הערות על מאמרו של הרב משה אהרן קרמר "בעניין נבואה בדבר הלכה בתשעה באב ובשאר תעניות" (עמוד ע"א)
במאמר בענין נבואה בדבר הלכה בגליון האחרון (נ"ה), הקשה הרב קרמר על נבואת זכריה שבקשו בני הגולה מהנביא לחלות את פני ה' ולשאול האם צריך להתענות בתשעה באב בזמן שנבנה ביהמ"ק השני, והנביא עונה להם בדבר ה'. והקשה כיצד יתכן נבואה כזאת הרי לא בשמים היא. ואע"פ שמדובר כאן רק בדין מדרבנן, רצה הרב קרמר להוכיח שגם נביא המתנבא על דין מדרבנן הוא נביא שקר ומיתתו בחנק, מדברי הרמב"ם בפירוש המשנה בהקדמתו לסדר זרעים, וז"ל בתוך דבריו - וזה הנביא וכו' אם יאמר לנו שתחום שבת אלפים אמה פחות אמה, או אלפים אמה ואמה, ויסמוך הדבר ההוא שעל דרך נבואה נאמר לו לא על דרך עיון וסברא, נדע שהוא נביא שקר ויהרג בחנק, ע"כ. ומה שאלפים אמה הוא תחום שבת לא פחות ולא יותר הלא זהו דין מדרבנן גרידא, כדאיתא ברמב"ם בפכ"ז משבת ה"א.ואין זה ראיה, כי זה צוטט מפהמ"ש שנכתב בצעירותו וכ"כ גם בסה"מ שלו, ודעתו שם היא שאלפיים אמה הוי דאורייתא. ולדעת הרמב"ן (בהשגות על ספר המצוות), כל זה כתב קודם שחזר בו ביד החזקה.
והוכחה נוספת הביא מדברי הרמב"ם בהקדמתו הנ"ל (בד"ה והחלק הרביעי) בעניין הגזרות מדרבנן כגון בשר עוף בחלב וז"ל - וכשיהיה פושט איסורה בכל ישראל אין לחלוק על הגזרה ההיא, אפילו הנביאים בעצמם לא היו רשאים לבטל אותה, וכן אמרו בתלמוד שאליהו ז"ל לא היה יכול לבטל אחד מי"ח דבר שגזרו ב"ש וב"ה, ע"ש.
וגם משם אין ראיה, מכיוון שהטעם שנביא לא יכול לבטל גזירה זו הוא מכיון שפשט איסורה בכל ישראל ולא מפני שלא בשמים היא.
ויתרה מזאת, מצינו בתשובת רב האי גאון (אוצר הגאונים ביצה סימן ה' עמ' 8-9) שהטעם שא"א לבטל את תקנת יו"ט שני של גלויות היא גם מפני "שהן דברי נביאים, אם בדבר ה' עשו הנביאים מי זה יבטלם". הרי לנו תקנה מדרבנן (יו"ט שני של גלויות) שנתקנה בנבואה בדבר ה'.
הערה נוספת על דברי הגרי"ז שהובא בפ"ד (אך אינו השגה על מחבר המאמר):
לכאורה צ"ע על הגרי"ז לעיל שכתב: דע"י נבואה נצטוו לתקן את הצומות והוי זה רק תקנת בי"ד, ויכולים לבטל. ויש להקשות עליו במקום להסתייע בדבריו כתירוץ, שהרי אם זכריה הנביא אמר שנצטווה ע"י ה' לתקן משהו זהו עצמו תוספת על התורה, דמה בכך שכתב בלשון לתקן, הרי זה נאמר מאת ה' מפי זכריה. וזהו בדיוק מה שכתב הרמב"ם שאם יאמר שערובין מהתורה (קב"ה ואורייתא חד הוא), זהו בל תוסיף שנחנק עליו. אולם בהגלות דברי רה"ג ניתן לומר כן, ויתכן שראה תשובה זו ועל זה סמך, אלא שהיה צריך לפרש זאת.
עדיין קשה על הרישא של דבריו, שלא תתכן מציאות שיחשבו שזה ד"ק, כיוון שזו הייתה תקנת נביאים היו צריכים את הסכמת העם, דאם לא היו מקבלים ולא היה פושט בישראל לא היה ניתן לתקן, (עפ"י ממרים ב, ה ופהמ"ש בהסבר תקנות וגזירות "הואיל והסכימה עליהם האומה"). וכן קרה שפורים לא קבלו עליהן את שנאמר במגילה ולא עשו אותו יו"ט בביטול מלאכה. והעיקר בעיני כפירושי הראשונים.
