים אחר קריאת המג'רב". אך מצוין שם במסוגר לעיין בתשובתו בשו"ת רב פעלים ח"א סי' ה, ושם הביא תחילה את דברי הבתי כנסיות שפשיטא ליה שתפילה שמתחילים לפני סוף זמנה מהני בדיעבד מחמת דברי המג"א ס' רלד, א בשם מהרא"י, אך הסתפק הבית כנסיות אם יכול לכתחילה להתחיל כשיודע שלא יספיק. והבא"ח מפלפל בזה ומוכיח שאם יודע שלא יסיים אין לו להתחיל, דמוכח מהגמרא בפסחים צט ע"א על אגריפס (ויש מקום לחלק בזה כפי שהעיר ביביע אומר ח"ז לד), ועכ"פ שם לא כתב שיועיל אם יסיים רובה לפני צאה"כ.
והנה, רבים מהאחרונים^[59] נקטו שיש לסיים את כל התפילה בזמן. אלא שיש להשיב על דבריהם, שנראה למעשה שכולם מסתמכים על העולה מדברי השו"ע בסי' רלב בשם רב האי שצריך לסיים את כולה בזמן. זאת, בעוד שלפי האמת רב האי דיבר בע"ש, ובתפילה רגילה כתב להיפך. ומכל מקום, לו יהא אלא ספק, היכא דהוא ספק כתב הבא"ח שמותר להתחיל. ונראה שהוא על פי היסוד שעכ"פ אם סיים לאחר הזמן מהני בדיעבד, ויסוד זה שמקורו במהרא"י כתבו גם המחמירים הנ"ל. והסברה דמהני היא שכיון שאפשר להשלים מנחה בתפילה שלאחריה הזמן שלאחריו שייכא בזה. ולפי זה י"ל גם את דברי הבא"ח בפרשת ויקהל ט דכוונתו שם כדבריו ברב פעלים ח"א, ש2.5 דקות לפני צאה"כ של 3/4 מיל של 18 דקות יש לו זמן לומר את רוב התפילה, ויש ספק שאולי גם יספיק לגמור את כולה.
ובסדר זמנים הציע לצאת ידי חשש לעשות תנאי שאם אינו מועיל תהיה תפילתו תפילת ערבית ומנחה תשלומין לה^[60].
והגרי"ש אלישיב (שיעורים למסכת ברכות עמ' רפז) כתב שלכתחילה אין להתחיל להתפלל כשיודע שיסיים לאחר הזמן, אבל אם מתפלל ובתוך כך עבר הזמן תפילתו תפילה. וכתב שלכן יכול לעשות תנאי בתפילה כשמתפלל שחרית אחרי חצות היום. ומשמע לי שהוא הדין לנידון מנחה לאחר השקיעה. וכ"פ הרב מרדכי אליהו (מאמר מרדכי לימות החול כה, ל-לא). וראה שם סעיף כט שפסק כדברי הרב ניסים כדורי (מקבציאל קובץ ל"ו עמ' ק"א) שמוטב שיתפלל ביחיד לפני השקיעה מאשר יתפלל בציבור אחרי השקיעה, אך בכל זאת אם שכח או נאנס יכול להתפלל בין השמשות.
והנה בבא"ח הנ"ל מבואר להקל רק בצאת הכוכבים שהוא 13 דקות לאחר השקיעה, למרות שלמעשה כתב שם לחומרה להחשיב את צאת הכוכבים 20 דקות לאחר המגר"ב, שהוא 27 דקות לאחר השקיעה, וגם לגבי עמוד השחר הוא אזיל לפי מיל שהוא 22.5 דקות^[61]. אך יש אחרונים^[62] שכתבו שאפשר להתחיל לפני שיעבור הזמן, ולסיים לאחר 13.5 דקות, כיון שיש דעות שזמן צאת הכוכבים הוא לאחר יותר מ13.5 דקות, ולכן יש להקל עד הזמן שבו השמש ב6.2 מעלות מתחת לאופק, שהוא 25.5 דקות לאחר השקיעה ביום בינוני בירושלים. ולענ"ד הפוסקים שכתבו זמן זה אמרו כך בעיקר משום שלא ראו ג' כוכבים, וזה משום שלא ידעו בדיוק היכן להסתכל. וכיון שבפועל רואים ג' כוכבים כשהשמש 5.1 מעלות, והיום מצויים שעונים, אין כל כך יסוד לדעות שמשערים צאת הכוכבים 25 דקות לאחר השקיעה בירושלים. לכן היה נראה לי שאפשר לצרף רק את הסברה ש3/4 מיל הוא 17 דקות לאחר השקיעה בירושלים, והיינו 22 דקות לאחר השקיעה שבלוחות בשפלה, ולא מעבר לכך. ולמעשה נראה יותר שיש לנקוט כדברי הבא"ח ולא להקל מעבר ל13.5 דקות, היות שמאידך גיסא יש ראשונים שאמרו שאין להתפלל אחרי שקיעת החמה כלל.
♦
לסיכום:
א. לכתחילה יש לסיים את התפילה עם חזרת הש"ץ לפני השקיעה.
ב. אם שכח או נאנס יכול אף להתחיל לאחר השקיעה, בתנאי שיסיים עד צאת הכוכבים, שהוא כמו 13.5 דקות לאחר השקיעה בירושלים ביום בינוני. ומהיות טוב יעשה תנאי שאם יותר טוב תהיה זו תפילת ערבית, והתפילה שלאחריה תשלומין למנחה.
ג. אדם שרואה שהשמש עומדת לשקוע ואין מנין, יתפלל ביחיד, ולא ימתין כדי להתפלל עם הציבור לאחר השקיעה.
ד. אם רואים שיאחרו את החזרה לאחר השקיעה יעשו תפילה אחת כדי לסיים לפני השקיעה, אך אם עושים חזרה ונמשכים לאחר השקיעה יש להם על מה שיסמכו.
ה. אם אחרו את המנחה לאחר השקיעה, מותר להתפלל באותה שעה ערבית, אף ששניהם לאחר השקיעה ולפני צאה"כ.
ו. בערב שבת אין להתפלל מנחה לאחר השקיעה כי חייב לקבל שבת בפיו לפני השקיעה, ולאחר שאמר בפיו שהוא שבת אינו יכול להתפלל מנחה.
ז. בחנוכה אפשר להדליק לכתחילה כל בין השמשות, מהשקיעה עד רבע שעה אחריה.
ח. יש לחשב את זמני היום לענין סוף זמן ק"ש ופלג המנחה לפי הלוחות מהזריחה והשקיעה. המחמיר יחוש לענין קריאת שמע לאופן החישוב מעלות השחר וצאת הכוכבים כמו הזמנים הכתובים בלוחות של הגרע"י. אך נראה שיש לחשב שעמוד השחר הוא 72 דקות לפני הזריחה וצאה"כ 72 דקות לאחר השקיעה גם ביום בינוני וגם בחורף (כלומר בחורף יש להקדים 12 דקות לזמן שבלוחות).
ט. החוששים לחישוב השעות מעמוד השחר לצאת הכוכבים לענין קריאת שמע יש להם לחוש לזה גם לענין פלג המנחה, ולכן יוכלו להתפלל ערבית, לקבל שבת ולהדליק נרות שבת רק לאחר 18 דקות שלפני השקיעה.
י. סוגיות הגמרא והמציאות נראות כסוברים ששיעור מיל הוא 18 דקות, אך דעת הרבה ראשונים שמיל הוא 22.5 דקות, וכך מחושב עמוה"ש בלוחות של הבא"ח והרב מרדכי אליהו. לכן לענין זמן עמוה"ש (סוף הזמן לערבית ותיקון חצות, וכן לענין איסור אכילה בתענית ולפני תפלת שחרית) יש לחוש לעמוה"ש המחושב בלוחות של הרב מרדכי אליהו.
יא. צאת הכוכבים הוא ביום בינוני כשליש שעה אחר השקיעה במישור שהוא בגובה פני הים, וכרבע שעה אחרי השקיעה בגובה ירושלים, ובקיץ ובחורף יש להוסיף כ3-5 דקות. למעשה הגדרתו היא כשהשמש 5.1 - 4.8 מעלות מתחת לאופק.
♦ ♦ ♦

התכתבות עם הרב דוד אריה הילדסהיים

לכבוד הרה"ג מהר"ר עידוא אלבה שליט"א.
ראיתי את מאמרך הנעים בענין סוף זמן תפילת מנחה וזמן צה"כ ושיעור מיל, והתפעלתי מההיקף הגדול. ויפה הבחנת, כמוני, שהרמב"ם בריש מסכת ברכות כתב את השיעור של שעה וחומש ע"פ הגמרא. ומה שכתבת בהערה ליישב את תמיהתי על הרב י. ג. ווייס צדקו דבריך, ובאמת לא דקדקתי בזה, אך מ"מ לענ"ד דבריו רחוקים, כי ההפרש בין זריחת קצה השמש לזריחת מרכזה הוא הרבה פחות מארבע דקות. והענין של שבירת קרני השמש לא נראה לי שהיה ידוע במדע של אותו זמן. לכן ברור שהשיעור של שעה וחומש שכתב הרמב"ם אינו לקוח כלל מספר הנשפים, והוא ענין הלכתי טהור כנ"ל.
מה שביארת את סתירת הרמב"ם שלא היה פסיקא ליה וכתב פעם כך ופעם כך, לענ"ד הוא תמוה, אך אין להאריך בדברים המסורים ללב.
וברצוני להעיר גם על מה שכתבת בענין סוף זמן מנחה, אף שאין זה נוגע כ"כ למאמרי:
♦

א. ביאור ראיית האחרונים שזמן מנחה הוא עד סוף י"ב שעות

מה שכתבת לדחות את ראיית האחרונים (והם המנחת כהן מ"ב פ"י והשעה"צ סי' רל"ג סק"י, ועוד) מברכות כ"ו ע"ב שזמן תפילת מנחה נגמר בסוף י"ב שעות היום, הוא דוחק גדול מאוד. הן משום שמשמעות הלשון "ר' יהודה היינו רבנן" היא ששניהם אמרו ממש אותו דבר, והן משום שלפי דבריך עיקר הקושיא חסרה מן הספר, והיה לגמרא לומר להדיא "אם כן לימרו רבנן להדיא עד צה"כ כי היכי דלא ניטעי דרבנן כר' יהודה סבירא להו, ועד הערב דקאמרי עד השקיעה הוא".
ולכן ודאי שראיית האחרונים היא ראיה חזקה מאוד, שזמן המנחה הוא עד סוף י"ב שעות ותו לא.
ומה שכתבת בתחילת המאמר שלדעת רש"י זמנה עד צה"כ, הוא נכון, אך רש"י לשיטתו שכתב בכמה מקומות ששעות היום הן מעלות השחר עד צה"כ. ויש להוסיף שבתחילת ברכות כתב רש"י להדיא כשיטת ר"ת, אך דבריו נשמטו ברוב הדפוסים, ונדפסו רק בש"סים החדשים. אך לפי הסוברים שהשעות הן מהזריחה עד השקיעה ממילא גם זמן מנחה עד השקיעה. ולדידן דקיי"ל בזמן צה"כ כהגאונים, ממילא על כרחך דשעות היום הן רק עד השקיעה, דהא בהא תליא כידוע.
♦

לשיטת הגר"א א"א להתפלל אחרי השקיעה

וממילא ברור שגם לשיטת הגר"א א"א להתפלל מנחה אחרי השקיעה, וכן כתב הגר"א להדיא בסי' רס"א: "ולפי מה שכתבתי מתחיל בה"ש תיכף בשקיעת החמה וזהו בה"ש בין ביאת השמש להתחלת ביאת האור שהוא בהכסיף שאז נשקע אורה מלהאדים וכן דם נפסל בשקיעת החמה וכן אין להתפלל מנחה אז", עכ"ל. וכוונתו פשוטה כדברי רבינו יונה, שכיון שהדם נפסל בשקיעת החמה ממילא כבר א"א להתפלל מנחה, שהיא כנגד תמיד של בין הערבים.
ומה שכתב הגר"א אחר כך "וז"ש לייט כו' אמאן דמצלי עם דמדומי חמה ואילו לדברי התוס' עוד היום גדול", אין כוונתו לומר שזו הסיבה שאין להתפלל אז, אלא כוונתו להוכיח דלא כשיטת ר"ת שצה"כ ד' או ה' מיל אחרי דמדומי חמה, דא"כ אמאי לייטי עלה במערבא, הא יש זמן רב עד סוף זמנה, וזה ברור לכל המעיין בדבריו שם.
♦

איך התפללו כמה אמוראים עם דמדומי חמה

ומה שהוכיח כבודו מכמה אמוראים שהתפללו עם דמדומי חמה, והוכחת שבלשון הירושלמי דמדומי חמה היינו שקיעת החמה, תמיהני, שהרי לא כתוב שהיו מתפללים בעת דמדומי חמה, אלא עם דמדומי חמה, וידוע ומפורסם שבכל מקום שכתוב "עם" הכוונה היא מעט קודם, כמו במשנה ספ"ק דשבת "משלשלין את הפסח בתנור עם חשיכה", ובפ"ב "ג' דברים צריך אדם לומר ע"ש עם חשיכה עשרתם ערבתם הדליקו את הנר", ובפ"ק דיומא "ערב יום הכפורים עם חשיכה לא היו מניחין אותו לאכול הרבה" ובשבת י"ב ע"א "יוצא אדם בתפילין ערב שבת עם חשיכה" ושם י"ח ע"א "פותקין מים לגינה ע"ש עם חשיכה ומתמלאת והולכת כל היום כולו", ושם ע"ב "האי קדירה חייתא שרי לאנוחה ע"ש עם חשיכה בתנורא", ועוד הרבה.
נמצא שהאמוראים הללו התפללו קרוב מאוד לשקיעה, ובמערבא לייטי עלה דחיישי דלמא מיטרפא ליה שעתא ולא יספיק להתפלל עד השקיעה. וזהו גם מה שכתב באמרי נועם שאין לאחר את השקיעה מטעם זה.
וכל זה לפי הנחתך שדמדומי חמה היינו שקיעה, אך ברש"י שבת קי"ח ע"ב כתב: "דמדומי חמה. כשהיא אדומה שחרית אחרי הנצה מיד היא אדומה וערבית סמוך לשקיעתה", וכ"כ הריטב"א והנימוקי יוסף ופסקי ריא"ז שם. וכן כתב בספר מעשיות לרב ניסים גאון: "ואמר יהא חלקי עם מתפלל תפלת מנחה עם דמדומי חמה, כלומר טרם בא השמש". וכן מפורש בלשון הגאונים (המובא בספר האשכול) שהבאת בעצמך בהמשך המאמר: "ובזמן שמתחיל ש"צ בשעה שיש דמדומי חמה ועדיין לא בא השמש", וכן כתבת בעצמך בסוף אות ד' שכך מבואר בדבריו.
♦

ביאור הדרשה לפני ירח זו תפילת מנחה

מש"כ הרשב"א שיש מפרשים שלפני ירח היינו תפילת המנחה, וביארת שהכוונה לפני צה"כ, שאז נראה הירח בתחילת החודש, הנה ברש"י שבת קי"ח ע"ב כתב היפך דבריך, וזה לשונו: "ולפני ירח. קודם אור הירח בעוד השמש לא שקעה". ומה שתמהת שלא תמיד מופיע הירח בשקיעה, הנה במדרש תהילים פע"ב כתוב: "ולפני ירח זו תפלת המנחה שצריכה קודם שיחשיך ויצטרך העולם לאור הירח", דהיינו שאין הכוונה לפני הזמן שהירח מופיע, אלא לפני הזמן שהעולם צריך את אור הירח. וזהו כמו שמצינו בפסוקים שהלילה הוא זמנו של הירח, כמ"ש "את המאור הקטן לממשלת הלילה".
אמנם תוכל לטעון בצדק שמדברי המדרש תהילים הללו ג"כ משמע שזמנה עד צה"כ, כי זמן מה אחרי השקיעה עדיין יש הרבה אור, ולא צריך את אור הירח, וגם אם יזרח הירח לא יהיה אורו ניכר. אך נראה דאין זו ראיה, כי "לפני ירח" יכול להיות גם רבע שעה לפני זמנו. ואין לדקדק בזה כ"כ, כי אין זו דרשה גמורה אלא רמז בעלמא לתפילת מנחה, ולא מכאן למדנו את עיקר זמנה.
♦

