הרב ירחמיאל ישראל יצחק הלפרין

להשיב עטרה ליושנה - השבת כתר-תורה שניצל מציפורני הנאצים לבעליו

עיון בשאלת השבת כתר-תורה שנגזל על ידי הנאצים ימ"ש, נמסר על ידי כוחות-הברית המשחררים לבאי כח היהודים, ונדרש לאחר מכן על ידי בעליו

מלחמת העולם השניה - השואה האיומה, שתכלית מחוללה ימ"ש היה למען לא יזכר שם ישראל עוד, העשירה באופן אירוני את אוצר הספרים היהודי במאות תשובות הלכתיות, חידושי תורה וספרי הגות ומחשבה, שנבעו מתוך המצב הלא נתפס ששרר בימי הזעם[2].
הללו פורשים ובוכים והללו פורשים ובוכים, ומתוך הבכי והכאב ממשיכים גדולי עמינו להעמיק בתורה, לחזק בדקיה, להפרותה ולהרבותה, מתוך הידיעה שזהו הנצחון הגדול ביותר על משנאינו ימ"ש.
אחת מן הסוגיות שנדרשו אליהם דיינים ופוסקים לאחר המלחמה, הייתה שאלת השבת חפצים, ספרים ותשמישי קדושה שנשדדו מיהודים על ידי הנאצים ושותפיהם והגיעו אחר-כך בדרך כל-שהיא ליהודים אחרים. האם בזכותם של הנגזלים לתבוע לידם את חפציהם מאותם יהודים – בעליהם כעת? או בלשון אחרת: האם הכלל של 'כיבוש מלחמה', לפיו אומה שנלחמת בחברתה ומנצחת קונה על-פי דין את נכסי המנוצחים, חל גם על כיבוש הנאצים. ואף ללא דין כיבוש מלחמה, האם לא התייאשו הבעלים מחפציהם וכל הזוכה בהם הרי אלו שלו?
סקירה ממצה על תשובות הפוסקים במהלך הדורות, החל מתשובות הגאונים ועד ימינו, הדנים בשאלות דומות של השבת ספרים שנגזלו מיהודים על ידי גויים, ראה במאמרו המצויין של ר' מאיר וונדר[3]. עיקרו של מאמרו דן בהשבת ספרי-קודש בדווקא שנגזלו על ידי גויים במהלך הגלות, שכן חלוק דין השבת ספרים – בהם אין לגויים עניין וסביר שיתגלגלו לבסוף לידי יהודים ולכן בעליהם לא מתייאש, לשאר חפצים.
להלן נעקוב אחר מקרה אחדג, אליו נדרשו בתי הדין בארץ ישראל, בו התגלגל חפץ קדוש לידי בעלים אחרים לאחר השואה ונמצא ונדרש על ידי בעליו הקודמים. נציין כי ידוע לנו על מקרים רבים בהם נדרשו פוסקי הלכה לשאלה כזו, [4]אך כאמור עניינינו כאן יהיה אך באחד מהם[5].
במאמר זה נרחיב על מאחורי הקלעים של תביעה זו, נסכם את פסקי-הדין שניתנו עליה מנקודת מבטינו, ונוסיף את תשובותיו [שטרם ראו אור הדפוס] של רבי יחיאל מיכל מרגלית (טריבוך)[6] רבה של נווה שאנן בחיפה, שעמד לימינו של בן קהילתו התובע, ואף פנה באופן אישי לחברי בית הדין בירושלים. בפסק דינם (שנוסח על ידי רבי יוסף שלום אלישיב) התייחסו חברי בית הדין לטענותיו של רבי יחיאל מיכל[7], ופסקו בזכות התובע. בתשובה זו הביעו גם את דעתם העקרונית בעניין 'כיבוש מלחמה' על ידי הנאצים.
♦
בביקור שערך ר' צבי לנדסמן, יהודי ממוצא הונגרי, בחול המועד סוכות תשי"ד במרתף-השואה שבקבר דוד המלך שבהר-ציון בירושלים, הופתע לגלות כי על הקבר מונח כתר של ספר תורה שירש מאביו עוד לפני השואה[8]. ספר התורה עצמו נמצא עמו כעת והוכנס לבית הכנסת בנוה שאנן, אך הכתר, שאבד במאורעות המלחמה, לא נמצא עד עתה. הזכרונות צפו ועלו במוחו, אביו שנפטר לפני שנים רבות הוריש לו את ספר התורה והכתר. ספר התורה הוכנס לבית הכנסת בעירו מקוב, וכתר התורה במשך כל ימות החול שהה למשמרת אצל שכן ליד בית הכנסת ומדי ערב שבת ויום-טוב היו מעטרים את ספר התורה בכתרו. הנאצים הארורים גזלו את הכתר מביתו של השכן יחד עם כל חפצי הערך הכסף והזהב של יהודי העיר. מעניין איך הגיע הכתר לארץ ישראל ולהר ציון. ר' צבי נזכר כי שמש בית הכנסת בן עירו שעלה לירושלים יכול להעיד על בעלותו על הכתר, הרי שמש זה הוא שדאג והחזיר לו את ספר התורה כשעלה ארצה.
ר' צבי עיין בכתר ומצא כי אכן, כפי שחשב, שמות הוריו המנוחים חקוקים עליו. בצעד מיידי ניגש למשרד המקום בבקשה מהם כי ישיבו את הכתר לבעליו. עז היה חפצו לקבל לידיו את הכתר כדי שיוכל לאחדו עם ספר התורה שנמצא כעת בבית הכנסת שליד ביתו, ומה רבה היתה אכזבתו כאשר קיבל תשובה שלילית מהאחראי על המקום ד"ר שמואל זאנויל כהנא - מנכ"ל משרד הדתות וראש הוועדה להר ציון. ד"ר כהנא הסכים להחזיר לו את הכתר רק בפסק בית-דין.
תבע, אם כן, מר לנדסמן את כהנא לבית הדין הרבני בירושלים בפני הרבנים הגאונים: רבי יעקב עדס, רבי יוסף שלום אלישיב ורבי בצלאל ז'ולטי.
