ראש ישיבת כנסת ישראל – חברון, בעל שם דרך
בשיטת הרמב"ם בעניין שבועת מודה במקצת[2]
מכתב הערות
בס"ד טבת התשנ"גכבוד מרן הגאון הגדול רבי שמחה זיסל ברוידא (שליט"א) [זצ"ל]
ראש ישיבת חברון
שלום וברכה עד בלי די להדר"ג וכל הנלווים עליו!
הנה יען כי ראה ראיתי כי ענותו תרבני כאשר במענה על מכתבי (מחודש אב התשנ"ב) הטריח עצמו לכבדני ביקורותיו המסולאות בפז. ואשר על כן אמרתי להוסיף ולבא קמיה דמר במגילת ספר, עם כמה הערות לפום עניות דעתי אשר התעוררתי בהם כד עסקינא בשמעתיה דמר.
♦
בקושיית רעק"א בדברי הרמב"ם אין נשבעין על טענת קטן
והיות ולאחרונה עסוקים היינו בפרק שבועת הדיינים, הרי שמרבים היינו לעיין בספרא דבי מר על מסכתא בבא מציעא, ואף אנהיר לעיינין בכמה וכמה עניינים הקשורים להאי פירקא, ובין החידושים הרבים ראינו מש"כ הדרכ"ת שם בסימן י"ח בענינא דשבועת מודה במקצת, ודבריו שם סובבים ליישב דברי הרמב"ם מהלכות טוען ונטען ה"ט, וזה לשונו "אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן, אחד הבא בטענת עצמו או בטענת אביו לפי שזה המקצת שהודה בו לקטן אינו אלא כמשיב אבידה, וכן אם כפר בכל ובא עד אחד והעיד לקטן אינו נשבע, שזה עד אחד ואין שום תובע, שתביעת קטן איננה תביעה גמורה" עכ"ל.וכבר הקשה הגאון רע"א בחידושיו לשו"ע (חושן משפט סי' צ"ו) על דברי הרמב"ם הללו וז"ל: "קשיא לי דהא דאינו נשבע לקטן להכחיש את העד (זהו משום) דתביעת קטן אינה תביעה, (וא"כ) הכי נמי במודה במקצת ולמה לי לטעם משיב אבידה" עכ"ל.
♦
הסבר קושיית רעק"א
והנה זה אין לומר דס"ל להרמב"ם דדוקא לעניין שבועת עד אחד צריך תביעה גמורה מה שאין כן בשבועת מודה במקצת דלא בעיה טענה, זה אינו, דהא בהדיא אמרינן בבא מציעא (דף ד ע"א) הצד השווה שבהן (שבועת עד אחד ושבועת מודה במקצת) שע"י טענה וכפירה הם באים. הרי מבואר להדיא, דהנך תרי שבועות תרוויהו כי הדדי נינהו, וא"כ כשם שלעניין שבועת עד אחד ס"ל להרמב"ם דבעינן טענה, ה"נ לעניין שבועת מודה במקצת, וזוהי איפוא קושיית הגרע"א על הרמב"ם דאמאי נקט שהטעם שאין נשבעים שבועת מודה במקצת על טענת קטן הוא משום משיב אבידה תיפוק ליה משום דטענת קטן אינה טענה וכמ"ש הרמב"ם גופיה לעניין שבועת עד אחד וצ"ע.♦
יישוב קושיית רעק"א (א)
