שביעית בדרום ארץ ישראל וגבולות הארץ

הרב עידוא אלבה

שביעית בדרום ארץ ישראל וגבולות הארץ

איתא במסכת שביעית פרק ו משנה א:
"שלש ארצות לשביעית. כל שהחזיקו עולי בבל מארץ ישראל ועד כזיב - לא נאכל ולא נעבד.
וכל שהחזיקו עולי מצרים מכזיב ועד הנהר ועד אמנה - נאכל אבל לא נעבד.
מן הנהר ומאמנה ולפנים נאכל ונעבד".
מבואר שהארץ נחלקה בין גבול עולי מצרים לעולי בבל. אך לפני שנדון על הגבולות יש לדון על ההלכה למעשה בגבול עולי מצרים, מה צריך לשמור החקלאי, ומה צריך לשמור הצרכן.
♦

א. דין שביעית בגבולות עולי מצרים ובעולי בבל

המשנה אומרת שבתחום עולי מצרים "נאכל אבל לא נעבד", ויש בזה כמה דעות:
א. הרמב"ם בפיהמ"ש מהדו"ק כתב שבעולי בבל "אם תעבד - אסור לאכול ממה שתוציא", ובעולי מצרים "אם נעבדה - יהיה כל הצומח בה נאכל בקדושת שביעית". בתשובה (סי' קכח) ביאר הרמב"ם שכתב כך בתחילה לפי מה שנמשך אחרי ספר המאור של הרי"ץ גאות.
ב. אך הרמב"ם מסיק דנראה לו עתה שכוונת המשנה היא על איסור ספיחין, דהיינו ש"נאכל" פירושו שלא גזרו בעולי מצרים במה שצמח מאליו "לפי שקדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא, ולכן ספיחין שלו מותרין, אף על פי שזה אסור בעבודה על פי דין תורה". וכ"כ במהדורה בתרא לפיהמ"ש ובהלכה (ד, כו). וכן דעת הראב"ד (שמיטה ד, טו). וכן נקטו הסמ"ג (עשין קמז) והחינוך (מצוה פד). הרש"ס כתב שלשיטת הרמב"ם יש בו קדושת שביעית ואין לאכול אחרי הביעור, אך הגרש"ז אוירבך (מעדני ארץ ח, ו, וכן מובא במעדני ארץ שביעית על המשנה) כתב דלכאורה יש להוכיח מדברי הרמב"ם בהלכה שגם אין קדושת שביעית, כי הוא לא הזכיר בהלכה דין קדושה וגם נראה שדין איסור ספיחין תלוי בדין קדושה, ולכן ירקות שביעית שיצאו לשמינית אין בהם איסור ספיחין. אבל בתשובת הרמב"ם משמע שאכן צריכים לשמור קדושת שביעית. עכ"ד. ולענ"ד גם מתשובת הרמב"ם אין הכרח להסיק שיש קדושת שביעית, שכן הוא כותב הוראה למעשה ליושבי הארץ, ואם היה סובר שצריך לנהוג קדושת שביעית היה ראוי שיכתוב זאת להדיא. לפי פירוש הרי"ץ גאות המשנה אומרת בתחילה שקנסו לא ליהנות מהאיסור, ובעולי מצרים היקלו שאין קנס על מי שעשה איסור, לכן מובן שהחידוש הוא רק שלא אמרו כאן את החומרה של הקנס, אבל עכ"פ עליו לאכלו בקדושת שביעית. אך הרמב"ם העדיף לפרש את המשנה על מי שנוהג כהלכה, ובגבול עולי בבל מי שאינו אוכל ספיחין אינו בגלל קנס, אלא בגלל גזירה. וא"כ י"ל שכשהיא מלמדת אותנו שמשום שקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא אין גזירת ספיחין, הכוונה היא ששם משאירים בדיני השמיטה רק את האיסור בעבודה כפי שהיה בדין התורה, אך לא החמירו בדברים אחרים. וכ"כ הרב גריינמן (חידושים וביאורים א, אות ב ד"ה בדעת). אך כמה אחרונים, וביניהם החזו"א (סי' ג אות כא), כתבו שלדעת הרמב"ם יש בו קדושה.
