היכן נוהגים יו"ט שני וקצת בדין גבול אר"י הדרומי, ובדין העיר אילת לדיני אר"י וליו"ט שני
בדברינו להלן נדון בס"ד בדין יום טוב שני סמוך לגבולות הארץ, בצפון - בערים צור, צידון, בירות ושאר ערי מדינת לבנון, במזרח - בדין הערים והמושבות שבעבר הירדן, ובדרום - בדין העיר עזה ובדין העיר אילת וסביבותיה. וכן נדון בדינם של המושבות החדשות שבארץ ישראל. בהמשך הדברים יבואר דין העיר אילת לדיני אר"י והאם נוהג בה יו"ט שני, ויבואו בו גם מעט דברים על מקום הגבול הדרומי של ארץ ישראל, והאם יש מקור המלמד שהוא סמוך לערים עקבה ואילת.להלן נביא בס"ד מדברי רבותינו הראשונים והאחרונים שדנו בהני דיני, יתבררו הדברים ותרבה הדעת (וכן נידונו כמה שמועות שנתפשטו בדינים אלו, ונבדקו במקורי הדברים, ויש בזה נפק"מ להלכה).
ויש להקדים ולהדגיש שאין הכוונה כאן לדון ולהכריע למעשה, שהוא דבר המסור לגדולי ההוראה, וגם לא נכנסנו לכל פרטי הדינים בחיוב יום טוב שני. לא באנו אלא לברר את עיקרי הדברים, להציע את השמועה לפני הלומדים ולהעלותה על שולחנם של מלכי רבנן.
♦
א. מקומות שחייבים ביו"ט שני להרמב"ם ולהריטב"א
בזמן שהיו ישראל מקדשים ע"פ הראיה היו בני המקומות הרחוקים עושים שני ימים יו"ט מן הספק, שלא ידעו אם החודש הקודם היה מלא או חסר. ומבואר במסכת ביצה ד' ב' שגם בזמן הזה, שכל ישראל יודעים את קביעות החודשים, הורו חכמים שיאחזו מנהג אבותיהם בידיהם וימשיכו לעשות ב' ימים טובים, שמא יחזור דבר לקלקולו. היום השני קרוי בלשון חז"ל יו"ט שני של גלויות.ונחלקו הרמב"ם (קה"ח פ"ה ה"ט ואילך) והריטב"א (ר"ה י"ח א') בגדרי דין זה מתי בני מקום מסויים חייבים לשמור יו"ט שני.
לדעת הרמב"ם, חיוב עשיית יו"ט שני אינו תלוי בגבולות ארץ ישראל אלא הוא תלוי אם בזמן שהיו מקדשים ע"פ הראיה היו מגיעים למקום זה השלוחים שהיו מודיעים שקידשו בי"ד את החודש. ולשיטתו, אם בזמן הראיה לא הגיעו השלוחים למקום מסויים (וממילא היו חייבים באותו זמן לעשות יומיים מספק), הרי בני אותו המקום חייבים לעולם לעשות יו"ט שני ימים[2]. וגם אם הסיבה שלא הגיעו השלוחים למקום מסויים היא מפני שלא היה המקום מיושב באותם דורות או מפני שהגויים לא נתנום לעבור וכדומה, אם למעשה בזמן שקידשו ע"פ הראיה לא הגיעו לשם שלוחי בי"ד המוציאים מן הספק ונמצא שנהגו יומיים, הרי חובתם להמשיך ולעשות שם יומיים גם בזמן הזה. וממרחק עשרה ימים ואילך לא ייתכן שהגיעו השלוחים, ולכן כל המקומות הרחוקים מהלך עשרה ימים ויותר מירושלים[3] עושין שני ימים יו"ט. והדין כך גם אם אותו המקום הוא בתוך ארץ ישראל. ועיין בלשון הרמב"ם בהערה[4].
שם יו"ט של גלויות להרמב"ם. לשיטת הרמב"ם צריך ביאור למה היום השני נקרא בכמה מקומות 'יו"ט שני של גלויות', והרי לשיטתו אינו הדין תלוי באר"י וחו"ל. ויש לפרש שבלשון זו אין הכוונה לתת גבול מדוייק, וקראום כך לפי שסתם בני הגלות עושין שני ימים וסתם בני ארץ ישראל עושין יום אחד. ואף הרמב"ם עצמו כתב כמה פעמים כדבר פשוט שבני אר"י עושים יום אחד ובני הגלויות יומיים[5], אף שלשיטתו אין זה גדר הדין, ומהאי טעמא. ולהלן הערנו שגם לפי הריטב"א, הרי מוסכם שבזמן שקידשו ע"פ הראייה היה גדר הדין בהגעת השלוחים בלבד, ומ"מ מצאנו בראשונים שגם כשעסקו בזמן זה כתבו את הביטוי שבני אר"י היו עושים יום אחד ובני גלות יומיים, ומאותו הטעם, שכן הוא הרוב והסתמא.
ויש להוסיף, שייתכן מאוד שבאותו הזמן באמת לא היה שום מקום באר"י שעשו יומיים, והשלוחים הגיעו לכל המקומות, או שעכ"פ רק ערים בודדות ממש יצאו מן הכלל, ואינו דבר הראוי לקבוע את שם היום. ובאמת לא ידוע על שום מקום עתיק בארץ ישראל שהיה מנהגם לעשות יומיים. אמנם לגבי חו"ל יש משמעות בלשון הרמב"ם שהיו מקומות שעשו יום אחד (וכן נוטה משמעות הגמ' שהזכירו מקום שמגיעים רק שלוחי ניסן, שזה בחו"ל, ולא נהיר לומר שגבול שלוחי תשרי היה בדיוק בגבולות הארץ אף שיכולים היו לילך לרוב סוריא כמ"ש הרמב"ם, והיו הרבה מישראל גרים בסוריא). ומ"מ שפיר קראו שמו של יום שני יום של גלויות כיון שהוא נהג רק בחו"ל ונהג כמעט בכל מקומות חו"ל, ועיין. ושו"ר בחת"ס ביצה (ד, ב) 'שני ימים טובים של גליות. לפע"ד תואר זה השם של גליות הוא על העבר, כי כן שהי' השלוחים מגיעים עד קצה ארץ ישראל וגם לקצת מקומות בחו"ל, ולא עשו ב' י"ט אלא בני גולה הרחוקות'. ע"כ.
♦
ב. שיטת הרמב"ם בעיר בארץ ישראל שאין לה מנהג ידוע
יש לדון לדעת הרמב"ם בעיר בארץ ישראל שאין לה מנהג ידוע מהו. והדבר תלוי בדקדוקי הלשונות בדבריו. ורוב האחרונים נקטו שעושין שני ימים. כן עולה מדברי מהרי"ט צהלון סי' רט"ז שכתב שאפילו בצפת היה צריך לנהוג יומיים לולי המסורת, וכן דעת עוד אחרונים שהובאו בברכ"י ובשע"ת ודנו ביפו ועוד, וכן כתב היעב"ץ א, קסח. ובפשוטו זו דעת הכפו"פ שהביא את המנהג ברמלה לעשות יומיים. וברם החזו"א (או"ח, קלב, א[6]) כתב שעושין יום אחד, וכן דעת עוד מחברים. אמנם החזו"א נסתייע מהמנהג. ויש להעיר, שלכאורה אין זה מנהג קדום הראוי להכריע, וראה לקמן, וצ"ת.♦
ג. בשיטת הריטב"א
הריטב"א נחלק ונקט שאמנם בזמן הראיה היה הדין תלוי אם הגיעו השלוחים בפועל, אבל כשהפסיקו לקדש ע"פ הראיה ומסרו לנו את החשבון שבידינו נשתנה הדין. וכשהורו חכמים שאף שהתאריך המדויק ידוע מ"מ ימשיכו במנהג אבותיהם לעשות יו"ט שני, תיקנו לחלק בין אר"י לחו"ל. ובארץ ישראל עושין יום אחד אף אם בזמן הראיה לא יכלו השלוחים להגיע ובחו"ל עושין שני ימים אף אם היו השלוחים מגיעים לאותו מקום.ויש להעיר הערה נכבדה. הנה, הריטב"א שם[7] בנה יסוד הדברים מכוח קושיה, שבמציאות ע"כ לא היו השלוחים יכולים להגיע לחלק גדול מאד מארץ ישראל (יעו"ש טעמו להנחה זו ואכ"מ), וא"כ איך סתמו לקרותו יו"ט של גלויות. ומכאן יש ללמוד ששינו חכמים את גדר הדין, ותיקנו שכיום באר"י עושים יום אחד אף אם השלוחים לא היו יכולים להגיע. אמנם בדברי הרמב"ם (קה"ח, ה, י) מבואר שהשלוחים יכלו להגיע בעשרה ימים למצרים בדרום ולרוב סוריא בצפון, שהם מחוץ לארץ ישראל. והיינו שהם יכלו להגיע לכל האורך של ארץ ישראל ויותר. וכ"ש שהגיעו לכל רוחב אר"י, שהוא כמהלך יום אחד מירושלים עד הירדן (וגם בעבר הירדן רוחב הארץ אינו יותר מיומיים וכמבואר בכפו"פ פרק מז). והנה עולה מדברי הרמב"ם דקים ליה שהיו השלוחים יכולים להגיע לכל ארץ ישראל, ולשיטתו זו נראה שנתיישבה קושית הריטב"א על דבריו (ועיין עוד בר"י מיגאש הובא בשיטמ"ק ב"מ כח, ב ובשאר ראשונים שם ואכמ"ל), וראה עוד בזה בהערה[8]. ונראה דחזיא טענה זו לקיים דברי חכמים וליישב דעת הרמב"ם ברווחא, ולאיצטרופי טובא שלא לשנות ההוראה שהורו כל הפוסקים עד הדורות האחרונים כהרמב"ם וכדלקמן, ועיין.
♦
ד. בדברי החינוך והריא"ז ומשמעות הר"ן ועוד
בספר החינוך מצוה ש"א[9] משמע ג"כ שהכול הולך אחר הגעת השלוחים ואחר המנהג אשר מעולם, ועיי"ש שכתב שהרחוקים מהארץ עושים שני ימים, ומשמע שגם בחו"ל אם הגיעו השלוחים עושים יום אחד, וכהרמב"ם. והנה המשיך וכתב 'אבל הקרובים וכל שכן הדרים בארץ ממש אין ראוי שיעשו כי אם יום אחד, כמנהג אנשי המקום מעולם, וכן נהגו לפי מה ששמענו', וניתן להבין שכוונתו שבאר"י עושים יום אחד גם אם לא הגיעו השלוחים (וא"כ הרי זו שיטה שלישית, שבאר"י עושים תמיד יום אחד ובחו"ל הוא תלוי בשלוחים). ברם נראה שמשמעות דבריו לא כך, אלא שהניח שבאר"י ודאי שהגיעו השלוחים לכל המקומות, וכפי שביאר שהוא כפי מנהג אנשי המקום מעולם, והיינו שכך הם נהגו בזמן שהיו נצרכים לעדות השלוחים. ומבואר להדיא שזהו המנהג, ולא שבאר"י כיום נתחדש שעושים יום אחד גם אם הוא היפך המנהג. ולענ"ד אין מקום להוציא מלשון כזו שסבירא ליה שיטה חדשה.וכעין זה בפסקי ריא"ז (ר"ה פ"א ג, יב[10]) שמפורש בדבריו שגם בחו"ל עושים יום אחד אם הגיעו השלוחים, ובאר"י כתב שהגיעו, ולא כתב שאין צורך שיגיעו [וראה להגרח"ק שליט"א בשקל הקודש (קה"ח פ"ה שעה"צ, לט), שדן לפרש שזו שיטה שלישית, והנלע"ד כתבתי[11]].
יש להביא עוד מפשטות דברי הר"ן (ביצה א, ב מדפי הרי"ף) 'שני ימים טובים של גליות, שאין עושין אותן אלא בני גלות ישראל הרחוקים שאין השלוחין יכולין להגיע אצלם מר"ח ועד יום טוב לידע באיזה יום נקבע החדש אם ביום ל' או ביום ל"א עושין שני ימים טובים מספק'. ולהלן שם בסמוך כתב 'שהחכמים קבעוה על בני הגולה לעשותן לדורות מחמת ספק זה והטילום עליהם כחומר יום אחד ארוך'. ע"כ. ומשמעות הדברים שגם כשקבעוה לדורות הרי הכול תלוי בהגעת השלוחים, וגם בגולה רק הרחוקים עושים שני ימים. וכן יש לשמוע מפשטות לשון הר"ן סוכה (כב, א מדפי הרי"ף), וראה הערהיא.
ובאמת שגם בלשון רש"י יש משמעות כן. יעויין ברש"י ביצה (ד, ב) 'של גליות, שאין עושין אותו אלא בני גליות הרחוקים מבית דין, ואין השלוחין יכולין להגיע אצלם מראש חדש עד יום טוב... ועושין שני ימים יום טוב מספק'. ובד"ה 'ועבדינן תרי יומי, אלמא חוק קבוע הוא מתקנת חכמים על ישראל הרחוקים לעשותן ואפילו בלא ספק, הלכך כחד יומא אריכא שוינהו'. ע"כ. והנה נקט תחילה לשון 'בני גליות הרחוקים מבי"ד', ופירש שהכוונה היא למקום שאין השלוחים מגיעים. וכשדן בתקנת חכמים שגם היודעים בקביעות ינהגו שני ימים, חזר ונקט שחוק קבוע הוא על 'ישראל הרחוקים', ומשמע ברור שכוונתו לבני אותם המקומות שלא הגיעו השלוחים. ולכאו' מוכח בדבריו שלא נשתנה גדר הדין, ושעדיין הוא תלוי בקרובים ורחוקים מבי"ד ולא בגבולות הארץ, ועיין.