שני הצדדים, התובע והנתבע, נזקקו לעזרתם של למדנים ורבנים להסדרת טענותיהם.
♦
התובע ר' צבי לנדסמן פנה לרב המקומי רבי יחיאל מיכל מרגלית, רבה של נווה שאנן, בבקשה שיורה לו מה וכיצד לטעון בפני בית הדין כדי להשיב לעצמו את הכתר.
ליבו ודעתו של רבי יחיאל מיכל היו לצד בן קהילתו, ובתשובה ברורה ומפורטת [מתאריך כ"ד שבט] מסביר בשלושה חלקים מדוע על הכתר לשוב לבעליו מלפני המלחמה, הן מצד הדין, הן לפנים משורת הדין והן מצד המנהג.
מצד הדין: הכתר הרי נגזל מבעליו, והשלחן ערוך (חושן משפט סימן שס"ט סעיף ב') פוסק שאין להנות מדבר גזול, אף לאחר יאוש. אמנם לאחר יאוש ושינוי רשות מתיר הרמ"א (שם, על-פי דעת המגיד משנה) להנות מדבר הגזול, אך מקרה דידן לכאורה אינו בגדר "שינוי רשות" לענין זה [אף שגם ביאוש ושינוי רשות אינו ראוי לברכה משום "בוצע ברך"].
ומדוע אין נחשב הכתר כעבר מרשותו? לשם כך משתמש בסברא מעניינת. כוחות הברית המשחררים שלקחו את כתרי התורה משלל המלחמה הנאצי לא התכוונו לקנות אותם לעצמם, אלא להשיבו לבאי כוח העם היהודי. גם כשהשיבום לאנשי משרד הדתות לא היה בזה משום כוונה להקנותם באופן פרטי למשרד, אלא בנתינה כללית בתור פקדון עד שימצאו הבעלים, ואין להעלות על הדעת שכוונת כוחות הברית להעניק את הכתרים באופן פרטי למאן-דהו. גם אנשי משרד הדתות עצמם לא התכוונו לעשות בכתרים מעשה קניין ולקנותם לרשותם. לפיכך אין בהם משום "שינוי רשות".
לפנים משורת הדין: אף שהמקרה דומה למציל מזוטו של ים שדינו 'הרי אלו שלו', הרי למעשה לפנים משורת הדין מחזיר את האבדה כשמוצא את בעליה על פי סימנים (כנפסק בשלחן ערוך חושן משפט סימן רנ"ט סעיף ה'). ושם אבותיו הרשום על הכתר הרי הוא סימן חזק.
מצד המנהג: אף אם התכוונו אנשי משרד הדתות לקנות את הכתרים הרי כתב הרמ"א (חושן משפט הלכות גניבה סימן שנ"ו סעיף ז'): "הכי נהיגי עכשיו להחזיר כל גניבה אפילו לאחר יאוש ושינוי רשות, מכח דינא דמלכותא".
את התשובה סיים רבי יחיאל מיכל: "נוסף על כל אלה עלינו לדעת שכתר זה נעשה לכתחילה בשביל תורה זו, והיא אצלינו היום בנוה שאנן והתובע זכה להביא אותה מחו"ל, ועל עץ חיים רשום גם כן שם אבותיו. אחרי ידיעת כל אלה חושב אני שכולם יודו ויאמרו שעל משרד הדתות מוטל להחזיר עטרה ליושנה, היינו להשיב כתר זה שנעשה לכתחילה בשביל תורה זו. יום ה' כד שבט. אלו דברי הרב יחיאל מיכל מרגלית הרב בנוה שאנן וחבר הרבנות הראשית בחיפה".
במהלך הדיונים בבית הדין, התבקש התובע מר לנדסמן להביא עדים על טענתו כי הכתר הובא לבית הכנסת רק לשבתות וימים טובים, בכך יובן שהכתר נשאר אכן בבעלותו ולא הוקדש לציבור.
רבי יחיאל מיכל מיהר לשגר מכתב מיוחד לחברי בית הדין בו מתפלא בכבוד הראוי על דרישה זו. הרי לכאורה על משרד הדתות מוטל להביא ראיה שר' צבי מסר את הכתר לבית הכנסת לגמרי, וכי למה לנו לעורר ספק כזה מדעתינו.
במכתבו זה עמד בסתירת דברי השלחן ערוך באורח חיים סימן קנ"ג, בין סעיף י"ח לסעיף כ' האם חפצי קדושה שנתרמו לבית הכנסת עדיין בחזקת הבעלים, והביא את יישובו של בעל הערוך השלחן (סעיף מ"ב) על פי עיון במקור הדין – תשובת המהרי"ק. החילוק הוא בטענת הציבור, אם הציבור טוענים שקיבלו לחלוטין את חפצי הקודש הרי הם שייכים לבית הכנסת, אך כשאין טענה כזו הרי הם של הבעלים. ובמקרה דידן אין טענה כזו מצד הציבור, רק כעת מעוררים ספק, ולכן על המעוררים מוטל להביא את הראיה לטענתם.
♦
הנתבע ד"ר כהנא פנה מצידו ראשונה לראש ישיבת המקובלים בית-אל ודיין בבית הדין הגדול בירושלים - רבי עובדיה הדאיה. מעניינת טענתו להשארת הכתר בידו: הורדת כתר התורה מהר ציון שבירושלים לחיפה הצפונית. וכך כתב בשאלתו[9]: "בין תשמישי הקדושה שהצלנו מהגולה, היו בין השרידים כתרי תורה. אלה הבאנו ושמנו על מצבת הקבר המיוחס לדוד המלך עליו השלום, שזה קובע ערך כבוד לכתר ולמקום. והנה מר [צבי לנדסמן מחיפה[10]] הכיר בכתר תורה אחד שזה שלו, אם מותר להשיבו לתובעו, ולהורידו מקבר ציון בהר ציון ולהוציאו מירושלים".
הרב הדאיה ערך מכתב תשובה שלא מצא חן בעיניו של מנכ"ל משרד הדתות. ראשונה הגדיר את השאלה כמחולקת לשלושה חלקים:
"ב"ה. י"ח אדר א' תשי"ד.