ג. לדעת הריבמ"ץ, הר"ש, והרא"ש^[2], וכן רבינו הלל בפרושו לספרי פרשת עקב, 'נאכל' היינו שמותר לאוכלם לאחר הביעור. המשנה למלך (שמיטה ד, כו) הסתפק אם לדעת הר"ש יש בו קדושת שביעית ואמר שמסברה נראה שאין בו. ונראה שאכן לשיטתם כמו שלא נצטוו לבער, כך אין קדושת שביעית, וגם אין איסור ספיחין כי משמע שהראשונים האלו סוברים כדברי הר"ש שמנמק זאת "וקסבר קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא, ומכל מקום לענין עבודה החמירו", משמע שהוא חומרה רק לענין עבודה (וכן לעניין חובת ההפקרה כפי שהוכיח הרב אוירבעך במעדני ארץ שם). וכן יש להבין מהרמב"ן (שבת הארץ, כו 16). ואף שהר"ש (מסכת ידיים ד, ג) כתב שבעבר הירדן נוהג ביעור גם אם לא כבשוהו עולי בבל, צ"ל לשיטתו שהוא דין מיוחד בעבר הירדן ולא בכל גבול עולי מצרים שהניחום כדי שיסמכו עליהם.
ד. הגר"א בשנות אליהו פירש להדיא "נאכל. דאין מחוייב לאכול בקדושת שביעית".
למעשה נראה שכיון שהאיסור מדרבנן נוקטים הפוסקים כדעת רוב הראשונים שאין איסור ספיחים בגבולות עולי מצרים, אך כיון שיש צד שלפי הרמב"ם יש קדושה, מחמירים לכתחילה לנהוג בהן קדושת שביעית. כך עולה מהחזו"א (שביעית סימן כו, אות ד), שבת הארץ (מהדורת מכון התורה והארץ, פרק ד הלכה כו ב 2). הגרש"ז אוירבעך (מנחת שלמה ח"ג סי' קנח, ד במהדורת תשנ"ט). והגר"מ אליהו (מאמר מרדכי שביעית פרק יח).
על כן לענין הצרכן, עיקר השאלה הוא מהו גבול עולי בבל, שאם הוא מחוץ לעולי בבל יש רק להחמיר לנהוג בזה דיני שביעית בפירות, אבל מותר לאוכלם. אך בעל השדה צריך להפקיר ולהימנע ממלאכות גם אם הוא רק בגבולי עולי מצרים.
♦

ב. הגבולות לפי המשנה במסכת שביעית

יש להקשות על תיאור הגבולות במשנה דשביעית ו, א שחוזר גם במשנה דחלה ד, ח:
א. לא מובן התיאור "מארץ ישראל ועד כזיב", שלכאורה "מארץ ישראל", הכוונה היא מדרום ארץ ישראל, אך מדוע לא ביאר היכן ההתחלה כמו שביאר את הסוף שהוא כזיב, וכבר נשאל בזה הרמב"ם (תשובה קכז), ולקמן נבאר את תשובתו.
ב. הארץ השלישית היא "מן הנהר ומאמנה ולפנים". כבר העיר הר"ש שלכאורה היה צריך להיות "ולחוץ", שכן אין זה תחום ארץ ישראל אלא חוצה לה, וכתב שלכן היה נראה לגרוס "ולחוץ", אך כבר העיר הר"ב שבכל הנוסחאות הגרסה היא "ולפנים".
ג. למה קרי ליה שלש ארצות, הרי בארץ יש רק שתי ארצות, וגם אם נאמר שהמשנה מתייחסת לחו"ל כארץ כדי להשמיענו שהכל נשאר בדין חו"ל גם במקומות הסמוכים לארץ שבהם היה חיוב של מעשרות, אכתי קשה שדי היה לכתוב שתי ארצות, וכל שחוצה להן נאכל ונעבד.