הרב ארי כהן
♦
תגובת המחבר
יישר כח על הערותיך החשובות.הרמב"ם בסוף הקדמתו למשנה תורה כתב וז"ל: "אבל אם הוסיפו ב"ד עם נביא שיהיה באותו הזמן מצוה דרך תקנה או דרך הוראה או דרך גזירה אין זו תוספת שהרי לא אמרו שהקב"ה צוה לעשות עירוב או לקרות המגילה בעונתה, ואילו אמרו כן היו מוסיפין על התורה". ודינו של נביא המוסיף על התורה מבואר ברמב"ם בפ"ט מיסודי התורה ה"א (שציטטתי במאמר) שהוא נביא שקר ומיתתו בחנק מדין המתנבא מה שלא שמע. הרי לנו דעת הרמב"ם שנבואה על עירוב או מגילה שהם מדרבנן [בדיוק כמו תענית תשעה באב], נבואה כזאת היא תוספת על התורה ומיתתו של נביא השקר היא בחנק.
ולאו דוקא תוספת מצוה היא נבואה שלא שמע שמיתתו בחנק, אלא אפילו כשמתנבא בדבר הלכה ואין בנבואתו לא תוספת ולא גרעון, ג"כ מיתתו בחנק. שהרי בהלכה ד' שם כתב הרמב"ם שגם המתנבא שהלכה כדברי פלוני (ואפילו האמת כדבריו, ע"ש בכס"מ), עדיין הוא נביא שקר ומיתתו בחנק "שהרי בא להכחיש התורה שאמרה לא בשמים היא", והמתנבא מה שלא שמע מיתתו בחנק. וא"כ גם המתנבא על דין מדרבנן גם אם נניח שאין בזה משום בל תוסיף, אבל עדיין זו נבואת שקר כי לא שייך נבואה בדבר ה' על שום דין מדיני התורה, אפילו דין מדרבנן, שהרי לא בשמים היא.
אמנם מצינו ברמב"ן עה"ת בפ' ראה (דברים יג ד), שהסתפק בדינו של נביא המתנבא בדבר ה' מצוה מדרבנן, האם רק אין שומעין לו או שהוא נביא שקר ומיתתו בחנק. זה לשונו: "ונראה, שאם יתנבא בשם ה' לצוות מצוה שיחדש, כגון שהיה במקרא מגלה (מגילה יד א), שאינו חייב מיתה, אלא שאין לנו לשמוע אליו, דכתיב (ויקרא כז לד): "אלה המצות", אין נביא רשאי לחדש בהם דבר מעתה. ואולי כיון שלא נאמין לו הנה הוא נביא השקר, ומיתתו בחנק".
וא"כ המתנבא על דין מדרבנן, לפי הרמב"ם הוא נביא שקר ומיתתו בחנק, לפי רב האי גאון זו נבואת אמת, והרמב"ן מסתפק בדבר האם רק אין שומעין לו או שכיון שאין מאמינים לו א"כ זו נבואת שקר ומיתתו בחנק. ונמצא אפוא שקושיותיי במאמר הולכות לפי שיטת הרמב"ם, ולפי מה שצידד הרמב"ן.
בברכת התורה
משה אהרן קרמר
♦
תגובת הרב ארי כהן
אמנם אין ספק לשיטת הרמב"ם שגם מדרבנן אם ינבא בשם ה' הוי מוסיף על התורה עפ"י מה שהביא הרב קרמר, אך דא עקא, שהרמב"ם לא כתב בפירוש מה ענשו. אמנם הרב קרמר רוצה להסתמך על מה שכתב ביסדה"ת ט, א ששם מפורש דינו בחנק, אך דבריו שם "מוסיף על התורה" יכולים להתפרש שתורה זהו דווקא בדאורייתא.ולא זו בלבד אלא הכי משמע בכל מקום שדיבר על נביא שמוסיף או אפילו מתערב בהחלטה של דיני התורה ללא תוספת שחייב חנק. אולם זהו דווקא בדאורייתא משום שלא בשמים היא, מה שאין כן שיתכן ציווי בדבר ה' על תקנה (כמו שסבור רה"ג), אלא ששם הרמב"ם סבור שאין לשמוע לו, ובכל מקום נזהר מלכתוב חייב מיתה.
לכן ולפי טענתי במוסיף בשם ה' בדרבנן לא מצינו מפורש ברמב"ם גם שם שיהיה חייב חנק. וממה שכתב הרמב"ם בציטוט להלן משמע שזה רק בדאורייתא ונימוקו עמו. וכל מי שיקרא בהקדמה לפהמ"ש וידקדק היטב בכל הקטע שמדבר בנבואה, ששם הוא מפרט אף יותר מבהלכותיו (החל מד"ה "והחלק השני בנביא" עד סוף כל העניין), יראה זאת. ואביא כאן קטע משם, שיש בו קושי בהבנת הרמב"ם, והכל מיושב עפ"י דברי אלו וז"ל: "שהנביא כשיסבור סברא, ויסבור כמו כן מי שאינו נביא סברא, ויאמר הנביא כי הקב"ה אמר אלי שסברתי אמת, לא תשמע אליו. רק אלף נביאים כלם כאליהו ואלישע יהיו סוברין סברא אחת, ואלף חכמים וחכם סוברין הפך הסברא ההיא, אחרי רבים להטות, וההלכה כדברי האלף חכמים וחכם, לא כדברי האלף הנביאים הנכבדים. וכן אמרו החכמים (חולין קכד.), האלהים, אילו אמרה לי יהושע בן נון בפומיה לא צייתנא ליה ולא שמענא מיניה".
