הרב שלמה זאב פיק
מחבר ספר אהבת שלמה

יסוד השמחה בט"ו באב

בירחון האוצר (מנחם אב, תשפ"א, עמ' קב ואילך) הרב אוריאל בנר, האריך במאמרו "יום שהותרו שבטים – פירוש דהיינו יו"ט", להציג עשרים דרכים בביאור דברי התוס' בעניין זה.
הדברים חשובים כשלעצמם, אבל עדיין קשה להבין מה המיוחדות ביום ט"ו באב שלא היה יום טוב כזה לישראל. אמנם, הגמרא שואלת מה המיוחד ביום זה ומציעה ששה טעמים ליום טוב זה: (תענית, כו ע"ב, בבא בתרא, קכא, ע"א-ע"ב): "אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין..." ובדף ל ע"ב שם, דנה הגמרא בדברים אלו:
אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים. בשלמא יום הכפורים - משום דאית ביה סליחה ומחילה, יום שניתנו בו לוחות האחרונות. אלא חמשה עשר באב מאי היא?
א. אמר רב יהודה אמר שמואל: יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה. מאי דרוש, 'זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד' וגו' - דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה.
ב. אמר רב יוסף אמר רב נחמן: יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל, שנאמר 'ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן בתו לבנימן לאשה'. מאי דרוש? אמר רב: ממנו, ולא מבנינו.
ג. (אמר) רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: יום שכלו בו מתי מדבר. דאמר מר: עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דבור עם משה, שנאמר 'ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות וידבר ה' אלי', אלי היה הדבור.
ד. עולא אמר: יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים, שלא יעלו ישראל לרגל, ואמר (דף לא ע"א) לאיזה שירצו יעלו.
ה. רב מתנה אמר: יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה. ואמר רב מתנה: אותו יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה הטוב והמטיב, הטוב - שלא הסריחו, והמטיב - שנתנו לקבורה.
ו. רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: יום שפסקו מלכרות עצים למערכה. (תניא) [מסורת הש"ס: דתניא], רבי אליעזר הגדול אומר: מחמשה עשר באב ואילך תשש כוחה של חמה, ולא היו כורתין עצים למערכה, לפי שאינן יבשין. אמר רב מנשיא: וקרו ליה יום תבר מגל.
ד"ר יעקב גרטנר[2] חקר את הטעמים והשווה בין הבבלי לבין הירושלמי? ועמד על ההבדלים ביניהם.
ארבעת הטעמים הראשונים שייכים לתקופת המדבר, השופטים ובית המקדש הראשון. המדובר הוא על אירועים חד פעמים בתולדות עם ישראל, ולא ברור בדיוק למה נקבע יום טוב בשביל כל אחד.[3]
הסיבה החמישית מאד קשה, שהרי הרוגי ביתר נקברו כשבעים שנה אחרי חורבן הבית, ועיין עוד בסוף המאמר.
הטעם היחיד ששייך כל שנה הוא הטעם השישי שט"ו באב היה היום האחרון שכרתו עצים למערכה, אבל קשה להבין למה זה יום טוב. עיין עוד רשב"ם במסכת בבא בתרא לדף קכא ע"א שכתב: "יום שהותר שבט בנימן - כל הנך אמוראי לא פליגי אלא מר גמיר האי מרביה ומר גמיר האי מרביה." ומשתמע שכל הטעמים נכונים ולמעשה אף טעם לבד אינו מספיק, וכמו שכבר העיר ר' צדוק הכהן מלובלין - פרי צדיק דברים לחמישה עשר באב:
והנה איתא בגמרא ששה טעמים על יום טוב של ט"ו באב ומכל הטעמים אין בהם טעם מספיק שעבור זה יהיה נקבע בתמידות ליום טוב כשאר הימים טובים שהארת הנס הראשון שהיה להכלל ישראל באותו זמן נשפע הארה מקדושה זו גם בהווה להכלל ישראל כמו מאז. מה שאין כן בטעמים של ט"ו באב שנזכרו בגמרא שהיה רק בפרט ענין של אותו הדור בלבד. כמו הטעם שהותרו השבטים לבוא זה בזה ושהותר שבט בנימין לבוא בקהל וכן כולם. אם כן מהו ענינו להיות עבור זה יום טוב גם היום לכלל ישראל.
