פירות נכרים - דינם למצוות התלויות בארץ

הערות שוליים

1. ↑ נמסר למערכת באדיבות בנו הרב עובדיה יוסף שליט"א [הערות השוליים נוספו על ידו].
2. ↑ אף שבפירושו למשניות (פאה פ"ד מ"ט; דמאי פ"ה מ"ט; מכשירין פ"ב מ"י) כתב הרמב"ם שיש קנין לגוי להפקיע. מכל מקום בשו"ת פאר הדור (סי' טז) כתב, שחזר בו ממש"כ בפירוש המשניות, ומסקנתו שאין קנין לגוי להפקיע. ועי' ברמב"ם מהדורת פרנקל (מקורות וציונים שעל הגליון בפ"א מהלכות תרומות ה"י), שהרמב"ם חזר בו בכת"י של פירוש המשניות והעלה שאין קנין לגוי להפקיע. ודבר זה נשמט מהאחרונים שדנו לומר בדעת הרמב"ם בזה כדלקמן. ולענ"ד נראה שסתם הסוגיא בבכורות (יא ע"ב), הוא שאין קנין לגוי להפקיע מיד מעשר, וכל הסוגיא נפסקה לדינא שהקונה מגוי ומירח חייב ולא נותן לכהן וללוי שאומר לו מכח מי הוא בא. ע"ש. וכתב מו"א במקו"א בזה שאין כיבוש צה"ל מקדש לכ"ע, כיון שכבשו ע"מ להחזיר. עיין צי"א (ח"י ס' א') ישכיל עבדי (ח"ח). [אמרי עובדיה].
3. ↑ המבי"ט בתשובה ח"ג (סימן סח) כתב, דבירקות ובפירות האילן אף דנגמרה מלאכתן ביד ישראל א"צ לעשר, ורק בדגן תירוש ויצהר דהוו דאורייתא (לשיטתו) סובר שיש לעשר. ועמ"ש עוד המבי"ט בח"ב (סימן קצו), ועשה חרם על זה בשו"ת מבי"ט ח"ג (שם), ועיין לקמן הערה ל"ד שיצא נגד זה בברכ"י סי' של"א אות ד' ועוד. עי"ש. ובעיקר ההסבר ברמב"ם והקשר בין הדרשה דגנך ליש קנין לגוי, ע' הר צבי זרעים א סו"ס כג. ודוק.
4. ↑ הוא הרב יוסף אשכנזי, חתן רבי אהרן לנד אב"ד מפוזנא (מבי"ט ח"א סי' שלו; דרישה יו"ד סימן שלא אות יא). והיה מכונה בפי כל 'תנא גדול', על שם שתמיד היה שונה את המשניות בניגון (שבחי האר"י).
5. ↑ דאף שדרשינן 'דגנך' ולא דיגון גוי, מכל מקום חכמים חייבו משום בעלי כיסים (מנחות דף סז ע"א). ופרש"י שם: "גזירה משום בעלי כיסים - עשירים שלוקחין תבואה מחמרים, ואי שרית ללוקח מן הגוי שלא יעשר דמירוח גוי פוטר, אתי למימר נמי לוקח מחמר ישראל פוטר. לישנא אחרינא: משום בעלי כיסין שיש להן קרקעות הרבה, וחסים על רוב מעשרות, ויקנוהו לגויים וימריחום גויים ומפקע ליה ממעשר". וכן דעת הראב"ד בהשגותיו (הלכות מעשר פי"א הט"ו; הלכות תרומות פי"א הי"ג), אולם יש הסוברים בדעתו שלא חייב כן מדרבנן אלא כשבתחילה גדלו הפירות ברשות הישראל, ולכך לא השיג הראב"ד בהלכות תרומות אלא בהלכה י"ג ולא בהלכה י"א (שו"ת ר' בצלאל אשכנזי סי' א דף ח טור ג; מרכבת המשנה ח"א הל' תרומות פ"א הי"א, וכן משמע מדברי הכס"מ שאין כן אלא דעת הריב"א בלבד. וצ"ע מדברי הראב"ד הנ"ל בהלכות מעשר. וע"ע שער המלך הלכ' תרומות פ"א הי"א, ערוך השלחן זרעים סי' נה סעיף כב, וחזו"א שביעית סי' א ס"ק כא). ויש לציין לדעת התוספות רי"ד (קידושין דף מא ע"ב) שפסק לחייב תרומות ומעשרות מהתורה, דקיי"ל אין קנין לגוי בא"י להפקיע מידי מעשר. ופסק כמאן דאמר (מנחות דף סו ע"ב) דדיגון הגוי אינו פוטר מתרומות ומעשרות.
6. ↑ וסיים אעפ"י שיש לו עמוד חזק להשען עליו, לפוטרו בלא כלום אי אפשר, וענשתי אותו ממון, מפני שעבר על הוראת רבנו הגדול רבנו המחבר ז"ל.
7. ↑ הנה אף שכתב כן בתחילה בים של שלמה, וכ"כ לבאר בשו"ת הרד"ך (בית כב חדר ה ד"ה וכן), ובעין אליהו (שם ד"ה אל), מכל מקום חזר בו ביש"ש, מאחר שמשמע מהסוגיא שרבי יהודה בן קנוסא לא ראה אותם כשהלך לפניהם ובכל זאת הקפיד עליו רבי. אך דחה את דבריו החיד"א בפתח עינים (שם ד"ה מי), וכמש"כ רש"י וכ"כ הגאון שהובאו דבריו בשיטה מקובצת (שם ד"ה וזה), שהוא ידע שהם הולכים אחריו, ולכן רצו לנדותו. וביש"ש שם ביאר את הסוגיא משום גאוה, שמראה עצמו [אפי' שלא בפני רבותיו] שהוא ירא שמים, וכ"ש כאן שמראה עצמו שמחמיר יותר מיהושע שתיקן תנאי זה. אך אילו היה רואה את רבו ונוהג חומרא זו בפניו, מנדים את התלמיד, אפילו אם כוונתו לש"ש דאיסור גמור הוא. אלא אם כן התלמיד מחמיר מטעם שיש לו ראיה לסתור את דעת רבו, ולא מצד חומרא בעלמא. עי"ש. וכה"ג כתב בצפנת פענח (הלכות ת"ת פ"ו הלכה יב), שמכאן מקור לרמב"ם שהרב מנדה על כבודו בלא עדים והתראה. עי"ש. וכה"ג העלה בשו"ת האהל יעקב (סימן ס), ועי' במתיבתא (ב"ק שם מדור ילקוט ביאורים). [אמרי עובדיה].
8. ↑ כמבואר בשו"ת אבקת רוכל (סי' לב) בזה"ל: הרמב"ם ז"ל אשר הוא גדול הפוסקים, וכל קהלות ארץ ישראל והערביסטן והמערב נוהגים על פיו, וקבלוהו עליהם לרבן.
9. ↑ בדין מרא דאתרא:מרא דאתרא לאחר מיתה, ובאופן שלאחר מותו הורה חכם שני אחרת: איתא במסכת שבת (דף קל ע"א), לוי נזדמן לבית יוסף רישבא [צייד עופות], הביאו לפניו ראש של טווס בחלב. כאשר סיפר זאת לפני רבי, אמר לו רבי למה לא תנדה אותם על שהם אוכלים בשר עוף בחלב? אמר לוי לרבי זהו אתרא דרבי יהודה בן בתירה, ושמא רבי יהודה בן בתירא דרש להם כדעת ריה"ג שמתיר בשר עוף בחלב. והנה, ר"י ב"ב נפטר אז בימי רבי, שהרי הוא היה בזמן בהמ"ק וכמ"ש בפסחים (דף ג ע"ב) א"ל ריב"ב מי קא ספו לך מאליה וכו'. ורבי היה לאחר החרבן, ואפ"ה הותר להם בשר עוף בחלב (מכת"י רבינו). ועי' בזה בשו"ת מהרש"ם (ח"ד סי' צד) שכתב הש"ך (חו"מ סי' כה ס"ק כ) משם הב"ח דאם היה מנהג בעיר להחמיר ע"פ חכם אחד, ומת, ובא חכם אחד ומיקל, יכולים לנהוג היתר במה שאסרו. וציין הש"ך לשלטי גיבורים (פ"ק דע"ז ברישיה אות ג), ופי' מהרש"ם דנראה שהוא חולק על הב"ח ויש לנהוג כחכם שמת, אך י"ל שהוא לא פליג ומיירי כשליכא מורה אחר עי"ש ותבין. שוב מצאתי [-מדברי מהרש"ם] באו"ה (כלל מח דין ד) שכתב, שכל עיר מחוייבים לנהוג כדעת הרב המנהיג הראשון שהיה באותו מקום, כשאין ב"ד השני גדול בחכמה ובמניין עי"ש. וצ"ע שהוא נגד הש"ך והב"ח הנ"ל. אך בלא מרא דאתרא ודאי שאין לחוש לכבודו של החכם אחר מותו, אף אי נימא שבמעשה אחר שייך כבודו, אם יש פוסקים שמתירים בהדיא. שמדוע נימא כבודו של זה החכם מאשר כבודם של אותם פוסקים המתירים. עי"ש. עכת"ד. והנה אחר שמצא לאו"ה שכתב שיש לילך אחר החכם שמת אפילו כשחכם אחר הורה אחרת, א"כ יש לומר כן גם בדעת שלטה"ג דלעולם הולכים אחר המרא דאתא הראשון, וא"צ לדחוק בדבריו כנ"ל.מרא דאתרא בעירו דווקא: אולם, יש להבחין, כי דין של מרא דאתרא אינו אלא בעירו, והרמב"ם היה רב במצרים, ומריה דארעא מצרים הוא. ומה שכתב ביבי"א (חלק ט בהקדמה, ובסימן קה אות ג, ובחו"מ סי' א ברישיה), ובטהרת הבית (ח"א עמ' שלב), בשם מהר"י פראג'י בשו"ת מהרי"ף (סימן נט), שמרן מרא דאתרא בארץ ישראל ויש לילך אחריו אף בקולותיו ואף נגד רבים וכו', עכ"ד. הנה מהרי"ף היה באלכסנדריא שבמצרים ואמר כן על הוראות הרמב"ם שהוא היה המרא דאתרא שם, אבל לא על מרן מיירי, וכן הוא בהדיא בשו"ת מהרי"ף (סוף סימן סא). רק כתב שם על מרן ורבותינו הספרדים שיש לנו לילך אחריהם יותר מפוסקים אשכנזים. ועוד כתב שם שבמקום שיש מרא דאתרא, יש לילך אחריו אף לקולא ואף כנגד רבים. אבל לא כתב שם על מרן כלל ועיקר, אלא עיקר דבריו על הרמב"ם, אף שבסמוך לפני כן הביא דעת מרן בזה, ומיד המשיך לכללי הפסיקה שיש ללכת אחר מרא דאתרא ואם אין מרא דאתרא יש ללכת אחרי רבים או בדאורייתא לפסוק לחומרא וכו', עי"ש. [ע"ע ביבי"א חלק ט סי' צד ס"ק ז, ובטה"ב (ח"ב עמ' תד), ששם העתיק באופן אחר את מהרי"ף]. והערתי דבר זה למור אבי והסכים אתי. ולאחר מיכן ראיתי שקדמני בזה הרב נאמ"ן בהקדמתו לבא"ח ועוד יוסף חי בהוצאת מכון איש מצליח. ודפח"ח. ונודעת הקושיא הגדולה איך מרן חולק על הרמב"ם, והלא קבלנו הוראות הרמב"ם. ועי' בחזו"א (יו"ד סי' קנ אות י), שהמנהגים השתנו והופסקו, עי"ש. ועי' במהרי"ק (שרש קעא), שהרי מלאים כל הפוסקים לאלפים ולרבבות שרבינו שלמה שהאיר עיני ישראל וע"פ חכמתו ותורתו העולם עומד, אפ"ה בהרבה דברים אוסר, ור"ת בן בתו התיר משיקול דעתו עי"ש. וע"ע בשו"ת מטה יוסף (נזיר, ח"א חו"מ סי' ט) שהתקשה בזה איך מרן חולק על הרמב"ם, ויישב שכל אלו במקומות שאין מנהג כהרמב"ם. ועוד, אפשר למרא דאתרא שבא אחריו בטיב העיון ללמוד ולהחליט לא כרמב"ם, ורק כשאין זה אז אמרו שהעיקר כרמב"ם שהוא מרא דאתרא, עי"ש. צא וראה מש"כ החיד"א להחמיר כדברי הרמ"א, בפרט באיסור והיתר, ועי' ביבי"א ח"א יו"ד סו"ס ג' ובחלק ט' או"ח סי' ק"ח בהקדמה, ועוד. והבית יוסף בהקדמה כותב בהדיא שפעמים שחולק על הרב המגיד משנה והר"ן בהבנת דברי הרי"ף והרמב"ם והמעיין יבחר, הרי שהוא עצמו לא חשב שיתקבלו הדברים שלו בלא פקפוק. וצא וראה במאה וחמישים שנה אחר מרן שהיו חכמי הדורות דנים בדבריו וחולקים על דבריו רבות, ובפרט בספר גנת ורדים (לך נא ראה בדין בישול קפה בשבת, שכל החכמים לא נמנעו מלחלוק על מרן ולהחמיר בזה), ומטה יוסף (ח"א חו"מ סימן ט שחידש ואמר שאפילו 'קים לי' נגד מרן אמרינן, במקום שלא נהגו כמותו), ועל כולם הגאון הפרי חדש. ועי' ביבי"א ח"א (יו"ד סו"ס ג אות יא והלאה), וח"ה (יו"ד ר"ס י) וילקו"י ח"א (עמ' שיד). ונראה שמזמן החיד"א והלאה חיזקו יותר את דברי מרן שלא לחלוק עליו, וכעין זה גם בכנסת הגדולה. ומכל מקום נראה כנזכר לעיל שאין כאן ממש דין של מרא דאתרא.ובברכ"י (סימן תמז אות יד, וע"ע מחזיק ברכה סימן תסז אות ה) לענין חוזר וניעור התעורר בזה שיש בירושלים שחוששים לסברת הפר"ח לענין חוזר וניעור מפני שהוא מרא דאתרא, עי"ש. ועי' בשם הגדולים מערכת גדולים (אות ח אות ג): וכבר ידוע הסכמת מצרים שלא ללמוד ספרו כמ"ש גנת ורדים י"ד כלל ג' סי' ג', ובוא וראה מפלאות תמים דעים, שאחרי הדור ההוא מעט נתקבל לרב בארץ מצרים תלמידו מופת דורנו הרב החסיד מהר"ש אלגאזי זלה"ה והיה רב שם מ"ה שנים, וכל הוראותיו היו על דעת רבו הרב פרי חדש. וגם מופת דורנו הרב המופלא בעל בתי כהונה הוה תלמידו של הרב פרי חדש. ושמעתי מפה קדוש כמה ענינים מגדולת הרב פר"ח, וכהיום הזה כל חכמי ישראל שותים בצמא את דבריו. עכ"ד. ובמערכת ספרים (אות פ קלז) כתב עוד: ג' חלקים פרי למאכל לכל תופסי התורה, ובשגם רבים לוחמים והשיגו עליו, כ"ע מודו דרב מובהק הוא 'וסברתו ישרה', ולשונו צח קב ונקי מצורף לבקיאותו, וכבר כתבתי בנדפס מערכת ח' (ע' מ' חזקיה די סלוא בח"א), תרי ממאה מגדולתו, וגם אני שמעתי מכמה ענינים שאירעו להרב ז"ל בשליחותו מעה"ק ירושלים ת"ו בערי פרנקיא"ה ונסים נוראים. עכ"ד.מרא דאתרא דוקא בהוראה שהורה למעשה. ובדין חכם שאסר - אין חבירו רשאי להתיר: זאת ועוד, שאין דין של מרא דאתרא אלא במקרה שקרה, ולא בכל חיבור שמחבר וסובר, וכמש"כ כה"ג לענין חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר בטהרת הבית (ח"א עמ' שכה), שהריטב"א (נדה דף כ ע"ב) והרשב"א (חולין דף מד ע"ב) כתבו שבכה"ג שרי להתיר. וכ"כ המאירי (הוריות דף ג ע"א) למאן דסבר שהטעם שאסור לחכם להתיר את מה שחבירו אסר מטעמא דשויא אנפשיה חתיכא דאיסורא. וכ"כ בחריפות בשו"ת הרדב"ז (ח"ג סי' תסו). וכן העלה מהרי"ק (שרש קעא ד"ה ועוד אפילו, ולא כמו שציין בטה"ב שרש קסט), וסיים טה"ב שבזה יש לישב את השגת מרן בשו"ת אבקת רוכל (סי' ריג) על המבי"ט שהתיר את איסור מרן בבהמות שנמצאו לקויות במעיהן, די"ל דלא מיירי באותו בהמה וע"כ התירו המבי"ט, עכ"ד. וזכה לכוין לאמת, שכ"כ בהדיא בשו"ת המבי"ט (ח"א סו"ס קנו) ושכ"כ מהרי"ק הנ"ל. ואת דברי מהרי"ק פסק הרמ"א (יו"ד סי' רמב סעיף לא), שבמעשה אחר לא שייך דין חכם שאסר, ובשו"ת מהרש"ם (ח"ד סי' צד) הב"ד. ושכ"כ בשו"ת מהרשד"ם (אה"ע ס' יז). אך כתב מהרש"ם די"ל שאם אסר באופן כללי, כגון לאסור סוג דג, מודים שאסור. אבל מדברי המבי"ט הנ"ל משמע שאף דאוסר באופן כללי, אפשר לחלוק ע"ד, עי"ש. אמנם הנצי"ב במשיב דבר (יו"ד ר"ס י) משמע שמחמיר אפילו כשלא נשאל החכם, והשיג עליו בטה"ב שם, עי"ש. וראיתי בשד"ח (מערכת ח כלל עו) שהביא שכ"כ במכתב עת המליץ (תרמ"ז נומער 207) שכ"כ חכ"א. אבל הנצי"ב במשיב דבר לא כתב כן, עי"ש.אך מצאתי בס"ד בשו"ת שיבת ציון (ר"ס כה, הוב"ד בפתחי תשובה יו"ד סי' רמב ס"ק כא) שכתב: ואפילו שכתב הרמ"א בשם מהרי"ק דדוקא באותה הוראה עצמה אין חבירו רשאי להתיר, אבל במעשה אחר יכול להורות. זהו אם נשאל החכם השני עליו, אז רשאי לפסוק מה שנראה אליו במעשה אחר, וכעין עובדא דבמהרי"ק שנשאל שם. אבל להיות קופץ מאליו להתיר חוץ למקומו מה שאסר חכם אחר, לא שמענו. עכ"ד. אבל בהדיא בריטב"א לאו הכי. וז"ל שם: "והוי יודע שכל שאמרו שאין חבירו רשאי לטהר או להתיר אינו אלא באותו נדון עצמו, ומודיעין לו לשואל שאין הדין כן אלא שהם עושין כן מפני הוראת חכם ראשון דשוויא חתיכה דאיסורא בחתיכה זו בלבד וכו'. ומודיעין לאשה שאם תחזור ותראה דם, שתמנה ממנו, ושאין לה לחוש לדם כזה בפעמים אחרים, דאי לא חומרא דאתי לה קולא", ע"כ. וכן משמע מהמאירי וגם ממהרי"ק גופיה לא משמע הכי. ודוק. והלום ראיתי בשו"ת זכרון משה (סי' ח) שתמה ע"ד בר ליואי (יו"ד סי' א כלל א) שהב"ד בדרכי תשובה (סי' יח ס"ק קעח) שפוסל שוחט שנפסל ע"י שיקול דעת לכל העולם, ותמה ע"ד - ניחא על חתיכות ששחט שם אבל לאסור השוחט מנליה כיון שהוא חתיכה אחרת עי"ש.אמנם י"ל, שדווקא בדין חכם שאסר בזה אמרינן דוקא באותה הוראה שהורה, והוא מפני כבודו דראשון, או משום דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא, או כדברי הר"ן (ע"ז דף ז ע"ב) שלא יראה כשתי תורות. אבל דין מרא דאתרא חזק יותר, ולעולם יש ללכת אחר הוראתו אף במעשים אחרים. ובעיקר ענין מרא דאתרא עיין בחולין (דף נג ע"ב), ברש"י אתריה דשמואל, שמרא דאתרא הוא רק מפני הכבוד, אך במקום הפסד ממון יש להקל נגד דעתו. אך לישנא בתרא ברש"י מחמיר, וכן עיקר. עי"ש.
10. ↑ והנראה לבאר בכל זה, מה הכריח את מרן לעשות חרם, מטעם לא תתגודדו. וכפי שמצינו כמו כן במבי"ט (ח"ג סימן סח) שהטיל חרם בשביל שלא יהיו בארץ אגודות אגודות, וכפי שהוא מתאר בדבריו על אותם המחמירים שגרמו לפירוד ומחלוקת, וז"ל: ראינו אנשים חכמים וידועים וכשרים, אשר הם נפרשים ממנו ממאכלינו ומשתינו, וכליהם מכלים שונים, ועושים במה לעצמם להתקדש במה שמותר לחכמים גדולים מהם, ובסעודות של מצוה אינם רוצים להזדמן אפילו לקרוביהם, מבשרם לא יאכלו ואח' כל ירוק ידרושו, גם מבני ביתם הכשרים כמותם נפרשים בשולחנם במאכלם וכו', ויש בזה חילול התורה בפני האומות, כי חושבים אותה כשתי תורות. ועל כן יצאתי לפניהם לשחר פניהם ולמצוא חן בעניהם, אל יהיו חסידים הרבה, ודי להם מה שאסרה תורה. ובסוף דבריו כתב בזה"ל: ומפני שהיה נמשך מחומרות אלו מחלוקת בסעודות של מצוה, ובין איש לאשתו אשר הנשים עצלניות הן להיותן זהירות בחומרות אלו, הסכמנו זה כמה שנים בגזרות חרם [אף שכתוב חכם, צ"ל חרם וכמו שמסיים] וחתומים בו כל החכמים, שלא יוציאו תרומות ומעשרות במה שאינם חייבים לדעת הרמב"ם ז"ל, והוא ידוע כי לדעתו אין שום חיוב במירוח ישראל בשל גוי בירק וכו', ואפילו היה איזה ספק בחיוב בעיני החכמים הפרושים האלה, החרם הוא וודאי, ואין ספק מוציא מידי ודאי. עי"ש. [אמרי עובדיה].
11. ↑ כך פסק הרדב"ז (שם, ובפירושו על הרמב"ם הלכ' שמיטה פ"ד הכ"ט) להלכה מפני המנהג. אך בדעת הרמב"ם (בפירושו שם) כתב שיש קדושת שביעית על אותם הפירות [ולהלן בהערות יתבאר בהרחבה].
12. ↑ אף בדעת הרמב"ם.