♦[12]
ה. בציץ הקודש בשם ר"י טוב עלם והגאונים ועוד
בספר ציץ הקודש (להגריצ"מ שפירא מירושלים) דן בעניין המושבות החדשות בארץ ישראל[13], והביא בסימן מ"א דברים מהגרש"ז בהר"ן שכתב לדקדק מדברי קמאי שהזכירו כמה פעמים חו"ל וארץ ישראל סתמא, ומשמע שהכול תלוי בגבולות הארץ (וכן הוא בעוד מחברים). ורצו להוכיח מזה שכמה ראשונים נקטו בזה שלא כהרמב"ם, אלא הכול תלוי בגבולות הארץ, וכהריטב"א.וברם, הנה הראשונים כתבו כך כמה פעמים גם לגבי עיקר דין יו"ט שני, וגם כשדנו לגבי דין יו"ט שני בזמן שקידשו ע"פ הראיה. והרי בזה מודה גם הריטב"א ומודו כו"ע שהיה הדין תלוי רק בהגעת השלוחים ולא היה הדבר תלוי בגבולות הארץ כל עיקר (וכדאמרו בגמ' ר"ה כא, א הדין במטו שלוחי ניסן ולא מטו שלוחי תשרי). ויעויין לעיל שהבאנו שגם הרמב"ם עצמו כותב לשונות כאלו בכמה מקומות, ונתבאר שם שבלשונות האלו לא נכנסו כלל לגבולות המדויקים אלא קראו על דרך כלל את מקום נהיגת יום אחד אר"י ואת מקום נהיגת שני ימים חו"ל לפי שכן הרוב והסתמא, וכדרך שקראוה בגמ' יום של גלויות.
וראה שם בסי' מ"ב מה שהביא המחבר לדקדק מדברי הר"י טוב עלם[14] דמשמע כהריטב"א. וגם בדבריו יש להעיר כן. הרי ריט"ע שם עוסק בעיקר התקנה, ואכן הזכיר שם שהוא משום ספיקא. אלא שנקט דבריו בהנחה שבאר"י היו השלוחים מגיעים לכל מקום, אי נמי כמעט לכל מקום, דסגי בזה לגבי טענתו שלא פשט יו"ט שני בכל ישראל. ובפשוטו אין מזה ראיה לנידון דידן. (ואילו סבר כהריטב"א הרי גם בחו"ל אינו רק מספק, שהרי גם מקום שנהגו מדורות יום אחד ע"פ השלוחים תיקנו להם יום אחד, ועיין).
וכן יש שהביאו לדקדק מדברי רה"ג בתשובה (ליק, א ובמהדו' אופק, קטז) שמשמע שהדין תלוי בגבולות הארץ וכהריטב"א. וברם בתשובה בפנים מבואר שבני חו"ל נוהגים כן מחמת הספק לפי שאינם יודעים מתי קידשו את החודש, 'וכל מקום שאין שלוחי ב"ד מגיעין שני ימים טובים עושין של גליות', ובהמשך 'אבל מי שבחוצה לארץ מצוה עליהן לעשותן [שני] ימים כי חזקתן חזקת מי שאינו יודע באי זו יום קבעו ב"ד את החדש, וכיון שהוא אצלם ספק נגזר עליהם לעשות שני ימים'. ויעו"ש שהביא רה"ג את דברי הגמ' בדין מקום שמגיעים שלוחי ניסן ולא שלוחי תשרי וכו', והרחיב לבאר שכך אנו מצווים להחמיר בספקות, וכהולך במדבר ואינו יודע מתי שבת, והביא דוגמאות מעוד הרבה דיני ספקות (ובעסקו בדברי רס"ג בהמשך שם כתב 'כי עיקרה מחמת ספק שהוא מסתפק עלינו קידוש ב"ד, וכמה מצוות ציונו הקדוש ברוך הוא על הספיקות כי אין אנו יודעים נסתרות'. ע"כ. ולענ"ד משמעות הדברים להיפך, שאינה תקנה חדשה בגדרי חו"ל ואר"י, אלא הכול תלוי במקומות שהיו בכלל הספק (אמנם ייתכן שאפשר לדחות את הראיה ולומר שהוא לא נכנס לכל פרטי וגדרי התקנה ולא נכנס לפרש את גדרי הדין בזמן הזה שאינו מעניין התשובה שם. ויל"ע אם הוא דחייה ראויה, ועכ"פ ודאי שאין ראיה שסבר כהריטב"א). וראה בדברי רס"ג בהערה[15].
בתשובת הגרש"ז בהר"ן שם הזכיר עוד שיש לדון מצד קורבת המושבות החדשות לערים הישנות, ויעויין בזה לקמן.
♦
ו. הוראת הפוסקים
בכל הדורות הייתה ההוראה רווחת כהרמב"ם. יעויין בכפתור ופרח (פרק נ"א, והוא אף מעיד שנהגו כן למעשה ועשו יומיים ברמלה), וכן הוא בתשובות הרדב"ז (ח"ד סימן ל') ובתשו' מהרי"ט צהלון (ישנות, סימן רט"ז) ובשאלת יעב"ץ (ח"א סי' קס"ח, וכן במו"ק, שו) ובתשו' מהר"ש גרמיזון (סימן מ"ג) ובשו"ת בית אברהם (לר"א בן חנניה סי' ז') ובחי' פרי האדמה (לרמב"ם קה"ח פ"ה ה"ט) שנקטו כולם כהרמב"ם.וכן הוא בברכי יוסף להחיד"א (סי' תצ"ו אות ו' עד ט'), ועיין שם ובמחזיק ברכה עוד פרטים למעשה ע"פ דעת הרמב"ם בשם מהר"י הכהן, ועיי"ש מה שהביא ממהר"א יצחקי ובית דינו (והם היו מגדולי הדור שלפניו[16]), ובספר שלמי חגיגה (רל"ח ע"א בדפו"י) בהג"ה ממהר"א חאיון כתב עובדא שנגעה לו עצמו ודן בה מהר"ם רובייו (בעל שמן המור[17]) לעניין מעשה כיצד הדין להרמב"ם, והסכים עם ההוראה מהרי"ט אלגאזי בשם אביו (הגרי"י אלגאזי בעל השלמי חגיגה). וכן בפאת השולחן (סימן ב' סעיף ט"ו) פסק כהרמב"ם, וכן הוא בשערי תשובה (או"ח תצ"ו סק"ה) בשם חלק מהאחרונים הנ"ל[18], וכן הוא בכף החיים (או"ח שם)[19]. ודנו בכמה ערים, וכל דבריהם בנויים על כך שנקטו כולם לדינא כדברי הרמב"ם בזה.
וכן הוא בתשובות הראשל"צ הגרי"ש אלישר (שמחה לאיש, או"ח, ה') ובתשובת הגר"ש סלנט (תורת הגר"ש סלנט סימן י' אות ב', ושם בסמוך הביאו גם תשובת השמחה לאיש הנ"ל), שפשיטא להו שהלכה כהרמב"ם, ודנו ע"פ זה הלכה למעשה בעיר עזה, ויובאו דבריהם בס"ד להלן.
ואף שהיה פשוט בפי גדולי הארץ ושאר פוסקים שההלכה כדברי הרמב"ם מ"מ למעשה עשו יום אחד כמעט בכל הערים בארץ ישראל, לפי שכך היה המנהג מדור דור, או שידעו שהערים הן ערים עתיקות שחזקתן שישבו בהם ישראל בזמן בית שני. וכמו כן, כמעט לא היו בארץ ערים חדשות. וכן לא היה מקום ידוע בחו"ל שנהגו לעשות בו יום אחד. ולמעשה, דורות רבים כמעט לא הייתה נפקא מינה בההיא פלוגתא. (ולדעת החזו"א ודעימיה שבאר"י גם בספק אם הגיעו שלוחים עושין יום אחד, ניחא טפי, ולא הייתה עיר שנהגה יומיים בודאי).
אמנם מצאנו יוצאים מן הכלל, העיר רמלה בארץ ישראל, שהיא עיר חדשה שלא הייתה בזמן חז"ל[20], וכן העיר עג'לון בעבר הירדן, שהכפתור ופרח פרק נ"א מעיד שנהגו בהן יומיים יו"ט. לגבי המנהג ברמלה ובעג'לון בדורות מאוחרים עיין הערהכ.
♦[21]
ז. עיר חדשה הקרובה לערים הישנות
להרמב"ם יל"ע מה הדין בעיר חדשה שהיא סמוכה לעיר ישנה[22]. וראה בתשובת הגרש"ז בהר"ן (ציץ הקודש, מא) שנראה מדבריו שנקט כהנחה פשוטה שדינה לעשות יום אחד. ועיין שם שדן שהיישובים החדשים 'סמוכים המה להכפרים אשר שוממין מזמן ישוב א"י, ולמה לא נימא שהגיעו השלוחין שמה'. (והביא ממשמעות הרמב"ם שיש מצות עשה מן התורה להודיע על קידוש החודש, וא"כ ודאי שלחו לכל מקום). ע"כ. ונראה שהסתפק רק מצד נקודה זו שרבים מהכפרים הישנים הם שוממים כיום, אבל עיקר הדין במקום הסמוך היה מוכרע אצלו. ולגוף הנידון בערים השוממות, הנה בזה נכנסנו לדין עיר באר"י שאין לה מנהג ידוע, ועיין לעיל.בכף החיים (תצו, ד) הביא את דברי הרמב"ם וכתב 'ונראה שאם העיר שנתחדשה היא סמוכה או נראית לעיר שעושים יום אחד, עושין כמותן' (וציין לדיני מגילה וסיים והוא הדין לכאן). ע"כ.
בחזו"א (או"ח, קלב, אכב) כתב 'ונראה דכל שהיה בתחום העיר שהגיעו השלוחין הרי מקום זה כעיר ואפשר דשדות וכרמים של בני העיר הוא בכלל העיר אף אם נמשכו חוץ לעיר, ולפיכך רוב ארץ ישראל הוא בדין שהגיעו שם השלוחים'. ע"כ.
והנה הושוו שדין העיר הישנה מתפשט גם על סביבותיה. ברם נראה שנחלקו בגדר המדויק. שהכה"ח פסק שהוא בגדרי סמוך ונראה דפורים, ובחזו"א כתב שבתוך התחום כן הוא, והוא דין סמוך, ברם לא כתב לתלות גם בנראה, אלא שאפשר ששדות וכרמים הם בכלל העיר. ולכאורה זהו גדר שונה מגדרי נראה, הן לקולא, כשנמשכו השדות לתוך נחל ומקומן אינו נראה לעיר, והן לחומרא, שכשנסתיים גבול השדות עושין יומיים אף שהוא נראה (הגרש"ז בהר"ן לא נכנס לתת גדר מדויק בזה, ועיין).
ולעניין מעשה, הרי בהרבה מהמושבות והערים החדשות יש לדון לפטור מיו"ט שני מצד קרבתם לערים הישנות.
♦
ח. בדין המושבות החדשות בארץ
בעקבות ייסוד המושבות החדשות בארה"ק משנות התר"מ ואילך, נתעוררה למעשה השאלה האם דינן לעשות יום אחד או יומיים, כאשר להרמב"ם לכאורה חובתם לעשות יומיים,[23]וכלשון הרמב"ם (קדוש החודש ה, יב) 'מקום... או שהיא עיר שנתחדשה במדבר ארץ ישראל או מקום ששכנו בו ישראל עתה, עושין שני ימים כמנהג רוב העולם'. ע"כ.וראה לעיל מה שהבאנו מספר ציץ הקודש מדברי הגרש"ז בהר"ן שנקט שדינם לעשות יום אחד, וראה בהערה[24], וכן צידד בתשובת המחבר שם. ויעויין בספר התעוררות תשובה (להגר"ש סופר מערלוי, א, רל) ובספר ארץ צבי (לר"י יח"ל בפולין הגרא"צ פרומר מקוז'יגלוב, סי' מא בשולי התשובה) שעוררו על כך שלשיטת הרמב"ם המושבות החדשות צריכות לעשות יו"ט שני, אך לא כתבו מסקנה למעשה. וראה בשו"ת צפנת פענח (מהדו' נ"י, א, נא) שנשאל בשנת תרפ"ו אם לנהוג למעשה כהרמב"ם, וכתב בתשובתו שכבר זה כמו י"ד שנה שכתב לחתנו הרב דפתח תקוה לנהוג יו"ט שני[25].
בחזו"א (או"ח, קלב, ב) כתב 'והנה נהגו בכל א"י לעשות יום אחד ויש להם על מה שיסמכו אחרי שכן דעת הריטב"א ובשל סופרים הלך אחר המיקיל ועוד דאצלנו הכל ספק ובספק גם לדעת הר"מ אין עושין רק יום אחד'. ע"כ. ויש להעיר בזה, שלכאורה החזו"א היה סבור שזה מנהג קדום שנהגו בו ע"פ גדולי החכמים תקיפי דארעא דישראל הראויים להכריע בין הראשונים. ברם באמת בכל הדורות פסקו ע"פ הרמב"ם, וכמו שנתבאר. וגם בתקופה הסמוכה לאותם השנים הרי הגר"ש סלנט והגרי"ש אלישר ובעל כף החיים כולם הביאו רק את שיטת הרמב"ם. ולא ידוע על איזה חכם גדול בהוראה שישב בדין והכריע לנטות משיטת הרמב"ם, וכנראה שדלת העם נהגו כן מעצמם (ועוד שבהרבה מהמושבות יל"ד להצדיק את המנהג מפני שהן סמוכות לערים העתיקות, ואולי היו חכמים שהורו להם לנהוג יום אחד מטעם זה[26]).
