הרב עזרא קליין

תירוץ לסתירת תשובות הרשב"א בדין קריבה לעריות

כתב הרמב"ם בספר המצוות לאוין שנג:
והמצוה השנ"ג היא שהזהירנו מקרוב לאחת מכל אלו העריות ואפילו בלא ביאה. כגון חבוק ונשיקה והדומה להם מפעולות הזנות. והוא אמרו יתעלה באזהרה מזה (אח"מ יח ו) איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה. כאילו יאמר לא תקרבו מהן קירוב יביא לגלות ערוה.
ולשון ספרא [פי"ג ה"ב (בד"ח הט"ו)] לא תקרבו לגלות אין לי אלא שלא יגלה מניין שלא יקרב תלמוד לומר ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב אין לי אלא בנדה בל תקרב ובל תגלה ומניין לכל העריות שהן בבל תקרבו ובל תגלו? תלמוד לומר לא תקרבו לגלות.
ושם (ה"ח ובד"ח הכ"א) אמרו ונכרתו הנפשות העושות מה תלמוד לומר לפי שנאמר לא תקרבו יכול יהו חייבין כרת על הקריבה ת"ל העושות לא הקרבות. וכבר נכפלה האזהרה באיסור אלו הדמיונות ואמר (שם) לבלתי עשות מחוקות התועבות.
הרמב"ם באר שלשה דברים: שהקריבה בדבר הגורם לערוה אסורה מהתורה, בכל העריות, והמחבק והמנשק באיסור לאו.
והשיג עליו הרמב"ן שם:
והנה הרב מצא הברייתא הזו המפורשת ותלה דבריו באילן גדול.
אבל כפי העיון בתלמוד אין הדבר כן שיהיה בקריבה שאין בה גלוי ערוה כגון חבוק ונשוק לאו ומלקות. שהרי בגמר שבת (יג א) שאלו בנדה אם מותר שישכב בעלה עמה במטה אחת היא בבגדה והוא בבגדו והיו מהם מי שאסר והעלו ופליגא דרבי פדת דאמר רבי פדת לא אסרה תורה אלא קריבה שלגלוי ערוה בלבד שנא' איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה.
והנה אין לא תקרבו לגלות ערוה נדרש להם לאו בפני עצמו כברייתא השנויה בספרא אבל ידרשוהו בקריבה שלגלוי ערוה בלבד.
ומן הידוע עוד ממנהגם בתלמוד שאם היתה הברייתא הזו אצלם אמת והיו דבריו שלרבי פדת חלוקין בכך היו בעלי הגמרא מביאים אותה עליו לתיובתא ואומרים מתיבי אילו נאמר ואל אשה וכו' ומעלים ממנה תיובתא דרבי פדת תיובתא. וכיון שלא עשו כן נבין מהם כי אצלם זה האיסור מדרבנן, או יהיה מן התורה דכל דמתהני מאיסורא איסורא הוא כענין בחצי שיעור, אבל אין זה עיקר מדרש בלאו הזה אלא קרא אסמכתא בעלמא. והרבה מאד כן בסיפרא ובסיפרי.
הרמב"ן קובע שראייתו של הרמב"ם מהברייתא נכונה, אבל הגמרא לא הביאה את הברייתא, ומכאן שהיא לא הסכימה עם הלימוד של הברייתא מהתורה, וחיזק דבריו בכך שהגמרא שאלה שאלה למעשה שלפי הברייתא לא תתכן, וגם הביאה מחלוקת אמוראים שאינה מתאימה לברייתא.
עוד הוסיף, שאם חיבוק ונשיקה נאסרו מהתורה, כי הם מביאים לערוה, גם שיחה תיאסר, וכתב שמצא כן ברמב"ם ועל זה כתב בסברא:
באמת דברים בטלים שיהיה במדבר עם אשתו נדה שיחה בטלה לאו ומלקות מן התורה.
לא יתכן שהתורה תאסור דבר כל כך פרטי באיסור המסור לבית הדין.
אמנם, בכמה דברים הודה הרמב"ן לרמב"ם:
שכיבתן במטה אחת קרוב לבא לידי ביאה... ואחר כך באנו ואסרנו הדבר מפני שיש בשכיבתן במטה אחת קריבה והנאה זה מזה.
