קדומים
הערה בכשרות הגוילים הדקים
יש פולמוס גדול על דיקוק הגוילים מצד בשר, כמו שנשתמר אצל העבדנים שממשיכים את מסורת העיבוד. עיין ויען שמואל (ז, טז. ט, נח) ומסורה ליוסף (ה, עמ' 124).ועכשיו התפרסם בירחון האוצר (תמוז תשפ"א) מאמרו של הרב אסף טימור, שהביא מקורות וראיות על דיקוק הגוילים, וכתב מאמר נוסף (אפשר לקבל בקובץ מהמחבר). בו הביא צילומים רבים מעשרות ס"ת ישנים, שנכתבו ע"י גאוני עולם (הר"ן, מהר"ם זבארו, מהר"י אבוהב, בן איש חי, כף החיים, ועוד, חלקם עתיקים מאוד) שדיקקו הרבה מאוד, ויותר ממה שמדקקים היום.
הרוצה לעמוד על הדברים יעיין בהנ"ל, כאן נזכיר בקצרה, שהמאירי (שבת עט) והאו"ז (תקמ) כתבו להדיא שמדקקים את הגויל מעט, ורמוז כן בכמה ראשונים, ומוכרח מדין אורכו כהיקפו. וכמו שהאריך לבאר במאמרו. ואף אם בסוגיא יש מקום להתווכח, המנהג יוכיח במקום שההלכה רופפת.
בדברי אעמוד בדברי הרשב"א בתשובה, שמהם עולה יסוד חשוב, שנראה שיש בו כדי לשפוך אור רב בסוגיא עמומה זו.
♦
וז"ל הרשב"א (מיוחסות, רלד. א, תקפ): "ומה שאמרתם שאין לכם אומן שיודע לחלוק את העור לשנים. גררו את העור יפה יפה במקום השער[2] עד תסירו ממנו כדי קליפה יפה, ונמצא הקלף נשאר לעצמו, שאין ההקפדה שיחלק לשנים ממש, אלא שלא ישאר כל העור שלם דאז יהיה גויל, דפירוש גויל דבר שלם דלא ניטלו ממנו שיפויין (נוסח הדפוסים: 'דלא נטלו ממנו שופיו') כדאמרין בהשותפין מקום שנהגו לבנות גויל, מאי גויל, אבני דלא משפיין".
והמיוחד בלשון הרשב"א שכותב 'שלא ניטל ממנו שופיו' ולא כתב 'שלא נישופו', ויש להתבונן בזה.
הקישור בין אבני גויל לעור גויל מופיע כבר בדברי רב האי גאון (באו"ז תקמ). ויש שתמהו על הקשר שבין גויל - 'אבני דלא משפיין' - אבן מלאה בליטות, כדברי המשנה בריש ב"ב, לבין גויל ש'הוא העור שלא נחלק' - לקלף ודוכסוסטוס, כלשון השו"ע ביו"ד (רעא, ג). ומזה יש שיצאו במסקנה שהגויל חייב להיות שלם ואין לגרדו מצד בשר כלל. ויש שהצריכו שיהיה עם שקעים ובליטות כאבני גויל.
ראשית יש להתבונן במשמעות מילת 'שיפויין'. ונאריך מעט לבאר.
בפרשת בלק (כג, ג) כתוב על בלעם "וילך שפי". יש שפירשו שהלך לבדו, מלשון שופי ושקט (תרגום, רס"ג, רש"י). ויש שפירשו, שהלך למקום גובה, מלשון 'על שפים' (ראב"ע, רמב"ן כב, מא).
בישעיהו (מא, יח) 'אפתח ע'ל שפיים נהרות' ופירשו המפרשים (רד"ק, ראב"ע, ר"י כספי, מצודות, ומלבי"ם). ששפיים - הרים גבוהים. והנביא מתנבא שאפתח על שפיים – על ההרים הגבוהים שאין דרך הנהרות לזרום שם, לעתיד לבוא יזרמו בשפיים נהרות. וכן בירמיהו (ג, ב, כא.) "שאי עיניך ע'ל שפים" "קול ע'ל שפיים נשמע". ושם (יב, יב) "ע'ל כל שפים ב'מדבר"
ובאיוב (לג, כא) "ושופו עצמותי'ו לא רואו" יש שפירשו לשון התרוממות, שמרוב רזון וסבל, עצמותיו שהיו מכוסות בבשר, התרוממו ויצאו לחוץ וניכרת בליטתם. (רלב"ג, מלבי"ם וע' רש"י שם). ויש שפירשו מלשון שבירה (ראב"ע). ועדין ניתן להבין שהמדובר הוא על שבירת הגובה.
ובחז"ל יש בכמה מובנים:
א. גובה, 'שיפוי כובע של לחי' (לשון רש"י חולין קלד, ב ד"ה עד הפרק). ובאמת, בלשון חז"ל ממש לע"ע לא מצאתי במובן זה במפורש. ושמא כבר בזמנם השתנו שימושי מילה זו.