13. ↑ ביאור מחלוקתם בדעת הרמב"ם בדין פירות נכרי בשביעית:מרן והמבי"ט נחלקו בפירוש דברי הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל פרק ד הלכה כט). וז"ל הרמב"ם:"גוי שקנה קרקע בארץ ישראל וזרעה בשביעית, פירותיה מותרין, שלא גזרו על הספיחין אלא מפני עוברי עבירה, והגוים אינן מצווין על השביעית כדי שנגזור עליהם". ובכפתור ופרח (פרק מז) הוכיח שלדעת הרמב"ם אין קנין לגוי להפקיע, אפילו בעוד שהקרקע תחת ידי הנכרי, מכך שהוצרך הרמב"ם לבאר שלא גזרו על הספיחין ביבול הנכרי מפני שהגוי לא מצווה. ותמה הכפתור ופרח על הרמב"ם [מכללא דמתני' (שביעית רפ"ו) 'לא נאכל ולא נעבד' דכל שאסור בעבודה, אסור אף באכילה, דש"מ שיש לאסור פירות הנכרי באכילה. אך סיים הכפתור ופרח 'ואל הרב יש לי להאמין, אף על שמאל שהוא ימין'. אמנם בעצם דברי הרמב"ם 'פירותיה מותרין' לדעת הכפתור ופרח היינו מותרים לגמרי ונוהגים בהם כחולין, אלא שכאמור תמה על זה שעבודת הגוי בקרקעו אמורה לאסור את הפירות].הרדב"ז (שמיטה ויובל שם, וראה עוד להלן) והמבי"ט (ח"א [סי' יא סי' כא ו]סי' שלו) המובא בשו"ת אבקת רוכל ([סי' כב-כג ו]סי' כה) מפרשים בדעת הרמב"ם, שיש קדושת שביעית בפירות הנכרי, כי אין קנין לנכרי להפקיע אפילו כשהקרקע תחת ידו, ולכך הוצרך הרמב"ם לפרש שאעפ"כ אינו נאסר משום ספיחין כמו עלה מאליו, היות ולא גזרו בכה"ג, עי"ש.ובכסף משנה (שמיטה ויובל שם), וכן הסכים בשו"ת מהריט"ץ (סי' צח) ביארו בכוונת הרמב"ם דשדה שקנה הגוי יש כח בקנינו להפקיע קדושת שביעית כל עוד שהשדה ברשותו (ועי' מש"כ בזה להלן בהערה זו), ואין קדושת שביעית בפירותיו [והא דפירות הגוי חייבים במעשר, היינו משום שמירחן הישראל (כס"מ)]. וקמ"ל דלא תאמר שמכל מקום יאסרו הפירות כדין ספיחין שנזרעו מאליהם שלא עבדום ובכל זאת אסרום חכמים, כך גם פירות הגוי אף שלא נעשתה בהן עבודת איסור היה צד לאוסרן, קמ"ל דספיחין נאסרו משום חשש עוברי עבירה, ואין שייך חשש זה בגוי.ובאבקת רוכל (סוף סי' כה) הביא מהרב שם טוב עטייא, שמחלוקתם היא בלשון הרמב"ם "פירותיה מותרין", שלכפתור ופרח ולאבקת רוכל היינו מותר לגמרי שאין בו קדושת שביעית כלל. ולמבי"ט יש בו קדושת שביעית, וכוונת הרמב"ם פרותיה מותרים היינו שאין בהן איסור אכילה מדין ספיחין אלא מותרים באכילה, אך יש לאוכלן דוקא בקדושת שביעית. וכתב הרב שם טוב שנראים יותר דברי מרן בזה שמותרים לגמרי.אולם, על אף שכנזכר הרדב"ז פירש ברמב"ם שיש קדושת שביעית בפירות הנכרי כיון שלעולם אין קנין לגוי להפקיע, מכל מקום כתב הרדב"ז שהמנהג הוא שלא מדקדקים ועושים סחורה בפירות שביעית של הגוי ונוהגים בהם כשאר שנים. ויישב, שהרמב"ם שהחמיר לנהוג קדושת שביעית בפירות הגוי, הוא משום שסובר ששביעית בזה"ז מדאורייתא וספיקא דאורייתא לחומרא, ולכך פסק לחומרא במחלוקת זו שאין קנין לגוי להפקיע. משא"כ אנחנו נוהגים להקל בזה, כי סומכים על שאר הראשונים ששביעית בזה"ז דרבנן, וספיקו להקל שיש קנין לגוי להפקיע, עי"ש. [ועי' לרדב"ז בתשובותיו (ח"ו סימן ב אלפים רכא) שפירות נכרי חייב במעשר]. והוא כדברי הגר"א (יו"ד סי' שלא סוף סק"ו, סקכ"ח) שספיקא דרבנן לקולא ויש קנין לגוי להפקיע. אמנם אי נימא שסובר הרמב"ם ששמיטה בזה"ז הוא דרבנן, נפל פיתא בבירא, ועי' לעיל הערה ו’. [אמרי עובדיה].ונמצא שלדעת הרדב"ז למעשה מפני המנהג קיי"ל דאין קדושה בפירות נכרי, מטעם שיש קנין לנכרי להפקיע קדושת הארץ. ולדעת מרן ע"פ הסברו ברמב"ם אף דקיי"ל שאין קנין לנכרי להפקיע, מכל מקום בזמן שהשדה תחת רשותו יש כח בידו להפקיע. (מ"ג).בדין יש קנין לגוי כשהקרקע ברשותו:ובעיקר דברי מרן באבקת רוכל (סי' כד), ובכסף משנה (פ"ד הלכה כט) שאף דקיי"ל דאין קנין לגוי להפקיע, מכל מקום בזמן שהקרקע ברשות הנכרי יש קנין לגוי להפקיע. יש לעיין, הנה נראה שיסוד חילוק זה בהא דאין קנין לגוי, מקורו ממהר"י קורקוס שכתב (ביכורים פ"ב הט"ו) כן בדעת הרמב"ם. והנה, מהר"י קורקוס עצמו כתב (שמיטה פ"ז ה"ג) והב"ד באריכות בכסף משנה שם, שיש קדושת שביעית בפירות נכרים ואפילו חייבים בביעור שהוא הפקר, עי"ש. [וכן להדיא במהר"י קורקוס (שמיטה פ"ד הכ"ט בסופו) דקיי"ל אין קנין לגוי להפקיע, ואין הפרש בין אם הקרקע ביד גוי או ביד ישראל, ולכך אסור לישראל לעבוד בקרקע שברשות הגוי.] הרי שאף דסבירא ליה שברשות הגוי יש קנין לנכרי, מכל מקום יש בו קדושת שביעית. וכן ראיתי שהוכיח כן בחזו"א (סימן כ). אך לכאורה הוא קשה, מאחר שיש קנין לגוי להפקיע בזמן שהיא תחת ידו, אמאי קדוש בקדושת שביעית. ובהכרח לומר כדברי הרב מבריסק בחידושי הגר"ח (תרומות א, י, ביכורים ב, טו), וכן החזו"א (שביעית סי' א אות ב), שאף למ"ד יש קנין לגוי להפקיע, הוא רק לענין חיוב תרו"מ על התבואה שגדלה ברשותו, ולא שבעצם לא יהיה קדושת הארץ וקדושת שביעית, כי הקרקע נשארת בקדושתה כארץ ישראל לכל דבר. אבל זה לא אתי שפיר לשיטת הבית יוסף שסובר שאין בו קדושת שביעית. ועי' בקונטרס דבר השמיטה לרב משה לוי זצ"ל (סי' ה אות ו), שהקשה את הסתירה הנ"ל בדעת המהר"י קורקוס, ובאות י פליג על יסוד החזו"א והאריך בזה, ע"ש. [וע"ע בדברי מהר"י קורקוס בהלכות כלאים פ"א הלכה ג והב"ד בכסף משנה שם, ובהר צבי זרעים ב סי' כו אות ב שרואים שמהר"י קורקוס לא סובר שדך למעוטי גוי לענין כלאים ולא כרידב"ז שם], וכמדומני שראיתי באיזה מקום שהרב צבי פסח פרנק כתב ע"ד החזו"א בזה שיש ראשונים שלמדו אחרת בזה, וכעת אמ"א. ולהנ"ל הוא הכרחי בדברי מהר"י קורקוס ומרן הביא את דבריו. ואכן ראיתי בשו"ת שעות דרבנן להרב שלמה כהן (שנת תקפט דף פ) שכתב שהיות שיש סתירה בכסף משנה בזה, יש להחמיר לכאן ולכאן ולשמור קדושת שביעית שמא יש קנין לגוי להפקיע, ומאידך להפריש תרומות ומעשרות בלא ברכה ובלא לתת ללוי ולעני, שמא אין קנין. עי"ש.אמנם, בספר זכרונות אליהו (מני, יו"ד מערכת ש אות יא), תמה על דברי הרב שעות דרבנן שאסר שם לתת לנכרי זרעים לזרוע בקרקע שלו עבור הישראל, דהא מה דקי"ל אין קנין לגוי בא"י ת"ו הוא דוקא בזמן שחזר וקנאה הישראל, אבל כל זמן שהיא תחת יד הגוי יש קנין, ואע"ג דיש מחלוקת ועי' שיורי כנסת הגדולה (יו"ד סי' שלא הגה"ט [צ"ל הגהב"י] אות ד), מ"מ מרן ז"ל כן דעתו, ובפרט דשביעית בזה"ז דרבנן. ועי' הגר"א ז"ל (סי' שלא אות זך ואות ח ואות טז) ועי' פאת השולחן (דף ז"ן ע"ב ודף פ"ו ע"ב) ועי' אהלי יהודה בנו ז"ל (דף קלא ע"ב ודף קלה) ועי' שער המים (סי' ואו דף י"ג ע"ב), עכ"ד. אמנם אף לדבריו יש לומר, שדוקא עבודה על ידי גוי שרי כי הוא אינו מצווה, אבל ליהודי אסור לעבוד בשדה הגוי.[ועי' מה שכתב הרב צרור החיים (בפ"ד מה' שביעית הכ"ט) לבעל סמא דחיי, להשיג על מרן בכס"מ שיש קנין לנכרי, והלא ראינו שפירות נכרי חייב במעשרות אם מתמרח על ידי ישראל (וכ"פ בשו"ע יו"ד סימן שלא סעיף ד), ובגמרא בבכורות (דף יא ע"ב) איתא להדיא שהוא משום שאין קנין לגוי להפקיע. ובמעשה רוקח (בפ"ד הלכה כט) כתב לדחותו שצ"ל דטעמא דנקיט בגמ' שם משום דאין קנין - לרווחא דמילתא נקט לה ולאו דוקא, ולמעשה כתב שנראים דברי מרן וכמהריט"ץ (סי' מז, שהתיר לתת לגוי שוורים וחיטים לחרוש ולזרוע בשביעית בקרקעו של גוי) והרב נחפה בכסף (יו"ד סי' ד), ולא כדעת המבי"ט (ח"א סימן יא, וכא, וריז, ושלו, ובח"ב סוף סימן סד, ובח"ג סימן מה, וסוף סימן מו), ובנו מהרי"ט (ח"א סי' מג) עי"ש. אמנם באמר יוסף (הלכות תרומות פ"א ה"י) כתב שצ"ל שהסוגיא בבכורות אתי כר"מ שס"ל שאין קנין לנכרי, עי"ש. ולמעשה לענין מעשרות עי' בטור (סי' שלא) שכתב שלכו"ע חייב אפילו למ"ד יש קנין, ובב"י הביא דעות בזה להיפוך].והנה, מפשט דברי הרמב"ם נראה דעתו שאין קנין לגוי להפקיע, ולכן התחיל ואמר בפשטות (פ"א מה' תרומות הלכה י) אין קנין לגוי להפקיע, ולפיכך וכו'. והנה בכסף משנה (שם) הביא שני פירושים, ובפירוש הראשון שנראה עיקר ס"ל שאין קנין לגוי להפקיע אפילו בעודה תחת ידי הגוי, ואף שבכמה משניות משמע שיש קנין לגוי, לא קיי"ל כוותייהו. אי נמי דהתם בשלא חזר ולקחה ממנו ישראל, ורבינו מיירי בשחזר ולקחה ממנו ישראל, כמבואר בדבריו, וכן לענין הקונה ממנו פירות ומירחן ישראל, עי"ש. והגר"א (יו"ד סימן שלא ס"ק ח) כתב על תירוץ השני דהכס"מ, שהוא שגגה גדולה, שהרי אם הוא אצל הגוי אפילו למ"ד אין קנין לגוי להפקיע פטור ממעשר, ואין מ"ד שמחייב, ואיך משמע מהכס"מ שבזה נחלקו, עי"ש. והנראה בס"ד שאין כוונת הכס"מ לומר שנחלקו כשהוא ביד נכרי, אלא המשניות דמשמע דיש קנין איירו כשהוא ביד נכרי, אבל המחלוקת היא ודאי כשחזר ליד ישראל ואיננו ביד הנכרי, ובזה הלכה שאין קנין לגוי להפקיע, ודוק. ובמעדני ארץ (סימן י אות א ד"ה והנה) כתב שמכך שהאבקת רוכל (סי' כד) הביא את שני הביאורים כאחד, משמע שאין חילוק גדול לדינא בין שני הטעמים, ודפח"ח.ולסיכום האריך בזה בצורה מיוחדת בירחון האוצר סיון תשפא ובתורת הקדמונים חלק ב, שמאחר שבפירוש המשניות לרמב"ם בהוצאת קאפח יש שינוי ממש"כ בפירוש המשניות הקדום, וכל מש"כ בזה בשו"ת בצלאל אשכנזי סי' א בנוי על הסתירה מהמשניות למשנה תורה, ועתה אנחנו יודעים שאין כאן סתירה, ולכן נפל היסוד, ובדברי מרן אין הדברים ברורים לומר שבנוי רק על מש"כ בפירוש המשניות, אבל כנזכר לקמן בסמוך שהדרשה לכם ולא לאחרים שלמד מזה מרן אינה קיימת ולא ראה את דברי הראשונים בזה. ויש מקום לומר שיחזור בו מלבד שמצאנו שבדברי המאירי יש יסוד כדברי מרן בזה [ויש מקום לומר שהמאירי הושפע מדברי הרמב"ם בפירוש המשניות, וכמו שסבר בשו"ת רבי בצלאל אשכנזי סי' א, ויתכן שאם היה רואה את דברי הרמב"ם שחזר בו בפירוש המשניות וסובר שאין קנין לגוי לא היה אומר כן. ואין הכרח בזה, ומצינו שלמאירי היה בידו פעמים את התרגום בלבד, וכמו שמוכח בסוכה כב: בדין העושה סוכתו בין האילנות, שהביא דברי פירוש המשניות בתרגום בלבד, ולא כמו שכתוב אצלנו, וכמש"כ ביחו"ד ח"ג סימן מו. אמנם הרב יח"ס בספרו זרע חיים (סו"ס כה) כתב שהמאירי בכמה מקומות מביא כפירוש המשניות להרמב"ם הוצאת קאפח. בענין רופא לרפאות בחולי שאין בו סכנה אם יש חיוב וע' בשו"ת ציץ אליעזר חלק טו (סימן מ ד"ה ושמחתי למצוא) שכ"כ, ע"ש. הרי לנו שפעמים שהיה לו רק את התרגום ופעמים שלא]. מדברי הרמב"ם בתשובה סי' קכח משמע מלבד פירוש המשניות שאין קנין לגוי לגמרי ויש קדושת שביעית. זאת ועוד, בשאר ראשונים נראה בהדיא שיש קדושת שביעית, והם הר"ש, הרא"ש, הרמב"ן, הריטב"א והנימוק"י ביבמות קכ"א ע"א, הראב"ד בכתוב שם סוכה ל"ט ע"א ובהשגות על הרמב"ם פ"ד משמיטה הט"ו, רש"י, רמב"ן, רשב"א, ריטב"א, שיטה לא נודע למי, תוס' רי"ד בקידושין מ"א ע"ב, תוס', תוס' ר' אלחנן, תוס' הר"ש ור' יונה בע"ז כ"א כ"א, מיוחס לר"ש שהביא המבי"ט וכו"פ בפרק מ"ז.וכ"ד גדולי האחרונים, ומהם הרש"ס בכמה דוכתי, הרלב"ח, הר"י קורקוס בד' מקומות, הרדב"ז בביאורו על הרמב"ם פ"ד הכ"ט [ואין סתירה מתשובתו, וגם ביאורו נכתב לאחרונה], המבי"ט, החרדים, מהר"א אזולאי, מהרי"ט, וכן נהג הראנ"ח, וכ"פ הר"ב צרור החיים, ר' יונה נבון והרב יהודה הכהן כדעת מהרי"ט בין לקולא בין לחומרא.רבים מהאחרונים כתבו שנכון להחמיר כחומרי הב"י וכחומרי המבי"ט; כ"ד מהרמב"ח בתוספת יוה"כ וכן בתשובה סי' קכ"ח דעתו כן [ודלא כברכ"י], הראנ"ח [השני], השולחן גבוה, הר"ב שדה הארץ, הר"ב שעות דרבנן ועוד. ע"ש בדבריו באריכות. [אמרי עובדיה].
