מראשי ישיבת כנסת יצחק חדרה
ומח"ס משא יד ד"ח
בהלכות בית דין בהתרת נדרים
נשאלתי באחד שהתיר נדרים בערב ראש השנה בפני שלשה, ולאחר מכן נודע לו שאחד מהשלשה הוא גר צדק, וכבר נפסק דגר פסול לדון, ונשאלה השאלה אם הגר כשר להיות אחד הדיינים בהתרת נדרים. והשבתי דברור שגר כשר להיות דיין בהתרת נדרים.♦
ראשית, עלינו לברר מקור הדין של שלשה בהתרת נדרים. בנדרים עח. ילפי' מקרא דראשי המטות להכשיר שלשה הדיוטות, ופריך והא ראשי המטות כתיב, אמר רב חסדא ואיתימא ר' יוחנן ביחיד מומחה וכו', ועי"ש בר"ן ד"ה אמר וד"ה ביחיד מומחה. ובשו"ע יו"ד סימן רכח ס"א איתא: "מי שנדר ונתחרט וכו' ילך אצל חכם מומחה דגמיר וסביר ואם אין יחיד מומחה ילך אצל שלשה הדיוטות והוא דגמירי להו וסבירי וגם יודעים לפתוח לו פתח ויתירו לו, והאידנא אין מומחה שיהא ראוי להתיר ביחיד". וברמב"ם בהל' נדרים (פ"ד ה"ה) כתב: "ואין מתיר אלא חכם מובהק או שלשה הדיוטות במקום שאין חכם”. ובט"ז (בשו"ע שם סק"ג) כתב דהאידנא אפי' בדיעבד לא הוי היתר ביחיד בפחות משלשה, ובש"ך (שם סק"ד) כתב דאין להתיר אלא בג' דגמרי להו וסברי קצת וכל שאינו כן אפילו יש בהם אחד חכם גדול לא כלום הוא, וכן כל שאינם ג' אפילו הם שניהם חכמים גדולים אין התרתם התרה ואפילו דיעבד וצריך לחזור ולהתיר בג', וכ"כ הב"ח ופשוט הוא עכ"ל. ועי' בעצי לבונה בשו"ע שם.
ובשו"ע שם ס"ג איתא: "כיצד היא ההתרה יאמר לו ג' פעמים מותר לך וכו' ואפילו מעומד ובקרובים ובלילה ובשבת וכו' ובלבד שיהיה לצורך השבת וכו'”. והרמב"ם בפ"ו משבועות ה"ו כתב: "הקרובים כשרים להתיר נדרים ושבועות ומתירין בלילה ומעומד שאין ההתר הזה דין לפיכך נשאלים לשבועות ולנדרים בשבת אם היו לצורך השבת".
♦
אשה אם כשרה להתרת נדרים
וברע"א בשו"ע שם כתב לענין התרת נדרים דאשה לא תתיר נדרים, דדוקא קרובים דאין הפסול בגופו וכן בלילה הלילה גורם וליכא פסול בגברא. ובשו"ת רע"א (קמא סי' עג) מבואר בדבריו דליכא חסרון דב"ד שקול בהתרת נדרים וכשר בארבעה מתירים [ובזה כתב שם עצה במי שאין רצונו לפרט הנדר רק לפני איש סודו שלא נתמלא זקנו, שיקח ד' מתירים, ג' שמלאו זקנם והרביעי יהיה זה העלם איש סודו וכו']. ובהשמטות הוסיף רע"א לדון דאם אחד מהמתירין קטן הוי כנמצא אחד מהן קרוב או פסול דפוסל כל הב"ד [והובאו כל דברי הרע"א במהדורת רע"א השלם בנדרים עח].