לדעת הגאונים והרמב"ם א"א להתפלל אחרי השקיעה

באות ד' הבאת את מש"כ ספר העיתים סי' כ"ה בשם רב האי גאון "תפילת המנחה עד הערב... סבירא להון שמתפללין מנחה עד שתשקע החמה", ונדחקת שכוונתו רק לכתחילה משום לטותא דבני מערבא, אך הוא מודה שבדיעבד אפשר להתפלל עד צה"כ. והוא דוחק, כי דבריו באו לבאר את לשון המשנה תפילת המנחה עד הערב, ששם מבואר עיקר זמנה.
וכדבריו כתב רב ניסים גאון, הובא בשו"ת מהר"ם אלשקר סי' צ"ו, וז"ל: "גם רבינו נסים גאון ז"ל כתב בתשובה ז"ל ואמנם מה שאמרה המשנה תפלת המנחה עד הערב ששאלת עליו, התשובה, גבול עד הערב עד שתפול העגולה של השמש והיא שקיעת החמה... וכל עוד שלא שקעה יכול להתפלל תפלת המנחה באותו זמן, ע"כ", וגם דבריו באו לבאר את עיקר זמנה המבואר במשנה.
וכן מוכח ממה שכתבו המרדכי ורבינו יונה בשם רב האי שאפשר להתפלל ערבית מהשקיעה. ומה שדחית שבבין השמשות אפשר להתפלל גם מנחה וגם ערבית מספק, זה שייך רק לפי ההנחה שזמן מנחה הוא עד סוף היום, וזמן ערבית הוא בלילה, וממילא בבין השמשות תרווייהו בספק. ואמנם כמה אחרונים נקטו כן, אך אינו מובן, שהרי לר' יהודה סוף זמנה בפלג המנחה, אף שעוד היום גדול, א"כ מנין לנו שלרבנן זמנה דוקא עד סוף היום?
וכמו כן בביאור הגר"א סי' רל"ג ס"א ובשנות אליהו ברכות רפ"ד הוכיח שזמן ערבית אינו דוקא בלילה אלא תיכף אחרי זמן מנחה. ונראה ביאור דבריו, שהרי מבואר בגמרא ברכות כ"ז ע"א דלר' יהודה אפשר להתפלל ערבית מפלג המנחה, אף שעוד היום גדול, וכמו כן הוכיחה הגמרא דאין הלכה כר"י מהא דרב הונא ורבנן לא מצלו עד אורתא, ולכאורה מה הראיה, נימא דסבירא להו דזמן ערבית רק בלילה, אלא על כרחך שזמן ערבית לא תלוי בלילה כלל, אלא זמנה הוא עם סיום זמן המנחה.
וכן מבואר מלשונות הראשונים: בספר העיתים סי' כ"ה כתב: "וכל עידן דנפיק זמן תפילת המנחה עייל זמן תפילת ערבית", ובתוס' ריש ברכות: "שהרי מאיזה טעם אנו מתפללין ערבית מיד לאחר פלג המנחה משום דקיימא לן דשעת המנחה כלה כדברי רבי יהודה ומיד הוי זמן ערבית", ובטור סי' רל"ה בשם ראבי"ה: "מדלא יהבי רבנן זמן להתחלת תפלת הערב ש"מ שבגמר זמן תפלת המנחה מתחיל זמן תפלת הערב". וטעם הדבר מבואר ברשב"א ובמאירי ריש ברכות, שתפילת ערבית כנגד איברים ופדרים, שקרבו מיד אחרי תמיד של בין הערבים.
וכן הבאת מש"כ הרמב"ם בפה"מ ובחיבורו שזמנה עד השקיעה, ונדחקת שזהו רק לכתחילה, וכך פירשת גם את דברי סידור רס"ג וסידור ר' שלמה בר נתן. והוא דוחק כמובן, כי היה להם לומר שבדיעבד אפשר להתפלל גם אח"כ. אבל הראיה הגדולה שאין עליה תשובה היא מדברי הרמב"ם הל' תפילה פ"ג ה"ט "טעה ולא התפלל מנחה עד ששקעה החמה יתפלל ערבית שתים", ומה שכתבת שכיון שלכתחילה אין להתפלל אז יכול להתפלל ערבית שתים, במח"כ הוא תמוה מאוד, כי אם כבר איחר את הזמן חלה עליו הלטותא בין כך, וכעת אין לו שום איסור להתפלל. ואדרבה, אם לא יתפלל יוסיף חטא על פשע, אלא על כרחך שאחרי השקיעה כבר חלף עבר עת המנחה.
ועל מה שכתבת בדעת הר"ח איני רואה צריך להשיב, כי היא השערה בעלמא.
♦

בענין תשובת הגאונים שהובאה בספר האשכול

ומה שכתבת לפרש את תשובת רב שרירא ורב האי שבספר האשכול שלדעתם אפשר להתחיל להתפלל מנחה עד צה"כ, תמהני איך תפרנס את לשונם הברור: "ובזמן שמתחיל ש"צ בשעה שיש דמדומי חמה ועדיין לא בא השמש אף על פי שבא השמש משלים", הרי שכל דבריהם נאמרו רק באופן שהחזן התחיל להתפלל לפני השקיעה, ולדבריך היה להם לומר טפי, שאע"פ שבא השמש יכול להתחיל.
ואח"כ הבאת את התשובה שהובאה בשבה"ל סי' מ"ז שכתוב בה שאם אין שהות ביום לגמור י"ח יחתום הש"ץ אחר הק-ל הקדוש, וכן פסק השו"ע בריש סי' רל"ב. אולם אתה כתבת שבפשטות תשובה זו היא התשובה שבספר האשכול הנ"ל, ושם מבואר שכתבו כן רק לגבי ערב שבת, אך בחול יכול לסיים את התפילה בלילה, ונסמכת על כך שכתוב שם "בי שימשי" ובכל מקום בי שימשי היינו ערב שבת.
ראשית, תמיהני, שהרי הבאת בעצמך את לשון התשובה המקורית מתשוה"ג הרכבי, ושם לא כתוב "בי שימשי" אלא "ציבורא דאיעכבא להו תפלת המנחה עד עידן רמשא", ומסתימת הדברים מוכח שמדובר בכל יום ולא רק בערב שבת. ועל כרחך שאין זו אותה תשובה הנ"ל שבספר האשכול אלא תשובה אחרת. אך ביותר תמיהני שלא ראית שבספר האשכול עצמו הביא את שתי התשובות הללו, בדף ל"ט ע"א הביא את התשובה שהובאה בתשוה"ג הרכבי ובשבה"ל הנ"ל [עם הוספות חשובות], ומיד אח"כ בדף ל"ט ע"ב הביא את התשובה שעליה דנת, הרי להדיא שהן שתי תשובות שונות, ואין לערבב אותן זו עם זו.
אמנם נכון שיש סתירה גלויה בין שתי התשובות הללו, שלפי התשובה הראשונה א"א להמשיך את התפילה אחרי השקיעה, ולפי התשובה השניה אפשר (לפחות בחזרת הש"ץ), וצריך לומר שאחת התשובות אינה לרב שרירא ורב האי אלא לגאון אחר. וידוע שנפלו הרבה טעויות בשמות הגאונים הרשומים בראשי התשובות (ויתכן שאחת מהם היא לרב האי אחר, כי היו כמה גאונים בשם זה, וכיון שחשבו שהיא לרב האי, הוסיפו גם את שמו של רב שרירא, כי שניהם היו גאונים ביחד, כידוע).
ובאמת צע"ג על הגרע"י זצ"ל שהסתמך על תשובת הגאונים הזו להתיר לסיים את התפילה אחר זמנה, וכתב שכל האחרונים שכתבו להיפך לא ראו את דבריהם. ותימה, שהרי הגאונים עצמם נחלקו בזה, כנ"ל, וא"א להקל בספק ברכה לבטלה. מה גם שדברי הגאונים הללו מאוד מחודשים וקשים, וראוי לנקוט כמו השיטה הפשוטה יותר, ובפרט אחרי שכך נפסק בשו"ע [וגם יתכן שדברי הגאונים נאמרו רק על חזרת הש"ץ].
וכן בתשובות הרמב"ם (בלאו) סי' רנ"ו כתב: "וכן אם אירעה לנו תפלת מנחה באיחור מאד עד שאחוש שמא תשקע החמה אעשה שש"ץ יסדיר התפלה בקול רם וקדושה", הרי שלא התיר להמשיך את התפילה אחרי השקיעה, ויש לנקוט כוותיה, שהוא עמוד ההוראה.
בברכת התורה
דוד אריה הילדסהיים
♦
לכבוד הרב דוד אריה הילדסהיים שליט"א
תודה רבה על ההערות. ואשתדל להשיב כפי הנלענ"ד.

ב. א. שיטת רש"י בענין השקיעה וצאה"כ אינה כרבינו תם

כבודו מוכיח ששיטת רש"י כר"ת מהא דבברכות ב ע"א על דברי הגמרא בענין מה שנאמר 'ובא השמש וטהר', דפירוש ובא השמש הוא ביאת שמשו (צאה"כ), ומאי וטהר טהר יומא, כתב רש"י (לפי כת"י והדפוס הראשון שונצינו): "ביאת שמשו – שקיעת החמה. ומאי וטהר טהר יומא - והכי קאמר קרא, לכשתשקע החמה ויפנה היום וטהר מתוך חללו של עולם ששקעה לגמרי, דהיינו צאת הכוכבים, לפי שזמן שקיעת אורה מהלך חמישה מילין כדאמרינן בפסחים, ואחר יאכל מן הקדשים".
ומשמע לכאורה מדבריו שצאה"כ דברכות הוא לאחר חמישה מילין כשיטת רבינו תם.
אך לענ"ד אי אפשר לומר כך כי אחרי שהגמרא מסיקה שהכהנים אוכלים בתרומתם בצאת הכוכבים, היא מביאה ברייתא שקוראים שמע בזמן שעני נכנס לאכול פתו במלח, ובהו"א סברו שהוא מקביל לזמן שהכהנים אוכלים בתרומתם, ולפי מסקנת הגמרא הזמן שהעני נכנס עוד מאוחר לאכילת הכהנים, וכתב על זה רש"י "משהעני נכנס לאכול פתו במלח - שאין לו נר להדליק בסעודתו", ומוכח שלפי רש"י זמן צאה"כ המדובר בברכות הוא בזמן שיש אור ניכר שמאפשר לעני לאכול ללא נר, ואינו סובר כר"ת שהזמן של צאה"כ שעליו מדובר שם בברכות הוא צאה"כ דפסחים שלאחר ה' מילין, שלדברי ר"ת בזמן שלאחר ה' מילין יש חושך מוחלט, והוא כמו זמן עמוה"ש מצד כמות האור.
על כן צריך לומר שכוונת רש"י בד"ה ומאי וטהר הוא לבאר כיצד מכנה הגמרא את צאה"כ שקיעת החמה, והלא גלגל החמה שוקע לפני כן, ולכן מפרש רש"י שצאת הכוכבים דברכות הוא 'כששקעה החמה לגמרי', דהיינו ששקע גלגל החמה לגמרי, והוא הזמן שמאפשר לראות ג' כוכבים, ומה שהביא את הגמרא בפסחים הוא רק ללמדנו שהאור נשקע במהלך זמן גדול של חמישה מילין, ולכן מובן שפיר שיתכן מושג של זמן ביניים שבו עדיין לא נשקע כל האור אך כבר רואים ג' כוכבים, ולפי רש"י הוא מוגדר בגמרא שקיעת החמה כי הוא 'שקיעת גלגל החמה לגמרי', אך אינו סוף הזמן של ה' מילין. וכעין זה כתב הגר"א בסי' רסא שזמן הג' כוכבים מוגדר "שקיעת השמש כי אז נשקע היטב".

ב. ראיית האחרונים שזמן מנחה הוא עד סוף י"ב שעות

הבאתי במאמר את דברי האחרונים שהבינו מהלשון "ר' יהודה היינו רבנן" ששניהם אמרו ממש אותו דבר, ומזה הסיקו שאם שעות היום מחושבות לפי זריחה ושקיעה תפלת מנחה היא עד השקיעה. אך לענ"ד לפי דרכם של האחרונים האלו יש להקשות, מנין לגמרא שרבי יהודה ורבנן אמרו דבר אחד, הרי לשון חכמים בזה היא 'עד הערב', ולשון זו מתפרשת שפיר על צאה"כ לא פחות ואפילו יותר ממה שהיא מתפרשת על שקיעת החמה, כמו שהבאתי במאמר שכך מצינו טובא הן בתורה והן בדברי חז"ל. וכן הראיתי שמלשון רבינו יונה בעצמו ברור שבעלמא ערב הוא צאה"כ. אלא שגם לשיטת האחרונים הנ"ל חייבים לומר שהקושיה מיוסדת על דברים שלא פורשו בגמרא להדיא, דהיינו שמנחה היא כנגד קרבן התמיד שסוף זמן זריקת דמו הוא שקיעת החמה, והגמרא מקשה שרבי יהודה היינו רבנן כי חייבים לומר שרבנן התכונו עד שקיעת החמה. ולפי זה יש דוחק שהגמרא היתה צריכה להאריך יותר ולומר "וכי תימא מאי עד הערב דקאמרו רבנן עד צאה"כ כדאשכחן בכל דוכתא, והא הכא מנחה לרבנן היא כנגד סוף זמן זריקת דם התמיד היא, ודם נפסל בשקיעת החמה?", וצריך להדחק ולומר שהגמרא קיצרה.
ומעתה ודאי י"ל כעין זה גם לשיטת הראשונים שמתפללים מנחה עד צאה"כ, ונאמר ממש באותו אופן שהגמרא קיצרה בעניינים שכנגדם תיקנו את תפלת המנחה, וכוונתה לומר שאם עד פלג מנחה בתרא קאמר "רבי יהודה היינו רבנן", דתרוויהו סברי שמתפלל עד סוף זמן הקרבה, ואמנם אפשר לומר שיש חילוק ביניהם דעד הערב דקאמרו רבנן הוא עד צאה"כ (ופליגי אם דם נפסל בשקיעת החמה או בצה"כ, או דרבנן סברי שהוא כנגד סוף זמן הקטורת), אך א"כ יקשה שלימרו רבנן להדיא עד צאה"כ, ומדלא אמרו כך יוצא שזמנם ממש כרבי יהודה עד שקיעת החמה וזה לא יתכן.
♦

ג. שיטת הגר"א בענין תפילה אחרי השקיעה

כבודו מביא מה שכתב הגר"א בסי' רס"א: "וכן דם נפסל בשקיעת החמה וכן אין להתפלל מנחה אז", ומפרש שכוונתו כדברי רבינו יונה, שכיון שהדם נפסל בשקיעת החמה ממילא כבר א"א להתפלל מנחה, שהיא כנגד תמיד של בין הערבים, אך למרות שכך הבין המשנה ברורה, דקדוק לשונו מורה על הבנה אחרת שאם אין להתפלל בגלל שדם נפסל היה צ"ל ולכן, ולא "וכן".
והאמת תורה דרכה שכוונת הגר"א רק להביא דברים בהם שקיעת גלגל החמה קובע דין, ולזה קאמר גם את הענין שדם נפסל בשקיעת גלגל החמה, וגם את הענין שאין להתפלל מנחה בשקיעת גלגל החמה, והוא בגלל הלטותא של בני מערבא, כפי שמבאר הגר"א בהמשך, "וזהו שאמר" ומביא את הלטותא, ואף שמענין הלטותא הוא גם מוכיח דלא כרבינו תם, מכל מקום כלול בדבריו נמי שאין להתפלל מנחה אז מפני הלטותא. וכבר כתבתי מה שהוכיח הר"י מימון הוכחה ברורה שזו ההבנה הנכונה בהגר"א מדברי הגר"א (תנט, ב) שכתב "וכן בכל מקום אף שזמנו עד צאת הכוכבים, מכל מקום החשבון של השעות עד שקיעת החמה, כמו פלג המנחה וכיוצא". ונראה להדיא כוונתו שבכל מקום שמוזכר 'שעות היום' הוא מזריחה לשקיעה, ודבר זה נאמר גם לענין תפלת מנחה שזמנו עד צאת הכוכבים, מכל מקום חשבון השעות של פלג המנחה הוא לפי חשבון השעות מזריחה לשקיעה. וכן מוכח מדברי הגר"א בסי' רלג, ז שהביא ראיה לדברי הרמ"א שזמן תפלת מנחה עד צאה"כ "דהא לכ"ע סיום המנחה עד התחלת ערבית ממ"ש דעבד כו'". וכוונתו ברורה למה שהוכיח מחידושי אמרי נעם בשם הגר"א (וכבודו מביאו בהמשך) שהגמרא למדה מהא דרב התפלל ערבית מהפלג דהוא סובר כרבי יהודה, ומזה משמע ליה שסוף זמן מנחה קשור תמיד לתחילת זמן ערבית, וכיון שערבית זמנה לדידיה מצאה"כ, מנחה עד צאה"כ. וכיון שהדברים מפורשים באמרי נעם ומתאימים לכל מהלך דברי הגר"א בביאוריו, אין לדחוק שכתב כן רק לשיטת הרמ"א.
♦