על כן נראה לבאר ש"מארץ ישראל" הוא כל הארץ שכנגד כזיב לדרום שהיתה מיושבת בין ארצות אדום עמון ומואב ועבר הירדן מצד אחד, לים התיכון מהצד השני מהדרום עד הצפון, ולא רצה לתאר מקום נקודתי בדרום, כדי להשמיענו שאין בתחום זה מקום שבהיפוך כיוון של כזיב, דהיינו ממנו ודרומה, שאינו בכיבוש עולי בבל. הקצה הצפוני של המלבן הזה הוא כזיב, והכוונה לכל קו הרוחב של כזיב הנמצאת מעט מעל קו רוחב 33. הארץ השניה "מכזיב" היינו דין אותו תחום שמתווסף על מה שאמרו בתחילה מארץ ישראל שמסתיים בכזיב, והוא התחום שעולי מצרים נצטוו לכבוש. ויש כאן שני כיוונים שונים של תוספת מאותו מלבן, האחד מ"כזיב" לצפון "ועד אמנה", זו היא התוספת של גבול עולי מצרים על עולי בבל מכזיב לצפון. והשני מהקצה הדרומי של המלבן הקרוי "מארץ ישראל עד כזיב" "ועד הנהר", שהוא נהר מצרים, והיינו שאמנם אין תוספת לדרום עצמו, אך התוספת בדרום היא ממערב המלבן הזה, דהיינו ממערב לקו האורך שבו אגן הים התיכון פונה מערבה , עד נחל מצרים. כלומר, יש תוספת בדרום על עולי בבל עד נחל מצרים, אך היא אינה דרומית ל"ארץ ישראל" שעד כזיב, אלא מערבית לה.
ומה שמסיימת המשנה שמן הנהר ולפנים, וכן מאמנה ולפנים היא הארץ השלישית נראה שפירוש "ולפנים" היינו כלפי הים, והכונה היא שהיינו חושבים על חלקים מסוימים מחו"ל שהם ארץ ישראל, כיון שמהם אל הים הוא "לפנים", דהיינו שאם נרבע את התחומין כלפי הים, התחום שייווצר יהיה בתוך גבולות ארץ ישראל, וקמ"ל שגם זה חו"ל.
ענין זה יובן טפי כשנעמוד על הבירור מה הם הרי אמנה והיכן הוא נחל מצרים.
ונקדים שבבירור המקומות עסקו רבים ויש שקבעו את הגבול הכתוב בתורה לפי השערות על יסוד דמיון שמות למה שנקרא היום בערבית בלי מחויבות לפשט דברי חז"ל. החזו"א (שביעית ג, יח) שולל דרך זו של קביעות לפי דמיון שמות של המקומות, ופקפק גם במסורת של מקומות ידועים כמו עזה. אך לענ"ד יש ללכת בדרכו של הרב ישראל אריאל (בספריו אוצר ארץ ישראל), ולתת עדיפות מכרעת למסורות שהועברו על ידי חכמים ואנשי ארץ ישראל בתקופת חכמי המשנה והגמרא, והגיעו לידינו בתרגומים^[3]. יש כמה מקומות שמוזכרים על ידם וקרויים כך עד היום. מדובר בערים גדולות וידועות, שמקומם העתיק ניכר וידוע לכל, עוד יותר מאשקלון ועזה, וכן הרים ונחלים שידוע לנו לפי עדויות ששמם השתמר כך אלפי שנים מימי התנאים, והוא זיהוי ודאי, כפי שארץ ישראל היא ארץ ישראל, וירושלים היא ירושלים, ובפרט כשיש כאן זהוי של כמה מקומות קרובים שמוצאים באותו מיקום שעולה מהכתובים, אין כלל סבירות ששמם של כמה מקומות הועברו ביחד ממקום למקום. כמו כן, יש להתייחס לזיהויים שהיו מקובלים בזמן בית המקדש שנמסרו לנו על ידי יוסף בן מתתיהו כמסיח לפי תומו, שבעניינים אלו ניכר שדבריו אמת, ואין חשש שהוא בא להטעות אותנו לומר מסורות שאינן נכונות או מסופקות בלי לומר לנו שהדבר מסופק.