ב. לשון שיוף - הורדת השופי - פעולת החלקה. ב"ב (פא, א) "הגדילו ישפה". מעילה (יד, א) "אין מועלין לא בשיפוי ולא בנויה". "משישופם בעור הדג" (כלים טז, א).
ג. חלקות - שקט ושלווה - לשון מושאלת מתוצאות השיוף, נדה (לו, ב) 'ששפת מן הצער'. "והוא שאכלו בעליהן ג"ש ובשופי" (כתובות כ, א)[3].
ונראה לי שהעיקר כך, שבלשון המקרא שפי שפיים ודומיו, פירושו גובה כדברי המפרשים בישעיהו וירמיהו הנ"ל, וכראב"ע ורמב"ן בבלק. ובלשון חז"ל משמש יותר לפעולת שיוף שפירושו השווית המקומות הגבוהים, וכן מצב משויף שכבר ניטל שופיו - גובהו. ומשם הושאל ללשון שופי ושקט, מלשון החלקות שאחרי השיוף[4] (ויש שפירשו בלשון נחת גם בלשון המקרא בכמה מקומות, כרש"י בבלק ועוד[5], וגם לשיטתם נראה ששני הפירושים קיימים, אלא שההשאלה קיימת כבר בלשון המקרא).
ולאור זה נראה לבאר, שאבני גוילה - 'אבני דלא משפיין', הן אבנים שלא ניטל מהן שופיין,
כלומר הבליטות הגבוהות שבולטות ממנו, וכן גויל לכתיבה הוא העור שלא ניטל שופיו - היינו המקום הגבוה שבו שהוא צד שער, לא ניטל ממנו. ואם נפרש שופי לשון חלקות - נפרש שלא ניטל מקומו החלק שהוא שכבת האפידרמיס הידועה בחלוקתה.[6]
ולפי זה מיושב היטב הדמיון בין גויל של אבנים לגויל של עור, שבשניהם המשמעות היא שלא ניטל השיפוי (אם גובה אם חלקות). ויותר מזה זכינו לחידוש דין, שאין שם הגויל מצד שלא שויף ונשארו בו בליטות, אלא מצד שלא ניטל ממנו שופיו, כלשון הרשב"א, דהיינו שכבתו העליונה והחלקה, שאז כבר אין עליו שם גויל אלא שם קלף או דוכסוסטוס (תלוי בשיטות). ואתי שפיר המנהג הקדום לגרד, לפי שעיקר שם גויל הוא על שלא ניטלה קליפתו העליונה ולא בגלל העדר השיוף.
וקצת סיוע לזה יש בדברי התשב"ץ (א, קמט) על קילוף שם ה' מהיריעה, שדן שם לאסור מפני שבמקום הקליפה (משא"כ בגירוד) פוקע שם גויל, ואז מקצתו על הגויל ומקצתו על הקלף (או דוכסוסטוס). וזה ודאי שלא עלה על דעת מאן דהו, שפגיעה כל שהיא בעור מצד בשר תפקיע שם גויל ממנו, דא"כ היו צריכים להזהיר מאוד את העבדנים, ואף את המפשיטים שלא יפגעו בעור מצד בשר. אבל מצד שער, ברגע שניטלה הקליפה הדקה אף ע"י מחיקה של מילה אחת, כבר פקע שם גויל ממנו לדעת התשב"ץ. (ואף שלענין הלכה יש לדחות, ששם גויל הוא על עיקר היריעה, ולא על איזה קליפה בודדת. וכבר עמדו בזה שו"ת זקן אהרן (לא) ולדוד אמת (יז, יז) והכשירו). מ"מ חזינן ששם גויל פוקע בהסרת האפידרמיס ולא בהורדה מצד בשר.
וז"ל הרמב"ן (שבת עט, ב): "ופירוש לשון גויל - שלם, שלא נקלף ממנו כלום כמו הקלף והדוכסוסטוס שהוא עור א' חלוק לשנים, כמו שפירושו הגאונים ז"ל, ואמרינן בב"ב גויל אבני דלא משפיאן". גם בדבריו רואים ששם גויל הוא על שם שלא נקלף, ולא על שם הבליטות. ובודאי שלדעת הרמב"ן הסובר כהרמב"ם בצדדי הקלף (ע' הערה א) עיקר שם 'קלף' הוא על שם שנקלף ממנו הדוכסוסטוס (האפידרמיס לשיטתם), וא"כ 'לשון גויל - שלם שלא נקלף' ודאי קאי על הורדת האפידרמיס.
וכן לשון האו"ז (תקמ): "פירש רב היי גאון זצ"ל, דגויל קרוי אותו שמתוקן כך בלי שום קילוף, ואין בו תיקון קלף, אלא מעופץ ומוקלף מעט, כמו אבני גויל דפרשינן אבני דלא משפיין". ולפי המנהג ולאור הנ"ל יש לפרש דבריו כך: 'בלי שום קילוף' - מצד שער. 'ומוקלף מעט' - לצד בשר. ועיקר שם הגויל על שם שלא נקלף לצד שער[7].
♦ ♦ ♦