אב"ד ת"א, מח"ס משפטיך ליעקב י"ד חלקים
בן העיר לענין מס הקהל
בקהילה בחו"ל גבו מכל המתפללים סכום מסוים לצורך שיפוץ בית הכנסת. ביהכנ"ס שופץ, וכ"א מהמתפללים שילם את אשר סוכם ב – 24 תשלומים חדשיים. בבעלות ראובן בית בסמוך לביהכנ"ס, והוא מגיע להתפלל בימות חול (עובד בעיר סמוכה), ובשבתות וחגים הוא טס חזרה למשפחתו שבעיר אחרת. וטענו הגבאים שהואיל והוא מתפלל בביהכנ"ס, חלה עליו חובה להשתתף בעלות השיפוץ.ראובן טוען: כשהוא הגיע להתפלל, כבר פרעו מחצית מהתשלומים, כך שבכל מקרה אין לחייב במלוא התשלומים אלא ב 12 התשלומים האחרונים. אך גם תשלומים אלה לטענתו אינו צריך לשלם, כיון שלא הגיע לגור במקום עם אשתו וילדיו, וכן היותו בן המקום יקבע רק לאחר יב חודש, ואז הוא כבר פטור מהתשלומים.
הגבאים טוענים שהעובדה שבבעלותו בית במקום, הדבר מחייב בתשלומים לאלתר, ואין צריך להמתין י"ב חודש. והואיל ובכל אותה עיר אין ביכנ"ס אלא נדו"ד, הרי הוא חלק מביהכנ"ס, וחלה עליו החובה לשלם את מה שקבעו הקהל. מה עוד שהם נוהגים לגבות מכל המתפללים, גם אלה שאינם מתפללים אלא בימות חול, ובודאי מי שיש לו בית דירה במקומם.
♦
א.כשמתגורר בגפו
תנן בב"ב ז, ב: כמה יהא בעיר ויהא כאנשי העיר - י"ב חדש. קנה בה בית דירה, הרי הוא כאנשי העיר מיד. ובגמ' שם ח, א: ולכל מילי מי בעינן י"ב חדש, והתניא שלשים יום לתמחוי, שלשה חדשים לקופה, ששה לכסות, תשעה לקבורה, שנים עשר לפסי העיר. אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן, כי תנן נמי מתניתין שנים עשר חדש, לפסי העיר תנן. ומבואר דלעניני צדקה יש מדרגות אחרות של זמן, לתמחוי ל יום, לקופה של צדקה ג חדשים וכו'. ונראה דבנין בית כנסת דינו כשמירת העיר וכחומת העיר, שיהיה כאנשי העיר רק לאחר יב חודש או שקנה בית דירה. דמצות צדקה היא חובה על כל גברא וגברא, ורק השאלה מתי יחשב כבן עיר לענין שיהיו אלה עניי עירו שיצטרך ליתן להם צדקה, והם קודמים לבני עיר אחרת, וע"ז קבעו חכמים שתמחוי ל' יום וקופה ג חדשים. אולם אדם לא חייב ליתן כסף לבית כנסת, אלא זה דין בעיר שבונים בית כנסת, ואנשי העיר תורמים לבנין בית כנסת, שהרי אם יבוא לגור במקום שיש בית כנסת, אין עליו חיוב ליתן כספו לבניית בית כנסת, ורק אם בעירו בונים בית כנסת, החיוב הוא על אנשי העיר ליתן לבנין בית כנסת. וכיון שאין כאן חוב שיסודו בחוב גברא כמו בצדקה, אלא הוא דין באנשי העיר או למי ששייך לבית כנסת זה, ממילא כל שאינו מוגדר כאנשי העיר, אין עליו חיוב ליתן לבנין בית כנסת. ודבר זה דומה לשמירה על העיר, שאם העיר צריכה שמירה, החיוב ליתן לשמירת העיר חלה על אנשי העיר, לפי המודד שקבעה המשנה, וכן הוא בבנין בית כנסת. משא"כ צדקה, שיש על אדם חיוב תמידי, בכל מקום ובכל שעה ליתן צדקה, רק השאלה למי לתת, לעיר זו או לעיר אחרת, ע"ז קבעו מודדים אחרים.והדברים הנ"ל אינם סותרים למש"כ הגרי"ז בחידושיו (ערכין כא, א), דהחיוב כאן אינו מדין צדקה אלא כמו חיוב של שותפין ליתן לקופת הקהל. הגרי"ז מסביר שאין לדון בחיובים אלה מדין כפיה על הצדקה אלא כפיה של בן העיר לשאת בעול העיר: "אמנם דין זה הוא מדין בני העיר, כמו שכופין לעשות בית שער שהוא מדיני שותפין, וכן בקופה ותמחוי אין הכפיה ליתן לעניים רק ליתן לקופת העיר, דגם אח"כ הקופה היא בחזקת בני העיר, שהרי רשאים לעשות מקופה תמחוי ומתמחוי קופה, וא"כ אין זה ענין של כפיה על צדקה, רק דין כפיה בני העיר לצורך דבר העיר". וכן הוא בשעורי הגר"ש רוזובסקי (ב"ב ח, א סי' קעו): "וי"ל, דהרי"ף בא להשמיענו יסוד החיוב בקופה ותמחוי דאין זה מצד מצות צדקה גרידא, אלא דהוא מדין חיובי בני העיר לצרכי העיר, והוי דומיא דפסי העיר שיסודם מחיובי בני העיר. ונפק"מ בזה דהוו חוב ממון ממש כמו כל חיובי בני העיר דהוו חוב ממון". דמ"מ אף שהכפיה היא מדין בני העיר, הוא יוצא בקיום חיוב זה במצוות צדקה, והשאלה אם ליתן לקופת עיר זו או לקופה אחרת, וכנ"ל.