ונראה בביאור הדברים, ובהקדם דיש לחקור אם דין שלשה בהתרת נדרים הוי מדין ב"ד, ככל הענינים הנצרכים לפסק ב"ד, המובאים במשנה בריש מסכת סנהדרין. אכן, ענין התרת נדרים בשלשה לא נזכר במשנה שם, והר"ן בנדרים עח. שם כתב הלשון דבעי שלשה כעין ב"ד, וכ"כ בפרמ"ג שם בהא דאין מתירין בשבת נדרים שאינם לצורך השבת דהוי כעין דין. ובדברינו יש נ"מ גם במקום שיחיד מומחה מתיר הנדר, אם יש עליו דין ב"ד, כמו שדנו האחרונים בדין יחיד מומחה בדיני ממונות [ונתבאר במאמרי עדות בקדוש החודש באוצר גליון נג עמוד נה]. ומדברי הרע"א הנ"ל נראה דבהפרת נדרים השלשה הוי דין ב"ד, ולכן כתב דאף דקרוב כשר להתרת נדרים, ה"ט משום דל"ה פסול בגברא, דהרי קרוב כשר לדון לאחרים, אבל אשה פסולה להתרת נדרים. ויש להוסיף ביאור, דבהתרת נדרים אין ההיתר והפסק שייך לגברא שנדר שבא להתיר לו, כמו בפסק ב"ד בחו"מ וכיוצא, אלא הדבר דומה יותר לדיני יור"ד דהוי פסק להיתר על הדבר, ולכן ל"ש בזה פסול קרוב, אבל אשה אינה ראויה לדון כלל, ולכן היא פסולה להתרת נדרים.
ולפ"ז יל"ע עמש"כ הרע"א בשו"ת הנ"ל דד' כשרים להתרת נדרים, והיינו דליכא דינא דב"ד שקול בהתרת נדרים. ובשו"ת נחל יצחק (חו"מ סימן ג ס"ד) העיר דלהדי' בדברי הר"ן בנדרים שם ד"ה שבת דבעי' ג' בהתרת נדרים מדינא דב"ד שקול, וכ"כ הרא"ש שם ד"ה להכשיר דתרי הוו ב"ד שקול הלכך צריך שלשה ואפילו לשמואל דאמר שנים שדנו דינם דין ה"מ לממונא אבל לאיסורא מודה דבעי שלשה עכ"ל. ואכן הר"ן שם סוד"ה ביחיד הנ"ל כתב דבעי תלתא כעין ב"ד. ולפ"ז צ"ע דלרע"א לשיטתו דנקט דאשה פסולה להתרת נדרים, והיינו דהוי כדין ב"ד, א"כ ליבעי שיהא ב"ד שקול, ואמאי נקט הרע"א דלא בעינן ב"ד שקול בהתרת נדרים, וראה בזה במשנת יעבץ (או"ח סימן נג).
♦
הטעם שצריך מנין ב"ד שקול
ונראה דתליא במה שנחלקו הראשונים אם דינא דבעי' ב"ד שקול הוי מהלכות ב"ד או מדיני הכרעה, דבתוס' במגילה כג: (ד"ה עשרה) הקשו לענין דין שומא בעשרה, דל"ה ב"ד שקול, והרשב"א שם תירץ דכיון דשומא הוא ואינו דין לא בעינן שיהא ב"ד שקול. וכן בתוס' ביבמות קא. (ד"ה אין דנו) לענין סמיכת פר אם בעי' ב"ד שקול. ובסנהדרין ג: מקשינן דניבעי שלשה דיינים לב"ד מדין ב"ד שקול. והקשה בשער המשפט בסי' יח דנ"מ דאם בעינן לשלישי מדין ב"ד שקול לא בעינן שיהא סמוך, והוכיח דע"כ דבעי סמוך להכרעה. ובעיקר קושייתו י"ל דכיון דדין ב"ד שקול הוי מהלכות ב"ד, דבעי ב"ד דיכול להכריע ברוב ומיעוט, הוי גילוי דב"ד היינו דווקא בשלשה. וכמ"כ גבי ב"ד של עשרים ושלשה, דחזינן דאין דנים כשהם כ"ב ולהכרעה יוסיפו אחד, וע"כ דהוי ילפו' דכך הוא מנין ב"ד. וכ"נ כוונת הר"ן בסנהדרין שם ובר"ח שם שכתב דהיכא דקתני להדיא מנין "שבעים" אין מוסיפין. והיינו דל"ש לומר גילוי דבעי' יותר דהא כתי' שבעים. וברשב"א מגילה הנ"ל כתב לגבי שומא דכיון