מחבר ספר אהבת שלמה
השמחה לפני ה'[3]
א. השמחה לפני ה'
יש הרבה נושאים שאפשר לדון בהם בפרשת ראה, אבל כמדומני יש נושא שבולט במיוחד בפרשה וזה עניין השמחה. המלה "ושמחתם" מופיעה שלש פעמים בתורה, אחת בפרשת אמור ופעמיים בפרשת ראה. המלה "ושמחת" מופיעה שש פעמים בתורה, פעמיים בפרשת כי תבוא וארבע פעמים בפרשת ראה – בפרשה שלנו תופעת השמחה היא פי שתיים מיתר המקומות בתורה. והמלה "שָׂמֵֽחַ" מופיעה רק פעם אחת בתורה והיא בסוף פרשת ראה.דבר ראשון, יש לסכם את הפסוקים בפרק יב של ספר דברים (תחילת פרשת ראה) המדבר על החיוב להביא קרבנות ומעשר שני וביכורים ועוד למשכן שילה או לבית הבחירה בירושלים:
(ה) כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה.
(ו) וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם וְנִדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם וְצֹאנְכֶם.
(ז) וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי ה' אֱלֹקיכֶם וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.
(ח) לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו.
(ט) כִּי לֹא בָּאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.
(י) וַעֲבַרְתֶּם אֶת הַיַּרְדֵּן וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח.
(יא) וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם אֲשֶׁר תִּדְּרוּ לַה'.
(יב) וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹקיכֶם אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַׁעֲרֵיכֶם כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה אִתְּכֶם.
(יג) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה.
(יד) כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ.
(טו) רַק בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תִּזְבַּח וְאָכַלְתָּ בָשָׂר כְּבִרְכַּת ה' אֱלֹקיךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יֹאכְלֶנּוּ כַּצְּבִי וְכָאַיָּל.
(טז) רַק הַדָּם לֹא תֹאכֵלוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם.
(יז) לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ וְכָל נְדָרֶיךָ אֲשֶׁר תִּדֹּר וְנִדְבֹתֶיךָ וּתְרוּמַת יָדֶךָ. (מעשר שני הנאכל בירושלים)
(יח) כִּי אִם לִפְנֵי ה' אֱלֹקיךָ תֹּאכְלֶנּוּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקיךָ בּוֹ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ.
בהמשך הפרשה בפרק יד מדובר באכילת מעשר שני בירושלים:
(כב) עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה.
(כג) וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כָּל הַיָּמִים.
(כד) וְכִי יִרְבֶּה מִמְּךָ הַדֶּרֶךְ כִּי לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹקיךָ.
(כה) וְנָתַתָּה בַּכָּסֶף וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ.
(כו) וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאָלְךָ נַפְשֶׁךָ וְאָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי ה' אֱלֹקיךָ וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ.
וכן הוא בעניין החגים בסוף פרשת ראה, בפרק טז:
(ט) שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת.
(י) וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַה' אֱלֹקיךָ מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ [= שלמי שמחה (רש"י)] אֲשֶׁר תִּתֵּן כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.
(יא) וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקיךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם.
וכן מצאנו שמחה בקשר לחג הסוכות (שם):
(יג) חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ.
(יד) וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ.
(טו) שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַה' אֱלֹקיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹקיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ.
זה בולט יותר בפרשת אמור (ויקרא פרק כג):
(מ) וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹקיכֶם שִׁבְעַת יָמִים.
נסיים בפרשת כי תבוא בפרשת ביכורים (דברים פרק כו):
(א) וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ.
(ב) וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם.
(ג) וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹקיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ.
ובסוף:
(י) וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי יְהוָה וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה' אֱלֹקיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה' אֱלֹקיךָ.
(יא) וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹקיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ.
וכן בציווי התורה בעניין הברכות וקללות בהר גריזים והרב עיבל ששם יש מזבח עם קרבנות (דברים פרק כז):
(ד) וְהָיָה בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן תָּקִימוּ אֶת הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם בְּהַר עֵיבָל וְשַׂדְתָּ אוֹתָם בַּשִּׂיד.
(ה) וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ לַה' אֱלֹקיךָ מִזְבַּח אֲבָנִים לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל.
(ו) אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה אֶת מִזְבַּח ה' אֱלֹקיךָ וְהַעֲלִיתָ עָלָיו עוֹלֹת לַה' אֱלֹקיךָ.
(ז) וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקיךָ.
המוטיב בכל הפסוקים האלו הוא שה"שמחה" היא "לפני ה'"! אין שמחה שאינה לפני ה'. שמחה זו היא הן במקום שהוא לפני ה' והן בזמן שהוא לפני ה' – פירוש ג' רגלים שיש חיוב עלייה לרגל.
בקרבנות ואכילת קדשים, ברור מהו לפני ה'. בקשר לבית המקדש וירושלים הדין הוא שקדושה ראשונה שקידשה שלמה המלך אינה בטילה, וכדברי הרמב"ם בסוף פרק ו' מהל' בית הבחירה:
ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא, ובקדושת שאר א"י לענין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן לא קדשה לעתיד לבוא, לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה ושכינה אינה בטלה.
כך במשכן וכך בשילה ואולי כך בהר גריזים והר עיבל – בשעות שהם עומדים שם, יש שם שכינה. וממילא כל אכילת קרבנות וקדשים הן בגדר לפני' ה', ולפני ה' מחייב שזה יהיה בשמחה.
אם כנים דברינו, אז הוא הדין ברגלים – יש דין של שמחה מפני שהרגלים הם לפני ה', ואכן כך כתוב בפסוק המחייב שמחה ברגלים בחג השבועות: "וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקיךָ", וכן הוא בסוכות: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹקיכֶם".
הרב הסביר את הרמב"ם שלמד ששמחה ברגלים בזמן הזה היא מן התורה מפני שמהות השמחה היא לפני ה', הזמן של הרגל היא לפני ה', מלבד המצוות הכרוכות בה, כגון ראיית פנים, הקרבת קרבנות, אכילת קדשים, חגיגה ושלמי שמחה. נמצא שביום טוב, שיש בו שמחה לפני ה', היהודי נמצא במעונו של הקב"ה, בכל מקום שהוא נמצא!
ידועה ההלכה שרגלים מפסיקים את האבילות מפני שאי אפשר להיות בשמחה ואבילות בבת אחת. לפי דברינו אי אפשר להיות לפני ה' ובמצב של אבילות, שהוא כעין נידוי.דין זה משתקף בדברי גמרא במסכת מועד קטן (יד ע"ב) שלפי דינא דגמרא, הכהן גדול אינו נוהג דיני אבילות שהרי: "כל השנה כרגל לכולי עלמא דמי" הוא דומה למי שהוא ברגל, שהרי כל רגע ורגע הוא בגדר "לפני ה'".
לסיכום: מצוות שמחה היא לפני ה', הן אם זה במשכן או במקדש או ברגלים או כהן גדול במשך השנה – וזו מפני שכשעומדים לפני השכינה, צריך להיות בשמחה.
♦
ב. השמחה בראש השנה
בתחילת פרשת נצבים (דברים כט) קוראים:(ט) אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹקיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל.
(י) טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ.
(יא) לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱלֹקיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם.
רבי יצחק ב"ר שמשון כ"ץ, חתן המהר"ל מפראג, הוסיף לפענח רזא[4] לפרשת נצבים את הפרשנות הזה:
ולי נראה עוד יותר כי משה רבינו ע"ה רמז באתם נצבים היום בה"י הידוע ר"ל כי ביום הידוע הוא יום ר"ה אתם נצבים לרוב ליום הדין כלכם לפני ה' אלהיכם כלליכם ופרטיכם כולם כאשר פורט והולך והוא כענין ויהי היום וגו' להתיצב וגו' דאיוב וזה סמיכת הפרשה הזאת עם שלפניה מה כתיב למעלה מן הענין תשכילו וגו' פירוש שהזהירם משה לומר למען תדעו ותחכמו שכל מעשיכם אשר תעשו אתם עתידים ומוכנים להתייצב עליהם לדין ליום ר"ה, לכן ראו דרכיכם וחכמו ומוסר אל תפרעו לתקן מעוות מעשיכם נגד היום הזה שנה שנה, ומבאר והולך מי ומי ההולכים ועוברים לפניו שם ג' כתות שחלקו רז"ל, דהיינו ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם, הם הם הנהוגים להיות חשובי הדור ועיני העדה הם כת הצדיקים, כל איש ישראל הם ההמון מסתם העם שהם הבינוניים, טפכם וגו' הם הם פחותי המדרגה, לטעם זה טפי עדיף לקרותה סמוך לר"ה מלפניו כיון שהוא התעוררות עליו לתשובה ולשפר מעשיהם עד יום הדין הזה להזכר לפניו ית' ברחמים.
וכן הוא בתולדות יעקב יוסף לפרשת אמור: "ובזה יבואר פסוק (דברים כט, ט) אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלהיכם ראשיכם שבטיכם. ודרשו חז"ל אתם נצבים היום בראש השנה"[5]. ראה עוד בהעמק דבר לפרשת נצבים (דברים כט, ט):
אלא בא ללמדנו שאין הדין וחשבון של כל אדם שוה, ויש בזה ארבע מדרגות במעלות האדם מישראל, ראשים, ותלמידי חכמים, והמון עם ה', נשים ועבדים וטף, כל אחד נידון לפי השאלה שהקב"ה שואל ממנו כמו שנתבאר לעיל שם, והקדים לומר היום. משום שבאמת בכל ראש השנה ויום הדין נצבים כל ישראל ג"כ בזה האופן...[6]
מה זה ראש השנה שאנחנו נצבים לפני ה'? מספיק להסתכל על הפיוט ונתנה תוקף להבין מה זה ראש השנה.