ולענין זה אין בנין בית כנסת, ובודאי שיפוצו, נלמד מהמודדים שקבעו בחיוב צדקה, מתי יהיה בן העיר, אלא דומיא דפסי העיר. ועיין מש"כ באגרות משה (חחו"מ ח"א סי' מ): "דאף שבדר י"ב חדש הוא כאנשי העיר לפסי העיר כדאיתא בב"ב דף ח', ומסתבר דה"ה לכל צרכי העיר, ואף שבחו"מ סימן קס"ג סעיף ב' הזכיר רק תיקון החומה ודלתות ושכר הפרשים והשומרים, מ"מ מסתבר שלא בא למעט בזה ביהכ"נ וס"ת שג"כ הוזכר בסעיף א', דמ"ש הא גם ביהכ"נ וס"ת הוא צורך הקהל וצורך עצמו כמו פסי העיר". הרי שחיוב ביכנ"ס וס"ת הוא כפסי העיר וככל צרכי העיר, וככל שיהיה מאנשי העיר, ביב' חודש או קנה דירה, גם יתחייב לשלם עבור ביכנ"ס וס"ת.
ומדברי המאירי (ב"ב יא, א) מבואר דכל הקביעות הקובעת את היותו בן עיר, תלויה בכך שהוא מתגורר במקום עם משפחתו, אשתו וילדיו, אולם כאשר הוא מתגורר בגפו כדרך הסוחרים, אינו כבני העיר: "כבר ביארנו במשנה, שאם קנה בית דירה בעיר הרי הוא כאנשי העיר מיד, מ"מ דוקא בית דירה אבל קרקע כל שהו לא. ואף בבית דירה פירשו בה דוקא שהוא דר בה עם אנשי ביתו, אבל אם אנשי ביתו דרים במקום אחר והוא דר בכאן כדרך שאר סוחרים, אין זה כלום". ואף שהמאירי כתב דבריו ביחס לסיפא של המשנה, שאם קנה בית דירה הרי הוא כאנשי העיר, דדוקא אם גם גר בבית הדירה שקנה עם אשתו ומשפחתו, אך דין זה יהיה גם ביחס לקביעות המתבקשת לאחר יב' חודש, שהרי הסברא של המאירי היא שעצם המגורים ללא משפחתו אלא כדרך הסוחרים, אינה יוצרת קביעות, וממילא אין חילוק בין קביעות הבאה מחמת קניית בית דירה או קביעות הבאה מחמת יב חודש.
וכן מצאנו בדברי המבי"ט (ח"א סי' עז), דמגורים ללא אשתו וילדיו הוי ארעי ולא קבוע: "ואפילו מה שכתב רבינו ברוך ז"ל, אינו אלא כשבא עם בני ביתו לדור ולהשתקע שם, אבל אם בא הוא לבדו, פשיטא דלא מיקרי כאנשי העיר, כיון שאין אשתו ובניו עמו ככל אנשי העיר. דאף שכוונתו ודעתו להביאם ולדור ולהשתקע כאן, כל שלא הביאם לא הוי כאנשי העיר, דאין אדם דר במקום אחד ואשתו ובניו במקום אחר אלא דרך עראי". וכיון שבמגורים ללא המשפחה הרי הוא כתושב ארעי, אין נפק"מ אם קנה בית דירה או נמצא יב חודש בעיר, כיון שבכל ענין מציאותו בעיר הינה ארעית. וכך מפורש בהמשך התש': "דאפילו בא לגור, אם עמד יב חדש חייב, והיינו כשבא לגור עם בני ביתו, דאם הוא לבדו, למה יתחייב אחר י"ב חדש כיון שבני ביתו הם בעיר אחרת והוא דעתו לגור ולחזור למקומו, וכיון דלגור הוא עם בני ביתו להשתקע נמי הוי עם בני ביתו, וקרוב אני לומר דאפילו לאחר יב חדש או קנה בית דירה פטור כשאין ביתו עמו במקום זה... דרוב עניני המסים תלויין במנהג כו', וא"כ המנהג ידוע ופשוט במקום זה בצפת תוב"ב, שכל מי שאינו דר במדינה עם בני ביתו אינו מעלה מס עם בני העיר כלל וכלל".
