בעל זכר יצחק
בגדרי מיגו[2]
שטרא זייפא – דעת רב יוסף
(ב"מ ב, א) בתוד"ה וזה נוטל רביע, הקשו, בזה אומר כולה שלי וז"א חציה דליהמניה דחציה שלו במיגו דאי בעי אמר כולה שלי, ותירץ ריב"א דמיגו להוציא לא אמרינן דבחציו השני מוחזק זה כמו זה, והא דאמרינן בחזקת הבתים (ב"ב לב, ב) דההוא דגחין ולחיש ליה לרבה, אין שטרא זייפא הוא ומיהו שטרא מעליא הוה לי ואירכס, דהתם משום דאפילו שתק רק שלא היה מודה שהוא מזויף היה נאמן, כי החתימה היתה ניכרת לעומדים שם, ורב יוסף אית ליה דאפילו מיגו לא הוי כיון דטענה ראשונה שהוא טוען בהאי שטרא הוא שקר, ואין לומר מיגו אלא היכא דטענה ראשונה הוא אמת מיגו שהיה טוען אחרת, ולכך אינו מיגו אפילו להחזיק, כגון באידך דרב יוסף גבי קרקע, עד כאן תוכן דברי התוס'.ולכאורה קשה מאד להבין בדברי רב יוסף, מה איכפת לן אם הטענה שהיה טוען בהאי שטרא הוא שקר, הלא הוא בא עתה לזכות בטענה דשטרא מעליא הוה ליה ואירכס במיגו שהיה טוען דגם זה השטר הוא שטרא מעליא, ומה איכפת לן מה שהיה טוען מכבר בעת בואו לבי"ד, ועוד הרי בכל מיגו נמי אחרי שטוען את הטענה השניה, הלא הוא עצמו מודה, שהטענה הראשונה שהיה יכול לטעון היא שקר, וכגון בטוען פרוע ורוצה להיאמן במיגו דמזויף הלא הוא מודה שהשטר אינו מזויף ואפי"ה הוי מיגו מעליא, וכן הוא בכל הטענות הנצרכות למיגו, אחרי טענתו השניה יש בה כהודאה שהטענה שלא טען איננה אמת, וא"כ לרב יוסף איך אמרינן בטענה נאמנות מטעם מיגו.
גם הדברים הקודמים קשה להולמם נהי שהמיגו דאי בעי שתיק הוא מיגו טפי מעליא מנ"ל לחלק בין מיגו למיגו, ממה נפשך, אם אמרינן מיגו להוציא ה"ה צריך לטעון, ואם לאו, מנלן שמיגו שבשתיקה מעלי טפי מעט אף להוציא.
♦
שני סוגי מיגו
והנראה לומר דביאור הדברים כך הוא. דהנה תרי מיני מיגו יש, א. מיגו מטענה לטענה, ב. הפה שאסר הוא הפה שהתיר. לגבי מיגו מטענה לטענה בעינן שהטענה השניה תהיה עדיפא מהראשונה בכדי שיהא נוח לו למוחזק לטעון את אותה הטענה יותר מאשר לטעון את הטענה הראשונה, ועל כן אם אעפ"כ הוא בא עם הטענה הראשונה אזי יתברר בכך שהוא טוען אמת, לא כן כשבא להחזיק דבריו ע"י הפה שאסר, לא איכפת לן על זאת, דסברת הפה שאסר הוא כיון דבלא דבריו לא ידעינן כלל מהדבר הזה אלא שנשמע מפיו מה שהוא אומר לנו, לכן מה שהוא אומר לנו ידעינן ויותר מכך לא ידעינן כלל.♦
הנפקא מינה ביניהם כשיבואו עדים
והנפ"מ בין הני תרי מיגו בגוונא שיבואו עדים אחרי שטען את דבריו ויעידו על הטענה השניה שהיה יכול לטעון שהיא איננה אמת, דאם באנו להאמינו מחמת מיגו לא איכפת לן בדברי העדים כלל כיון דכבר נתברר לן הדבר שטענת המחוזק היא אמת ע"י המיגו שהיה לו, מה איכפת לן אם אח"כ נתבטל כח המיגו מה שהיה יכול לטעון, משא"כ גבי הפה שאסר דנתבאר שהנאמנות בזה הוא משום דמפיו אנו חיין ויותר מדבריו לא נודע לנו וא"א להטיל עליו חיוב יותר ממה שהגיד לנו, אך אם באו עדים והעידו בפנינו על הדבר, כיון דאח"כ לא נצטרך לקיים ידיעתנו ע"פ דבריו ממילא כיון שמסתלק כוחו מחמת הפה שאסר שוב אין לו על מה להחזיק דבריו וליכא להאי מיגו.♦