וּנְתַנֶּה תֹּקֶף קְדֻשַּׁת הַיּוֹם. כִּי הוּא נוֹרָא וְאָיֹם. וּבוֹ תִנָּשֵֹא מַלְכוּתֶךָ. וְיִכּוֹן בְּחֶסֶד כִּסְאֶךָ. וְתֵשֵׁב עָלָיו בֶּאֱמֶת: אֱמֶת כִּי אַתָּה הוּא דַיָּן וּמוֹכִיחַ וְיוֹדֵעַ וָעֵד. וְכוֹתֵב וְחוֹתֵם (וְסוֹפֵר וּמוֹנֶה). וְתִזְכֹּר כָּל הַנִּשְׁכָּחוֹת. וְתִפְתַּח אֶת סֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת. וּמֵאֵלָיו יִקָּרֵא. וְחוֹתָם יַד כָּל אָדָם בּוֹ. וּבְשׁוֹפָר גָּדוֹל יִתָּקַע. וְקוֹל דְּמָמָה דַקָּה יִשָּׁמַע. וּמַלְאָכִים יֵחָפֵזוּן. וְחִיל וּרְעָדָה יֹאחֵזוּן. וְיֹאמְרוּ הִנֵּה יוֹם הַדִּין. לִפְקֹד עַל צְבָא מָרוֹם בַּדִּין. כִּי לֹא יִזְכּוּ בְעֵינֶיךָ בַּדִּין. וְכָל בָּאֵי עוֹלָם יַעַבְרוּן לְפָנֶיךָ כִּבְנֵי מָרוֹן.
ושים לב לפיוט של החזן. הרב סולובייצ'יק זצ"ל הצביע שכל משפט ובית מסתיים עם המלה "חיל":
יָרֵאתִי בִּפְצוֹתִי שִֹיחַ לְהַשְׁחִיל. קוּמִי לְחַלּוֹת פְּנֵי נוֹרָא וְדָחִיל. וְקָטֹנְתִּי מַעַשֹ לָכֵן אַזְחִיל. תְּבוּנָה חָסַרְתִּי וְאֵיךְ אוֹחִיל. יוֹצְרִי הֲבִינֵנִי מוֹרָשָׁה לְהַנְחִיל. אַיְּלֵנִי וְאַמְּצֵנִי מֵרִפְיוֹן וָחִיל. לַחֲשִׁי יֵרָצֶה כְּמַנְטִיף וּמַשְׁחִיל. בִּטּוּיִי יֻמְתַּק כְּצוּף נְחִיל. רָצוּי בְּיֹשֶׁר וְלֹא כְּמַכְחִיל. מְשַׁלְּחַי לְהַמְצִיא כֹּפֶר וּמְחִיל. שַׁאֲגִי יֶעֱרַב וְלֹא כְּמַשְׁחִיל. הֵעָתֵר לְנִגָּשִֹים וְנֶחֱשָׁבִים כְּזָחִיל. חַנּוּן כְּהַבְטִיחֲךָ לִבְנִקְרַת מְחִיל. זַעֲקִי קְשֹׁב בְּעֵת אַתְחִיל. קְרָבַי יֶחְמְרוּ בְּחָקְרָךְ חַלּוֹחִיל. וּמֵאֵימַת הַדִּין נַפְשִׁי תַבְחִיל. אִם כִּגְמוּל, הַלֵּב יָחִיל. מְקוֹרֵי עַפְעַפַּי אַזִּיל כְּמַזְחִיל. צְדָקָה אֲקַוֶּה מִמְּךָ וְאוֹחִיל. יֹשֶׁר הוֹרַי זָכְרָה לְהַאֲחִיל. חַם לִבִּי בַּהֲגִיגִי יַגְחִיל. יִסְתָּעֵר בְּקִרְבִּי בְּעֵת אָתְחִיל:
זהו ראש השנה, יום של חיל ורעדה, פחד ואימה.
אלא כאן מתעוררת קושיה: אם ראש השנה הוא יום של חיל ורעדה, פחד ואימה ויראה מלפני מלך מלכי המלכים, צריך להסביר דבר מוזר בקשר לראש השנה – המרכיב של שמחה שיש בראש השנה – איך זה ייתכן? בכל זאת נפסק להלכה שראש השנה, יום שעומדים בו לדין, מפסיק את האבילות. וכך בקשר ליום הכיפורים שהוא יום של עינויים, ובכל זאת מפסיק את האבילות. אין כאן זמן שמחתנו, אז איך ימים אלו מבטלים את האבילות?
לעיל כתבנו על השמחה שקשורה לשלש הרגלים, ויש אפילו קרבן מיוחד הנקרא שלמי שמחה, שלפי הרמב"ם ותוספות גם נשים חייבות בו. כל הרגלים הם בחינת לפני ה', הן מבחינת המקום, בית המקדש, והן מבחינת הזמן, שהזמן הוא מיוחד שגם הוא לפני ה'. כאמור, יש לדון בימים הנוראים הבאים עלינו לטובה, האם יש שמחה בראש השנה?
בנושא השמחה בראש השנה, יש דיון אם אומרים "וְהַשִּיאֵנוּ ה' אֱ-לֹהֵינוּ אֶת בִּרְכַּת מוֹעֲדֶיךָ, לְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם, לשִֹמְחָה וּלְשָֹשֹוֹן, כַּאֲשֶׁר רָצִיתָ וְאָמַרְתָּ לְבָרְכֵנוּ" וכן באמירת "וַתִּתֶּן לָנוּ ה' אֱ-לֹהֵינוּ בְּאַהֲבָה מוֹעֲדִים לְשִֹמְחָה חַגִּים וּזְמַנִּים לְשָֹשֹוֹן" שאומרים בכל התפילות של השלוש רגלים. והנה מצאנו מחלוקת אם אומרים משפטים אלו גם בראש השנה ויום כיפור. הרא"ש בפרק ד של ראש השנה כתב:
רבינו יצחק בר יהודה הנהיג במגנצא לומר והשיאנו בר"ה ויה"כ בשם רבינו אלעזר הגדול. וכן רבינו משולם שאל את פי ראש ישיבה שבירושלים והשיבו שאומרים והשיאנו בר"ה ויה"כ... אבל גאון רבינו יצחק הלוי ז"ל הנהיג בגרמיי"ש שלא לומר לפי שברכת מועדים לא שייך אלא בשלש רגלים דכתיב ג"פ בשנה יראה וסמיך ליה איש כמתנת ידו כברכת ה' וגו'. וכן כתב רבינו שלתיאל דברכת מועדיך זהו קרבן חגיגה דכתיב ביה כברכת ה' אלהיך וזה אינו כ"א שלש פעמים בשנה ומטעם זה אין לומר ואין אנו יכולין לעלות ולהראות לפניך אלא יש לומר אין אנו יכולין לעשות חובותינו לפניך... אבל בתשובת מר שר שלום כתוב בר"ה היו אומרים בשתי ישיבות בין בתפלה בין בקידושא מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון את יום הזכרון הזה שהרי כתוב אלה מועדי ה' בריש ענינא ובסוף ענינא וידבר משה את מועדי ה' וקאי אכל ענינא פסח ועצרת וראש השנה ויום הכפורים וסוכות ושמיני עצרת וכולהו איתקוש להדדי לקרותם מועדי ה' מקראי קדש וכתיב זכרון תרועה מקרא קדש... ומנין שנקרא שמחה שנאמר וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ואמר מר (סוכה נה א) חדשיכם כיצד זה ר"ה. וגם בספר עזרא מצינו שהיו בוכים בשובם מן הגולה ואמר להם עזרא כי קדוש היום לאדוננו ואמר אכלו מעדנים ושתו ממתקים כדי שתהא השנה שמינה ומתוקה עליכם ושלחו מנות לאין נכון לו... ופשטו של מקרא למי שהיה בדעתו להתענות מאתמול ולא הכין לו מאכל. מכאן שאין מתענין בראש השנה... ובפרק שני דמס' ערכין (דף י ב) אמרינן דראש השנה ויום הכפורים איקרו מועד... וגם רבינו שמואל בר רבי חפני כתב שמנהג בשתי ישיבות שאם חל ראש השנה בשבת אומרים מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון את יום הזכרון הזה זכרון תרועה מקרא קודש. ואם חל להיות בחול אומרים יום תרועה מקרא קודש. וכן כתב רב פלטוי גאון ותתן לנו באהבה מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון. ורב האי כתב אין מנהג לומר חגים וזמנים לששון וכן המנהג פשוט בזמן הזה בכל המקומות. ובאשכנז ובצרפת נוהגין שלא לומר והשיאנו בר"ה ויה"כ ובשאר מקומות אומרים אותו.
רואים מכאן שיש גאונים וראשונים שחושבים שראש השנה ויום הכיפורים הוא יום של שמחה, ואומרים בו מועדים לשמחה!
ונראה להסביר את המחלוקת על פי דברי הרמב"ם בניסוח שלו לדברי הגמרא המפורסמת בעניין הלל במסכת ראש השנה (דף לב ע"ב):
מכלל דבראש השנה ליכא הלל, מאי טעמא? - אמר רבי אבהו: אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בראש השנה וביום הכפורים? - אמר להם: אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו - וישראל אומרים שירה?
ראש השנה הוא יום של פחד ואימה, חיל ורעדה, איך שייכות שירה ושמחה ביום כזה?
אולם הרמב"ם ניסח את ההלכה באופן אחר לגמרי (בהלכות מגילה וחנוכה ג, ו):
...ושמונה עשר יום בשנה מצוה לגמור בהן את ההלל, ואלו הן: שמונת ימי החג, ושמונת ימי חנוכה, וראשון של פסח ויום עצרת, אבל ראש השנה ויום הכפורים אין בהן הלל לפי שהן ימי תשובה ויראה ופחד לא ימי שמחה יתירה...