ואולי אפשר לומר, שאמנם הבבלי וכן הירושלמי הציעו טעמים שונים ליום טוב זה, אבל ייתכן שחפשו טעמים אלו מפני שחפשו את הסיבה שנים אחרי חורבן הבית וכבר נשכח הטעם לדבר.
ולולי טעמים אלו הייתי מציע, שהנימוק הוא באותו פרק במסכת תענית. המשנה מזכירה ימים שהביאו עצים לבית המקדש:
זמן עצי כהנים והעם תשעה: באחד בניסן - בני ארח בן יהודה. בעשרים בתמוז - בני דוד בן יהודה. בחמשה באב - בני פרעוש בן יהודה, בשבעה בו - בני יונדב בן רכב. בעשרה בו - בני סנאה בן בנימין. בחמשה עשר בו - בני זתוא בן יהודה, ועמהם כהנים ולוים וכל מי שטעה בשבטו, ובני גונבי עלי ובני קוצעי קציעות. בעשרים בו - בני פחת מואב בן יהודה. בעשרים באלול - בני עדין בן יהודה. באחד בטבת - שבו בני פרעוש שניה.
המשנה מתייחסת לזמנים מיוחדים אלו בבית שני, וכמו שרואים מן התוספתא, מסכת תענית (ליברמן), ג, ה:
מה ראו זמן עצי כהנים והעם לימנות, שכשעלו בני הגולה לא מצאו עצים בלשכה עמדו אילו והתנדבו עצים משל עצמן ומסרום לצבור וכך התנו עמהן נביאים שאפי' לשכה מלאה עצים ואפי' עצים משל צבור יהוא אילו מתנדבין עצים בזמן הזה וכל שעה שירצו שנאמר 'והגורלות הפלנו על קרבן העצים הכהנים והלוים והעם להביא אל בית ה' אלינו לבית אבותינו לעתים מזומנים' וגו' ואומר 'כי עזרא הכין לבבו' וגו'.
יום של הבאת העצים היה יום טוב לכל משפחה, וכמו שמשמע מהמשך התוספתא (שם, ו):
אותן ימים אסורין בהספד ובתענית בין משחרב הבית ובין עד שלא חרב הבית, ר' יוסה אומר משחרב הבית מותרין מפני שאבל הוא להם, אמר ר' לעזר בי ר' צדוק אני הייתי מבני סנואה בן בנימן וחל תשעה באב להיות בשבת ודחינוהו לאחר שבת והיינו מתענין ולא משלימין.
ויותר ברור בברייתא (תענית, יב ע"א):
תא שמע: דאמר רבי אליעזר (בן) [מסורת הש"ס: ברבי] צדוק: אני מבני בניו של סנאב בן בנימין, ופעם אחת חל תשעה באב להיות בשבת, ודחינוהו לאחר השבת והתענינו בו ולא השלמנוהו, מפני שיום טוב שלנו הוא!
הרי הברייתא קורא ליום זה "יום טוב" וכן כתב הרמב"ם בהל' כלי המקדש (פ"ו ה"ט):
ומה הוא קרבן העצים, זמן קבוע היה למשפחות משפחות לצאת ליערים להביא עצים למערכה ויום שמגיע לבני משפחה זו להביא העצים מקריבין עולות נדבה, וזה קרבן העצים, והיה להם כמו יום טוב ואסורים בו בהספד ובתענית ובעשיית מלאכה ודבר זה מנהג.
מן המשנה רואים שזמן הבאת העצים של ט"ו באב היה יום מיוחד: "בחמשה עשר בו - בני זתוא בן יהודה, ועמהם כהנים ולוים וכל מי שטעה בשבטו, ובני גונבי עלי ובני קוצעי קציעות."