מדוע לא כתב" "ולא זו בלבד אלא חייב חנק", והרי דנים בהלכה ולא בשמים היא? אלא שטרם שנקבעה הלכה, אף שהם טוענים שהקב"ה אמר להם, סוף כל סוף זה עדיין בדיון ולא נקבעה הלכה וממילא אין זה דאורייתא שאין בה שינוי, לכן רק אין שומעים להם. (ויתכן גם שמצד המציאות אין שקר וה' אכן אמר להם כך, כמו שמצינו בתנורו של עכנאי שר"א אמר שמיים יעידו עלי ונתן מופת כנביא שהכותל ינטה והעידו עליו. הנה לך מציאות ששמיים העידו, אולם מכיוון שלא בשמים היא והחליטו אחרת הקב"ה אמר נצחוני בני והם קובעים את ההלכה. ומרגע זה היא נצחית ואין ממנה חזרה, ולכן מובן בהמשך דבריו: "וכן אם יעיד הנביא שהקב"ה אמר אליו שהדין במצוה פלונית כך, וכי סברת פלוני היא אמת, (לע"ד אף אם העיד על מי שנפסקה הלכה כמותו, וכ"ש אם לא נפסק כמותו), יהרג הנביא ההוא, שהוא נביא שקר, כמו שיסדנו, שאין תורה נתונה אחרי הנביא הראשון, ואין להוסיף ואין לגרוע, כמו שנאמר (דברים ל), לא בשמים היא".
וכאן יש לשאול האם כוונת הרמב"ם רק בדאורייתא? לכאורה ברור שכן כי "אין תורה נתונה אחרי הנביא הראשון" כפי שסיים. אלא שכאן זה יהיה תלוי לע"ד בהגדרת תקנות וגזירות, וזה כאמור תלוי בשיטות השונות בפרשני סה"מ במחלוקת בין הרמב"ן, שדרבנן רק אסמכהו על לא תסור ואין בזה שום דאורייתא, או לפי הרמב"ם, שזה דאורייתא אלא שעדיין נחלקו בדרגתו, שהרי ספיקן לקולא לעומת ד"ס שנלמדו מדרשות או שנפלו בהם מחלוקות. אם כן תשובה חד משמעית אף לרמב"ם לא ברור שיש, לע"ד, ואולי משום כך הרמב"ן לא הזכיר כלל את דעת הרמב"ם במה שהוא הסתפק, שמא אף הוא הסתפק בדעת הרמב"ם עצמו.
ממש לעת סיום הדיון בינינו אנה ה' לידי בפירושו של רבינו פרחיה מבית מדרשו של הרמב"ם שניתן להכריע ממנו. ברוך שכיוונתי לעיקרון הנכון. הכל תלוי מה נכלל "בלא תסור" שלפי הרמב"ם נחשב דאורייתא. ומסתבר כל מה שתקנו חז"ל למעט דבר שנהגו רק מצד מנהג. ר' פרחיה (מהד' מכון אופק, שבת כד, ב) מביא משמו של הרמב"ם (מבוסס על הל' חנוכה פ"ג, ה – ז). ז"ל: "הלל דר"ח לאו דאורייתא הוא, דשמעת מינה דהלל שאר ימים טובים שחייבו לגמור בהן ההלל שחיובן מן התורה, הכי פי' דבריו ז"ל, דכיוון דלא תקינו רבנן הלל בר"ח הוה ליה הלל דר"ח לאו דאורייתא אלא מנהג. וימי חנוכה כיוון שחייבו לגמור בהן ההלל הוי ליה הלל דחנוכה חיובו מן התורה כדכת' לא תסור וכו'".
מכאן מובן מה שכתב הרמב"ם (פהמ"ש שהזכרתי לעיל): "וכן עוד אמרו (יבמות דף קב.), אם יבוא אליהו ויאמר חולצין במנעל שומעין לו, בסנדל אין שומעין לו. ירצו לומר, שאין להוסיף ואין לגרוע במצוה על דרך נבואה, בשום פנים". ובאמת לכו"ע אין זה מעכב בין סנדל ומנעל ובמה שנחלקו התנאים לכתחילה בדין זה מה שנפסק היא רק מנהג, וכאן הקפיד הרמב"ם שאפילו היה זה "על דרך נבואה", "אין שומעים לו", אבל, חנק לא, דלא שייך ללא תסור.
♦