ושוב הראוני באבני נזר (או"ח, שצב, ט) 'בזמן המשנה כל שהי' רחוקין עשרה ימים מירושלים הי' צריכין לעשות שני ימים [ולדעת רמב"ם פרק ה' מהל' קידוש החדש גם בזמן הזה הדין כן. וריטב"א חולק ומנהג כריטב"א]'. ע"כ. ויש להעיר כנ"ל.
וראה לעיל שהרחבנו בדין הקורבה למקומות הישנים שהיא ראויה לפטור בהרבה מהמושבות החדשות.
יש לציין שהחזו"א היה מחמיר לעצמו אף בבני ברק (למרות שהיא קרובה ליפו ועוד) ולא היה עושה מלאכות ביו"ט שני כדי לחשוש לדעת הרמב"ם, וראה עוד בזה בהערה[27].
♦
ט. בדין כיבוש עולי מצרים לרמב"ם ולריטב"א
להסוברים שגם להרמב"ם יש הפרש בדין בין אר"י לחו"ל (לגבי עיר שאין לה מנהג, ויעויין לעיל) יל"ע מה הדין במקום כיבוש עולי מצרים, האם דינו כארץ ישראל לזה.והנה, כתב הרמב"ם (קדה"ח ה, יא[28]) 'אם אותו המקום מארץ ישראל שהיו בה ישראל בשעת הראייה בכבוש שני כגון... עושין יום אחד בלבד, ואם אותו המקום מסוריא... או מחו"ל... עושין כמנהג אבותיהן שבידיהן אם יום אחד יום אחד ואם שני ימים שני ימים'. ע"כ. ומשמע לכאורה שהוא תלוי בכיבוש שני ולא בעולי מצרים. אמנם הרמב"ם שם דן אם היה מנהג ידוע לעיר, ובזה שפיר הוא תלוי בכיבוש שני, שאז נקבע המנהג של יו"ט שני שתיקנו חכמים להמשיך בו, ואין הכרח שזה הוא גדר אר"י לגבי הערים המסופקות. ואולי בזה הלכו אחר עיקר שם ארץ ישראל שי"ל שהוא תלוי בכיבוש עולי מצרים. אמנם אם חילקו בין אר"י לחו"ל, הרי הטעם בפשוטו הוא מפני שבאר"י סתמא שנהגו יום אחד, ויל"ד מעתה אם נכון לומר שקבעו בזה גדר אחר, ויל"ע היטב.
והנה, כשפירש הרמב"ם את המקומות שאינם בכלל זה כתב אם אותו המקום מסוריא או מחו"ל, ויש לדקדק שהוא בא למעט גם עולי מצרים ולומר שהם כארץ ישראל. אמנם יש שטענו שלרוב הראשונים שמצות יישוב אר"י היא רק בעולי בבל, הרי ע"כ שבגמ' קראו לפעמים את כיבוש עולי מצרים בכלל שם חו"ל, וייתכן שגם הרמב"ם השתמש בביטוי זה, והדבר צריך עיון ובירור.
להריטב"א שהדין תלוי בגבולות הארץ, צריך לברר אם הדין שעושים יום אחד הוא רק בקדושת עולי בבל או גם בקדושת עולי מצרים. ויש שטענו ממה שהזכיר הריטב"א שיש עד נהר הפרת ט"ו יום, ומשמע מזה שעד נהר הפרת נוהגים יום אחד, ושמע מינה שהוא תלוי בעולי מצרים. ויש להוסיף שמעצם טענת הריטב"א מהא דאר"י ד' מאות פרסה משמע כן, שבפשוטו שיעור זה נאמר על כיבוש עולי מצרים (או אף על גבולות ההבטחה ואכמ"ל). ועדיין צ"ת ועיון, ובפרט שלדעת הריטב"א בתחילת גיטין (וכן דעת רוב הראשונים) מצות יישוב אר"י היא רק בגבול עולי בבל, וצ"ע.
וראה בספר 'ארץ ישראל'[29] (עמ' לז) שכותב שהחזו"א השיב לו שגם בכיבוש עולי מצרים יש לעשות יום אחד, אך לא הביא את הנוסח המלא של דברי החזו"א, וצ"ע[30].
בספר יו"ט שני כהלכתו (פי"ח הערה ב) כתב שהגרש"ז אוירבך זצ"ל אמר שאפשר שתלוי בעולי מצרים, ויעו"ש שנראה שצידד כן, ומ"מ נראה שלא הכריע בהחלט (הדברים שם הוגהו ע"י הגרשז"א). עוד כתב שם שכן דעת הגרי"ש אלישיב, ברם במה שהביא ממנו שם בהמשך לכאו' אין הכרע לזה, ואולי היא שמועה נפרדת ששמע, וצ"ב. וראה מה שהבאנו בזה מדברי השמחה לאיש בהערה[31].
♦
י. בדעת 'כל הפוסקים' במחלוקת הרמב"ם והריטב"א
עם ההתיישבות היהודית במרחבי הארץ ובנגב נתעוררה השאלה כיצד לנהוג במושבים שם לעניין יו"ט שני, והדבר תלוי במחלוקת הרמב"ם והריטב"א ובשאלת הקורבה לערים הישנות. וראה לעיל שנתבארו עיקרי הדברים והובאו דברי האחרונים שנכתבו בשאלה זו.והנה, בספר 'ארץ ישראל'[32] (עמ' לו) מתאר המחבר שהוא שלח מכתב חוזר לשמונה עשרה רבנים ובו הציע את השאלה (בפרט לגבי הנגב הדרומי עד אילת) ואת דעתו בעניין וביקש את תגובתם. במכתב (נדפס בספר משפטי עוזיאל, מהדו' חדשה ח, מו) הביא את דברי הרמב"ם שעיר חדשה במדבר ארץ ישראל נוהגת יומיים יו"ט, ועל דברי הרמב"ם האלו כתוב שם לאמור: "נמנו וגמרו רבני ארץ ישראל שאין דברים אלו כפשוטם, וודאי כל אר"י מוחזקת ליום אחד (והביא שבכל הפוסקים וגם ברמב"ם הלשון תמיד 'של גלויות' וכו'), ולא [השתמט] שום אחד מהפוסקים לחלק בא"י גופא בין עיר ישנה לעיר חדשה ובין ישוב למדבר... וכל הפוסקים לא הביאו דברי הרמב"ם 'מדבר אר"י' זולת הכפו"פ (פי"ד) שהעתיק דברי הרמב"ם, ויחיד הוא הגריעב"ץ בשאילת יעב"ץ (קס"ח) המפקפק על מנהג ערי אר"י, אבל גם הוא מסיק שחלילה לו לערער על מנהג אר"י שיסודתו בהררי קודש, רבותינו הגדולים". ע"כ.
וכל הדברים הללו צע"ג, והאמת היא שכל הפוסקים נקטו את דברי הרמב"ם כפשוטם להלכה למעשה. וכבר הבאנו לעיל מדברי הרבה רבוותא שנקטו כולם כהרמב"ם, וגם המלקטים הגדולים כהברכי יוסף שערי תשובה וכף החיים פסקו בפשטות כהרמב"ם ולא הביאו חולק בדבר, וכן נקטו בפשטות בתשובות למעשה מארי דארעא ישראל הגר"ש סלנט והראש"ל הגרי"ש אלישר.
ושיטת הריטב"א מצאנוה לראשונה (כפי הנראה) בספר ציץ הקודש. ולמעשה, עד סביבות שנת תר"נ 'לא השתמט שום אחד מהפוסקים' שיכתוב לפקפק בדברי הרמב"ם. וכולהו רבוותא נקטו שההלכה למעשה היא כדברי הרמב"ם. ואמת שעדיין יש כאן מקום עיון להלכה ולמעשה מצד שיטת הריטב"א ועוד, וראה לעיל, אבל הביטוי שלא אישתמיט חד מהפוסקים לחלק בא"י גופא, לא ייתכן, כי עיננו הרואות שההיפך הוא הנכון[33].
ומה שכתב שהיעב"ץ מסיק שחלילה לו לערער וכו' - גם זה צע"ג, ולא כתוב שם דבר כזה (וגם ברור שלא היה מעולם 'מנהג ארץ ישראל' דלא כהרמב"ם). היעב"ץ כתב כך רק כלפי מה שיצא שם לדון בדבר החדש, שיש לומר שבכל ארץ ישראל יש לעשות יומיים יו"ט בזמן הזה, גם במקומות שודאי הגיעו השלוחים, ודין ארץ ישראל לגמרי כדין חו"ל, שזה דבר מחודש דלא ככל הראשונים. ועל חידוש זה כתב שאינו אומר כן למעשה.
ולגבי דין הערים בארץ ישראל שלא הגיעו לשם השלוחים או אפילו הערים שספק אם הגיעו לשם השלוחים, שבזה אנו עוסקים, הרי היעב"ץ שם כותב במפורש את הדין להלכה ולמעשה כהרמב"ם. ולשון היעב"ץ שם "ובמקום המסופק ביציאת שלוחים לשם, עם היותו ודאי א"י מוחלט, לית דין ולית דיין דחייבים ג"כ לעשות [ב'] יו"ט, שכבר הורה זקן ומי יבוא אחר המלך הר"מ ז"ל". ע"כ לשונולג.
♦[34]
יא. בענין יו"ט שני בצור בצידון ובבירות
בדין צור - בתשובת הרמב"ם (קכ"ה[35], פאר הדור ק"ו) נשאל על מנהג בני צור לעשות יומיים יו"ט אם הוא כדין. והשיב הרמב"ם שדין יו"ט שני במקומות שרחוקים פחות מעשרה ימים (ויכלו השלוחים להגיע מצד המרחק) תלוי במנהג, וכיון שמנהג בני העיר צור לנהוג יומיים חובתם להמשיך במנהגם. (וביאר הדבר ע"פ שיטתו שתלוי אם הגיעו השלוחים בפועל, והדין הוא שהולכים בזה אחר המנהג, ואם מנהגם מדור דור לעשות יומיים הרי זה מעיד שלא הגיעו השלוחים לשם וחייבום חכמים להמשיך במנהג אבותיהם, וכאשר הובאה שיטתו לעיל).ופסקו כתשובה זו להלכה למעשה בכפתור ופרח (פי"ד) ובפאת השולחן (סימן ב' סעיף ט"ו) ובברכ"י להחיד"א (או"ח תצ"ו סעיף ו') ובשע"ת (שם סק"ה) ובכף החיים (שם סק"ה) וכ"ה בתשובות הראשל"צ בעל ישא ברכה (שמחה לאיש או"ח סימן ה') והגר"ש סלנט (תורת הגר"ש סלנט סימן י' אות ב'). ולא מצאנו באחרונים שום חולק בדין זה, וראה הערה[36].
בדין צידון - הג"ר יהוסף שוורץ זצ"ל, בעל תבואות הארץ ומחכמי ירושלים[37], כותב בספרו שו"ת דברי יוסף (ח"ב סימן א') שבצידון נתחדש יישוב יהודי כמה עשרות שנים קודם לכן, וכפי ששמע מפי איש נאמן מקהל צידון, הרי בתחילה נהגו יומיים יו"ט עד שהגיע חכם מטבריה והורה להם לנהוג יום אחד. ושלח להם הגר"י מכתב, שכיון שבצור שהיא סמוכה לאר"י הרבה יותר מהם נהוג יומיים כל שכן שבצידון הרחוקה יותר חובה לנהוג כך, ולא יפה הורה מי שאמר להם שלא לנהוג יומיים[38]. ומביא שם את דברי הכפו"פ על רמלה ודברי שו"ת מהריט"ץ (סי' רט"ז) שגם בצפת רק בגלל המנהג אין עושים יומיים, ודברי האחרונים על יפו (הובאו בשע"ת הנ"ל), וראה הערה[39].
והנה, הגר"י שוורץ חשב שהיישוב היהודי בצידון נפסק בזמן קדום מאד ועד שנתחדש שם היישוב סמוך לזמנו לא הייתה שם קהילה יהודית. ויש להעיר בזה שהייתה מלפנים קהילה קבועה בצידון המוזכרת בספרי חכמי צפת מזמן הב"י ואחריו[40]. וכעת לא מצאתי דבר מפורש על המנהג שם, אבל הדעת נותנת שאילו היו עושים יום אחד, בניגוד למנהג בצור הקרובה ממנה בהרבה לארץ ישראל, היה הדבר מופיע ומודגש בספרים. וכמה אחרונים גרו באזורים אלו ויש שנשאלו מצידון בהלכות שונות, וקשה שדבר כזה לא יבוא מפורש בשום מקום.
ואם נבוא לדון לגוף הדין, הנה, צור וצידון אינן מכיבוש עולי מצרים וכמבואר באחרונים והבאנו את דבריהם בהערה[41], ומעתה להריטב"א דסבר שהדין תלוי בקדושת הארץ, הרי ודאי עושין שני ימים הן בצור והן בצידון. ולהרמב"ם הרי הדין תלוי במנהג. ובצור מפורש ברמב"ם ובכל האחרונים שנהגו יומיים, ומסתימת הדברים נראה שכך נהגו גם בצידון, וכנ"ל.