מדברי התוספתא נראה שבני גונבי עלי ובני קוצעי קציעות גם היו בבית שני, ראה דברי התוספתא שם, הלכות ז-ח:
הלכה ז: מהו בני גונבי עלי ובני קוצעי קציעות שבשעה שהושיבו מלכי יון פרדסיאות על הדרכי' שלא לעלות לירושלם כדרך שהושיב ירבעם בן נבט כל מי שהוא כשר וירא חטא באותו הדור מה היה עושה הוא מביא את הבכורים ועושין כמין סלים ומחפן בקציעות ונוטל את הסל ואת הבכורים ומחפן כמין קציעות ומניחן בסלים ונוטל את הסל ואת העלי על כתיפו ועולה כשהגיע לאותו משמר אמרו לו לאן אתה הולך אמר להם לעשות שתי קציעות הללו שני כפין של דבילה במכתש הלז שבפניו בעלי זה שעל כתפי כיון שעבר מאותו משמר מעטרן ומעלן לירושלם.
הלכה ח: מהו אומר בני סלמאי הנטופתי שבשעה שהושיבו מלכי יון פרדסיאות על הדרכים שלא לעלות לירושלם כדרך שהושיב ירבעם בן נבט כל מי שהוא ירא חטא וכשר באותו הדור היה נוטל שני גזירי עצים ועושה אותן כמין סולם ומניחן על כתיפו ועולה כשהגיע לאותו משמר אמרו לו לאן אתה הולך ליטול שני גוזלות משובך הלז שבפני בסולם זה שעל כתפי כיון שעבר מאותו משמר מפרקן ומעלן לירושלם לפי שמסרו עצמן על התורה ועל המצות לפיכך נמצא להם שם טוב וזכר טוב בעולם ועליהם הוא אומ' זכר צדיק לברכה ועל ירבעם בן נבט וחביריו הוא או' ושם רשעים ירקב.[4]
א"כ מבואר שלא רק הנכבדים בני זתוא בן יהודה הקריבו ועלו לירושלים ביום זה, אלא השתתפו אתם גם כהנים ולויים וכל מי שטעה בשבטו.
ונזכיר את המשנה בריש פרק ד במסכת קידושין (סט ע"א): "עשרה יוחסים עלו מבבל: כהני, לויי, ישראלי, חללי, גירי, וחרורי, ממזירי, נתיני, שתוקי, ואסופי" ונראה שאין כאן מספרים קטנים, אלא נראה שהיו כמה בעיות בשיבת ציון, כגון נשים הנכריות כמסופר בספר עזרא ונחמיה, וכן באנשים ששכחו את הייחוס שלהם בבבל. חלקים אלו מן האוכלוסיה מצאו יום מיוחד שהם היו יכולים להשתתף בעלייה לירושלים ליום טוב של הבאת העצים, כמו חשובי הקהל של יהודה ובנימין שהיו עשירים ויכולים להביא עצים לבית המקדש. ודבר זה לא היה חד פעמי אלא חזר על עצמו שנה ושנה, וממילא קבעה המשנה: "אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב...." יום שכל העם יכול להשתתף בהבאת עצים למקדש.
ברצוני להעיר דבר נוסף על הסיבה החמישית.
"רב מתנה אמר: יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה", והערנו שהוא טעם מאד תמוה שהרי זה קרה אחרי חורבן הבית. אולי מסיבה זו, נימוק זה אינו מופיע בירושלמי.
בכל זאת אולי אפשר להציע הסבר למה סיבה זו מופיעה בבבלי, שהרי רואים ששמרו על ימים אלו גם אחרי חורבן הבית, וכמו שהעיד ר' אליעזר בר צדוק, ואם כן, למה כל העם עדיין שמרו ושומרים את חמשה עשה באב? אולי מפני שיש טעם שהוא עדיין רלבנטי אחרי החורבן - הרוגי ביתר.
ואין לדחות שזה היה אירוע חד פעמי, שהנה הגמרא מצטטת בנוסף את דברי רב מתנה: "אותו יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה הטוב והמטיב, הטוב - שלא הסריחו, והמטיב - שנתנו לקבורה." ויש לומר מפני שנימוק זה שייך עד לימינו אנו, כלומר זה נכלל בעניין של 'לדורות', שהרי תקנו ברכה מיוחדת בברכת המזון, וממילא הבבלי רצה להוסיף את זה כנימוק למה יום ט"ו באב, עדיין רלבנטי אחרי החורבן וממילא מבואר היטב המיוחדות שיש ליום זה גם בזמנינו[5].
♦ ♦ ♦