דכתי' עשרה ל"ש דין ב"ד שקול, והיינו דכיון דכתי' מנין בקרא ל"ש להוסיף מדין ב"ד שקול, דזהו הוי רק גילוי בקרא מהו מנין הב"ד, וכמבואר. ובזה מיושבת קו' שער המשפט בסי' יב דאם בפשרה ליכא חסרון דב"ד שקול וסגי בשנים, נימא בגמ' את הנ"מ דבעי' ג' אלהים לגבי פשרה, די"ל דאף אם ל"ש נוטה בפשרה, מ"מ מדין ב"ד שקול הוי גילוי דמנין דב"ד הוא שלשה, וכיון דפשרה הוי כדין, תו בעי' שלשה, אפי' אם ל"ש התם הטעם דב"ד שקול [ועי' בתורא"ש סנהדרין ו. (סוד"ה והכא) שכתב דפשרה דבעי' שלשה מהני מדין הפקר ב"ד].ונראה עוד בהא דאמר שמואל בסנהדרין שם דשנים שדנו דיניהם דין, וקשה דאיך מהני והא ל"ה ב"ד שקול. ובשער המשפט (שם) נסתפק בד"ז אם מעכב, ובתו"ד העיר משנים שדנו. וקו' זו נמצאת בפי' הרא"ש בנדרים שם הנ"ל שתי' דה"מ לממונא אבל איסורא מודה דבעי שלשה, וכ"ה ברשב"ם ב"ב קכ, ב (סוד"ה לומר). וכוונתם לכאורה דכיון דבממון מהני אחד, א"כ בשנים לא גרע מאחד (והתוס' סנהדרין ה: ד"ה שנים כתבו דאה"נ שנים שדנו לאו דווקא וה"ה אחד), ונמצא דבשנים ה"נ ל"ה דין ב"ד. מיהו הלשון שנים שדנו דיניהם דין אלא שנקראין ב"ד חצוף, משמע דמהני מדין ב"ד. אך י"ל דלהנך דס"ל דגם באחד הוי דין ב"ד, וכ"ש בשנים שדנו, א"כ כמו דבאחד ל"ש חסרון דב"ד שקול, ה"נ בשנים, דכל אחד הוי כב"ד לעצמו, ול"ש בזה חסרון דב"ד שקול דליכא צירוף ביניהם.
ועי' לשון הר"מ סנהדרין פ"א ה"ד: דאין ב"ד פחות משלשה כדי שיהא בהם רוב ומיעוט וכו'. ולפ"ז במקום שלא שייך דין רוב ומיעוט אין צריך מספר דיינים שיהיה ב"ד שקול, והתומים בסימן יב סק"ו נקט דבפשרה, דליכא דין רוב ובעי' שיסכימו כולם לדעה אחת (כמש"כ בתוס' ותורא"ש סנהדרין ו. ד"ה ביצוע בג'), ה"נ ליכא חסרון דב"ד שקול, וכ"כ בחי' רבינו מאיר שמחה בסנהדרין שם. ומוכח דלא ס"ל דמדין שקול הוי גילוי על מנין דב"ד. אמנם בחמרא וחיי שם הביא להוכיח מהתוס' להלן שם ד"ה תיסגי דאיכא חסרון דב"ד שקול גם בפשרה, ומוכרח דס"ל דכיון דבעי' ב"ד בפשרה, תו אפי' נימא דל"ש הכרעה מ"מ מדיני ב"ד בעי' שלא יהא שקול. והרשב"א והר"ן בגיטין לב, ב כתבו דגבי פרוזבול דאינן צריכין לישא וליתן בדבר, בשנים סגי להו. הרי דס"ל דהוא רק משום דבעי הכרעה. אמנם ברשב"א במגילה שם משמע דב"ד שקול הוי מדיני ב"ד וכנ"ל. ובריב"ש בסי' רלב מבואר דרק במידי דשייך פלוגתא בעי' דינא דב"ד שקול, אבל בענין כזה שאינו צריך משא ומתן אפילו לשנים קרו להו ב"ד וכו'. ולפ"ז נ"מ אם הוי לעיכובא, דאם הוי רק מדיני ההכרעה י"ל דאינו מעכב, משא"כ אם זו הלכה במנין הב"ד, י"ל דהוי גילוי דב"ד הוא בג' או בכ"ג.