ואמרו במדרש הכתוב ביחזקאל (יח) ואת אשת רעהו לא טמא ואל אשה נדה לא יקרב מקיש אשה נדה לאשת רעהו מה אשת רעהו הוא בבגדו והיא בבגדה אסור אף אשתו נדה הוא בבגדו והיא בבגדה אסור. כלומר שהדבר ידוע שבאשת רעהו אסור הוא לעשות כן אפילו ההסתכלות בה אסור וקולה ערוה (ברכו' כד א) והכתוב מזהיר ממנה (משלי ה) הרחק מעליה דרכך ואל תקרב אל פתח ביתה
שאפילו בלא ייחוד שאינן באין עתה לידי עברה מנעונו הכתובים מזה,
ואם כן אף הנדה והעריות שלשאר אסורות לגמרי מטעם הקריבה ואפילו לא יבאו לידי אסורי ביאה משום שינוי ודעות ועל זה אמרו ופליגא דרבי פדת שהוא סובר שאין אסור בעריות שלשאר אלא בגלוי הערוה
ואם כן לא הוקשו לאשת איש שהכל מודים בה שהוא אסור שהרי שלמה צווח כן.
כלומר, לדעת הרמב"ן מדברי הפסוק במשלי למדו חכמים איסור לשכב בקירוב בשר אפילו כשיש שם עוד אנשים, עם בן/בת זוג של אחר. ור' פדת סבר שאין איסור זה חל על קרובות האדם, וחכמים חלקו עליו ואסרו כי יש בזה הנאה, ונמצא שמקור האיסור מפסוקי התנ"ך.
מהו אם כן מעמדו של איסור מהתנ"ך? בהשגותיו של הרמב"ן לשורש ב' בספר המצוות כתב:
והלאוין והאזהרות שבדברי נביאים הם גמרא בידם מסיני והסמיכו אותן לכתוב בנבואה... ואף על פי שמצא הרב בגמרא (קדושין כו א) שאמרו חתימת העדים מן הכתוב שנ' (ירמי' לב) שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וחתום והעד עדים דן בזה שהוא מדרבנן כשאר כל דברי נבואה שהוא גוזר בהן שהם דרבנן ועם הסיוע הזה שמצא לדבריו כפי דעתו ממה שאמרו (יבמו' לא ב, גטין עא א) מפיהם ולא מפי כתבם.
וכבר השיבו עליו חכמי הדורות בזה תשובות גמורות אינן נעלמות מכל מבין עם תלמיד, מהן שאנו דנין בגיטין בעידי חתימה בלבד והאשה המוציאה לפנינו גט חתום מקיימין אותו בחותמיו ומתירין אותה להנשא על פי עדות השטר. וזה לדברי הכל.
ומפורש אמרו בפרק השולח (לד ב) והעדים חותמין על הגט מפני תיקון העולם והקשו (לו א) מפני תיקון העולם דאורייתא הוא דכתיב וכתוב בספר וחתום והעד עדים... עשו הלימוד הזה שלמדו מן המקרא וכתוב בספר וחתום והעד עדים דאורייתא... אבל חתימת עדים דאורייתא היא נלמד מוכתוב בספר וחתום. שדברי נבואה דברי תורה הם בכיוצא בדברים הללו.
נמצא אם כן, לדעת הרמב"ן כשפסוק בנביאים מסביר כיצד לבצע הלכה עמומה בתורה – היא נקראת דאורייתא.
ובעזרת יסוד זה נתרץ היטב קושיית המפרשים בסתירה כביכול בין שתי תשובות לרשב"א. אולם במקום להאריך בביאור הקושיא נבאר את התשובה האחת שהיא ב"תשובות מיוחסות לרמב"ן", שהן תשובות שכתבן הרשב"א ומביא שם כמה תשובות של הרמב"ן, וביאורים שלו שברובם מתאימים לשיטת הרמב"ן.
וזה לשון הרשב"א בפתיחת סימן קכז שם:
שאלה: בעל המבין ברפואות ואשתו נדה וחולה ויש בעיר רופאים מוחזקין שמבינין כמותו או יותר היוכל הבעל למשש בדפק[2] שלה ביחוד ושלא ביחוד, ואפשר בשביל ההזמנה יועיל לה שהאחרים אינם יכולים לראותה תמיד. מי אמרינן כיון דנגיעה בעלמא אינה אלא משום שבות /כלומר איסור מדרבנן/ ושבות הותרה בחולי שאין בו סכנה, הא נמי דכוותה, או דלמא שאני הכא דיצרו תקפו. ולך, אמרין נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב?
