כולל נחלת אי"ש
ירושלים
בעניין נבואה בדבר הלכה בתשעה באב ובשאר התעניות
לאחר שנבנה בית המקדש השני, נתעורר ספק בישראל האם יש מקום גם עתה להתענות ולהתאבל על חורבן הבית הראשון. ואיתא בנבואת זכריה (פרק ז פסוק ב-ג, יח-יט): "וישלח בית אל שראצר ורגם מלך ואנשיו לחלות את פני ה', לאמר אל הכהנים אשר לבית ה' צבאות ואל הנביאים לאמר האבכה בחדש החמישי הנזר כאשר עשיתי זה כמה שנים". ופירש"י: "אנשים צדיקים היו, ושלחו מבבל לקרוביהם שבבית אל לחלות את פני ה' בירושלים בעדם, ולשאול מאת הכהנים להודיעם אם יבכו בחדש אב אחרי אשר חזר הבית להבנות" - "ויהי דבר ה' אלי לאמר, כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו".ובראש השנה (דף יח ע"ב) דרשינן: "קרי להו צום וקרי להו ששון ושמחה, בזמן שיש שלום - יהיו לששון ולשמחה, אין שלום - צום. אמר רב פפא הכי קאמר בזמן שיש שלום - יהיו לששון ולשמחה, יש שמד - צום, אין שמד ואין שלום - רצו מתענין רצו אין מתענין", ע"כ. ונתבאר, דבזמן שיש שלום אין צום אלא ששון ושמחה, וע"כ בזמן שבית שני בבנינו שוב אין מקום להתענות בחדש החמישי, מכיון שזמן זה הוא זמן שיש שלום.
והנה כתב הרמב"ם בפ"ט מהלכות יסודי התורה ה"א: "דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה עומדת לעד ולעולמי עולמים, אין לה שינוי ולא גרעון ולא תוספת, שנאמר את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרון לעשות לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו. ונאמר והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת. הא למדת שכל דברי תורה מצווין אנו לעשותן עד עולם וכן הוא אומר חוקת עולם לדורותיכם, ונאמר לא בשמים היא. הא למדת, שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. לפיכך אם יעמוד איש בין מישראל בין מן האומות[2], ויעשה אות ומופת ויאמר שה' שלחו להוסיף מצוה או לגרוע מצוה או לפרש במצוה מן המצוות פירוש שלא שמענו ממשה וכו', הרי זה נביא שקר שהרי בא להכחיש נבואתו של משה, ומיתתו בחנק על שהזיד לדבר בשם ה' אשר לא צוהו. שהוא ברוך שמו צוה למשה שהמצוה הזאת לנו ולבנינו עד עולם, ולא איש אל ויכזב. ושם בהלכה ד' - וכן אם עקר דבר מדברים שלמדנו מפי השמועה או שאמר בדין מדיני התורה שה' צוה לו שהדין כך הוא, והלכה כדברי פלוני הרי זה נביא שקר ויחנק אע"פ שעשה אות, שהרי בא להכחיש תורה שאמרה לא בשמים היא[3] אבל לפי שעה שומעין לו בכל", עכ"ל.
נתבאר בדברי הרמב"ם דלא שייך שום מושג של נבואה בדבר הלכה בשום דין מדיני התורה. ומשמעות דבריו היא שלא רק בדינים מדאורייתא אלא גם בדינים מדרבנן. וכן כתב הרמב"ם להדיא בפירוש המשנה בהקדמתו לסדר זרעים, וז"ל בתוך דבריו: "וזה הנביא וכו' אם יאמר לנו שתחום שבת אלפים אמה פחות אמה, או אלפים אמה ואמה, ויסמוך הדבר ההוא שעל דרך נבואה נאמר לו לא על דרך עיון וסברא, נדע שהוא נביא שקר ויהרג בחנק", ע"כ. ומה שאלפים אמה הוא תחום שבת לא פחות ולא יותר הלא זהו דין מדרבנן גרידא כדאיתא ברמב"ם בפכ"ז משבת ה"א[4], והנה להדיא שאם נביא יאמר לשנות משהו בזה "נדע שהוא נביא שקר ויהרג בחנק". ועוד כתב הרמב"ם שם בהקדמתו הנ"ל (בד"ה והחלק הרביעי) בענין הגזרות מדרבנן כגון בשר עוף בחלב וז"ל: "וכשיהיה פושט איסורה בכל ישראל אין לחלוק על הגזרה ההיא, אפילו הנביאים בעצמם לא היו רשאים לבטל אותה, וכן אמרו בתלמוד שאליהו ז"ל לא היה יכול לבטל אחד מי"ח דבר שגזרו ב"ש וב"ה", ע"ש.