מדברי הרמב"ם משמע שיש שמחה בראש השנה וביום הכיפורים, אבל לא שמחה יתירה. ונראה שיש לתלות את המחלוקת אם אומרים והשיאנו ומועדים לשמחה, אם זה תלוי בשמחה יתירה או גם שמחה כל דהו גם מאפשר אמירת מועדים לשמחה בתוך התפילות שלנו[7].
שמעתי ממו"ר הגאון הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל, שלפי שיטת הרמב"ם שלמד מ"ושמחת בחגך" הוא המקור לשמחה ביום טוב, פירוש הדבר שקדושת יום טוב מחייבת שמחת יום טוב, כדי לרומם את היום להיות חג. דבר זה שייך גם בראש השנה ויום הכיפורים שאמנם אין בהם שמחה יתירה, וכדברי הרמב"ם – שמחה יתירה אין, אבל יש שמחה, רוממות רוח, יום חדות ה' (נחמיה ח, ט), ולכן הימים הנוראים כלולים במצות שמחה.
על פי דברים אלו יש להביא ראיה שיש שמחה בימים הנוראים מעצם הדין שהזכרנו לעיל שימים אלו מבטלים אבילות. אם, לא עלינו, יומיים לפני ראש השנה, נפטר למישהו קרוב שהוא חייב להתאבל עליו, אז ראש השנה יבטל את השבעה ויום הכיפורים את השלושים. למה? איך הימים הנוראים מבטלים את האבילות? מפני לימים הנוראים יש דין של שמחה המבטלת את האבילות.
אפשר להציע שני הסברים לדין זה:
הרב סולובייצ'יק זצ"ל הסביר שמצוות שמחה אינו פעולה פיזית אלא קיום שבלב של שמחה, קיום שבלב שחייבים בו גם בימים אלו של ראש השנה ויום כיפור. יהודי צריך להרגיש שמחה שבלב גם בראש השנה, ודין זה מבטל את האבילות. ראיה למושג זה של קיום שבלב אפשר להביא מספר היראים, סי' תכז, תלמידו של רבנו תם: "למדנו מכאן שכל שמחה הראויה לאדם לכל דבר המשמחו חייב לעשות ברגל וכל דבר שבלבו מוצא בו שמחה וקורת רוח באכילה ובשתייה ובכל דבר ששמחה היא לו חייב לעשות ברגל". וכן משמע מהרמב"ם בספר המצוות, סי' נד: "וכולל באמרו ושמחת בחגך מה שאמרו ג"כ שמח בכל מיני שמחה. ומזה לאכול בשר בימים טובים ולשתות יין וללבוש בגדים חדשים ולחלק פירות ומיני מתיקה לקטנים ולנשים..." דברים אלו מתייחסים לכל הימים טובים, כולל גם ראש השנה ויום הכיפורים שיש בהם שמחה, רוממות רוח, יום חדות ה' (נחמיה ח, ט).
אולם שמעתי הסבר אחר ממורי הרב ליכטנשטיין זצ"ל שחידש שיש שני מפלסים שונים של שמחה. יש מצות שמחה ברגלים לעומת שמחה בראש השנה ויום כיפור, ויש שוני בסיסי בין שתי השמחות. יש מיני שמחה הנוהגים רק במועד מסוים, כמו לולב בסוכות ומצה בפסח, ומצד זה, המצוה היא רק ברגלים, כמו ראייה וחגיגה. אולם יש שמחת יום טוב מזווית אחרת. יש יום שנקרא יום טוב, מקרא קודש, שאסור במלאכה. יש לכבד אותו למשל בכסות נקייה, כמו ביום הכיפורים. כדי להפוך את היום למקרא קודש צריך לשמוח, חלק מעצם היום הוא לשמוח.
ברגלים יש שמחה בצורה אחת – בשלמי שמחה. אבל ביום טוב יש שמחה בדרך אחרת, למשל בכסות נקייה, ולאו דווקא בשלמי שמחה. לפי זה, השמחה נוהגת מפני שזה חלק מן האופי של יום טוב.
אוסיף על דבריו: יש נפקותא להלכה. המשנה ברורה פוסק שאין ללכת בבגדי יום טוב בראש השנה אלא בבגדי שבת מפני שהוא יום הדין. אולם הפוסקים בארץ ישראל חולקים על זה, ופוסקים שיש ללכת בבגדי יום טוב בראש השנה, וכן אמר לי בפירוש הרב שריה זצ"ל.
הרב ליכטנשטיין הוסיף והסביר שלא מצות השמחה היא שמבטלת את האבלות, אלא היום של שמחה הוא זה שמבטל את האבלות, וממילא ראש השנה ויום כיפור מוגדרים כימי שמחה מפני שיש בעצם היום מרכיב של שמחה. כבר בליל ראשון של יום טוב יש להיות שרוי במצב רוח מרומם כבר מהרגע הראשון של החג, מפני שהוא חלק מן האופי של החג.
אולם עדיין צריכים להסביר – מניין הקיום שבלב של שמחה בראש השנה, יום של אימה ופחד, חיל ורעדה? אפילו נגדיר את היום של יום של שמחה, איך יום הדין יכול להפוך ליום של שמחה? נציע כמה פירושים להסביר את זה:
א. הגמרא במסכת ראש השנה (כו ע"א) אומרת שתקיעת שופר היא לזכרון, ולכן זה "כבפנים דמי" כבתוך הקדשי קדשים, ומסביר הריטב"א: "האי שופר כיון דלזכרון אתי ולהכניס תפלתן של ישראל לפני ולפנים כלפנים דמי". זה מכניס את תפילות בני ישראל לפני הקב"ה וזה כמו בתוך קודש הקדשים של בית המקדש. נמצא שתקיעת השופר היא לפני ה', ואם כך, זה כבר מחייב שמחה – אמנם לא שמחה יתירה המחייבת אמירת הלל, אבל שמחה שלפני ה', וממילא אי אפשר שיחולו דיני אבילות.
ב. הרב סולובייצ'יק זצ"ל הרחיב את הדיבור על האופי של שופר בראש השנה, ובמיוחד הקיום של שירה שיש בתקיעת שופר וכמו שרואים מן הפרק האחרון של תהילים שאומרים בברכת שופרות של מוסף: מניין המרכיב של שירה כאן? הרב סולובייצ'יק פירש שזה בא מראש חודש תשרי שהוא מתמזג עם קדושת ראש השנה לייצר קדושת היום חדש – יום הזיכרון. זאת הסיבה שמביאים את הפסוק בסוף שופרות: "וּבְיוֹם שִֹמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם, וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצוֹצְרוֹת עַל עוֹלוֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם, וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱ-לֹהֵיכֶם, אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם"[8]. לפי זה, אולי המרכיב של שירה ישקף דין של שמחה, שהרי ראש חודש לפי הרמב"ן מחייב הלל במקדש מדאורייתא (השגות הרמב"ן לספר המצוות, שורש א, וראה דברי הגריד"ס זצ"ל ברשימות השיעורים למסכת ברכות לדף יד ע"א, והוא כנראה חלק מיום שמחתכם, וממילא זה יבטל את האבילות.
ג. נראה שיש להסביר עוד שאמנם ראש השנה הוא יום של אימה ופחד וחיל ורעדה, וכן הוא יום דין. אבל כל זה מפני שהקב"ה עומד לפנינו, וכשעומדים לפני ה', יש חיוב של שמחה. כמו בכל פרשת ראה וכי תבוא "וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקיךָ".
וכך אפשר להסביר את הפסוקים בנחמיה בפרק ח:
(ב) וַיָּבִיא עֶזְרָא הַכֹּהֵן אֶת הַתּוֹרָה לִפְנֵי הַקָּהָל מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה וְכֹל מֵבִין לִשְׁמֹעַ בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי.
(ט) וַיֹּאמֶר נְחֶמְיָה הוּא הַתִּרְשָׁתָא וְעֶזְרָא הַכֹּהֵן הַסֹּפֵר וְהַלְוִיִּם הַמְּבִינִים אֶת הָעָם לְכָל הָעָם הַיּוֹם קָדֹשׁ הוּא לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ כִּי בוֹכִים כָּל הָעָם כְּשָׁמְעָם אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה.
(י) וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת יְהוָה הִיא מָעֻזְּכֶם.
(יא) וְהַלְוִיִּם מַחְשִׁים לְכָל הָעָם לֵאמֹר הַסּוּ כִּי הַיּוֹם קָדֹשׁ וְאַל תֵּעָצֵבוּ.
(יב) וַיֵּלְכוּ כָל הָעָם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וּלְשַׁלַּח מָנוֹת וְלַעֲשׂוֹת שִׂמְחָה גְדוֹלָה כִּי הֵבִינוּ בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר הוֹדִיעוּ לָהֶם.
בראש השנה עומדים לפני ה', כן זה יום הדין, יום של אימה ופחד, ושל חיל ורעדה, אבל הוא יום שלפני ה' ועצם העובדה שהקב"ה או קרוב אלינו, עומד על ידינו ועוברים לפני כבני מרון, הוא המחייב של שמחה, השמחה להיות בקרבת ה'. ראש השנה ויום הכיפורים הם ימים שאנחנו נמצאים לפני ה', וכמו שכתב הרמב"ם הלכות תשובה פרק ב הלכה ו: "אף על פי שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרה הימים שבין ראש השנה ויום הכפורים היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד שנאמר דרשו ה' בהמצאו..." ה' נמצא ממש על ידינו, וממילא מי שעומד לפני ה' צריך להיות במצב של שמחה ורוממות רוח.