על דבר השאלה ממנהל הכללי במשרד הדתות... הנה בשאלה זו יש להסתפק א) אם מותר לבעליו להוציאו לחולין. ב) במקרה שכזה שברור שהבעלים עשו יאוש מהם, הוי יאוש או לא, מכיון שזה יאוש בטעות בחושבו שכבר נשדדו ונשללו, ולא עלה על דעתו שיבואו לידי הצלה. [ג)] אם תמצי לומר דלא הוי יאוש ואכתי שם בעליהם עליהם ויכול בעליהם לשנותם ממקום למקום כפי שירצה, אבל מכיון שמעלים בקודש ולא מורידין, הרי קדושת ירושלים והר ציון היא מעולה מקדושת שאר ארצות הקודש, וכבר קנו מקומם".
כבר בשלב זה קשה לקבל את הטענה כאילו יש בהשבת כתר התורה לספר התורה המקורי שלו, שמשתמשים בו בפועל לקריאה בתורה, משום הורדה בקדושה ממעמדו כעת כקישוט לקבר המיוחס לדוד המלך. לא מובן גם למה עלינו לחשוב כאילו יש כאן מטרה להוריד את הכתר מקדושתו לחולין, אדרבא כוונת התובע להעלותו מחולין לקדושה. ניכר הדבר שלא נמסרו למשיב כל פרטי השאלה.
על החלק הראשון בשאלה השיב הרב הדאיה על פי דברי הבית יוסף (אורח חיים סימן קנ"ג בשם מהרי"ק) ולבסוף סיכם: "יוצא מזה לנידון דידן, א. דאין הבעלים יכולים להוציאם לחולין, אלא בקדושתם הם עומדים. ב. מכיון שהבעלים קיימין יש להם הרשות לשים אותם באיזה מקום שירצו, ואין הקהל יכולים לעכב בעדו".
את הספק השני פשט מדברי הרמ"א (חושן משפט סימן רס"ב סעיף ה') שמי שנתייאש רק מספק, לא נקרא יאוש גמור ויש להשיב לו את הגזילה "ובוודאי דנידון דידן נמי לא גרע מגניבה דלא הוי יאוש, וברשות מרא קמא קיימא". לנקודה זו בה הגדיר את המתייאש מחפץ שנגזל על ידי הנאצים כיאוש מספק, שב לאחר זמן בעקבות השגתו של רבי משולם ראט (להלן) אותה ראה כשנדפס ספרו קול מבשר. בהוספה לתשובתו עמד על דעתו שהיאוש שאחז ביהודים שנגזלו מהם חפצי ערך על ידי הנאצים הוא רק מספק, ויהודים רבים ששבו לביתם אחרי המלחמה מצאו את ביתם שלם ורכושם קיים [מחובתינו להעיר כי קביעתו זו קשה להבנה. י"ה].
את הספק השלישי פשט מסברא, שכיון שזה שהקדישה להר ציון וירושלים עשה זאת שלא מדעת הבעלים, לא יחול ההקדש.
וסיכם: "לאור כל האמור לנדון השאלה, יש רשות לבעלים להוציאה לאיזה מקום שירצו, בתנאי שלא ישתמשו בה לצרכי חולין".
התשובה לא שירתה את מטרתו של הנתבע, וד"ר כהנא הלך עם תשובתו של הרב הדאיה לבני ברק - לרבי משולם ראט, מחבר שו"ת קול מבשר[11] וחבר הרבנות הראשית לישראל.
רבי משולם פסק שאין צריך להשיב לתובע את הכתר אך מאידך אין להשאירו גם על המצבה, שזוהי הורדה מקדושתו, אלא יש לחלקו, ביחד עם שאר הכתרים, לבתי כנסת שונים לכבוד ספרי התורה.
הנימוק היה שמקרה זה דומה לדין המציל מן הארי ומן הדב שהרי אלו שלו (במילים אלו השתמש, על פיו, ד"ר כהנא בתשובתו לבית הדין).
וכך פתח את תשובתו: "הנה מבואר (בבא מציעא דף כ"ד ובשלחן ערוך חושן משפט סימן רנ"ט), שהמציל מהארי והדוב וזוטו של ים הרי אלו שלו על פי הדין אפילו הבעל עומד וצווח, רק שהוא טוב וישר לעשות לפנים משורת הדין ולהחזיר לבעל החפץ. והיינו אם הביא עדים שמכירין שהוא שלו, או נתן סימנים מובהקים והביא עדים שאינו רמאי, כמבואר בחושן משפט סימן רס"ז".
כעת היה עליו לבאר מדוע אפילו לפנים משורת הדין אין לו לנתבע להשיב את הכתר. רבי משולם הבין או הניח כי הכתר היה שייך לפני המלחמה בהונגריה לבית הכנסת ולציבור, וממילא לתובע יש רק 'טובת הנאה' לאיזה בית כנסת להכניס את הספר תורה אבל לא בעלות ממונית גמורה עליו.
את דבריו ביסס על סתירה בדברי המגן אברהם. בסימן קנ"ג ס"ק נ"ג כתב אודות כלי קודש שנתרמו בחגים לבית הכנסת: "ועכשיו המנהג פשוט שנשארים ברשות בעליהם, ואם כן הוו כאלו התנו עליהם". ובסעיף קטן י"ד כתב על מקרה דומה: "ומכל מקום תשמיש קדושה בקדושתייהו קיימי". משמע שבעליהם לא יכול להוציאם לחולין ואינם ברשותו. לדבריו, שני המקורות מלמדים כי תשמישי הקדושה נשארים בקדושתן ולתורם יש רק טובת הנאה.