וכתב הדרכ"ת ליישב קושיית הגרע"א, ותורף דבריו הוא, דההיא מימרא דע"י טענה וכפירה הם באים (אשר כאמור מבואר מיניה דלחיובא בטענת מודה במקצת בעינן טענה דומיא דשבועת עד אחד) לא הויא אליבא דכו"ע, אלא מיתלא תליא בפלוגתא דאמוראי בבא מציעא (צ"ח ע"א), לעניין חמישין ידענא וחמישין לא ידענא, דרבא ס"ל שם שמתוך שאינו יכול להישבע משלם, ואילו רמי בר חמא ס"ל דלא סגי בהודאה במקצת לבד לחיוב שבועה אלא בעינן נמי כפירה במקצת, וכדפרש"י התם.וכתב מר דאיכא למימר נפקא מינה רבתא בפלוגתייהו לעניין שבועת מודה במקצת אי בעיא טענה, שכן לפי רמי בר חמא הסובר דבעינן כפירה (ולא ידענא, לא הויא כפירה), הרי ודאי מסתברא דבעינן נמי טענה, שהרי אם טענה אין כאן כפירה נמי אין כאן, וברם אליבא דרבא דס"ל דלא בעינן כפירה לחיובא במודה במקצת, שפיר יש לומר לפי"ז, דה"נ דלא בעינן טענה. ומעתה הרי שפיר מצינן למימר דההיא מימרא דבב"מ (דף ד ע"א) דמובאר מינה דשבועת מודה במקצת בעיא טענת ודאי, לא אתיא ככולי עלמא, אלא רמי בר חמא היא, דסבירא ליה דבעינן טענה לחיובא דשבועת מודה במקצת וכש"נ, ברם הרמב"ם הרי פסק כרבא, וא"כ שפיר י"ל דס"ל לחיובא דשבועת מודה במקצת לא בעינן טענה, ומשו"ה שפיר כתב דטעם הפטור משבועת מודה במקצת בטענת קטן הוא משום דהוי כמשיב אבידה ולא כתב דהטעם הוא משום דקטן אין טענתו חשובה טענה ותביעה גמורה, שהרי לדעת הרמב"ם שבועת מודה במקצת לא בעיא טענה וכש"נ עכת"ד המאירים ודפח"ח.
♦
דחיית התירוץ
והנה אף שכבר מילתנו נאמרה כי דבריו נאמרו בבהירות נפלאה ובטוב טעם ומיטב הגיון, מכל מקום תורה היא וללמוד אני צריך ולא אמנע מלדון קמיה דהדר"ג, במה שהעריני בזה הרה"ג ר' שמעון משה רוזנטל שליט"א, כשאר נשאנו ונתנו במלחמתה של תורה אודות דברי מר, ובמה שנוקט הדר"ג, בכשיטא, כי לשיטת הרמב"ם אין צריך טענה לחיובא דשבועת מודה במקצת.דלכאורה דבר זה לא יעלה בקנה אחד עם מה שכתב הרמב"ם גופא בפרק י"א מהלכות שבועות הלכה ה' וז"ל: "שלושה מיני שבועות הן שחייבים בהן מן התורה, מי שטענו חבירו מטלטלים והודה במקצתן וכפר במקצתן, ומי שכפר בכל המטלטלים שטענו ועד אחד מעידו ומכחישו, הרי אלו הן שתי טענות על ידי טענת ודאי וכפירה" עכ"ל. ומדכתב הר"מ "על ידי טענת ודאי וכפירה" מבואר לכאורה דס"ל ליה להר"מ שפיר כההיא מימרא דב"מ (ד ע"א) "שעל ידי טענה וכפירה הן באים" ובין לעניין חיובא דשבועת מודה במקצת ובין לעניין שבועת ע"א בתרוויהו בעינן "טענת ודאי וכפירה", ולכאורה במחילה מכבוד תורתו דברים אלו לא יעלו בקנה אחד עם דברי הדרכ"ת וצ"ע.