אמנם נראה דשני דינים יש בדין ב"ד שקול, האחד הוא דהוי גילוי על מנין דב"ד מהו מספר הדיינים הנצרך למושב ב"ד, ועוד יש טעם נוסף הנצרך להיות מספר של ב"ד שקול כדי שנוכל להגיע לידי הכרעה. ונ"מ בזה דהיכא דהוי פחות משלשה, כיון דהקרא הוי גילוי מהו מנין דב"ד, בזה ה"נ הוי לעיכובא, דהוי גלוי דב"ד הוא דווקא בשלשה, וכמש"כ הר"מ הנז' בטעם דבעי' שלשה בב"ד כדי שיהא רוב ומיעוט. אבל היכא דיהיה ב"ד של ד' או ששה בזה יהני בדיעבד, כיון דאית ליה מנין דב"ד, דאפי' אם נימא דב"ד שקול פוסל ה"ד בשנים, אבל בד' הוי רק חסרון לכתחי', כיון דבד' דין שקול הוא רק משום דבעי' הכרעה, ונ"מ בזה בדבר דלית ביה הכרעה כמו בפשרה או בסמיכת זקנים (לחד תרוצא בתוס' סנהדרין הנ"ל) דבזה בעי' שלשה כיון דשם ב"ד הוא בשלשה, אבל אה"נ אם יהיה בהם ארבעה או ששה יהיה כשר וליכא חסרון דב"ד שקול, כיון דלא בעינן בהו הכרעה. ועי' לשון הרמב"ם בהל' סנהדרין פ"ב הי"ג: "באחד עשר יותר מעשרה", והסמ"ע (סי' ג סק"י) כתב דעשרה לאו דווקא דבעי ב"ד שקול, והב"ח הוכיח מכאן דב"ד שקול אינו מעכב. אכן לפ"ד י"ל דדברי הב"ח קיימי רק בכה"ג, כיון דבעשרה איכא מנין דב"ד, ותו מצד הלכות ב"ד שפיר דמי, ורק הבעי' מצד דבעי' הכרעה, ובזה ה"נ אינו מעכב בדיעבד. וע"ע בישועות ישראל (סימן יח סק"ה), ובמשנת יעבץ (חו"מ סימן ד).
[ובעיקר קו' התוס' הנ"ל גבי שומא דל"ה ב"ד שקול, אומרים מפי השמועה דבר חריף בשם בעל הבית הלוי, דדין ב"ד שקול שייך רק בפסק של ב"ד כדי שיוכרע ע"י השלישי, אבל בשומא הרי גם ע"י השלישי יתכן דלא תהיה הכרעה, כיון דכ"א יכול להגיד שומא אחרת ע"כ. ואפשר דמה"ט גם בפשרה ליכא דינא דב"ד שקול, וכהערת התומים ורמ"ש הנ"ל, ומשום דע"י השלישי לא יהיה הכרעה, כיון דכ"א יכול לעשות פשרה אחרת ונמצא דלא תהיה הכרעה ע"י השלישי. אכן לפ"ד יל"ע בזה כיון דדין ב"ד שקול הוי גילוי דשם ב"ד הוא בשלשה ולא רק משום דין הכרעה גרידא, ובשו"ע חו"מ בסי' קג איתא גבי שומא דגם היכא דכ"א אומר שומא אחרת שייך רוב, דממצעים בין השלשה למה שאמרו הרוב, ומהסמ"ע נראה דיש חולקים בזה, ועי"ש ברע"א מה שציין לראנ"ח, ומשמע דשייכת הכרעה דרוב גם בשומא].