האשה שאמרה אשת איש אני
והכלל הזה מבואר להדיא במתני' פ"ב דכתובות (כג, א) גבי האשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת, וכן גבי שבויה האומרת נשביתי וטהורה אני מיגו דלא נשביתי, ואם משנשאת באו עדים הרי זו לא תצא. ובגמרא קאמר חד מתני לה אסיפא היינו אשבויה וחד מתני לה ארישא היינו אאשת איש, וקאמר בגמרא מאן דמתני אסיפא אבל ארישא לא, אע"ג דכבר התרנוה ע"י הפש"א אעפ"כ אנחנו מחייבים אותה להביא עדים אחרים שנתגרשה מפני שהפ"ש אין זה בירור כמו מיגו, שבאמת כל מיני הפש"א שבגמרא הטענה השניה היא יותר גרועה מהראשונה, למשל נשביתי וטהורה אני במיגו דאי בעי אמרה לא נשביתי כלל, הלא נח לה לומר נשביתי וטהורה אני, כי יראה לומר לא נשביתי כלל פן יתגלה הדבר שנשבית, לכן באת לומר כפי שאמרה דגם אם יתגלה הדבר ע"י עדים לאמר שאמנם נשבית היא הקדימה ואמרה אעפ"כ טהורה אני, וכן גבי אשת איש שאומרת הייתי נשואה וגרושה אני, יותר נח לה לומר כדברים האלו ולא לומר פנויה אני, מפני שיראה פן יתודע הדבר שנשאת כבר, לכן מקדמת לומר כך דאש"א הייתי וגרושה אני, וכן כמעט כל מיני הפ"ש הוא כך, וא"כ אין זה בתורת מיגו, רק כאשר ביארנו כיון דעד עכשיו לא ידענו מאומה רק שמענו מפיה כך וכך, א"כ לא נוכל עוד להוסיף עוד דברים מה שלא שמענו מפיה ולפיכך נחזיקנה לגרושה או לטהורה כמו שאמרה, אבל אם באו עדים אח"כ שהיתה אש"א או שבויה בזה אנו מחייבינן לה להביא עדים שהיא טהורה או פנויה כלומר גרושה דאל"ה אינה נאמנת דלית לה פה שאסר. ובזה פליגי אמוראי בסוגיא אם יש ראיות אחרות לדבריה וכגון אם אומרת לבעלה גרשתני או בשבויה הקילו אבל לא מצד הנאמנות הקודמת שהיה לה בעת אמירתה כיון שלא נצרך לן עוד להגדתה מה שהוא נצרך בירור ההיתר ודו"ק.♦
ביאור מחלוקת תנאים מודה בשטר שכתבו
ובזה יבואר מחלוקת תנאי במודה בשטר שכתבו אם צריך לקיימו או לאו, דלכאורה טעמא דרבי יהודה דאינו צריך לקיימו הוא משום דמהימן לומר עליו דפרוע הוא במיגו דמזוייף, וקשה הלא התוס' בב"מ (יג, ב ד"ה הא קאמר להד"מ) כתבו דפרוע במיגו דמזויף אין זה מיגו מעליא דאין רצונו לטעון טענה כזו שנוכל לבסוף לברר את שקרו, ומדוע יסבור המ"ד דאין צריך לקיימו דמהימן לטעון פרוע במיגו דמזויף, ועוד א"כ במה יבואר אופן מחלוקתם.והנראה ביאור הדברים כך הוא, דהנה באמת מן התורה עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד רק דמדרבנן אצרכוהו קיום וכדאיתא בגיטין (ג, א).