בהמשך דבריו דן הרב ראט בעיקר דינו של המגן אברהם, והוסיף שכיון שמצאנו שבמקרה של תובע עשיר ונתבע עני אין הנתבע צריך לנהוג לפנים משורת הדין (כפסק הרמ"א בחושן משפט סימן רנ"ט סעיף ה'), גם במקרה דידן כיון שהתובע הקדיש את הכתר לציבור ואין לו אלא הפסד של טובת הנאה יש לומר שלא שייך בזה הנהגת לפנים משורת הדין. וסיכם: "ועל כל פנים כיון שיש ספקות בזה, ומצד הדין אין המציל מזוטו של ים חייב להחזיר כלל רק מצד תקנת חכמים משום ועשית הישר והטוב לפנים משורת הדין, וידוע מה שכתבו הפוסקים דכל מקום שיש ספק בתקנה אוקמיה אדינא, אם כן נשאר הדין שאין צריכים להחזיר לתובע את הכתר".
בסיום מכתבו, לאחר שהורה לנתבע שבכל אופן אין להשאיר את הכתר בקבר דוד ולאחר שהשיג עם הרב הדאיה על מה שכתב שהיאוש הוא רק מספק, הוסיף עוד שורה לטענתו: "והנה לעיל הוכחתי דבכל אופן המקדיש כתר לתורה לבית הכנסת אין לבעלים רק טובת הנאה שיוכל להוציאו מבית הכנסת זה וליתנו לבית הכנסת אחר, אבל אינו רשאי להוציאו לחולין, והרי מבואר בחושן משפט סוף סימן רע"ו דאין יכולין להוריש טובת הנאה. אם כן בנדון דידן שהמקדיש כבר נפטר ובנו הוא התובע אין לו שום זכות כלל. ה' יחיש גאולתנו השלימה וישיב שופטינו כבראשונה ויחזיר עטרה ליושנה, כתר תורה וכתר מלכות בית דוד במהרה בימינו אמן. משלם ראטה".
המעניין הוא כי גם רבי משולם ראט וגם רבי יחיאל מיכל מרגלית סיימו את תשובותיהם המנוגדות זו לזו במילים "להחזיר עטרה ליושנה".
ניכר הדבר שגם הרב ראט, כמו הרב הדאיה, לא קיבל מהנתבע את האינפורמציה המלאה על טענתו של התובע מר לנדסמן. כזכור לטענת מר לנדסמן הכתר שייך לו באופן בלעדי, והיה בשימוש בבית הכנסת רק לשבתות, בעוד שבימי החול לא היה כלל בבית הכנסת ואף לא נשדד משם אלא מהבית בו היה שמור.
על כל פנים בטענת 'זוטו של ים', השתמש כאמור ד"ר כהנא בתשובתו לבית הדין.
♦
בכ"ב לחודש אלול באותה שנה, כאחד עשרה חודש לאחר גילוי הכתר בהר-ציון, קיבלו הצדדים את פסק בית הדין - "על הנתבע להחזיר מיד את כתר התורה לתובע[12]".
פסק הדין עסק בשתי נקודות יסודיות: א. גדר התקנה והמנהג להשיב חפצים גזולים שהגיעו לידי אחר. ב. האם דין כיבוש הנאצים ימ"ש כדין "כיבוש מלחמה", שלפיו המדינה הכובשת קונה את חפצי הנכבשים, והאם שייך "דינא דמלכותא דינא" בכיבוש הנאצים.
ולסדר הדיון. לאחר שהציג התובע את טענתו, שמע בית הדין את תשובת הנתבע: "אין אני מכחיש שהכתר היה שייך לתובע, אבל אני טוען שזה נקרא מציל מזוטו של ים, כי ברור שבימי השואה נתיאשו הבעלים ממנו ואם כן פקעה הבעלות מן הכתר, ויש לנו הזכות להשתמש בו". זו, כזכור, סברתו של רבי משולם ראט.
לבית הדין הגיע העד, בן עיירתו של התובע, והעיד: "אני הייתי עשרים ושתים שנה שמש בקהלה של מקוב, אני יודע שאביו של התובע עשה כתר עם ספר תורה. הספר היה בבית הכנסת אבל הוא נשאר בעל הספר והיה יכול להוציאו מבית הכנסת. הכתר היה בבית פרטי על יד בית הכנסת ובשבת היו מעטרים את הספר בכתר זה. אביו של התובע נפטר מזמן ונשאר הכתר ברשות הבן, כי הוא בנו היחיד. את הכתר לקחו הנאצים האונגרים, ואני בעצמי שמתי את הכתר בשק למסור להם לפי פקודת הממשלה שחייבה את היהודים למסור להם כל הכסף והזהב. את הכתר הוצאתי מבית פרטי ולא מבית הכנסת כי היה יום חול. כאשר עליתי ארצה הבאתי את ספר התורה של התובע ומסרתי לו. הייתי שם שמש עד הרגע האחרון. ראיתי את הכתר על הר-ציון והכרתי אותו שזה הכתר של התובע".
תשובת בית הדין עסקה בעיקר בבירור התקנה לפנים משורת הדין להחזיר כל חפץ גזול לבעליו, אך בסיומה נטען כי יתכן שגם על פי הדין מגיע הכתר לתובע, וכך כתבו: "לפי תוכן המכתב שקבלנו מהג'וינט יש להניח כי אותו המוסד שטפל בתשמישי קדושה שנאספו על ידי חיל הכיבוש האמריקאי ונמסרו להם, לא עלה על דעתם לשלול את החפצים מבעליהם האמתיים. הם קבלו את זה על מנת למוסרם לבעליהם כשיתברר להם מי המה והחזיקו אצלם שנתיים את ספרי התורה כי חשבו אולי במשך הזמן יבואו הבעלים לדרוש את שלהם, ואם כן גם אחר כך כשחילקו את ספרי התורה ותשמישי הקדושה למוסדות להשתמש בהם היה גם כן לפי רוח זה, באופן שמלבד התקנה הנ"ל יש לומר גם משורת הדין שייכים לבעליהם". טענה זו, שהתבררה על ידי התכתבות עם הג'וינט, נטענה כזכור, על ידי הרב מרגלית.
ראשונה הכריע בית הדין כשיטת הש"ך (סימן שנ"ו) שהתקנה להחזיר חפץ גזול היא תקנה גמורה בכל מקרה בין בעני בין בעשיר, ולא כשיטת קצות החושן (סימן רנ"ט) שזהו מנהג טוב משום ועשית הישר והטוב.