♦

ג. הרי אמנה וגבול הצפון

המשנה מדברת בצד הצפוני על "מכזיב עד אמנה", והרמב"ם בתשובה (סי' קכז) גורס במשנה "אמנס". לפנינו בתוספתא חלה (ב, יא) כתוב "טורי אמניס". נראה מכל המקורות האלו שהכוונה לנקודה הצפון מערבית של גבולות בפרשת מסעי שעליה נאמר (במדבר לד, ז) "מהים הגדול תתאו לכם הר ההר", כי.בתרגום המיוחס ליונתן לפסוק (במדבר לד, ז) "הר ההר" הוא 'טוורוס אומנוס', ובתרגום ירושלמי הוא 'טוורוס מנוס'. וכן מוכח בירושלמי על משנה זו שמסיים בדרשה "אמר רבי יוסטא בר שונם לכשיגיעו הגליות לטורי אמנה הן עתידות לומר שירה, מה טעם [שיר השירים ד ח] תשורי מראש אמנה". ואותה דרשה במסכת חלה פרק ד ה"ד אומרת "לכשיגיעו הגליות לטוורס אמנם", ובמדרש רבה (שיר השירים פרשה ד) "עתידות הגליות מגיעות עד טיורוס מונוס".
ובתוספתא דחלה והירושלמי שביעית, והגמרא בגיטין ח ע"א איתא: "תני איזו היא ארץ ואיזה הוא ח"ל כל ששופע מטורי אמנה (בגמרא גיטין: אמנון) ולפנים - ארץ ישראל, מטורי אמנה ולחוץ - חו"ל".
בגבול הצפון כתוב (במדבר פרק לד ח): "מֵהֹר הָהָר תְּתָאוּ לְבֹא חֲמָת וְהָיוּ תּוֹצְאֹת הַגְּבֻל צְדָדָה".
בכל גבול הצפון יש הרבה ציוני מקומות, ונראה שהוא משום שהגבול אינו נמשך לפי נחל.
רש"י מסכת גיטין דף ח ע"א (ד"ה איזוהי) מפרש: "בתרגום ירושלמי מתרגם הר ההר טורי אמנון, וכתיב זה יהיה לכם גבול צפון מן הים הגדול תתאו לכם הר ההר. ש"מ הר ההר תקוע בים (כלומר כשבאים מדרום מערב פוגעים בבליטה של ההר לתוך הים, וכוונת התורה תתחברו לנקודת הבליטה שבים). וההר גבול צפוני לארץ ישראל הוא, וסתם הרים משופעים הם ויש ששיפועו רחב כמהלך יום או יומים, וקאמר תנא מהיכן היא הארץ מרגל ההר או מראשו. כל ששופע ויורד מטורי אמנון ולפנים - לצד ארץ ישראל דהיינו לצד דרום הוי ארץ ישראל, דגובה ההר הוא הגבול. מטורי אמנון ולחוץ - לצד צפון חוצה לארץ".
והנה הזיהוי מכל המקורות האלו מצביע על טוורוס אומנוס שאינו הר בודד אלא הוא שם של רכס הרים בדרום טורקיה הידוע בשם זה בכל הדורות אצל כל מי שתיאר את הרי המקום עד היום. אורכו כ150 ק"מ, והוא כאצבע שלוחה מתוך טורקיה מקצה האגן הצפון מערבי של הים התיכון, והוא מסתיים בבליטה חדה מעין חצי אי ניכר מאוד לתוך הים הנקראת 'כף חנזיר'. זו הבליטה הכי חדה אל תוך הים שבאגן הים התיכון המערבי, והיא יוצרת למעשה את פינת האגן (מפרץ איסכנדרון). מקום הרכס בסוף בליטתו הקרובה אל הים הוא על קו רוחב 36.3 כפי שאפשר לראות במפה מספר 1 שהיא מפת 'סוריה' [המפות מופיעות בנספח בסוף המאמר]^[4].
אמנם רש"י מדבר על הר, אך מביא בדבריו את לשון התרגום "טורי" וכן לשון הגמרא "טורי" משמע רכס של הרים ולא הר בודד. לפי זה נראה שהכוונה היא שהגבול הצפון מערבי של ארץ ישראל עובר על פסגת הרכס של הרי אמנוס למשך טווח של כמה ק"מ^[5].
המקום הבא המצויין בתורה בצפון הוא "לבוא חמת". בתרגום המיוחס ליונתן (במדבר יג, כא) 'לבא חמת' מתורגמת "מעלך לאנטיוכייא", ובתרגום ירושלמי לפרשת מסעי "לבוא חמת" מתורגם 'מַעֲלֵי אַנְטוּכְיָיא', ובתרגום ירושלמי השלם "למעלני אנטוכייה", וכן בתרגום רב יוסף (דברי הימים א יג, ה. דברי הימים ב ז, ח) "לבוא חמת – "מעלן לאנטוכיה". "מעלנא לאנטיוכיא". הזיהוי של חמת -אנטיוכיא ברור מאוד, כי מיד מדרום מזרח להרי אמנוס בקו רוחב 36.2, נמצאת העיר שהיתה בירת הממלכה הסורית-סלווקית והיתה ידועה בשמה אלפי שנים – אנטיוכיא.