ד. המצוה להתפלל עם דמדומי חמה

כתבתי במאמר להוכיח שתפילת מנחה עד צאה"כ מאמוראים שהתפללו עם דמדומי חמה, ומוכח בירושלמי קידושין (א, ב) שדמדומי חמה הוא מהשקיעה ואילך. והוספתי שמנהג כל ישראל כהבנה זו מהא שלא קפדינן היום ולא הקפידו מעולם על המתפללים מנחה סמוך לשקיעה, ולא חוששים בזה ללטותא דבני מערבא, ועל כרחך אין על זה הקפדה משום שמעיקר הדין יכולים להתפלל גם אחרי השקיעה עד צאה"כ.
ונראה לי עתה להוסיף על מה שכתבנו ש'עם דמדומי חמה' הוא מהשקיעה, דכן משמע מהזוהר חדש פרשת בראשית (דף ל ע"א): "א"ר אלעזר אסור ליה לבר נש למימר תושבחן דצלותיה אלא עם דמדומי חמה דכתיב ייראוך עם שמש, וכן א"ר אלעזר צלותא ותושבחתא דליליא מששקעה החמה עד לא אתחזי סיהרא. דכתיב ייראוך עם שמש - דא היא צלותא דצפרא. ולפני ירח וגו'- דא היא צלותא דליליא". בהמשך הזוהר מובא שיש שלוש תפילות, שחרית, מנחה (שם מציין את זמן מנחה גדולה) ותפילה האחרונה, אך ר' אלעזר לא נקט ככינוי לתפלת ערבית "תפלה האחרונה", ותפילות החובה הם שחרית ומנחה, לכן נראה שכונת רבי אלעזר שהמצוה להתפלל עם דמדומי חמה היא בשחרית עם הנץ, ובתפלת מנחה מששקעה החמה. מנחה היא הקרויה כאן תפלת הלילה כעין לשון הפסוק 'מנחת ערב', וערב ולילה הם לשונות מתחלפים ומבואר כאן שעיקר זמנה הוא עם דמדומי חמה מששקעה החמה עד דלא איתחזי סיהרא שהוא זמן צאה"כ. והזוהר מגלה לנו מה הכוונה בדברי רבי יוחנן שמצוה להתפלל עם דמדומי חמה. הלשון היא "אסור ליה לבר נש", אך נראה שהכוונה היא שלמי שרוצה לקיים מצוה מן המובחר, אין לו להתפלל אלא בזמן זה, וכדרך הזוהר שמחמיר לעשות את המצוות לכתחילה באופן המובחר.
כבודו דוחה את הראיה ממנהג האמוראים כיון שבגמרא כתבו שהם התפללו "עם דמדומי חמה", ויש לפרש שהכוונה שהם התפללו קרוב מאוד לשקיעה, ובמערבא לייטי עלה דחיישי דלמא מיטרפא ליה שעתא ולא יספיק להתפלל עד השקיעה.
אך לענ"ד הראיה בעינה עומדת גם אם לא מגוף הגמרא, כך משמע מהלשון 'לפני ירח', ועכ"פ יש ראיה ממנהג העולם מאז ומעולם וכן מנהג המדקדקים כמקובלים. דנראה שאומנם מצינו בחז"ל עם דמדומי חמה שכוונתו לפני הדמדומים, כפי שהבאתי בהערות על המאמר, אך הוא רק כשיש הכרח מתוך הענין שלא מדובר בזמן של דמדומי חמה עצמו. כשאין לזה הכרח המובן הפשוט הוא כולל הזמן של דמדומי חמה דהיינו לאחר השקיעה, ונראה בפשטות שלייט עלה במערבא אמאן דמצלי עם דמדומי חמה, הוא מתוך שפירשו עם דמדומי חמה כפי שפירש בזוהר "משתשקע החמה". אבל אם נאמר שתפלת האמוראים הראשונים היתה רק סמוך לשקיעת החמה, תקשה קושית ערוה"ש (רלג, ח) על יסוד הא דלייט עלה במערבא "יש לצעוק על מנהג מדינתינו שמאחרין תפלת מנחה עד השקיעה ממש". ולדברינו אתי שפיר שמנהגנו הוא כדעת האר"י והמקובלים, והוא תואם לדברי הזוהר שמדבר על המצוה של האמוראים הראשונים, ואין כל הכרח שהגר"א חולק על זה שעיקר המצוה להתפלל עם דמדמי חמה של האמוראים הראשונים היא משתשקע החמה, אלא לייט עלה במערבא והגר"א לעצמו עשה הרחקה יתירה (ואפשר שנוקט כפי שמשמע מהרי"ף והרמב"ם שלאחר שלייט עלה אין כל מצוה להתפלל סמוך לשקיעה).
ברש"י שבת קי"ח ע"ב איתא: "דמדומי חמה - כשהיא אדומה, שחרית אחרי הנצה מיד היא אדומה, וערבית סמוך לשקיעתה. עם שמש - עם זריחתה. ולפני ירח - קודם אור הירח, בעוד השמש לא שקעה.
ומזה למד כבודו שדמדומי חמה לפי רש"י היינו דוקא אך ורק לפני השקיעה. אך א"כ הירושלמי סותר לדברי רש"י, וכבר ציינתי במאמר שכנגד דברי רש"י אלו יש להביא מרש"י בברכות ט ע"ב, ששם אמר רבי זירא כביאור למצוות הותיקין שמוסכמת על כולם:
"דכתיב ייראוך עם שמש וגו' - מתי מתיראין ממך - כשמוראך מקבלים עליהם, דהיינו מלכות שמים שמקבלין עליהם בקריאת שמע. עם שמש - כלומר: כשהשמש יוצא, היינו עם הנץ החמה. ולפני ירח - אף תפלת המנחה מצותה עם דמדומי חמה".
ונראה לענ"ד שרש"י בברכות פירש מימרה זו לפי ההבנה שהיתה לפני הלטותא לפי ששם עיקר הענין הוא לגבי שחרית, והמעלה להתפלל עם דמדומי החמה מוזכרת כבדרך אגב ולא כהוראה למעשה, ולכן פירש רש"י שהוא על מה שהיו מתפללים לאחר השקיעה שזה הזמן המקביל לזמן קריאת שמע בשחרית כשהשמש עדיין מכוסה. אך בשבת קיח שמביאים זאת כמידת חסידות הלכה למעשה "תיתי לי" רש"י מפרשה על פי ההבנה של הפסוק אחרי הלטותא. וכך פירוש רב ניסים גאון, ור"ח והערוך, וכל הנוקטים שיש מצוה גם אחרי הלטותא להתפלל מנחה סמוך לשקיעה, כולם מפרשים את הפסוק כרש"י בשבת, כי כך פירושו לאחר הלטותא. אך כל זה מנוגד לרבינו יונה שפירש שהלטותא היא על מי שאומר שיש להתפלל מנחה סמוך לשקיעה לפניה, ולא נהגו כוותיה דהא כל העולם מתפלל בשעה זו.
♦

ה. ביאור הדרשה לפני ירח זו תפילת מנחה

לפי האמור מובן שמש"כ הרשב"א שיש מפרשים שלפני ירח היינו תפילת המנחה, הוא כדברי רש"י בברכות ואינו סותר לרש"י שבת קיח ע"ב ששם רש"י מפרש את הדרשה מהפסוק לאחר הלטותא.
ובמדרש תהילים (שוחר טוב מזמור עב) איתא: "ייראוך עם שמש. זו תפלת השחר שקורין קריאת שמע עם הנץ החמה. ולפני ירח. זו תפלת המנחה שצריכה קודם שיחשיך ויצטרך העולם לאור הירח. רבותינו אמרו ייראוך עם שמש. זו תפלה של בין הערבים". ומוכח מתחילת דברי המדרש כדברי רש"י בברכות שהתפלה של מנחה היא כמו קריאת שמע של שחרית דהיינו בזמן כיסוי החמה, והזמן שהירח מופיע בתחילת החודש, הוא הזמן שבו כל ימות החודש העולם צריך את אור הירח, והוא הזמן שאור השמש מתחיל להסתלק בצורה משמעותית יותר ולכן רואים את הכוכבים.
♦

ו. תפילה אחרי השקיעה לדעת הגאונים והרמב"ם

בספר העיתים סי' כ"ה כתב בשם רב האי גאון "תפילת המנחה עד הערב... סבירא להון שמתפללין מנחה עד שתשקע החמה", וכתב כבודו שכיון שהוא בא לבאר את לשון המשנה תפילת המנחה עד הערב, אין לפרש כפי שכתבתי שאמר עד שתשקע החמה רק מצד הלטותא דבני מערבא.
אך לענ"ד רב האי אינו אומר את הדברים רק כפרשנות ועוצר אלא ממשיך להורות הלכה על יסוד זה, וכיון שמתשובת רב האי שהביא האשכול מבואר שתפלת מנחה עד צאה"כ, ע"כ צריכים לבאר שכוונת רב האי המובא בספר העיתים לבאר את רבנן לפי ההלכה למעשה לכתחילה שמתפללים עד שקיעת החמה.
גם דברי רב ניסים גאון שלא הזכיר כלל מענין דם התמיד וכתב "גבול עד הערב עד שתפול העגולה של השמש" יכולים שפיר להתפרש כהוראה לציבור בדין תפלת המנחה הלכה למעשה, וזהו אכן גבול עד הערב הלכה למעשה. אם רבינו ניסים היה מזכיר גם את הלטותא ואומר דחוששים לה ומתפללים עוד לפני שמגיעים לסמוך לשקיעת החמה, היינו צריכים לפרש כדברי כבודו שרבינו ניסים אומר כאן רק את עיקר הדין לפני הלטותא, אך כיון שאינו מזכיר את הלטותא, ולא מסתבר שלא חש לה, נראה לפרש גם את דבריו על הוראת הזמן הנכון למעשה לכתחילה.
ומה ששאל כבודו שהרי לר' יהודה סוף זמנה בפלג המנחה, אף שעוד היום גדול, א"כ מנין לנו שלרבנן זמנה דוקא עד סוף היום, הרי את זה כבר בארתי בהרחבה במאמר, שפשט הלשון עד הערב הוא צאה"כ, וכן נראה מהלשון תפילת מנחה, שמנחה שהיא כנגד מנחת התמיד, וענין המנחה ביום הוא מה שיש ממנה חלק שחייב להעשות ביום והוא הקטורת - וזמנה של הקטורת הוא עד צאה"כ כדמוכח מהגמרא בזבחים ומהגמרא במגילה.
וכבודו טוען שדעת ספר העיתים כפי מה שהבאתי מביאור הגר"א שזמן ערבית תלוי בזמן מנחה, אלא שכבר הראיתי במאמר שאין לתליה זו הכרח מהגמרא, דרק על דברי רבי יהודה אמרו בגמרא שזמן תפלת ערבית תלוי במנחה, ואין הכרח ללמוד מזה על שיטת רבנן כיון שדעותיהם בענין השאלה היסודית כנגד מה תוקנה התפלה שונות, ומעתה מובן שכמו כן אין ללמוד ממה שכתבו התוספות על שיטת רבי יהודה לענין שיטת רבנן, וגם בדברי ספר העיתים אינו מפורש שאמר שהדברים תלויים זה בזה גם לדעת הפוסקים כרבנן, ועכ"פ הוא לא הביא את דברי רב האי בענין תפלת ערבית מהשקיעה, וכמובן שגם הראבי"ה דסבר שזמן תפלת ערבית לרבנן הוא מצאה"כ אינו מלמד דבר על דעת רב האי. על כן כל המקורות האלו אינם מספיקים כדי לשלול מלנהוג הלכה למעשה כדברי השו"ע שנקט כשיטת רב האי, ומתיר להתפלל מנחה וערבית כאחד מהשקיעה עד צאה"כ, וכן הוא מנהג האר"י והמקובלים, אלא שמנחה לכתחילה עושים רק עד השקיעה בגלל הלטותא דבני מערבא, ורק בדיעבד אם לא הספיק מתירים להתפלל מנחה וערבית כאחד לאחר השקיעה.
ועל מה שכתוב בסידור רס"ג וסידור רשב"ן שזמן מנחה עד שקיעת החמה, כתבתי במאמר שאין ללמוד מהם עיכובא כי הם מיירי בהוראה מה לעשות לכתחילה, וכבודו כותב שזה דוחק כי למה לא פירשו דמהני בדיעבד, אך לענ"ד אין זה כלל דוחק, דהלא הם סידור בלבד, ולא באו לפרש ולפרט לנו את כל דיני תפלת מנחה.
ועל מה שכתב הרמב"ם הל' תפילה פ"ג ה"ט "טעה ולא התפלל מנחה עד ששקעה החמה יתפלל ערבית שתים", כתבתי שלדעתו כיון שלכתחילה אין להתפלל מפני הלטותא לכן יתפלל ערבית שתים, וכבודו תמה אם כבר איחר את הזמן חלה עליו הלטותא בין כך. ולענ"ד אין הכי נמי, אכן זו הסיבה שרב האי אינו נוקט כרמב"ם, וכן השו"ע אינו פוסק כרמב"ם, אך מכל מקום לענ"ד צריך לומר שלדעת הרמב"ם הלטותא היא כגזירה של חז"ל שלכתחילה לא יתפלל בזמן זה, וכדי שלא יבואו למכשול אסרו לכתחילה להתפלל בזמן זה. ואם לא תאמר כן יקשה מדוע לא הביא הרמב"ם בשום מקום את הלטותא?
♦

ז. בענין תשובת הגאונים שהובאה בספר האשכול

כתבתי במאמר שמתשובת רב שרירא ורב האי המובאת באשכול לט ע"ב עולה שאם התאחר אפשר להתחיל להתפלל מנחה עד צה"כ, וכבודו תמה מלשונם: "ובזמן שמתחיל ש"צ בשעה שיש דמדומי חמה ועדיין לא בא השמש אף על פי שבא השמש משלים". ולא ידעתי מאי קושיא, הלא זה הם כתבו רק בתחילת הדברים כתשובה לשואל שהיה סבור שהש"ץ אינו רשאי להשלים את התפלה משקדש היום בשקיעת החמה, והם עונים לו לפי שאלתו שרשאי לעשות כך, אבל אח"כ אומרים רב שרירא ורב האי להדיא מה הדין אם התאחר עוד יותר וכבר קדש היום, ועולה מדבריהם להדיא שיתפלל לחש וחזרה כל עוד שיש זמן, ורק אם אין זמן לחזרה יאמר הביננו, ועולה מזה שאם היתה שקיעה החזן יתחיל להתפלל אחרי השקיעה.
ובענין התשובה שהובאה בשבה"ל סי' מ"ז שכתוב בה שאם בבי שימשי אין שהות ביום לגמור י"ח החזן יקצר, כבודו מציין שבלשון התשובה המקורית מתשוה"ג הרכבי, לא כתוב "בי שימשי", ומציין שבספר האשכול עצמו הביא בדף לט ע"א את לשון תשוה"ג הרכבי, ואינו תשובת רב האי ורב שרירא שבדף ל"ט ע"ב, ותמה למה השויתי בין התשובות האלו, שאלו שתי תשובות שונות ואין לערבב אותן זו עם זו.
אך גם אני לא כתבתי שהתשובה שבספר האשכול לט ע"א היא זו שבדף לט ע"ב, אלא כתבתי שתשובות הרכבי (שהיא התשובה המובאת באשכול לט ע"א) והתשובה שבשבולי הלקט שהביא מרבינו אפרים היא אותה תשובה, שכן בשתי התשובות יש אותה לשון, ורק כתבתי שיש ללמוד איך לפרש תשובה זו מתוכן התשובה השניה של רב האי באשכול בדף לט ע"ב. לדעתי אין כל סתירה בתשובות רב האי. השמטת הציון של העובדה שמדובר בבי שמשי בנוסח התשובה שבאשכול לט ע"א לא ילמד אותנו להתעלם מהמפורש בנוסח של רבינו אפרים שמדובר בבי שימשי, מאחר שדעת רב האי מפורשת וגלויה בתשובה שבאשכול לט ע"ב והוא מחלק להדיא בין יום חול לשבת. על כן צריך לפרש שמה שאמר בתשובה שבדף לט היינו שחליף יומא ליום שבת, וכפי שכתב רבינו אפרים שמדובר בבי שימשי. בתשובה שבדף לט ע"א מבואר שהיא לרב האי ורב שרירא, ובתשובה המובאת בדף לט ע"ב מפורש שהיא לרב שרירא רב האי וזה אותו דין אלא שבתשובה שבדף לט ע"ב מפורש החילוק בין שבת ליום רגיל, וכיון שהכל מרב שרירא ורב האי שהיו כותבים תשובותיהם יחד ודאי אין ליחס אחת התשובות לרב האי אחר.
על כן מצד הבירור מה ידיעת הגאונים בענין המתחיל את התפלה בזמן ומסיימה מובן גם לי מה שכתב שהגרע"י שבתשובת הגאונים התירו לסיים את התפילה אחרי זמנה, ולא מצינו בגאונים דעה חולקת על זה, וגם אין סברה לחלק בין חזרת הש"ץ לתפלת לחש, ולומר שהגאונים התירו רק בחזרת הש"ץ, דאדרבה מסברה נראה להחמיר יותר בחזרת הש"ץ כיון שהיא אינה הכרחית. אלא שמכל מקום כיון שיש ראשונים שלא אומרים כך, וכפי שהביא כבודו בזה מתשובת הרמב"ם סי' רנו, ואין כל הכרח מהגמרא לדברי רב האי על כן נראה כפי שכתבת שיש לחוש להכרעת השו"ע. אלא שלענ"ד כל זה לענין סיום אחרי צאה"כ, אבל בענין סיום התפלה לאחר השקיעה כיון שפשט הסוגיות והגאונים והשו"ע והאר"י ז"ל שבשעת הדחק מותר להתפלל לאחר השקיעה, הכי נקטינן.
בברכה רבה
עידוא אלבה
♦
לכבוד הרב אלבה נ"י, אענה בס"ד על סדר אותיותיך:
א. ביאורך ברש"י הוא דוחק גדול, שהרי ודאי צה"כ הוא הרבה אחרי סוף שקיעת גלגל החמה, אלא הכוונה כאן לשקיעת האור, כמ"ש רש"י להדיא "והכי קאמר קרא, לכשתשקע החמה ויפנה היום וטהר מתוך חללו של עולם", ועל זה כתב "ששקעה לגמרי". משמע דלדעתו צריך שיפנה היום לגמרי מחללו של עולם. ואין הכוונה שצריך שיהיה בארץ חושך מוחלט, אלא די שיהיה חושך ב"חללו של עולם" דהיינו בשמים, והסימן לזה הוא הראות הכוכבים.
ומה שמבואר מרש"י בע"ב שבצה"כ עדיין יש מעט אור, צ"ל שרש"י חשב כן לפי המציאות באופק צרפת ואשכנז, או שסבר שכך היא המציאות בארץ ישראל.
ב. בזמן הגמרא כולם ידעו מתי סוף זמן מנחה לרבנן, וגם ידעו שדם נפסל בשקיעת החמה, וממילא כולם הבינו בבירור מה הכוונה "ר"י היינו רבנן". אבל לפי הפירוש שלך עיקר הקושיא לא כתוב כלל, ורוב הלומדים אינם אמורים להעלות פירוש זה על דעתם, מלבד חריפים כמוך, והאמת יורה דרכו.
ג. דברי הגר"א שם ברורים מאוד, הגר"א מונה והולך כמה חידושי דינים העולים מדבריו: א. "לפי מה שכתבתי מתחיל בה"ש תיכף בשקיעת החמה". ב. "וכן דם נפסל בשקיעת החמה". ג. "וכן אין להתפלל מנחה אז". ד. "וכן אז יתחיל שבת". וממילא אין מקום לדקדוקך למה כתב "וכן" ולא "ולכן" (שבלא"ה הוא דקדוק קלוש), כי מטרת הגר"א כאן למנות את הדינים העולים, ולא נחית לבאר מה תולדה של מה.
וברור מדבריו שמה שאין להתפלל מנחה אז, הוא דין בפני עצמו ולא משום הלטותא דבני מערבא, שהרי הלטותא קיימת גם לפי ר"ת, ואינה קשורה כלל לשיטת הגר"א בבין השמשות. ומטרת הגר"א כאן היא לכתוב את הדינים העולים משיטתו, כפי שהקדים "לפי מה שכתבתי".
וכן מוכח להדיא מהמשך דבריו, שכתב "וז"ש לייט כו' אמאן דמצלי עם דמדומי חמה ואילו לדברי התוס' עוד היום גדול", וכל הרגיל בדברי הגר"א יודע שכאשר כותב הגר"א "וז"ש" (וזהו שאמרו) כוונתו או להביא ראיה לדבריו, או לפרש איזה דבר על פי מה שכתב קודם, אך ודאי דאין כוונתו לנמק את דבריו הקודמים. וממילא ברור שפירוש דברי הגר"א הוא שלפי שיטתו ששקיעת החמה היינו תחילת השקיעה נמצא שאין להתפלל מנחה מהשקיעה ואילך (משום שאז הדם נפסל). והביא ראיה לזה מהא דלייטי במערבא אמאן דמצלי עם דמדומי חמה, דהיינו סמוך לשקיעה, ומוכח מזה שזמנה עד השקיעה, דאם לא כן אמאי לייטי עלה. ועפ"ז מקשה הגר"א עוד קושיא על ר"ת, שהרי לפי דבריו עוד היום גדול.
הרי להדיא בדבריו שמה שאין להתפלל מנחה אז אין זה משום קללתם של בני מערבא, אלא הוא דין בפני עצמו, שעל פיו מתבארת קפידתם של בני מערבא.
ובלאו הכי טעות היא לומר שמה שאין להתפלל מהשקיעה הוא משום לטותא דמערבא, כי לטותא דידהו היא על מי שמתפלל "עם" דמדומי חמה, דהיינו קרוב לשקיעה, אך בשקיעה כבר אסור מדינא, כנ"ל.
ומדברי הגר"א בסי' רל"ג אין שום ראיה, כי ידוע שדרכו לפרש כל דעה גם אם אינו מסכים עמה, ועיקר ראייתו נכונה גם לפי שיטתו, כי גם הוא סובר שזמן ערבית מתחיל תיכף בסיום זמן מנחה, אלא שלדעתו זמן ערבית אינו מצה"כ, כדעת הרמ"א, אלא מהשקיעה כדעת רב האי גאון וסייעתו [והגר"א עצמו בסי' רס"א הביא ראיה לדבריו ממה שכתב המרדכי בשם רב האי שאפשר להתפלל ערבית מהשקיעה אע"פ שלא נראו הכוכבים].
והראיה מלשון הגר"א בסי' תנ"ט שכתב: "וכן בכ"מ אף שזמנו עד צה"כ מ"מ החשבון של השעות עד ש"ה כמו פלג המנחה וכיוצא", היא אמנם ראיה יפה, אך א"א לדחות מחמת זה את דבריו המפורשים במקום אחר. ואפשר דכוונתו לפלג המנחה שנזכר לגבי דבר אחר שזמנו עד צה"כ, וצריך חיפוש. ועוד אפשר דכוונתו דאפילו אם תאמר כדעת הסוברים שזמנה עד צה"כ, מ"מ השעות הכתובים בה הן לפי שעות היום. ועוד אפשר שבאמת לפי ר' יוסי אפשר להתפלל מנחה עד צה"כ וכן הדם נפסל רק אז, וכמ"ש הגר"א בסי' רס"א שלר' יוסי שקיעת החמה היא רגע לפני צה"כ, וכתב שגם לפי דעת ר' יוסי מ"מ כל מקום שנזכר פלג המנחה אינו לפי סוף זמן מנחה, אלא לפי י"ב שעות היום.
ד. כוונת הז"ח פשוטה, שתפילת מנחה היא עם דמדומי חמה, דהיינו סמוך מאוד לשקיעה, וזמנה של תפילת ערבית הוא מששקעה החמה עד שיראו ב' כוכבים, וכן נהג האריז"ל, ותמיהני איך עלה על דעתך ש"צלותא דליליא" היא תפילת מנחה.
הדברים ברורים שעם דמדומי חמה הוא לפני השקיעה, ואין לעקם את הפירוש הישר מחמת מנהג העולם, והפוסקים שלא הביאו את הדין שלייטי עלה במערבא, לכאורה באמת לא פסקו כבני מערבא, דס"ל דעדיף לפסוק ככמה אמוראים בבבלי וירושלמי הידועים לנו, ולא כבני מערבא שלא ידוע מי היו.
ה. לפי מה שנתבאר מיותר להשיב על זה.
ו. בדברי רב האי ורנ"ג ורס"ג ורשב"נ והרמב"ם פ"ג מתפילה ה"ט האמת יורה דרכו. ופליאה דעת ממני מה העקשנות הגדולה להדחק ולהלחץ בכ"כ הרבה מקומות ולא לקבל את האמת הפשוטה.
לא שאלתי מנין שלרבנן זמנה עד סוף היום, רק ביארתי את האמת שלשיטת הגאונים והגר"א זמן מנחה לא תלוי בסוף היום אלא בשקיעה, ואין זה תלוי בספיקא דביה"ש.
ז. לדבריך היה לגאונים לומר טפי דאפילו אם התחיל אחר שבא השמש משלים, ומה שכתבו "ואם אי אפשר וחלה שבת או יום טוב" לא נראה דכוונתם אם כבר היתה שקיעה, שהרי יש עוד 13 וחצי דקות, ותפילת י"ח בנוסח הגאונים היתה קצרה מאוד ומספיק עבורה רק 2 או 3 דקות, אלא פשוט דכוונתם אם עד שיסיימו את התפילה כבר יחול שבת או יו"ט.
ח. מכיון שאתה מודה שהן שתי תשובות שונות, ממילא אין שום הכרח לדחוק שהתשובה שבשבה"ל מדברת בערב שבת, אף שאין שם שום רמז לזה, לא שם ולא בתשובה המקורית שבתשוה"ג הרכבי. וכמובן אין שום שמץ ראיה מהלשון "בי שימשי" שכתב רבינו אפרים, כי לשון זו שייכת על כל יום, וכך הוא התרגום של בין הערבים, והתשובה כתובה בארמית.
בברכה
ד. א. הילדסהיים
♦