ומעתה בהתרת נדרים י"ל דממנ"פ דאפי' אם הוי שלשה כעין ב"ד מ"מ כיון דלא בעינן הכרעה בזה, לכן אין צריך שיהא בו ב"ד שקול. אמנם אם דין ב"ד שקול הוא מהלכות מנין של ב"ד י"ל דגם בהתרת נדרים, כיון דבעי ב"ד צריך שיהא ב"ד שקול, כמו בסמיכת פר. ועי' בשו"ת הרשב"א סימן תרס"ח בשם הגאונים בתו"ד גבי נדר בחלום דמביא "עשרה" שמתירין לו, הרי דליכא פסול ב"ד שקול בהתרת נדרים, ועמד בזה המגיה שם.
אכן נראה בדעת הרע"א, ובהקדם דיל"ע אם בג' בהתרת נדרים יהי' דין דאזלי' בתר רובא, או דבעי' התרת נדרים ע"י כל השלשה. ויסוד הספק הוא דדין רוב בב"ד שייך היכא דהוי תורת ב"ד, דבזה המיעוט כמאן דליתא וחשיב פסק של כל הב"ד. משא"כ אם הוי רק דין של מנין שלשה הוי כשלשה יחידים, ול"ש צירוף לענין דין רוב. והרי לענין התרת נדרים לא בעינן מהתורה שידעו הדיינים את הפתח כלל, ורק מדרבנן בעי שידע אחד, א"כ לא שייך כלל דין הכרעה ומו"מ. וא"כ ל"ש כלל מושג של ב"ד שקול בהתרת נדרים, וניחא היטב דברי רע"א. וגם בדברי הרא"ש בנדרים שם הנ"ל י"ל דכוונתו רק להוכיח דשם ב"ד הוא בשלשה, אבל אה"נ דלא נאמר דין ב"ד שקול בהתרת נדרים. ובשו"ת הר צבי (יו"ד סימן קפט) הסיק דיש דין רוב בב"ד של התרת נדרים, אולם זקני הגאון הגדול רבי יצחק אריאלי זצ"ל בספרו עינים למשפט (נדרים עח) נקט דבעי היתר של כל השלשה ולא סגי ברוב. וכבר דן בזה בשו"ת יהודה יעלה למהרי"א (סימן שכ) עי"ש.
ולפ"ז יש לדון דאף אם אשה פסולה להפרת נדרים, מ"מ לא יהי' בזה דינא דנמצא אחד קו"פ מחמת האשה בב"ד לנדרים, משום דפסול זה שייך רק היכא דהוי צירוף מתורת ב"ד. וביאור הדברים נראה דבאמת ליכא דין ב"ד בהתרת נדרים, כיון דהוי מילי דאיסורא, ורק הילפו' דראשי המטות היינו דאף דלא בעינן ב"ד מדין פסק דב"ד, מ"מ בעי' כעין ב"ד, היינו דבעי' ראשי המטות וזהו או יחיד מומחה או ב"ד. ונמצא דלא בעינן תורת צירוף דב"ד, אלא ראשי המטות, ולכן ל"ב סמוך. ומעתה לכן לא שייך דינא דרוב ומיעוט, וממילא ליכא דינא דב"ד שקול. אמנם אשה וקטן יהיו פסולין, דיש למעטם מחמת דל"ה ראשי המטות, היינו דמהך קרא ילפי' דבעי' בהתרת נדרים שיהיה כעין ב"ד, באנשים הראויים לדון. וכוונת הרע"א לומר דכיון דעל אשה אין שם דיין ודאי דל"ה ראשי המטות ולא מתקיים כאן דינא דכעין ב"ד. ולפ"ז י"ל דאשה אינה פוסלת את כל הב"ד מדינא דנמצא אחד הדיינים פסול, כיון דבהך ב"ד ליכא תורת צירוף לומר ד"ז, ולכן לא תיפסול את כל הב"ד.