פירוש דאי טוען הלווה מזויף צריך המלוה לקיימו ואם לא טען מזוייף א"צ לקיימו, ובזה נחלקו ר"מ וחכמים דמ"ד צריך לקיימו סובר דכל זמן שלא נתקיים השטר מספקינן אנן נמי בקיומו, דרבנן אמרי דכל זמן שלא נתקיים ניחוש שמא הוא מזוייף וכיון דהודאת הלוה משוי ליה להשטר מקויים א"כ כיון דאנן צריכין להודאתו כדי להחיל על השטר דין שטר וא"כ הוא כתורת הפש"א דצריכין אנו לקבל את דבריו שהאמת היא כמו שיאמר, וכמבואר בגמרא (ב"מ ז, א) מאן קמשוי ליה להאי שטרא לוה, הא קאמר דפריע הוא והיינו דהנדון בזה הוא מתורת הפש"א, וא"כ לא איכפת לן על הטענה הראשונה שתהא עדיפא לו מהשניה, דגם לו יהא שהיא גרועה יותר, וכגון פרוע במיגו דמזויף, דפרוע הוא טענה עדיפא כדברי התוס' הנ"ל, מ"מ כיון דהוי בתורת הפש"א אמרינן שפיר דהלא מפיו בלבד אנו חיין. ומ"ד אי"צ לקיימו סובר דלדידן אין ספק כלל אם הוא מזויף, דכשהוא בא לפנינו דיינינן ליה כמי שנחקר כבר, ורק כאשר הלוה טוען מזויף הוא משוי בטענתו ריעותא בהשטר ואין זה אלא בגדר טענה דמהימן עליה במיגו, וא"כ כשצריכין להאמינו על פרוע במיגו דמזויף הוא בתורת מיגו ואין זה מיגו מעליא לכן אין צריך לקיימו.
♦
יישוב קושיית תוס'
וממילא מיושב נמי מה שכתבו התוס' (ד"ה להד"מ) דהתם לא נוכל להאמינו בתורת הפש"א כיון דהתם השטר הוא מקויים, אלא דמשום ריעותא דנפילה אמרינן אי טעין מזויף אינו מועיל הקיום דמחמת דהוי בעלמא כנחקרה, ואין זה אלא חששא רחוקה לחשוש לדבריו אבל מצד עצמו של שטר אנו לא מספקינן עליה, וא"כ אינו בא אלא בתורת מיגו, וכבר נתבאר דמיגו כזה שהטענה ההיא גרועה יותר, לא אמרינן כיון שלא היה לו נח [לטעון] את הטענה ההיא אלא מחמת שהוא אמיתי בטענתו דהשתא.♦
שטר שכתבו צריך לקיימו מדין הפה שאסר
ועוד ניחא נמי [למ"ד צריך לקיימו] מה מועיל הקיום אח"כ, כיון דבשעה שטען פרוע האמנתיו על טענתו במיגו על מה שטוען עתה דהשטר פרוע, וא"כ הרי נתבררה טענתו ונתאמתו דבריו שהשטר פרוע ומה אכפת לן אם מקיימו אח"כ או לאו, וכי אינו יכול להיות שהשטר פרוע אפילו שהוא מקוים. אבל לדברינו א"ש שאין זה מיגו דבירור כיון שהוא כבר מקויים, אלא כיון שהלוה טוען פרוע הוא רק בתורת הפש"א, שפירושו הוא דכ"ז שלא נדע כי אם מפיו צריכין אנו לשמוע מה שיאמר הוא, ולפיכך אח"כ כשמקיימין את השטר עפ"י עדים הרי אין אנו צריכין עוד לדבריו יותר ולכן מעתה אנו צריכין לבירור גמור שהוא פרוע. ונתבאר היטב כי יש מיגו ויש הפש"א, וכללי הדינים שבמיגו אינן נוהגים לגבי הפש"א, וכגון הא דאיתא בכמה דוכתי (עי' תוס' ב"ק עב, ב' ד"ה אין) דמיגו בי תרי לא אמרינן.♦
בשטרא זייפא נאמן מדין הפה שאסר
וא"כ ניחא שפיר דברי התוס', דגבי שטרא זייפא נמי אתינן לה בתורת הפה שאסר הוא הפה שהתיר, כיון דהחתימה היתה ניכרת שפיר להעומדים שם וא"כ הרי זכה בדין ואנן מחזקינן שהדין עמו, אלא שמשום דבריו בעצמו שהוא גילה את אזנינו ששטרא זייפא הוא, וא"כ שהוא בעצמו אומר ששטרא מעליא היה לו נמי מהימן, ובאופן זה אינו שייך כלל להא דאמרינן מיגו להוציא ומיושבים דברי התוס' בסוגיין דאיכא למימר דגבי הפש"א אמרינן דנאמן אף להוציא, וזה נכון וטוב.♦
ביאור מחלוקת ר"ט ור"ע - מעשה במגורה