והדברים צריכים עיון טובא מנבואת זכריה הנ"ל, איך יתכן ששאלו את הנביא "האבכה בחדש החמישי", וכיצד יתכן שזכריה השיב להם בדבר ה' דבזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה ובזמן שאין שלום יצומו, ומדוע אנן סמכינן ע"ז לדינא, והלא זהו שכ' הרמב"ם שאם אמר נביא בדין מדיני התורה שה' צוה לו שהדין כך הוא הרי זה נביא שקר ויחנק.
ובשלמא בעצם תקנת ד' תעניות שהיא מדברי קבלה, אין להקשות איך נביא יכול לחדש הלכה של תענית, דכבר כתב הטור שהיא תקנת נביאים, וצ"ל שהם תקנו זאת בחכמתם ולא בנבואה[5]. אבל ביחס לשאלה "האבכה בחדש החמישי" לא יתכן לדחות כנ"ל, דהא מקרא מלא דבר הכתוב "כה אמר ה' צבקות צום הרביעי וכו' יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה", הרי שהיתה בזה נבואה גמורה כתשובה לשאלתם.
ובכלל צ"ע, הרי לשאול שייך רק בנבואת משה רבינו, ולשאר הנביאים אין רשות לשאול, כמו שכתב האבן עזרא עה"פ "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא": "בכל ביתי נאמן הוא. טעמו כבן בית שיכנס בלא רשות ואם יצטרך ידבר צרכיו, ואתם כאשר אתודע לכם בחלום תדעו ואם לא אין לכם רשות לשאול", עכ"ל[6]. וא"כ איך שאלו את הנביאים לאמר האבכה בחודש החמישי.
♦
א. ב.
ויתכן לומר בזה, דהנה בסנהדרין (דף פט ע"א) תנן: "נביא השקר המתנבא מה שלא שמע, ומה שלא נאמר לו [אלא נאמר לחברו] - מיתתו בידי אדם". ובגמ' שם: "המתנבא מה שלא שמע כגון צדקיה בן כנענה דכתיב ויעש לו צדקיה בן כנענה קרני ברזל וכו' [דהיינו המתנבא דבר שלא שמע כלל והוא שקר גמור]. המתנבא מה שלא נאמר לו - כגון חנניה בן עזור, דקאי ירמיה בשוק העליון וקאמר "כה אמר ה' צבאות הנני שובר את קשת עילם". נשא חנניה ק"ו בעצמו, מה עילם שלא בא אלא לעזור את בבל אמר הקב"ה הנני שובר את קשת עילם, כשדים עצמן על אחת כמה וכמה. אתא איהו בשוק התחתון אמר "כה אמר ה' וגו' שברתי את עול מלך בבל". א"ל רב פפא לאביי, האי לחבירו נמי לא נאמר. א"ל כיון דאיתיהיב ק"ו למידרש כמאן דאיתמר ליה דמי, הוא ניהו דלא נאמר ליה". ע"כ דברי הגמ'.נתבאר בדברי הגמ', דנבואה היא דבר שניתן להדרש בק"ו, ואילו ירמיה עצמו היה דורש את הק"ו הנ"ל ועומד בשוק העליון ואומר "כה אמר ה' שברתי את עול מלך בבל", הוא לא היה נדון כנביא שקר ח"ו ואע"פ שהוא לא שמע זאת, מכיון דמה דילפינן בק"ו מהנבואה מצטרף להיות חלק מעצם הנבואה, ונבואת אמת היא זו. ורק מה שחנניה בן עזור התנבא זאת מדיליה - זהו המתנבא מה שלא נאמר לו, ונביא שקר הוא ומיתתו בחנק[7].