ג. ד.

א. לענ"ד לא מסתבר כלל שרש"י הבין שה' מילין אחרי השקיעה יש אור ניכר, כיון שמבואר בגמרא פסחים שעליה הוא מסתמך שזמן זה מקביל לזמן שלפני עמוד השחר, והוא זמן שבו אין כלל אור.
אלא נראה שרש"י מפרש ששקיעת גלגל החמה לגמרי גורמת לסילוק האור מחלל עולם שתחת השמים באופן שנראים ג' כוכבים, ואינו סילוק האור מהשמים עצמם, שהם עדיין אינם שחורים כי השמש עדיין מאירה עליהם. רק לאחר ה' מילין מהשקיעה כל השמים שחורים, ואז רואים בשמים אלפי כוכבים, ואז נשקע האור לגמרי.
ב. רב, שהוא מראשוני האמוראים, התפלל ערבית כרבי יהודה מפלג המנחה, וידע היטב מהו פלג המנחה של רבי יהודה, א"כ למה הגמרא בכלל צריכה לברר מהו פלג המנחה. וצ"ל שכשהגמרא שואלת מהו פלג המנחה לרבי יהודה היא באה לברר כיצד הדברים מוכחים מלשון רבי יהודה עצמו. לכן הייתי מצפה שגם את דברי רבנן יבררו מתוך מה שהם אמרו ולא מתוך ידיעה על מה שעושים בפועל. ואם הגמרא מבססת את שאלתה על ידיעה ממה שעשים בפועל היה צריך לכתוב זאת להדיא, אלא שהגמרא קיצרה ולא ביארה על סמך מה היא יודעת מהי דעת רבנן. והכא נמי לפי דרכי הגמרא קיצרה ולא ביארה לגמרי מה מכריח את ההבנה שאם מדובר בפלג בתרא רבי יהודה היינו רבנן, ומצינו כה"ג הרבה בש"ס.
ג. הגר"א סי' רסא אינו אומר שאין להתפלל מנחה מפני שדם נפסל בשקיעת החמה, טענה זו היא טענת רבינו יונה, וככל הידוע לי הגר"א לא הביא את דבריו כלל, ולא בכדי. באמרי נעם מבואר שהגר"א נוקט שמנחה הוא כנגד המנחה של התמיד ולא כנגד זריקת הדם. נראה שהפירוש למה שכתב הגר"א "ואין להתפלל מנחה אז וז"ש לייט וכו'", הוא גם כנימוק למה שאין להתפלל מנחה, בדומה למה שכתב בהמשך "וכן אז יתחיל שבת וז"ש ב"ה מתירין עם השמש", גם שם הכוונה היא שזה שאמרו ב"ה מתירים עם השמש, מורה גם על זה שאז מתחיל שבת וגם מוכיח כשיטת הגאונים.
לענ"ד דברי הגר"א בסי' תנט הם המפורשים, והם מגלים לנו מהי דעתו על זמן מנחה. אי אפשר לפרש מה שהוא כותב שם על זמן מנחה "אף שזמנו עד צאת הכוכבים" על ביה"ש דרבי יוסי, כי הגר"א אינו מזכיר שם את רב יוסי וגם אומר 'צאת הכוכבים' ולא בין השמשות. ונראה שלדעת הגר"א דברי הרמ"א בסי' רלג שסוף זמן מנחה בצאה"כ נכונים, כי לדעתו זמן תפילת ערבית הוא צאה"כ, כפי שעולה מדבריו המובאים במעשה רב (אות סה) "תפילת ערבית בזמנה דוקא... בזמן קריאת שמע". ומה שהביא בסי' רסא את דברי רב האי שזמן תפילת ערבית מהשקיעה הוא רק כחיזוק לדבריו שהשקיעה המדוברת בכל המקומות היא שקיעת הגלגל, ולא בא שם לקבוע מתי זמן תפלת ערבית.
ד. לענ"ד קשה לפרש את כוונת דברי רבי אלעזר בזוהר חדש (בראשית ל) על "צלותא דלילא" על תפילת ערבית, דא"כ יקשה מדוע רב אלעזר מתעלם מתפילת מנחה, שהרי מאותו פסוק לומדים שגם היא צריכה להיות בדמדומי חמה.
ואי אפשר לומר שהרי"ף והרמב"ם לא הביאו את הלטותא משום שנקטו לדינא כאמוראים שלא חשו ללטותא, דאם כן הם היו צריכים להביא את דברי האמוראים האומרים שמצוה להתפלל עם דמדומי חמה. אלא נראה שהם סוברים שהמצוה מעיקרא היתה דוקא לאחר השקיעה, ובטלוה מחשש דמיטרפא שעתא.
מנהג כל ישראל ורבניהם כדאי להכריע, בפרט כאשר חזינן שלפי המקובלים מצוה מן המובחר להתפלל סמוך לשקיעה. כך הוא פשט סוגיות הגמרא בענין המצוה להתפלל עם דמדומי חמה, שאמנם למעשה איננו מתפללים לכתחילה לאחר השקיעה, אך בגלל הלשון "עם דמדומי חמה" משמע שיש מצוה מן המובחר להתפלל עכ"פ סמוך לשקיעה, וגם הוא יקרא מיצויו של יום.
ז. הגאונים בתשובה המובאת באשכול לט ע"ב אמרו "ואם אי אפשר וחלה שבת או יום טוב". לדבריך כוונתם לפני שחלה שבת, אך אם כן היה להם לומר "ותחול שבת או יום טוב". לכן נראה לפרש כפשוטו שהם מדברים על הדין כשחלה שבת דהייינו במקרה שכבר היתה שקיעה, וכוונתם לתקן את השואלים מה הדין כשעדיין לא שקעה השמש, דעל זה לא שייך לשאול משום דאיכא זמן טובא. אלא השאלה הנכונה שייכת רק אם כבר חלה שבת, כי לאחר ששקעה החמה אז כבר יכול להיווצר מצב שאין מספיק זמן עד צאה"כ לתפילת לחש וחזרה, ולכן באופן כזה יש מקום לשאלה מה הדין אם רואים שלא יסיימו חזרה עד 13 וחצי דקות.
ח. לגבי בי שמשי הראיה לכך שכוונת רב האי היא לערב שבת היא מתשובת רב שרירא ורב האי שבאשכול דף לט ע"ב, שהיא מגלה לנו להדיא שהם מחלקים בין ערב שבת ליום חול.
בברכה רבה
עידוא אלבה
♦
א. מה אעשה שכך נראה מדברי רש"י, ומה שחשב שיש בצה"כ חשב שיש כך גם לפני עמוד השחר.
ב. לפי הפשט הגמרא אכן 'קיצרה ולא ביארה לגמרי', אך לפי דרכך הגמרא לא ביארה כלל, אלא רק רמזה קצה חוט, הגמרא אינה ספר חידות!
ג. ברור מלשון הגר"א שמה שאין להתפלל אחרי השקיעה הוא דין העולה מדבריו הקודמים, ולטותא דמערבא אינה נימוק אלא ראיה. וכן מה שאז מתחיל שבת הוא דין העולה מדבריו הקודמים, ומביא ראיה מב"ה מתירין עם השמש, ואין זה נימוק אלא ראיה.
ומלבד זה כבר נתבאר שהלטותא דמערבא היתה על תפילה סמוך מאוד לשקיעה, ולא על אחר השקיעה.
ביה"ש דר' יוסי הוא רגע לפני צה"כ כמ"ש הגר"א בסי' רס"א, וביאר שם בכמה דברים שהם עד צה"כ משום ר' יוסי.
מש"כ במעשה רב שתפילת ערבית בזמנה, אינו משום זמן ערבית אלא משום זמן ק"ש.
ד. מה שכתבת שהז"ח דורש את יראוך עם שמש על אחרי השקיעה, הוא טעות גמורה, כי לשון הז"ח הוא: "א"ר אלעזר אסור ליה לבר נש למימר תושבחן דצלותיה אלא עם דמדומי חמה דכתיב ייראוך עם שמש, וכן א"ר אלעזר צלותא ותושבחתא דליליא מששקעה החמה עד לא אתחזי סיהרא דכתיב ייראוך עם שמש דא היא צלותא דצפרא, ולפני ירח וגו' דא היא צלותא דליליא". מבואר להדיא שצלותא דליליא לא נלמדת מיראוך עם שמש אלא מלפני ירח, ועל כרחך דמה שכתוב קודם שצריך להתפלל עם דמדומי חמה משום יראוך עם שמש קאי רק על שחרית ומנחה.
בכל מקום בחז"ל ולפי דעת כל הראשונים "דמדומי חמה" הוא מעט לפני השקיעה, ו"עם דמדומי חמה" הוא מעט לפני זה, ואין שום מקום לפירוש אחר. את המנהג אפשר ליישב בפשיטות כמו שכתבתי (ללמד זכות ולא למעשה) שסוברים דלא קיי"ל כבני מערבא. ומה שהשמיטו הרי"ף והרמב"ם שמצוה להתפלל עם דמדומי חמה באמת צ"ע, אך יש לזכור שיש הרבה מאוד דברים שהשמיטו הרי"ף והרמב"ם ולא ידוע למה, וא"א לבנות על קושיא זו יותר מדאי.
ופשוט שאין שום טעם וריח ליישב קושיא קטנה וקלה בתירוץ שיש עליו קושיות גדולות וחמורות עד שאינו ניתן להיאמר כלל, ועל כגון דא כתב רס"ג שהוא כבורח מן החום אל האש ומן הגשם אל תחת המרזבים.
ז-ח. אני מתפלא מאוד ולא אוכל להאמין כזאת על חכם שכמותך, לאורך כל הדרך נכנסת בדחוקים עצומים, פירושים תמוהים בברכות כ"ז ע"ב ובדמדומי חמה ובדברי הז"ח, דוחק בדברי רה"ג ורנ"ג, ביאור מוזר לדברי הרמב"ם, פירוש מוטעה לדברי הגר"א, וגם בתשובת הגאונים הזו עצמה אתה נדחק בכמה דחוקים, אך לגבי המילה "וחלה" והמילים "ביני שימשי" הינך מתגלה לפתע כפשטן אדוק ואינך מוכן לקבל כל שמץ דוחק קל ודל (בפרט לגבי "ביני שימשי", שאי"ז כלל נגד המשמעות המילולית, רק שאין זה אותה משמעות כמו בכל מקום שנזכר ביטוי זה בגמ'), וכי כך היא הדרך הישרה?
וה' יאיר עינינו בתורתו הקדושה
ד. א. הילדסהיים
♦

ה. ו.