♦
הערה מדברי הרב המגיד
עוד היה נראה לפום עניות דעתי לעיין במילי דמר, דהנה כתב הרמב"ם בפ"ד מהלכות גזילה הלכה י"ז וז"ל: "נכנס לביתו של חבירו שלא בפניו ונטל משם כלים בפני עד אחד ואין העד יודע כמה נטל, בעה"ב אומר עשרים כלים היו בביתי והגוזל אומר לא נטלתי אלא עשרה והם שלי חייב להחזיר העשרה מפני שהוא מחוייב שבועה שאינו יכול להישבע ואינו נשבע על השאר אפי' שבועת היסת מפני שאינו יכול לטעון על הגזלן טענת ודאי". ובהשגות הראב"ד שם "א"א ואם טענת בעל הבית אינה טענה האיך זה מחוייב שבועה ולמה ישלם העשרה מכיוון שאינו מחויב שבועה שאינו יכול להישבע" עכ"ל. ותירץ הרב המגיד וז"ל "דעת הרב ז"ל שנשבעין בעד אחד טענת שמא, ולא על מודה במקצת אלא בטענת ודאי, וזה של מודה במקצת הוא מוסכם ובזה נסתלקה ההשגה" עכ"ל.הרי חזינן להדיא דהרב המגיד נקט בדעת הרמב"ם ששבועת מודה במקצת בעיא טענת ודאי ואין נשבעין על טענת שמא, ומעתה הרי אם על טענת שמא אין נשבעין שבועת מודה במקצת, הה"נ דעל טענת קטן נמי אין נשבעין, שהרי כתב הרמב"ם פרק ב' מהלכות שכירות ה"ז וז"ל "קטן שהפקיד ביד גדול או השאילו הרי זה הגדול נשבע שבועת השומרים לקטן הורו רבותיי שאין זה נשבע בטענת הקטן כדי שנאמר אין נשבעין על טענת קטן שכל השומרים שבועתן שמא היא" עכ"ל. ויעויין שם בהשגות הראב"ד. הרי מבואר מדברי הרמב"ם דדוקא שבועת השומרים דחיובא הוא ע"י טענת שמא, מהניא טענת קטן לחייב עליו שבועה, ברם שבועת מודה במקצת דנתבאר מדברי הרמב"ם בהלכות שבועות הנ"ל וכמו כן בדברי הרב המגיד הנ"ל דבעיא טענת ודאי, הלא אין נשבעין אטענת קטן, ולכאורה אין הדברים עולים בקנה אחד עם סברת מר וצ"ע.
♦
יישוב קושיית רעק"א (ב)
ולא אמנע מלהציע קמיה מה שהיה נראה לענ"ד לומר ביישוב דברי הרמב"ם הנ"ל מקושיית הגרע"א, דאמאי לא כתב הרמב"ם דהטעם שאין נשבעין שבועת מודה במקצת אטענת קטן הוא משום דאין תביעתו של הקטן תביעה גמורה וכמ"ש הר"מ גופיא גבי שבועת עד אחד (ואפשר דהדרכ"ת רמז להאי פירוקא בין השיטין דספרו).הנה אשכחנא פלוגתא דתנאי שבועות (דף מ"ב ע"א) האם נשבעין על הבן הבא מכח אביו, ראב"י ס"ל דנשבעין, וחכמים סבירא ליה דהנתבע הו"ל משיב אבידה ופטור משבועה, (ורש"י שם כתב דלמסקנת הש"ס ס"ל לראב"י דנשבעין על אף טענת קטן הבא מכוח אביו אכן התוס' כתובות (י"ח) כתבו דווקא בבן גדול מחייב ראב"י אטענתו יעוי"ש).
♦
הסבר חדש בדברי התוספתא
והנה בתוספתא שבועות (פרק ה' הלכה ה') הובאו דברי ראב"י בהאי לישנא "רבי אליעזר בן יעקב אומר פעמים שאדם נשבע על טענת קטן. כיצד, אמר לו קטן מנה לאבא בידך אין לו בידי אלא חמישים פטור אבל אם אמר לו נתתי לו חמישים מהן חייב שכן הוא נשבע על טענת עצמו" ע"כ. והרמב"ן בשבועות (מ"ב ע"ב ד"ה ה"ג מייתי ואלו דברי התוספתא) וכתב עלה: "ולא מחוורא לן בטעמא". ואכן צריך ביאור מהו הטעם לחלק בין היכא דהנתבע טוען אין לו בידי אלא חמישים זוז דבכהאי גוונא פטור משבועה לדברי ראב"י מהתוספתא, לבין היכא דטוען נתתי לו מהן חמישים, והא בתרוויהו הווה ליה מודה במקצת וצ"ב.וכדי לבאר דברי התוספתא הללו, צריך לצאת לידון בהסבר חדש והוא, דהא דלדעת ראב"י נשבעין אטענת קטן (כמבואר בתוספתא הנ"ל להדיא וכן דעת רש"י להדיא בשבועות מ"ב בד"ה אנא וכדלעיל), אין זה מחמת דס"ל דטענת הקטן מצד עצמה חשביא כטענה מעלייתא המחייבת שבועה, אלא לעולם סבירא ליה לראב"י דמצד עצמה אין טענת הקטן מחייבת שבועה, ברם הא גופא שהנתבע מודה לטענת הקטן הרי שיש בזה הוכחה דלהאי קטן אית ליה דררא ושייכות על כל פנים לחלק הממון שתובע ועצם הודאת הנתבע מחזקת ומאלימה לטענת הקטן ומשוויא ליה כטענה מעלייתא וגמורה. ואם כנים אנו בהך סברא הרי שיש בזה פתח לדברי ראב"י בתוספתא הנ"ל, דדוקא אם טוען הנתבע "נתתי לו מהן חמישים" חייב בשבועת מודה במקצת והיינו טעמא כיוון שהודה שלווה מאביו של זה מנה הרי שבהודאה זו גופא שהיא על כל המנה משווי ליה לטענת הקטן על כל המנה כטענה גמורה, לפיכך כשמודה לו שעתה חייב לו רק חמישים זוז מתוך אותו מנה שלוה, שפיר הו"ל מודה במקצת הטענה, משא"כ היכא דהנתבע טוען דמעיקרא לא היה לאביו של הקטן אלא חמישים, הרי שהוא מאלים ומחזק בזה רק חלק מטענת הקטן, וא"כ אין כאן טענה גמורה מצד הקטן וא"כ אין טענה גמורה אלא על חמישים בלבד ובאלו חמישים הרי שהנתבע מודה בהו בכולהו ועל כן פטור משבועה[3].