אם נפסוק כשיטת קצות החושן, אזי משני טעמים לא שייך במקרה דידן הנהגת 'ועשית הישר והטוב'. וכך כתבו בפסק הדין[13]:
"בנדון דידן יש לדון דלא שייך האי דינא דועשית הישר והטוב מתרי טעמי: ראשית, כיון שכתר התורה נתון לקישוט במקום צבורי והוא נכס אשר הצבור משתמשים בו ואין בו זכות לגוף פרטי, אין על מי שיחול הדין של ועשית הישר והטוב. שנית, לא נתברר לפנינו מצבו של התובע אם הוא שייך לאותו הסוג שעליו נאמר צדק משלך ותן לו, ובפרט שהתובע טוען שברצונו להכתיר בכתר את ספר תורה שלו, ולא להשתמש בו לטובתו הפרטית, אם כן לכאורה אין מקום לחייב את הנתבע להחזיר את כתר התורה[14]. אך נראה כי להלכה ולמעשה יש להורות כהש"ך...".
כיון שעיקר ההלכה כהש"ך, יש לדון כעת האם כיבוש הגרמנים ימ"ש לא נחשב ככיבוש-מלחמה (המבואר במסכת גיטין דף ל"ח), שבו הדעת נותנת שלא תיקנו ונהגו להחזיר חפץ שנכבש במלחמה שהגיע לידי יהודי אחר.
על כך כתבו חברי בית הדין: "אמנם נראה כי בנדון דידן לא שייך כלל ענין כיבוש מלחמה, שהרי הנאצים האונגרים ימ"ש פשטו ידיהם הטמאות באותם היהודים אשר ישבו לבטח בארצם תחת ממשלתם, ושדדו מהם כל חפצי ערך שנמצאו אצלם, ואם כן אין זה שלל מלחמה כלל, אין זה אלא מעשה שוד גזל וחמס. גם אחרי כן, כשנפל כל השלל בידי חיל כיבוש האמריקאי לא שייך לדון מדין קנין כיבוש מלחמה, כי הרי הם לא רצו ולא כוונו כלל לזכות בשלל והם אספו את השלל על מנת למוסרם לנציגי היהודים[15]".
והוסיפו: "נדון דידן דומה למה שכתב הרא"ש בפירושו לנדרים כ"ח במוכס שאין לו קצבה הא לאו דינא הוא דדוקא בדבר שהוא שוה לכל בני המדינה יש לו רשות לעשות, אבל לא בדבר שאינו שוה, למעט לזה ולהרבות לזה. וכן כתב בשיטה מקובצת בנדרים שם ואומר רבי דלאו דינא דמלכותא דינא אלא כשמשוה מדותיו על כל בני מלכותו, אבל אם משוה למדינה אחת לא הוי דיניה דינא ... ואפילו להחולקים על זה, נראה דהא כל הטעם דדינא דמלכותא דינא, הוא מטעם שהמלכות נותנת זכות ישיבה לישראל על אדמתם כמו שכתב הר"ן בנדרים, ואם כן בנדון דידן שהתכנית של הצוררים היתה לחסל את העם היהודי לגמרי ושללם לבוז, הרי הדבר פשוט שאין בזה משום דינא דמלכותא כלל, ואם כן גם נדון דידן נכלל באותה התקנה שתיקנו להחזיר לבעל החפץ כשבא לידו מסיבת גזילה ושוד, אפילו אחרי שנתיאשו הבעלים מהם[16]".
פסק הדין נכתב על ידי רבי יוסף שלום אלישיב, ונחתם גם בחתימת חברי בית הדין רבי יעקב עדס ורבי בצלאל ז'ולטי.
על פסק הדין והעיקרון המופיע בו כי לא שייך דין 'כיבוש מלחמה' בכיבושי הנאצים שקלו וטרו פוסקים ורבניםטז. להלן נעסוק באחד מהם.
♦
בשנת תשס"א, [17]בשבתו בברוקלין, קיבל לידיו רבי מנשה קליין מאונגוואר את ספר התשובות של הגרי"ש אלישיב – קובץ תשובות. התשובה הראשונה שתפסה את עיניו היתה זו בעניין הכתר שגזלו הנאצים[18], וכפי שכתב להגרי"ש: "והיות כי בעוונותי הרבים עברתי מעבר יעבק הזה, ואני הגבר ראה עני עמי, והנני כעד המעיד בדברים שראו עיני בכיבוש המלחמה, אמרתי להעלות קצת על הכתב הנראה לפענ"ד[19]".
השגות רבות כתב רבי מנשה על העיקרון שקבע הגרי"ש לפיו כיבוש הנאצים בהונגריה לא נחשב ככיבוש מלחמה.
בתשובתו הארוכה, המשולבת בהרצאת ההיסטוריה של כיבושי הנאצים בהונגריה לפי נקודת מבטו של אחד מניצולי הגטו באונגוואר-הונגריה ומחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו קובע כי "פשוט דמיד שהניחו כל ישראל את בתיהם ואת רכושם וכל אשר להם בלי שום שומר שמיד נתייאשו כי ידעו מה יקרה להם... ומי לא נתייאש מכל וכל, לא מן הנכסים לבד התייאשו אלא נתייאשו מלבא עוד בין החיים וכאשר באמת סופו הוכיח על תחילתו שרק אחד בעיר ושנים במשפחה נשארו בחיים, וגם אודים הנשארים לאחר המלחמה לא חשבו על שום דבר שנשאר ורובם אף לא ניסו לחזור לביתם כי ידעו שלא ימצאו כלום לא בגוף ולא בממון".
על דברי הרב אלישיב שכיבוש הנאצים ההונגרים ביהודי ארצם לא נחשב כ'כיבוש מלחמה' תמה: "וכי הנאצים הגרמנים לא היו ממונים על זה וכי ידיהם לא היתה במעל, ותו שהרי כל השלל נאספו והגיעו לידי הגרמנים ימ"ש, ואם כן אפילו נימא דהאונגארים היו רק שודדים אבל מכל מקום שוב כבשו הגרמנים ובודאי דינם כדין כיבוש מלחמה ושללם כדין שלל מלחמה".