אך יש לתת את הדעת על כך שלא מדובר על אנטיוכיא עצמה אלא על "לבוא אנטיוכיא", משמע מקום שממנו באים לאנטיוכיה, וכיון שהרי אמנוס הם מעליה וכאן מדובר על גבול הנמשך מהם לסמן את גבול הצפון בלא לשון של ירידה נראה שהכוונה היא למקום שכנגד הרי אמנוס, דהיינו מקום שממנו באים אליה מלמעלה, והתחום הטבעי לזה הוא העמק שלמרגלות הרי אמנוס הנמשך אל אנטיוכיה וממנו זורם נהר אל אנטיוכיה.
ועתה נפרש את סיום הפסוק הזה על "צדדה" יחד עם הפסוק הבא בגבול הצפון שהוא: "ויָצָא הַגְּבֻל זִפְרֹנָה וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו חֲצַר עֵינָן זֶה־יִהְיֶה לָכֶם גְּבוּל צָפוֹן".
ובתרגום ירושלמי: "מִטַוְורוֹס מָנוֹס תְּכַוְונוּן לְכוֹן לְמַעֲלֵי אַנְטוּכְיָיא וִיהוֹן מַפְקָנוֹי תְּחוּמָא דְאַוְולַס דְקִילְקָאֵי: וְיִפְקוּן תְּחוּמָא לְזָפֵירִין וְיֶהֱווֹן מַפְקָנוֹי דִירַת עַיְינוּתָא דֵין דְיֶהֱוֵי לְכוֹן תְּחוּם צִיפוּנַיָא".
ובתרגום ירושלמי השלם: "...ויהוון מפקנוי דתחומה לאלוולס דקילקי".
ובתרגום המיוחס ליונתן: "וִיהוֹן מַפְקָנוֹי דִתְחוּמָא מִן תְּרֵי צִיטְרוֹי... מַעֲלָךְ לְאָבְלַס דְקִילְקָאֵי: ויפוק תחומא לקרן זכותא.... וִיהוֹן מַפְקָנוֹי... טִירַת עִינְוְותָא"^[6].
נראה שהתרגום מפרש "צדדה" שהגבול הולך אל הצדדים ('תרי ציטרוי' הוא תרגום של 'שני צידיו'. שמות ד, ל). הלשון "תוצאות" משמש על סוף שינוי הכיוון, לכן יש יסוד להניח שאבלס דקילקאי שנקרא היום 'אבו קלקל', מקום זה סמוך לפרת (כ10 ק"מ ממערבו) הוא בקו רוחב 36.45, ולפי זה נראה שהגבול בהרי אמנוס מגיע לקו רוחב זה, וכוונת המילה 'צדדה' שהתחום עובר אל הצד שכנגד קו הרוחב של הרי אמנה, דהיינו אל הפרת. 'קרן זכותא' הוא תרגום לזפרונה ויכול להיות שכך נקרא מקום המפגש של הגבול עם הפרת. הפרת במקום זה יורד בזוית של קו ניצב, וכשבא מולו קו גבול באמצע בקו רוחב 36.4 הוא כקרן, ולפי ההקבלה להרי אמנוס ועמק אנטיוכיא נראה שחצר עינן צ"ל על הפרת בקו רוחב 36.3. במפה שבנספח (מספר 1) אפשר לראות שאכן בקו רוחב זה עושה הפרת תפנית חדה כעין צורת אות L הפוכה למערב והוא כיוצר פינה של חצר, וי"ל שלכן היא נקראת חצר עינן. אחרי הכניסה למערב, הפרת נמצא ממש באותו קו אורך של אבו קלקל, וקו מאוזן ישר ממנו מגיע בדיוק לתחתית של ימת אנטיוכיא.