תשובה: מסתברא שאסור. חדא דאפשר דכל קריבה דאורייתא כדאמר פרק קמא דשבת (דף י"ג) [יחזקאל י"ח ו'] אל ההרים לא אכל ועיניו לא נשא אל גלולי בית ישראל ואת אשת רעהו לא טמא ואל אשה נדה לא יקרב. מקיש אשתו נדה לאשת רעהו. מה אשת רעהו הוא בבגדו והיא בבגדה אסור אף אשתו נדה הוא בבגדו והיא בבגדה אסור.
ופליגא דרבי פדת. דא"ר פדת לא אסרה תורה אלא קריבה של גילוי עריות שנאמר לא תקרבו לגלות ערוה. אלא מאן דאסר שום קריבה משום לך לך, אמרין נזירא כו', אפילו הכי איסור דרבנן איסור הוא.
דכיון דהוא חולי שאין בו סכנה לא נתיר בו איסור דרבנן. שלא כל השבותים שוין בין ביום טוב בין בשבת בין בחולי, דהרבה שבותים - התירו בשבת וביו"ט משום מצוה בעלמא, וכותב בערכאות של גוים - משום ישוב ארץ ישראל, וכיוצא בזה, ופעמים שמעמידים דבריהם במקום כרת. ועל כרחך אין אנו למדים להתיר שבות משבות אלא במקום שאמרו להתיר מתירין, ובמקום שלא אמרו אין מתירין.
אם אין שם סכנת נפשות, הרשב"א מביא שתי סיבות לחשוב שהרמב"ן יסבור שאיסור קריבה לעריות תקף אפילו בבעל שהוא רופא: הראשונה – כיוון שנלמד האיסור מפסוקים יש לו מעמד של דין תורה, אפילו אם אינו נכלל במצוה בפני עצמו. סיבה זו כתב בלשון "אפשר". השניה – שאם לא נאמר כך, עדיין ניתן לפרש שגם ר' פדת סובר שהאיסור הוא בכל מצב, אבל מדרבנן.
נמצא שאין הרשב"א מסתפק כאן כלל אם לפסוק כרמב"ם אלא מסתפק כיצד יש לפרש את דעת הרמב"ן.
אם כנים הדברים, שדברי הרשב"א נועדו לפרש את הרמב"ן, כיצד יסביר את דברי הרמב"ן שראינו לעיל: "ועל זה אמרו ופליגא דרבי פדת שהוא סובר שאין אסור בעריות שלשאר אלא בגלוי הערוה ואם כן לא הוקשו לאשת איש", משמע שאין איסור קריבה אלא באשת איש ולא בנדה?
ועוד שם בשורשים, בביאור מחלוקת חכמים עם ר' פדת כתב הרמב"ן: "כולם אין להם המדרש הזה מלא תקרבו לגלות ערוה והאוסר מביא אותו מהקש הכתוב שביחזקאל ור' פדת ועולא מתירין. ומה שאמר ר' פדת לא אסרה תורה, ירצה בו שאינו אסור כלל".
וכן כתב על דעת האמורא עולא: אם כן כל הדברים אינן לאיסור מן הלאו הזה של לא תקרב?
ותשובתך, שודאי בזה טעו כמה גדולים שסברו שדברים אלו הם דעת הרשב"א עצמו, או שאינם דעתו כלל כיוון שכתב "ואפשר", ואולם הרמב"ן עצמו כותב על דעת ר' פדת ועולא:
משוא פנים לתורה הוא הגדר והסייג... חיבוק ונשוק, ולא מצאו באיסורו אלא משוא פנים לתורה.
אבל מדרבנן אסור. ומה שאמר "אינו אסור כלל" הכוונה מהתורה[3], שאין שום מקום אחר בתורה בו ייאסר. אבל יתכן שייאסר מדברי נביא או מדרבנן, ועל זה לא מדבר כאן הרמב"ן כלל ולא האמורא.