♦
ג. השמחה ביום הכיפורים
כמו ששאלנו איך ראש השנה מבטל את האבילות, כך יש לשאול בקשר ליום הכיפורים שהוא יום של עינויים, ובכל זאת מפסיק את האבילות? אין כאן זמן שמחתנו, אז איך ימים אלו מבטלים את האבילות? אמנם מה שהסברנו בקשר לראש השנה שהוא יום טוב ויום של שמחה ניתן גם לפרש כאן. אולם ביום כיפור יש גם פן מיוחד של לפני ה' שהרי כשנדון במהותו של יום הכיפורים נראה שיום זה שהתורה (ויקרא, טז, ל) אמרה עליו: "כִּֽי־בַיּ֥וֹם הַזֶּ֛ה יְכַפֵּ֥ר עֲלֵיכֶ֖ם לְטַהֵ֣ר אֶתְכֶ֑ם מִכֹּל֙ חַטֹּ֣אתֵיכֶ֔ם לִפְנֵ֥י ה' תִּטְהָֽרוּ". הרי הטהרה היא לפני ה' ואם כן, אנחנו עומדים לפני ה'.הרמב"ם כתב בהלכות תשובה:
יום הכפורים הוא זמן תשובה לכל, ליחיד ולרבים, והוא קץ מחילה וסליחה לישראל, לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה ולהתודות ביום הכפורים, ומצות וידוי יום הכפורים שיתחיל מערב היום קודם שיאכל שמא יחנק בסעודה קודם שיתודה, ואף על פי שהתודה קודם שיאכל חוזר ומתודה בלילי יום הכפורים ערבית וחוזר ומתודה בשחרית ובמוסף ובמנחה ובנעילה, והיכן מתודה יחיד אחר תפלתו...
מה פירוש תשובה? הנה הרמב"ם כתב בהקדמה להלכות תשובה: "מצות עשה אחת, והוא שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתודה".
הרי שהתשובה והוידוי הוא לפני ה'. נוסיף לזה הרמב"ם חזר על זה בפרק א מהלכות תשובה ה"א: "כל מצות שבתורה בין עשה בין לא תעשה אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא...".
נושא "לפני ה'" במצוות תשובה ווידוי חוזר עוד פעמיים בהל' תשובה, פרק ב, הל' ד-ה:
הלכה ד: מדרכי התשובה להיות השב צועק תמיד לפני השם בבכי ובתחנונים ועושה צדקה כפי כחו, ומתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו ומשנה שמו כלומר אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים ומשנה מעשיו כולן לטובה ולדרך ישרה וגולה ממקומו, שגלות מכפרת עון מפני שגורמת לו להכנע ולהיות עניו ושפל רוח.
הלכה ה: ושבח גדול לשב שיתודה ברבים ויודיע פשעיו להם ומגלה עבירות שבינו לבין חבירו לאחרים ואומר להם אמנם חטאתי לפלוני ועשיתי לו כך וכך והריני היום שב ומתנחם, וכל המתגאה ואינו מודיע אלא מכסה פשעיו אין תשובתו גמורה שנאמר מכסה פשעיו לא יצליח, במה דברים אמורים בעבירות שבין אדם לחבירו אבל בעבירות שבין אדם למקום אינו צריך לפרסם עצמו ועזות פנים היא לו אם גילם, אלא שב לפני האל ברוך הוא ופורט חטאיו לפניו ומתודה עליהם לפני רבים סתם וטובה היא לו שלא נתגלה עונו שנאמר אשרי נשוי פשע כסוי חטאה.
הרי הנביא ישעיה (נט, ב) כתב: "כִּי אִם־עֲוֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹהֵיכֶם וְחַטֹּאותֵיכֶם הִסְתִּירוּ פָנִים מִכֶּם מִשְּׁמוֹעַ". כשעושים תשובה, חוזרים להיות לפני ה'.
התשובה והווידוי הוא לפני' ה', הטהרה היא לפני ה', ממילא יש ביום הכיפורים שמחה שהרי עומדים לפני ה'. נדגיש שאין בו שמחה יתירה של אמירת הלל, אבל יש בו שמחה של לפני ה', המבטלת דיני אבלות.
ברצוני להוסיף שהרב זצ"ל אמר שאם ערבית בכל השנה היא רשות, בליל יום כיפור היא חובה כדי להתוודות לפני ה' – ולפני ה' הוא בשמונה עשרה, מתי שעומדים לפני ה'.
אולם יש להוסיף עוד מימד לרעיון הזה של לפני ה' ביום הכיפורים. בסיס הדברים שמעתי ממו"ר הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל עם קצת נופך משלי. כבר הזכרנו שהרמב"ם כתב הלכות תשובה פרק ב הלכה ו-ז:
הלכה ו: אף על פי שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרה הימים שבין ראש השנה ויום הכפורים היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד שנאמר דרשו ה' בהמצאו, במה דברים אמורים ביחיד אבל צבור כל זמן שעושים תשובה וצועקין בלב שלם הם נענין שנאמר כה' אלהינו בכל קראנו אליו.
הלכה ז: יום הכפורים הוא זמן תשובה לכל ליחיד ולרבים והוא קץ מחילה וסליחה לישראל, לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה ולהתודות ביום הכפורים,
למה הרמב"ם הוסיף את הביטוי "קץ" ולמה לא כתב בפשטות שהוא יום מחילה וסליחה לישראל?
הנה במשנה במסכת יומא בפרק ג משנה ח כתוב:
בא לו אצל פרו ופרו היה עומד בין האולם ולמזבח ראשו לדרום ופניו למערב והכהן עומד במזרח ופניו למערב וסומך שתי ידיו עליו ומתודה וכך היה אומר אנא השם עויתי פשעתי חטאתי לפניך אני וביתי אנא השם כפר נא לעונות ולפשעים ולחטאים שעויתי ושפשעתי ושחטאתי לפניך אני וביתי ככתוב בתורת משה עבדך (ויקרא ט"ז) כי ביום הזה יכפר עליכם וגו' והן עונין אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
וכעין זה במשנה מסכת יומא פרק ד משנה ב:
בא לו אצל פרו שנייה וסומך שתי ידיו עליו ומתודה וכך היה אומר אנא השם עויתי פשעתי חטאתי לפניך אני וביתי ובני אהרן עם קדושך אנא השם כפר נא לעונות ולפשעים ולחטאים שעויתי ושפשעתי ושחטאתי לפניך אני וביתי ובני אהרן עם קדושך ככתוב בתורת משה עבדך (ויקרא י"ו) כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו והן עונין אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
בשתי המשניות כתוב שפעמיים הכהן הגדול אמר "אנא השם". והנה במשנה מסכת יומא פרק ו משנה ב כתוב:
בא לו אצל שעיר המשתלח וסומך שתי ידיו עליו ומתוודה וכך היה אומר אנא השם עוו פשעו חטאו לפניך עמך בית ישראל אנא בשם כפר נא לעונות ולפשעים ולחטאים שעוו ושפשעו ושחטאו לפניך עמך בית ישראל ככתוב בתורת משה עבדך לאמר (ויקרא טז) כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו והכהנים והעם העומדים בעזרה כשהיו שומעים שם המפורש שהוא יוצא מפי כהן גדול היו כורעים ומשתחוים ונופלים על פניהם ואומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
בפעם הראשונה הכהן הגדול אמר אנא השם, אבל בפעם השנייה הוא אומר "אנא בשם". וכבר עמד על זה תוספות יום טוב מסכת יומא פרק ו משנה ב:
אנא בשם כפר נא כו' - ותימה דבב' וידויי הפר תנן אנא השם כפר נא כו' כדלעיל פ"ג משנה ח' ופ"ד משנה ב'. וראיתי בטוא"ח סי' תרכ"א דכתב ג"כ חילוף גירסאות. אבל כל הוידויין שוין דבכולן גרסי' בשני בבי"ת אנא בשם כו'. ובירושלמי אמר רבי חגי בראשונה היה אומר אנא השם. ובשניה אנא בשם. והביא ב"י דברי הרא"ש שכתב וז"ל וסבור אני דאנא השם היה אומר [בראשונה] ובשניה אנא בשם אלא שהמשנה [נשנית] בלשון העולם ע"כ כלומר שאע"פ שבמשנה כתוב בשניהם אנא השם לישנא דעלמא נקט שדרך העולם לומר בתפלותיהם אנא השם אבל כהן גדול היה אומר בשניה אנא בשם עכ"ל הב"י. וא"כ משמע דגירסת המשנה בשלשת הוידויים גם בשניה אנא השם כו'. ומ"מ צריך טעם לפי הירושלמי ולמאי דכתב הרא"ש שכן צ"ל אף למשנתינו שכהן גדול היה אומר בשניה בבי"ת אנא בשם כו' ומאי שנא שניה מהראשונה ונ"ל דבראשונה כשמתחיל צריך שיאמר בה"א הקריאה שקורא להש"י בשמו כדי שיתודה לפניו. ובשניה שמבקש הכפרה אומר בשם ר"ל שבשם הזה יכפר כי הוא המקור לכל השמות. וכדברי הרא"ש. שהוא שם בן ד'.
ולמעשה כך הוא להלכה וכך אומרים בעבודת יום הכיפורים במוסף של יום כיפור:
אָנָּא הַשֵּׁם. חָטָאתִי. עָוִיתִי. פָּשַׁעְתִּי לְפָנֶיךָ אֲנִי וּבֵיתִי:
אָנָּא בַשֵּׁם. כַּפֶּר נָא לַחֲטָאִים וְלַעֲוֹנוֹת וְלַפְּשָׁעִים. שֶׁחָטָאתִי וְשֶׁעָוִיתִי וְשֶׁפָּשַׁעְתִּי לְפָנֶיךָ אֲנִי וּבֵיתִי. כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת משֶׁה עַבְדֶּךָ מִפִּי כְבוֹדֶךָ. כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְהֹוָה:
הרב הסביר את את עניין "בשם", פירוש הדברי, באמצעי שם ה', דרך שם ה', through שם ה', על ידי שם ה'. הקריאה היא: אנא, באמצעות השם ועל ידו, תן כפרה. לפ זה מה המכפר ביום הכפורים? שם ה'. צריכים לומר במשפט הראשון של הוידוי: "אנא השם". הכהן גדול, ולמעשה כל כלל ישראל, דופקים על השערים ומבקשים שהקב"ה יפתח לנו כדי לקבל התשובה שלנו. אבל במשפט השני צריך לקרוא: "אנא, בשם כפר נא לחטאים ולעונות ולפשעים". "אנא" – פסיק – בבקשה, באמצעות שם ה', כפר נא לחטאים שלנו...