♦
בפסול גר להיות דיין
וכעת נבוא לדון בשאלה המרכזית אם גר כשר להיות בתוך שלשה המתירין את הנדר. ונקדים את דברי הרמב"ם בהל' סנהדרין פ"ב ה"ט שכתב בית דין של שלשה שהיה אחד מהן גר הרי זה פסול עד שתהיה אמו מישראל. וצ"ב דאמאי לא כתב הר"מ בפשטות דגר פסול להיות דיין. וע"ע בר"מ שם פי"א הי"א, ונראה דיש לחקור בהא דגר פסול לד"נ וילפי' ליה משום תשים כל משימות יהיו מישראל. ומה"ט גר אינו יכול להיות מלך, כמש"כ הר"מ פ"א ממלכים ה"ד. אם המיעוט הוא במנוי הגר דהמנוי הוי שררה להכי אינו ניתן למנות גר, אבל בגוונא דא"צ מינוי ה"נ כשר, א"ד דילפי' מהך קרא דגר פסול להיות דיין. ועי' בנובי"ק (חו"מ סימן א) שכ' דבמלכות של ירושה גם גר ראוי, דכה"ג ל"ה שימה [ובזה תי' גבי רחבעם בן שלמה, וע"ע בחת"ס ב"ב ג, ב ד"ה והנה. ויש שהוכיחו כן מהא דמשרע"ה ביקש מלכות לבנו, אף דבנו הוי בן גיורת], וי"ל דה"נ לענין דיין. ובתשב"ץ ותוי"ט באבות פ"א דנו גבי שמעי' ואבטליון דאם הם גרים איך היו נשיאי הסנהדרין, ובד"נ בעי' שיהא גם אביו מישראל. ובדעת זקנים לבעה"ת בפ' משפטים כ' בשם הסמ"ג דאף דגר פסול לדון מ"מ כשאין ישראל לדון כמוהם כשרים, כמו שמעי' ואבטליון, עי"ש. ומוכח דל"ה פסול בגברא דגר להיות דיין, אלא הוי חסרון במנוי מצד השררה, וכיון דאין ראויים כמוהם ל"ח דנותנין להם שררה. ועי' בכנה"ג שתי' על עיקר הקו' דמיירי דקבלו עלייהו, והתומים בסי' ז (סק"א) הקשה דל"ש דין קבלו בד"נ. ולפ"ד ניחא, דהכוונה דבקבלו עלייהו ל"ה מנוי דשררה. ויסוד זה מוכח מדברי תוס' ישנים ביבמות בפ' החולץ מה: (ד"ה מקרב) שכתבו דגר כשר לד"מ לדון בלא כפי' היכא דקבלו עלייהו, דל"ש שימה ודבר של שררה אלא בכפיה, והיינו דבקבלו עלייהו ל"ח שררה. וסיוע לזה מצאתי בדברי הר"ן סנהדרין לו, ב שכתב דגר אינו יכול להיות דיין קבוע אבל באקראי יכול לדון. ומוכח דהוי רק חסרון במנוי, והיינו דוקא להיות דיין קבוע. וראה מש"נ בזה בספרי משא יד ח"א בפ' שופטים.ובזה מיושבת קושית הקצות בסי' ז דלמ"ד דבעי סמוך בהודאות, איך גר כשר לדון כיון דאינו ראוי לדון דיני נפשות, דבעי' אביו ואמו מישראל, ואין סומכים אלא מי שראוי לד"נ ועי"ש. ובתוס' ביבמות מה: ד"ה כיון כתבו דלענין דיני ממונות בעי' אמו מישראל אבל לדון חברו הגר כשר גם באין אמו מישראל, וכ"ה בתוס' סנהדרין לו, ב (ד"ה חדא). והיינו דלחברו ל"ח שררה. אבל אם גר הוי פסול בגברא להיות דיין, גם לדון לחברו יהיה פסול. ובהכי ניחא קו' הראשונים בנדה נא על הא דקתני במתני' שם כשר לעד פסול לדין וכו', ואמרי' שם דקאי על סומא, דאמאי לא קאמר דקאי על גר. די"ל דשאני גר דל"ה פסול בגברא לדון כמו בסומא, ול"ש למיתני כן על גר דכשר להעיד אף דפסול לדון, דבעדות לא בעי מנוי ול"ה שררה, ולהכי פשוט דכשר להעיד.