גם אילו לא היה מנהג ידוע הרי מפורש ברמב"ם (פ"ה מקיה"ח הי"ב) 'מקום שבינו ובין ירושלם עשרה ימים או פחות מעשרה והוא סוריא או חוצה לארץ ואין להם מנהג... עושין שני ימים כמנהג רוב העולם'. ע"כ. וצידון היא בדין סוריא, וכנ"ל (וראה להלן על הנהוג בצידון סמוך לימינו).
בדין בירות – בירות שוכנת כ-48 ק"מ צפונית לצידון ורחוקה עוד יותר מארץ ישראל, ובה יש לנו מנהג ידוע שנהגו בכל הדורות דיני יו"ט שני לכל פרטיו וענייניו, ועד לזמנינו נהגו כך וראה הערה[42]. ראה להגרח"ז גרוסברג במשנת חנוך סימן כ"א שבבירות נהגו יומיים, וכן שמעתי גם מהרה"ג ר"ש עטיה שליט"א שאביו הג"ר יעקב עטיה זצ"ל (מבת ים) היה מלפנים רבה של קהילת בירות, ואמר לי שזוכר שהייתה הנהגה פשוטה ביד הכל לנהוג יומיים יו"ט בלא שום פקפוק. ולעניין צידון אמר לי בשם אביו שהייתה שמועה שמנהגם שונה ועושים יום אחד, ואמר לי שדרו בה בזמן האחרון רק מעט יהודים, וכמדומה שהיו בעיקר סוחרים שהיו להם שם עסקים, ואינו יודע בזה דבר ברור[43].
בדין הערים שבמדינת לבנון - יש מקומות במדינת לבנון שיש לדון שמא הם מכיבוש עולי מצרים. ובאזור הסמוך לארץ עד הליטאני הרי היה מקובל שהם מארץ ישראל, וראה בשו"ת מהרי"ט ח"א סי' פ"ד[44]. ומקום הגבול המדויק של עולי מצרים בצפון הוא עניין סבוך, ואכמ"ל. ובשו"ת מהר"ם גלאנטי סימן נ"ז נראה שסבר שמהקאסומיא"ה (-מהליטני וצפונה) הוא ספק כיבוש ראשון ספק סוריה. והביאו בשכנה"ג (יו"ד, של"א, הגה"ט, יג).
בדין סוריא - הנה מדרבנן נוהגות מצוות התלויות בארץ בשדה ישראל בסוריא, אבל לגבי יו"ט שני מפורש בירושלמי עירובין ג, ט 'ר' בא ר' חייה בשם ר' יוחנן... מי גרם לי להיות משמרת שני ימים בסוריא על שלא שמרתי יום אחד בארץ, סבורה הייתי שאני מקבלת שכר על שנים ואיני מקבלת שכר אלא על אחת'. ע"כ. וכן לשיטת האחרונים שערים המסופקות שבארץ ישראל דינן שונה מערים המסופקות שבסוריא הרי מפורש ברמב"ם שספק שבסוריא דינו כספק בחו"ל.
והעולה מן הדברים. בדין צור, נקטו כל הפוסקים לדינא כתשובת הרמב"ם שעושין שני ימים יו"ט. וכיון שלא מצאנו לשום חכם מחכמי אר"י וסביבותיה שיעיר ויעיד שלא נהגו כך בצור, הרי הדעת נותנת שלא נודע על שינוי המנהג.
בדין צידון, הנה היא רחוקה מארץ ישראל כמהלך יום יותר מצור והייתה בה קהילה יהודית, ונראה שסתימת האחרונים מלמדת שגם בה נהגו שני ימים. בתקופה מסויימת פסק בה היישוב היהודי, וכשנתחדש בדורות האחרונים היה נידון כיצד לנהוג והיה מי שהורה להם לנהוג יום אחד, וראה בפנים, והגר"י שוורץ עורר שצריכים לעשות יומיים, וכן נראה עיקר. (וייתכן שהמשיכו לעשות יום אחד, וצ"ב).
בדין בירות, היה מנהג פשוט בכל הדורות ועד לזמנינו לנהוג יו"ט שני ימים.
בדין הערים שבמדינת לבנון, יש מהן שהן ספק כיבוש עולי מצרים, ויש שהם בדיני סוריא.
סוריא דינה כחו"ל (ולהרמב"ם אם יש מנהג ידוע של יום אחד עושים כן גם בערי חו"ל, אבל למעשה לא ידוע על עיר בלבנון ובסוריא שהיה בה מנהג של יום אחד).
♦
יב. השמועה בשם הגר"ש סלנט בדינה של צור
בספר 'ארץ ישראל' (סי' ז' אות ג', עמ' ל"ג) כתב: 'ובכן גם לצפון הלאה מן כזיב, צור וצידון ואפילו בתחום הלבנון (כשיהא שם ישוב ישראלי) צריכים לנהוג יום אחד. (ואם כי גם הכפו"פ פי"ד ופאה"ש סימן ב' ט"ו הביאו תשובת פאה"ד – לא נקטו כן רבני ארץ ישראל)'.ושם בהערה (1): 'בחוברת ירושלים כרך ה' משנת תרס"א נדפס מכתב מחכם אחד ששמע מפי מו"ר חו"ז הגאון ר"ש סלנט זצ"ל כי בזמן שסיפר לו הרה"ג רבי יוסף שווארץ זצ"ל בעל 'תבואות הארץ' מה שהדפיס בספרו (שם דף מ"ח) בשם תשובת פאה"ד כי בעיר צור צריכים לנהוג ב' ימים אמר לו הגאון רבי שמואל סלנט שאילו היה שואל לדעתו לא היה מסכים שידפיס זאת להלכה'. ע"כ.
והנה באמת בעל תבואות הארץ לא חידש שום דבר בדין צור, שמנהגה ודינה מפורשים בתשובת הרמב"ם ומוסכמים על כל האחרונים, ולא מצינו לשום מחבר שחלק בדין זה, וכמו שנתבאר לעיל. ואכן, הגר"י שוורץ לא דן כלל מה דינה של צור, אלא שכאשר הוא דן בדין העיר צידון הביא כסייעתא את דברי הרמב"ם וכל הפוסקים שבצור צריך להמשיך המנהג ולנהוג יומיים יו"ט, וכתב שמסברא נראה שהוא הדין בצידון. וכבר הבאנו לעיל מדברי הפוסקים שצור וצידון אינם ארץ ישראל, וכ"ש 'בתחום הלבנון' שבודאי אינו כולו מארץ ישראל.
הספר שם דוחה את כל זה במילים הסתומות 'לא נקטו כן רבני ארץ ישראל'. המקור היחיד שהוא מציין לקביעה זו הוא הפניה לחוברת 'ירושלים', ששם יש מכתב מחכ"א בשם הגרש"ס שאמר שלא היה מסכים שידפיסו להלכה את תשובת הרמב"ם על צור.
והנה הדברים נמצאים לפנינו (חוברת 'ירושלים', הוצאת לונץ, כרך ה' עמ' 281, נמצא באוצר החכמה), וניתי ספר ונחזי, וצע"ג.
בחינת הדברים במקורם מראה:
א. אותו "חכם אחד" לא היה מחכמי התורה והכותב שם הוא מר יחיאל מיכל פינס הידוע[45].
ב. ימ"פ לא כתב מעולם שהגרש"ס אמר לו שבצור לא צריך לנהוג יומיים, ולא דן כלל בדינה של צור עצמה. וכל הסיפור התמוה על הכרעת הגרש"ס שאין להדפיס להלכה את תשובת הרמב"ם על צור - לא נמצא שם כלל ועיקר. ואדרבא, שכל דיונו שם הוא בערים 'מסופקות המנהג'. והיינו, שבערים שיש להן מנהג ודאי לא הרהר כלל על דברי הרמב"ם, וכן הוא לגבי צור שמנהגה הודאי הובא ברמב"ם ונפסק בכל הפוסקים.
וכבר הבאנו לעיל שכן מפורש גם בתשובת הגרש"ס משנת תרמ"ג, שנים רבות אחרי המעשה עם הוראת ר' יוסף שוורץ בצידון שהיה בשנת תרי"ז (וגם אחרי פטירת בעל המעשה הגר"י שוורץ בשבט תרכ"ה), שהביא שם הגרש"ס עצמו את תשובת הרמב"ם לגבי צור כהלכה פסוקה.
ג. מה שבאמת כתב ימ"פ הוא, שהגרש"ס אמר לו שבערים 'מסופקות המנהג' אפילו הם בסוריה דעתו לנהוג יום אחד, ודלא כהמפורש בהרמב"ם. וכותב שבצידון, שהיא עיר מסופקת המנהג, ביקש הגר"י שוורץ להחמיר עליהם ודן כן לפני הגרש"ס "ולא הודה לו רבינו שליט"א אלא שלא רצה אז להתעצם עימו בויכוח כדי להעבירו מדעתו", אך לכל השואל פיו בהלכה זו "יורה להחזיק במנהג א"י לקולא". ע"כ מדברי ימ"פ (ולא כתב שהגרש"ס אמר זאת להגר"י שוורץ אלא שלדבריו אמר הגרש"ס לו עצמו שלא רצה 'להתעצם בויכוח' עם הגר"י). ולגוף דבריו בשם הגרש"ס בערים המסופקות, ראה להלן בדין המושבות בעבר הירדן.
כמו כן יש להעיר, לגבי ההנחה המוקדמת של הספר שצור דינה ככיבוש עולי מצרים, שמצאנו באחרונים שכתבו במפורש לא כך, וכן כתב במפורש הגר"ש סלנט עצמו, וראה הרחבה בזה בדברינו לעיל בדין צידון ובהערה שם.
ולעניין הלכה. לגבי צור, הרי הדין פסוק וברור בכל האחרונים, וכבר ביררנו לעיל שגם ימ"פ עצמו לא כתב בזה כלום ונראה שאין כאן מקום לדון. ולגבי צידון, הרי ג"כ נראה פשוט שח"ו לסמוך על דברי ימ"פ ולפסוק להיפך מדעת הגרש"ס המפורשת בתשובתו ומפסקו של הגר"י שוורץ, ואשר כנראה כך היה המנהג הקדום. ואף שהיה מי שהורה למחדשי היישוב שם לנהוג יום אחד (ואין ידוע מי הוא שהורה כך), נראה שאין דבריו מכוונים.
♦
יג. בדין עבר הירדן
יש לברר את דין יו"ט שני בעבר הירדן. והנה, להרמב"ם דין יו"ט שני תלוי בהגעת השלוחים ובמנהג. וצריך בירור אם היה מנהג ידוע בעבר הירדן ומה נהגו. ועיין כפו"פ פרק נ"א 'וכן יש עיר [ב]עבר הירדן ושמה עגלון אינם עושים מיום טוב אלא יום אחד, ויש באותה הארץ קרוב לה עיר ושמה חבראס שהוא חריס ועושין שני ימים'. ע"כ.ובמקומות בעבר הירדן שאין מנהג ידוע, הנה הוא תלוי בשאלה אם כבשו עולי בבל את עבר הירדן והיא ארץ ישראל גמורה (למצוות התלויות בארץ, ובודאי שגם לכגון יו"ט שני) או שהיא נכבשה רק ע"י עולי מצרים. ואם הוא מכיבוש עולי מצרים צ"ב מה דינו. ויעויין לעיל בדין כיבוש עולי מצרים להרמב"ם ולהריטב"א.
ולגבי הנידון האם יש קדושת עולי בבל בעבר הירדן, יש בזה דיון בראשונים ובאחרונים. בתוס' (יבמות טז,א ד"ה עמון ומואב) הביא ר"ת ממתני' דג' ארצות שנזכר בה עבר הירדן, שמכאן מוכח שכבשוה עולי בבל. ועיין רמב"ם (שמיטה ויובל ד, כח) 'עבר הירדן שביעית נוהגת בה מדבריהם, וספיחי סוריא ועבר הירדן מותרין באכילה, לא יהיו ארצות אלו חמורין מארץ ישראל שהחזיקו בה עולי מצרים'. ע"כ. ובראב"ד שם 'א"א עבר הירדן מה היה צריך להביאו מק"ו הרי לא החזיקו עולי בבל וכן סוריא'. ע"כ. ונחלקו האחרונים בכוונת הרמב"ם אם כונתו שעולי בבל קידשוה, ולכאו' זו משמעות דבריו (וכך הבין הראב"ד את כוונתו והשיג עליה), או שלדעתו הם לא קידשוה, וכן דעת החזו"א (שביעית יג, כה). והראב"ד שם כתב שלא קידשו. (ועיין מל"מ שם שמדברי הר"ש בשביעית עולה בפשוטו שדעתו שכבשו, ושבמס' ידים (ד, ג) כתב הר"ש כמסתפק שאפילו את"ל שלא כבשוה ע"כ שביעית נוהגת בה כדמוכח ממתני' דג' ארצות, ויל"ע).
וכבר העירו בתראי עוד, שמברייתא דתחומין (שבספרי ובירושלמי שביעית פ"ו ה"א) מוכח שעבר הירדן, במקום שכנגד קדושת עולי בבל בארץ ישראל, נתקדש גם הוא על ידם. והנה נזכר בברייתא דגבולין שם 'תרנגולא עילאה דקיסרין', והוא כנראה מקום על הר החרמון מעל או בסמוך לעיר העתיקה קיסרי פיליפי שבאתר הבניאס (כיום העיר חרבה ושרידיה קיימים באתר), ואכמ"ל. ובאזור עבר הירדן שמשם ולצפון יש כנראה שטח שרק עולי מצרים כבשו ולא נתקדש בקדושה שניה, וצ"ב מה הם הגבולות המדויקים, ואכמ"ל.