14. ↑ וכדאיתא להדיא בתוספתא (שביעית פ"ה הי"ד) "מאכילין את אכסניא פירות שביעית, ואין מאכילין לא את הגוי ולא את השכיר פירות שביעית, ואם היה שכיר שבת שכיר חודש שכיר שנה שכיר שבוע, או שקצצו מזונותיו עליו - מאכילין אותו פירות שביעית". וכ"פ הרמב"ם (פ"ה הי"ג). ומכללם של דברים נלמד, כי באופן שהמזונות של הגוי המטפל מוטלים על הזקן, מותר בכה"ג להאכיל את אותו הגוי מפירות שביעית, (מ"ג).והנה נתקשו האחרונים, הלא מקרא מפורש הוא "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה... ולשכירך ולתושבך", ואיתא בתו"כ (בהר פרשה א הלכה ז) 'ולשכירך' - מן הגוי, 'ולתושבך' - מן הגוי, הרי דשרי לתת לגוי (עי' להלן בהערות דמכח קושיא זו הכריח פאת השלחן דאיסור נתינה לגוי אינו אלא מדרבנן).ובתורה תמימה (פרשת בהר פרק כה פסוק ו אות כט) כתב, שהיות שהרמב"ם לא הביא בחיבורו את דין התו"כ דלכם ולא לאחרים [ולא לגוי], י"ל בדעתו, משום מקרא זה 'ולשכיר ולתושבך' דמפורש בתו"כ היתר דבר זה, ומפרש הדרשה דלעיל 'לכם ולא לאחרים' כאבקת רוכל שהוא לענין הקרקע, עי"ש. והשיגו עליו רבים וגם ביב"א ח"י שם, שבהדיא כתב הרמב"ם להלכה זו (פ"ה הי"ג), והשתמט ממנו.ובערוך השולחן העתיד הלכות שמיטה (סימן כד סעיף ד), כתב לבאר מכח קושיא זו, שאפילו שדרשת התו"כ 'ולא לאחרים' קאי על האכילה, לאו משום שיש איסור להאכיל לגוי פירות שביעית, אלא דה"פ, דהנה לפרוע חוב מדמי שביעית אסור דזהו כמו לסחורה ויתבאר בסי' כ"ה. וזהו ביאור התוספתא מאכילין את האכסניא שהרי אין נוטלין שום דבר בעד זה, ואין מאכילין את העכו"ם כשאתה חייב להאכילו שזהו כפורע חוב. עכ"ד.וע"ע באבני נזר (יו"ד סי' תמה אותיות ה-ו), שבתחילה כתב מכח קושיא זו שלא נתמעט הגוי אלא מלהאכילו ולתת לו בידים, אבל אם הגוי לוקח לבד משמע שמותר כמו בהמה. אך דחה זאת מדברי הרמב"ם סופ"ד שהיו מעמידים שומרים וכו'. ולכך כתב ליישב דבהכרח ט"ס, וצ"ל 'ולשכירך ולתושבך - אף הגרים', שהיינו תושבים. והדברים דחוקים מאוד. ודעת החזו"א שצריך לשמור שלא יאכלו הנכרים מפירות שמיטה של ישראל וכלפי הנכרי אינו הפקר, ועי' בדרך אמונה באה"ל (פ"ד הלכה ל ד"ה כדי שלא). [אמרי עובדיה].
15. ↑ וז"ל אבקת רוכל, "יש לומר שיש לגוי קנין להפקיע משביעית, דקרא כתיב 'והיתה שבת הארץ לכם', לכם ולא לגוי". והנה הרב פאת השולחן (שם) דחה את הפירוש הראשון בדברי הספרא, שהרי האיסור לתת פירות שביעית לגוי המובא בתוספתא אינו אלא מדרבנן, שכן בספרא (שם הלכה ז) מפורש "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה... ולשכירך ולתושבך" מן הגוי, והיינו שמותר לתת לגוי פירות שביעית, ובהכרח לפרש את דרשת הספרא "לכם ולא לאחרים" על מה שכתוב לפנ"כ בפסוק 'והיתה שבת הארץ', שהדגן שזרע הגוי בקרקע שתחת ידיו אין בה קדושת שביעית, ולא קאי על 'לאכלה'. וכן דעת ר' דוד מקרלין (פסקי הלכות ח"ב דף יד ע"ב, ונדפס גם בשאילת דוד חידושים בעניני שביעית דף טז ע"א). וכתב בפאת השלחן, שנראה כפסק הכסף משנה שאין קדושת שביעית בפירות הנכרי, אך לא מטעמיה [דהא דאין קנין לגוי להפקיע היינו לאחר שקנה הישראל מידו, אבל כשהקרקע ביד הגוי מפקיע], אלא אף שאין קנין לגוי להפקיע אפילו כשקרקע תחת ידו, מכל מקום אין פירותיו קדושים מטעם דרשת הספרא הנזכר. אף המלבי"ם בהתורה והמצווה הכריח לפרש כן את דברי הספרא, [והב"ד רש"י זוין בלאור ההלכה (בחדש עמ' קמא, ובישן עמ' קטו)]. ושיבחו בציוני מהר"ן להרב נחום אש (הלכות שמיטה ויובל פרק ד הלכה כט). וכתב עפ"ז [כדברי פאת השלחן], שלעולם בדעת הרמב"ם אפשר שאין קנין לגוי להפקיע אפילו כשהוא ביד הנכרי, ושאני עניין קדושת שביעית בפירות נכרים שהתמעט במפורש, עי"ש.בדין האם יש קדושת שביעית בפירות של שדה הפקר: הנצי"ב בשו"ת משיב דבר (סי' נו ד"ה ומעתה נחפשה) הביא את דברי האבקת רוכל בלשון זו: בשל עו"ג אינו נוהג שביעית, אף דקיי"ל אין קנין לעו"ג להפקיע מתו"מ, מ"מ יכול להפקיע משביעית דקרא כתיב 'והיתה שבת הארץ' לכם ולא לעו"ג וכו', ולמד מרן הב"י דה"ה בהא דכתיב 'והיתה שבת הארץ' דחל קדושת שביעית על הארץ, היינו בקרקע שלכם ולא לאחרים, דעו"ג שזרע בשדהו בא"י לא חל קדושת שביעית. עכ"ל. ועפ"ז כתב שם בהמשך דבריו, דכמו דדרשינן מלכם למעוטי פירות גויים מקדושת שביעית, ה"ה נמי דמצינן למעוטי מהך קרא שדה הפקר, והב"ד גם בהר צבי (זרעים ב סי' לט-מ). ומדברי הנצי"ב עולה דהטעם שהתיר הב"י פירות נכרי, אינו משום דגלי קרא לגבי שביעית דיש קנין לגוי, ולכן העלה שגם הפקר מועיל להפקיע קדושת הפירות, דאל"כ איך מדמה הפקר לקנין עכו"ם. וכתב במעדני ארץ (סימן י הערה 2), שדבריו תמוהים, שהרי בדברי האבקת רוכל והפאת השולחן מפורש דטעמייהו הוא משום 'יש קנין', ודבר זה פשוט וברור שדין יש קנין הוא לא מחמת הפקעת בעלות הישראל בלבד, אלא צריכים גם הכנסה לרשות גוי, משא"כ הפקר. וכה"ג האריך לחלוק על דבריו גם בתורת הארץ (קלירס, ח"א פרק ז סי' לו ואילך). ובספר עקבי ברכה (סי' עו) הובאו דברי הגר"ח ברלין (בנו של הנצי"ב) שתשובה זו אינה מאביו, ובטעות נשתרבבה בין כתביו. אך בהר צבי (זרעים ח"ב סימן מ) ובכרם ציון (סימן ו) נטה קו להקל בזה. וע"ע בנועם (חלק א פ"ג עמ' קפה) בתשובת הרב מ"מ כשר זצ"ל שהאריך שהפקר לא מועיל כלל ועיקר, ולא כנצי"ב ומהר"י ענגיל באוצרות יוסף שהקילו בזה, עי"ש. [אמרי עובדיה].
16. ↑ והנה, הגרשז"אהאריך במעדני ארץ (סימן י אות ד), שמאחר שהראשונים הר"ש משאנץ והראב"ד פירשו לא להאכיל גוי כן עיקר, ולא כמש"כ באבקת רוכל ופאת השלחן ור' דוד מקרלין והנצי"ב לומר שקאי על האדמה. ועוד דחה, דלפירושם דתו"כ ממעט קרקע הגוי מקדו"ש, י"ל דקאי כמ"ד יש קנין לגוי, ועוד שהדרשה "לכם" צריכים אותו לכל צרכיכם והוא לא מיותר, וע"כ שהוא דרבנן ואסמכתא בעלמא הוא, עי"ש. וכן כתב החזו"א לחלוק על פאת השלחן בזה, והעלה (בסי' יג סקכ"ו ועי' סי' י סקי"ד וסי' יג סקכ"ו וסדר השביעית של רז"ש אות ח, והב"ד בדרך אמונה הלכות שמיטה ויובל פרק ה הלכה יג שעה"צ ס"ק קפד) שאינו אלא אסמכתא בעלמא. והכריח כן הגרשז"א במעדני ארץ (סי' י אות ד). ועל כן לא קשיא מידי מהא דמצינו בתוספתא דשכיר שבת ושכיר חודש מותר להביא להם פירות שביעית. ומה מאוד תמהתי איך ביב"א ח"י (חיו"ד סי' מב אות ב), אחר שמביא את הנ"ל, כותב שצ"ל שהדרשה של לכם ולא לתת לנכרים אסתמכתא בעלמא הוא, והעיקר כדברי הבית יוסף. ומציין לדברי הרב קוק בשבת הארץ קו"א סי' כ ע' קיט והרב זוין בלאור ההלכה ע' קטו, ע"ש. אמנם הם לא ראו שבהדיא בדברי הראשונים הר"ש והראב"ד שהעיקר כפירוש השני, ומעתה פירושים אחרים הוא מדרבנן. או שהכל דרבנן אבל אין כלל הכרח לומר שקאי על הארץ כמו שחשב הבית יוסף וכמש"כ במעדני ארץ שם. ודוק. והר צבי (בכרם ציון סי' ד, ובשו"ת זרעים סו"ס לט), שהביא את דברי הראשונים ובכל זאת סובר שאפשר כמה דרשות לדרוש וכולל דרשה של הב"י שקאי על הארץ דחוקים ביותר. אף שהוכיח יפה מדברי רש"י בבסוכה מ. שלאכלה מי שהנאתו וביעורו שוה, הנה רש"י לא בא לומר שזו דרשה, אלא משמעות ברורה של הפסוק שדומיא דאכילה, אבל לא לדרוש ממש, ודוק. ודיינו מה שדרשו לנו חז"ל והראשונים, ועכ"פ אין ראיה להקל בזה.אמנם לענ"ד נראה לומר, שמרן בעיקר נסמך בדין זה על דברי הרמב"ם, ולא כתב פירושה של דרשה זו רק בתור תוספת שיש לזה ראיה גם מדרשה זו, ואף שלפי ביאור הראשונים ליתא לראיה זו, מ"מ עיקר הדין עומד ודבריו קיימים. וששתי שראיתי שכ"כ הרידב"ז בסימן ד שראיה זו של הב"י היא "אחורי הקולמוס ולאיזה סניף" והב"ד בלאור ההלכה (ע' קטו הערה 19א) [אמרי עובדיה]
17. ↑ והנה, מסייםהגרשז"א במעדני ארץ (סימן י אות ה) למעשה, שנראה לומר שאם הגוי מגדל לעצמו ממש (בלי הערמה של המכירה), בזה כו"ע יודו שאין קדושת שביעית בפירות, מכיון שמראש הולכים הפירות להפסד, שהרי אכילת גויים נחשב להפסד, וכמו שאין נוהג קדושת שביעית בעצים דקיימי להסקה משום שלא שייך בהם קרא ד'לאכלה', כך צריך להתקיים קרא ד'לכם' דהיינו לצורככם, וכמו שכתב בקונטרס תוספת שביעית שבסוף פאת השלחן (וע"ע במש"כ במעדני ארץ מקדם לעדן סימן ד - ענף ג אות ו). וכה"ג מצאתי שכן העלה בבית יצחק (שמלקיס יו"ד ח"ב סי' קכא), להתיר לקנות אתרוגים של נכרים מא"י, עי"ש. [ועי' לקמן כה"ג לענין קליפות בשביעית, שדעת מאמר מרדכי (אליהו) שהיות שהמנהג כיום לזורקם, על כן אין בהם קדושת שביעית כלל ועיקר].אך מה שהעלה הגרשז"א שפשוט הוא כדברי הרידב"ז שבפירות של נכרי שעומדים לצורך הישראל, וכגון אותן קרקעות שנמכרו בהערמה - יש קדושת שביעית בפירות ובירקות, לא פשוט לו לגראי"ה הרצוג כפי שהובא בתחומין (חלק ז עמ' 18), עי"ש. [עוד כתב שם הראי"ה הרצוג שאף שהבית יוסף דעתו שאין קנין לגוי להפקיע מקדושת הארץ, ולא כספר התרומה והגר"א, אבל היות שהוא סובר שאצל הנכרי אין קדושת הארץ ויש קנין לגוי, על כן היתר המכירה מועיל לענין עבודת הקרקע ג"כ, רק תמה על האבקת רוכל בזה, עי"ש. אבל הגרשז"א במעדני ארץ שם האריך שלא ניתן לומר כן בדעת האבקת רוכל, כי הוא כנגד דברי הראשונים. ועוד, שגם לאבקת רוכל לא נאמר כן על עבודת קרקע על ידי ישראל כלל ועיקר, עי"ש באריכות].ויש נפקא מינא גדולה מאוד בזה כיום, והוא מאחר שבשמיטות האחרונות ישנם הסכמים של השדות עם המשווקים שיקנו את כל הסחורה שלהם בשביעית, ובכך כל אחד משריין לעצמו שלא יחסר סחורה, א"כ יוצא שכל גידולי הנכרים כיום הם עבור הישראל, או עכ"פ ברובם, ועל כן בזה יודה הגרשז"א שיש בזה דין של קדושת שביעית. ויתכן שגם מרן יודה שבכה"ג יש בזה קדושת שביעית. [אמרי עובדיה].