וכן מבואר בתש' מהר"י בי רב (סי' כב): "ובנדון שלפנינו שלא היתה כונת השואל לדור שם כמפורסם, ולא נתעכב שם כי אם מעט מזעיר, ולא בא עם אשתו אלא שלקחה שם בדרך מקרה כמו שכתבנו, פשיטא שאינו חייב ליתן לא מדין תורה ולא מדינא דמלכותא ולא מן המנהג, ואפילו בעודו שם, וכ"ש מאחר שהלך כיון שאין כוונתו לחזור ולדור שם". וכן נמצא בתש' דרכי נעם (לרבי מרדכי הלוי, אביו של הגינת ורדים, חחו"מ סי' כא): "דאפשר שלא אמרו בנשתהא יב חדש הרי הוא כאנשי העיר אלא למי שהלך לשם פנוי בלא אשה, או אפילו יש לו אשה הלך לשם עם אשתו וביתו, דלכך אמרינן כיון שעמד שם יב חדש הרי הוא כאנשי העיר. אבל מי שהלך להסתחר בעיר אחרת, והניח אשתו ובני ביתו בעיר אשר קבע שם דירתו, וכל חפציו ומטלטליו ובני ביתו שם וכו', איך יהיה נחשב כתושב, בפרט אם ראינוהו זה כמה שנים הולך ובא ותמיד מניח שם ביתו בקבע ולא היה הולך רק להסתחר, הדבר קשה להאמין שבזה ג"כ דברו הפוסקים דביב' חדש יהיה כאנשי העיר". אלא שהדרכי נעם לא ראה חילוק זה, ומ"מ מהמשך דבריו נראה שהסכים שקבע יכול להיות רק עם משפחתו. ונדון הדרכי נעם היה מאנשי טבריה שבאו לציפורי בלא משפחותיהם, אם יתנו מס בציפורי, כיון שבטבריה חייבים ליתן המס. ועל כך השיב: "אלא ודאי שראוי לנהוג שבמקום אשר האדם דר עם אשתו ובני ביתו בקבע, שם יתן המס. וכן המנהג בכל המקומות אשר שמענו שמעם, ששום גר תושב אשר ביתו בעיר אחרת אינו פורע כי אם במקום דירתו".
מכל הלין מבואר דאם אדם דר במקום לצורכי עבודה, ובפרט כנדו"ד שהוא חוזר לביתו בשבתות ובחגים, גם אם ידור במקום יב חודש ואף אם יקנה דירה, לא יהיה דינו כתושב קבע, כיון שהוא מתגורר במקום ללא אשתו וילדיו, דכל דין הקביעות בקנה דירה או ביב' חודש הינו דוקא בדר במקום עם אשתו וילדיו, או שאין לו אשה וילדים. אבל הדר במקום רק לצורך עבודתו, ושב בשבתות וחגים למשפחתו שבעיר אחרת, לא יהיה לו דין קבוע לענין מיסים וכו'.
♦
ב.מודד הקביעות
ולענין מי שקנה בית דירה, אך הבית אינו משמש אותו למגורי קבע אלא לנופש או לכל דבר שהוא בבחינת ארעי, כאשר הנידון הוא אם אפשר לחייבו מיידית במיסי הקהל או רק לאחר יב חודש. המרדכי (ב"ב תעז) כתב דמי ששכר בית, אין דינו כקונה בית, ולכן רק לאחר יב חודש יש לחייבו, שהרי ודאי גם מי שמחויב במיסי הקהל לאחר יב חודש, שכר דירה במקום, ובכל זאת אין חיובו כמו קונה דירה אלא לאחר יב חודש: "ואפילו שכר בית אין לדמותה לקונה בה בית דירה, שהקנין מוכיח שדעתו להשתקע, אבל בשכירות בית אולי אין דעתו להשתקע ואין לחייבו. וגם התלמוד מוכיח כן דלא מחייבינן ליה בתוך שנים עשר חדש אלא למילי דצדקה ולפייסי העיר לא מחייבינן עד שנים עשר חדש, ומסתמא תוך שנים עשר חדש שכר בית ואפ"ה ליכא חיובא".אמנם בריב"ש (סי' תעה, הביאו גם הב"י חו"מ סי' קסג) כתב, דאם שכר דירה ליב' חודש, מיד נעשה כאנשי העיר לחייב במס: "וכבר כתבו קצת מן האחרונים ז"ל, דלאו דוקא קנה בה בית דירה, דהוא הדין עם שכר בה בית דירה, כל ששכרה ליב' חדש, דמיד הוא כאנשי העיר. וכזה נראה שהוא מנהג קהלות זה המלכות. זהו מה שנראה לי בזה לפי שורת הדין". וברמ"א (חו"מ קסג, ב), פסק לענין חיוב לאחר יב חודש או בקנה בית דירה, כמשנה הנ"ל: "ודוקא בסתם, אבל אם ידענו שרוצה לקבוע בעיר, מיד הוי כאנשי העיר. ויש אומרים דאם שכר בית דירה, כל ששכרה ליב' חדש, הוי כאנשי העיר מיד. ויש אומרים דבעינן קנה דוקא להשתקע, ויש אומרים אפילו לגור". וצ"ב מה כוונתו להשתקע, ומה כוונתו לגור. דקשה לפרש דכוונתו להשתקע לעולם אלא על יותר מיב' חודש, וא"כ צ"ל דלגור הוא אפי' פחות מיב' חודש. ומיירי לענין קניית דירה, שאם קנה על דעת להשתקע יב חודש, מיד נעשה כאנשי העיר למס, ואם קנה ע"מ לגור בה פחות מיב' חודש, או לגור בה לעיתים, בזה י"א שדינו כקנה בית, וי"א שאין דינו כקונה בית, כיון שלא קנה ע"מ להשתקע. אמנם יותר נראה לפרש, דלהשתקע ולגור הכוונה על דרך המגורים, דלהשתקע הוא על דעת לגור שם בקביעות יב' חודש ויותר, ולגור שם הוא על דרך ארעי לדור שם יותר מיב' חודש. דאין החילוק בכמות הזמן אלא על אופן המגורים.