בהמשך (לד, י – יא) מתואר גבול המזרח: "והִתְאַוִּיתֶם לָכֶם לִגְבוּל קֵדְמָה מֵחֲצַר עֵינָן שְׁפָמָה: וְיָרַד הַגְּבֻל מִשְּׁפָם הָרִבְלָה מִקֶּדֶם לָעָיִן וְיָרַד הַגְּבֻל וּמָחָה עַל־כֶּתֶף יָם־כִּנֶּרֶת קֵדְמָה".
ובתרגום: "וּתְכַוְונוּן לְכוֹן תְּחוּמָא מַעַרְבַיָא מִדִירַת עַיְינוּתָא לְאַפַּמְיָס: וְיֵחוֹת תְּחוּמָא לַאֲפַמְיָס לְדָפְנֵי מַדִינְחָא לְעַיְנוּתָא, וְיֵחוֹת תְּחוּמָא וְיַמְטֵי סְמִיךְ לְיַמָא דְגִינוּסָר מִן מַעַרְבָא".
ובתרגום ירושלמי השלם: "ותכוונון לכן לתחום מדינחה מן טירת ענוותה לאפמיה: ונחת תחומה מן אפמיה לדפני מן מדינחה לעיינה, ונחת תחומה ומקף על סיפווי ימה דגניסר מן מדיחנה".
יש גם כאן לפחות מקום אחד בצפון שהאיזור שלו מזוהה, והוא הרבלה המתורגמת 'דפני', ומצינו בחז"ל שהוא חלק מאנטיוכיא כפי שאבאר.
בספר יחזקאל (יא, י) נאמרה נבואה על שרי העם של ממלכת יהודה לפני החורבן: "בַּחֶרֶב תִּפֹּלוּ עַל־גְּבוּל יִשְׂרָאֵל אֶשְׁפּוֹט אֶתְכֶם וִידַעְתֶּם כִּי־אֲנִי ה'".
מקום המשפט של צדקיהו ושריו בפני נבוכדנצאר מוזכר בספר מלכים (ב, כה, כא) ובירמיהו (לט, ה. נב, ט): "רבלתה שבארץ חמת" בגמרא סנהדרין צו ע"ב מובא על זה בשם רבי אבהו "רבלתה - זו אנטוכיא". וכן במדרש רבה (בראשית רבה צד, ט. פתיחתא לאיכה ל) מובא שבעת המצור על ירושלים נבוכדנצאר בא וישב "בדפני של אנטיוכיא".
ובירושלמי (סנהדרין פ"י ה"ה ופ"י ה"י, וכ"ה במדרש איכה רבה, ב, ובמדבר רבה ותנחומא שלח) איתא: "ובכל שפיים מרעיתם - אילו שגלו לדפנא של אנטוכיא". נראה מהירושלמי שהאיזור הזה נקרא גם שפיים. והמפרשים בישעיהו פירשו שפיים לשון גובה, וי"ל שהכוונה היא כמו שדרשו על "תשורי מראש אמנה", שהגלויות מתקבצות לשם, ואפשר גם ש"שפמה" שמצוינת בתורה היא מעל הרבלה, והכוונה היא שגלו עד גבול הצפון והלאה, ומשם יבואו בגאולה. יש כפר הנמצא 4 ק"מ דרומית לאנטיוכיא שנקרא עד היום 'דפני'. החוקרים יודעים להראות את מפת העיר ומקום המבנים העתיקים שנשארו שם עד היום, שער העיר הדרומי שלה נקרא 'שער דפני'.
בעמק שמעל אנטיוכיה יש ימה הנקראת ימת אנטיוכיה (או ימת אנק - ימת העמק) בעלת קצוות מחודדים. בסיסה התחתון מקביל לקו הרוחב 36.25, והקצה העליון שלה הוא בקו רוחב 36.35. נראה שיש לקשר את "שפמה" לאפמיא - אספמיא", וימה זו היא כנראה ימת אספמיא, הנמנית בגבולות הארץ בגמרא בבא בתרא עד ע"ב. ענין הגלות לדפני ולאספמיא קשור כנראה לגמרא בבבא בתרא דף נו ע"א על "קיני קניזי וקדמוני", שעליהם "רבי שמעון אומר: ערדיסקיס (בב"ר: דרמוסקוס. בירושלמי שביעית ו, א: דמשק), אסיא, ואספמיא". אסיה בימיהם היתה מה שקרוי כיום אסיא הקטנה – טורקיה המודרנית (כ"כ בחידושי הרד"ל על הב"ר), ומסתבר שאספמיא הסמוכה לה הוא איזור המפרץ הנמשך מאיזור זה עד אנטיוכיא, וכן דרמוסקוס נראה מיחזקאל ומתרגום יונתן שהוא בקרבת מקום מצפון מזרח^[7].