♦
יד. השמועות בשם הגרש"ס והגרי"ש אלישר
כתב בספר ארץ ישראל (סי' ז' אות ג', עמ' ל"ג, בהערה 2) "שם בחוברת ירושלים מספר אותו החכם ששאל לשני הרבנים הראשיים הגאון הרב שמואל סלאנט והגאון הראש"ל יש"א ברכה זצ"ל על מושב בני יהודה המושבה הראשונה שנוסדה בעבר הירדן בשנת תרמ"ט - כיצד ינהגו שם ביו"ט שני, והשיבו לו שני הרבנים הגאונים הנז' לנהוג שם יום אחד. אלא שהחכם ההוא כותב שם משום שבאו התושבים מארץ ישראל לא ישנו ממנהגם, והוספה זו לא נכונה, כי אפילו באו המתיישבים מחוץ לארץ ינהגו שם יום אחד באשר בעבר הירדן היא מכיבוש עולי בבל וגם היה שם יישוב בזמן קדוש הראיה." ע"כ.והנה, השמועות שנכתבו כאן בשם הגרש"ס והגרי"ש אלישר הן שלא כמפורש בתשובותיהם הנ"ל (שהם כתבו בעצמם). בתשובותיהם מבואר, שאם יתיישבו בני חו"ל במקום שאין לו רצף של מנהג לעשות יום אחד, עליהם לנהוג יומיים (בספר אר"י שם לא הובאה תשובת הגר"ש סלנט שהייתה עדיין בכת"י[46], ולא תשובת הגרי"ש אלישר בשמחה לאיש).
לעצם מה שהביא הספר בשם אותו העד - הדברים צע"ג. ולפנינו שם מבואר ש"אותו החכם" – כלומר י"מ פינס, לא כתב מעולם שדן עם הראשל"צ על מושב בני יהודה, ולא שהוא 'הוסיף' משלו שלדעתו האישית זה תלוי בזה שהמתיישבים באו מארץ ישראל.
במאמרו של ימ"פ כתוב 'ולמרן ראשון לציון הרב... ראיתי תשובה ארוכה בדבר עיר עזה... והיא מהעירות מסופקי המנהג שעל גבול א"י, והעלה להלכה, כי אחרי שהמתיישבים בה מחדש הם עדה שלמה מבני א"י ינהגו כמנהג המקום שיצאו משם, וכפי הידוע לי (-כלומר לימ"פ) גם מושבת בני יהודה נוסדה ע"י עדה שלמה מבני צפת. ויצא איפוא הדבר למושבה זו ע"פ שני צנתרי דדהבא... לעשות יום אחד". ע"כ. והנה קמן שימ"פ לא כתב מעולם ששוחח עם הגרי"ש אלישר בדין זה אלא כתב רק שלפניו הייתה התשובה הנ"ל מהגרי"ש אלישר, שבה כתב הגרי"ש עצמו שכיון שהתושבים מארץ ישראל לכן עליהם לנהוג יום אחד. וימ"פ הוא שהסיק מזה מדעתו האישית לעניין בני יהודה, שלדבריו נתוניה היו דומים.
ולגבי מה שכתב שהעידו בשם הגר"ש סלנט – הדברים צע"ג. ימ"פ לא כתב שם כלל שהגרש"ס טען שעבר הירדן היא מכיבוש עולי בבל ושדינה כארץ ישראל לעשות יום אחד תמיד. אלא כתב שם שבערים המסופקות שבסוריא לא הסכים הגרש"ס לקבל את דברי הרמב"ם שלפנינו, ואמר לו ש"כשהוא לעצמו אין דעתו נוחה כלל להחמיר בערים מסופקות המנהג אפילו הן בסוריא, כי לא יפה כוח הבן מכוח האב. כלומר: לא יפה כוח התקנה הבאה בעקב המנהג מהמנהג עצמו שכל ספיקיו להקל", ועל זה הוא מביא את הסיפור מהגר"י שווארץ לגבי צידון שהיא עיר מסופקת המנהג[47]. ע"כ (ויש להעיר שלהריטב"א אין מקום לדון כלל, ופשוט שכל הערים בסוריא עושות יומיים אף אם ודאי באו השלוחים לשם. ונמצא שגם המעיד הזה ידע רק משיטת הרמב"ם, ואם אכן דן בעניין זה לפני הגרש"ס, הרי כנראה ששמע מהגרש"ס רק שיטה זו).
ויש לציין שלגבי עדות זו יש שינוי בין מכתב רימ"ט לרבנים לבין ספרו ארץ ישראל. שבמכתב לרבנים כתב שבעבר הירדן תלוי מהיכן באו התושבים, ואם באו מארץ ישראל ונהגו יום אחד ימשיכו כך בעבר הירדן, ומציין שראה 'בקונטרס שהדפיס אחד מחכמי ירושלים לפני יותר מחמישים שנה' (-נכתב בשנת תש"ט והיינו שנדפס לפני שנת תרנ"ט) ששאלו על המושבה בני יהודה לפני הגרש"ס והגרי"ש אלישר 'ופסקו שישמרו יום אחד כמו שנהגו בארץ ישראל'. ע"כ.
והנה, בין כתיבת המכתב בניסן תש"ט להדפסת ספר ארץ ישראל בשנת תשט"ו הוסר הציון הסתום ל'קונטרס שהדפיס אחד מחכמי ירושלים לפני יותר מחמישים שנה', ובמקומו בא ציון מדוייק למאמר בחוברת ירושלים כרך ה' משנת תרס"א. והיינו, כפי הנראה, שבתחילה נכתבו הדברים על סמך זיכרון כללי מאיזה קונטרס ישן, ובינתיים נמצא המקור המדוייק להוראה זו. אבל יחד עם שינוי המקור באה שם גם הוראת הגרש"ס והגרי"ש אלישר עצמה באופן אחר. ובמקום ההוראה שתלוי אם באו המתיישבים מארץ ישראל, וכפי שהוא במכתב, באה שם הוראה חדשה שבכל מקרה עושים יום אחד, ושלא נכון להוסיף שתלוי אם באו מארץ ישראל כיון שעבר הירדן היא מכיבוש עולי בבל.
וברם כל זה הוא שלא כפי המפורש במאמר הנ"ל. בשם הגרי"ש אלישר נכתב באותו מאמר רק שתלוי אם באו מאר"י, ובשם הגרש"ס נכתב שם רק שעושים יום אחד אם הוא מקום מסופק. והטענה שעבר הירדן היא מכיבוש עולי בבל לא הוזכרה כלל בשם הגרש"ס או הגרי"ש אלישר, אלא באה בתוך חידושי ימ"פ בשם עצמו ("בנוגע לשאלתך... לפי דעתי...") לפני שהזכיר ששאל את הגרש"ס, וכשדן בשם הגרש"ס (בהמשך שם: "וכשהרציתי שאלתך לפני מר שמואל סבא מורנו הרב הגאון מו"ה שמואל סלאנט נ"י אמר לי...") כתב רק את הנזכר לעיל. ולגודל התימא יש מקום להניח שנפלה כאן איזו טעות וגברא בגברי מיחליף ליה, וצע"ג.
ולגופם של דברי ימ"פ בשם הגרש"ס - הנה ימ"פ טוען שהגרש"ס החליט שבסוריא, שברור שדינה כחו"ל, נוהגים רק יום אחד גם כשלא ידוע מנהג כזה, מפני ש'כשהוא לעצמו' נראה לו לחלוק מסברא על המפורש לפנינו ברמב"ם, ועל כרחך להגיה את הרמב"ם. ע"כ. ותחילה יש להעיר, שהדברים סותרים לדברי הגרש"ס עצמו בתשובה שכתב בדין עזה וקיימת לפנינו. (אמנם התשובה היא משנים קודמות ל'עדותו', אבל נראה פשוט שאין בכוח דבריו להוציא דברים מפורשים של הגרש"ס מחזקתם).
והדברים עצמם מחודשים ותמוהים מאוד. והרי לפי זה יוצא שבכל הערים בסוריה ומצרים שיכלו השלוחים להגיע לשם, אם אין מנהג ידוע הם צריכים לנהוג רק יום אחד. וכמדומה שמעולם לא הורו ונהגו כן. ומהדומה שאין להאמין שיצאו הדברים כך מפי הגרש"ס זצ"ל.
וכל זה גם אם היה המעיד ת"ח או עכ"פ אדם כשר וצדיק שיש לסמוך על עדותו, ק"ו שהמדובר באדם שנטה מהדרך הישרה, ואכמ"ל[48]. ומלבד השאלה על כשרותו וישרותו הכללית, הרי גם בנושא הפרטי שלפנינו חושש אני שיש מקום לחשוד שמפני דעות חיצוניות שהיו לו שם לו למטרה למנוע קיומו של יו"ט שני במושבות החדשות, כך שגם מצד הגברא המעיד נראה שאין לסמוך להלכה על דברים כאלו.
ועכ"פ, לא מובן כלל מהיכי תיתי להניח כדבר פשוט שעל פי 'עדות' כזו יש לקבוע הלכה למעשה נגד כל הראשונים. והרי בין להרמב"ם ובין להריטב"א יוצא שבכל המקומות המסופקים בחו"ל עושים יומיים, וברור שסוריה דינה כחו"ל לכו"ע.
♦
טו. מקום שנתיישב ע"י הנוהגים יום אחד ובדין העיר עזה
בשו"ת שמחה לאי"ש (להראשל"צ הגרי"ש אלישר, או"ח, סימן ה'): 'נשאלתי לחוות דעתי הקצרה מאת הרב הגאון כש"ת מר שמואל סלאנט הי"ו' על היישוב היהודי שנתחדש בעזה (אחרי יותר משישים שנות הפסקה), כיצד לנהוג ביו"ט שני, והכריע האי"ש לדינא. "אם העשרה ראשונים היו מבני א"י ינהגו כמנהג א"י ויעשו יום א' של יו"ט לבד ואם העשרה ראשונים היו מחו"ל שקבעו דירתם שם ינהגו כמנהג המקום שיצאו משם וכל הבאים אחריהם יהיו נגררים אחריהם"[49].ויעו"ש שהביא שמדברי שו"ת הרדב"ז (ד, ל) מבואר שהיה המנהג בעזה לעשות יום אחד. יעו"ש שדן אם עזה היא ארץ ישראל וכתב בתוך דבריו 'ואין להביא ראיה ממה שאין עושין שני ימים של גליות, שאין דבר זה תלוי בארץ ישראל אלא במקומות שהיו דרין רוב ישראל והיו השלוחים הולכים להם, וכן כתב הרב ז"ל (-הרמב"ם) בהלכות קדוש החדש' (לגבי העדות על המנהג בעזה העירוני שכן נראה גם בשו"ת מהרלב"ח, מט ובנבחר מכסף, ח).
וטען על זה השמחה לאיש שהרדב"ז לשיטתו שהיא מארץ ישראל, ובאר"י גם בספקות עושים יום אחד (בפרט זה יש מחלוקת אחרונים בדעת הרמב"ם, ונתבאר לעיל). וברם למהרי"ט שעזה אינה מארץ ישראל (בפשוטו היינו שהיא מכיבוש עולי מצרים ואכ"מ), הרי הכול אחר המנהג. וכיון שנתבטלה הקהילה נתבטל המנהג ותלוי מהיכן הגיעו המתיישבים החדשים. ע"כ[50].
וכך פסק גם מקבל התשובה הגר"ש סלנט[51], וכלשונו (תורת הגר"ש סלנט חלק א' סי' י', התשובה משנת תרמ"ג), "וא"כ עזה שזה שישים שנה נתבטל היישוב בה, ועתה נתחדש(ו) בה ישוב בני ישראל, לפי דעתי שאם אלו שנתיישבו בה הם כבר ישבו וקבעו דירה בפעיה"ק ירושת"ו, ונהגו יום אחד של יו"ט, אם כן גם בעזה יכולים לקיים מנהג ירושלים ת"ו יום אחד של יו"ט לבד... ואף אם אח"כ יבואו מחו"ל כמה וכמה אנשים יהיו נגררים אחר עשרה הראשונים ויעשו יו"ט אחד לבד כמוהם. ואולם אם העשרה ראשונים הם מחו"ל שהלכו לשם בתחילה ולא קבעו דירה פעיה"ק כלל, מי יוכל להתיר להם שלא יעשו רק יום אחד ויאכלו חמץ ביום השמיני... וכל הבאים אחריהם ינהגו כמוהם". ע"כ.
ולכשנעיין, הרי הוראה זו של הגרי"ש אלישר והגרש"ס כוללת ב' הכרעות נפרדות. א', שנקטינן כהרמב"ם שגם בארץ ישראל הדין תלוי בהגעת שלוחין ובמנהג וכו', ודלא כהריטב"א שאמר שבארץ ישראל תמיד עושין רק יום אחד. ב', אחר שהדין תלוי במנהג הכריעו שהמנהג מתבטל עם יציאת בני המקום, וכשבאים מתיישבים חדשים הדין נקבע לפי מנהג המקום שיצאו משם. והנה, ההכרעה הראשונה מוסכמת בפי הרבה אחרונים וכמש"נ, אבל ההכרעה השניה צ"ב טובא. ויעויין במה שהעיר בזה הגרמ"ח בן הגרי"ש אלישר בתשובתו בספר ישא איש סימן ח', וכתב שמהפר"ח נראה לא כך, ועיי"ש במה שכתב לדון וליישב. ולכאו' לגבי הכרעה זו, הרי משמעות שאר אחרונים לא כן. ויל"ע בכמה פרטים בדברי השמחה לאיש בנקודה זו, ואכמ"ל. יצויין שבדברי הגרי"ש אלישר והגרש"ס לא נכתב מהיכן באמת היו המתיישבים שם ומה נהגו למעשה. ולא שמענו שנהגו שם יומיים, וצ"ב.