ועיין בפנ"י בתש' (ח"ב סי' צו): "דאין רצונו לומר שישתקע לעולם, רק כוונתו שידור שם זמן מה בדרך קבע יותר מיב' חודש ששיערו חז"ל, שזהו זמן דירת ארעי, וכמ"ש גבי חזן ששכר עצמו ל"ג שנים, ודימה אותו לקונה בית, דזהו מקרי ג"כ להשתקע. וע"כ צריך לפרש דברי הריב"ש ז"ל כן, כיון דס"ל דאפי' אם ידור יותר מיב"ח חייב אף אם יעקור דירה אח"כ, א"כ כ"ש קונה בית דירה כיון דמוכח דידור יותר מי"ב חדש אף אם יעקור אח"כ חייב, ולא בעינן להשתקע". דלגור הכוונה יותר מיב' חודש בדרך קבע, גם אם אין דעתו להשתקע. ונראה דלהשתקע אינו מוגבל בזמן בשעת הדירה, ולגור שם, אף אם מוגבל ליותר מיב' חודש, מ"מ צריך לגור בדרך קבע בזמן זה.
ובחזו"א (ב"ב ד, כא) הקשה על דברי הרמ"א די"א דבעינן קנה ע"ד להשתקע שם, דרבינו ברוך והמרדכי לא נחלקו אלא בלא קנה ודעתו להשתקע שם, אבל קנה בית דירה ודר בעיר, אפי' לא באותה דירה, הרי הוא כאנשי העיר. אמנם הריב"ש והנימוק"י סוברים דאף בדעתו להשתקע (בלא קנה דירה), צריך יב' חודש; "וכן נראה להלכה, כיון דרבים נינהו ובתראי... מיהו בקנה בית דירה סתמא הרי הוא כאנשי העיר מיד, ולא מצינו מי שיצטרך בזה כונה חיובית להשתקע". מבואר דבקונה בית דירה אין צריך כוונה חיובית להשתקע. יחד עם זאת צריך שידור במקום. ואף אם אינו דר באותה דירה שקנה אלא בדירה אחרת, כיון שקנה דירה וגר בעיר, הרי הוא כאנשי העיר לאלתר. אולם אם כלל לא גר בעיר, אף שקנה בית, אינו בכלל אנשי העיר, עיין חזו"א ב"ב ד, כ, וע"ע להלן.
והנה בתוספתא (ב"מ יא, יז) מבואר שיש דין למי שיש לו בית בחצר או חצר בעיר ולא מתגורר בחצר, ויש מי שיש לו בית או חצר והוא שרוי עמהם ומתגורר שם: מי שיש לו בית בחצר אחרת, בני חצר אחרת משעבדין אותו לעשות עמהן דלת נגר ומנעול לחצר, ושאר כל הדברים אין יכולין לכופו, אם היה שרוי עמהן באותה חצר, משעבדין אותו על הכל. מי שיש לו חצר בעיר אחרת, בני העיר משעבדין אותו לחפור עמהן בורות שיחין ומערות ולתקן את המקוואות ואמת המים, ושאר כל הדברים אין משעבדין אותו, ואם היה שרוי עמהן באותה העיר, משעבדין אותו על הכל. מבואר שיש דין אחד למי שיש לו בית דירה או חצר ואינו שרוי עמהם, ולמי שיש לו כנ"ל ושרוי עמהם. דכאשר המחייב הוא עצם הרכוש, החיוב להשתתף מוגבל, אך אם המחייב הוא גם המגורים במקום, הרי שיש מחייב כולל לכל חיובים שחלים על בני העיר או בני החצר. ותוספתא זו הביאה גם הרא"ש (ב"ב א, כג). ומ"מ מזה נלמד, שאף אם יש לו בית, אם אינו מתגורר באותו הבית, אינו כאנשי העיר, למעט לענינים מסוימים. ומזה נלמד דמי שקנה בית בעיר ומשכירו לאחרים, אינו כאנשי העיר.