אך סברת רב יוסף שאינו בשטר ולית ליה מיגו יש לבאר כך, דהנה בקידושין (סו, ב) איתא בגמרא מעשה במגורה של דיסקיא ביבנה שהיתה עומדת בחזקה שלימה ומדדו ונמצאת חסירה כל טהרות שנעשו על גבה היה ר' טרפון מטהר ור"ע מטמא, אמר ר' טרפון מקוה זה בחזקת שלם הוא עומד ומספק אתה בא לחסרה אל תחסרנה מספק, אמר ר' עקיבא אדם זה בחזקת טמא הוא עומד מספק אתה בא לטהרו אל תטהרנו מספק, אמר ר' טרפון משל לעומד ומקריב על גבי המזבח ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה שעבודתו כשרה, אמר ר' עקיבא משל לעומד ומקריב ע"ג המזבח ונודע שהוא בעל מום שעבודתו פסולה, א"ר טרפון אתה דימיתו לבע"מ ואני דימיתיו לב"ג וב"ח נראה למי דומה, התחיל ר"ע לדון מקוה פסולו ביחיד ע"י עד אחד ובע"מ פסולו ביחיד ואל יוכיח ב"ג וב"ח שפסולו בשנים, ד"א מקוה פסולו בגופו ובע"מ פסולו בגופו ואל יוכיח ב"ג וב"ח שפסולו מאחרים, עכ"ד הגמרא.והנה בעיקר הדמיון של ר"ט דין המקוה לדין החלל קשה מאד, דהרי גבי חלל אפילו נודע בודאי שהיה חלל בשעת עבודה ג"כ עבודתו כשרה, משום דכתיב ופועל ידיו תרצה אפילו חללים שבו ירצה, וכדאיתא במכות (יב, א) משא"כ גבי מקוה דאם נתברר שהמקוה היתה חסרה בשעת טבילתם ודאי דטמאים הם, אלא דאנן מספק"ל איך היתה המקוה באותה שעה, וא"כ איזה דמיון הוא זה, וכבר הקשו בתוס' קושיא חמורה זאת, וכמעט שנשאר בלא תירוץ, ועיי"ש.
והנראה לומר בזה דהנה באמת סברת ר"ט מובנת יותר משל ר"ע מתרי טעמים, הטעם הראשון הוא דנקטינן בידינו כללא, דחזקת הגוף עדיפא מכל החזקות איסור או היתר דאשכחן בכמה דוכתי דאזלינן בתרייהו, והחזקה דאמרינן במקוה היא חזקת הגוף שלא נשתנתה מכמות שהיתה ידועה לנו מקודם ולעומת זאת חזקת הטומאה של הגברא היא חזקת איסור לבד, כמבואר בכתובות (עה, ב), ועוד דנקטינן כללא בידינו, דבכל הספיקות אנו דנין על המקור שממנו נולד הספק כמו שמבואר בסו"פ השואל (ב"מ קב, א) גבי אחד ששכר מרחץ מחברו בשנים עשר זהובים לשנה מדינר זהב לחודש. והתם אמר רב נחמן קרקע בחזקת בעליה עומדת ואפילו בא המשכיר בסוף החודש מקבל את שכירות המרחץ, ואפי' דהמוחזק הוא השוכר, אעפ"כ מחויב הוא לשלם בעד חודש הי"ג, מפני שאם שאנו מעמידין את הקרקע בחזקת בעלים הראשונים המשכיר מוחזק בה, והכא נמי גבי מקוה כיון דעיקר הספק נולד מהמקוה צריכין אנו לדון תחלה אם המקוה היתה שלמה, אע"פ שהתוצאה מכך הוא הגברא שלפנינו אם הוא יצא מחזקת טומאתו או לאו.
וא"כ נתבארו תרי טעמים בדברי ר"ט. אלא דבסוגיא דברי ר"ע מכריעים למסקנא מחמת התרתי לריעותא, דהמקוה יש לה ריעותא דהרי חסרה לפניך וגם העמד טמא על חזקתו, וא"כ הרי חזקת המקוה איתרע וחזקת טומאה לא איתרע וזה סברת ר"ע דמטמא, אולם הלא ידוע שיטת רבינו ר"י ב"ר ברוך (הו"ד בתוספות כתובות כ"ו ע"ב ד"ה אנן) דכיון דהשנים שמוציאים אותו מחזקתו של היתר הם מעידים תחילה ומיד כשהעידו יצא מחזקתו א"כ איתרע לה חזקת אש"א, אע"ג דלאחר מכן באו שנים אחרים והכחישום אעפ"כ כיון שבאו תחילה והחזקנוה לפנויה אין לה עוד חזקתה הקודמת ולכה"פ הוי ריעותא לחזקתה הקודמת, והכא נמי כיון דבתחילה עד שיצאו הטמאים מן המקוה החזקנום לטהורים[3] כבר איתרע להו גם חזקת טומאה שלהם, וא"כ הוי ריעותא כנגד ריעותא וממילא צריך לאוקמא המקוה בחזקתה מפני השני הטעמים הנ"ל.