בפשוטו, העיר עזה היא מכיבוש עולי מצרים בלבד, שהרי היא מאשקלון ולדרום, ואכמ"ל. ולעיקר דין כיבוש עולי מצרים להרמב"ם ולהריטב"א יעויין לעיל.
♦
טז. דין יו"ט שני באילת
העיר אילת נמצאת במרחק גדול מאוד דרומית לקצה ים המלח ולנחל מצרים, שהם פינות הגבול הדרומי למזרח ולמערב[52]. ויש לברר את מהלך הגבול הדרומי והאם ייתכן שהיא מארץ ישראל. דבר זה נוגע גם לדין יו"ט שני באילת וסביבותיה. שאם אילת היא חו"ל, הרי להריטב"א עושים בה שני ימים. ברם להרמב"ם אין הדבר תלוי אלא בהגעת השלוחים, ואם השלוחים הגיעו לאילת דינה לעשות יום אחד אף אם היא חו"ל.והנה, השלוחים הגיעו רק כמהלך עשרה ימים, ויש לברר אם אילת רחוקה מירושלים עשרה ימים או פחות. וראה להלן שבציץ אליעזר כתב כהנחה פשוטה שהיא רחוקה יותר ממהלך עשרה ימים, וכן כתבו בעוד מקורות (המרחק האוירי הוא כ-250 ק"מ[53]). אמנם, כנראה שנכתבו הדברים על סמך הדרכים הידועות, אך לאחרונה נתפרסם שכבר בתקופות קדומות היו דרכים בערבה שחצו אותה לאורכה (וששרידים מהן קיימים עד היום בשטח), וממילא קיצרו את הדרך לירושלים, וייתכן שהייתה אפשרות להגיע בעשרה ימים בדרכים אלו, והדבר צ"ע ובירור במציאות, וראה הערה[54].
אמנם כבר כתב הרמב"ם שהדין תלוי בהגעת השלוחים בפועל, ועיר שיש ספק אם הגיעו אליה השלוחים עושה יומיים (בסוריא ובחו"ל וי"א שגם באר"י). והנה, אילת העתיקה, שהיא עקבה הירדנית, היא לפחות עיר מסופקת. ולמעשה בימי בית שני לא ידוע על יישוב יהודי בארץ אדום (נבטיה), ורחוק לומר שגרו שם יהודים, אלא שאין אנו צריכים לזה אחרי שגם בספק עושים שני ימים. וכל זה באילת העתיקה, אבל אילת של ימינו היא עיר חדשה שנוסדה אחרי שנת תש"י על מקום שהייתה בו תחנת משטרה טורקית - בריטית, ואין בה שרידים עתיקים (ומ"מ ייתכן שהיא בגדר 'נראה' לאילת העתיקה, ואכמ"ל, וצ"ב במציאות).
כפי שיבואר, הרי לדעת החזו"א אילת היא חו"ל ודאי. וכן ההוראה המקובלת כיום לגבי תרו"מ שביעית ערלה וכלאים היא, שאילת היא חו"ל לכל דבר, וכך נוהגים כל ועדות הכשרות. וכמו כן, גם ברור שלא היה בה מנהג ידוע של עשיית יום אחד (וייתכן שהיא מהלך יותר מעשרה ימים, ודבר זה צ"ב וכדלעיל). ובמצב זה הרי נראה שיש לנהוג בה שני ימים יו"ט בודאי הן להרמב"ם והן להריטב"א.
בדברינו להלן יתבאר קצת במקום הגבול הדרומי, והאם הגיע עד אילת.
♦
יז. על הגבול הדרומי והאם יש מקור בתרגום רס"ג שהגבול מגיע לעקבה
בספר ארץ ישראל (עמ' ל"ה) כתב באות ד' על שאלת יו"ט שני בכל הנגב הדרומי[55] 'הלא הוא מדבר יהודה הגדול מן באר שבע עד אילת', ושלבסוף אחר העיון החליט לנהוג שם יום אחד "על פי מה שמצאתי בתבואת הארץ (דף כד - כה) כי רבינו סעדיה גאון מתרגם 'מעלה עקרבים' היא 'עקבה', ורצה לומר עיר עקבה אשר על יד מפרץ עקבה, מפרץ ים סוף"[56]. וראה שם שכתב ששלח השאלה על יו"ט שני בנגב הדרומי להרבה רבנים בארץ ישראל, וביניהם מרן החזו"א, והם הסכימו איתו.וכבר העירו שדברי הרס"ג והתבואות הארץ לא הובאו בדבריו בצורה מדוייקת, וכדלהלן.
מה שנכתב שם שהרס"ג (במדבר, לד,ד) מתרגם 'מעלה עקרבים' היא 'עקבה' - אינו מדוקדק, אלא תרגם את המילים 'למעלה עקרבים' במילים 'אלי עקבה עקרבים' (או עקרבין)[57]. ע"כ. ויש לזה משמעות רבה, שהרי העיר עקבה קרויה 'עקבה' סתם ומעולם לא נשמע שקראוה 'עקבה עקרבין' (או אלעקבה עקרבין), ומצוי שמבחינים בין ערים עם שם דומה ע"י הוספת כינוי. ומנא לן להחליט שזה מקום אחד ולחדש ע"פ זה גבול מחודש שלא עלה על לב מעולם, ושקשה מאד לקבלו מסברא (וראה במכתב הגרש"ז אוירבך במנח"ש הנ"ל שכבר העיר למחבר שמאד קשה לקבל גבול זה, וכן העירו עוד מהעוסקים בענייני הגבולות). – וראה להלן שהשם עקבה הוא שם חדש לעיר זו (לפני כן קראו לעיר 'אילה').
ומה שכתב "על פי מה שמצאתי בתבואת הארץ כי רס"ג מתרגם 'מעלה עקרבים' היא 'עקבה', ורצה לומר עיר עקבה אשר על יד מפרץ עקבה" כלשונו, והמשמעות הפשוטה היא שכך נקט התבואות הארץ[58] - דברי התבואות הארץ לא הובאו כאן במלואם. ובאמת מסקנת התבוה"א היא להיפך, ופשיטא ליה להתבוה"א שאין הגבול מגיע עד לאיזור העיר עקבה, ואת דברי רס"ג הללו ביאר התבוה"א באופן שאין מהם כל ראיה למסקנה תמוהה כזו שהגבול מגיע עד אילת, וראה הערה[59]. והנה, את ביאורו זה, שלפיו נשמטת כל הראיה, לא הביא שם בספר, ודבר זה גרם לכמה מחברים לחשוב ולצטט כאילו התבוה"א שם הכריע שהגבול מגיע לעקבה, ואין הדברים נכונים כלל.
אמנם, לאמיתו של דבר כבר נתברר שכל העניין מקורו בטעות ואין מהרס"ג שום מקור להרחיק את הגבול לדרום. שכבר העירו כמה ת"ח[60] שכל הבניין על התרגום הערבי של רס"ג למעלה עקרבים אין בו כדי ראיה. המילה 'אלעקבה' אינה אלא תרגום מילולי בערבית למילה 'מעלה' בלה"ק, שפירושה דרך העולה בהר[61] (וכלשון עולה הייתי במעלה אדומים וכן מעלה בית חורון שבספר יהושע), וכן מילת עקרבין (או עקרבנין) היא תרגום מילולי למילה עקרבים, ונמצא שתרגום זה הינו כרובו הגדול של תפסיר רס"ג, שהוא תרגום מילולי מלה"ק לערבית בלא תוספת פירוש. והרי זה כשאר התרגומים כאן שתירגמו את הפסוק מילולית[62], ואין לזה שום שייכות לעיר עקבה. והם דברים פשוטים ליודעי ערבית.
עוד יש להעיר שהשם עקבה לעיר זו הוא שם מאוחר, ולא ברור כלל שבזמן רס"ג כבר הייתה העיר קרויה כך. שמה המקורי של העיר בתקופה הערבית הקדומה ולפניה היה 'אילה', ורק אחרי שנים רבות נשתנה שמה לעקבה, וייתכן מאוד שבזמן רס"ג עדיין השתמשו בשם הקדום, והדבר צריך בירור. ובאמת מקובל לזהות את העיר עם אילת שבתנ"ך על סמך דימוי השם והמיקום על שפת ים סוף, והוא מסתבר, ואין זה מקום מעלה עקרבים (שרידי העיר הקדומה נמצאים בשולי העיר עקבה)[63].
לגוף ההצעה להרחיק כ"כ את הגבול, כבר תמהו ת"ח רבים שלא מסתבר כלל להאריך את גבול הדרום עד לעקבה ואילת, וראה הערה[64].
בהיכל יצחק (או"ח, נה) השיב לרימ"ט בעניין זה ובתחילה כתב 'עכ"פ בנוגע לנגב, אינני רואה לכאורה על מה לסמוך שלא להנהיג ב' ימים לפי דעת הרמב"ם', וברם בהמשך הדברים 'אעפי"כ דעתי להקל עפ"י היסודות שציין כ"ג שליט"א' (א) תרגום רב סעדיא גאון ז"ל של מעלה עקרבים, וכו'... (ב) שיטת הריטב"א ז"ל...' ע"כ. והיינו שלמעשה הסכים להקל ע"פ מה שכתב לו רימ"ט שרס"ג כתב שאילת היא ארץ ישראל (וא"כ הוא בכלל שיטת הריטב"א שבאר"י עושים רק יום אחד, ועיי"ש שכתב שהוא ספק אם נקטינן כהרמב"ם או כריטב"א, ויש להקל מצד ספק דרבנן). ונראה מהדברים שסמך על רימ"ט בעיקר הדבר שאכן כתב רס"ג כך ושכן פירש בתבואות הארץ. וראה בדברינו לעיל מה שהרחבנו בעניין זה.
וראה גם במכתב מבעל הר צבי (מקראי קדש פסח ב,נח) שכתב שכל הנגב עד אילת יש לו כל דיני ארץ ישראל, אך לא כתב שם נימוק לדברים. וכתב כך גם לגבי הל' תרו"מ. וסתימת לשונו משמע לכאורה שאף יפרישו בברכה, וצ"ב. ונראה שהדברים נכתבו ע"פ דברי ידידו ומקורבו רימ"ט ששלח לו וכנ"ל[65].
♦
יח. כיבוש שלמה באילת ובדברי הציץ אליעזר ועוד
בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ג סי' כ"ג) כתב שאילת היא רחוקה יותר ממהלך עשרה ימים, ולכאורה היא מארץ אדום וחוץ לגבולות הארץ. ומ"מ נקט שיש לומר שהיא אר"י, וטעמו: 'דהנה מצינו בכמה מקומות בנ"ך שאילת נכבשה על ידי מלכי יהודה וישבו שם ישראל...' (והביא את הפסוקים מהנ"ך ודברי המפרשים) 'לפי כל זה צריך להיות לאילת דין ארץ ישראל, כי הרי כבשוה ע"י מלך מדעת רוב ישראל והרי לא נזכר עליה כמו על סוריא שיש לה רק דין כיבוש יחיד'.ויש לדון כאן מכמה פנים:
א. עצם הנידון לומר שכיבוש שלמה ושאר מלכי יהודה יכול לתת דיני ארץ ישראל הוא חידוש גדול, כי לא מצאנו בשום מקום בגמ' וראשונים שדנו באילת ולא בשאר כיבושי מלכי יהודה וישראל לתת דיני ארץ ישראל. וסתימת הדברים משמע שרק גבולות עולי בבל ועולי מצרים יש להם את דיני הארץ, ובסוריא יש קצת דינים מדרבנן. ויעויין בגמ' ב"ב נו, א שכל שלא הראה הקב"ה למשה כגון הר שעיר עמון ומואב אין בהם תרו"מ. ע"כ. ולכאורה הרי זה כמפורש שאין דיני תרו"מ נוהגים באילת (ומפורש בפסוק דברים לד, ג, שהראהו הקב"ה 'ואת הנגב ואת הככר בקעת ירחו עיר התמרים עד צער'. ואם הר שעיר לא נכלל בזה הרי גם אילת שלמרגלות הר שעיר אינה נכללת בזה, ועיין). והנה מצאנו שגזרו רבנן חיוב תרו"מ בעוד ארצות, ויעויין ברמב"ם (תרומות א, א[66]) שכתב שגזרו בשנער (בבל) ומצרים ועמון ומואב שהם סביבות אר"י, ולא מנה שם אדום עימהם. וכתב הרדב"ז שנראה שלא גזרו באדום כלל לפי שלא גרו שם. והפשטות היא שדין אילת ככל ארץ אדום ואין בה קדושה כלל.
וברמב"ם שם (ה"ו) 'נמצא כל העולם לענין מצות התלויות בארץ נחלקת לג' מחלוקות, א"י, וסוריא, וחו"ל, וא"י נחלקת לשנים, כל שהחזיקו עולי בבל חלק א', וכל שהחזיקו עולי מצרים בלבד חלק שני, וחו"ל נחלקת לשנים, ארץ מצרים ושנער ועמון ומואב המצות נוהגות בהם מד"ס ונביאים, ושאר הארצות אין תרומות ומעשרות נוהגות בהן'. ע"כ. ואיך נבוא ונחדש שיש חלק רביעי והוא העיר אילת שבארץ אדום (או חלק גדול מארץ אדום) שיש לה קדושת הארץ, ולכאו' פשוט שסתימת הרמב"ם מלמדת שאינו כן.