ונראה שזה הפשט בדברי רבי עקיבא בסוף מסכת יומא (פ"ח מ"ט):
אמר רבי עקיבא אשריכם ישראל לפני מי אתם מיטהרין מי מטהר אתכם אביכם שבשמים שנאמר (יחזקאל ל"ו) וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם ואומר (ירמיה י"ז) מקוה ישראל ה' מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל.
מי המטהר את ישראל? מי המכפר? הקב"ה! שם הוויה הוא המכפר לעם ישראל. בכל השנה שאמרו שם ה' בבית המקדש בברכת הכהנים לא כתוב בשום מקום – והכהנים... מפני שרק משתחווים בשם הוייה שהוא מכפר, מפני פירוש הדבר שזה מהותו של הקב"ה.
והנה, הרב הצביע על דברי רמב"ם הלכות תשובה פרק א הלכה ג:
בזמן הזה שאין בית המקדש קיים ואין לנו מזבח כפרה אין שם אלא תשובה, התשובה מכפרת על כל העבירות, אפילו רשע כל ימיו ועשה תשובה באחרונה אין מזכירין לו שום דבר מרשעו שנאמר רשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו, ועצומו של יום הכפורים מכפר לשבים שנאמר כי ביום הזה יכפר עליכם.
מה המכפר כאן? עיצומו של יום הוא המכפר! עצם יום הכיפורים, מהותו, חזקו הוא המכפר. באלגברה למדנו כלל, אם A שווה לC, וB שווה לC, אז פירוש הדבר שA שווה ל B. לפי זה אמר הרב, אם עיצומו של יום הוא המכפר ושם הוויה הוא מכפר, אז פירוש הדבר שעצומו של יום שווה לשם הוויה.
שים לב לתפילה שאנחנו אומרים ביום כיפורים: "מְחֹל לַעֲוֹנוֹתֵינוּ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים הַזֶּה." הפשט אינו בתוך היום הזה דווקא, אלא יכול להיות באמצעות היום הזה.
וזה הפשט בפסוק: ויקרא פרשת אחרי מות פרק טז פסוק ל: "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְהוָה תִּטְהָרוּ" תחילת הפסוק היא "כי ביום הזה יכפר" – דרך היום, באמצעות היום זה, יכפר עליכם.
ואולי זה המקור לרמב"ן (בחידושיו למסכת יומא, פז ע"ב) שצריכים להתוודות לפני יום הכיפורים. לפני ה' אין פירושו דווקא שעומדים לפני ה' מבחינת מקום כמו שאני עומד לפניכם, אלא מבחינה זמן, לפני הזמן שה' מגיע, ומתי זה? ביום כיפורים! אז תהיו טהורים לפני הגעת היום – הגעת הקב"ה.
לפי זה אולי זאת הסיבה למה הרמב"ם השתמש בביטוי "קץ", שהכוונה הגאולה. שהרי לעתיד לבוא בגאולה השלימה של הקב"ה, יהיה גילוי שכינה כמו בהר סיני, שכל אחד יכול להצביע זה א-לי, כמו בים סוף. וזה הוא יום הכיפורים, זהו עיצומו של יום.
נוסיף ששמעתי את הנחלת דן זצ"ל ממודז'יץ מדבר על אודות יום הכיפורים. כל הזמן הוא התייחס ליום כ"יום הקדוש" – אף פעם הוא לא קרא לו יום הכיפורים. וכך אמר הרב שראה מכתבים ושמע אדמו"רים שאף פעם לא התייחסו ליום כיפור אלא ליום הקדוש, שהרי יוה"כ הוא כביכול קודשא בריך הוא[9].
זה היסוד ליום זה, שיום שה' נמצא לפני כל אחד ואחד, הוא כאן וכל אחד ואחד עומד לפני ה'. ממילא מהותו של יום הכיפורים הוא לפני ה', וזה מחייב בשמחה ואי אפשר להיות אבלים.
♦
ד. השמחה בסוכות
לא נעסוק בשמחת הרגל כאן[10], וידועים דברי הרמב"ם בהלכות יום טוב פרק ו הלכה יז – כ:הלכה יז: שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים כולם אסורים בהספד ותענית, וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו שנאמר (דברים ט"ז) ושמחת בחגך וגו', אף על פי שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים כמו שאנו מבארין בהלכות חגיגה יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד ואחד כראוי לו.
הלכה יח: כיצד הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות, והנשים קונה להן בגדים ותכשיטין נאים כפי ממונו, והאנשים אוכלין בשר ושותין יין שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין, וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל (דברים ט"ז) לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האמללים, אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו, ועל אלו נאמר (הושע ט') זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם, ושמחה כזו קלון היא להם שנאמר (מלאכי ב') וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם.
הלכה יט: אף על פי שאכילה ושתייה במועדות בכלל מצות עשה, לא יהיה אוכל ושותה כל היום כולו, אלא כך היא הדת, בבקר משכימין כל העם לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ומתפללין וקורין בתורה בענין היום וחוזרין לבתיהם ואוכלין, והולכין לבתי מדרשות קורין ושונין עד חצי היום, ואחר חצי היום מתפללין תפלת המנחה וחוזרין לבתיהן לאכול ולשתות שאר היום עד הלילה.
הלכה כ: כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל לא ימשך ביין מ ובשחוק ובקלות ראש ויאמר שכל מי שיוסיף בזה ירבה במצות שמחה, שהשכרות והשחוק הרבה וקלות הראש אינה שמחה אלא הוללות וסכלות ולא נצטוינו על ההוללות והסכלות אלא על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכל שנאמר (דברים כ"ח) תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב (מרב כל) הא למדת שהעבודה בשמחה, ואי אפשר לעבוד את השם לא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שכרות.
הרמב"ם הזכיר את השמחה בשלמים, ועיין שם ברמב"ם הלכות חגיגה (א, א):
שלש מצות עשה נצטוו ישראל בכל רגל משלש רגלים ואלו הן: הראייה שנאמר יראה כל זכורך, והחגיגה שנאמר תחוג לה' אלהיך, והשמחה שנאמר ושמחת בחגך, הראייה האמורה בתורה היא שנראה פניו בעזרה ביום טוב הראשון של חג ויביא עמו קרבן עולה בין מן העוף בין מן הבהמה, ומי שבא לעזרה ביום ראשון ולא הביא עולה לא דיו שלא עשה מצות עשה אלא עובר על לא תעשה שנאמר לא יראו פני ריקם, ואינו לוקה על לאו זה שהרי לא עשה מעשה, החגיגה האמורה בתורה היא שיקריב שלמים ביום טוב הראשון של חג בבואו להראות, והדבר ידוע שאין השלמים באים אלא מן הבהמה, ושתי מצוות אלו שהן הראייה והחגיגה אין הנשים חייבות בהן, והשמחה האמורה ברגלים היא שיקריב שלמים יתר על שלמי חגיגה, ואלו הם הנקראים שלמי שמחת חגיגה שנאמר וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך, ונשים חייבות במצוה זו.
הרי שהרמב"ם בסוף דבריו מביא את הפסוק שהשמחה היא לפני ה'. הרמב"ם הזכיר עניין לפני ה' גם שם, פרק ב ה"א: "ונאמר בבוא כל ישראל לראות, כשם שהן באין להראות לפני ה' כך הם באים לראות הדר קדשו ובית שכינתו, להוציא סומא שאינו רואה, אפילו נסמית עינו אחת שהרי אין ראייתו שלימה". וכן כתב שם הרמב"ם בהלכה י:
יוצאין ישראל ידי חובת שלמי שמחה בנדרים ונדבות ובמעשר בהמה, והכהנים בחטאת ובאשם ובבכור ובחזה ושוק, שמצוה זו היא לשמוח באכילת בשר לפני ה' והרי אכלו, אבל אין יוצאין ידי חובתן לא בעופות ולא במנחות שאינן בשר המשמח, כבר ביארנו בפסחים שחגיגת ארבעה עשר רשות, לפיכך אין אדם יוצא בה ידי חובת חגיגה אלא יוצא בה חובת שמחה.