וכן הוא בחידושי הרמב"ן על סוגיית ר' פדת שבת יג, א:
הדר פשטינן לאיסורא דקריבה גופא אסירא מהיקישא דאשת איש דהתם ודאי כל קריבה אסורה ואפי' בלא יחוד דלא אתי השתא לידי ביאה דהא אפי' להסתכל בה אסור בערוה אף אשתו נדה בכל ענין אסור,
וקאמרינן דהך היקישא פליגא אדר' פדת דאמר לא אסרה תורה בשאר בשר אלא גלוי ערוה בלבד ואלו באשת איש דבר ברור הוא שנאסרה כל קריבה שבעולם והכתוב אומר הרחק מעליה דרכך ואל תקרב אל פתח ביתה, ולאו דמיפשטא בעיין לר' פדת להיתירא דהתם איכא חששא דביאה, ור' פדת לא איירי בשינוי ודיעות כלל אלא דר' פדת לית ליה הך היקישא ושרי קריבה בעריות דשאר.
נמצא אם כן מפרש הרשב"א את דעת הרמב"ן אל נכון, שהאיסור לחבק ולנשק עריות איננו לאו עצמאי של התורה, שכן אינו נעשה לאו מיוחד לדברים פרטיים, אבל הוא אסור לגמרי ויש צדדים שיהיה איסור תורה, וכנראה גם לדעת הרמב"ן זהו איסור תורה שמקורו בנביא.
התשובה שממנה למדו סתירה היא בחלק א' של שו"ת הרשב"א תשובה אלף קפח. ושם מסקנת הדברים:
אני אומר דאפשר לומר דכשאסרו הושטת כלי ושאר כל הדברים שאין בהן הרגל כל כך לא אסרו אלא באשתו נדה שלבו גס בה אבל לא בשאר הנשים שאין לבו גס בהן. דהפרש יש בין מי שלבו גס בה ולמי שאין לבו גס בה.
וגם "אפשר" זה הוא מסקנה, שהרי כתב בגוף התשובה:
ואמרינן התם בפרק קמא דשבת (דף י"ב) אמר להו רב נחמן לבנתיה קטלן ואשמען לי קלא דסנואתי. ומי לא עסקינן דמפליאן רישיה וכדאמר להו אשמען לי קלא ואף על פי שיש בזה באשתו אסורה משום הרגל.
מכוונים דברי הרשב"א אלו לחידושי הרמב"ן שבת יב, א:
מ"מ מסקנא דב"ה סברי מותר להרוג מאכולת לכתחלה בשבת ורבה דשדי להו לקנא דמיא ור"נ אמר לבנתיה קטלן בשבת הוה דדבר הלמד מענינו הוא
והעתיקו הרשב"א בחידושיו:
וקיימא לן כבית הלל דמתירין להרוג מאכולת, ורבא נמי דשדי להו לקנא דמיא ורב נחמן דאמר להו לבנתיה קטלן בשבת הוה, דדבר הלמד מענינו הוא. וכן מוכח בירושלמי...
ומציין הרשב"א בתשובה הנ"ל:
ולא שאני אומר שיהא מותר להתיחד עם העריות שאין לבו גס בהן ולומר שאין חוששין לביאה מתוך יחוד שהרי שנינו בברייתא אחותו וחמותו ושאר כל העריות שבתורה אין מתיחד עמהם אלא בעדים.
אלא שאני אומר דאפשר לומר דכשאסרו הושטת כלי ושאר כל הדברים שאין בהן הרגל כל כך לא אסרו אלא באשתו נדה שלבו גס בה אבל לא בשאר הנשים שאין לבו גס בהן.
ומוכח שאינו מדבר במסקנה זו על חיבוק ונישוק, שעליהם כתב הרמב"ן במסכת שבת שהם קרובים אפילו לר' פדת לערוה.
והדברים ברורים ופשוטים בפתיחת התשובה, שאיני יודע איך נתבלבלו בהם:
לטולאיטולא. הא דאמרינן בפרק קמא דשבת (דף י"ג) עולא הוה מנשק לאחתיה אבי ידיהו ופליגא דידיה אדידיה דאמר עולא אפילו שום קריבה בעולם. וקיימא לן כי האי בתריתא. ואם כן צריכים אנו ליזהר שלא לקרב לשום אשה בעולם בזמן נדתה ושלא להושיט אלא על ידי שינוי. ואם כן היאך נמצא ידינו ורגלינו איש בבתו ובאחותו ובשאר קרובותיו.