18. ↑ ולכאורה יש עוד נפקא מינה נוספות: לענין לקנות פירות מן גוי - האם הדבר מותר ואין בזה משום איסור סחורה, וכן האם הדמים נתפסים בקדושת שביעית. אמנם לשיטת האור לציון (פ"ג הלכה ג) אין נפק"מ בזה, כי איסור סחורה אינה אלא על המוכר ולא על הקונה, ויתן לגוי לשקול. ולעניין איסור מסירת דמי שביעית לעם הארץ (רמב"ם שמיטה פ"ח ה"י), אין לחוש, כמו שכתב המהרי"ט (ח"א סימן מג) שמותר לקנות פירות מן הנכרי, ואין לחוש בזה שהדמים של הפירות חל עליהם קדושת שביעית ואסור למסור להם דמי שביעית, דדוקא מעם הארץ אסור לקנות כדקיי"ל שאין מוסרין דמי שביעית לעם הארץ, מפני שהוא חשוד שלא יאכלם בקדושתם ויעשה מהם סחורה, ואסור להחזיק ידי עוברי עבירה, אבל בגוי לא שייך מחזיק ידי עוברי עבירה, שהוא אינו מצווה על השביעית. ועוד שדמי שביעית שבאו ליד נכרי פקעו מקדושתם, וכעין מה שאמרו בבכורות (דף נ ע"א) לענין כסף הקדש שהיה בירושלים שמותר בהנאה, משום ובאו פריצים וחללוה, וכ"ש הדמים שנותנים להם בעד הפירות. עי"ש. ועי' במקור ברוך מהגאון רבי נסים ברוך גינצבורג זצוק"ל בעניני קדשים (ח"ב סימן ד), והב"ד בתשובות והנהגות (כרך ה סימן שז). אמנם בשו"ת מהר"ם בן חביב (סימן קכח), החמיר מאוד בקניית פירות מעכו"ם, כדלקמן. ובמאמר בירחון האוצר סיון תשפא ובתורת הקדמונים ח"ב העלה שנראה שדבריו שבתשובה הם קודם למש"כ בתוספת יוה"כ בסוכה לט שהיקל בזה יותר בלשון יש ללמד זכות, משום דאתי מכח גברא דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיה. וכן הוא בהדיא בדברי המבי"ט ח"ג (סימן מה), להקל מטעם זה. וכן מצאנו משמעות במאירי בסוכה לט, מלבד זה שאם רק קונה שאין בו חשש כיון שיש מי שמיקל שאין בו קדושת שביעית כסברת הבית יוסף ולכן אין בזה לפני עיור, וכמש"כ המבי"ט בסימן כא. אך מ"מ יש להסתפק לדעת המהרימ"ט באופן שהיהודי מתעסק ומוכר את פירותיו של הנכרי, האם יש בזה איסור סחורה, והאם יהיה בדמים קדושת שביעית או שאף בזה יש לומר ובאו פריצים וחללוה. ונראה דאסור ולא התחלל, שהרי המבי"ט (ח"א סי' כא) התיר לקנות פירות נכרי מאותם שאינם נזהרים בקדושת שביעית בפירות נכרי, ונתן טעם משום דאין לפני עיור כאשר השני נראה לו להיתר, ולא כתב להתיר מטעם ובאו פריצים וחללוה. [אמרי עובדיה].
19. ↑ זולשונו: "לא נפטרו פירות שביעית ממעשרות אלא מטעם הפקר, וכל שאינו מופקר לא נפטר ממעשרות. ומה שטען (המבי"ט) אטו ישראל שגדר כרמו ולא הפקירה יהיו חייבים בתרו"מ, יש לומר שזהו כמודיע הדבר בסתום ממנו, דאיכא למימר בהא אין הכי נמי שהיא חייבת, אף על גב דרחמנא אפקירה כיון דאיהו לא אפקריה. ואפילו אם תמצי לומר דפטורה, איכא למימר שאני התם דרחמנא אפקריה מה שאין כן בשל גוי".
20. ↑ זולשונו (מבי"ט ח"א סי' יא): "שנת השמיטה כולה הפקר, אין בה שום חיוב לא תרומה ולא מעשרות כלל וכו', ואם תתעקש לומר כי לא פטרה תורה ממעשרות אלא מה שהוא הפקר שהם פירות ישראל, אבל פירות גוי שאינו מפקירם יהיו חייבים. לא היא, דאטו ישראל שגדר כרמו ולא הפקירה בשנת השמיטה יתחייב במעשר, הא רחמנא אפקריה לארעיה לעניים ולעשירים ולכך אין שום חיוב מעשר, כל שכן בגוי". עוד כתב (שם סי' כא): "ואם תאמר דמשום דפירות ישראל הם הפקר לכל פטירי, אבל גוי דאינו מפקירם והוא מוכרם יהיה חייב. אטו ישראל שגדר כרמו ולא הפקיר בשנת השמיטה, יהיה חייב במעשרות?! הא רחמנא אפקרא לארעיה לעניים ולעשירים! והכי נמי בגוי".
21. ↑ בדרך אמונה (פ"ד מהלכות שמיטה ס"ק קסט), הביא מהחזו"א (סי' יט ס"ק כד, וסי' כ ס"ק ז) שגם אם לא הפקיר הוי הפקר ממילא, דאפקעתא דמלכא הוא. וכתב (דרך אמונה פ"ו מה' מתנות עניים הלכה ה ס"ק כו) בשם הפרישה (יו"ד סי' שלא אות ה) שגם בזמן הזה דשביעית מדרבנן, אם לא הפקירו ה"ז הפקר, דהפקר בית דין הפקר. עי"ש.והנה יש לומר שאף מרן מודה שאין צריך להפקיר, וכל מש"כ מרן שצריך להפקיר הוא לשיטת המבי"ט קאמר, כ"כ במבוא לשבת הארץ להגרא"י קוק (עמ' נ במהדורת תרצ"ז). [אך כתב שם, שאם גדר כרמו והראה בפועל בפירוש שאינו מפקירו, בזה נוטה הב"י לחדש די"ל, דאע"פ שעבר על איסור תורה, מ"מ מועלת חזקתו להחזיק בשלו ויצא מדין הפקר, וממילא חייב במעשרות]. וכן העלה מדעתו הגר"מ אליהו בספרו מאמר מרדכי (סי' ד), שאין ללמוד מדברי מרן כמו שרוצים לומר אחרים בזה, אלא בתחילה בתירוצו הראשון כתב לדעת המבי"ט שאפשר באמת לומר שחייב במעשר אם לא מפקיר, אבל מסיים 'ואפילו אם תמצי לומר דפטורה, איכא למימר שאני התם דרחמנא אפקריה, משא"כ בשל גוי', עכ"ד. הרי שסיים בעצמו לומר שאעפ"י שיש חובה להפקיר את השדה, מ"מ אם לא הפקירו פטור ממעשרות שרחמנא אפקריה [אך מש"כ שם לדייק מהרמב"ם (בפ"ד הכ"ד) שאסור לו לאסוף לביתו אפילו אם לא קיים את ההפקר, עי"ש. לא הבנתי מהיכן למד שהכוונה שלא קיים את ההפקר].והנה יש שנהגו לקחת בלא רשות מיהודי שלא הפקיר על פי דברי החזו"א שאפקעתא דמלכא, ויל"ע אם אמר דבריו גם לקולא, ודבר זה צריך ליזהר בו טובא.עוד אודות חקירה זו, אם האדם חייב להפקיר פירותיו בשביעית או שהתורה הפקירה, ראה: פאת השולחן (סימן כג ס"ק כט), בית רידב"ז (סימן ד אות יג), מנחת חינוך (מצווה פד), מבוא לשבת הארץ (פי"א), תורת הארץ (פ"ח יח כד), כלכלת שביעית (עמודים קכה ורעט), ולאור ההלכה זוין (עמ' קכב). [אמרי עובדיה].
22. ↑ כתב הרמב"ם (פ"ד הכ"ד): "מצות עשה להשמיט כל מה שתוציא הארץ בשביעית, שנאמר והשביעית תשמטנה ונטשתה, וכל הנועל כרמו או סג שדהו בשביעית - ביטל מצות עשה". וכתב בכסף משנה: הגודר ונועל שדהו, בודאי שהוא עובר ומבטל מצות עשה, אף אם דעתו להפקירם אחר כך. וכתב הגר"ח קנייבסקי (ציון הלכה ס"ק רצז) משמיה דהחזו"א, שבמקום הצורך, מותר לנעול הדלת, ולכתוב פתק שכל הרוצה ליטול - יכול לקבל המפתח בבית. והסתפק הגרח"ק (בה"ל שם) אם מספיק שיתן אפשרות לקחת את המפתח כמה שעות ביום בלבד וכפי שמצינו במצות פאה שקבעו שלשה זמנים ביום (מסכת פאה פ"ד מ"ה), או שצריך לאפשר לאנשים להיכנס כל היום כולו. ובאור לציון (פ"ד ה"ד) פסק, שהחושש שאם ישאיר את חצרו פתוחה, יגנבו לו חפצים מביתו, רשאי לנעול את השדה, אלא שיתלה שלט וכו'. (מ"ג).
23. ↑ ומהלשוןשכתב שכתב הכפתור ופרח: "שהרי [הגויים] אינם חייבין במעשר, ואפילו הכי פירותיהן חייבין הם. הכי נמי אינם חייבין בשביעית, אבל בפירותיהן נוהג שביעית". בהדיא שיש בפרותיהם קדושת שביעית אבל אינם מצווים להפקירם, ובכל זאת לדעת הכפתור ופרח (שם בהמשך הפרק) פירות הגויים חייבים בתרומות ומעשרות. ודוק. [אמרי עובדיה].