וכן כתב הרי"ד בפסקיו (ב"ב ח, א): "ואם קנה בה בית דירה כבר הוא מזו העיר, והוא שדעתו לדור שם, אבל אם אין דעתו לדור שם אלא להשכירו, אף על פי שנותן לפסי העיר, אינו נותן לצדקה ואינו נקרא מאותה העיר לגיטין". וכך למד מהתוספתא גם הר"ן (ב"ב ח, א): "דוקא שקנה שם בית דירה ודר שם, הא קנה ולא דר, אינו כאנשי העיר אלא לדבר שהוא תועלת לדירתו, אבל לא לדברים אחרים". ועיין עוד בריב"ש סו"ס ריד מש"כ בזה. גם בתש' מהרי"ו (סי' קו) כתב, דדוקא שקנתה בית לדור בו, אבל אם לא קנתה הבית כדי לדור בו, אין דינה כאנשי העיר לאלתר כדין קונה בית. הרי שקנין הבית לכשעצמו אינו מספיק לעשותו כאנשי העיר אלא דוקא אם קונה לדור בו. ולדור בו הכוונה בקביעות, ולא למטרות נופש או מטרות חלקיות, אלא שמכאן ואילך כאן הוא בית דירתו.
גם מדברי מהר"י בירב בתש' (סי' כב) נמצאנו למדים שאין קניית בית דירה לכשעצמה עושה את הקונה כאנשי העיר, אלא צריך לגור בדירה. ואף אם הוא יעזוב את הדירה ואשתו תשאר שם, אין זה נחשב כמגורים לענין שיחשב כאנשי העיר: "ואפי' אם קנה בית דירה שם והלך לו, פשיטא שאינו חייב ליתן עמהם מסים וארנוניות. ובנדון שלפנינו כבר יצא משם והלך לארצו. ואם תאמר שאשתו נשארה שם, ישיבת אשתו אינה מעלה ואינה מורידה לענין המסים וארנוניות, כיון שהיא נשארת שם שלא מדעת בעלה, וכ"ש שלא קנה ולא השכיר לה שום דירה, שכפי מה שהוא אומר נשארה בבית אמה, ואפילו אם השכיר לה בית דירה לפי דעת רוב הפוסקים אינו חייב ליתן עד שישב שם י"ב חדש, שאינה דומה שכירות בית לקנות בה בית דירה". הרי שאין קנית בית דירה לכשעצמה עושה את הקונה לאנשי העיר, אלא צריך בנוסף לקניה גם לגור בה. דנראה דעצם המחשבה להשתקע אינה מספיקה לעשותו לאנשי העיר אא"כ בא עם מעשה (של קניית דירה), או שדר שם זמן מסוים, דעצם המחשבה לא מספקת. דיסוד חיוב האדם במיסי העיר הינו שהוא חלק מאנשי העיר, וככל שהוא "תושב ארעי" ואינו מאנשי העיר אלא תושב זמני, אין לחייבו במיסי העיר. ולכן ככל שניכר שנהיה תושב קבע בעיר, וככל שיוגדר כך, הרי הוא כחלק מהעיר. והמודדים שקבעו חכמים הם יב חודש, שבזה יש לו קביעות ומעמד של תושב קבע, או כשמוכח שמגיע לעיר להשתקע, כמו מי שקונה דירה ודר בה, הרי שבקניית הדירה והמגורים בדירה, מוכח שבא להשתקע בעיר.
ויסוד הדברים מבואר גם בדברי המרדכי (ב"ב תעז) שאין בשכירות דירה כדי הוכחה שהוא משתקע בעיר, ורק בקניית דירה, אבל בשכירות דירה ודר בה, רק לאחר יב חודש יהיה דינו כתושב קבע: "ואפילו שכר בית, אין לדמותה לקונה בה בית דירה, שהקנין מוכיח שדעתו להשתקע, אבל בשכירות בית אולי אין דעתו להשתקע ואין לחייבו, וגם התלמוד מוכיח כן דלא מחייבינן ליה בתוך שנים עשר חדש אלא למילי דצדקה ולפייסי העיר לא מחייבינן עד שנים עשר חדש, ומסתמא תוך שנים עשר חדש שכר בית, ואפ"ה ליכא חיובא". וגם לחולקים הסוברים ששכירות דירה ליב' חודש מחייבת במיסי העיר (עיין מרדכי הנ"ל בשם ספר החכמה, ריב"ש בתש' סי' תעה סד"ה תחילה, בב"י קסג, ג, וברמ"א קסג, ב), מפני שסוברים שעצם השכירות ליב' חודש מהווה גילוי דעת לרצון להיות קבוע במקום למשך זמן זה. דס"ל לחולקים, דאין צריך שיהיה בדעתו להיות קבוע עד עולם, אלא עצם היותו קבוע ליב' חודש, הוי קביעות המחייבת, וכיון ששכר ליב' חודש, הרי שקבע את מושבו בעיר ליב' חודש, וס"ל לחולקים שעצם קביעות ליב' חודש מחייבת כתושב קבע מיידי לאותה תקופה. ומש"כ במרדכי (ב"ב תקיט), דמי שבא לעיר דרך אקראי עם בני ביתו, או שבורח לעיר מחמת אונס וכיוצ"ב, ושוהה בעיר יותר מיב' חודש, שמשלם מס לפי שיעור הכנסותיו, שם החיוב אינו מחמת הקביעות אלא שחשו חכמים לתקנת כל אדם, ואין בני העיר יכולים לעכב על ידו שירוויח קצת כפי שיעור הוצאותיו, וכפי אותו ממון שירוויח בו ישא בעול עם הציבור, אך אינו מחמת הקביעות, דיש גם סוג מס לתושב ארעי.