תשובה לפי מה שאמרו לא תקרב שום קריבה בעולם אין הפרש בקרובותיו האסורות לו כבתו ואחותו וכן שאר הקרובות וכן באשת איש בין שעת נדתן לשעת טהרתן ולעולם אסורות בשום קריבה. דבכולהו כתב (ויקרא י"ח) איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו ואם לא מצינו ידינו עמהם בשעת נדתן כך לא נמצא ידינו עמהם לעולם ואפילו בשעת טהרתן. ואלא מיהו בכולהו אפשר דאינן אסורות בקריבה שאינה של גלוי עריות אלא מדרבנן ומשום הרגל עבירה. וכדאמרינן התם [שבת י"ג] אמר עולא שום קריבה בעלמא אסור משום לך לך אמרינן נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב. ולא אמרו בהם אלא קריבה המביאה לידי הרגל עבירה כישן עמהן ואפילו הוא בבגדו והיא בבגדה ואי נמי בנשיקה ואפילו אבי ידיהו.
אם כן כוונתו לומר שהושטה אינה אסורה ובזה הוא פותר את בעיית השואל, ומקבל את הלכת השואל דקיימא לן כעולא בישן כל אחד בבגדו שאסור מדרבנן. אולם אנו סבורים לאסור מדרבנן אפילו נשיקה על גב היד, כל שהיא רק קריבה לערוה ואין בה טעם כלל, נאסרה מדרבנן. וכל זה בכל קרובותיו ואפילו טהורות.
אולם, ישנים יחד לא בבגדיהם אלא בנגיעת הבשר אסורה מהתורה, וכן חיבוק או נשיקה דלאו אבי ידייהו, מדרשה דיחזקאל להרמב"ן או מהתורה להרמב"ם. ונראה שעיקר הפסק כרמב"ם שהרי פירש לטוליטולא את הפסוק בויקרא כן.
ואין סתירה מכאן לתשובה לעיל, כי שם לא דן כלל אם לפסוק כרמב"ם או כרמב"ן, אלא רק מהי דעת הרמב"ן. וכאן הוא מסביר שמסקנות תשובה זו יהיו אפילו לפי הרמב"ם, ושהלכה כרמב"ם.
ומה שכתב "קריבה שאינה של גלוי עריות" הוא עצמו מסביר שזהו ישן הוא בבגדו והיא בבגדה. אבל בלא בגד אלא בנגיעה זו קריבה של גלוי עריות.
וכך הוא שיעור דבריו: "ולא אמרו בהם אלא קריבה המביאה לידי הרגל עבירה כישן עמהן" ששם אין חשש עריות מיידי, שהרי ישנים הם, אבל יש חשש הרגל עבירה. וזה אסור "ואפילו הוא בבגדו והיא בבגדה" שגדרו דומה ל"נשיקה אבי ידייהו" שלא נאסרה אלא מדרבנן. אבל באמת ב"ישן עמהן" יש דברים שמאד מאד רחוקים מ"נשיקה אבי ידייהו", ואין מקום להתבלבל ביניהם. מדוע הרשב"א משווה ביניהם? כדי שנבין מתוך האיסור דרבנן - את מה אסרה התורה. וכמו שבדרבנן יש שני גדרי איסור - גם האיסור של התורה בשתי מציאויות קיים: בקירבה שהיא תחילתה של טעות שלא כדאי להמשיך והיא מיידית יותר, או בהרגלים שמביאים את האדם למעשה שטות בעתיד. כלומר חיבוק או נישוק שיש בהם תאוה, כלשון הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה כא, א או ישן עמהן בלא בגד. שלש אלו אסורים מהתורה.
יש אם כן שני יסודות של איסור – האחד הרגל עבירה כגון ישנים בקירוב בשר, שבזמן מהזמנים עלולים להתעורר ולהכשל, והשני מעשה המקרב לערוה, כגון חיבוק ונישוק. ולדעת הרמב"ם אלו נאסרו אף בהקשר סתמי מהתורה, ולדעת הרמב"ן בהקשר סתמי הם אסורים מדברי נביאים. ומודה הרמב"ן ש"הוא בבגדו והיא בבגדה" חמור הוא מהקשר סתמי, ובאשת איש אסור מהתורה, ובשאר עריות מדברי הנביאים. ובמעשה שיש בו הוכחה שאינו לערוה, נחלקו האמוראים, ולדעת הרמב"ם והרשב"א נאסר מדרבנן ולדעת הרמב"ן מותר כשיש בו צורך.