א. בענין קושיית הגמרא "רבי יהודה היינו רבנן", לענ"ד הקושי הוא בדיוק מה שאומרת הגמרא - שיוצא שרבי יהודה הוא כרבנן, והיא רק לא ביארה מדוע חייבים לומר כך. דוגמאות כאלו בגמרא יש הרבה. לדוגמא נדה דף יח ע"ב "רבין אמר: מתיב רבי יוסי בר רבי חנינא טועה, ולא ידענא מאי תיובתיה, מאי לאו: לא תיובתא אלא סייעתא? לא, דלמא: לא תיובתא ולא סייעתא". הגמרא לא מבארת כלל למה לדעת רבין התיובתא של ריב"ח היא סייעתא, ולמה למסקנה אינו תיובתא ואינו סייעתא. כשקוראים את הגמרא בלי מפרשים, זה נראה כחידה. תוספות במקום מסבירים זאת.
ב. לפי הבנתי מדברי הגר"א בסי' רסא, המקום היחידי שבו לפי הגר"א הגמרא מדברת על צאת הכוכבים והכוונה היא לביה"ש דרבי יוסי הוא בגמרא בברכות, האומרת שזמן אכילת תרומה הוא בצאה"כ, בעוד שלפי הגר"א התרומה מותרת מביה"ש דרב יוסי. ונראה שלפי הגר"א הגמרא שם מכנה זמן זה צאת הכוכבים, כי עיקר כוונתה להוציא מביה"ש דרבי יהודה, דבאכילת תרומה לא פוסקים כוותיה, וכדי שיובן שהיא לא מדברת על ביה"ש דידיה היא נוקטת בזמן צאת הכוכבים, שלפי רבי יהודה בכל בין השמשות אין שני כוכבים (וכבר ציינתי שעל דברי הגר"א בענין זה הקשה הרבה הרב הלר בעמודי אור סי' ה).
אבל אין שייך ללמוד מזה לדברי הגר"א בסי' תנט. שם הוא כותב "וכן בכל מקום אף שזמנו עד צה"כ מ"מ החשבון של השעות עד שקיעת החמה כמו פלג המנחה". אם נאמר כדעת כבודו, שלדינא הגר"א סובר שזמן מנחה הוא עד השקיעה בלבד, לא שייך לומר שכוונתו כאן לענין מחודש שלא נפסק להלכה, ובפרט כשלא נזכר בשום מקום שזמן תפלת מנחה אליבא דרבי יוסי שונה.
ד. לשון הזהר חדש: "א"ר אלעזר צלותא ותושבחתא דליליא מששקעה החמה עד לא אתחזי סיהרא, דכתיב ייראוך עם שמש - דא היא צלותא דצפרא, ולפני ירח וגו' - דא היא צלותא דליליא".
לפי דבריך ייראוך עם שמש מלמד על שחרית ומנחה, אם כן למה הוא מזכיר כאן רק צלותא דצפרא?
אמנם אני מסכים שיש דוחק לפרש שצלותא דליליא היא תפילת מנחה, ועל כן נראה לי עתה ביאור חדש, דיש לבאר שכוונתו ש"ייראוך עם שמש" מלמד על שחרית, ו"לפני ירח" מלמד על מנחה וערבית, שקרויות שתיהן צלותא דליליא, ולפי זה דבריו מדויקים ומובנים היטב.
ה. לגבי הביטוי "עם דמדומי חמה" לענ"ד ודאי שיש מקום לפרשו כפשוטו 'עם' – ביחד. כן הוא ברמב"ם לגבי הדלקת נר חנוכה שכשכתב "עם שקיעת החמה" כוונתו 'עם' – ביחד. אם נאמר שכך הבין הרמב"ם את הביטוי "עם דמדומי חמה", מובן היטב למה הרמב"ם אינו מביא את המצוה להתפלל עם דמדומי חמה, וגם אינו מביא אזהרה לא להתפלל סמוך לשקיעה. הכל כלול במה שכתב שמתפללים עד השקיעה ואין להתפלל לאחריה. המפרשים תמיד מדייקים מהשמטות של הרמב"ם מה היא סברתו, ולמה לנו להשאר בצ"ע כשיש הסבר שתואם את הלשון ואת ההגיון.
אכן לפי רב האי ור"ח נראה שבבוקר הוא הזמן שבו השמש עומדת לזרוח שבו קוראים קריאת שמע, או גם סמוך לו לאחריו (כעין מה שמפרש ר"ח על "גומרה עם הנץ החמה", ראה ר"ח לברכות ט ע"ב), ובערב הוא מהשקיעה עד צאה"כ או גם מעט לפניו.
ו. לענ"ד הדרך הישרה היא לפרש את לשון הגאונים כפי מה שהם כותבים. כשרב האי אומר 'ביני שימשי' כוונתו לביה"ש של ערב שבת, וכשהוא אומר "חלה שבת", כוונתו שחלה שבת. לכן דבריו בתשובה שהביא שבולי הלקט עולים בקנה אחד עם תוכן תשובתו שבספר האשכול לט ע"ב.
ז. המסקנה העולה היא שפשט הלשון 'עד הערב', ופשט הלשון 'תפילת מנחה' שהיא כנגד המנחה, וסוגית הגמרא על המצוה להתפלל עם דמדומי חמה, ודברי רב האי ור"ח (וכן נראה לי דעת רש"י ורי"ף), ומנהג המקובלים ומנהג העולם להתפלל מנחה עד השקיעה, כולם כאחד מלמדים שמותר בשעת הדחק להתפלל מנחה עד 13.5 דקות לאחר השקיעה. וגם לפי הרמב"ם אם התפלל כך תפילתו תפילה.
בברכה רבה
עידוא אלבה
♦
א. אינו דומה כלל, כי אם כתוב "תיובתא" ולא כתוב למה, ברור שצריך להבין לבד, אך כשהגמרא מבארת, אמור זה להיות ביאור מובן ולא כתב חידה, ואמנם יש מקומות שהמפרשים נדחקים בלית ברירה, אך אין שום טעם להדחק כאשר אפשר לבאר בפשטות, והרבה תירוצים נדחו מההלכה משום שהם שינויי דחיקי, אף שהם דחוקים הרבה פחות מהביאור שלך.
ואם רצונך הוא להליץ על המתפללים אחרי השקיעה, תוכל ללמד זכות שסומכים על ר' יוסי, וכמ"ש השעה"צ בסי' רל"ג, ואין שום צורך לברוא חדשות.
ב. גם על תענית כתב הגר"א שדי להתענות עד השקיעה, ומה שמתענים עד צה"כ הוא משום שחוששים לר' יוסי, וכ"כ הגר"א ביו"ד סי' רס"ו שלר' יוסי זמן הדלקת נר חנוכה בצה"כ, ולא הבנתי מה קשה לך בזה, לפי הגר"א ביה"ש דר' יוסי הוא באמת רגע לפני צה"כ, וא"א לדקדק ברגע אחד, לכן כתוב עד צה"כ.
וגם בשנות אליהו רפ"ד דברכות כתב להדיא "עד הערב. היינו עד שקיעת החמה, אבל אחר שקיעת החמה תו לא היה קרב, ואז התחלת זמן איברים ופדרים", ונראה דס"ל דגם המנחה לא היתה קריבה אחרי השקיעה, וכן משמע ברמב"ם פ"ד ממעה"ק ה"ד, שכתב: "כל דבר שאינו קרב אלא ביום כגון הקומץ והלבונה והקטרת ומנחות הנשרפות מותר להקריבן עם מבוא השמש, והם מתאכלין והולכין כל הלילה כאיברי עולה".
וכעת מצאתי שכן מבואר גם בדברי הגר"א ביהל אור בביאור ההיכלות בראשית דף ט"ז ע"ב, שכתב: "וז"ס שצריך לתפלה בכל יום ויום וכל היום יכול לתקן, ועבר יומו בטל קרבנו, כמו מי שאינו אוכל היום שא"א לתקן למחר מה שחלש גופו באתמול אפילו אם יאכל כפלים משא"כ באותו יום, ולכן אינו נקרא תענית כל שלא שקעה עליו חמה, שעדיין אינו ענוי שיכול לתקן, וענוי הוא ענוי הנפש שיתחלש, וכן כל שלא שקעה עליו חמה יכול לתקן את תפלת שחרית" עכ"ל, הרי להדיא דזמן התשלומין של תפילת שחרית הוא רק עד השקיעה, וזמן התשלומין הוא בזמן המנחה כידוע.
ד. יתכן שבאמת ר"א דורש יראוך עם שמש רק על שחרית ולא על מנחה, וגם במדרש תהילים דרשוהו רק על שחרית, וכן דעת ר"א בר יוסי בז"ח שם שתפילת מנחה עד תשע שעות, אך זהו דוחק כי לפני אמר ר' אלעזר "אסור ליה לבר נש למימר תושבחן דצלותיה אלא עם דמדומי חמה", משמע שכל התפילות של היום רק עם דמדומי חמה, ולכן יותר נראה דכוונתו גם למנחה, ומה שאמר רק דא היא צלותא דצפרא הוא משום דפשטיה דקרא הוא רק על הבוקר.
אך אין מקום לפרש שצלותא דליליא היינו גם מנחה וגם ערבית, כי עיקר זמן המנחה הוא ביום, וגם לדבריך אין מזה שום סמך להמצאה המשונה שדמדומי חמה הוא אחר השקיעה, כי מפורש בז"ח דאין זה משום "עם שמש" אלא משום "לפני ירח".
ה. כבר הבאתי ראיות מספיק מפורשות שאצל חז"ל עם הוא לפני, ו"דמדומי חמה" הוא רק לפני השקיעה ולא לאחריה, בפסוק או ברמב"ם תוכל לפרש מה שתרצה, אך לא בלשון חז"ל, מה גם שדרכך נסתרת לגמרי ממש"כ הרמב"ם שאם לא התפלל עד השקיעה יתפלל ערבית שתים.
לגבי מה שהרי"ף והרמב"ם לא הזכירו מצוה ולא איסור להתפלל סמוך לשקיעה, כעת נראה לענ"ד שכיון שהיא מחלוקת בדרבנן הלך אחר המיקל, ולכן להלכה אין לא מצוה ולא איסור, ועוד נראה לענ"ד דאפשר שבאמת פסקו כבני מערבא, אך פירשו שהלטותא דידהו לא היתה על כל מי שמתפלל עם דמדומי חמה, אלא רק על מי שאומר שמצוה להתפלל דוקא אז, כי יתכן מאוד שעי"ז רבים יכשלו ויאחרו את הזמן, אך גם הם מודים שמי שמשער בעצמו שלא יהיה לו עיכוב יכול להתפלל סמוך לשקיעה.
ו. א"א להתעלם מכך שבנוסח התשובה המקורי שבתשוה"ג הרכבי אין שום רמז שמדובר בערב שבת, לא "בי שימשי" ולא רמז אחר, וכן בנוסח שבאשכול אין כל רמז כזה.
ז. מהלשון "עד הערב" אין שום הכרע, ומהשם "תפילת המנחה" ג"כ אין ראיה כי יתכן שגם המנחה רק עד השקיעה, כנ"ל שכן נראה דעת הגר"א, וגם יש עוד פירושים למה נקראה תפילת המנחה, כמו פי' הרמב"ן פ' בא שהוא זמן מנוחת השמש והשקט אורו הגדול, ועוד, ושאר הדברים שהזכרת כבר נתבארו היטב לעיל.
בברכה
ד. א.
♦

ז. ח.

א. ביאור דברי הגמרא רבי יהודה היינו רבנן

דברי הגמרא דאי רבי יהודה עד ועד בכלל קאמר "רבי יהודה היינו רבנן", אינם מובנים מאליהם שהרי אי אפשר להתעלם מהקושיה הברורה, שרבנן אמרו רק 'עד הערב', ובפשיטות נוכל לפרש כוונתם עד צאה"כ וזה ההבדל בינם לרבי יהודה. הבנה זו בדבריהם היא ההבנה הפשוטה בראשית המחשבה, שכן בהרבה מקומות מצינו שסוף היום הוא בערב שהוא צאה"כ, ואם כן למה אומרת הגמרא שרבי יהודה היינו רבנן. ועוד קשה שאפילו אם נאמר שהיה ברור לגמרא שלרבנן מתפללים רק כשהוא ודאי יום, וקרבן התמיד קרב רק כשהוא ודאי יום, הרי מצינו דעות הסוברות שגם לאחר השקיעה אכתי הוא יום ודאי, ודילמא רבנן סברי כרבי יוסי שעד 3/4 מיל אחרי השקיעה עדיין הוא ודאי יום, או דסבר כרבי יהודה אליבא דרב יוסף (שבת לד ע"ב) שזמן הספק יום מתחיל רק שתי דקות לאחר סוף שעה י"ב.
ונראה לענ"ד עתה לבאר שהגמרא ידעה מראש את המסקנה, וכל מהלך הגמרא כאן נאמר בדרך לימוד לחידוד להבנת לשון הברייתא המובאת בדף כו לכשעצמה, כיצד עולה ממנה מה ששכולם יודעים שכוונת רבי יהודה עד אחת עשרה שעות חסר רביע. על כן בשלב זה כפי שלא ברור לנו בודאות מהו הזמן של רבי יהודה, כך לא ברור בודאות מהי דעת רבנן, יתכן שערב הוא צאה"כ כדאשכחן טובא בחז"ל, ויתכן שהוא שקיעת החמה. על כן אומרת הגמרא שלא יתכן שרבי יהודה עד ועד בכלל קאמר, דא"כ רבי יהודה היינו רבנן, כלומר שאם נאמר כך הקורא את דבריהם יאמר שרבי יהודה ורבנן אומרים אותו דבר במילים שונות, שהרי חכמים לא הבהירו מהו הערב שהם אומרים והשאירו מקום לפרש את לשונם עד השקיעה שהיא סוף י"ב שעות, ולמעשה השאלה היא גופא מה שביארתי איך יתכן שיאמרו בסתמא לשון שיכולה להתפרש כאותו זמן בדיוק שאמר רבי יהודה בלא לפרש את דבריהם במאי פליגי.
לעומת ביאור זה, הבנת המשנה ברורה בשעה"צ (רלג, י) היא שלגמרא היתה הנחת יסוד שחכמים התכוונו לשקיעת החמה, וביאר כבודו שלפי זה צ"ל שהגמרא ידעה שהכא שאני מערב דעלמא בגלל דם התמיד, ותמוה שלא מצינו בגמרא שיש הנחת יסוד מוסכמת כזו, ואכתי קשה מנין לנו שרבנן אינם סוברים כרבי יוסי שמחשיב יום עד כהרף עין לפני צאה"כ, ואולי לדידיה דם נפסל רק בבהי"ש דידיה וזה כוונת חכמים עד הערב שהוא צאה"כ. לכן לענ"ד הדרך שביארתי את הגמרא פשוטה יותר מהדרך של שער הציון, וכנראה כך הבינו גמרא זו רב האי ודעמיה הסוברים שזמן מנחה עד צאה"כ.
עכ"פ לענ"ד אי אפשר לומר מה שהבאת מדברי שעה"צ (רלג, כא) שאפשר להתפלל בזמן זה לפי רבי יוסי שלדידיה תפלת מנחה עד שהכסיף העליון והשוה לתחתון, ועולה מדבריו שלרבי יוסי גם דם הקרבן נפסל רק בכהרף עין הסמוך לצאה"כ,. וצ"ע שהרי שלפי דרכו נעקרת קושית הגמרא מיסודה, למה נאמר שרבי יהודה היינו רבנן, דלמא רבנן הם בר פלוגתיה הידוע רבי יוסי, שהמ"ב מציין בעצמו שבכמה סוגיות סתמו כוותיה, ולדידיה תפלת מנחה אינה עד סוף י"ב, אלא עד צאה"כ וזו כוונת חכמים כשאמרו עד הערב?
♦