ויתכן לומר, דכל זה דווקא לגבי המידה של קל וחומר, שאדם דן מעצמו[8], דווקא בזה מה דילפינן בק"ו מנבואה מסויימת מצטרף להיות חלק מעצם הנבואה, וכמו שנאמר בסוגיא הנ"ל "כיון דאיתיהיב ק"ו למידרש כמאן דאיתמר ליה דמי". אבל דבר הלכה שנלמד מנבואה ע"י שאר המדות שהתורה נדרשת בהן, אמנם הנבואה ניתנת להדרש, וכדחזינן בסוגיא דסנהדרין הנ"ל, אבל מצד שני לא יתכן שהוא יצטרף להיות חלק מעצם הנבואה. חדא מכיון שמה שאין אדם דן מעצמו אלא צריך שחז"ל ידונו אותו לא יתכן שהוא נחשב כאילו הוא כתוב במפורש, שהרי רק חכמים יכולים לחדש ולדון אותו[9]. ומלבד זאת, דבר הלכה לא יתכן שיחשב כאילו הוא נאמר במפורש בנבואה, דהא לא בשמים היא. אלא הגדר הוא, דאלמלא המדות שהתורה נדרשת בהם, לא היינו למדים מן הנבואה בעצמה כלום, מכיון שהדין לא נאמר בה במפורש. וא"כ בנבואה זו מצד עצמה אין בה סרך של דבר הלכה, וממילא בכה"ג לא שייך החסרון של "לא בשמים היא". אלא מאי, סוף סוף על ידה מתחדשת הלכה - זה לא חשיב נבואה אלא תורה שבע"פ גרידא, דכל עצם הנבואה לא באה אלא כדי ליתן מקום לחכם לדרוש בחכמת התורה שלו עפ"י כללי התורה שבע"פ המסורים מסיני.
ונראה להביא ראיה לחידוש הנ"ל, דהלכה הנלמדת מדברי נבואה ע"י מידות שהתורה נדרשת בהם לא חייל עלה שם של נבואה אלא היא מוגדרת כתורה שבע"פ, הנה, בחולין בריש פרק ראשית הגז (קלה א') נחלקו בית שמאי ובית הלל מה מנין הרחלות המחייב בראשית הגז. ב"ש אומרים שתי רחלות, שנאמר (ישעיה ז) "יחיה איש עגלת בקר ושתי צאן". וב"ה אומרים חמש, שנאמר (שמואל א כה) "חמש צאן עשויות". ובגמ' שם (דף קלז ע"א) הקשו, בשלמא לב"ש תרתי נמי איקרו צאן, אלא לב"ה מאי טעמא, וכו' אלא אמר רב אשי "עשויות" שמעשות את בעליהן ואומרות לו קום עשה מצוה. ופירש"י דלישנא יתירא קדרשי, והכי דריש שמעשות את בעליהן למצוה חדשה, שלא היה מצוה עליו בפחות מכן והיינו על כרחך ראשית הגז דכתיב בה צאן דמשמע מרובה וכו'.
והנה גם התם צע"ג, איך שייך למילף מהפסוק בשמואל 'חמש צאן עשויות' דין מדאורייתא מה מנין הרחלות המחייב בראשית הגז, והלא אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. ובשלמא הלימוד מהפסוק בנבואת ישעיה 'עגלת בקר ושתי צאן' אפשר אולי לדחות שזהו גילוי מילתא בעלמא שגם שתים קרויות צאן, אבל הפסוק בשמואל 'חמש צאן עשויות' דדרשינן שמעשות את בעליהן ואומרות לו קום עשה מצוה, הרי זהו לימוד גמור של דבר הלכה, והא לא בשמים היא.
ואין לומר דהדבר היה מקובל בידם מסיני ורק אסמכוה אקרא, דהא בהמשך דברי הגמ' בחולין שם: "תניא דבי רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר משום אביו ארבע שנאמר (שמות כא) "וארבע צאן תחת השה" (והיינו דב"ש ילפי דראשית הגז היינו שתי רחלות מקרא דישעיהו, וב"ה ילפי דבעינן חמש מקרא דשמואל, שהם דברי נבואה, ואילו ר' יוסי יליף דבעינן ארבע מפסוק בתורה בפרשת משפטים). תניא, אמר רבי, אלמלי דבריהן דברי תורה ודברי בריבי (היינו ר' יוסי שהיה גדול בדורו) קבלה, אנן דברי בריבי שומעין, וכל שכן שדבריהם דברי קבלה ודברי בריבי דברי תורה", ע"כ. ואי נימא דעצם מנין הרחלות המחייב בראשית הגז היה מקובל בידם מסיני ורק אסמכוה אקרא, א"כ אמאי קילסיה רבי לדברי בריבי שדבריו דברי תורה לעומת דבריהם שהם רק דברי קבלה, והלא כולהו מקובל היה בידם מסיני המנין המחייב, ורק אסמכוה אקרא למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. וא"כ מאי רבותא יש בדברי ר' יוסי שמצא סמך למה שהיה מקובל בידם מפסוק מן התורה, כאשר הפסוק עצמו איננו המקור. ובהכרח דהמקראות בישעיה ובשמואל וכן הפסוק בפרשת משפטים הנ"ל הם בעצמם המקור למנין המחייב בראשית הגז, ושוב צ"ע כנ"ל, והלא אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה.