ובזה מבואר לשון הרמב"ם הנ"ל, שכתב דב"ד של שלשה שאחד מהם גר פסול, היינו דהר"מ אתי לאשמועי' דהא דגר פסול להיות דיין היינו דווקא בתורת ב"ד דהוי שררה, אבל בתורת יחיד מומחה ה"נ יהא כשר, כיון דל"ה שררה. ונ"מ להודאות והלוואות דמותר לאחד לדון לשיטת הר"מ, ה"נ גם גר כשר לדון. והטור בסימן ג ס"ל דיחיד מומחה יכול לדון בע"כ, דהוי עליו דין ב"ד, להכי לשיטתו כתב שם בנו"א "דגר פסול להיות דיין", היינו כיון דס"ל דגם ביחיד חשיב שררה, מש"ה גר פסול לדון גם בתורת יחיד מומחה.
והנה, ברמב"ם בהל' מלכים פ"א ה"ד משמע דבאמו מישראל כשר להיות נשיא ישראל, והרי בד"נ בעי' אביו ואמו מישראל? ונראה דמצינו בדין סנהדרין ב' ענינים, חדא לפסוק בד"נ, ועוד דהסנהדרין המה המייצגים את כלל ישראל, וכגון למנוי כ"ג ומלך (עי' בחי' הגרי"ז בספרו), וכמ"כ לקדוש העיר והעזרות דבעי' סנהדרין לקדש תוספת העזרה כדאי' בריש מסכת סנהדרין. ואפשר דגר פסול להיות בסנהדרין הפוסקת, אבל למנין סנהדרין ה"נ כשר, וניחא משמעי' ואבטליון שישבו בסנהדרין. ואולי זהו בכלל דברי התומים שכתב גבי שמעי' ואבטליון דהיו בסנהדרין רק להמשיך מסורת התורה שבע"פ, ולא לענין פסק בד"נ. ובהוריות ד, ב אי' במתני' דלגבי הוראת ב"ד הגדול נכלל גם גר, והתוס' שם הביאו מהירושלמי דמיירי בעברו ומינוהו. וצ"ב דהא גר פסול להיות דיין, ועי' בהגה' חשק שלמה ובחזו"א שם. ולפ"ד י"ל דכיון דגר ל"ה פסול בגברא אלא חסרון במנוי מחמת שררה, א"כ גם הגר יכול להיות במנין הסנהדרין, ומש"ה סלקא דעתך דהוי בכלל הוראת ב"ד הגדול. ועי' עוד בר"ח בהוריות שם (הנדפס בדף ה, ב).
ויל"ע גבי ב"ד לקבלת גרות אם שייך שם דינא דרוב ומיעוט, והולכין אחר הרוב, ואם יהיה בהם חסרון דב"ד שקול, ויבואר במקומו אם הב"ד בגירות הוא מתורת פסק או דהוי רק הלכה דהגירות תיעשה בפני ב"ד, ועי' חידושי הרי"ם בחו"מ סימן א.
♦
ולאור המבואר נראה דהגר ראוי לישב בב"ד של התרת נדרים, כיון דל"ה שררה, דאין כאן מנוי של דיין, וגם נתבאר לעיל דלענין התרת נדרים אין עליהם תורת ב"ד, אלא הם במתכונת של כעין ב"ד.
ויש לי אריכות דברים בנידון נוסף לענין ב"ד לגירות, דנראה דגר כשר להיות דיין בב"ד של גרות, כיון דאין בזה ענין של מנוי שררה, דהב"ד בגרות אינו פוסק אלא מקיים דין גירות בפני ב"ד. וכן שמעתי שפסק הלכה למעשה מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל על נידון גרות שנעשה בב"ד בחו"ל, ובאקראי אחד הדיינים בגמר הגרות היה אברך כולל שהוא גר צדק, ובא הנדון לפני ב"ד בירושלים עיה"ק, בהוצאת היתר נשואין, ופסק הגריש"א שכשר בקהל ואין לזה פקפוק. ויעוי' גם בדברי תורת משה לחת"ס בפ' יתרו שנראה כן בדבריו ואכמ"ל.
♦ ♦ ♦