על הערתו זו ניתן לומר באופן כללי כי חוקי הגרמנים האנטישמיים [שהוחלו גם בהונגריה] הכבושה לא נכללים בגדר כיבוש מלחמה. משל לדבר, אם כבשה ספרד הנוצרית את ארץ פורטוגל והחילה עליה את חוקי האינקווזיציה להחרים רכוש יהודי שלא ימיר דתו, האם חוקים אלו נכללים ב'כיבוש מלחמה'? הרי החרמת רכוש היהודים לא היה חלק מהמלחמה אלא חוק גזעני שהוחל על ידי הגרמנים בכל מקום שבו ידם היתה תקיפה.
בהחלט אפשר להבין כי כיון שכיבוש הנאצים ומימוש תכניתם הנוראה למען לא יזכר שם ישראל עוד, חורג ממלחמה רגילה וסבירה בין אומות, לא יחשב כ'כיבוש מלחמה'. הרי זו טענת פסק הדין של הרב אלישיב שכתב בפירוט: "אבל נדון דידן דומה למה שכתב הרא"ש בפירושו לנדרים כ"ח במוכס שאין לו קצבה הא לאו דינא הוא דדוקא בדבר שהוא שוה לכל בני המדינה יש לו רשות לעשות, אבל לא בדבר שאינו שוה, למעט לזה ולהרבות לזה. וכן כתב בשיטה מקובצת בנדרים שם... ואם כן בנדון דידן שהתכנית של הצוררים היתה לחסל את העם היהודי לגמרי ושללם לבוז, הרי הדבר פשוט שאין בזה משום דינא דמלכותא כלל, ואם כן גם נדון דידן נכלל באותה התקנה שתיקנו להחזיר לבעל החפץ כשבא לידו מסיבת גזילה ושוד, אפילו אחרי שנתיאשו הבעלים מהם".
אמנם המשנה הלכות ערער בסוף דבריו על הקשר בין 'דינא דמלכותא' שבוודאי לא קיים אצל הנאצים, לבין 'כיבוש מלחמה' ששייך בהם[20], אך נראה כי לא ההגדרה הדינית היבשה עמדה בשיקול דעת פסק-הדין, שהרי הדיון שלנו עוסק במנהג והתקנה להחזיר חפץ גזול שהגיע לידי אחר. הרב אלישיב וחברי בית הדין סברו כי תקנה זו אף שלא כוללת כיבוש מלחמה רגיל בין שתי אומות, אך בכל הקשור לשואה הנוראה ולאופי התנהלות הנאצים על תוכניותיהם השטניות, אפשר בהחלט להניח כי מקרה כזה נכלל אף הוא בתקנת החזרת החפצים הגזולים.
רבי מנשה קליין לא קיבל את הדברים ולדעתו, על אף כל הצער שבעניין, הנאצים הגרמנים קנו את כל חפצי היהודים הנשדדים על ידם בקניין 'כיבוש מלחמה' אחרי שנחשבו כל חפצי היהודים כהפקר גמור ואין כאן מקום לתקנת השבת חפץ גזול.
מתוך דבריו נראה כי הדברים לא היו מוחלטים אצלו באופן סופי והוא השאיר עדיין מקום לדיון נוסף, אך מכיוון אחר קבע כי היה כאן 'כיבוש מלחמה' – על ידי כוחות הברית המשחררים, וכך כתב:
"אפילו נסכים לזה דכיבוש הנאצים והאונגרים אין לו דין כיבוש מלחמה, מכל מקום לפי עניות דעתי כיבוש האמריקאים ודאי דין כיבוש מלחמה יש לו. ראשית, שמה שרוצה לומר שהאמריקאים לא נתכוונו לכבוש רק להחזיר הכל לבעלים באמת קשה לי לומר כן, שהרי החיל האמעריקאי כשהלכו לכבוש כבשו את הכל ולא הבחינו בין רכוש ישראל לרכוש הנאצים להבדיל או שאר רכוש שימצאו בדרכם, אלא כל מה שהיה תחת ידם ושליטתם כבשו ולקחו, וזה בכלל כבוש מלחמה לכולי עלמא, אם כן אפילו נימא דהנאצים היו רק שודדים, אבל מעל מקום אחר כך באו האמעריקאים וכבשו מהם הכל כדרך כבוש מלחמה, ואין החיל חושב שזה בדעתו לכבוש וזה בדעתו להחזיר, וזה נראה מצד הסברא ומצד המציאות".
גם על סברתו זו ניתן לדון, הרי מטרת כוחות הברית לא היתה לשלול שלל מהגרמנים, ואף אם היו חיילים שניצלו את המצב וניכסו לעצמם מהאוצרות שנגלו לפניהם, יש לדון האם נחשב זה בגדר 'כיבוש מלחמה'.
רבי מנשה קליין ממשיך וטוען כי האמריקאים בוודאי מה שלקחו לעצמם לקחו, ואם החזירו אחר כך ליהודים לבקשתם הרי זה חסד מצידם ויכולים היו לעשות בחפציהם מה שרוצים. אם כך, הרי שכתר התורה העומד במרכז דיונינו שייך בעצם לאמריקאים, והם נתנהו לידי הג'וינט ולמשרד הדתות.
וסיכם: "ואם כן אי נימא שיש דין כיבוש מלחמה להנאצים ולאונגארים ולהאמריקאים, או אפילו לאחת מהן, אם כן כבר נפקע בעלות הראשון מחפץ זה, ואין צריך להחזיר אפילו מצד התקנה דקנין כיבוש מלחמה שאני, וכמו שכתב מעכ"ג שליט"א בתשובתו. אלא אפילו אי נימא דבנדון דידן לא שייך קנין כיבוש מלחמה, עם כל זה אין צריך להחזיר, והתקנה שכתב הרמ"א דנהגו להחזיר כל גניבה לאחר ייאוש לא שייך ביאוש והפקר כבנדון דידן שרכוש ישראל היה הפקר גמור, ואין לך באותו תקנה אלא חידושו, ותו דכיון שנפל ביד עכו"ם מיד. ועוד נדון דידן לא דמי לגזילה אלא למציל מזוטו של ים ... ".