וכן יש ללמוד מדברי המאירי (ב"ב יא, א) שהקביעות של התושב היא הקובעת אותו כמחויב בניסי העיר. והמודדים כפי שכתבה המשנה, יב חודש או קנה בית דירה. ומגורים במקום הם דוקא עם בני ביתו, דזה מוכיח על קביעות, וכן הביא את המחלוקת מה הדין ביש לו כבר בית דירה ובא לגור שם, אם צריך יב חודש להתחייב במיסי העיר, דמחלוקתם אם בכה"ג נחשב כקבוע בעצם המגורים בדירה השייכת לו, או שצריך מעשה של קניית דירה ומגורים בה, להוכיח על קביעות: "כבר ביארנו במשנה שאם קנה בית דירה בעיר הרי הוא כאנשי העיר מיד, מ"מ דוקא בית דירה אבל קרקע כל שהו לא. ואף בבית דירה פירשו בה דוקא שהוא דר בה עם אנשי ביתו, אבל אם אנשי ביתו דרים במקום אחר והוא דר בכאן כדרך שאר סוחרים, אין זה כלום. אף בבית דירה ודר שם עם אנשי ביתו יש אומרים דוקא שקנאה עכשיו, אבל אם לא קנאה עכשיו אלא שכבר היתה לו שם בית דירה, אינו כלום ואין כופין אותו אלא עד שנים עשר חדש כשאר בני אדם שאין להם בית דירה, ויש חולקים בזה". דכל המודדים הנ"ל, הם בחינת מצבו של אותו תושב, אם קבוע הוא במקום אם לאו, דרק בקבוע יש לחייבו במיסי העיר כתושב העיר, דאינו דומה תושב קבוע לענין מיסים מסוימים, לתושב ארעי. ועצם קניית הבית מהווה הוכחה לקביעות, וכמש"כ הר"ן בתש' (סי' י), שכל מי שקונה בית דירה בעיר אחרת, מעשיו מוכיחין שרוצה לדור שם שאין רוב בני אדם קונין בית דירה אלא באותו מקום שהם חפצים לדור. וכן הוא בריב"ש בתש' (סי' קלב), דקניית בית מהווה גילוי דעת על הרצון להשתקע.
וכמש"כ לעיל, עצם המחשבה והרצון להשתקע, לא יוצרים קביעות אא"כ בא עמהם מעשה. דקניית בית או מעשה של מגורים יב חודש, מהווים מעשה שמלמד על הרצון להשתקע. כך גם מוצאים בתש' מהר"מ אלשיך (סי' סה): "דכיון דטעמא דמלתא הויא משום דמספקא לן אי דעתיה להשתקע אם לאו, ומשום הכי בעינן יב חדש, דבהכי גלי דעתיה דלהשתקע קא בעי, משום הכי כתבו הדר בעיר, כלומר, דחזינן דדר בעיר ולא אתא מחמת מכירת סחורה או להתעסק שם מפני שהוא מקום ריוח, כי זה ודאי ליכא לספוקי ביה אי אתא להשתקע, דהא חזינא דלא אתא אלא למזבן או לזבוני עיסקא דהוא אתר רווחא. ואמטו להכי אמרו הדר בעיר, כלומר דלא חזינא ביה אלא דירה בעלמא, ומספקא לן אי הוי דעתיה להשתקע. משו"ה בעינן יב חדש או קנית בית דירה". הרי שאין המחשבה והרצון יוצרים קביעות אלא בעינן מעשה המוכיח שדעתו להשתקע.
אמנם י"א דאף ביב' חודש לחוד לא מספיק ליצור קביעות, אא"כ יש לו את הרצון להשתקע, דיב' חודש מחייב רק אם יש גם רצון להשתקע, ואם בא מחמת אונס ואין לו רצון להשתקע ושהה יב חודש, חיוב המיסים יהיה בהתאם להכנסותיו. עיין במבי"ט (ח"ג סי' עח): "ואיברא דפשטא דמתני' דכמה יהיה בעיר יב חדש אפילו לא יהיה דרך שיקוע לחוד כהני רבוואתא, רצון מיהא בעי, דהא מרדכי דמשמע דיב' חדש הוו אפילו בא לגור, הריב"ש הוא גופיה כתב דאם בא מחמת אונס אפי' שהה יותר משנה, כפי מה שירויח ישא בעול". ומזה נראה דס"ל דיב' חודש לחוד מצטרף לרצון להשתקע. וגם באגרות משה (חחו"מ ח"א סי' מ) כתב דבני ישיבות השוהים בעיר אפי' ג שנים, כיון שאין דעתם להשתקע, אינם חייבים במיסי העיר: "ובדבר בני הישיבה הטוענים שבאו לשם לזמן קבוע שנתים ושלש שנים, הנכון לע"ד דטענה גדולה היא, דאף שבדר י"ב חדש הוא כאנשי העיר לפסי העיר כדאיתא בב"ב דף ח', ומסתבר דה"ה לכל צרכי העיר, ואף שבחו"מ סימן קס"ג סעיף ב' הזכיר רק תיקון החומה ודלתות ושכר הפרשים והשומרים, מ"מ מסתבר שלא בא למעט בזה ביהכ"נ וס"ת שג"כ הוזכר בסעיף א', דמ"ש, הא גם ביהכ"נ וס"ת הוא צורך הקהל וצורך עצמו כמו פסי העיר. אבל כיון שכתב הרמ"א שם דהוא רק בסתם, אבל אם ידענו שרוצה לקבוע בעיר, מיד הוי כאנשי העיר, מסתבר שהוא גם להיפוך, אף בשהה יותר מיב"ח, אם ידוע שהוא לא לקביעות אינו כאנשי העיר".