ובהכרח דצ"ל דהואיל ודברי הנבואה מצד עצמם אינם מורים שום סרך של דין מדיני התורה, דנבואת ישעיה "והיה ביום ההוא יחיה איש עגלת בקר ושתי צאן", אינה אלא נבואה דלאחר מפלת סנחריב יתן הקב"ה ברכה במעט הנותר מן הבהמות שבזזו חילות סנחריב. וכן הא דשמואל "ותמהר אביגיל ותקח מאתים לחם ושנים נבלי יין וחמש צאן עשויות" וכו', אין זה אלא ספור דברים מה ששלחה אביגיל לדוד[10], ואין בכל דברי הנבואה הנ"ל שום זכר של דבר הלכה. אלא מאי, הואיל ודברי נבואה ניתנו להדרש כדאיתא בסוגיא דסנהדרין הנ"ל, אזי דרשינן מהפסוק של 'חמש צאן עשויות' שמעשות את בעליהן ואומרות לו קום עשה מצוה, וזהו לימוד שרק חז"ל בחכמת התורה שלהם יכלו לדרשו, וילפינן דהמנין המחייב בראשית הגז הוא חמש רחלות. הא מיהת חזינן, דאם עצם דברי הנבואה אין בהם משמעות של דין מדיני התורה ורק ע"י המידות שהתורה נדרשת למדו חז"ל איזה חידוש דין - הרי שילפותא זו מוגדרת כתורה שבע"פ ולא כדברי נבואה בעצם[11].
♦
ומהשתא בנבואת זכריה הנ"ל, הלא בעצם דברי הנבואה המפורשים "צום הרביעי וכו' יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה" אין שום משמעות כיצד ומתי ואם בכלל להתענות, דהיא איננה אלא דברי נחמה ויעוד של ששון ושמחה. וא"כ בעצם דברי הנבואה אין כאן שום סרך של דבר הלכה, אשר המתנבא בזה הוא בחנק. אלא מאי, במילות הנבואה יש סתירה, דמחד קרי ליה צום ומאידך קרי ליה ששון ושמחה, ורק החכמים ע"י המידות שהתורה נדרשת בהן הוציאו מזה דבזמן שיש שלום - ששון ושמחה, ובזמן שאין שלום - צום וכו'. והואיל ונתבאר דנבואה היא דבר שניתן להידרש במדות שהתורה נדרשת בהם, א"כ שפיר ילפינן מינה אימתי מתענין. אבל מאידך אין בזה חסרון של לא בשמים היא, ואי"ז נבואה בדין מדיני התורה כלל וכלל, מכיון שאלמלא תורה שבע"פ והמדות שהתורה נדרשת בהם הרי לא שמענו מדברי הנבואה שום דבר הלכה, וכל עצמה של נבואה לא באה אלא כדי ליתן מקום לחכמים לדרוש עפ"י כללי תורה שבע"פ המסורים לנו מסיני.
ובזה מדוקדק לישנא דקרא: "לחלות את פני ה' לאמר אל הכהנים אשר לבית ה' צבקות ואל הנביאים לאמר האבכה בחדש החמישי", דיש להבין אל מי השאלה, אל הכהנים או אל הנביאים. ופירש"י: "לחלות את פני ה' בירושלים בעדם, ולשאול מאת הכהנים להודיעם אם יבכו בחדש אב". ועל פי הנ"ל נראה דשתי בקשות היו כאן, לנביאים שיתנבאו ולכהנים שידרשו את הנבואה. והשאלה בעצם היתה אל הכהנים שיכריעו בחכמתם ע"י המידות שהתורה נדרשת מנבואה שיתנבאו הנביאים. ובזה חילו את פני ה' דהיינו שתבא נבואה אשר ניתנת להדרש, אבל לא שהיא בעצמה תהיה ההכרעה לשאלתם. ונמצא שאכן הנביאים לא שאלו מפי הגבורה את השאלה "האבכה בחודש החמישי" אלא רק הכינו עצמם והתנבאו נבואה שדרשוה הכהנים בחכמת התורה שבע"פ, וכאמור.