ומדאתינן להכי הרי נראה דאף לדידן דלית לן סברת התוספתא (לחלק בין הנך ב' מקרים אלו), מ"מ עצם הסברא הנ"ל דהודאת הנתבע מחזקת לטענת התובע י"ל דקיימא אף לדידן, וממילא כיוון שהודה במקצת לטענת הקטן, הרי יש לנו בזה הוכחה דלקטן זה אית ליה דררא ושייכות להאי ממונא, והו"ל מעתה טענתו טענה ותביעה גמורה כטענת גדול ממש. ומעתה תתיישב בזה שפיר קושיית הגרע"א, אמאי לא הטעים הרמב"ם דאין נשבעין שבועת מודה במקצת על טענת קטן זהו משום שאין טענתו תביעה גמורה, וכמ"ש לעניין שבועת ע"א, אכן להנ"ל יש לומר, דכיוון דהנתבע הודה במקצת לטענת הקטן, הרי שבכך מחזק ומאלים הוא ומשווי ליה תביעה גמורה, ומשו"ה הוצרך הרמב"ם לטעמא דהנתבע הו"ל משיב אבידה.
ואחתום כאן בברכת כהן כי יזכהו הקב"ה ויאריך ימים מתוך בריאות גופא ונהורא מעליא ובקרוב נזכה כולנו להתבשם מחידושיו המאירים על יתר מסכתות הש"ס אשר עדיין ספונים עמו, למען ישמחו בהם עמלי תורה ושוחריה בהנהיר להם ספרי ה"שם דרך" את שבילי סוגיית הש"ס באור יקרות, ויזכה להעמיד עוד ועוד גדודי תלמידים מתוך הרחבת הדעת עמו"ש
הכותב וחותם לכבוד מרביצי התורה ומוסריה ביקר
שמעון בצלאל הכהן קמינצקי
מחובשי ביהמ"ד דכולל אברכים "אור הנר" בראשות הגרמ"ח שטינברג שליט"א
פיה"ק בני ברק יצ"ו
♦
תשובת מרן זצ"ל[4]
ב"ה, ירושלים יום א ב' שבט תשנ"גאל כבוד האברך המופלג הרב ר' שמעון בצלאל הכהן קמנצקי שליט"א
החיים והשלום למר
קבלתי מכתבך היקר שבו באת לערער על מש"כ בספרי שיעור י"ח, בשיטת הרמב"ם בענין שבועת מודה במקצת, דלא {בעינון} טענה.
ועתה אבוא לדון בדברי הרמב"ם דפי"א דשבועות ה"ה. דמפורש ברמב"ם "הרי אלו שתי טענות על ידי טענת ודאי וכפירה", וזה קאי על שבועת מודה במקצת ושבועת עד אחד. וכל כך ברור למר שיש בזה לסתור לגמרי דברי, עד שראית צורך להדגיש כאילו שאתה בא לבקש סליחתי על זה, ככתוב תוספת דברים "במחכ"ת". וודאי על קושיה לא מבקשים מחילה, וכי ריש לקיש שהיה מקשה על שמועת רבי יוחנן רבו כ"ד קושיות, היה מבקש כ"ד פעמים מחילה. אדרבא, רבי יוחנן כל כך הצטער על פטירתו של ריש לקיש, ששוב לא יהא עוד מי שיקשה עליו כל כך הרבה, כמבואר בגמ' ב"מ.