מכל הלין מבואר דבנדו"ד שלא בא עם בני ביתו, ולא בא להשתקע במקום, אין דינו כאנשי העיר, ואין לחייבו במיסי הקהל ובכללם שיפוץ ביהכנ"ס, דחיוב קונה בית הוא רק בבא להשתקע, אך כשמוכח ממעשיו שלא בא להשתקע, ושעיקר דירתו בעיר אחרת, אין דינו כאנשי העיר.
♦
ג.כשנוהגים פחות מי"ב חודש
ויש לדון מה הדין במקום שנוהגים שאף תוך יב חודש הרי הוא כאנשי העיר, ויש הנוהגים אפי' תוך ל יום. האם בנדו"ד שלא בא להשתקע, יחויב כאנשי העיר, אם החיוב כאנשי העיר פחות מיב' חודש בא לקבוע שאין צריך להיות קבוע ועל דעת להשתקע, או שעדיין צריך להיות קבוע ועל דעת להשתקע, אלא שנהגו שאם דעתו להשתקע, גם מעשה של מגורים ל יום הרי הוא כתושב קבע. גם יש לדון, מה יהיה הדין בנ"ל אם מנהג המקום לחייב לבנין ביכנ"ס גם מי שאינו תושב קבע, אלא יש לו בית דירה ובא לכאן במהלך השבוע בלא בני ביתו, דכן מנהג המקום לחייב. שהרי לטענת הגבאים, מנהג מקומם לגבות מס לביכנ"ס גם מאלה המתפללים רק בימות החול, ואף אם אינם תושבי קבע בעיר אלא באו בלא בני ביתם.המרדכי (ב"ב תעז) דן במנהג בני העיר לגבות מס הקהל תוך יב חודש, ומשמע שאם הוא מנהג ידוע וקבוע, לכ"ע יכולים לחייבו אפי' תוך יב חודש: "... וגם התלמוד מוכיח כן, דלא מחייבינן ליה בתוך שנים עשר חדש אלא למילי דצדקה, ולפייסי העיר לא מחייבינן עד שנים עשר חדש... ואם מטעם מנהג באנו לחייבו, כדאמרינן בירושלמי גבי מילתיה דרשב"ג זאת אומרת מנהג מבטל הלכה... מנהג זה אינו כ"כ קבוע וידוע לשנות על ידו הלכה קבועה וידוע, ובמנהג מקומות יש, ואין להוציא ממון בסברא זו. והרב ר' אביגדור כהן השיב, וזה לשונו; איש הבא אל עיר נושבת יהודים אם צריך ליתן מס תוך שנים עשר, אם מנהג קבוע שם לחובה איני יודע לפוטרו... אלמא מנהג בני העיר דוחה את דין חכמי התלמוד". אך עדיין נראה שגם נדון המרדכי מדבר באופן שדעתו להשתקע. המרדכי מתיחס למי ששכר בית ליב' חודש, כדמוכח במרדכי שם, וא"כ י"ל, דס"ל למרדכי דבאופן זה נחשב כמי שבא להשתקע. או שנאמר שמנהג מבטל הלכה, גם אם המנהג לגבות מתושב שאינו קבוע, דכך היא המשמעות שמנהג מבטל הלכה, ואם יש מנהג כזה שיכולים לגבות מתושב שאינו קבוע, מנהג מבטל הלכה. אמנם בנדו"ד שזו ככל הנראה הפעם הראשונה שגבו לשיפוץ ביהכנ"ס, קשה לראות זאת מנהג קבוע וידוע. וגם אם נהגו לגבות ממתפללי ביהכנ"ס שאינם דרים בקביעות, הוצאות שוטפות כמו נקיון וחשמל, דכיון שגם מי שארעי נהנה, חייב בהם, ויש להבין בטעמם. אבל בשיפוץ ובניית ביכנ"ס, אין להם בזה מנהג קבוע וידוע. כך נראה בנדו"ד.
