מחה"ס הכי איתמר
נבוזארדן - קשר ושייכות בין זכרון החורבן לימי התשובה
נמצאים אנו בין תקופת בין המצרים לימי התשובה הממשמשים ובאים, לא חייב להיות קשר ביניהם, למרות שבוודאי כל מטרת החורבן הוא הבנין והתקומה שתבוא אחריו מכח התשובה, אבל מבחינת סמיכות התקופות אין קשר מוכרח. ובכל זאת, מאגדות החורבן[2] עולה נקודה 'אגבית' שלא נותנים עליה את הדעת, שיש בה את אחת הבשורות הגדולות ביהדות ליכולת השינוי של האדם ו'פתיחת דף חדש', וביטוי חד וקיצוני ביותר לכך.מבואר שם[3] שנבוכדנצר חשש להחריב את בית המקדש, הוא היה מהבודדים שלא מתו כשהיכה מלאך ה' את צבאו האדיר של סנחריב, ברגע אחד, וממילא הוא הכיר מקרוב בכחו הגדול של ה' יתברך. מה עושה א"כ יפה נפש כנבוכדנצר כשהוא מאד מאד רוצה לבצע משהו, אבל מה לעשות יש אלוקים?... איך הוא מתמודד עם 'יראת שמים' כזו? ובכן עלה לו נבוכדנצר בראש צבאו עד אנטוכיא, ומשם ואילך לא המשיך בעצמו לירושלים רק שלח את נבוזראדן. היום קוראים לזה 'ראש קטן'. נבוזראדן זה גם היה מאותם חיילים שנשארו מצבא סנחריב, אך אפילו 'קורטוב יראה' של מורו ורבו לא היה בו, נוּ, אם ראשונים כחמורים... ובו בחר נבוכדנצר שיוביל את הצבא לירושלים, סמוך ובטוח עליו שיעשה בירושלים כחכמתו...
נבוכדנצר שלח לו 300 פרדות טעונות פטישי ברזל, אבל הוא הצליח להבקיע את שעריה רק ב-פטיש האחרון! ו-לאחר שלוש וחצי שנים! שיא של 'מתמיד' ברעתו ונמר 'שוקד', שבאמת נותן מושג לרשעותו ואכזריותו, לא להתייאש ממשימה של השמדת עם – עד הפטיש האחרון שעל הפרידה ה-300!
בפטיש האחרון הובקעה העיר, הצבאות הבבליים שוטפים אל תוכה ופותחים בשלוש שבועות של הרג והרס, ממלאים את ירושלים דם מפה לפה, בבקעה פלונית נהרגו 211 רבוא, ובירושלים נהרגו 94 רבוא[4], 211 רבוא בשפה המדוברת היום זה 2,110,000, ו-94 רבוא הם 940,000, סך-הכל 3,050,000. ובמילה אחת: שואה!
אחרי שלוש שבועות של זוועה בירושלים נבוזראדן מתקדם ונכנס אל בית המקדש, וגם כאן הוא 'מככב' וגובר על כולם בספורט-ההשמדה, הוא רואה דם תוסס של זכריה הנביא שנהרג שם 258 שנים קודם לכן![5] נבוזראדן צדיקא סולד מרצח כידוע, גם מכבד מאד תלמידי חכמים ותובע את עלבונם... לכן הוא מזמן אליו את 71 סנהדרי גדולה ו-23 סנהדרי קטנה ועורף אותם על דמו של זכריה - לכפרה. הדם ממשיך לתסוס וממילא גם הצדק ממשיך 'לשחור' תרתי משמע במפלצת-הצדק. נבוזראדן מזמין דרדקי דבי רב, אבל כשגם דמם השפוך לא מניח את דם הנביא, הוא 'מקנח' בשמונים אלף פרחי כהונה, "עד די קטל עילויה תשעין וארבעה ריבוא" = 940,000 נפש!
קיבלנו א"כ ביבליוגרפיה מתומצתת על אותו כתם-אנושות הנקרא נבוזראדן, שביושר זכה לתואר 'רב-טבחים' בדור הנפילים של נבוכדנצר וחביריו.
נעצור לרגע מרצף העובדות, וננסה לאמוד אילו דיני שמים עוברים על יצור כזה? איזה מקום מתבצר לו בשאול? הרי אפילו אנחה של יהודי לא תשוב ריקם, והיודע ועֵד שומר אותה ליום נקם ושילם, אז ההורג נפש אחת מישראל? ו'רב מרצחים'? ועל הריסת בית השם גם אין לקנאות ב"מתנת חלקו" של הקטן בחיילי נבוזראדן, אז המצביא בכבודו ובעצמו?[6]
אך, הנה כאן חז"ל הקדושים מגלים את אוזנינו דבר איום, מאותם הגילויים שאלמלי חז"ל אמרום וכתבום לא היינו מדמיינים אותם אפילו כתרחיש. עומד לו נבוזראדן בתוך הזוועה שחולל בהיכלו של מלך, רבבות גופות מגובבות סביבו, נהרות של דם, צווחות פרא וזעקות אימים, לכאורה רגעי שיא של ארכי-רוצח, אבל רק לכאורה, קורה אז דבר לא נתפס:
'הרהר תשובה בדעתיה, אמר - ומה אם על נפש אחת כך, ההוא גברא דקטל כל הני נשמתא על אחת כמה וכמה'?!
ה ר ה ר ת ש ו ב ה ב ד ע ת ו –
היכן??? באיזה מצב??? עם איזה מאזן זכויות???
נתאר לעצמינו את "נבוזראדן" שלפני 80 שנה, נשען על תא מתאי הגזים, בינות למיליונים חרוכים מעשי ידיו, בין נעלי-תינוקות שיני זהב וסבונים משומן אדם...
ו - מהרהר תשובה...
ודוקא הזוועה שהוא עצמו גרם, השואה שהוא עצמו המיט, היא היא שחוצבת בלב הסלעי, היא היא שמפתחת אנושיות במח-החיה, מתגבש לו פתאום מהלך חדש:
דם הנביא התוסס לא 'נוזל' הוא אלא 'נפש', והבשר שחיתך בו לא 'גופות' המה אלא 'הני נשמתא'! ומכאן להכרה שכל מה המתרחש לנגד עיניו איננה 'תבוסה מדינית' ולא 'מפלה לאומית' וכל שום וחניכה דאית להו, זהו עונש! ואם-כך הרי שיש מעניש! כלומר יש מנהיג לבירה!
וממחשבה למעשה 'ערק אזל שדר שטר פורטיתא לביתיה, ואיגייר', וברייתא דחז"ל מעידה עליו שם 'נבוזרדאן גר-צדק היה'!
גר צדק, כתינוק שנולד, אין מזכירין לו מעשיו הראשונים, ורש"י בקהלת (ט, ד) מוסיף את המכה בפטיש: הוא ב...גן-עדן!
אבל מה עם סנהדרי גדולה וקטנה? עם 3,050,000 נשמות? עם חורבן בית השם?
בלי אבל...
אז מה יש עוד להכביר על אפשרויות השינוי ופתיחת דף חדש…
♦ ♦ ♦