24. ↑ כ"כבשו"ת מהרי"ט (ח"א סי' מג) שמרן ר"י קארו היה נוהג להפריש תרו"מ בלא ברכה מגידולי שביעית בקרקע הנכרי [שנתמרח ביד ישראל] עי"ש. וטעמו, כי אף לפי מרן לא יצא הדבר מידי ספק, אם מפני המחלוקת של ההפקר, ובעיקר אם יש קנין לגוי להפקיע בכה"ג. ובילקו"י (מהדורת תשע"ה עמ' תקלב) כתב שאין לברך מפני שיש לחוש לדעת המבי"ט, עי"ש. וכ"כ בכרם ציון (עמ' פא ריש פרק יט) שאין לברך [וכתב שם, שהוא כשם שבשאר השנים לא מברכים על הפרשת פירות עכו"ם שנתמרחו אצלו. עי"ש. ועי' שו"ע יו"ד סי' של"א סעיף ד']. ובשאר שנים בפירות גוי שמרחן ישראל, כתב ביבי"א (ח"ה יו"ד סי' כח) שיש להפריש בברכה. אך דעת המבי"ט (ח"ג סי' סח) שביין אפילו בשאר שנים נהגו שלא לברך, וכן הביא בארץ חיים (סטהון, יו"ד סי' שלא סעיף עח), וכ"כ באור לציון (פ"ד ה"ב) שכן המנהג פשוט להפריש בלא ברכה. [אמרי עובדיה]
25. ↑ . וטעמומשום דאמרינן ספיקא דרבנן לקולא לכאן ולכאן. אמנם בשו"ת נחפה בכסף (יו"ד סו"ס ד) כתב על זה: ואוי לי כי ראיתי אנשים שאינם שומרים קדושת שביעית ואינם מעשרים, והם תרתי דסתרן כמש"כ מרן בתשובה באורך וה' יכפר, עי"ש. וכן תמה בשארית יוסף (ידיד ח"ד יו"ד סימן א עמ' פא) ע"ד הרב שדה הארץ שלא השגיח שהם תרתי דסתרי. ובשולחן גבוה (יו"ד סי' שלא ס"ק עב) כתב שיש מעשרים ויש שאינם מעשרים. וכה"ג כתב ר' יונה נבון בנחפה בכסף (שם).אמנם המעיין היטב בדברי הרב שדה הארץ יראה שלא קשיא מידי, שכתב שם שאם יעשר הרי מביא את הפירות לידי הפסד של שביעית וזורק לחינם והוא ממש חומרא הבאה לידי קולא, ולכן אף שצריך להיות שיש בזה קדושת שביעית, מ"מ לא נהגו כן וכמש"כ הרדב"ז (פרק ד הלכה כט), ותמה על זה מאוד, אבל סובר שצריך גם לעשר, וכמש"כ בתשובותיו (ח"ו סימן ב אלפים רכא), אבל הרב שדה הארץ סובר שלעשר בידים הוא כרוך בזה שצריך לזרוק את התרומה גדולה ותרומת מעשר, הרי גורם בזה לזלזל בקדושת שביעית, וזה לא יתכן. ולכן העדיף שלא לעשר. ועי' להרב אביטן באוצר התשובות (חלק ב פ"ב סו"ס יט הערה 30) שאף שבעלמא בדרבנן עבדינן תרי קולי דסתרי אהדדי, אך בנ"ד הוי בענין אחד, שלא אמרינן ביה ספיקא דרבנן לקולא דסתרי אהדדי, עי"ש.ונראה, מאחר שנחלקו מרן והמבי"ט אם יש בפירות נכרי קדושת שביעית או לאו, ולמעשה יש להקל בזה שאין קדושת שביעית בפירות נכרים, אחר שכן המנהג שלנו וכמש"כ ברדב"ז (בפ"ד הלכה כט), ואין אחר המנהג כלום, על כן כיון שאין בו קדושת שביעית יש להחמיר להפריש תרומות ומעשרות.בירור בשיטת הגר"אודע, שמה שנהגו העדה החרדית שלא לשמור קדושת שביעית בפירות גויים על פי פסיקתו של הגר"ש סלנט, הוא לא מפני רצונו להחיל את דיני הספרדים בירושלים, כפי ששמעתי בעל פה ממו"ז, ומה שאמר שלעניני גיטין נהגו כספרדים אין מזה ראיה שהגר"ש סלנט היה סובר לנהוג כמו הספרדים, אלא הוא מנהג מלפניו ומקדמת דנא ולא שינהו. משא"כ בנ"ד הוא בהשפעת שיטת הגר"א שסובר שיש קנין לגוי להפקיע מקדושת הארץ ואין בו קדושת שביעית, וכמו שהביא ביבי"א (ח"י סו"ס לח), משם הגרי"מ טוקצינסקי בספר השמיטה (ירושלים תשי"א, עמ' צו), עי"ש.ושם כתב שלכן גם סמכו על היתר המכירה, עי"ש. ולפ"ז לדידן הספרדים אין אפשרות להתיר את המכירה, וכפי שנתבאר לקמן, שלדידן הספרדים שקבלנו הוראות מרן דנוהגת שביעית בזמן הזה, אין להקל מפני הסברא שאפשר לסמוך היחיד [דשביעית בזמן הזה מידת חסידות] בשעת הדחק. [ועי' בכרם ציון (אוצר שביעית ח"ב, שביעית בזמן הבית ובזה"ז אות יג עמ' כז) העיר הרב מלצר על דברי הרב נפתלי הירץ למכור אילנות בשיעור יניקה, שבכה"ג לכו"ע אין קנין לנכרי להפקיע, ועי"ש].אולם, אין לסמוך להיתר על הגר"א, שכן כתב החזו"א (שביעית סימן כ), שלמש"כ הגר"א על הירושלמי ס"ל להחמיר שאין קנין לגוי להפקיע באופן ברור עד שאין דעה שכזו להתיר שיש קנין לגוי להפקיע, וכמש"כ בדרך אמונה (קנייבסקי, פ"ד מה' שמיטה בסופו בבה"ל ד"ה גוי שקנה), וגיסי הגר"ש ברזם זצ"ל שאל ממרן אם מותר לקנות פירות גוים בשביעית מישראל הסוחר בהן על סמך המקילין. והשיב שאסור. ושאל הרי אין איסור דלפני עיור כאשר יש על מי לסמוך להתיר. והשיב אין עליהן על מה לסמוך. ולאחד השיב אין להם רשות לנהוג כן. ומעשה שאחד סמך על המקילין, ולא ביער יין של שביעית, והורה לו מרן לשפוך את היין שנאסר, ועי' בחזו"א שביעית (סי' יד סקי"ג), עכ"ד. ועי' בדברי הרב מעדני ארץ (סי' יב אות י), ע"ד הגר"א הללו, ובהסכמת הרב פרנק שלא ס"ל הכי לגר"א כלל, עי"ש.ועיין בעליות אליהו (מהדורת תרנ"ב עמ' לב ס"ק פו), שטעם חזרתו של הגר"א לא לעלות לא"י היה מפני שדעת רבינו ז"ל היה להחמיר בעניין חיוב מעשרות בפירות וכו' מדרבנן, כדעת התוספות, וכפי שרצה המבי"ט בתשובתו הידועה להנהיג, וכאשר נודע לו בדרך כי הרב בית יוסף החרים שלא ינהגו בחומרא זו רק יתנהגו כדעת הרמב"ם לפטור עד שיבוא גואל צדק, וכמבואר בריש תשובות ר' בצלאל אשכנזי הוכרח לחזור מדרכו מפני זה (אבל בשו"ע שלו בביאורו הלכה כדברי מי זה), רד"ל. עכ"ד. והנה הדברים סותרים ולא נכונים בכלל, והוא שבמאי קא מיירי, אם בחיוב בפירות נכרי ואף מירחו הנכרי שהובא בכסף משנה (תרומות פ"א הי"א), שבזה יש חרם שלא להפריש תרו"מ, ובזה גם מיירי בשו"ת בצלאל אשכנזי (סימן א), והוא שיטת ריב"א המובאת בתוספות. הנה, המבי"ט לא דיבר בזה לומר שחייב במעשרות, ועוד להיפוך שאפילו במירוח של ישראל פוטר המבי"ט (ח"ג סי' סח) ממעשרות [כל שאינו דגן תירוש ויצהר] וכדלעיל. ועוד, אם דעת הגר"א כדעת ספר התרומה שאמרינן בדרבנן יש קנין לגוי להפקיע מקדושת הארץ, וכדעת הרדב"ז (בסוף פ"ד מהלכות שמיטה), הרי שהוא מיקל יותר מדעת השו"ע והרמב"ם שסבירא להו שאין קנין לנכרי להפקיע, ואיך יחייב הגר"א במעשרות. ואם מיירי על שנת השמיטה, הנה דעת המבי"ט לפטור ממעשרות ולא לחייב, ולהיפוך דעת מרן לחייב, ובדאי שהלשון משם המבי"ט משובשת. וכן מובא מהרב נטע צבי וייס מאנשי ירושלים, שאמר לו המהרי"ל דיסקין שאי אפשר לומר שלא עלה הגר"א מטעם זה, מאחר שוודאי הוא שהגר"א ידע מהנידוי שהובא בכסף משנה, ולא רק בדרכו לא"י נודע לו כן.ובספר מאמר מרדכי אליהו (סוף סימן ד), כתב משם הצדיק והחסיד רבי אריה לוין זצ"ל שהגר"א היה סובר כדעת המבי"ט, שיש קדושה בפירות של נכרי, ובדרכו לארץ ישראל עבר דרך העיר קושטא, ושם פגש את רבי חיים אבולעפיה הראשון, וסיפר לגר"א שתלמידי הב"י החרימו את כל מי שיפסוק כנגד דעת הב"י בנושא זה, וכששמע זאת הגר"א החליט להמנע מלעלות לארץ ישראל כדי שלא יצטרך לנהוג נגד דברי הב"י, וסיפרתי סיפור זה לרב בצלאל לנדוי זצ"ל והכניס זאת בספרו 'הגאון החסיד מוילנא' (בהקדמה, עמ' קעה, לספר רבינו אליהו מוילנא יצקן, וי"א שהוא מפני ביטול סעודה רביעית, ובהקדמת הבנים לשו"ע הביא שמן השמים עכבו בעדו). עכ"ד. ויל"ע למה אמר שתלמידי הבית יוסף החרימו ולא אמר שהבית יוסף עצמו החרים. ותו, לסוברים שדעת הגר"א היא להקל לגמרי שאין קדושת שביעית ומותר אפילו לעבוד בקרקע הגוי שוב לא אתי שפיר. וכן פקפק בהגהות הרד"ל שם בזה, שהרי אין כן דעת הגר"א על השו"ע. [אמרי עובדיה]
26. ↑ לכאורה כוונתו דלהצד שהוא שביעית הרי אינו צריך להפריש כלל (ועיי"ש דרך אמונה בה"ל ד"ה הרי הוא).
27. ↑ ופלא שהאחרונים לא הביאו דבריו וגם לא בספר מאמר מרדכי (אליהו). ובספר מצוות הארץ שם כתב, שבספר המעשר והתרומה (סי' ב [בית האוצר] אות יא) ובספר תורת השמיטה (גרוסברג תשל"ט, הערה קסז עי"ש) נטו לומר להפריש מעשר שני. אך יש להעיר שלמעשה בספר המעשר והתרומה פסק להפריש מעשר עני (וכ"ה שם בפ"א ה"ז), אלא שלגבי פירות חו"ל שבאו לארץ בשביעית, שבאופן שמרחן ישראל חייבים במעשר (שו"ע יו"ד סי' שלא סעי' יב), בזה נטה שם לומר שיפריש מעשר שני.
28. ↑ ובעמק הלכה (סי' כא), הביא הרב יעקב אורנישטין משם הגר"ש סלנט שהוא חייב לעשר מאחר ששביעית בזה"ז דרבנן, ולהרבה פוסקים תרומות ומעשרות דאורייתא, ואיך יפקיע דרבנן את דין דאורייתא אם אין כאן הפקר בפועל, עי"ש. ופורסם בתחילה בתורה מציון (חוברת ד סוף סימן ב). עי"ש.
29. ↑ כ"כ במנחת שלמה (ח"א סימן לז). ועיקר הטענה היא, דלפי סדר השנים יש להפריש בשביעית מעשר שני, אלא שמבואר במשנה במסכת ידים (פ"ד מ"ג) דתקינו חכמים בעמון ומואב מעשר עני בכדי שיסמוכו עליהם העניים. והנה, בפירות נכרי אין חיוב לתת את המעשרות לעני, כי אומר לו 'אני באתי מכח איש שאין אתה יכול ליטול ממנו' (שו"ע יו"ד סימן שלא סעיף ד), אמור מעתה אם לא נותן לעני, מה שייך לתקן כאן בשמיטה לעשר מעשר עני ולא לתת לעני, עי"ש. והאריך בזה יפה באוצר התשובות (חלק ב אות יט).
30. ↑ וכ"פ באור לציון (פ"ד הלכה ב): "יש להפריש מעשר עני. ומכל מקום טוב להוסיף ולומר בלשון תנאי, שאם צריך מעשר שני, מה שעשיתי מעשר עני יהא מעשר שני, ויחללנו על שוה פרוטה".