הרי זה המאפיין את כל הרגלים, שהקרבנות של חגיגה ושלמי שמחה וקרבן ראייה ומצות ראייה הם לפני ה', וכמו שכתבנו בפרק הראשון, אפילו שלא בבית המקדש, מדובר שברגל עומדים לפני ה', וכך כתב הרב הגרי"ד סולובייצי'ק זצ"ל בספרו שיעורים לזכר אבא מארי, בשיעור בעניין 'עונג וכבוד שבת' (ח"א, ירושלים תשמ"ג, עמ' סז). לדבריו שם השמחה איננה כלי הגורם להשראת שכינה, אלא היא המסגרת היחידה המאפשרת את מצוות השמחה, המעוררת את האדם למפגש ולהזדמנות למעונו של הקב"ה והעמידה לפניו, וממילא "לפני השם" אינה מגמת מצוות השמחה, אלא דווקא עילתה ומסגרתה, ובלשונו שם:
ביו"ט האדם עומד לפני השם, משום שג' רגלים כרוכים במקדש. בעצמה של קדושת היום של יו"ט נאמרה קדושה מיוחדת המקשרת את היום עם המקדש... ישנה מצות דראית פנים, הקרבת קרבנות ואכילת שלמים, חגיגה, שמחה. א"כ החובה שלפני השם היא חובת כניסת האדם לביתו של הקב"ה, לבית עולמים, לגבולו של שוכן מרומים. האדם נכנס ביו"ט לרשותו של הקב"ה, אביו שבשמים מקבל פניו. הוא לפני השם, כאילו היה במקדש. קדושת היום של חג מחדשת התיחדות האדם עם בוראו, דומה לפגישתנו עם הקב"ה בבית עולמים. קדושת יו"ט יוצרת את הזיקה הזאת. "יראה כל זכורך את פני ה' א-לוהיך". לכן מצוות שמחה נוהגת לדעת הרמב"ם אפילו בזה"ז. לאמיתו של דבר, השמחה היא רק במעונו של הקב"ה. אין שמחה וגיל באהל של בשר ודם. הוא והדר לפניו עוז וחדוה במקומו. בכל מקום שהתורה דברה על שמחה היא קשרה רגש זה בראיית פני השם. "ואכלתם שם לפני ה' אלוהיכם ושמחתם"...אין שמחה לאמיתו של דבר אלא במקדש, במעעונו של הקב"ה. ביו"ט האם הוא בביתו של הקב"ה בכל מקום שהוא. לכן ישנה מצות שמחה ואין אבלות נוהגת משום שאין אבלות לפני השם. ומי איכא בכיתא קמיה דקוב"ה – ודאי דלא ולא.
כעת ברצוני להתמקד על השמחה בחג הסוכות[11]. ידוע שלא לוקחים ונוטלים את הלולב ביום טוב שחל בשבת, וזה דומה לשופר ומגילה, וכמו שהגמרא אומרת בכמה מקומות כגון בתלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, כט ע"ב:
גמרא. מנא הני מילי? אמר רבי לוי בר לחמא אמר רבי חמא בר חנינא: כתוב אחד אומר שבתון זכרון תרועה, וכתוב אחד אומר יום תרועה יהיה לכם. לא קשיא; כאן - ביום טוב שחל להיות בשבת, כאן - ביום טוב שחל להיות בחול. אמר רבא: אי מדאורייתא היא - במקדש היכי תקעינן? ועוד: הא לאו מלאכה היא דאצטריך קרא למעוטי, דתנא דבי שמואל: כל מלאכת עבדה לא תעשו - יצתה תקיעת שופר ורדיית הפת, שהיא חכמה ואינה מלאכה. אלא אמר רבא: מדאורייתא מישרא שרי, ורבנן הוא דגזור ביה, כדרבה. דאמר רבה: הכל חייבין בתקיעת שופר, ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר, גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד, ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים. והיינו טעמא דלולב, והיינו טעמא דמגילה.
הירושלמי אינו מביא את דברי רבה והגזירה שלו, ובעניין שופר למד כמו הקס"ד של הבבלי, שיש גזירת הכתוב שאין תוקעים בראש השנה שחל בשבת. בקשר למגילה, הירושלמי למד שלא קוראים את המגילה בשתב מפני שיש תקנה לא לקרוא כתובים בשבת. ומה בקשר ללולב? הירושלמי אינו מתייחס לדין זה, ונראה שאם אין גזירת רבה, ממילא היו נוטלים את הלולב בשבת, וכן מוכח מדברי ספר החילוקים בין בני מזרח ומערב סימן נא, שנכתב במאה השמיני בארץ ישראל:
א"מ [אנשי מזרח = בבל] אין טוענין לולב בשבת, אבל נוטלין הדס, ובני א"י <טוענין לולב והדס ביום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת, שנאמר>: ולקחתם, אפילו בשבת.
הרי שבארץ ישראל בתקופת הגאונים היו נוטלים את הלולב ביום טוב שחל בשבת, ומסתבר שכך היה המנהג לאורך כל השנים, מזמן המקדש.
מה יש בלולב שהוא כל כך חשוב, שלא דאגו לגזירת רבה?
במדרש תנחומא (ורשא) פרשת אמור סימן יח כתוב: "ולקחתם לכם זש"ה אז ירננו כל עצי יער (תהלים צו)..." ובכלי יקר ויקרא פרשת אמור פרק כג פסוק מ כתוב: "דרשו פסוק זה אז ירננו כל עצי יער (תהלים צו יב), על ארבעה מינים אלו. ורמז במלת אז א' ז' שהלולב ניטל במקדש כל ז' ובגבולין יום א'".
הרמב"ם כתב בהלכות שופר וסוכה ולולב פרק ז הלכה ט-י:
הלכה ט: משיגביה ארבעה מינין אלו בין שהגביהן כאחת בין בזה אחר זה בין בימין בין בשמאל יצא, והוא שיגביהן דרך גדילתן אבל שלא דרך גדילתן לא יצא, ומצוה כהלכתה שיגביה אגודה של שלשה מינין בימין ואתרוג בשמאל ויוליך ויביא ויעלה ויוריד וינענע הלולב שלשה פעמים בכל רוח ורוח.
הלכה י: כיצד מוליך ומנענע ראש הלולב שלשה פעמים ומביא ומנענע ראש הלולב שלשה פעמים וכן בעליה וירידה, והיכן מוליך ומביא בשעת קריאת ההלל בהודו לה' כי טוב תחלה וסוף ובאנא ה' הושיעה נא, וכל היום כשר לנטילת לולב ואינו ניטל בלילה.
רואים מעצם הצמדת הלולב עם הלל, שיש קיום שירה בנטילת הלולב והנענועים. הקיום הזה כל כך חזק שתוספות במסכת פסחים (ז ע"ב) מחדשים:
בעידנא דאגבהה נפיק ביה - וא"ת כיון דנפק היאך יברך והלא צריך לברך עובר לעשייתו ואומר ר"י אף על גב דנפק אכתי עוסק במצוה שצריך לנענע בקריאת הלל (סוכה לז:).
הרי שהמצווה כוללת את הנענועים, וכל זמן שלא קיימתי את הנענועים בהלל, אפשר לברך.
והנה כתוב בשם הגרי"ד סולובייצ'יק ברשימות שיעורים למסכת סוכה לדף לב ע"ב:
הראב"ד (פ"ח מלולב הל"ט) מביא בשם הירושלמי שלולב יבש פסול מפני שהוא כמת ולא המתים יהללו י - ה ולפיכך לולב יבש פסול כל שבעה... - הלולב הוא המין העיקרי מד' המינים שמקיימים על ידו את הנענועים ואת השירה לד' כנ"ל בשעורים שהטפח הנוסף בלולב הוא עבור נענועים והלל והפסוק של אז ירננו עצי יער משתייך ללולב (אלא שצריכים ג' המינים האחרים משום ההלכה שד' המינים מעכבים זה את זה ואינו לולב כשר בלי ג' המינים האחרים), ולפיכך נזכר הלולב בנוסח הברכה.
למה יש דין של שירה מיוחדת בסוכות? חיוב השירה כל כך חזק, שלפי הירושלמי ומנהג ארץ ישראל העתיק, אי אפשר לבטל אותו ונוטלים לולב אפילו בשבת!
אולי אפשר לומר שיש דין מיוחד של שמחה בסוכות. מלבד השמחה הרגילה של החגים, וכמו שהרמב"ם כתב בספר המצוות לרמב"ם מצות עשה נד:
והמצוה הנ"ד היא שצונו לשמוח ברגלים והוא אמרו יתעלה (ס"פ ראה) ושמחת בחגך. והיא המצוה השלישית מן השלש מצות הנוהגות ברגל. והענין הראשון הרמוז אליו בצווי הזה הוא שיקריב קרבן שלמים על כל פנים. ואלו השלמים נוספים על שלמי חגיגה והם נקראים בתלמוד (שם ז ב) שלמי שמחה. ומהקרבת שלמים אלו אמרו (שם ו: קדושין לד א) נשים חייבות בשמחה. וכבר בא הכתוב (תבוא כז) וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני י"י אלדיך. וכבר התבארו משפטי מצוה זו ג"כ בחגיגה (ב - י ב, יז א). וכולל באמרו ושמחת בחגך מה שאמרו ג"כ שמח בכל מיני שמחה. ומזה לאכול בשר בימים טובים ולשתות יין וללבוש בגדים חדשים ולחלק פירות ומיני מתיקה לקטנים ולנשים. ולשחוק בכלי ניגון ולרקוד במקדש לבד והיא שמחת בית השואבה (סוכה נ - נג ב). זה כולו נכנס תחת אמרו ושמחת בחגך. ומה שיתחייב מהם יותר שתיית היין לבד כי הוא יותר מיוחד בשמחה. ולשון גמר פסחים (קט א) חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל במה משמחן ביין. ושם אמרו תניא רבי יהודה בן בתירא אומר בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר שנאמר וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת עכשיו אין שמחה אלא ביין שנאמר ויין ישמח לבב אנוש [תהל' קד]. וכבר אמרו גם כן (שם) אנשים בראוי להם ונשים בראוי להן. ולשון התורה הוא שנכלול בשמחה זו החלשים והעניים והגרים, אמר יתעלה (ס"פ ראה) והלוי והגר והיתום והאלמנה:
הרמב"ם הרחיב את הדיבור בעניין שמחה מיוחדת של הג הסוכות בסוף הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ח הלכה יב-טו:
הלכה יב: אף על פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהן, בחג הסוכות היתה שם במקדש שמחה יתירה שנאמר (ויקרא כ"ג) ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים, וכיצד היו עושין ערב יום טוב הראשון היו מתקנין במקדש מקום לנשים מלמעלה ולאנשים מלמטה כדי שלא יתערבו אלו עם אלו, ומתחילין לשמוח ממוצאי יום טוב הראשון, וכן בכל יום ויום מימי חולו של מועד מתחילין מאחר שיקריבו תמיד של בין הערבים לשמוח שאר היום עם כל הלילה.