ב. דעת הגר"א שתפלת מנחה עד השקיעה רק משום הלטותא

ביו"ד סימן רסו ס"ק יז כתב הגר"א "ונ"ל דמ"ש הפוסקים בתענית ובחנוכה צאת הכוכבים משום דקי"ל כר' יוסי לחומרא". הפוסקים שאליהם מתכון הגר"א לא אמרו צאת הכוכבים אלא סוף שקיעה, אך הגר"א נוקט צאת הכוכבים מפני שלמעשה אנו מבחינים בזמן זה על ידי ראית הכוכבים. כך גם בסי' רסא הגר"א כותב שבתעניות העולם מתענים עד צאת הכוכבים, אף שהגמרא מתירה להתענות עד השקיעה בלבד, משום שחוששים לר' יוסי. וכוונתו היא שהעולם מתענים עד צאה"כ, כי על ידי הכוכבים ידעינן שהגיע זמן ביה"ש דרבי יוסי.
אך הגר"א סי' תנט קובע שזמן מנחה הוא עד צאה"כ, ואי אפשר לפרש דכוונתו שם היא רק אליבא דרבי יוסי, כי כאן הוא בא לומר מה זמן מנחה, ולא בא לומר מה אנו עושים, ולכן היה לו לומר כדינא דגמרא אליבא דרבי יוסי עד שהכסיף העליון והשוה לתחתון. ועוד, שהוא לא הזכיר כלל את ר' יוסי, ולא כתב במקום אחר שלפי רבי יוסי זמן מנחה הוא עד צאה"כ. ועוד, שאם הגר"א נוקט כשיטתך בביאור קושית הגמרא "רבי יהודה היינו רבנן", הרי שמקושיה זו מוכח להדיא שגם לרבי יוסי סוף זמן מנחה הוא בשקיעת הגלגל, וכנ"ל.
אלא שלמרות דברי הגר"א בסי' תנט שעיקר זמן מנחה מעיקרה הוא עד צאה"כ, למעשה פסק הגר"א שלכתחילה אין להתפלל מנחה אלא עד השקיעה, ואם לא הספיק יתפלל תשלומין, כמבואר באמרי נעם בדף כט ע"א דכתבו: "לייטי עלה במערבא אמאן דמצלי עם דמדומי חמה. פסק רבינו דאם עבר ולא התפלל עד שקיעת החמה לא יתפלל אז, רק יתפלל ערבית שתים... וזהו דלא כרמ"א בסי' רלג, ועי' ברבינו יונה ריש פ"ד".
ואין זו סתירה למה שכתב בסי' תנט, כי לפי המיקום בגמרא עליו מוסבים הדברים ברור להדיא דכוונתו היא שאין להתפלל מנחה אחרי השקיעה אך ורק משום דלייט עלה במערבא, ומה שציין לעיין ברבינו יונה אינו משום שנקט כוותיה, אלא שהכוונה לעיין שם היא שהוא כתב כך מטעם אחר (גם לא ברור שתוספת זו לעיין ברבינו יונה היא מהגר"א בעצמו).
וביאור זה לדבריו באמרי נעם דף כט מוכרח, משום שכתוב שם באמרי נעם בתחילת אותו פרק "והא דקרי ליה תפלת המנחה, מפני שהוא נגד המנחה וא"ת בשחרית נמי הקריבו מנחה, ונראה לרבינו משום דתפלת השחר כמה דמקדים לה עדיף דהיינו עם הנץ החמה, והקרבת המנחה של שחרית היה אחר כך שהתמיד היה קרב מקודם ואחר כך המנחה, לכך לא קרי ליה על שם המנחה, אבל תפלת המנחה כמה דמאחר ליה עדיף דהיינו עם דמדומי חמה".
מבואר להדיא שלדעתו מנחה היא כנגד קרבן המנחה, ולא כדעת רבינו יונה שהיא כנגד זריקת הדם.
ומה שכתב "דהיינו עם דמדומי חמה" מתבאר בדבריו בדף ט ע"ב שכתב: "ייראוך עם שמש הוא תפלה שיהיה ממש עם הנץ החמה, וכן גבי מנחה צריך לגומרה תיכף בתחלת השקיעה, ולא לייט עלה במערבא אלא דלמא מטרפא ליה שעתא אבל באמת עיקר המצוה הוא עם דמדומי חמה".
נראה דמפרש "עם דמדומי חמה" כמו "ייראוך עם השמש", דבבקר מתפלל בזריחה ממש עם הנץ החמה, וכך בערב מתפלל ממש עם השקיעה, באופן שיסיים תיכף בתחילת השקיעה, ואם השקיעה כבר התחילה משמע שאין רואים את השמש,. זהו הזמן של עם דמדומי חמה, אלא דבמערבא לייט עלה, ולכן מתפללים לפני השקיעה באופן שברור לו שיסיים לפני שמתחילה השקיעה.
ובשנות אליהו רפ"ד דברכות כתב: "עד הערב. היינו עד שקיעת החמה, אבל אחר שקיעת החמה תו לא היה קרב, ואז התחלת זמן איברים ופדרים, וכמ"ש בתמורה ריש פרק ב' מנין לנסכים כו' ומה שקראו לאותה תפלה מנחה נראה מהכא שזמנה בשעת זמן מנחת תמיד של בין הערבים".
מבואר גם כאן שאין הוא מדמה את הענין לזריקת דם התמיד, כדברי רבינו יונה שמסתמך על הגמרא בזבחים נו. הגר"א מציין לגמרא אחרת בתמורה יד ע"א: "מנין לנסכים הבאים עם הזבח שאין קריבין אלא ביום - ת"ל ולנסכיכם ולשלמיכם, מה שלמים - ביום, אף נסכים – ביום". הלימוד משלמים הוא על יסוד המבואר במגילה כ ע"ב שתנופת השלמים ביום, והוא נלמד מ"ביום צוותו". ואינו זמן שקיעת גלגל החמה, שהרי בזבחים נו נצרך הפסוק "ביום הקריבו" כדי ללמד לפסילת הדם בשקיעה. דברי הגר"א בשנות אליהו עולים בקנה אחד עם מה שכתב באמרי נעם שמנחה היא כנגד קרבן המנחה. מה שכתב בתחילה 'עד שקיעת החמה' הוא לפי שלא נכנס כאן לחילוק שבין עיקר מצותו עם דמדומי חמה למה שנעשה אחרי דלייט עלה במערבא. וכן יש לפרש בדבריו ביהל אור, שבמקומות אלו אין הוא עוסק בענין המצוה להתפלל עם דמדומי חמה, ולכן נקט לפי המסקנה למעשה שאין להתפלל אלא עד השקיעה. עכ"פ אין אפשרות לפרשו כדבריך שהתפלה היא רק עד השקיעה מדינא, אלא אם כן נדמה לדם התמיד, בעוד שמדברי הגר"א גם שם וגם באמרי נעם מבואר להדיא שאין לדמות את זמן מנחה לדם התמיד.
כבודו כתב שכנראה הגר"א סובר שהמנחה לא היתה קריבה אחרי השקיעה, וכן משמע ברמב"ם שכתב: "הקומץ והלבונה והקטרת ומנחות הנשרפות מותר להקריבן עם מבוא השמש". לשון הרמב"ם היא בדיוק לשון הגמרא במנחות כו ע"ב, ופשוט שהתם "בוא השמש" הוא כלשון הפסוק "ובא השמש", שהגמרא בברכות ב ע"א מפרשת להדיא שהוא צאת הכוכבים.
♦

ג. ביאור דברי רבי אלעזר בזהר חדש

לשון רבי אלעזר בזוהר חדש: "אסור ליה לבר נש למימר תושבחן דצלותיה אלא עם דמדומי חמה", משמע שכל הג' התפילות צריכות להיות עם דמדומי חמה, ולא מדובר רק על תפילות היום שהרי לא הוזכרה כאן כלל המלה "יום". במימרה הראשונה הוא לא פירט את התפילות וגם לא פירט את אופן הלימוד מהפסוק. הסיפא של הפסוק "לפני ירח" אין לה מובן לכשעצמה בלי המילה הראשונה בפסוק "ייראוך", ולכן כשהוא מדבר על כל הג' תפלות הוא נוקט את עיקר הפסוק שממנו הוא דורש "ייראוך עם שמש". במימרה השניה פירש ר"א את אופן הלימוד, שתפלת צפרא היא תפילת שחרית ונלמדת ממה שכתוב 'יראוך עם שמש", ותפלת לילה היא תפלת מנחה ומעריב ונלמדת ממה שכתבו "לפני ירח".
השאלה שלי היתה היכן במימרה השניה כלולה תפלת המנחה? ועל זה תירצתי שתפלה הלילה כוללת את תפלת מנחה. לענ"ד אי אפשר לפרש כדבריך, שכשר"א אומר 'תפלת צפרא' כוונתו גם למנחה, שהרי מנחה לא מתפללים בצפרא, אבל 'תפלת לילה' יכולה שפיר להתפרש גם על מנחה, כיון שהוא אומר להתפלל אותה באותו זמן שבו מתפלל תפלת מעריב. אמנם אפשר להתפלל מנחה ביום מחצות, כפי שמבואר אח"כ בזוהר, וגם בבקר יכול להתפלל עד ארבע שעות, וכן בלילה אפשר להתפלל אחרי צאה"כ, אלא שר"א מדבר על המצוה מן המובחר, ולענין זה זמן מנחה וערבית שוה, ולכן שניהם נקראים תפלת הלילה.
♦

ד. ביאור הלשון "עם דמדומי חמה"

יש מקומות שבהם "עם" הוא כפשוטו ביחד, ויש מקומות ש-"עם" פירושו סמוך. כשאנו דנים על כוונת חז"ל במילים "עם דמדומי חמה", אין כל הכרח ללמוד ממקומות שבהם כתוב "עם השמש" ו"עם חשיכה" במובן של סמוך שכך תתפרש הלשון "עם דמדומי חמה" במובן של סמוך, כי דמדומי חמה הם זמן שיש בו אריכות מסויימת ושייך להתפלל עימם ממש. ואף אין הכרח ללמוד מהלשון "עם דמדומי חמה" במקום אחר, כשהתם לא דיברו על זמן התפילה, דכיון שהלשון "עם" לכשעצמה יכולה לשמש בשני מובנים, גם הלשון "עם דמדומי חמה" יכולה להתפרש בשני מובנים. הוכחנו מהירושלמי בקידושין א, ב ש"עד דמדומי חמה" היינו עד השקיעה, ולכן ברור שהלשון "דמדומי חמה" לכשעצמה הוא הזמן שמהשקיעה לצאה"כ, השאלה הא רק מהו "עם דמדומי חמה" בנידון דידן.
מלשון מדרש שוחר טוב מזמור עב שהובאה לעיל בתשובה ב' נראה שהדעה הראשונה דורשת יראוך עם שמש לענין קרית שמע דשחרית הסמוכה לנץ, ולפני ירח לענין תפלת מנחה. אך המדרש מסיים שרבותינו אמרו שהכל נאמר על תפלת מנחה. ממה שהמדרש מזכיר את קריאת שמע נראה שהזמן המובחר במנחה הוא כשהשמש מכוסה. וכפי שהראיתי כאן באות ג כן מבואר בז"ח שהזמן המובחר הוא מהשקיעה, והז"ח קרי ליה "עם דמדומי חמה", כי פירושו עם ממש יחד עם הדמדומים.
לפי הז"ח שמשוים זמן זה לזמן הנץ החמה ואומרים שגם בבקר שייך להתפלל עם דמדומי חמה, י"ל שהכוונה בהשוואה זו ליראוך בקריאת שמע הנקראת בדמדומי חמה. ולכן הז"ח מדבר על "תושבחן דצלותיה" שהוא שם כללי, כי בבקר הכוונה לקריאת שמע, ובערב לתפלה, וזמן זה דומה לזמן הערב מצד שהשמש מכוסה ודמומה אך קרובה לזמן הראותה בפועל. וכן י"ל שהוא מלשון אדמומית, והכוונה לאדמומית הנראית בשמים לפני שהגלגל מופיע בבוקר או לאחר שהוא שוקע בערב.
ונראה שהרי"ף והרמב"ם סברו כדברי הז"ח שעם דמדומי חמה הוא אך ורק לאחר השקיעה, ולכן לאחר הלטותא אין כל מצוה. ונראה שהם הסיקו זאת מסברה, דלא שייך לומר לטותא על מי שמתפלל לפני שקיעת החמה, כשאנו נוקטים שהזמן מדינא הוא עד צאת הכוכבים, ולכן הם מפרשים עם דמדומי חמה דוקא לאחר השקיעה.
האמרי נעם בשם הגר"א כתב ש"עם הנץ החמה" מקביל ל'עם דמדומי החמה' וכתב שם "ממש עם החמה", ונראה שהמילה 'ממש' באה להדגיש שהוא עם כפשוטו - ביחד, ולכן פירש בערב עם דמדומי חמה באותו אופן ממש עם הדמדומים, דהיינו שמתפלל עם השקיעה מיד לאחריה, וכך נמשך לתוך דמדומי החמה, אלא שמסיים לפני צאה"כ.
כפי שכתבו הרשב"א והמאירי (בברכות כט ע"ב) מהגמרא עצמה לא ברור שזמן התפלה בבוקר נקרא "עם דמדומי חמה", ולכן אין הכרח למצוא בזה דמיון במצב השמש, וכך עולה מדברי רבותינו שבמדרש שוחר טוב. ונראה שכך סבר הגר"א, שהוא השוה את תפלת הערב לזמן שמתפלל ממש עם השמש בהנץ החמה, ולא הגדיר את שני הזמנים "עם דמדומי חמה".
אמנם דעת רב האי ור"ח שגם הזמן שלפני השקיעה נקרא "עם דמדומי חמה", ויש סיוע לדבריהם מהירושלמי שקרי לזמן שלפני השקיעה "עם דמדומי חמה" לענינים אחרים. לשיטתם צ"ל שאמנם הלטותא היא על מי שמתפלל עם דמדומי חמה ממש, אבל עכ"פ גם אחרי הלטותא מצוה להתפלל עם דמדומי חמה לפני השקיעה, והגמרא סמכה על המבין שלענין זה לא שייך לטותא. וכן נקט האר"י ז"ל שהקפיד להתפלל סמוך לשקיעת החמה.
ורש"י בשבת קיח משוה את הזמנים בקר ובערב לזמן שבו השמש עצמה אדומה, ולפי דבריו בברכות ט ביארתי שכתב כן לפי המסקנה שאין להתפלל מנחה לאחר השקיעה משום הלטותא. ולכן לפי המסקנה אנו מפרשים "עם" סמוך לזריחת השמש או שקיעתה שאז השמש אדומה.
♦

ה. הראיה לביאור בדעת הרמב"ם

הראיה לביאור שכתבתי בדעת הרמב"ם היא מה שהוא השמיט את הלטותא, דמזה נראה שהוא סבר שמדינא זמנה עד צאה"כ ודין הלטותא כלול במה שאמר שיש להתפלל עד השקיעה בלבד. לענ"ד אי אפשר לומר כפי שכתבת שהרמב"ם השמיט את הלטותא מפני שיש מחלוקת וספק דרבנן לקולא, כי כאשר המחלוקת היא שאחד אומר שהוא מצוה מן המובחר, והשני אומר שהוא איסור, שורת הדין לומר שב ואל תעשה עדיף. מה גם שבפשטות אינה מחלוקת, אלא שבדורות מאוחרים ראו שההידור הזה מביא למכשול, ולכן יש לנקוט כוותיהו.
במאמר עמדתי גם על האפשרות הנוספת שכתבת שהרי"ף והרמב"ם סברו שהלטותא הא רק על מי שאומר שמצוה להתפלל כך, וכתבתי שגם אם הם סוברים כך היה להם להביא את דין הלטותא, מאחר שר"ח כתב שנוהגים להחשיב את התפלה סמוך לשקיעת החמה כמצוה, ואם לדעתם מי שעושה כך עובר על הלטותא היה להם להביאה.
♦

ו. דברי הרמב"ם בענין תפלת נעילה

ואציין בקיצור דברים ענין נוסף שהתיישב לי בזה, והוא בענין תפלת נעילה שבמשנה דתענית (ד, א) איתא "כהנים נושאין את כפיהן ארבע פעמים ביום: בשחרית, במוסף, במנחה, ובנעילת שערים".
ובירושלמי לפי גרסת הריטב"א (תענית כו ע"א) אמרו: "מאי נעילת שערים, רבי יוחנן אמר נעילת שערי שמים, ורבי שמעון אמר נעילת שערי היכל. מתני' מסייע ליה לרבי יוחנן בג' פרקים הכהנים נושאים את כפיהם ד' פעמים ביום", ומסיים על זה בגרסת הירושלמי שלפנינו "אית לך מימר נעילת שערי שמים ביום".
נראה שרבי יוחנן מסתייע מהמשנה לומר שנשיאת כפים ונעילה היא ביום והוא זמן נעילת שער שמים, וריש לקיש (או רב לפי גרסאות אחרות התואמות לבבלי יומא פז) סבר שלדינא נעילה היא כנעילת שערי היכל, ולכן היא בלילה אחרי צאה"כ, ונראה שאכן מסתבר כגרסה זו שנעילת שערי ההיכל בלילה משום שעבודת המקדש מסתיימת רק בלילה, וכן נשיאת כפים שגם היא הוקשה לשירות היא ביום ומסתיימת לפני צאה"כ, וריש לקיש מודה בזה שנשיאות כפים ביום, אלא שסבר שנעילה צריכה להיות בחלקה בלילה, והמשנה קשה עליו כיון שמשמע ממנה שכל תפילת נעילה צריכה להיות ביום כי תמיד נושא יש בה נשיאות כפים (אלא שיוכל לתרץ בדוחק שנושאים כפיהם כאשר עדיין יום ועכ"פ מסיימים אותה בלילה). ולפי זה היה נראה שאפשר להתפלל נעילה עד צאה"כ, אבל הרמב"ם כתב בהלכות תפילה (א, ז): "תפלת נעילה כלומר ננעלו שערי שמים בעד השמש ונסתרה לפי שאין מתפללין אותה אלא סמוך לשקיעת החמה". ושם (ג, ו) כתב: "ותפלת נעילה זמנה כדי שישלים אותה סמוך לשקיעת החמה". וצ"ע למה כתב שהדבר תלוי בשקיעת החמה, לכאורה לפי המקור בירושלמי שלפיו הוא נוקט שנעילה היא נעילת שערי שמים כל עוד שלא הגיעה לנעילת שערי היכל שפיר דמי, וכן היה נראה מגוף לשון הרמב"ם "ננעלו שערי שמים בעד השמש ונסתרה".
ונראה שאכן מדינא זמנה כשהשמש נסתרת עד צאה"כ שכן הוא עכ"פ לפני נעילת שער ההיכל, אלא שהרמב"ם כותב לסיימה עד השקיעה משום הלטותא דבני מערבא.
♦

ז. ישוב הסתירה בין שתי התשובות של רב האי

בתשובת רב האי שבשבולי הלקט כתוב שהשאלה היא היכא שהתאחרו "ודחיקא להו שעתא בבי שמשיה", ולא כתוב 'ומטי שקיעת החמה'. מלשונו משמע להדיא שכבר שקעה החמה, ופשיטא ליה שיכול להתפלל בשעה זו אם יסיים בזמן, כלומר לפני צאה"כ, השאלה היא מה הדין כשרואה שלא יספיק. גם מהלשון "עד עידן רמשא" שבאותה תשובה, לפי נוסח תשובות הרכבי והאשכול בדף לט ע"א, משמע שמדובר סמוך לצאה"כ, כבהרבה מקומות בבמשנה שערב או רמשא הכוונה לצאה"כ^[63], וא"כ יוצא שלענין סוף זמן התפלה דבריו עולים בקנה אחד עם דבריו בתשובה שבדף לט ע"ב שאפשר להתפלל אחרי ביאת השמש כל עוד שאינו לילה.
אלא שהדבר הקשה הוא שבתשובה שבשבה"ל נראה שאין אפשרות להתחיל לפני הלילה אם בהכרח סיום התפלה יהיה בלילה, בעוד שמהתשובה שבאשכול דף לט ע"ב כתוב "אבל בימי החול לא צריכינן לכולי האי, אלא גומר והולך אפילו בלילה".
ונראה לי עתה לישב בדרך חדשה. די"ל שסוף התשובה שבדף לט ע"ב מוסב על מה שכתב שם לפני כן שיש להתפלל הביננו, ועל זה קאמר שביום חול לא צריכים להחמיר כולי האי, כי גם אם יסיים חלק קטן מהתפלה בלילה שפיר דמי, מאחר שרובה היה ביום (כעין שכתב הבא"ח ויקהל אות ט לחלק בין אם סיים את רובה בלילה לבין המסיים את מיעוטה בלילה). אבל באופן שרוב התפלה יהיה בלילה הוא מורה גם ביום חול כפי שכתב בשבת שיש לסיים עד לפני הלילה. וזה עולה בקנה אחד עם מה שכתב בדף לט ע"א שיאמר רק עד האל הקדוש כי שם מדובר באופן ש"אם מצלו בלחש חליף יומא", ומשמע שאחרי תפלת הלחש לא ישאר זמן משמעותי ולכן אין זמן לומר הביננו. ולפי זה "בי שמשי" הוא אכן בין השמשות בארמית, ולאו דוקא של ערב שבת, והוא כמו מה שכתוב בתשובות הרכבי שהשאלה היא על "עידן רמשא".
♦