♦
ג. ד.
והנה מטו משמיה דהגרי"ז[12] שפירש את הכתובים בזכריה ז', האבכה בחדש החמישי וכו' כי צמתם וספוד בחמישי ובשביעי וכו' הצום צמתוני אני, וכי תאכלו וכי תשתו הלא אתם האוכלים ואתם השותים וכו'. היינו דהם שאלו כיון דהוי חיוב מדברי קבלה א"כ אינם יכולים לבטל חיוב מדברי קבלה, ואף שעכשיו כבר נבנה הבית, וע"ז השיב להם כי אין חיוב מדברי קבלה שנתחייבו מן השמים על הצומות, אלא דע"י נבואה נצטוו לתקן את הצומות והוי זה רק תקנת בי"ד, ויכולים לבטל, כיון דכבר נבנה הבית. וזהו לשון הכתוב כי צמתם וספוד וכו' הצום צמתוני אני וכו', היינו שלא אני חייבתי לצום, אלא שחייבתי שבי"ד יתקנו הצום, ועל כן וכי תאכלו וכי תשתו הלא אתם האוכלים וכו', היינו דכיון דהוי רק תקנת בי"ד, אתם האוכלים, אתם יכולים לבטל את התקנה, וכמו כל דיני תקנות בי"ד כן תקנה זו, עכת"ד.ולפי דבריו אין שום מקום לכל מה שנתבאר לעיל, כי התשובה לשאלת "האבכה בחדש החמישי" נמצאת במה שאמר הנביא מיד (זכריה ז ד-ו): "כי צמתם וספוד בחמישי ובשביעי וכו' הצום צמתוני אני, וכי תאכלו וכי תשתו הלא אתם האוכלים ואתם השותים" ופירושה לפי הגרי"ז דכיון שמדובר בתקנת בי"ד גרידא א"כ יכולים לבטלה ולשנותה כמו כל דיני תקנות בי"ד, ואין צורך לנבואה.
אבל לעומת זאת הרד"ק והאבן עזרא כתבו להדיא שהתשובה לשאלת "האבכה בחודש החמישי" נמצאת בפסוק להלן (זכריה ח יח-יט): "ויהי דבר ה' אלי לאמר, כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו"[13]. ויותר מפורש הוא בב"י סי' תק"נ, ז"ל: "ואיכא למידק מאי קשיא ליה קרי להו צום וקרי להו ששון דשפיר קאמר הני ימים דהשתא הוו צומות, עתידין להיות לששון. ויש לומר שמקרא זה הוא תשובה למה ששאלו עולי בית שני האבכה בחודש החמישי הנזר כאשר עשיתי זה כמה שנים. ובאה התשובה - צום הרביעי וצום החמישי וכו' יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו. ומשמע דהכי קאמר, כל הצומות הללו יהיו לששון ולשמחה ולא חצומו בהם, כי אין חפץ לה' בצומות כי אם שתאהבו האמת והשלום. וכיון דקרא אתא למימר שלא יצומו בימים אלו, מאותו היום והלאה לא היה לו להזכירם בלשון צומות, אלא הכי הוה ליה למימר - ימי חודש הרביעי והחמישי וכו' יהיה לששון ולשמחה, וממילא משתמע דאימי הצומות קאמר, וכדקאמר האבכה בחודש החמישי, וממילא משמע דאיום הצום קאמר, אע"ג דלא קאמר האבכה בצום החודש החמישי. הלכך מדאפקינהו בלשון צום, איכא למימר דאתא לאשמועינן שאע"פ שהם בטלים באותו זמן, אם יהיה שמד חס ושלום יחזרו הצומות לקביעותם", עכ"ל.
ונמצא אפוא שכל הדברים הנ"ל, אזלי לפי פירושם, ודו"ק.
♦ ♦ ♦