ראש ישיבת טלז
בעניין אמירתו לגבוה בהקדש ובצדקה[2]
נדרים (ז, א) יש יד לצדקה או לא, ועלתה בתיקו. במסקנת ההלכה נחלקו הראשונים, הרשב"א והרמב"ן פסקו, דספק צדקה ספק איסור הוא, והר"ן חולק עליהם ופוסק דצדקה ממונא הוי וספיקא לקולא. והאחרונים מבארים מחלוקתם בזה, דכל היכא דאיכא ממון אגוד יחד באיסור, כגון צדקה, אם האיסור נגרר אחרי הממון, או דהממון נגרר אחר האיסור, והרמב"ן והרשב"א סוברים דהממון נגרר אחר האיסור וכיון דקיי"ל דספק איסור לחומרא, ממילא הוי הכא לחומרא, והר"ן סובר דהאיסור נגרר אחר הממון, ומאחר שקיי"ל דספק ממונא לקולא, (מש"ס) [משום הכי סבר] הר"ן לקולא.ויש נמי לבאר דבהא תליא מחלוקתם, דיש מחלוקת הפוסקים[3] אם אמרינן בצדקה אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט כמו דאמרי' גבי הקדש, דמצינו למימר דצדקה מתקיש להקדש לקרבנות, ולפ"ז הרשב"א והרמב"ן סוברים דבצדקה לא אמרינן אמירתו לגבוה וכו', נמצא דאין עליו חיוב בנודר צדקה מצד שזה ממון עניים, כי אם מפני שנדר וצריך לקיים את נדרו, וא"כ הו"ל ספק איסור ולחומרא, אבל הר"ן לשיטתו שסובר בחדושיו לקדושין (כח, ב) דגם בצדקה, יש הדין אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט א"כ ה"נ הספק אם העניים זכו בכסף או לא, והו"ל ספק ממונא ולקולא.
ועתה יש לחקור, הא דאמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט, אם דבדבור מונח על הדבר שם קדושה, ובדבור קודש אמרה תורה דנקנה להקדש אבל לא שאמירתו היא גופא הקנין להקדש, או דלמא, אמירה לגבוה זה גופא כמסירה בהדיוט, וזה בעצמו עושה את הקנין, וכל היכא דהקנין נעשה להקדש ממילא יש כאן קדושה.
ולכאורה יש להביא ראיה מצדקה, לשיטת הסוברים דגם בצדקה אמרי' אמירה לגבוה וכו' ומקנה לעניים, ואם נאמר דבהקדש אין הקנין באמירה רק שמניח קדושה ומזה מסתעף הקנין להקדש התינח בהקדש אבל בצדקה לא שייך לומר כן, דהא אין שום קדושה על המעות שיסתעף מזה הקנין לעניים, לכן מוכרחים אנו לומר דבאמירתו לחוד הוי הקנין להקדש וזה שייך גם בצדקה.
אבל גם זה קשה, דהא בהקדש מהני שאלה על אמירתו, ואם אמירה הוי קנין כמו בכל הקנינים להדיוט היאך מהני שאלה, דהא שאלה לאו טעות מעיקרא הוא דא"כ הי' צריך להתרת חכם, אלא הא דמהני שאלה זה גזה"כ, ואם הוי קנין גמור היאך תהני שאלה, מה לי מכרו לגבוה ומה לי מכרו להדיוט, וכי היכי דבהדיוט לאחרי הקנין הוי שלו הוא הדין בהקדש, ולא תהני שאלה.
וכן הא דאמרינן (נדה מו, ב) מופלא הסמוך לאיש, נדרו נדר והקדישו הקדש ותרומותו תרומה וכו', ואי נימא דאמירתו עושה קנין, הלא קטן אינו בר קנין אלא ע"כ צריכים לומר טעם אחר דהא דקי"ל (קידושין כח, ב) אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי, היינו דהתורה אמרה היכא דנדר והסכים שהדבר יהי' קנוי להקדש דממילא הוי דהקדש, ועל דיבורו קאי בבל יחל דברו, היינו דבאמירתו הוא גומר ונודר שיהא להקדש והקנין נעשה ממילא, ועל דיבורו שפיר יכול לשאול ולהתחרט וממילא מתבטל הקנין, והשתא ניחא גם קטן יכול לעשות דיבור כזה.
ובזה יש להסביר מה שכתבו בתוס' בפסחים (דף מו, ב ד"ה הואיל), דהקדש דאתי לידי הגזבר לא מהני בי' שאלה, והנו"ב (במ"ת חלק יו"ד סי' קנ"ד) הסביר טעם לזה, אבל לפי דברינו דהטעם דמהני שאלה הוא משום שבאמירתו אינו עושה קנין, לכן היכא דמטי ליד הגזבר ובמסירתו עושה קנין על זאת לא מהני שאלה.
אף דיש לכאורה לומר, דמפני מה מסר להקדש, הלא מפני אמירתו הראשונה וכיון שביטל את האמירה ג"כ נתבטלה המסירה, אבל זה אינו אמת, דאילו היה טעות גמור בדבורו שפיר אמרי', אבל לפי דברינו שביארנו דהוא רק גזה"כ, א"כ אף שחוזר מדבורו עדיין נשארת הקדושה מצד הקנין במסירה לגזבר. ומובן.