ח. לשון הפסוק בתהילים ולשון חז"ל מתאימה יותר לסוברים שמנחה עד צאה"כ

אני מסכים שאין להכריע את הדין רק מהלשון. ההכרעה היא מהגאונים, השו"ע והאר"י ומנהג העולם שמתפללים לכתחילה סמוך לשקיעה, ואם נאמר שלאחר השקיעה ברכותיו לבטלה אסור להתפלל כך, אך כוונתי היא שעכ"פ הלשון יותר מתאימה לשיטת הגאונים שפסקו שתפלת מנחה עד צאה"כ מאשר שיטת רבינו יונה הסובר שאפשר להתפלל רק עד השקיעה. יותר פשוט לפרש את הלשון "עד הערב" על צאה"כ כיון שכ"ה בדרך כלל בחז"ל, וכפי שהראיתי שגם רבינו יונה מודה בכך. ומהשם "תפילת המנחה" הסתייעתי לפי מי שפירש שהוא כנגד המנחה, מכיון שלא יתכן שהמנחה היא רק עד השקיעה, דא"כ למה נצרך פסוק לפסילת הדם בשקיעה. ולפירוש זה לשם 'מנחה' יש סיוע מהירושלמי שקובע שמנחה היא כנגד הקטורת, שהיא עיקרה של המנחה ואינה נפסלת בשקיעה. גם הלשון בתהלים היא "ייראוך עם שמש ולפני ירח", ובזוהר חדש ומדרש תהלים איתא שתפילת המנחה עם דמדומי חמה נלמדת מהלשון "לפני ירח", ופשטות לשון זו היא על הזמן שלאחר השקיעה ולפני צאה"כ.
בברכה רבה
עידוא אלבה
♦
א. הקושיא על השעה"צ דלפי דבריו נימא דמתניתין כר' יוסי היא קושיא נכונה, וגם אני תמהתי בעבר כך (וכתבתי קושיא זו בירחון האוצר לד עמ' קלח). אכן אח"כ ראיתי שלפי שיטת הגר"א ברור כדברי השעה"צ, ונ"ל בס"ד תירוץ נכון מאוד. אך תחילה יש להקדים שמה שכתבת כמה פעמים שבכל מקום בחז"ל ערב הוא צה"כ, לפי דברי השעה"צ יש לומר דאדרבה כל ערב הוא השקיעה, אלא שלר' יוסי השקיעה היא רק רגע לפני צה"כ, ועיקר ההלכה כמותו, לכן בכל מקום ערב הוא צה"כ, ולא מדקדקים ברגע אחד.
ועתה לפ"ז ניחא הקושיא הנ"ל היטב, דאם רבנן ס"ל כר' יוסי דבין השמשות כהרף עין לפני צה"כ, נמצא שגם הם סוברים שזמן מנחה עד השקיעה, אלא דס"ל שהשקיעה היא רגע לפני צה"כ. אם כן, אם גם לר"י זמנה עד השקיעה, א"כ ר' יהודה היינו רבנן, כלומר שכולם מודים שזמן המנחה הוא עד "הערב", ואמנם יש כאן מחלוקת כללית מתי הוא "הערב", אך מ"מ לא נכון כלל לכתוב כאילו נחלקו האם זמן המנחה עד הערב או לא, כי גם לר' יהודה זמנה עד הערב, אלא היה צריך לכתוב "תפילת המנחה עד הערב, אימתי הוא הערב, ר' יהודה אומר בשקיעת החמה וחכמים אומרים בצאת הכוכבים", ודו"ק היטב.
ב. הגר"א בסי' רס"א כתב להדיא שסוף זמנה בשקיעה, וכל פירוש אחר בדבריו הוא פשוט טעות בהבנת הנקרא, וכן כתב בשנו"א וביהל אור ואין שום מקום למה שנדחקת בדבריו, ממש כמו שאין מקום למה שנדחקת כעי"ז בדברי רה"ג ורנ"ג שגם הם כתבו להדיא שעד הערב הוא עד השקיעה. וכעת הוספת עוד ראיה גמורה ממש"כ באמרי נועם שאם לא התפלל עד השקיעה יתפלל ערבית שתים, וזהו כדברי הרמב"ם, וכמו שאין מקום למה שכתבת בשיטת הרמב"ם כך אין מקום למה שכתבת כאן.
ובסי' תנ"ט לא דן הגר"א בזמני התפילות, הנושא שם הוא רק שעות היום, שכתב הגר"א שגם בדבר שזמנו עד צה"כ כתבו את השעות לפי שעות היום, והביא דוגמא מפלג המנחה. ועל זה כתבתי שכוונתו אליבא דר' יוסי (או שכוונתו אינה לגבי מנחה אלא לענין אחר), ואין זה דוחק כלל, כי הגר"א הוא קצרן מופלג, וכ"ש בענין שבא בדבריו רק בדרך אגב.
ברור שלדעת הגר"א זמן הקרבת המנחה עד השקיעה, וכמ"ש הרמב"ם "עד מבוא השמש", ופשוט ש"מבוא השמש" הוא השקיעה, כמבואר בריש ברכות לפי גירסת הגאונים ש"ובא השמש" הוא ביאת שמשו ו"וטהר" הוא ביאת אורו שהוא צה"כ.
והקושיא למה צריך קרא שהדם נפסל כבר עמדו עליה ראשונים ואחרונים, ותירצו בהרבה אופנים. ורש"י תי' דקמ"ל שא"א לזרוק למחר, וכן מפורש בלשון הרמב"ם רפ"ד ממעה"ק, שכתב: "כל הקרבנות אין מקריבין אותן אלא ביום שנ' ביום צותו... לפיכך אין שוחטין זבחים אלא ביום, ואין זורקין דמים אלא ביום השחיטה שנ' ביום הקריבו את זבחו... וכיון ששקעה החמה נפסל הדם", עכ"ל. הרי להדיא שלדעת הרמב"ם הלימוד מביום הקריבו אינו שא"א לזרוק אחרי השקיעה, אלא שא"א לזרוק אלא באותו יום של השחיטה ולא ביום אחר.
וכלל זה נקוט בידך, שא"א לבנות יסודות חדשים מכח קושיות בעלמא, בלי שום משמעות ישירה, כי לשם כך צריך לדעת בוודאות שאין על קושיא זו שום תירוץ אחר, ומי הוא שיכול לומר כך?
שאר העניינים פשוטים ועל חלקם כבר השבתי לעיל, והמתבונן הנבון יבין מעצמו איזה הדרך ישכון אור.
בברכה מרובה
דוד אריה

ט. י.

א. לענ"ד הפירוש שכתב כבודו לדברי הגמרא "רבי יהודה היינו רבנן", ששניהם סוברים שעד הערב פירושו עד שהוא ספק לילה כי "כל ערב הוא השקיעה" דהיינו שכך המובן הפשוט של המילה ערב, הוא פירוש בלתי אפשרי. התורה אומרת פעמים רבות שאדם טמא עד הערב וכוונה עד שיהיה ודאי לילה. כשכתבו בפסוקים ובחז"לשיש לאכול את הפסח ואת המצה בערב שהוא לילה, ולהניח את החלה שהופרשה ביום טוב לערב למוצאי יום טוב הכוונה לודאי לילה, וכן כשכתוב לצום ביום כיפור עד הערב מדובר ללא ספק על זמן שהוא ודאי לילה^[64]. לכן אי אפשר לפרש שהיה ברור לגמרא שלשון ערב היא דוקא השקיעה - תחילת הספק לילה.
ב. לגבי מה שכתב שעה"צ שעיקר ההלכה כר' יוסי, אף שלענ"ד כן נראה מהרמב"ם, אך כפי שביארתי במאמר אינו מוכרח מהגמרות שהביא שעה"צ, ויש ראיות כנגד זה מהגמרא בנדה נג וכריתות יט שנוקטות שאין בזה הכרעה כר' יוסי.
ג. לענ"ד יש ג' ראיות שלדעת הגר"א עיקר דין מנחה לפני הלטותא הוא עד צאה"כ. והראיה הכי ברורה היא דבריו בסי' תנט, שדוקא מפני שלא נאמרו על דין שכתוב בשו"ע, מוכח שכאן הוא אומר את דעת עצמו מהו זמן המנחה שבנוגע אליו נאמר דין פלג המנחה, ואין דין אחר שנוגע לפלג המנחה, והוא עד צאה"כ. מסייע לזה הם הדברים שכתבו תלמידיו בשמו בדף כט ע"ב כסיכום הלכה למעשה לשיטת הגר"א. לשיטת כבודו אינו מובן כלל מדוע הפסק שלא להתפלל אחרי השקיעה כתוב כאן על הענין שלא להתפלל עם דמדומי חמה. לפי הדרך של כבודו מה שהיה צריך לכתוב בדף כט הוא אזהרה חמורה שלא להתפלל 10 דקות לפני השקיעה. אך אזהרה כזו לא כתובה בהגר"א כלל, לא כאן ולא בכל מקום אחר. עצם חסרונה מוכיח את ההלכה שמותר להתפלל עד השקיעה ממש, כי מעיקר הדין הזמן הוא עד צאה"כ.
גם דברי האמרי נעם בדף ט ע"א מוכיחים כך, לא מסתבר שהגר"א פירש שענין מצות התפלה בדמדומי חמה הוא שהאמוראים היו מדקדקים לצמצם את סוף תפלתם כהרף עין לשקיעת החמה, משום שאין אדם בשר ודם שיכול לעשות דבר כזה. וגם מלשונו מוכח שהם היו מסיימים את מנחה לאחר שכבר התחילה השקיעה. השקיעה ההלכתית אינה מתחילה עד שכל הגלגל מכוסה, כמבואר בירושלמי, לכן משמע שהיו אומרים לפחות את סוף התפלה כשהגלגל מכוסה.
ד. גירסת הגאונים בברכות ב ע"א היא "וממאי דהאי ובא השמש ביאת אורו הוא, ומאי וטהר טהר יומא". פשטות הדברים היא שהמילים 'ובא השמש' שבתורה משמעותם היא 'ובא אור השמש', והמילה 'וטהר' באה להבהיר שעל זה אנו מדברים, על ביאת האור ולא על ביאת הגלגל, אם כוונתם היתה ש'וטהר' מוסיף זמן על ביאת השמש הם היו צ"ל כמו בגירסת רש"י דהאי ובא השמש ביאת שמשו היא ומאי וטהר טהר יומא.
ה. דברי הרמב"ם רפ"ד ממעשה הקרבנות ש'ביום הקריבו' מלמד לא לזרוק ביום אחר הם גוף דברי הגמרא עצמה שהדם נפסל בשקיעת החמה, כי התוצאה של הפסילה היא שאין לזרוק ביום אחר. לכן גם לאחר דברי הרמב"ם השאלה של התוספות בעינה עומדת, מה צריך לזה לימוד הרי כיון שאין יכולת לזרוק דם בלילה הוא יפסל בלינה, וממילא אי אפשר לזורקו למחר. על כרחך צ"ל כפי שהם כתבו שהלימוד הזה נצרך כדי ללמד שהדם נפסל גם כשעדיין מחמת דין "ביום צוותו" היה אפשר לזורקו. וכפי שביאור זה מתפרש יפה על הגמרא, כך הוא מתפרש יפה על הרמב"ם, שלכן מסיים הרמב"ם "וכיון ששקעה החמה נפסל הדם", דהיינו מכיון שיש כאן לימוד נוסף מוכח שהדם נפסל כבר בשקיעה שהוא סוף היום התוכני גם לפי רבי יוסי.
בברכה רבה
עידוא אלבה
♦
א. מתי זה ודאי לילה? בצאת הכוכבים! רגע אחרי השקיעה של ר' יוסי!
ב. למעשה ודאי מחמירין כמו שניהם, השאלה רק כמו מי עיקר הדין.
ג. האמרי נועם הוא רק מה שכתבו התלמידים מפיו, ואין לדקדק בדבריהם יותר מדאי, ובפרט דקדוק כזה "למה כתבו כאן ולא כאן", זה לא רש"י או רמב"ם. וגם לא זו הדרך לדחות או לדחוק דברים מפורשים מפני דקדוקים וקושיות קלות.
ומה שכתבת שמלשונו מוכח שסיימו את התפילה אחרי השקיעה, לא ביארת למה כוונתך.
ד. עיין בהשגות הראב"ד על בעה"מ שם שביאר שגם לפי גירסא זו סתם ובא השמש הוא השקיעה, וכן מוכח ברמב"ם פ"ז מתרומות ה"ב שכתב "שנאמר ובא השמש וטהר עד שיטהר הרקיע מן האור", הרי שלולי ה"וטהר" היה משמע רק ביאת השמש. וכן משמע מדאמרי' בברכות ב' ע"ב "כדאמרי אינשי איערב שמשא ואידכי יומא", ומהא דאמרינן "וכי תימא מכי ערבא שמשא ליליא הוא ואינהו דמקדמי ומחשכי". ולכן בפשוטו מש"כ בגמרא מנחות כ"ו ע"ב ותמורה י"ד ע"א שהקומץ והלבונה והקטורת וכו' מקטירן עם בא השמש, היינו לפני השקיעה, וכן פירש"י בתמורה שם.
וכן מפורש במנחות כ' ע"ב שקומץ נפסל בשקיעת החמה כמו דם, וכ"כ רש"י ותוס' זבחים כ"א ע"א ד"ה מי כיור, והתוס' ישנים ותוס' רא"ש יומא כ"ט ע"א, ואמנם ר"ת לפי דרכו יפרש שהכל בסוף שקיעה, אך חידוש זה שמענו רק בבית מדרשו של ר"ת, אך לפי הגאונים דקיי"ל כוותייהו לא שמענו כדבר הזה, ולשיטת רש"י והרמב"ם שלא פירשו כר"ת שהריבוי הוא שהדם נפסל בתחילת השקיעה, ודאי דהדם נפסל באותה שעה שהקומץ נפסל ללא שום חילוק. וכן מוכח בבירור ממה שכלל הרמב"ם רפ"ד ממעה"ק את הדין שהקרבת כל הקרבנות ביום עם הדין שהזריקה ביום, וברור כשמש שבשניהם מדובר על אותו יום ואותה שקיעה פוסלת בשניהם. וכן ברש"י ותוס' בזבחים כ"א ע"א הנ"ל מוכח בבירור שמה שהקומץ נפסל בשקיעה הוא ממש אותו הדין שדם נפסל בשקיעה.
ה. ברמב"ם מבואר שזה היה ברור שא"א לזרוק אחרי השקיעה, כל הלימוד הוא שא"א לזרוק ביום אחר, ועל קושיית התוס' יש הרבה תירוצים באחרונים, עי' קרן אורה שם, ועוד.
דוד אריה הילדסהיים
♦

יא. יב.

א. מדוע אין לבאר את קושית הגמרא על יסוד ההנחה שערב הוא ספק לילה

כבודו כתב שפירוש המילים "רבי יהודה היינו רבנן" הוא ששניהם אמרו עד השקיעה (והקושיה היא למה לא ביררו איזה שקיעה). ועל זה כתבתי שכיון שסתם ערב הוא ודאי לילה, לא יתכן שהיה ברור לגמרא שרבנן התכוונו במילים עד הערב שמתפללים עד השקיעה שהרי היא מוגדרת רק כספק לילה ואין זה המשמעות הפשוטה למילה ערב. מה שצאת הכוכבים הוא כהרף עין לאחר מכן לא מועיל כלל לתרץ קושי זה.
לענ"ד הפירוש ל"רבי יהודה היינו רבנן" הוא שאם רבי יהודה דיבר על סוף י"ב רבי יהודה ורבנן יכולים להתפרש כמדברים ממש על אותו זמן, וזה לא יתכן כי היה להם לפרש במה נחלקו.
♦

ב. מדוע אין לומר שהמתפללים מנחה אחרי השקיעה סומכים על רבי יוסי

שעה"צ (רלג כא) כותב שאף לפי הגאונים הסוברים שלאחר שקיעת הגלגל הוא בין השמשות, ויוצא מזה שאין להתפלל אחרי שקיעת הגלגל כי הוא זמן שהוא ספק לילה, י"ל שבשעת הדחק סומכים על רבי יוסי הסובר שאחרי שקיעת הגלגל הוא עדיין יום, ולא רק בגלל שכדאי הוא רבי יוסי לסמוך עליו בשעת הדחק כעין מה שאמרו על רשב"י, אלא בגלל שסוגיות הגמרא בברכות ובפסחים הם כרבי יוסי. ועולה מדבריו שכיון שהעיקר הוא כרבי יוסי שאחרי שקיעת הגלגל עדיין הוי יום גמור מותר להתפלל בזמן זה, ועל זה הקשיתי שמהגמרא בכריתות יט ונדה נג עולה שאיננו נוקטים שהעיקר כרבי יוסי, ואם כן הזמן שלאחר השקיעה אינו מוגדר כזמן שהוא מעיקר הדן יום, אלא כזמן שהוא ספק יום ספק לילה, לכן לפי העיקרון שעליו מושתת שעה"צ שלא מתפללים בספק לילה לא נוכל להתפלל אחרי השקיעה על סמך דברי רבי יוסי.
אלא שלענ"ד הנחת היסוד של שער הציון שאין להתפלל בספק יום ספק לילה אינה מה שעולה מפשט הגמרא. לענ"ד מה שמתפללים בשעת הדחק אחרי השקיעה הוא משום שמעיקרא תקנו חז"ל להתפלל גם בספק לילה כדי לא להפסיד את המצוה, ודין זה נאמר גם במנחה וגם במוסף, וכן הדין בעבודת הקטורת, כפי שמשמע מהגמרא במגילה כ ע"ב.
♦