נמצא, שנשיקה סתם שאין בה טעם נחשבת קריבה דרבנן ואסורה. ומעשה שיש בו קירבה, כחיבוק ונישוק, הוא נחשב התנהגות לא צנועה שעליה כתב יחזקאל יח, ו:
אֶל הֶהָרִים לֹא אָכָל וְעֵינָיו לֹא נָשָׂא אֶל גִּלּוּלֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא טִמֵּא וְאֶל אִשָּׁה נִדָּה לֹא יִקְרָב.
שזו התנהגות יהודית ו"משוא פנים לתורה". ושם באברבנאל:
אל אשת רעהו לא טמא ואל אשה נדה לא יקרב ולא זכר שאר העריות אלא אלו להיות בני אדם רגילים בהם אמנם שאר העריות כל אדם נבדל מהם
אבל הושטת חפץ לאשה שאין לבו גס בה כל כך, אינה אסורה כלל. וכן בדיקת דופק כשאין שם רופא אחר, אף שהיא נגיעה ממש אין בה שום איסור. ומאידך אותה בדיקה נאסרת אפילו בחולה מסוכן, כשיש שם רופא אחר זמין במקום, לדעת הרמב"ם והרשב"א. אבל לדעת הרמב"ן לא תיאסר, ולו משום שיותר נוח לאשה שבעלה יבדוק אותה. יש לזכור כי כיום בדיקת דופק היא מעשה רפואי חשוב יותר מבזמנם[4].
♦

סיכום

מסקנה העולה שסתם נשיקה אסורה מהתורה, אבל נשיקה שיש בה הוכחה שאינה לקריבה, כגון על גב היד דווקא - נאסרה מדרבנן לכולי עלמא, כי מעשה שנועד לקרב בין עריות נאסר, בין שיהא בו הרגל עבירה או לא.
אבל מעשה שיש בו קירבה לעריות משום פריצות, אם יהיה בחיבוק וכדו' יהיה אסור מהתורה ומהנביא, והוא מעשה חמור הפורץ את צורת היהדות. ואם יהיה בשיחה וכדו' יהיה אסור מדרבנן. וכן הוא בספר המצוות בתחילת דברינו.
ניתן היה לומר כי הרשב"א מחלק את דבריו לשתי תשובות כדי לדון בשיטת רבו בנפרד משיטת עצמו, אבל מסתבר יותר שהוא רוצה לשים לב לנקודה העיונית שבין דברי הרמב"ן לדברי הרמב"ם. הרמב"ן מדבר על מסגרת נורמטיבית, ואילו הרמב"ם על מעשי איסור. כל פוסק מבליט את אחד האיסורים של התורה. הרשב"א סבור שחכמים איחדו דרך גזירותיהם את שני הפרמטרים.
כאן מתבהר המושג "משוא פנים לתורה", כלומר האזנה לכוונת הדברים[5].
מהי חשיבותו של הדיון הנורמטיבי? סכנת פריצת הגבול לדעת הרמב"ן גדולה מסכנת המעשה האסור. לדעתו, התורה גודרת יחסי קירבה רק באשת איש, לא אצל קרובים – משום שהתעסקות בהרחקה אף בה יש פגיעה בנורמות. לדעת ר' פדת לא יתכן שהנביאים והתורה יקישו מאשת איש לשאר מקרים כי זה היפך משמעות הציווי!
לדעת הרמב"ם התורה אוסרת מעשים מסויימים. רק בנשיקה שצורתה שונה מנשיקה רגילה ואם כן היה מקום לדון אם היא נשיקה בכלל – אבי ידייהו – וברור שאין לה כוונת קירבה, שזה איסור בפני עצמו - יש דיון, והמסקנה לאסור מדרבנן.
הרשב"א מאחד את האמירות ומסביר, שהתורה שואפת לנורמה מסויימת דרך מעשים מסויימים.
♦ ♦ ♦