אך לכאורה יש כאן קושי, שהרי אמרנו לפני כן שאנטיוכיא מוזכרת כמקום בחלק המערבי של גבול הצפון, ואיך אנו מוצאים אותה בגבול המזרח אחרי שהגבול הלך לצדדה, לזפרונה ולחצר עינן, ולכאורה כבר ירד גבול המזרח לדרום דרך שם לשפמה ואיך מגיע הגבול משם לדפני ולימת אנטיוכיא? גם יש לעיין במה שכתוב בתרגום הירושלמי בגבול המזרח "ותכוון לכון תחומא מערביא", הלא מלשון הפסוק עולה שאנו עוסקים כאן בתוואי הגבול במזרח?
נראה לבאר דרשה זו על פי המפה שבנספח (מספר 2), שמראה את מסלול נהר אורנטס. הנהר אורנטס נמשך ועולה מלבנון ומגיע עד למרגלות הרי אמנוס, אל העמק הנקרא בערבית 'אל אמק', שם הוא פוגש בנהר אחר הנקרא 'עפרין' שמגיע דרך ימת אנטיוכיא הנצבת מול דרום הרי אמנוס, הנהרות מתחברים מעט מעל אנטיוכיא, ועוברים דרכה אל הדרום כדי להישפך אל הים סמוך לקו רוחב 36. אנטיוכיה נמצאת בקו רוחב 36.2, והימה שמעליה בקו רוחב 36.3. לענ"ד לפי זה יובן מה שעולה מהתרגומים שבגבול הצפון היתה רצועה הנמשכת מהרי אמנוס אל הפרת הניצב כנגד הרי אמנוס ברוחב של כ 40 ק"מ. צפון הרצועה הוא קו הרוחב של אבו קלקל שפוגע בפרת בקו רוחב 36.45. משם נמשך הגבול דרומה ומעט מזרחה עם נהר הפרת, ובחצר עינן מסתיים תיאור גבול הצפון כי היא הנקודה הכי מזרחית צפונית על גדות הפרת. בגבול המזרח התורה אומרת בתחילה "והתאויתם לכם לגבול מזרח" שהיא החזרה למערב מחצר עינן שפמה, זו היא חזרה לאיזור שמעל אנטיוכיא, ששם נמצא הנהר שמשמש במשך מאות ק"מ עד הלבנון כקו הטבעי של גבול המזרח, והוא נהר אורנטס הנקרא גם ארנט. כיון שהגבול מתחיל לרדת רק אחרי שהוא מגיע לשפם הכתוב אינו משתמש בלשון של ירידה מחצר ענין לשפם, ובתרגום ירושלמי אף קורא לזה שהגבול הולך מערבא, והוא תואם ללשון הפסוק "והתאויתם". כלומר חזרו אל המקום ממנו יורד גבול המזרח כדי להתוות מהנחל היורד ממנה את גבול המזרח בצורה המתאימה לטבע. מהימה הזו עדיין לא הגענו אל הנהר הזה, לכן יורד הגבול עם נהר העפרין לרבלתה, והוא כנראה האיזור בו נפגש העפרין עם נהר הארנט.