על הערה זו, ניתן להשיב כי אפילו אם נאמר שהאמריקאים קנו את הכתר בקניין גמור הרי הם נתנוהו במתנה לידי באי כח היהודים, ולפי בירור בית הדין כלול במתנתם גם בעלי הכתר שאם ימצא ינתן לו. ולכן אדרבא, קניית האמריקאים את הכתר דווקא גורמת לחייב את הנתבע להשיב את הכתר מעיקר הדין ולא רק לפנים משורת הדין, כפי שנכתב בפסק הדין של חברי בית הדין בירושלים וכפי שטען רבי יחיאל מיכל מרגלית.
על כל פנים נמצאנו כי אף שנקודת המחלוקת בין הרב אלישיב לרבי מנשה קליין עומדת כנראה סביב הגדרת 'כיבוש מלחמה', שאלה שנידונה הרבה בפוסקים, למעשה נראה כי יש ביניהם גם ויכוח עד כמה ניתן להרחיב את התקנה הקדומה להחזיר חפץ גזול, והאם לפי אופייה של המלחמה הנוראה על בית הדין לכלול בתקנה זו גם מקרים כמו אלו.
♦

נספח[21]

תשובתו של רבי יחיאל מיכל מרגלית [א]

"ב"ה.
מעשה בא לפני. אדון ז. צ. לנדסמן ממדינת אונגרן הגר כאן בנוה שאנן חיפה היה לו ספר תורה עם כתר שירש מאבותיו, ועל הכתר חרוט שם אביו ושם אמו. וכשנכנסו הנאצים ימ"ש למקומו גזלו הכתר עם כל כסף הקהילה. ועכשיו מצא הכתר שלו בירושלים בהר ציון.
ואיך בא הכתר להר ציון, מתברר הדבר ככה: כשגברו האו"ם על הנאצים וכבשו אותם מצאו אצלם הרבה כתרי תורה שגזלו מהיהודים בכמה מקומות ובתוכם גם כתר זה. האו"ם מסרו הכתרי תורה לבאי כח היהודים והם הביאו לארץ ישראל ומסרו אותם למשרד הדתות ומשרד הדתות הניח אותם בהר ציון. על פנייתו למשרד הדתות שיחזירו אליו הכתר תורה שלו, ענו אליו שבלא פסק בית-דין לא יחזירו אליו הכתר, לכן פנה אלי שאטעון בשבילו. נעניתי אליו, ואכתוב כאן מה שנראה לעניות דעתי – כי מצד הדין ולפנים משורת הדין ומצד המנהג מחויבים להחזיר אליו את הכתר.
לכאורה אפשר לומר בזה דאבד זכותו, דהא בוודאי היה יאוש אצלו בשעה שהנאצים לקחו ממנו הכתר וזה דומה לזוטו של ים ושלוליתו של נהר שנזכר בבא מציעא כ"א ששייך להמציל אפילו הוא עומד וצווח, וכן נפסק להלכה ברמב"ם ושלחן ערוך חושן משפט סימן רנ"ט סעיף ז'. אבל זה הוא רק להלכה. ולמעשה פסק הרמב"ם פי"א מהלכות גזילה ואבידה הלכה ז' הרוצה לילך בדרך הטוב והישר ועושה לפנים משורת הדין מחזיר את האבדה לישראל כשמצאה. ובהגהות מיימוני בשם ראבי"ה דכייפינן לעשות לפנים משורת הדין. ובשלחן ערוך חושן משפט סימן רנ"ט סעיף ה' אף על פי שאינו מחויב מן הדין להחזיר טוב וישר לעשות לפנים משורת הדין ולהחזיר לישראל שנתן בהם סימן. והרמ"א מוסיף ואם הוא עני ובעל האבדה עשיר אין צריך לעשות לפנים משורת הדין ולא יחזיר. לפי המבואר כולם יודו בזה שמשרד הדתות מחויב כאן לעשות לפנים משורת הדין ולהחזיר, כי מי כמשרד הדתות שעליו מוטל לעשות הטוב והישר.
וברצוני להוסיף שזה שמַה ששם אבותיו רשום על הכתר זה סימן טוב על פי דין, וראיה לזה מטור ושלחן ערוך חושן משפט סימן רס"ב סעיף י"ג שכתבו "דשמו כתוב על מטבע לא הוו סימן מפני שמטבע ניתן להוצאה ושמא הוציאה ומאחר נפל", עד כאן. משמע מזה אבל דבר אחר כמו למשל בנידון דידן שרשום שם אבותיו הוי סימן טוב וחייבים להחזיר אליו על פי סימן זה.
זה כתבתי שהחיוב להחזיר הוא רק לפנים משורת הדין, ובאמת נראה לפי עניות דעתי שמחויבים להחזיר על פי דין כמו שאבאר. הכתר לא נאבד ממנו כי אם גזלו ממנו. ובשלחן ערוך חושן משפט סימן שס"ט סעיף ב' איתא אסור להנות מדבר הגזול ואפילו לאחר יאוש. זה אומר לנו דגבי גזילה יאוש לא מהני, רק יאוש ושינוי רשות, וכמו שהרמ"א אומר שם אם מסרו לרבים מותר להנות ממנו, והמקור הוא בהרב המגיד רמב"ם הלכות גזילה פרק ה' הלכה ב'.
ולכאורה אפשר לאמר דבנידון דידן איכא יאוש ושינוי רשות [דהא מסרו הכתר למשרד הדתות וזה דומה לרמ"א הנ"ל שיש יאוש ושינוי רשות], אבל באמת יש חילוק גדול בין מסירה דידן למסירה דהתם. שמה מסר הגזלן בעצמו לרבים שרבים יהנו מהגזילה, וכמו שנזכר בבבא קמא קי"ג שמדבר שמה מדקלי וגשורי שמוסרים לרבים שיהנו מזה. אבל בנידון דידן לא הגזלנים אלא האו"מ[22] הם לקחו את הכתרים ומסרו לבאי כח ישראל. השכל מחייב כשנתנו הכתרים לבאי כח היהודים לא נתנו להם במתנה רק להם בפרט, או שנתנו רק לכלל ישראל, ולא לבעלי-בתים כשימצאו. ברור כשמש שהאו"מ הכובשים כשראו הכתרי תורה אצל הגזלנים הבינו שזה הוא מיהודים מסרו להם שהם יחזירו להנגזלים כשימצאו אותם, והם נעשו בזה שלוחים להחזיר הגזילה לבעליו.