הלכה יג: והיאך היתה שמחה זו, החליל מכה ומנגנין בכנור ובנבלים ובמצלתים וכל אחד ואחד בכלי שיר שהוא יודע לנגן בו, ומי שיודע בפה בפה, ורוקדין ומספקין ומטפחין ומפזזין ומכרכרין כל אחד ואחד כמו שיודע ואומרים דברי שיר ותושבחות, ושמחה זו אינה דוחה לא את השבת ולא את יום טוב.
הלכה יד: מצוה להרבות בשמחה זו, ולא היו עושין אותה עמי הארץ וכל מי שירצה, אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה הם שהיו מרקדין ומספקין ומנגנין ומשמחין במקדש בימי חג הסוכות, אבל כל העם האנשים והנשים כולן באין לראות ולשמוע.
הלכה טו: השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר (דברים כ"ח) תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב, וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו חוטא ושוטה, ועל זה הזהיר שלמה ואמר אל תתהדר לפני מלך. וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו הוא הגדול המכובד העובד מאהבה, וכן דוד מלך ישראל אמר (שמואל ב' ו') ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני, ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה' שנאמר (שמואל ב' ו') והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה'.
עיקר המחייב של שמחה בחג הסוכות הוא מן הפסוק הזה בפרשת אמור: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹקיכֶם שִׁבְעַת יָמִים" אמנם לומדים מפסוק זה שיש חיוב של נטילת לולב במקדש כל שבעת ימים של ימי החג. אבל ברור לפי פשוטו של מקרא שבלקיחת יש קיום של שמחה לפני ה', וכך למד הרמב"ם בהל' יב הנ"ל, שהרי חג הסוכות הוא לפני ה'. ואם עומדים לפני ה', ממילא חייבים בשירה, וכמו שהסברנו בראש השנה.
ונוסיף עוד סיבה של שמחה על פי המדרש בתנחומא שציטטנו לעיל תחילתו ומקשר בין סוכות ליום הכיפורים:
ולקחתם לכם זש"ה אז ירננו כל עצי יער (תהלים צו). במי הכתוב מדבר בישראל ובעכו"ם שהקב"ה דן אותן ביום הכפורים אלו ואלו נכנסין לפני המלך לדין ואין אנו יודעין מי היה מנצח, מלה"ד לשני בני אדם שנכנסו לדין לפני המלך ולא היה יודע אדם מה ביניהם אלא המלך בלבד, דן המלך אותן ולא היו יודעין הבריות מי נוצח לחברו אמר המלך כל מי שהוא יוצא ובידו אגין הוו יודעין שהוא נצח כך ישראל ועכו"ם נכנסין לדין ביום הכפורים ואין הבריות יודעין מי נצח, אמר הקדוש ברוך הוא טלו לולביכם בידכם שידעו הכל שאתם זכיתם בדין, לפיכך אמר דוד אז ירננו כל עצי יער לפני ה', אימתי כי בא כי בא לשפוט הארץ בי"ה =ביום הכפורים=, מה ישראל עושין ממתינים עוד חמשה ימים כדי שידעו הכל שישראל זכו, לפיכך כתיב ולקחתם לכם ביום הראשון.
ביום הכיפורים עמדנו לפני ה' וזכינו במשפט, וכעת בסוכות אנחנו עומדים לפני ה' ביום טוב, ומרננים בשיר ובהלל וגם על ידי עצי היער, לכן בארץ ישראל העתיקה נטלו לולב אפילו כשיום הראשון היה חל בשבת מפני הדין המיחוד של שמחה ושירה לפני ה' בחג הסוכות.
♦
ה. השמחה בכל יום
בפרשת כי תבוא (דברים כח, מז) אנו קוראים את הפסוק:"תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹקיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל". והנה הרמב"ם בהלכות יום טוב ו, כ, כתב:כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל לא ימשך ביין ובשחוק ובקלות ראש ויאמר שכל מי שיוסיף בזה ירבה במצות שמחה, שהשכרות והשחוק הרבה וקלות הראש אינה שמחה אלא הוללות וסכלות ולא נצטוינו על ההוללות והסכלות אלא על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכל שנאמר (דברים כ"ח) תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב (מרב כל) הא למדת שהעבודה בשמחה, ואי אפשר לעבוד את השם לא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שכרות.
אמנם הרמב"ם מדבר על אדם השמח ברגל, אבל הוא מתאר את השמחה שיש בו עבודת יוצר, ושהעבודה צריכה להיות בשמחה. איזה עבודת ה' מדובר כאן? התשובה היא בהלכה שלפני כן (רמב"ם, שם, הלכה יט):
אף על פי שאכילה ושתייה במועדות בכלל מצות עשה, לא יהיה אוכל ושותה כל היום כולו, אלא כך היא הדת, בבקר משכימין כל העם לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ומתפללין וקורין בתורה בענין היום וחוזרין לבתיהם ואוכלין, והולכין לבתי מדרשות קורין ושונין עד חצי היום, ואחר חצי היום מתפללין תפלת המנחה וחוזרין לבתיהן לאכול ולשתות שאר היום עד הלילה.
אנחנו יודעים שעבודת ה' היא תפילה, אבל כאן נראה שיש מימד חדש של עבודת ה' – תלמוד תורה ("והולכין לבתי מדרשות קורין ושונין עד חצי היום"). אמנם כבר הזכרנו שהרמב"ם כתב את זה במסגרת הלכות המועדות, שכבר שראינו בפרק הקודם שיש בהם דין מיוחד של שמחה, אבל כמדומני שמכיוון שהרמב"ם הביא את הפסוק "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב" אפשר להשליך את זה לכל יום.
הנה הרמב"ם כתב בהלכות תלמוד תורה ג, יג:
אף על פי שמצוה ללמוד ביום ובלילה אין אדם למד רוב חכמתו אלא בלילה, לפיכך מי שרצה לזכות בכתר התורה יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפילו אחד מהן בשינה ואכילה ושתיה ושיחה וכיוצא בהן אלא בתלמוד תורה ודברי חכמה, אמרו חכמים אין רנה של תורה אלא בלילה שנאמר קומי רוני בלילה, וכל העוסק בתורה בלילה חוט של חסד נמשך עליו ביום שנאמר יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי תפלה לאל חיי, וכל בית שאין נשמעים בו דברי תורה בלילה אש אוכלתו שנאמר כל חשך טמון לצפוניו תאכלהו אש לא נופח, כי דבר ה' בזה זה שלא השגיח על דברי תורה כל עיקר, וכן כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק או שקרא ושנה ופירש להבלי עולם והניח תלמודו וזנחו הרי זה בכלל בוזה דבר ה', אמרו חכמים כל המבטל את התורה מעושר סופו לבטלה מעוני וכל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר, וענין זה מפורש הוא בתורה הרי הוא אומר תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל ועבדת את אויביך, ואומר למען ענותך להטיבך באחריתך.
הרי עוד הפעם הרמב"ם מקשר בין תלמוד תורה לבין עבודה בשמחה, ומי שלומד ומקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר ומי שמבטל את התורה מעושר סופו לבטלה מעוני, והרמב"ם הביא את הפסוק הזה – תחת אשר לא עבדת את ה' א-להיך בשמחה ובטוב לב – קיום התורה מעושר – סופו לבטל אותו מעוני – ועבדת את אויביך.
מה המקור של הרמב"ם שתלמוד תורה נקרה עבודה? בספר המצוות לרמב"ם (מצות עשה ה) כתוב:
והמצוה החמישית היא שצונו לעבדו יתעלה וכבר נכפל צווי זה פעמים, אמר (משפטים כג כה) ועבדתם את י"י אלהיכם ואמר (ראה יג ה) ואותו תעבודו ואמר (ואתחנן ו יג) ואותו תעבוד ואמר (ס"פ עקב) ולעבדו. ואעפ"י שזה הצווי הוא גם כן מן הציוויים הכוללים כמו שביארנו בשרש הרביעי הנה יש בו יחוד שהוא צוה בתפילה. ולשון ספרי ולעבדו זו תפילה. ואמרו גם כן ולעבדו זה תלמוד. ובמשנתו של רבי אליעזר בנו שלרבי יוסי הגלילי (פרש' יב עמ' רכח) אמרו מנין לעיקר תפילה בתוך המצות מהכא את י"י אלהיך תירא ואותו תעבוד. ואמרו (מדרש תנאים ממדרש הגדול פ' ראה) עבדהו בתורתו עבדהו במקדשו. כלומר ללכת שם להתפלל בו ונגדו כמו שבאר שלמה עליו השלום (מ"א ח דה"ב ו).
הרי שעבודת ה' כוללת הן תפילה והן תלמוד תורה. יש כאן שני ערוצים לעבודת ה'. חז"ל הצמידו אותם שהרי במסגרת התפילה יש תלמוד תורה – קריאת התורה. יתר-על-כן, חלק מן התפילה היא תלמוד תורה. נשאל את השאילה – למה לא מברכים על פסוקי דזמרא כמו בהלל? ועוד הגמרא במסכת שבת קוראת לפסוקי דזמרא, הלל!? אלא, וכמדומני שכך שמעתי ממו"ר הרב סולובייצ'יק זצ"ל, שאמירת פסוקי דזמרא היא למעשה קיום של תלמוד תורה, וכבר אמרת לפני כן את ברכות התורה, שהיא הברכה על פסוקי דזמרא. נוסיף שגם בקריאת שמע יש דין של תלמוד תורה, וכמו שרש"י הסביר במשנה ראשונה של מסכת ברכות – למה אומרים ק"ש לפני זמן שכיבה? כדי לעמוד בתפילה מדברי תורה.