ג. ביאור דעת הגר"א על פי הדיוקים מהאמרי נעם

לענ"ד אין ספק שהתלמידים שחיבור ואתא האמרי נעם כותבים חידושים ששמעו מהגר"א על כל פיסקה בגמרא בברכות, כמו שלמדו את כל המסכת לפניו כך למדו את הגמרא בדף כט בענין דימדומי חמה והא דלייט עלה במערבא. נראה להדיא שהם לא שמעו מהגר"א בשעה שלמדו עימו גמרא זו אזהרה לא להתפלל סמוך לשקיעה בעקבות הלטותא, שהרי לא כתבו כלל אזהרה כזו, וזה עיקר הראיה מדבריהם. מסתבר שהם שמעו מפיו את פסק ההלכה לא להתפלל אחרי השקיעה כשהגיעו לאותה סוגיה העוסקת במצוה להתפלל עם דמדומי חמה, כי זה היה טעמו לאיסור ולכן הם סידרו את דבריו על מילים אלו. גם אם נאמר שהם החליטו מעצמם לסדר את פסק ההלכה בענין מנחה ששמעו בהזדמנויות אחרות על מילים אלו, מסתבר שעכ"פ הם הבינו שדבריו נובעים מסוגיה זו.
לשונם בדף ט ע"ב היא ככל הנראה לשון הגר"א כפי שרואים בכל הספר שמה שהם אומרים בשמו נמצא הרבה פעמים בעוד מקומות בערך באותה לשון. מבואר שם שבתפלת שחרית 'יראוך עם שמש' מתקיים ב"תפלה שיהיה ממש עם הנץ החמה", וכמו כן גבי מנחה לפני הלטותא "צריך לגומרה תיכף בתחלת השקיעה". אם הגר"א היה סובר שגם לפני הלטותא היה צריך לסיים את התפלה לפני השקיעה ההלכתית היה צריך לכתוב כאן "צריך לגומרה תיכף לפני תחלת השקיעה". מהלשון "בתחלת השקיעה" משמע שהסיום הוא בשעה שכבר התחילה השקיעה, וזה דומה לשחרית שבה תחלת התפלה היא אחרי שכבר התחיל הנץ. הגר"א מבאר שריב"ח ורבי יוחנן נזהרו לא לגמור את תפלתם בסיום השקיעה, שהוא צאה"כ, אלא סיימוה לפני כן בתחלת השקיעה. צאה"כ הוא סוף השקיעה לפי מה שהוגדר בביאורו סי' רסא שצאה"כ קרוי גם הוא "שקיעת השמש, שאז נשקע היטב".
כבר הבהרתי שעיקר הבנתי לדעת הגר"א נסמכת על דבריו המפורשים בסימן תנט, והדקדוקים מהאמרי נעם נועדו רק לסייע שכך משמע גם מדבריהם.
♦

ד. מהו 'בוא השמש' לגבי קרבנות

בתוררה נאמר המושג ביאת שמש פעמים רבות. ההבנה הפשוטה היא שזה הזמן אליו מתייחסת התורה כלילה, וממילא פירושו תלוי במחלוקת רבי יהודה ורבי יוסי. לרבי יהודה יש ספק אם הוא שקיעת הגלגל או שקיעת האור שמאפשרת ראית שני כוכבים, ולרבי יוסי הספק הוא אם הכוונה לזמן שבו רואים ב' כוכבים או לזמן ראית ג' כוכבים. אך יתכן שיש מקומות בהן כונת התורה בדוקא לשקיעת הגלגל, שלפי הנהוג לפיו נמנים שעות היום.
אציין כמה מקומות שבהן ברור שביאת השמש אינה דוקא שקיעת הגלגל. בפסוקים "עד בא השמש תשיבנו לו" (שמות כב כה). "השב תשיב לו את העבוט כבא השמש" (דברים כד, יג), "וכבא השמש יבא אל תוך המחנה" (דברים כג, יב) פשוט שהתורה לא התכוונה בדוקא על שקיעת הגלגל שהיא לכל היותר ספק לילה לפי רבי יהודה, ואין טעם לומר שהתורה מתכוונת כאן ללמד שנתייחס לספק כוודאי ובכלל לא נראה שהתרה מתייחסת לזה כספק, כי מי איכא ספיקא כלפי שמיא, אלא כוונת התורה ללילה וזו שקיעת הגלגל אך ורק אם נאמר שששקיעת הגלגל זה ודאי לילה. לפי רבי יהודה יתכן שזו הכוונה אך יתכן נמי שכוונתה לביאת האור שבצאה"כ, וכן לרבי יוסי ודאי הכוונה לזמן צאה"כ וכן מצינו השואה זו בין ערב לביאת שמש בתנ"ך כמה פעמים (יהושע ח, כט. יהושע י כו. מלכים א כב, לה. דברי הימים ב יח, לד), וכעין זה מצינו גם בלשון המשנה (מנחות סה ע"א) על קצירת העומר שנעשית כשודאי לילה "בא השמש? אומרים הן". הדיון בגמרא בברכות על "ובא השמש וטהר" שנאמר באכילת תרומה. רש"י (בברכות ב ע"ב בכת"י) פירש: "ביאת שמשו – שקיעת החמה. ומאי וטהר טהר יומא - והכי קאמר קרא, לכשתשקע החמה ויפנה היום וטהר מתוך חללו של עולם ששקעה לגמרי, דהיינו צאת הכוכבים".
לעיל (מכתב ב) פירשתי כוונתו שלגבי מה שכתוב בתורה "ובא השמש וטהר" פירוש המילים "ובא השמש" היא 'ביאת שמשו', כלומר תחילת שקיעת גלגל החמה, אלא שהמילה 'וטהר' באה להוסיף שמדובר כאן לאחר שפנה היום וטהר, ולכן הוא צאה"כ. רש"י הדגיש שהטהרה היא מ"חללו של עולם" בלבד כי עדיין יש אור ברקיע ובפרט בפאתי מערב, לכן בזמן זה עני יכול לאכול פיתו ללא נר. ומה שכתב רש"י "ששקעה לגמרי", נראה כוונתו שעכ"פ שקע גלגל החמה לגמרי, ואין כונתו לשקיעת האור לגמרי שהרי כפי שכתב בהמשך עדיין בזמן זה יש אור.
אך צריך להבין מדוע צריך רש"י להשמיענו שזמן זה הוא שקיעת גלגל החמה לגמרי, הרי לא הוזכר בגמרא הגדרת מצב הגלגל בשעה שטהר השמש מחלל העולם, ומילים אלו אינם שייכות לביאורו לסוגיה. לכן נראה לי שכוונת רש"י לתרץ קושי שיעלה על לב התלמיד, שכן נראה שבעלמא המילים "ובא השמש" פירושם אינו דוקא תחילת שקיעת החמה כפי שהראתי, ונראה שלזה רמז רש"י באומרו שזמן צאה"כ הוא שקיעת הגלגל לגמרי, להורות שאך תתמה שבעלמא גם צאה"כ ראוי להקרא ביאת השמש, שכן זה הזמן שבו נשקע הגלגל לגמרי.
ולפי זה יובנו דברי הגמרא במנחות כו ע"ב ובתמורה יד ע"א "והתניא אין לי אלא דברים שדרך ליקרב בלילה, כגון אברים ופדרים שמקריבין מבוא השמש", מבואר מלשון הגמרא שיש זהות בין לילה לבוא השמש, ואם כן זהו הזמן שבו נחלקו רבי יהודה ורבי יוסי, ומה שכתב רש"י שם שהוא לאחר שקיעת החמה הוא כפי לשון הפסוק 'בא השמש', ששקיעה הוא לשון דומה לביאה, ולא נכנס שם לשאלה האם הכונה לתחילת הגלגל או סוף שקיעת הגלגל, דזה תלוי במחלוקת התנאים. ככל הנראה לפי רש"י גם הא דדם נפסל בשקיעת החמה יכול להתפרש כזמן שבו נחלקו רבי יהודה ורבי יוסי, אבל לגבי מנחה הוכחנו שכוונתו לצאה"כ.
כל זה כתבתי על דעת רש"י שלפי ביאורו 'בא השמש' של תרומה היינו השקיעה. אבל לפי גרסת הגאונים הדברים פשוטים יותר שהרי הגמרא לא אומרת ש'ובא השמש' דתרומה היינו ביאת שמשו, אלא היא אומרת שהוא ביאת אורו, ובפשטות הכוונה שגם בתרומה הכוונה במילים 'ובא השמש' הם ביאת אור השמש שהוא צאה"כ, והמילה 'וטהר' באה רק להבהיר שזה הפירוש ומשם נלמד לכל מקום, שביאת השמש היינו ביאת אורו. וביאת אור לרבי יהודה היא ספק בשקיעת הגלגל ספק בשקיעת האור ממקום הכוכבים, ולרבי יוסי היא בשקיעת האור ממקום הכוכבים. הגמרא בברכות אומרת שבתרומה 'ובא השמש' זה תחילת השקיעה, אך המילה וטהר לרבי יוסי מלמדת שיחכה גם שיטהר האור, ולרבי יהודה עכ"פ יתכן שהיא מלמדת זאת.
וכבודו מציין את דברי הראב"ד בהשגות על בעל המאור שכתב "גירסא זו צריכה תיקון דהאי ובא השמש ביאת אורו אמסקנא קאי דמאי וטהר טהר יומא, אבל ובא השמש ביאת שמשו מכל מקום", וכבודו מסיק מזה ש'ובא השמש' דעלמא היינו ביאת שמש בלבד. אבל לא כתוב בראב"ד שכ"ה בכל מקום, אלא "מכל מקום" ובפשטות כוונתו שלדעתו שמכל מקום כאן בתרומה כשהתורה אמרה 'ובא השמש' היא התכוונה לביאת הגלגל, אבל אחרי שגילתה לנו התורה כאן שדין הערב הוא רק בלילה, שפיר יש לומר גם לדעתו שבכל מקום ביאת השמש הכוונה אינה דוקא לשקיעת הגלגל, וכפי שהראיתי שכן הוא במקומות רבים שזמן זה הושווה לערב.
ומה שהבאת מהגמרא שערבא שמשא הוא שקיעת הגלגל לא מוכיח כלל שלשון התורה ובא השמש דעלמא הוא שקיעת הגלגל, דלשון ערבא שימשא לחוד, ולשון ביאת השמש לחוד.
עכ"פ מפשטא דקרא שמשוה זמן זה לערב וסוגיות הגמרא נראה שיש לנקוט כגאונים שביאת השמש בעלמא אין הכוונה בדוקא לשקיעת הגלגל, ולפי צד אחד לרבי יהודה ולפי רבי יוסי הכוונה לצאה"כ, ובקרבנות נקטינן שמה שלא נפסל בשקיעת החמה יש לעשותו כל עוד שלא היה צאה"כ^[65].
אכן לא כולם מסכימים עם החידוש של רבינו תם שדין דם שנפסל שונה מדין עבודת הקרבנות בזמן הפסילה מכח קרא יתרה, אך מכל מקום כיון שרק בענין זה כתבו בגמרא שקיעת חמה י"ל שהוא שונה משאר דיני הקרבנות גם אם אינו מצד קרא יתרה כפי שכתב בחידושי אריה ליב (ח"ב סי' כה) שדין הפסילה הזה אינו משום פסול של לילה אלא משום שנאמר "ביום הקריבו את זבחו יאכל", ודרשו על זה ביום שאתה זובח אתה מקריב את הדם, ומאחר שהשיעור של היום נאמר מצד שביום זה הזבח נעשה בלי קשר לזה שיום הוא היפוך של לילה מבחינת האור, בזה אמרינן מסברה שהוא כמו שעות היום שמחושבים לפי זריחה ושקיעה.
הגמרא במנחות ותמורה שמדברת על "דברים הקרבים ביום" שנעשים לפני בוא השמש לא נכנסה לחילוקים בין שקיעה לצאה"כ שאין בהם נפק"מ לענין הדרשה שם, ונקטה בוא השמש כי זה מושג שיכול להתפרש גם כך וגם כך. מכל מקום אין מקור לפסול קטורת בשקיעת החמה, דרק לגבי 'מתיר' אמרינן שנפסל בשקיעת החמה.
♦

ה. ביאת השמש לפי הגר"א

בביאור הגר"א סי' רסא נקט שבתרומה זכאי לאכול מהשקיעה של רבי יוסי, והגמרא בברכות אזלא כרבי יוסי. לפי זה ביאת שמש האמורה שם בגמרא אינה תחילת שקיעת הגלגל, אלא השקיעה שהיא כהרף עין עם צאה"כ. לכן גם לשיטתו אין הכרח לפרש "בוא השמש" האמור בגמרא במנחות על דיני הקרבנות בכללות דוקא על תחילת שקיעת הגלגל. הגר"א לא כתב שהגמרא במגילה ופסחים אזלא כרבי יוסי, ובפשטות י"ל שלדעתו מנחה וקטורת הקובע הוא צאה"כ גם לפי רבי יהודה, כיון שתקנו בהם לעשות את המצוה עד צאה"כ.
וכבר ציינתי לקושיות שהקשה בעמודי אור (סי' ה) על דברי הגר"א בענין זה. ויש להעיר עוד על מה שנקט שסוגית הגמרא אזלא כרבי יוסי מהמבואר בירושלמי ברכות "ספק קרא ספק לא קרא. נישמעינה מן הדא הקורא קודם לכן לא יצא ידי חובתו, וקודם לכן לאו ספק הוא, ואת אמרת צריך לקרות, הדא אמרה ספק קרא ספק לא קרא צריך לקרות". מבואר שהירושלמי סובר שהקורא לפי צאה"כ הוא בספק, ומשמע שדין ק"ש בצאת הכוכבים הוא גם לפי יהודה, אם כן גם לדידיה אנו מפרשים ובא השמש וטהר על צאה"כ, אלא שלפי רבי יהודה אנו אומרים כך רק משום שלפני כן הוא ספק, וי"ל שהגמרא לא הוצרכה לומר להדיא שלרבי יהודה אנו אומרים כך רק מספק כי אין בזה נפק"מ.
♦

ו. דעת הרמב"ם בענין הקטרת הקטורת ומנחה אחרי השקיעה

בהלכות מעשה הקרבנות (ד, א) כתב הרמב"ם: "כל הקרבנות אין מקריבין אותן אלא ביום שנאמר ביום צוותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם ביום ולא בלילה, לפיכך אין שוחטין זבחים אלא ביום. ואין זורקין דמים אלא ביום השחיטה שנאמר ביום הקריבו את זבחו ביום הזביחה תהיה ההקרבה, וכיון ששקעה החמה נפסל הדם".
אם הרמב"ם היה אומר בתחילה כל הקרבנות אין מקריבין אותן אלא ביום לפני השקיעה, הייתי אומר שהוא אותו דין והכל תלוי בשקיעה, אך הרמב"ם מחלק בין שני הדינים, ורק בדין השני הוא מחדש לנו שכיון ששקעה החמה נפסל הדם. שמע מינה שברישא מדינא הקובע אינו דוקא שקיעת החמה, אלא גדר יום ולילה שבכל התורה. ונראה שמכל מקום הרמב"ם מחבר דינים אלו ביחד משום שלמעשה אחד משליך על השני, דכיון שהדם נפסל בשקיעה אין שוחטים אלא לפני השקיעה על מנת שיוכל לזרוק את הדם לפני השקיעה. אך עבודות שאינן תלויות בזריקת הדם שפיר יעשו עד צאה"כ.
ובהמשך כתב הרמב"ם (ד, ד): "כל דבר שאינו קרב אלא ביום כגון הקומץ והלבונה והקטרת ומנחות הנשרפות מותר להקריבן עם מבוא השמש, והם מתאכלין והולכין כל הלילה כאיברי עולה".
נקט את לשון הגמרא שכללה קומץ ולבונה עם קטורת ומנחות, ולא נכנס כאן לחילוק שבינהם כי הלשון עם מבוא השמש יכולה להתפרש כל חד כדאית ליה. אם קומץ ולבונה נפסלים כמו דם בשקיעת החמה הרי שבהןן הקובע הוא שקיעת הגלגל, אבל לגבי קטורת ומנחה אין מקור לפוסלם משקיעת החמה, ואין כל ראיה שהרמב"ם חולק על מה שאמרנו שמפשטות הגמרא במגילה עולה שמצוות היום שהוזכרו שם נוהגות עד צאה"כ כל עוד שאין גילוי מיוחד לומר שהן כשרות רק עד השקיעה.
ואף את"ל שלפי הרמב"ם כל עבודות הקרבנות הן רק עד השקיעה אין מזה ראיה לתפלת מנחה, כפי שכתבתי בסוף פרק א שאין הכרח להשוות את כל פרטי הדין של התפלות לקרבנות.
לסיכום: מנהג החכמים שמתפללים לכתחילה מנחה עד השקיעה תואם לפשט הענין של המצוה להתפלל עם דמדומי חמה משום שנאמר 'ויראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים'. לפני ירח זו תפלת המנחה, שמשמע שעיקר המצוה היא להתפלל עד מיצויו של יום, ובזה זוכים שיהא מורא שמים עליו כל היום. אלא שהקדימוה למעשה לפני השקיעה דילמא מיטרפא ליה שעתא. זו היא דעת רב האי גאון ור"ח, וכן נהג האר"י ז"ל. בס"ד נלענ"ד שיישבנו את כל הקושיות על פסק זה, ויהי רצון שנזכה שאכן תהיה יראת השם עלינו כל היום.
בברכה רבה
עידוא אלבה
♦
תגובת הרב הילדסהיים: כמעט הכל נתבאר במכתבי הקודמים, לא מצאתי כאן עוד טענה חדשה שיש בה ממש, יישר כח על המו"מ המחדד שהוסיף הרבה בבירור הדברים.
♦ ♦ ♦