31. ↑ טעם מחלוקתם בזה משני טעמים (עי' אבקת רוכל סי' כד ד"ה ועתה ראיתי): א. למבי"ט כל הקדוש בקדושת שביעית אין בו מעשרות, ולשיטתו יש קדושת שביעית אפילו בפירות נכרי [ומהרימ"ט בנו (ח"א סי' מג) הביא לזה ב' מקורות: א. מכילתא בפרשת משפטים (כג יא): ויתרם תאכל חית השדה, למה נאמר, לפי שנאמר 'עשר תעשר' שומע אני אף פירות שביעית וכו', ת"ל 'ויתרם תאכל חית השדה' אחר שלמדת שחיה אוכלת מן הראוי לה בשביעית שאינו מעושר, אף אדם אוכל מן הראוי לו בשביעית שאינו מעושר. ב. סיפרי פרשת ראה (כו יב): 'בשנת השלישית שנת המעשר', יכול אף שנת שביעית תהא חייבת במעשר, ת"ל 'שנת המעשר' שנה שחייבת במעשר, יצאה שביעית שאינה חייבת במעשר. ע"כ. וכתב המהרימ"ט: פירוש מדכתיב 'שנת המעשר' אלמא יש שנה שאינה חייבת במעשר, ואיזו זו, שנה שביעית, הרי מוכח להדיא ששנת שביעית פטורה מן המעשר כל עיקר ולא מטעם הפקר]. ולדעת הב"י אין קדושה בפירות נכרי. ותו דגם אם היה בהן קדו"ש, מ"מ מעשרות תלוי בהפקר ולא בשביעית, וכל שאינו מופקר לא נפטר ממעשרות. ב. למבי"ט שביעית אפקעתא דמלכא, וכל הפירות הגדלים בארץ אפילו ברשות הגוי הינם הפקר. לב"י הפקר בשביעית אינו אלא מדעת בעל השדה. ואפילו את"ל דרחמנא אפקריה, ה"מ בישראל ולא בשל גוי. והנה, החזו"א (שביעית סוף סי' כ ד"ה ואמנם) הביא כנ"ל למעלה דהב"י והמבי"ט נחלקו בשני דברים. א. קדושת שביעית בפירות נכרי. ב. תרו"מ בפירות נכרי שמרחן ישראל. והוסיף החזו"א וכתב בזה"ל: זה שהחמיר הבית יוסף לעשר, לא תלי לה בפלוגתא הראשונה אי נהוג בהן קדושת שביעית, דאפילו אי נימא קדושת שביעית של איסור סחורה והפסד וביעור נהגי בפירות שגדלו ביד נכרי, מכל מקום, דין הוא, שאין דין הפקר במחובר נהוג בשל נכרי, [דדין סחורה והפסד וכיו"ב הוא על החפצא שנצטוו בהן עם ישראל, ואם הקדושה תלויה בתנאי אחד שיהא הגידול בארץ, ושורש הקנין שהוא ענין בין החפץ לאחד היחידים שזכה בקנינו לענין ממון וזכויות - אינו מתערב בקדושת שביעית, ממילא גם הגדל ביד נכרי חיילא עליה קדושת שביעית. אמנם הפקעת הקנין של הבעלים שאמרה תורה בפירות שביעית, כל זמן שהן מחוברין שעיקרו בין הבעלים להציבור, לא אמרה תורה רק לבעלים ישראל שהוא בכלל מצוות התורה, אבל לא רמיא תורה תורת שביעית להפקיע מן הנכרי שלא ניתנה לו תורת שביעית] והיתה דעת הב"י דפטור מעשר של פירות שביעית הוא מטעם הפקר, וביד נכרי שאינו הפקר חייב במעשר. עכ"ל. (מ"ג).
32. ↑ וכך העלו למעשה חלק מהאחרונים, ראה בשו"ת מנחת יצחק (ח"ו סימן קכח), ובשו"ת ציץ אליעזר (חי"א סימן סו), ובשו"ת יביע אומר (ח"ג יו"ד סימן יט; ח"י יו"ד סימן מב).
33. ↑ אך לענין קדושת שביעית סובר שמעיקר הדין להחמיר ואפילו שלא לעשות בהם סחורה, והביא כמה ראיות ששביעית נוהגת בשל גוי, ודחה את ראיית הכס"מ בפ"ד סוף הכ"ט מהירושלמי. וכתב א"כ יש תימה היאך מצאנו ידינו ורגלינו עתה בא"י, שהרי אנו רואים שקונים מן הגויים פירות ועושין בהם סחורה ואין פוצה פה ומצפצף על הדבר הזה, ומדברי רש"י בסנהדרין כ"ו ע"א לפירוש ראשון היא מופקעת מתורת שביעית כל קרקע גוי לעבוד עבודה וה"ה ודאי בפירותיו... אם סמכו מסברא זו של רש"י ז"ל ובפרט שהתוס' כבר דחו דבריו וכו'. וסיים ועפ"י סברא זו של הכס"מ וסברת רש"י שכתבתי לעיל יש לסמוך בשעת הדחק, וכמו שאנו סומכין בביעור ע"י הפקר ואין אנו מאבדין אותו וסומכין על סברת המקילין, אבל יר"ש יצא יד"ח ויזהר שיאמר לו לגוי שיתן לו במתנה הפירות, והוא יתן לו המעות לא דרך מקח וממכר, או שיבליע דמי הפירות בדבר ששאין בו משום שביעית, או שישלח לקנות הפירות ע"י כותי וכו', ועל כיו"ב כיון דשביעית דרבנן יכולין אנו לסמוך בשעת הדחק בכיוצ"ב וכו' עיש"ב. וא"כ מבואר מדבריו שאדרבה ס"ל לכתחילה להחמיר קדושת שביעית בפירות נכרי, וכן מוכח ממש"כ בספרו תוספת יוה"כ (דף פג ע"א), לדייק מדברי מרן בכס"מ בפ"ז בשם הר"י קורקוס שיש לעשות ביעור בפירות נכרי, וז"ל: ומוכח מדבריו שם דבפירות שאנו קונים מגוי בשביעית נהגו בהם דיני קדושת שביעית דהיינו לעשות להם ביעור וכו'. ומחוורתא, דפסקא לחוש לשתי הסברות להחמיר, לעשר - כדברי מרן, ולעשות בהם בשביעית ביעור דהיינו הפקר וכו'. ע"כ מדבריו בתוספת יוה"כ עי"ש. ולא כמש"כ משמו בברכ"י שבתשובה חזר בו ממש"כ בתוספת יוה"כ, והלך אחריו בפאת השלחן. והעיר בזה בתורת הקדמונים ח"ב וירחון האוצר סיון תשפ"א. ודפח"ח. [אמרי עובדיה].
34. ↑ וכן הבין בדברי מהרשד"ם בשו"ת ציץ הקודש (ח"א סי' טו), ומו"ז בקול סיני (עמ' 357). אמנם החזו"א (שביעית סס"י כ) השיג ע"ד ציץ הקדש בהבנת הרשד"ם, וכן בשו"ת אז נדברו להרב בנימין זילבר, והגר"מ לוי בקונטרס דבר השמיטה (עמ' יג) ביארו שכוונת מהרשד"ם שהיה חרם על ענין השביעית, והוא לענין שאין להחמיר ולנהוג שביעית שתי שנים מחמת הספק, ולא איירי בענין שאין בפירות נכרים קדושת שביעית. וכתב שם החזו"א שהדבר ברור כשמש, וכמה יש להצטער על הדברים שלא הוזכרו בדברי רשד"ם כלל, עי"ש. והעיר בירחון האוצר סיון תשפא, ובתורת הקדמונים חלק ב שכבר קדמום בזה בארץ חיים [סתהון, ירושלים תרס"ח] ביו"ד סי' של"א סי"ט, ובתשובת מהר"ש יפה (שפורסמה בירחון מוריה גליון ק"ה-ק"ו תמוז תש"מ, ובנד"מ בתשובותיו). ועי' במבוא של הרב שפיגל בירחון מוריה שם וכן במבוא לשו"ת מהרשד"ם החדשות מהדורת זכרון אהרן [בסוף הספר] שעמד בענין הנ"ל, ויש ראיה גדולה לדבריהם, ממה שהחיד"א בברכ"י לא הזכיר כלל מדברי מהרשד"ם לנידון זה שכתב באריכות ויסודיות, ועל כרחך שאין ראיה מהתם מידי. ועוד, שהוא דבר פלא איך יתכן שמהרשד"ם שהיה בטורקיה ידע מהחרם, משא"כ בעל ספר החרדים וכן כל חכמי צפת שהביא מהרי"ט לא ידעו ולא השגיחו בחרם. [אמרי עובדיה]
35. ↑ וע"ע בשו"ת מנחת יצחק (ח"ו סי' קכח, וחלק ח סימן צו), שהוסיף להקשות כמו כן, שבתשובות המבי"ט (ח"א סימן שלו), בשנת השגי"ח (היינו ה' שכ"א), כתב בזה"ל: ועתה בשמיטה זו ראיתי את החכם הר"ר יוסף נר"ו שהיה מורה להפריש תרומה ומעשר, ושלח לי שאשלח לו טופס מה שכתבתי על ענין זה, ושלחתי לו וכתב דחיות וכו' עכ"ל, והן המה התשובות שנדפסו בס' אבקת רוכל (סי' כב ולהלן) עיין שם, וא"כ יש מיניה וביה סתירה להא לומר שחזר בשו"ע, דהרי השו"ע נכתב בשנת ה' שי"ג, והתשובות הנ"ל נכתבו בשנת שכ"א. ועי' בספר חזון איש שביעית (סי' כ) מזה. עכ"ד. ועוד עיין בספר תורת השביעית לר"א כהניו (סי' מז) שכתב שברור הדבר שמרן לא חזר בו, שהרי תלמידו מהרי"ט צהלון כותב בתשובותיו (סי' צח), שהבנת מהר"י קארו ז"ל ברמב"ם מוכרחת כו'. הרי שמזכירו עם תואר 'זכרונו לברכה', והיה בארץ ישראל, ובודאי ידע מה דעתו וכו'. והוא תלמיד מרן כידוע, ועש"ב.ובדברי החיד"א יש לעיין, מדוע לא הביא את דברי מהרשד"ם הנ"ל שכתב שיצא החרם לפועל והחרם היה גם על השמיטה. ולדברי החזו"א וסיעתיה (הנ"ל) שהחרם היה רק על השנים אתי שפיר טובא. [אמרי עובדיה].
36. ↑ וזה תורף דבריו, שדברי הרב חיד"א לומר שאחר שנידה מרן בשנת של"ד, לאחר מיכן השתנה המנהג על פי דברי המבי"ט או בחוליו שלא בהסכמתו, תמוה וכי לא יתכן שמרן חזר בו אחר שהחכמים חלקם הלכו אחר המבי"ט ונעשה לו רוב. ואפילו לברכי יוסף בצפת אחר פטירת מרן נהגו כמבי"ט [ומש"כ בציץ הקדש שבשו"ע נהג ענוה בשנת שי"ג ולכן לא כתב שצריך לעשר, ורק לאחר מיכן בשנת של"ד עמד על דעתו והחרים, קשה דלא שייך בזה ענוה לסתום ולא לומר שצריך לעשר].בירור בדעת מרן - על מה נעשה החרם וטעמו:עוד כתב החזו"א, והיותר נראה שלענין לעשר נעשה החרם ולא לענין קדושת שביעית וכפי הנראה מדברי מהר"ם בן חביב. ומאחר שברמב"ם בתשובה (פאר הדור סי' טו) בהדיא שיש קדושת שביעית בפירות נכרים, ומרן החמיר והפריש בלי ברכה כמש"כ במהרי"ט משמו, הרי שהדבר ספק אצלו, ולכן גם צריך לנהוג קדושת שביעית. ועוד, איך בכסף משנה בפ"ז הלכה ג הב"ד מהר"י קורקוס שנהגו בא"י ביעור של הפקר כרמב"ן לפירות של גויים, ואם החרים היה צריך להזכירו. ומסיים החזו"א לענין דינא, להחמיר ולעשר בלא ברכה ולשמור קדושת שביעית, עי"ש.והנה, שנים רבות התקשיתי, מדוע מרן יוצא בחרב וחנית על חולקיו ועושה חרם, ניחא במחלוקת שהיא לא שקולה כלל, כמו לעשר פירות נכרי שהתמרחו על ידו שבזה מדבר בכסף משנה (תרומות פ"א הי"א) ובריש תשובות רבי בצלאל אשכנזי, שכל העם מקילים בזה, ונעשה אגודות אגודות וכו', משא"כ במחלוקת ישנה עם המבי"ט מה מקום להכריח כשיטתו בחרם. ובס"ד הדבר יובן בהקדם שהמבי"ט עשה חרם לענין מעשרות בשאר שנים לפירות וירקות של נכרי [פרט לדגן תירוש ויצהר] שהתמרחו על ידי ישראל שלא לעשר מהם, וכמש"כ בח"ב (סימן קצו), ועשה חרם על זה בחלק ג' (סימן סח), ומפני שהיה נמשך מחומרות אלו מחלוקת בסעודות של מצוה ובין איש לאשתו אשר הנשים עצלניות הן להיותן זהירות בחומרות אלו, הסכמנו זה כמה שנים בגזרות חרם [אף שכתוב חכם, צ"ל חרם וכמו שמסיים], וחתומים בו כל החכמים שלא יוציאו תרומות ומעשרות במה שאינם חייבים לדעת הרמב"ם ז"ל, והוא ידוע כי לדעתו אין שום חיוב במירוח ישראל בשל גוי בירק כמו שכתבתי למעלה וכמו שכתוב אצלי עוד באהבה, ואפילו היה איזה ספק בחיוב בעיני החכמים הפרושים האלה, החרם הוא וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי, עכ"ד. ותמה ע"ד בברכ"י (יו"ד סימן שלא אות ד), שדבריו תמוהים ביותר היות שדעת הרמב"ם שכל האילנות חיובם מהתורה, ועוד שבהדיא בספר חרדים וסוף שו"ת מטה יוסף, ומהרשד"ם, ובשו"ת בצלאל אשכנזי (סימן ב), (וכן האר"י בשער המצוות פרשת וילך), בהדיא להחמיר בזה, עי"ש.