וגם זה ברור ומובן שלא באי כח היהודים בגרמניא ולא משרד הדתות כיוונו לקנות בכתרים אלו לעצמם כי זה לא עולה על הדעת. ועלינו לאמר שהכתרים אלו מונחים כל הזמן בלא בעלים, ועכשיו כשנמצא בעל-בית על כתר זה מחוייבים להחזיר אליו ואסור להם להנות ממנו, כמו שפסק הרמב"ם פ"ה מהלכות גזילה וחושן משפט סימן שס"ט "היכא שידוע בוודאי שדבר זה הוא הגזילה עצמה אסור להם להנות ממנו". ועיין ביאור הלכה מבעל משנה ברורה אורח חיים סימן י"א סעיף ו' שמביא בשם הגר"א והט"ז ועוד גדולי האחרונים דבגזילה אפילו לאחר יאוש ושינוי רשות אסור לברך. זה אומר לנו שאפילו כזה שינוי רשות גמור שמסרו בפירוש מתנה גמורה לקהל, ובא כח הקהל עשה בהם קנין גמור [לשם הקהל] נמי לא היו קונים לגמרי, ויש כאן בוצע ברך.
בפרט כאן בנידון דידן שהאו"מ לא מסרו להם בפירוש שיהיו שלהם והם בוודאי לא עשו שום קנין ולא כיוונו לקנות לא הם ולא משרד הדתות. ולכן עלינו להגיד למשרד הדתות שאסור להם לקשט את הר ציון בכתר גזול שנמצא בעליו והוא תובע שיחזירו אליו, ואסור להם להתהדר ולהנות מכתר גזול שבעליו עומד וצווח.
ומלבד כל אלה הא מבואר ברמ"א חושן משפט שמ"ח וסימן שנ"ו וז"ל "מיהו נהגו להחזיר כל גניבה ואין חילוק בזה בין גנב לגזלן", לפי זה אפילו אם היו מוכנים לקנות חייבים להחזיר מחמת מנהג.
ולכן מצד הדין ומצד לפנים משורת הדין ומחמת מנהג, חייב משרד הדתות להחזיר הכתר תורה להתובע הנגזל אדון לנדסמן. נוסף על כל אלה עלינו לדעת שכתר זה נעשה לכתחילה בשביל תורה זו והיא אצלינו היום בנוה שאנן והתובע זכה להביא אותה מחו"ל, ועל עץ חיים רשום גם כן שם אבותיו. אחרי ידיעת כל אלה חושב אני שכולם יודו ויאמרו שעל משרד הדתות מוטל להחזיר עטרה ליושנה היינו להשיב כתר זה שנעשה לכתחילה בשביל תורה זו.
יום ה' כד שבט. אלו דברי הרב יחיאל מיכל מרגלית הרב בנוה שאנן וחבר הרבנות הראשית בחיפה".
♦

תשובתו של רבי יחיאל מיכל מרגלית [ב]

"לכבוד הרבנים הגדולים חברי בית הדין בירושלים.
אדון לנדסמן מסר לי שהבית דין חייב אותו להביא עדים שהכתר החזיק בביתו כל השבוע ורק לשבת ויום טוב הביא אותו לבית הכנסת. מובן שדעתם דעת תורה שכל זמן שלא הביא עדים הרי כבר זה בחזקת ציבור, והציבור נקרא שהכתר הוא תחת ידם זה הוא הציבור והוא נקרא המוציא מחבירו ועליו הראיה.
ולפי עניות דעתי לא נראה כן. כי אם יש לנו ספק בזה הרי עליהם להביא ראיה שהוא מסר לציבור לגמרי, וכל זמן שהם לא הביאו ראיה כזה הרי הכתר עומד ברשותו ובחזקתו. וזה דומה למה שכתב רמ"א ביורה דעה סימן רנ"ו סעיף ה' הקדש שבא להוציא מהם עליו להביא ראיה, וכל זמן שאינו מביא ראיה הנכסים בחזקת יורשים. כמו כן באורח חיים סימן קנ"ג ... יש אומרים שכלי הקודש של כסף שנהגו להביא תמיד לבית הכנסת בחגים, אינם יכולים להוציא לחולין והקהל יכולים לתופסם שישארו בחזקת הקדש. וכתב שם במגן אברהם ועכשיו המנהג פשוט שנשארים ברשות בעלים דהוי כאילו התנה עליהם. הרי לדברי המגן אברהם יכול אפילו למכור ולהוציא לחולין דבחזקתו עומד, בפרט בנידון דידן שלא רוצה למכור אלא רוצה להשתמש בו כמקודם להשים כתר על התורה.
וכן כתב שם הט"ז בס"ק ט"ו וז"ל וכן מסתבר כאן שידוע שהיתה שלו מתחילה איך יחזיקוהו הקהל מספק להוציא מחזקה שלו שהיתה ודאי שלו. וגם המחבר מודה לזה כי באמת יש סתירה בדברי המחבר מסעיף י"ח לסעיף כ', כי הרי שמה כתב בפירוש שאין הציבור יכולים להחזיק בו. אבל בערוך השלחן מתרץ סתירה זו, כי בסעיף י"ח מיירי שהציבור טוענים שאבותיהם נתנו לחלוטין, לכן פסק שם השלחן ערוך דבחזקת הציבור עומד. ובסעיף כ' מיירי שהציבור לא טוען טענה כזו.
ובנידון דידן אין טענה כזו כנגדו שנתנו לחלוטין לציבור, אלא שאנחנו עושים ספק זה, לכן מי שרוצה להוציא מידו עליו להביא ראיה ולא הוא, כי הכתר עומד בחזקתו.
♦ ♦ ♦