וכן הפוסקים סתמו בזה, ומשמע שאין דין מיוחד לארץ אדום או לעיר אילת (אמנם יש בזה דיון בדברי המו"ק, וראה בהערה[67]).
[בטעם הדברים שכיבושי המלכים לא הועילו יל"פ. א', ייתכן שצריך כיבוש על דעת להוסיף את המקום לארץ ישראל, ולא כיבוש לשם שלטון. ואם לא כבשו לשם מגורי יהודים במקום הנכבש, ודאי י"ל שאינו בדיני הארץ. ואף אם גרו דרך ארעי או לצורך מסוים י"ל שאינו בכלל. (והיהודים שגרו באילת ייתכן שהיה רק לצורך מסחר או לגביית מיסים וכדומה, ולא לשם מגורי ירושה ונחלה). ב', ייתכן שהטעם הוא כיון שצור וצידון שהם בפשוטו בגבולות פרשת מסעי לא נכבשו, וכל שלא נכבשה כל הארץ הרי גם כיבוש ע"י מלך ובי"ד הוא לכל היותר בדיני סוריא. ודינה הוא שמדאו' אינה אר"י ורבנן גזרו בה חלק מדיני הארץ. וסתימת חז"ל תלמדנו שאף שגזרו בסוריא, לא גזרו בשאר ארצות הכיבושים, אם מפני שלא היו קבועות כ"כ ליישוב ישראל או טעם אחר. ג', במו"ק סי' שו כתב שי"ל שכל שלא נתקיים הכיבוש בידם והארצות הנכבשות מרדו לפעמים, אין בו קדושה. ויל"ד שזה אינו טעם שלא לתת דיני סוריא, שגם שם מרדו לפעמים, ועיין. והעירו שבתבוה"א כתב להוכיח שלא כהמו"ק, וכעת ל"ע בזה].
ב. בהשגות הרמב"ן לספר המצוות בשכחת הלאוין בסופו, דעתו שהאיסור לקחת מאדום את ירושת ארצם נוהג לדורות, וכתב 'הנה גם דוד הוזהר שלא יכריתם ויקח את ארצם מהם. ולכן שם נציבים באדום כי לא נמנענו רק מקחת מהם ירושה אשר נתן להם השם' (ומה שאמרו שהם פתחו הוא להתיר להתגרות בהם, אבל לקיחת ארצם לא הותרה רק אחר שבלבל סנחריב את האומות או אף רק אחר שיכריתם ד' בביאת המשיח). וכל זה הוא שלא כהרמב"ם שסבר שזו מצוה לזמן, ויעו"ש. והנה, לדעת הרמב"ן הרי בימי דוד ושלמה ושאר מלכי ישראל ויהודה היה האיסור בתוקפו. ואם אילת היא מארץ אדום, הרי ע"כ שלא נתיישבו בה דרך ירושה וישיבה.
ויעויין ברשב"ם ב"ב נו, ב על קיני קניזי וקדמוני (שלחד תנא הינו הר שעיר עמון ומואב) שאף לעתיד לבוא לא יתחייבו בתרו"מ 'אי נמי אם כבשו ישראל מהם אחרי מות יהושע כולן פטורין מן המעשר'. ע"כ. ועיין רש"ש שם שביאר לתנא זה שהוא לפי שהזהירה תורה עליהם בפירוש. והנה בפשוטו סבר הרשב"ם כהרמב"ן, ועכ"פ מפורש בדעתו שגם כיבוש אינו מחייב בארץ אדום, והיינו שאינה נכנסת בקדושת ארץ ישראל.
ברם, אולי נאמר שרק הר שעיר הוא נחלתם של בני עשיו וכדכתיב בהאי קרא (דברים, ב, ה) 'אל תתגרו בם כי לא אתן לכם מארצם עד מדרך כף רגל כי ירשה לעשו נתתי את הר שעיר'. ושמא נטען שאילת, אף שהייתה כבושה תחת ידם, אינה מכלל נחלתם לפי שהיא אינה נמצאת בהר שעיר עצמו. אמנם נראה שכבר בזמן יציאת מצרים היו שם או בסמוך בני עשיו, וכלשון הפסוק (דברים ב, ח) 'ונעבר מאת אחינו בני עשו הישבים בשעיר מדרך הערבה מאילת ומעצין גבר'. ומחודש לומר שהורשו לכבוש חלק מארץ אדום, ויל"ע עוד בכל זה.
ג. גם אם נקבל שהיה כאן כיבוש הראוי בעיקרו לקדש את המקום, הרי לכאורה הוא כיבוש יחיד ובדיני סוריא. והרי סוריא נכבשה ע"י דוד באופן שהיה ראוי לתת דיני אר"י ומ"מ לא נתקדשה, ומה הטעם לומר שאילת עדיפה ממנה. ובנקודה זו יש שטענו מצד המבואר בחלק ממפרשי הנ"ך ששלמה הוא שכבש את אילת, ואולי באותו הזמן כבר נכבשה הארץ. ויל"ע טובא, הן לעצם הדבר אם שלמה כבש או דוד (והרי בדוד נזכר שכבש את אדום ושם בה נציבים ובשלמה נזכר רק שהלך לאילת ושבנה בה אוניות. אמנם יש ממפרשי הנ"ך שכתבו ששלמה הלך וכבש את העיר[68]). והן שבפשוטו גם בזמן שלמה עדיין לא נכבשה כל הארץ, וכגון צור וצידון שהיו ממלכות נפרדות ולא נכבשו ע"י ישראל.
בצי"א שם הביא מהפרשת דרכים שארץ אדום כיון שהובטחה לאברהם אבינו הרי היא יכולה להתקדש גם אם לא סיימו לכבוש הארץ, והוא חידוש גדול, ויל"ע שם. אמנם ברמב"ם (תרומות א, ג) כתב 'ואילו תפס כל ארץ כנען לגבולותיה ואח"כ כבש ארצות אחרות היה כיבושו כולו כא"י לכל דבר'. ע"כ. הביטוי ארץ כנען לגבולותיה הוא לישנא דקרא (במדבר לד, ב) ומבוארים שם בכתובים גבולות ארץ כנען, ואין ארץ אדום נכללת בזה. ונראה שמדברי הרמב"ם מוכח דלא כחידוש זה, וצ"ת. וכן בדברי הרשב"ם דלעיל מבואר לא כך.
עוד טען בצי"א שם מצד שלא נזכר באילת שיש לה רק דין כיבוש יחיד, ומשמע מזה שיש לה דין כיבוש רבים, וצ"ב בטענה זו, ולענ"ד שמסתימת הדברים משמע שאין בה קדושה כלל או עכ"פ שיש בה דיני כיבוש יחיד כסוריא, וראה עוד בהערה[69].
ד. עוד יש להעיר, שנראה שגם לדבריו רק העיר אילת עצמה נתיישבה ע"י ישראל, אבל כל שטח ארץ אדום שבין ארץ ישראל לאילת הרי גם לשיטתו הוא לא נתיישב ולא נתקדש. ולכאו' ראוי לומר מסברא שאין דין אר"י ע"י כיבוש בלי שיהא המקום צמוד ומחובר ברצף לאר"י, אבל אם יכבשו עיר בודדת רחוק מגבול הארץ יש לומר מסברא שאינה בדיני ארץ ישראל. וברש"י ע"ז כ' ב' 'סוריא, ארם צובה וסמוכה לארץ ישראל וכיבשה דוד וחיברה לקדושת ארץ ישראל שלא על פי הדבור'. ע"כ. וקצת משמע שהניח שצריך חיבור וכמבואר, ולולי זה למה הוצרך להזכיר שהיא סמוכה ומה איכפת לן בזה. ויל"ע עוד בכל זה.
ה. לגבי ייחוס הדברים לעיר אילת שלנו - כבר העירו, שהעיר הקרויה כיום אילת היא עיר חדשה. העיר הוקמה על מקומה של תחנת שיטור שנוסדה בתקופת השלטון הטורקי והייתה קרויה אום (אל)רשרש, ולא ידוע על התיישבות עתיקה ולא על שרידים עתיקים בעיר. השם החדש אילת ניתן לעיר עם ייסודה כמה שנים אחרי מלחמת העצמאות[70]. מאידך, בשולי העיר עקבה הירדנית קיימת עיר עתיקה שהייתה קרויה בתקופות קדומות (בתקופה הביזנטית והרומית וגם קודם לכן היינו בסוף ימי בית שני) בשם 'אילה' או 'אילנה', ומשערים שהיא אילת שבמקראות[71]. יש עוד אתרים עתיקים סמוכים, כגון תל אל'ח'ליפה הנמצא בתחום ממלכת ירדן בין אילת לעקבה, ויש חוקרים שמשערים שהוא מקומה של עציון גבר המקראית.
אמנם אם נסכים עם טענתו שאילת שבמקרא נתקדשה, הרי יל"ד מצד קירבתה של אילת שלנו לעקבה ולתל ח'ליפה. וצ"ב מה הן גבולות הקדושה לשיטתו (ואם יש מקום לספק על העיר אילת או על חלקה שמא נתקדשו, הרי צ"ב מה הדין לריטב"א בשטח שומם שיש לנו ספק שמא הוא נכלל בתחום המקודש, וכן יל"ע מה הדין בעיר שחציה באר"י וחציה בחו"ל, ובזה יש סברא שהכול נגרר אחר החלק שבארץ), ויש לעיין בכל זה.
הצי"א בסוף דבריו כתב שגם דעת בעל משפטי עוזיאל בכת"י היא שאילת נתקדשה (הדברים נדפסו בספרו, ח"ח, מז). ונימוקו 'הואיל וברור הדבר שבאילת היה ישוב ישראל בזמן הבית הראשון, ומקרא מלא דבר הכתוב (מ"א, ט, כו): ואני עשה המלך שלמה בעציון גבר אשר את אילות על שפת ים סוף, וגם בימי התנאים מצאנו שהיה ישוב ישראל בדרום שהיה קשור עם ירושלים, שכן מסופר (בסנהדרין י"א ע"ב) בר"ג שאמר: וטול איגרתא חדא וכתוב לאחנא בני דרומא. וזה ודאי כולל כל שטח הדרום שבגבולי א"י'. ע"כ.
ויש לדון בדבריו. במה שהביא מהפסוק - 'שפיל לסיפיה דקרא'. ולשון הפסוק המלא הוא 'ואני עשה המלך שלמה בעציון גבר אשר את אילות על שפת ים סוף בארץ אדום'. ע"כ. והנה בפסוק כתוב במפורש שהן בארץ אדום, וצ"ב איך מוכח מכאן שזו ארץ ישראל. ואולי כוונתו לחדש שמשמע שהיה שם כיבוש הראוי לקדש ומעין דברי בעל צי"א, ופלא שלא ביאר זה, והפסוק שהביא הרי אינו כולל עניין של כיבוש.
ומה שכתב שמצאנו יישוב ישראל בדרום והביא הגמ' ששלחו אגרות לבני גליל ולבני דרום. - יש להעיר, שכל נחלת יהודה היא בדרום, ונראה שאין זו ראיה כלל לשאלה הפרטית של אזור אילת. ובגמ' לפעמים חילקו בין גליל ויהודה ולפעמים בין גליל ודרום (וכמדו' שזה יותר שכיח בלשון הירושלמי). והיינו, שארץ יהודה קרויה אצלם דרום[72]. (והנה, גמ' זו עצמה מסייעת לביאור זה, שהרי מסתבר שהכוונה שם ששלחו לבני הגליל ולבני יהודה, ולא שהייתה איגרת רק לבני הדרום הרחוק). ולגוף הדברים, הרי כפי המקובל בסוף ימי בית שני לא גרו יהודים אף באזור באר שבע, כ"ש שלא גרו בארץ אדום ובאילת הרחוקה.
יש שציינו שכן כתב בישכיל עבדי. וברם בספרו (ח"ו, ב) לא נכנס כלל לדין הפרטי של הנגב ואילת, ודן באופן כללי בדין הערים החדשות. ויעו"ש שצידד שאם הוא תלוי בקדושת הארץ הרי הוא רק בגבולות עולי בבל. ולגבי ההלכה בנגב כתב שצריך בירור היכן הוא גבול עולי בבל באזור זה. והנה בהשמטות שנדפסו בישכי"ע ח"ח (השמטות ליו"ד, סי' ח' אות ה') כתב לשואל 'מה דין אילת בזה"ז אם היא (מ)[נ]חשבת כאחת מא"י, כבר כתבתי בזה בישכי"ע ח"ו או"ח סי' ב' ושם העליתי שנחשבת כא"י ע"ש'. ע"כ. ולכאו' הוא צ"ב, שהרי לא הכריע שם כלל מה דינה של אילת. ואולי אחרי כתיבת התשובה בח"ו נמסר לו כדבר פשוט שאילת היא מכיבוש עולי בבל, וכיון שכתב שהדין תלוי בגבולות עולי בבל, החשיב את דבריו כאן כהכרעה על אילת שהיא מערי אר"י. ועדיין צ"ב בדעתו. ועכ"פ, הדבר מוסכם שאילת אינה בגבול עולי בבל (וכל הדיון הוא רק אם היא בגבול עולי מצרים), ולכאורה לפי הכללים שנתן שם הרי לדידן אין דינה כארץ ישראל.
בספר ילקוט יוסף כתב ששמע מאביו בעל יביע אומר שאילת היא חו"ל גמורה, ומ"מ אי"צ לנהוג יו"ט שני באילת, ויש לדון בדבריו, וראה בהערהעב.