ומעתה נראה בס"ד, שלכן הוצרך מרן להחרים כנגד זה שצריך לעשר ואפילו בשמיטה, ובזה נצלנו מהחרם הזה, ולכן יצא קצפו של מרן וחרג מהרגלו והוצרך לעשות חרם, שהוא דבר פלא שעמד על דעתו נגד עמיתו בחרם, אלא מאחר שכאן בא להקל כל כך בצורה קשה במחי"ר, לכן יצא בחרם שצריך לעשר ואפילו בשנת השמיטה, וכמו שפסק גם הרמ"א (סי' שלא סעיף יא). ודוק כי נכון הוא.זאת ועוד, רואים בחוש שעיקר הויכוח של מרן עם המבי"ט הוא לחומרא ולא לקולא, והיינו שנחלקו אם חייב במעשר, ועל זה נסוב גם החרם שניסה מרן לעשותו (כמו שכתב בברכ"י). והוא דבר שמסתבר, כי מה מקום לחרם בדבר שנחלקים בו החכמים, ויש בו צדדים לכאן ולכאן, אפילו אם צד אחד חושב שהוא צודק לגמרי והשני טועה, ורק בדבר שהוא מוסכם על כולם, ומנהג פשוט הוא יש מקום להחרים, כדין לעשר פירות נכרים שנתמרחו על ידו בשאר שנים הנזכר בכסף משנה בפ"א מהלכות תרומות, כי יש בזה לא תתגודדו וכו', משא"כ לנ"ד למה להחרים? ועל כרחך בגלל המכשול שבדבר שפוטרים ממעשרות, ולזה החרים למנוע איסורים, אבל לא לעצם הענין אם יש בו קדושת שביעית שבזה לא יחרים על מי שיחמיר על עצמו.היוצא מזה לדינא, שכל החרם הוא דוקא לענין מעשרות ולא לענין שביעית, וכנ"ל בהערה באות י"א שאף מהרשד"ם גופיה לא כתב שהיה חרם על קדושת שביעית בפירות. וכן העלה בתורת הקדמונים ח"ב וירחון האוצר סיון תשפ"א. ושכ"כ בבנין שלמה שלמה ח"ב (חאו"ח סימן נג), ור' יו"ט ישראל אב"ד מצרים בתשובה (שנדפסה בקובץ תורה מציון שנת תרח"ם סי' כ"ז ובנד"מ בתשובותיו הנקראים ליקוטי ליקוטי תשובות מהרב יו"ט ישראל (סי' ה)), ובספר שנת השבע לר' משה נחמיה כהנוב [תרמ"א], ודו"ק כי נכון הוא בס"ד.החרם לא התקבל:מלבד האמור, העיר עוד בזה בשארית יוסף (ידיד, ח"ד יו"ד סימן א עמוד פב), שלדורות דנו הפוסקים בענין קדושת שביעית בפירות נכרי בלא להכריח שיש איזה דין ברור בזה שמרן פסקו ואי אפשר לחלוק עליו [אבל לא הזכיר שם בהדיא את ענין החרם], (והיינו שבדין זה הפוסקים דנו, ולא כמו בדין פירות נכרי שהנכרי עצמו מירחן, ששם בוודאי החרימו את המחמיר לעשרן, וכפי שהוא נדפס בכסף משנה בפרק א מהלכות תרומות הי"א ונשאר לדורות). וגם תשובות אבקת רוכל לא נדפסו והיו בכת"י אצל הרב חיד"א ונדפסו רק כחמישים שנה לאחר מיכן. ודנו רבים מהאחרונים האם יש קדושת שביעית בנכרים ואם צריך לעשר ולא השגיחו שיש כאן חרם. ועד כדי כך שהרב שדה הארץ ס"ל למעשה שאין בו חיוב מעשר ויש בו קדושת שביעית והנהיג כן, וכן הרב שעות דרבנן (דף פ) שס"ל שיש להחמיר שיש בו קדושת שביעית וכן ס"ל לרבים. וע"כ שלא ידעו מזה ולא השתרש הדבר כלל ועיקר, עי"ש. וכן החמיר בזה לכתחילה בתשובות שדה הארץ היפך מהמנהג, ע"ש. וכן העלה בהערות על הברכ"י פאת דוד הנד"מ, שם כתב לברר שמבואר מתשובות המבי"ט (ח"ג סי' מה), שבשנת השל"ד החלו לנהוג בעלי תורה ומעשה בצפת כהמבי"ט, משמע שעד אז לא חשו לדעתו [וכנראה שהטעם הוא שידע המבי"ט שמרן חולק עליו, ולא רצה להורות הפך דבריו כל זמן שהיה בעיר, וכמ"ש המבי"ט בנושא זה עצמו בתשובה (ח"א סי' כא). ובשלהי שנת השל"ד כבר מרן היה חולה ואפשר שהיה בדמשק כמ"ש רבינו החיד"א, והיה המבי"ט גדול העיר כו']. ונראה שאמנם בעקבות התעוררות זו בשנת השל"ד, בא החרם של מרן וכו' לחייבם במעשרות. אבל יוקשה על כך, שהרי המהרי"ט מעיד שלא היה מוחה בדבר. ובהכרח שבכתיבת חרם זה היה מרן בדמשק או בביתו חולה כו', וחתם תלמידו (מהר"ם גאלנטי) כקיום, ורצו להחתים עוד חכמים, ולכן כתב (מהר"ם גאלנטי הנזכר) בלשון רבים "הכרנו וידענו" כו', והיה חפץ לפרסמו, אבל לא אסתייעא מילתא ולא נתפשט החרם. וזו כוונת מהרי"ט "שלא היה מוחה בדבר", כי חרם מרן לא התפרסם. וראיה לזה, שהרי המבי"ט באחת התשובות הראשונות בעניין (ח"א סו"ס כא), כתב: שראוי שיתקבצו כל חכמי העיר כו' ולא ינהגו קצתם חומרא וקצתם קולא, דעוברים על לא תתגודדו, עי"ש. ואיך יתכן שיורה אח"כ לקצת בעלי תורה להקל, אם מנהג העיר להפך. אלא ודאי חלו שינויים בהנהגת העיר, כמ"ש רבינו החיד"א שמרן היה חולה וגברה יד המבי"ט וכו' שהיה רוב כהמבי"ט וכדו'. והיה זה בשנת השל"ד, שכאמור שנת השל"ד היא שנת השמיטה האחרונה שהיה המבי"ט בחיים. ולכן כותב מרן שבשנת השל"ד רצה המבי"ט לעשות מעשה כדבריו. ובעקבות זה רצה לפרסם חרם, ועל כך בא מהרי"ט לומר דלא היה מוחה, שלא נתפשט החרם. ומרן לא חזר בו כלל, כנלענ"ד. עכתו"ד (פאת דוד שם). ולכן לפ"ז למעשה אין לחוש לזה שיש חרם, כיון שהוא לא יצא לפועל.והנה, החיד"א הביא דברי מהרימ"ט דאביו המבי"ט הכריח למרן שלא יעשרו כל עיקר. אמנם העיר על דברי עצמו בשם הגדולים (מע' גדולים ערך מה"ר משה מטרני בסופו), ויש לידע שהמהרימ"ט נולד בשנת שכ"ט, ובשנת של"ד היה בן 5 שנים בלבד, הרי שכל עדותו היא מפי השמועה, וכלשון המהרי"ט 'העידו חכמים מזקני הדורות'. והב"ד בפאת דוד על הברכ"י שם הערה ח, אך עדיין י"ל וכמש"כ בתורת הקדמונים חלק ב' ובירחון האוצר סיון תשפ"א, שמאחר שבשמטה בשנת שמ"א היה בן 12 שהוא כבר מופלא הסמוך לאיש, אטו לא ידע מקרוביו וקרובי אביו איך צריך לנהוג האם מותר להחמיר או שאסור, וכ"ש להקל שלא להפריש תרו"מ? ועוד, שבתחילת תשובתו בסי' מ"ג כתב ועתה הראו לי נוסח פסק שכתב הרב מהר"ר יוסף קארו ז"ל לחלוק על דבריו לחייבם במעשרות ולפוטרם מדיני שביעית, וצריך אני לישא וליתן בדבר הואיל והלכה למעשה הוזקקנו ע"כ, וחזינן שלא ידע שיש חיוב לעשר עד שהראו לו את פסק הב"י, ולא שמע מחכמי דורו על החרם שנעשה. עכ"ד. חרם רק על צפת:עוד אפשר לומר שהחרם לא היה אלא רק בצפת ולכן בשאר מקומות לא חשו הפוסקים לדון בזה, וכמש"כ בשו"ת אהל יוסף ([מולכו] בדף ק"א ע"ג), והחכם לונץ בספרו 'ירושלים' (משנת תרס"ט בעמ' 95), מדקדק כן מדברי שו"ת ר' בצלאל אשכנזי (סימן א). והדבר מוכרח ממה שמשמע מדברי רבה של ירושלים בתקופת מרן, הלא הוא הרלב"ח בתשובתו הגדולה לגבי שנות השמיטה בסי' קמ"ג שכתב בתחלת התשובה כבדרך אגב וז"ל וכ"ש אם גם בפירות הגוי נהגא קדושת שביעית כנראה מהרמב"ם ז"ל בהלכותיו עי"ש. והב"ד בירחון האוצר סיון תשפא ובתורת הקדמונים חלק ב. והנה, מרן באבקת רוכל בסו"ס כד הזכיר שמנהג ירושלים להפריש תרו"מ, ויתכן שלא סותר אלא לחומרא לכאן ולכאן, וכדברי הרב שעות דרבנן, ודוק. [אמרי עובדיה].
37. ↑ הפקעת קרקעות בוודאי הוא קיים בידי ישראל ודינא דמלכותא בזה, שהרי במציאות בשטח יש חוקים שונים וסותרים בזה ומפקיעים קרקעות מהגוים על פי זה ביד רמה, ולכן בכל מקום שנכבש בשנת תש"ח, הערבי לא יכול לטעון שהקרקע היתה שלו ואינו יכול להוציא את היהודי מביתו. משא"כ בשכונות היהודים שהיו קודם תש"ח, החוק מאפשר להוציא את הערבים מביתם, והוא מעשים בכל יום בשכונת שיח ג'ארח ובכפר התימנים ליד הכותל המערבי וכו'. ובכיבוש בפועל לא שייך לומר שאין דינא דמלכותא דינא. {לו יהי. לצערנו אינו כן כלל} אולם לענין העירוב יש לדון בזה בענין דינא דמלכותא כדלקמן.
38. ↑ ובאור לציון (פ"ב הי"ד) כתב, שאין צריך לנהוג בפירות נכרי קדושת שביעית. והרוצה להחמיר - לא יעשה כן אלא בצינעה בתוך ביתו (וכעין שכתב לענין הוצאת ציציות בחוץ), מאחר שפשט המנהג להקל, והמחמיר נראה כמזלזל בכבוד הראשונים, ואם יעשה כן לפני רבו יתחייב נדוי (כדאיתא בב"ק דף פא ע"ב, והובא לעיל אודות מעשרות מפירות הנכרי). עי"ש. ולפי הנזכר לעיל יש לחלק טובא מהנזכר בגמרא בב"ק. [אמרי עובדיה].
39. ↑ עיין לעיל שבאמת אין כאן דין מרא דאתרא, אלא רק קבלנו הוראותיו, ומותר להחמיר נגד דעת מרן, ובפרט לאשכנזים היוצאים ביד רמ"א.
40. ↑ ראה בשו"ת יביע אומר (ח"ז חו"מ סי' ב) שהביא כיוצא בזה מדברי הגאון מהר"א יצחקי בשו"ת זרע אברהם (חו"מ סי' ג דף ס ע"ב), שאם התובע והנתבע מבני גלות אשכנז ובאו להתדיין בא"י, אע"ג דאנן פוסקים כמרן ולא מצינן לומר קים לי נגד סברתם, מ"מ כיון שהם דנים כשיטת הרא"ש ושאר רבני אשכנז כדינייהו דינינן להו. וכתב בשו"ת תעלומות לב (ח"ג בקונטרס הכללים דף קיג ע"ג וד') על דברי הרב זרע אברהם, ואני אומר שהרב ז"ל לא אמרה אלא לגבי אשכנזים השוכנים בעיר הקודש שיש להם ב"ד קבוע וקהלה גדולה בפני עצמם, שבודאי חייבים הם להמשיך לנהוג כחומרותיהם על פי סברת הרא"ש והרמ"א שקבלום עליהם, ואפי' יחיד הבא מקהלותיהם שבחו"ל לאו כל כמיניה לומר שלא יחשב מבני קהלתו, שמכיון שיש להם ב"ד קבוע הם נגררים אחריהם, משא"כ בשאר מקומות שאין להם ב"ד קבוע, ואינם קהלה בפני עצמם, דקמא קמא דאתי להתם בטל ברוב היישוב, וכל שאין דעתו לחזור הוא נגרר אחר אנשי העיר שבא לדור שם. וכדמוכח בשו"ת אבקת רוכל (סי' לב וסי' קצה). וע"פ זה כתב לתמוה ע"ד הגר"ח פלאג'י שהרבה לתמוה ע"ד הרב זרע אברהם, שהרי כיון שבאו לשכון כבוד בעיר הקודש חייבים להתנהג כמנהג העיר, ועש"ב. (ע"ר).