וגם בזה אתמהה, למה לא סתר מר דברי המ"מ דפ"ד דגזילה הי"ז, שמר סמך עליו לסתור דברי, במה שכתב "דדעת הרב ז"ל שנשבעין בעד אחד בטענת שמא, ולא על מודה במקצת, אלא בטענת ודאי". הרי הרמב"ם שהביא מר קודם, סותר לדברי המ"מ, שכתב בהדיא "הרי אלו שתי טענות על ידי טענת ודאי וכפירה". והיאך כותב המ"מ שדעת הרב דשבועת עד אחד בטענת שמא.
מזה יש ללמוד שהרמב"ם בה' שבועות לא בא לבאר ולפרש הגדרים וההלכות, מה מחייב את השבועה בעד אחד ומודה במקצת, שאין שם מקומו, אלא בא להכליל כללא לחלק בין ג' השבועות שמנה. דשתים מהן בעי טענת ודאי, כי בעד אחד בעינין תביעה שיתבעה על פי עדות העד אחד, וכפי שנתבאר היטיב בשיעור הנ"ל, ובמודה במקצת בעינין טענת ודאי, כדי שלא יהא כמשיב אבידה, אבל ודאי לא התכוון הרמב"ם לומר שסיבת השבועה בשניהם היא הטענת ודאי. וכך כתבתי כבר בשיעור י"ח הנ"ל, בסוף אות א', יעוין שם, לפרש כן כוונת המ"מ.
והנה, מש"כ מר לבאר התוספתא נכון מאד, ומילתא דמסתבר הוא, ברם במה שרצה מר ליישב בזה הרמב"ם, ולומר דבכה"ג דמודה במקצת, משווי לטענת קטן טענה, לא מסתבר כלל, דאם כאשר איכא עד אחד מסייע שיש בכוחו לחייב שבועה, וכשאינו יכול להשבע מחייב ממון, זה לא מהני לחזק תביעתו של החשו"ק שיהא עליה שם טענה ותביעה, היאך יתכן שהודאתו במקצת כן תהני לשוויה טענתו טענה ותביעה. אין בזה כלל אחיזה בשכל.
ועוד, הרי יסדתי דברי לא רק על הרמב"ם דחשו"ק, אלא גם על הרמב"ם פ"ד דטוען ונטען ה"ה. וכמש"כ בשיעור הנ"ל אות א [דף פג טור ב[5]], ע"ש היטיב, שכתב הרמב"ם בהא דאמר לי אבא וכו'. וכן במש"כ ואין צ"ל אם הודה בעצמו, וכתב שניהם בהלכה אחת, דהפטור משבועה הוא משום "משיב אבידה", הרי בהדיא דהרמב"ם לא מצריך טענה במודה במקצת.
ומה שלכאורה כן יש להעיר על הרמב"ם הנ"ל דה' שבועות, שהזכיר באלו שתי טענות שבאות "על ידי טענת ודאי וכפירה", ולפי דברי בשיעור הנ"ל, שיטת הרמב"ם כרבא, דמודה במקצת לא בעי כפירה, דאיני יודע לא מקרי כפירה, כשיטת רש"י בב"מ דף צח [ע"א ד"ה ולרמי]. זה גם כן לא קשה, כי כבר כתבנו דהרמב"ם לא בא להגדיר מה המחייב שבועה בהני תרי הטענות, אלא בא לחלק בין אלו השנים לבין שבועת השומרין. ולכן שפיר הכליל איני יודע בגדר כפירה, שהרי מצינו שיטת התוס' שם בב"מ [ד"ה משכחת] חולקת ארש"י, וס"ל דאיני יודע נמי מקרי כפירה.
אסיים מכתבי בהוקרה לת"ח ששקוע בלימוד בעמל יגיעה, ובחיפוש אחר האמת
הכו"ח למען כבוד התורה לומדיה ועמליה
שמחה זיסקינד ברוידא
♦ ♦ ♦