ועיין גם בתה"ד (סי' שמב) דמנהג מבטל הלכה דוקא בקבוע וידוע: "אמנם נראה דצריכים לידע דמנהג קבוע, ופשוט הוא שנתנו כך בני העיר לכל הפחות תלתא זימנין, והרבה פעמים ציבור עושים להם מסקנא לפי הצורך ואין בדעתם לקבוע מנהג כלל, מ"מ אף על פי שצריכים לברר קביעות המנהג בבירור גופיה אין מדקדקים כ"כ, אלא מבררים על עד מפי עד וע"פ פסולי עדות. וכה"ג כתב מהר"ם בתשובה במיימון דעל חזקה דיישוב מבררים הדבר כה"ג, משום דבלאו הכי כולם פסולים לעדות, ומאן ידע במילתיה כי אם בני מתא. אכן נראה אף על גב דאייתינן לעיל דבענייני מסים המנהג מבטל ההלכה, מ"מ ראוי ונכון לדקדק היטב אם נוכל להשוות כל המנהגים לדין תורה, אף אם לא לגמרי, מ"מ עדיף טפי שנמצאו סעד וסמך מדברי חכמים ולאוקמינהו בטעם וסברא". ועיין גם בתש' מהרי"ו (סי' קכד), ובתש' משאת בנימין (סי' ז). הרי שיש לברר אם מדובר במנהג קבוע וידוע ולא באקראי, ובנדו"ד אין נראה שגביה לצורך שיפוץ או בניה של ביכנ"ס, הוא מנהג קבוע וידוע לגבות גם ממי שמתפלל בימות חול בלבד, אף שאינו דר במקום עם בני ביתו.
ועיין בחזו"א (ב"ב ה, ה) דכל הדין שמנהג מבטל הלכה בנדו"ד הוא שמסתמא נכנס לעיר על דעת המנהג, אבל במקום שאינו צריך לבקש רשות מבני העיר להכנס לעיר, לא שייך לומר שדעתו להתחייב תוך יב חודש במיסים: "אבל זה הנכנס, שמיד בכניסתו פוגע המנהג בזכויותיו, למה יסכים לקפחו נגד הדין, וגם לא שייך בזה כח בי"ד, דאין כאן שום תיקון העולם לקבוע נגד הדין". ולפ"ז בנדו"ד אינם יכולים לחייבו נגד הדין.
ומדברי מהר"י בי רב בתש' (סי' כב) נראה שאף מחמת המנהג אין חיוב אא"כ דעתו להשתקע, ולכן אם הגיע לגור ללא בני ביתו, אינו חייב אף מחמת המנהג: "ועוד, שהיה המנהג שם שהבאים לגור בארץ הם ובניהם ונשיהם וטפם מיד היו מכריחים אותם ליתן את המס, ולא עלה בידי אלא שנתעכבו שמה כמה חדשים ולא היו מסייעים בשום דבר. ובנדון שלפנינו שלא היתה כונת השואל לדור שם כמפורסם, ולא נתעכב שם כי אם מעט מזעיר, ולא בא עם אשתו אלא שלקחה שם בדרך מקרה כמו שכתבנו, פשיטא שאינו חייב ליתן לא מדין תורה ולא מדינא דמלכותא ולא מן המנהג, ואפילו בעודו שם, וכ"ש מאחר שהלך, כיון שאין כוונתו לחזור ולדור שם". הרי שאף מחמת המנהג יש לחייבו רק בדעתו לגור ולהשתקע שם. אמנם י"ל דלעיתים יש מקומות המחייבים אף דייר ארעי וכנ"ל, וא"כ אף בזה י"ל שמנהג מבטל הלכה, אלא שבזמן ומקום מהר"י בירב לא היה מנהג להדיא על מי שלא דעתו להשתקע, ולכן החיוב מחמת המנהג הוא רק בדעתו להשתקע.
ואף אם יש מנהג האידנא דבל' יום מחייבים, וכמש"כ בסמ"ק (מצוה רמח), נראה דכל זה בבא להשתקע וכנ"ל, ולא במי שהוא ארעי, וז"ל הסמ"ק: "מי שישב במדינה שלשים יום, כופין אותו לתת לקופה של צדקה עם בני המדינה... ובירושלמי דב"ב (דף יב) שהה שנים עשר חדש בעיר הרי הוא כאנשי העיר, אמר רבי יוסי בר בון בין לחיטי פסח בין לישא בין ליתן, ועתה מרוב הגלות נהגו העם עתה דין ל' יום". ועין גם ברע"ב במשנה (ב"ב א, ה), דאף שבמשנה מבואר דחייב רק לאחר יב חודש: "האידנא דניידי, נהוג עלמא שלשים יום". וכן הוא בב"י יור"ד (סי' רנו), דבזמן הזה בסוף ל' יום חייב בכל מיני צדקות העיר. ומ"מ נראה דכל זה בבא להשתקע בעיר ודעתו להשתקע, אך לא מי שבא באופן ארעי.
♦
לאור האמור לעיל, אין בידינו לחייב את ראובן להשתתף בשיפוץ ביהכנ"ס. אולם טוב ונכון שיוזיל מכספו למצוה חשובה זו, בפרט שהוא נהנה מביהכנ"ס בימות השבוע ומקושר לבני הקהילה.
♦ ♦ ♦