לפי זה, כל עבודת ה', תלמוד תורה ותפילה צריכים להיות בשמחה. בתפילה אני מדבר עם הקב"ה ובתלמוד תורה הקב"ה מדבר אלי. התפילה היא לפני ה' – "שפכי כמים לבך נובח פני ה'" ונראה שגם תלמוד תורה הוא נוכח פני ה'. וכן הוא בטור, אורח חיים, הלכות תפילה, סימן צח:
מחשבתו כיצד דתניא המתפלל צריך שיכוין לבו שנאמר תכין לבם פירוש שיכוין פי' המלות שמוציא בשפתיו ויחשוב כאילו שכינה כנגדו שנא' שויתי ה' לנגדי תמיד ויעיר הכוונה ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו עד שתשאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפלתו ויחשוב כי אילו היה מדבר לפני מלך ב"ו שהיום כאן ולמחר בקבר היה מסדר דבריו ומכוין בהם יפה לבל יכשל ק"ו לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שצריך לכוין אף מחשבתו כי לפניו המחשבה כדיבור כי כל המחשבות הוא חוקר...
אלא יש להוסיף על זה. לא רק תלמוד תורה חייב להיות בשמחה אלא כל מצווה צריכים לעשות אותה משמחה. ונראה לומר שעשיית וקיום המצוות הם בכלל עבודת ה'. ואולי כך יש לפרש את המשנה באבות – על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים, שהעבודה היא כלל עשיית המצוות שהיא עבודת ה'. וכך פירש הרש"ר הירש: "עבודה: חובת המשמעת לעבוד את ה' בעשייית רצונו בחיינו אנו הפנימיים והחיצוניים, והוא הדין בחיי עולמנו". ולמעשה כך משמע מדברי הרמ"א בהגה שלו לשולחן ערוך, אורח חיים, הלכות הנהגת אדם בבוקר, סימן א, סעיף א:
שויתי ה' לנגדי תמיד (תהילים טז, ח), הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלהים, כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול, ולא דבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו, כדבורו במושב המלך. כ"ש כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקדוש ברוך הוא, אשר מלא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו, כמו שנאמר: אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה' (ירמיה כג, כד), מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השי"ת ובושתו ממנו תמיד (מורה נבוכים ח"ג פ' נ"ב)...
הרי כל הזמן אני במסגרת נוכח פני ה', וממילא כל העבודה שלי צריכה להיות בשמחה.
אפשר להוסיף על זה: הנה הרמב"ם כתב בסוף הלכות שופר וסוכה ולולב (ח טו):
השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר (דברים כ"ח) תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב, וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו חוטא ושוטה, ועל זה הזהיר שלמה ואמר אל תתהדר לפני מלך. וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו הוא הגדול המכובד העובד מאהבה, וכן דוד מלך ישראל אמר (שמואל ב' ו') ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני, ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה' שנאמר (שמואל ב' ו') והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה'.
הרי הרמב"ם גם סבור שיש שמחה בעשיית מצוות, וראה את דברי המגיד משנה, שם:
השמחה שישמח אדם בעשיית מצוה וכו'. דברי רבינו מבוארים בכ"מ בגמרא ובבמה מדליקין (שבת ל':) אמרו ושבחתי אני את השמחה זו שמחה של מצוה. ועיקר הדבר הוא שאין ראוי לו לאדם לעשות המצות מצד שהן חובה עליו והוא מוכרח ואנוס בעשייתן אלא חייב לעשותן והוא שמח בעשייתן ויעשה הטוב מצד שהוא טוב ויבחר באמת מצד שהוא אמת ויקל בעיניו טרחן ויבין כי לכך נוצר לשמש את קונו וכשהוא עושה מה שנברא בשבילו ישמח ויגיל לפי ששמחת שאר דברים תלוים בדברים בטלים שאינן קיימים אבל השמחה בעשיית המצות ובלמידת התורה והחכמה היא השמחה האמיתית. וזהו ששלמה בדרכי מוסרו שבח שמחת החכמה ואמר בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני.
הרי שהמגיד משנה גם הדגיש את השמחה בתלמוד תורה ובעשיית המצוות. שים לב שהמגיד משנה גם הוסיף את למידת החכמה.
אולם, הרמב"ם גם הוסיף עניין השמחה באהבת ה'. מהי אהבת ה'? מלבד מה שהמרב"ם כתב בריש פרק ב' (הלכות א-ב):
הלכה א: האל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה אותו שנאמר ואהבת את ה' אלהיך, ונאמר את ה' אלהיך תירא. הלכה ב: והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול א כמו שאמר דוד צמאה נפשי לאלהים לאל חי, וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות...
הרמב"ם הרחיב את הדברים בסוף מהל' תשובה (פרק י הלכה א – ו):
הלכה א: אל יאמר אדם הריני עושה מצות התורה ועוסק בחכמתה כדי שאקבל כל הברכות הכתובות בה או כדי שאזכה לחיי העולם הבא, ואפרוש מן העבירות שהזהירה תורה מהן כדי שאנצל מן הקללות הכתובות בתורה או כדי שלא אכרת מחיי העולם הבא, אין ראוי לעבוד את ה' על הדרך הזה, שהעובד על דרך זה הוא עובד מיראה ואינה מעלת הנביאים ולא מעלת החכמים, ואין עובדים ה' על דרך זה אלא עמי הארץ והנשים והקטנים שמחנכין אותן לעבוד מיראה עד שתרבה דעתן ויעבדו מאהבה.
הלכה ב: העובד מאהבה עוסק בתורה ובמצות והולך בנתיבות החכמה לא מפני דבר בעולם ולא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש הטובה אלא עושה האמת מפני שהוא אמת וסוף הטובה לבא בגללה, ומעלה זו היא מעלה גדולה מאד ואין כל חכם זוכה לה, והיא מעלת אברהם אבינו שקראו הקדוש ברוך הוא אוהבו לפי שלא עבד אלא מאהבה והיא המעלה שצונו בה הקדוש ברוך הוא על ידי משה שנאמר ואהבת את ה' אלהיך, ובזמן שיאהוב אדם את ה' אהבה הראויה מיד יעשה כל המצות מאהבה.
הלכה ג: וכיצד היא האהבה הראויה הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד כאלו חולה חולי האהבה שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה והוא שוגה בה תמיד בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה, יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו שוגים בה תמיד כמו שצונו בכל לבבך ובכל נפשך, והוא ששלמה אמר דרך משל כי חולת אהבה אני, וכל שיר השירים משל הוא לענין זה.
הלכה ד: אמרו חכמים הראשונים שמא תאמר הריני למד תורה בשביל שאהיה עשיר בשביל שאקרא רבי בשביל שאקבל שכר בעולם הבא תלמוד לומר לאהבה את ה' כל מה שאתם עושים לא תעשו אלא מאהבה, ועוד אמרו חכמים במצותיו חפץ מאד ולא בשכר מצותיו, וכן היו גדולי החכמים מצוים לנבוני תלמידיהם ומשכיליהם ביחוד אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב וכו' אלא מפני שהוא הרב ראוי לשמשו כלומר עבדו מאהבה.
הלכה ה: כל העוסק בתורה כדי לקבל שכר או כדי שלא תגיע עליו פורענות הרי זה עוסק שלא לשמה, וכל העוסק בה לא ליראה ולא לקבל שכר אלא מפני אהבת אדון כל הארץ שצוה בה הרי זה עוסק בה לשמה, ואמרו חכמים לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, לפיכך כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה מגלים להם רז זה מעט מעט ומרגילין אותן לענין זה בנחת עד שישיגוהו וידעוהו ויעבדוהו מאהבה.
הלכה ו: דבר ידוע וברור שאין אהבת הקדוש ברוך הוא נקשרת בלבו של אדם עד שישגה בה תמיד כראוי ויעזוב כל מה שבעולם חוץ ממנה, כמו שצוה ואמר בכל לבבך ובכל נפשך, אינו אוהב הקדוש ברוך הוא אלא בדעת שידעהו, ועל פי הדעה תהיה האהבה אם מעט מעט ואם הרבה הרבה, לפיכך צריך האדם ליחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעים לו את קונו כפי כח שיש באדם להבין ולהשיג כמו שבארנו בהלכות יסודי התורה.
הנה הרמב"ם קבע שאהבת ה' היא תוצאה מן החכמות ותבונות המדיעים לו את קונו, ולא רק לימוד תורה, ואכן כך כתב המגיד משנה הנ"ל: "אבל השמחה בעשיית המצות ובלמידת התורה והחכמה היא השמחה האמיתית" – לא רק ללמוד תורה אלא גם החכמה. ושניהם צריכים להיות בשמחה. מקור של המגיד משנה הוא הרמב"ם הנ"ל מהל' תלמוד תורה, ג יג:
אף על פי שמצוה ללמוד ביום ובלילה אין אדם למד רוב חכמתו אלא בלילה, לפיכך מי שרצה לזכות בכתר התורה יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפילו אחד מהן בשינה ואכילה ושתיה ושיחה וכיוצא בהן אלא בתלמוד תורה ודברי חכמה...
ממילא כל דברי הרמב"ם נקשרים ביחד, עבודת ה' צריכה להיות בשמחה, והשמחה כולל במיוחד אהבת ה', זה תוצאה התורה והחכמה שלמד. נמצא שכל ימיו האדם צריך להיות בשמחה, בתפילה, ובתלמוד תורה באהבת ה' ובעשיית כל המצוות. בצירוף דברי הרמ"א, כל זה נובע משויתי ה' לנגדי תמיד – שהאדם הוא תמיד לפני ה'[12].
♦ ♦ ♦