הערות על מאמרו של הרב יהושע ענבל "קוציו של ארגמון" (גיליון י"א)
א. בעמ' רפ"ז כתב: "עלותו היתה בודאי יותר מחומש נכסי סתם כל יהודי ברוב התקופות (לפי 'התכלת' עמ' 251: "מחקרים חדישים הוכיחו שהכנת ק"ג אחד של פורפור היתה כרוכה כיום בהוצאה של יותר מ 6000 דולר")". ורצה להביא מזה ראיה לסתור דלא מצינו שהיתה התכלת כ"כ יקרה.אמנם מי שהקריאו רישא לא הקריאו סיפא, וזה הלשון שם: "מחקרים חדשים הוכיחו שהכנת ק"ג אחד של פורפור היתה כרוכה כיום בהוצאה של יותר מ 6000 דולר, לפיכך אין תימה בדבר, שבימי אוגוסטוס קיסר היו מוכרים ברומי קילוגראם אחד של צמר פורפור במחיר שערכו היה שקול כנגד 200 דולאר בזמננו"
הרי שהציטוט שהביא הכותב הוא ממה שנכתב לגבי חומר הצביעה, אך הצמר הצבוע עלה 200 דולר לקילו, שזה אמנם מחיר יקר אך הגיוני וניתן להשגה ע"י רוב רובם של האנשים (ויעויין שם שהיה מחירו פי ארבעים ממחיר הצמר שאינו צבוע כלל), וסרה קושיתו.
ב. בעמוד בעמ' רע"ט הכותב ציטט ממה שכתב בספרו יורה דעה (סי' קי"ח ס"ב), ובתו"ד כתב: "ובקלא אילן אינו עובר שום איסור רק שמפסיד המצוה. ואולי כיון שהוא דאוריתא אין נפ"מ במה שאינו עובר איסור, דס"ס משנה צורת המצוה...".
ולא הבנתי כוונתו, דהרי פשוט שהלובש טלית בת ד' כנפות, והטיל בה קלא אילן [מפני יוקר התכלת או מכל טעם אחר] ביטל עשה בידיים, ולא גרע מהלובש ד' כנפות בלי ציצית דפשוט בכ"מ דחשיב מבטל עשה בידים. ועוד, דכל הראשונים נקטו בתכלת לשון חיוב [ומלבד זאת איכא אף לאו ד'בל תגרע' כמש"כ השפ"א (סוכה לא:)].
בכבוד רב
יוסף טאובר
♦
תגובת המחבר
א. נראה מדברי המעיר כאילו מצא שהסיפא של דברי התכלת סותר את הרישא, או שנתכוונתי לומר שק"ג צמר צבוע הוא זה שעולה 6000 דולר. אבל כל המעיין בדברים במלואם לא יעלה על דעתו כן, וכך כתבתי:"בשום מקום לא מוזכר שהיא מצוה קשה ויקרה כל כך, אף שאמרו שדמיו יקרים. הארגמון, רק עשירים מופלגים ברמות של מלכים ואצילים יכלו להרשות לעצמם להשתמש בו. עלותו היתה בודאי יותר מחומש נכסי סתם כל יהודי ברוב התקופות (לפי 'התכלת' עמ' 251: "מחקרים חדישים הוכיחו שהכנת ק"ג אחד של פורפור היתה כרוכה כיום בהוצאה של יותר מ6000 דולר"), אצל רוב האנשים הפשוטים שכר יומם הספיק לאוכל ולקנות בגדים ולא הרבה מעבר, וגם לא נראה שכוונת התורה להטיל עול כזה. וכן לא היו אומרים חכמים שענשי' בעידנא דריתחא על מי שאינו לובש בגד ד"כ, ולא הזכירו את המקרה המצוי כ"כ של אדם שאין לו כסף, ואינו עושה כדי לפטור עצמו אלא שאינו יכול לחייב עצמו במה שאין לו. ע"ע 'הארגמן' לעמר עמ' 30, שה'כרבלתא' האדומה שמוזכרת בגמ' כשוה ארבע מאות זוז, כנראה צבועה היתה בארגמון".
טענתי היא לא מתוך יומרה לחשב כמה הוא חומש נכסים של ישראלי בימי קדם, עיקר דברי הוא שלא מוזכר שהתכלת כ"כ יקרה, הדוגמא שהבאתי היא שבגד צבוע כולו בארגמון שוה 400 זוז. ברור שקשה לנו להעריך בדיוק מה היה שיעור חומש נכסים הממוצע, אבל נראה שרוב האוכלוסיה היו אנשים שבנפשם יביאו לחמם, והמשכורת הספיקה לצרכים בסיסיים בלבד, ובודאי בתקופת חז"ל, שהמסים והארנוניות של הרומאים היו מאד גבוהים, כפי שתיארו הרבה פעמים. וכפי שכתבתי: "רוב האנשים הפשוטים שכר יומם הספיק לאוכל ולקנות בגדים ולא הרבה מעבר", ברור שאין לתרגם את הסכום של 200 דולר לערכו בחברת השפע של זמננו. ראשית יש לזכור כי ספר 'התכלת' נכתב בשנות ה80 (ומסתבר שהמקורות שהוא מסתמך עליהם קדומים עוד יותר, והרי כמה עשרות שנים קודם לכן פועלים היו משתכרים בארה"ב דולר לשבוע), ב1986 היה השכר הממוצע בישראל 977₪ לחודש, אבל גם אז, השכר כלל אחוזים רבים של שפע ורווחה, הרבה מעבר לצרכי הקיום. בימי חז"ל מדובר באנשים שהיו להם כמה בגדים בודדים, לכל אחד מבני הבית, והמשכורת הספיקה לאוכל.