♦[73]
יט. בדעת החזו"א על דיני ארץ ישראל באילת
בספר אר"י, אחרי דיונו על יו"ט שני בכל הנגב ועד אילת והצעת חידושו שעקבה היא מעלה עקרבים וכו' כתב (בעמ' לז) שהחזו"א הסכים איתו, ורבים הבינו מדבריו שהחזו"א הסכים שאילת היא בתוך גבולות הארץ ושנוהג בה יו"ט רק יום אחד. ואמנם העידו מגדולי תלמידיו ועוד שאין הדבר כן, והחזו"א הורה למעשה שאין דיני ארץ ישראל באילת כלל, וכאשר יובא להלן.וכבר העירו[74] שע"פ מכתביו של רימ"ט עצמו הנמצאים לפנינו ועוד יש בסיס להנחה שדברי החזו"א ואחרים לא הובאו במדויק, וכדלהלן.
הנה, המכתב המקורי ששלח המחבר להרבה רבנים (מכתב חוזר מתאריך ניסן תש"ט) נדפס ע"י אחד המקבלים, הרה"ר עוזיאל. במכתב זה עדיין היה פשוט לרימ"ט שאילת וכל האיזור הדרומי לואדי אל עריש הם חוץ לגבולות הארץ, וע"פ זה כתב בשאלה ששלח להרבנים "מכ"ש לעניין אילת שיש שם לנהוג דוקא שני ימים" (!).
רק אחרי כמה חודשים (בתמוז תש"ט) שינה הכותב את דעתו וחידש את הטענה שמבואר ברס"ג שעקבה היא מעלה עקרבים וכו'. וראה במכתבו לבעל הר צבי (הצבי ישראל סימן כ"ה, עמ' צ"ו) שתחילתו נכתבה בי"ט סיון תש"ט ובו הוא שואל אותו על דעתו בנוגע למכתב החוזר שנשלח גם אליו. בסוף אותו מכתב יש הוספה מתאריך ז' בתמוז שבה הוא כותב שכיון שנשתהה המכתב אצלו הוא מוסיף שכעת נשתנתה דעתו והוא החליט שאילת היא מכיבוש עולי מצרים.
הרה"ר בעל משפטי עוזיאל היה אחד מהרבנים מקבלי המכתב הנ"ל, וראה בתשובתו שלא הביא ולא דן כלל בדעתו החדשה של בעל המכתב, וניכר שלא הציע לפניו את שיטתו המחודשת בעניין[75]. ונמצא שבמכתב החוזר שאותו הוא שלח לכל הרבנים לא הובא הנידון שבאילת יש צד שלא לעשות יומיים, ואדרבא נכתב כדבר פשוט שיש לעשות יומיים. וההוספה בדין אילת נכתבה במכתבים פרטיים לחלק מאותם רבנים, ואין בידינו לדעת למי מהם (ומעתה אם נלמד משהו משתיקת מקבלי המכתב, הרי אצל חלקם הוא להיפך). וראה בקונטרס שם שהאריכו בעניין, והדברים נראים מסתברים ונכונים.
והנה, דברי החזו"א במכתבו אליו שהביאם המחבר בספרו שם, גם הם אינם עוסקים כלל בדין הפרטי של אילת[76], ומסתבר שהוא שלח להחזו"א את ה'מכתב חוזר' (שבו הוא עדיין כותב כדבר פשוט לנהוג יומיים באילת), ועליו ענהו החזו"א את תשובתו שלפנינו, ואין לדעת אם שלח אליו מכתב נוסף בעניין. ועכ"פ בתשובת החזו"א, כפי שהוא עצמו הביא אותה, אין שום התייחסות ושום הסכמה לשאלה הפרטית של אילת, ואין ממנה כל מקור לצרף את אילת לאר"י.
ושוב שמעתי[77] שהגר"י ברטלר זצ"ל אמר שהחזו"א השיב למחבר על נידון יו"ט שני בעולי מצרים וכו' בכללות בלי שעסק שם בשאלה הפרטית של אילת (וכן הוא לפנינו בדברי החזו"א שהובאו בספר שם וכדלהלן). וכאשר נשאל החזו"א למעשה בדין אילת אם היא חו"ל ביקש לדעת היכן היא, והראה לו הגר"י זצ"ל עצמו את מקומה של אילת במפה, והכריע החזו"א שהיא ודאי חו"ל.
והנה, החזו"א לא רצה לסמוך על הכרעות מדוייקות בעניני הגבולות, ומטעם זה לא הסכים להקל כלום בגבול עולי מצרים, ומ"מ אמר והורה למעשה שאילת היא חו"ל, והתיר למעשה לקחת ירקות בשמיטה ממקומות שהרבה לפני אילת. וטעמו מפני שהיה ברור לו שאילת (ואף הרבה קודם לה) הוא מחוץ לגבולות הארץ ללא כל ספק.
ולשון הגר"ח קנייבסקי בדרך אמונה (תרומות פ"א, צהה"ל, קס) 'ושמענו בשם מרן ז"ל שעיר שקורין היום אילת ודאי חו"ל היא'. ע"כ. (וכן הוא ברשימותיו בשם החזו"א שנדפסו בסוף ספר דברי שיחה ח"ב). ובספר דינים והנהגות להגר"מ גריינימן (שההוראות שבו נבדקו ע"י כמה מתלמידי החזו"א, פ"ט אות י"ד) "על עיר אילת אמרו בשמו שהוא ודאי חו"ל"[78]. וכן בחוט שני (להגר"נ קרליץ, יו"ד ח"ג, עמ' רפ"ג), כתב שאילת היא חו"ל. [יש לציין שבספר ברוך שאמר כתב בשם בעל ציץ אליעזר שהחזו"א הסכים איתו שיש לנהוג רק יום אחד באילת. וכנראה שהיה זה לפני שבירר את מקומה והכריע שהיא ודאי חו"ל. ולעניין סוף דעתו לכאורה למדנו משם, שאף שכבר שמע את הטענה על כיבוש שלמה, לא התחשב בה לעניין הלכה (וכפי המסתבר זה עיקר מה שטען בעל ציץ אליעזר לפני החזו"א). וראה עוד בהערה[79]]. וכבר נתפרסמה עדות שהחזו"א אף התיר לזרוע כלאי זרעים באילת[80], ועל פיו סמכו כל ועדות השמיטה לקחת ירקות בשמיטה מאיזור זה.
וראיתי בכמה ספרים שיסדו הרבה על דברי הספר בשם החזו"א והבינו שהחזו"א כתב למחבר במכתב שדין אילת כדין ארץ ישראל, ולמה שנתבאר נראה שלא ניתן להורות ע"פ דברים אלו. והברור בדעת החזו"א הוא כמו שידוע לכל תלמידיו וכאשר מעיד הגרח"ק שליט"א במכתבו (וראה לעיל למקורות נוספים), שהוא נקט שאילת היא ודאי חוץ לארץ.
הגר"פ עפשטיין ראב"ד העדה החרדית כתב במכתבפ, שלדעתו הפרטית היה נראה לו לעשות באילת יומיים, אבל כיון שיש שכתבו לא כך, ובספר ארץ ישראל הביא שהחזו"א הורה לעשות[81]רק יום אחד, יש לנהוג כך משום ספק ספיקא[82]. והיינו, שדעתו שלו הייתה שיש לעשות יומיים, אבל לעניין מעשה הורה לא כך תוך הסתמכות על העדות שכך הורה החזו"א. וייתכן מאוד שלולי דעת החזו"א לא היה מחשיב את הדבר לספק. ולמה שנתבאר הרי דעתו הפרטית הייתה נכונה ומתאימה לדעת החזו"א, וקרוב לומר שזה העיקר בדעתו, ועיין.
וסוף דבר. החזו"א הורה שאילת היא ודאי חו"ל ואינה בקדושת אר"י כלל (וראה בפנים בדעת הגר"פ עפשטיין).
♦
כ. עוד הוראות בדין יו"ט שני באילת
הגרש"ז אוירבאך זצ"ל בדבריו שהובאו בספר יו"ט שני כהלכתו הורה שלעניין מלאכות יש לנהוג דיני יו"ט שני באילת, ולגבי קידוש ותפילות (שיש בהם חשש איסור אם אינו מחויב) 'צ"ע אם לשמור שם יו"ט שני כדין חו"ל או רק לחומרא'. ולמעשה מספק הורה שלא לנהוג קידוש ותפילות[83]. ויש להדגיש שהגרש"ז עבר על הדברים לפני ההדפסה, הגיהם בכתב ידו ואישר אותם להדפסה בשמו להלכה ולמעשהפג. (וחזר בו הגרש"ז מדברים שכתב בצעירותו בזה, וראה הערהפד).בספר ישא יוסף מהגר"י אפרתי, שבו מביא ההוראות שהשיב בשליחות הגרי"ש אלישיב, הביא (ח"א, קז) הוראה למעשה מהגריש"א בזקנותו לנהוג יומיים יו"ט באילת כולל קידוש ותפילות (וכתב שם שהוא ע"פ הוראת החזו"א הנ"ל, והוא שלא כהוראתו הקודמת לחוש לדברי רימ"ט ולא לנהוג יומיים מחמת הספק).[84][85][86]
בספר אור לציון מהגרב"צ אבא שאול (ח"ג, כג, יב) כתב: 'המתגורר בעיר אילת, יש לו לנהוג יום טוב שני של גלויות לכל דבר, כמו בחוץ לארץ בין להקל ובין להחמיר'.
בשו"ת שבט הלוי (ח"ה סי' קע"ג) כתב: 'אשר שאל בקצור אם אילת ואופירה חו"ל, על אופירה כמעט אין ספק שהוא חו"ל, וגם אילת יראה כן' (הנידון שם לגבי יציאה לחו"ל). ובשיעורי שבט הלוי שביעית (פרק ד' עמ' רמ"ב) דן על אילת וכתב: 'ונראה דצריך לעשות שם שני י"ט', וראה עוד בהערה[87].
וכן דעת הגרח"ז גרוסברג (בעל המעשר והתרומה) ובעל משנת יוסף והובאו דבריהם במאמר מהגרז"מ קורן, והם מגדולי המעיינים בענייני גבולות הארץ[88].
וראה עוד מדברי בעל מועדים וזמנים ומדברים שנשמעו מבעל קה"י בהערהפז.
♦
מסקנת הדברים
א. נחלקו הרמב"ם והריטב"א אם גדר החיוב ביו"ט שני הוא בכל מקום שלא הגיעו השלוחים בלי הפרש בין אר"י לחו"ל, וכל מקום עושים כפי המנהג שבידם, או שהוא תלוי בגבולות הארץ. ועיין בפנים בשיטות נוספות בראשונים, ובהכרעת הדין.[89]ב. עיר שאין לה מנהג ידוע, להרמב"ם עושים שני ימים. ודעת מהרי"ט צהלון והיעב"ץ והברכ"י בשם כמה אחרונים שהוא גם באר"י, והחזו"א ועוד סברי שבאר"י במקום מסופק עושים יום אחד.
ג. הכף החיים כתב שעיר חדשה שהיא סמוך ונראה לערים הישנות (כגדרי הדין בפורים), עושה יום אחד. והחזו"א כתב שעיר חדשה שהיא בתוך התחום של עיר ישנה (והיינו סמוך) עושה יום אחד, ואפשר שהוא הדין במקום שדות וכרמים של בני העיר אף אם נמשכו חוץ לעיר. ועיין בפנים בדין המושבות החדשות בארץ ישראל.
ד. להריטב"א יל"ע אם גדר הדין הוא בגבולות עולי מצרים או בגבולות עולי בבל, ועיין בפנים. וכן להחזו"א ודעימיה שלהרמב"ם עיר מסופקת באר"י עושה יום אחד, צ"ב אם הוא גם בגבולות עולי מצרים.
ה. בצור נוהגים יומיים וכתשובת הרמב"ם ופסק כל האחרונים, וכן נשתלשל המנהג מדורות. וכן בבירות היה המנהג פשוט מדורות לנהוג שני ימים. בדין צידון עיין בפנים שהיו דעות בזה ושלכאו' עולה שהעיקר כהשיטות שנוהגים שני ימים. בסוריא עושים שני ימים (ואם יש עיר שיש בה מנהג ידוע לעשות יום אחד, הרי להרמב"ם עושים יום אחד ולהריטב"א יומיים).
ו. סמוך לגבולות הארץ (בערי מדינת לבנון בצפון, בעבר הירדן במזרח ובאזור העיר עזה בדרום), יש מקומות שהם מכיבוש עולי מצרים, והם בכלל הנידון הנ"ל. ועיין בפנים שהבאנו מחלוקת הראשונים אם עולי בבל כבשו בעבר הירדן ועוד בזה.
ז. יישוב חדש שנתיישב ע"י בני מקום שנוהגים יום אחד, הרי להרמב"ם בפשוטו יש להם לנהוג יומיים, ועיין בפנים דברי מי שכתבו לא כך.
ח. ההוראה המקובלת מחכמי דורנו היא שהעיר אילת היא ודאי חו"ל לכל דבר (ואין הגבול מגיע לעקבה), וכן הורה החזו"א למעשה. והנה אין לאילת מסורת לעשות רק יום אחד, וממילא גם לרמב"ם יש להם לעשות יומיים. (וייתכן שהיא אף רחוקה מירושלים יותר ממהלך י' ימים ונמצא שאין השלוחים יכולים להגיע לשם, ועיין בפנים הנידון בזה). ולכאורה בזה הן לשיטת הרמב"ם (שהדין תלוי בהגעת שלוחין) והן לשיטת הריטב"א (שהדין תלוי בגבולות אר"י) נוהגים שני ימים. וראה בפנים מה שהורו בזה למעשה.
♦