ובאמת כל ענין חזקה הוא מה שאנו הבי"ד מחזיקים את הדבר כאשר הוא, וזה הוא הטעם מה שחזקה שאינה מבוררת בשעתה אינה חזקה, כמבואר בתוס' בחולין (יא, א ד"ה אתיא) כיון דלא ידענו להחזיק הדבר כמו שהוא, והכא נמי כיון שהוסכם אצלנו שהטמאים נטהרו איתרע לה חזקת טומאה דידהו והוי ריעותא דטמאים כנגד ריעותא דהרי חסר לפניך, ונשאר חזקת מקוה דהיא חזקת הגוף בתוקפה זו היא סברת ר' טרפון.
אך לכאורה ק"ק היכן מצינו שהדבר שהחזקנו אף שהיתה בטעות אעפ"כ כיון שהחזקנו אותה בבי"ד יש לה ג"כ מקום חשוב כדי לפסוק איזה דין בשבילה, והלא בכל מקום אמרינן דחלות שהוא בא מחמת טעות לאו כלום הוא, הראה לך חברי עקיבא, הלא מצינו גם גבי חלל שעבד עבודה בבית המקדש בטעות מפני שב"ד של כהנים חשבו שכהן כשר הוא ולבסוף נודע שהב"ד טעו אעפ"כ אין אנו פוסלין את העבודה שעבד כבר מפני שהב"ד אף בטעות מילתא היא ואין אנו יכולין לבטלה, וה"נ כיון דהורו ב"ד שהמקוה היא כשרה מפני שמדדוה איזה פעם והכשירוה כדי לטבול בה והאנשים שטבלו בה החזקנום לטהורים אין לטמאותם עוד, זהו סברת ר"ט.
אבל ר"ע הראה ראייתו מבעל מום שעבד עבודתו פסולה אף שהוא עבד ג"כ בידיעת הב"ד אך אינו דומה ידיעה בטעות לידיעה בטעות אחרת, אם הטעות הוא כזה [חלל], אשר אם נרצה לברר הטעות נצטרך להביא שני עדים ולעשות גביית עדות אחרת כדי לברר, אבל קודם שבאו עדים לפוסלו נצטרך להשהותו בחזקת כשר אף שאח"כ באו עדים אחרים שפסלוהו, אבל אנחנו בי"ד קודם שפסלוהו העדים לא עשינו כדין אבל טעות כזאת [בעל מום] שהוא פשוט טעות במציאות מה שהב"ד מתעצלים לברר האמת מפני העצלות שיכולים לברר הדבר ע"י ראיה כמו לראות המום ע"י 'שלוף ואחוי'[4] או אפילו ע"י עד אחד זהו טעות גמור אשר עפ"י ידיעה בטעות כזאת אינה מועלת כלום ככל הטעויות שבעולם, וע"ז הודה לו ר"ט ואמר לו עקיבא כל הפורש ממך כאילו פורש מן החיים.
♦
הסבר דברי רב יוסף בשטרא זייפא
וממילא מבואר ג"כ סברת רב יוסף עפ"י הסבר נכון, כיון דמה שהחזקנו אותו לזכאי בדין הוא היה רק מצד טעות אין זה מיקרי חזקה ולא הוי בתורת הפה שאסר, מה נאמר הפה שאסר כיון דאנחנו אין אנו יודעין מאומה רק אנחנו רואין שיש לו שטר והוא אומר שהשטר הזה אינו כלום רק שהיה לו שטר גמור והחזקנוהו בשדה וא"כ נצרך לשמוע מה שידבר הוא, עכשיו אינו שייך עוד החזקנוהו כיון מה שהחזקנוהו היתה ידיעה בטעות וא"כ לא הוי בתורת הפש"א רק בתורת מיגו דלא קאמר אין שטרא זייפא, רק מחזיק בשקרו ולא הודה שהשטר זייפא הוא ג"כ, כמבואר בתוס', כי ירא לומר מזוייף פן יתגלה שקרו וה"נ פן יתגלה ביותר שקרו נהי דהשתא סבורים שהחתימה היא של העדים אבל הוא ירא מאד פן יתגלה לכן הודה בעצמו כי השטרא זייפא הוא וכיון דמיגו אין לו וגם בתורת הפש"א ג"כ אינו כיון דמה שב"ד היו מחזיקין אותו תחלה היה בטעות ולכן לא אמרינן מיגו כלל אף להחזיק, כן נראה לי לנכון בע"ה.♦ ♦ ♦