עכ"פ אין לי ענין להתעקש שבאמת חייב להיות או אפילו יכול להיות שהתכלת היתה חומש נכסים של אדם פשוט, ולכן היה לו דין של פטור מהוצאה זו, אלא רק עיקר הדברים שלא מוזכר עד כמה יקרה היא.
ב. נדון זה ידוע במחברי זמננו. ואין זה פשוט בכל מקום. הרי התכלת אינו מעכב את הלבן, והר"מ בסה"מ עשה יד כותב בשם הספרי שהתכלת והלבן הם מצוה אחת, ומזה הוכיחו שיוצא יד"ח ציצית בלבן והתכלת אינו מעכב. אלא שהפסיד מצוות תכלת, שאינה מ"ע בפני עצמה, רק פרט במצוה שאינו מעכב.
וראה בפנ"י ב"מ סא: "הרא"ש ז"ל כתב דהאי שתולה קלא אילן בבגדו היינו שמוכרו לאחרים בחזקת תכלת, ופירושו נ"ל מוכרח שהוא אליבא דהלכתא, דהא קי"ל תכלת אינו מעכב את הלבן ובדיעבד יוצא בלבן לחוד. ותכלת דכתיב באורייתא היינו למצווה מן המובחר" (ר' להלן שאינו מדוייק), וכן ר' דברי הגאון מקיטוב בס' נר ערוך (ערך זג): "במשך הזמן נתבטל הדבר לגמרי, עד שנשכח השגת החלזון ומעשה הצביעה, ולא היה הכרח להם למסור נפשו על זה כל כך כיון שהמצוה תתקיים עכ"פ גם בלבן בלבד, דהתכלת אינו מעכב את הלבן כמבואר בש"ס מנחות". וכעי"ז בערוה"ש או"ח ט יט. וראה מאמרו של הרב יהודה ראק "גדר ביטול עשה בהעדר תכלת בציצית", בתחומין כד, שמראה שיש מחלוקת ראשונים אם המבטל תכלת נחשב כמבטל מ"ע.
והרי לכו"ע אנן פסקינן דכשאין לו תכלת לובש את הלבן, ולדברי המעיר, היה לו להימנע מללבוש את הבגד, כי הוא מבטל מ"ע, ואם יימנע מלבישת הבגד לא יעבור שום איסור. וכמו שכתב שהמטיל קלא אילן מבטל עשה בידיים, וא"כ הוא הדין מי שאינו מטיל תכלת בכלל. אלא שיש מחלקים שההיתר הזה הוא רק משום דבציצית יש דין מיוחד שאם אי אפשר לא חשיב מבטל, ואין לו תכלת חשיב אי אפשר. אבל לכאורה אין זה הביאור, שהרי בדין אי אפשר לו נחלקו הראשונים, לגבי ציצית קרועה בשבת, ואעפ"כ ברור שלכו"ע היו לובשים ציצית גם בלי תכלת, אף הסוברים דאין דין אי אפשר לו מתיר ללבוש טלית שאין בה ציצית כהלכתה.
ועוד, אפי' לדרך זו שפטורו הוא רק כשאי אפשר, שמא גם במטיל קלא אילן בשוגג אינו עובר מאותו הטעם, שהוא אנוס בזה. וכ"נ בחת"ס ב"מ סא: "לכאורה קשה, כיון שאינו אלא מאנה חברו שמוכר לו קלא אילן... הלא עכ"פ חברו יוצא ידי ציצית דלא יהיה אלא לבן, ומה שביטל מצוות תכלת פטור מזה שהרי טרח לקנות תכלת ומה לו לעשות יותר. נמצא שאין כאן אלא כשארי אונאת ממון".
וראה חינוך שפ"ו, דאין הדין שהתכלת והלבן אינם מעכבים זא"ז רק אם אין בעולם מהמין החסר לו, אלא גם מי שאין לו חוטים הנצרכים,כגון שיש לו תכלת ואין לו לבן, אין זה מעכב, והרי חוט צמר לבן תמיד אפשר להשיג, רק שכרגע אין ברשותו. וכך משמעות רש"י.
ומש"כ שהראשונים נקטו בתכלת לשון חיוב, ברור שחייב, ודין התורה הוא (ודברי הפנ"י שהובאו לעיל דאינו אלא מצוה מן המובחר, דעת יחיד הם, ומן הסתם לאו דוקא, אלא הכוונה שאינו מעכב), וע"ז אמרתי שמפסיד את המצוה דתכלת, אבל אינו מבטל עשה דציצית בידיים, וגם לא עובר איסור ל"ת. והרי מן התורה חותם א' מועיל, והחמירו ב' חותמות רק בדברים מסויימים.
יהושע ענבל
♦ ♦ ♦