אבל זה ניחא רק בהקדש, אבל בתרומה לאחר שבא ליד הכהן (נדרים נט, א) דלא מהני שאלה, צריך להבין אמאי אינו יכול לשאול, דהא הוא חוזר מהפרשתו וממילא הוי טבל ביד הכהן, בשלמא בהקדש אף שבטלה האמירה אבל המסירה לא בטלה והיא לחוד עושה הקדש, דגם אם מסר בהמת חולין לגזבר הוי קדוש ומש"ה די לקנין במסירה, אבל בתרומה דל הפרשתו והוי טבל וכל דין התרומה נודע רק מהאמירה.
אך בתרומה נאמר תירוצו של הנוב"י דמהני שאלה רק היכא דהוי בידו ומהימן עליו[4], אבל היכא שהוא ביד אחרים אינו נאמן להפקיע מחזקתו, ותירוצו זה אינו עולה אלא בתרומה דמפקעת מחזקת הכהן, אבל בהקדש לא שייך חזקה להוציא רק איסור הוא, כמו שמבואר בש"ש (שמעתא ו' פ"ד) וע"כ נאמר כדפירשנו.
ולפי דברינו יש עוד ליישב קושית החת"ס בכריתות (יג, ב) על הא דאמרינן בשבועות (דף כד, ב) גבי הא דתנן יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה וכו', ומקשי' בגמ' אמאי לא חשיב נמי שבועה, שנשבע שלא יאכל ותירצו דמהני שאלה, ולא קתני מילתא דאיתא בשאלה. והקשו התוס' בכריתות (שם), והא קחשיב מוקדשים דאיתא בשאלה, ותירצו דלאחר הזריקה מיירי שלא מהני שאלה בהו.
והקשו האחרונים, לפי התוס' בפסחים דהיכא דאתי ליד הגזבר לא מהני שאלה הוה מצי למימר דאתי ליד הגזבר. אבל לפי דברינו ניחא, דהא דאתי ליד הגזבר לא מהני שאלה, היינו משום שנקנה במסירתו להקדש וזה שייך רק בקדושת דמים שהבעלים אין להם שום שייכות עם הדבר הנקדש, ואחרי שנמסר לגיזבר הדבר נקנה לגמרי להקדש, דקדושת הגוף אפי' לאחר שמסר לגיזבר עוד נשאר הקרבן שלו משום שבחטאת (למשל) צריך להתכפר, ואם הגיזבר קונה להקדש איך מתכפר בו הלא צריך להיו קרבנו כדמוכח בכמה מקומות בש"ס[5] דמיקרי קרבנו, ומש"ה מוכרחים התוס' לתרץ לאחר זריקה דלא מהני שאלה, ולא יכלו לומר דאתי ליד הגזבר, דהכא אף לאחר שבא ליד הגזבר מהני שאלה.
וכן יש לבאר בנדרים (כט, ב) דהקדש לאחר ל' מהני ואינו יכול לחזור דאמירתו לגבוה וכו', והקשה הר"ן, ותהוי כמסירה, ובמסירה גופא יכול לחזור היכא דמסר לקנות לאחר ל', ותירוץ הר"ן שם מחוסר הסבר. אבל לפי דברינו דאמירתו לגבוה וכו', היינו שגמר בלבו להקדיש ואינו יכול לחזור מדבורו ומזה מסתעף הקנין, א"כ מה לי שגמר בלבו שיהי' קדוש מיד או שגמר בלבו שיהי' קדוש לאחר ל', דאע"פ שאין אמירתו עושה את הקנין כאן מכל מקום אינו יכול לחזור מדיבורו וממילא הוי קנין.
וכן נמי יש לתרץ בר"ן (שם) דמקשי' תמן בגמ' פשיטא דמהני הקדש לאחר ל', דמאי שנא מקדושין לאחר ל'. והקשה הר"ן, דמאי פשיטא הא צריכא רבה, דבקדושין היכא דכלתה קניינו שפיר מהני משום דאיכא גבה שעבודא דכסף, אבל בהקדש היכא דכלתה דבורו לא מהני, ושפיר אשמועינן דמהני, ובאמת צריך להסביר זאת אמאי מהני הא מכל מקום כלתה קנינו.
אבל לפי דברינו ניחא, דבקדושין צריך להיות הקנין בכסף משו"ה יש חסרון של כלתה קנינו, אבל בהקדש שהוא נודר וגומר בלבו שיהיה הקדש וצריך לקיים דברו, ואין דיבורו עושה הקנין מה זה שייך לכלתה קנינו, הא הדיבור שלאחר ל' יהי' הקדש לא כלתה, דהא מחוייב לקיים דבורו ואינו יכול לחזור מזה וממילא יסתעף הקנין לאחר ל'.
ובזה ניחא נמי דהפקר לאחר ל' מהני אע"ג דכלתה דבורו, משום דבכל הקנינים שצריך לעשות קנין, הוא רק להעשות של השני, של הלוקח או המקבל, אבל להוציא מרשותו דמוכר או מרשות נותן ויהי' של אחר לרצונו לחוד סגי, לכן בהפקר דא"צ רק להוציא מרשותו אינו צריך המקבל אלא לרצונו של המפקיר, דכל היכא דלא חזר מדבורו נשאר רצונו (פי' דברי': כן הוא בהקדש לאחר ל' שבארנו דמהני מאותו הטעם, דכיון שאינו יכול לחזור נשאר רצונו, וממילא הקדש קונה).
♦ ♦ ♦