יש כמה כמה מקומות שלפחות שלושה מהם מזוהים בודאות, הרי אמנוס, אנטיוכיה, ורבלתה, ועוד שלשה שמזוהים בסבירות גבוהה, אבו קלקל, חצר עינן ושפמה, ועל כן נראה שהוא האמת, ועולה מכאן שחלק מהפרת הוא גבול ארץ ישראל של פרשת מסעי, ומעתה מובן מה שבפרשת עקב (דברים, יא כד), שבה לא פורטו כל שמות המקומות, נאמר כציווי לדור באי הארץ כָּל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף־רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם יִהְיֶה מִן־ הַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן מִן־הַנָּהָר נְהַר־פְּרָת וְעַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן יִהְיֶה גְּבֻלְכֶם: ובספרי שם (פיסקא נא): "כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו, אם ללמד על תחומי ארץ ישראל הרי כבר נאמר 'מן המדבר והלבנון'. מה תלמוד לומר 'כל המקום אשר תדרוך'. אמר להם כל מקום שתכבשו חוץ ממקומות האלו הרי הוא שלכם, או רשות בידם לכבש חוצה לארץ עד שלא יכבשו ארץ ישראל? תלמוד לומר וירשתם גוים גדולים ועצומים מכם, ואחר כך כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו, שלא תהא ארץ ישראל מטמאה בגלולים ואתם חוזרים ומכבשים חוצה לארץ, אלא משתכבשו ארץ ישראל תהו רשאים לכבש חוצה לארץ, הרי שכבשו בחוצה לארץ מנין שהמצות נוהגות שם הרי אתה דן נאמר כאן יהיה ונאמר להלן יהיה, מה יהיה האמור להלן מצות נוהגות שם, אף יהיה האמור כאן מצות נוהגות שם, ואם תאמר מפני מה כבש דוד ארם נהרים וארם צובה ואין מצות נוהגות שם? אמרת דוד עשה שלא כתורה. התורה אמרה משתכבשו ארץ ישראל תהו רשאים לכבש חוצה לארץ והוא לא עשה כן אלא חזר וכבש ארם נהרים וארם צובה, ואת היבוסי סמוך לירושלם לא הוריש. אמר לו המקום את היבוסי סמוך לפלטורין שלך לא הורשת, היאך אתה חוזר ומכבש ארם נהרים וארם צובה".
מבואר שהפסוק הזה מורה על תחומי ארץ ישראל שחייבים לכבוש ולהתיישב בהם בימינו, ולא רק לעתיד לבא. והירושלמי (חלה ב, א) הביא לענין זה גם את הפסוק ביהושע, שהוא חופף לפסוק של פרשת עקב, ובו נצטווה יהושע הלכה למעשה לכבוש את הארץ בשביל תשע וחצי המטות לפי אותם גבולות שגם בהן מוזכר הפרת. לכאורה קשה, הרי כאן מצוה אותנו בכיבוש עד הפרת, ובפרשת מסעי לא הוזכר הפרת. אך לפי דרכנו נראה שבאמת זו גם כוונת התיאור בפרשת מסעי שיש מגע מסויים של הגבול עם הפרת, אלא ששם הגבול יותר מפורט, ולכן נזכרו בו השמות של מקומות על שפת הפרת שמתחמים את הגבול. התורה לא פירטה שהגבול לפי הנהר כי סמכה על המובן מתיאור הר ההר, וההוראה "צדדה", שכשכתוב ללכת מהר ההר ולבוא חמת צדדה יש לעבור לצד שכנגד ההר ששם ניצב כקו מקביל הנהר הגדול נהר פרת.
♦

ד. המדבר הסורי שלאורך הפרת יהיה גם הוא ארץ ישראל

עד עתה דברנו על גבולות מסעי וגבולות פרשת עקב ויהושע. במקומות האלו לא הוזכר ים סוף. אך בפרשת משפטים, שגם בה הקב"ה ומר את גבולות הארץ נאמר (שמות פרק כג, לא): "וְשַׁתִּי אֶת־גְּבֻלְךָ מִיַּם־סוּף וְעַד־יָם פְּלִשְׁתִּים וּמִמִּדְבָּר עַד־הַנָּהָר".
לא די לומר שלא הוזכר בפרשת עקב ים סוף מפני שיש רק מגע בלבד בים, שכן בפרשת עקב וספר יהושע מוזכר הפרת, למרות שזו רק נגיעה, ואם יש מגע של הגבולות בים סוף למה לא מוזכר בהן ים סוף. יש שכתבו בעקבות דבר זה שצריך לומר שהגבולות שנצטווינו לכבוש צומצמו בעקבות חטא המרגלים. אך דבר זה לא מסתבר כלל, שכן לא מצינו בחז"ל שנענשו בהקטנת גבולות הארץ. המלבי"ם (במדבר לד, ב) תלה את הקטנת הגבול בצמצום בכך "שהיה מספרם מועט", כפי שכתוב בפרשת משפטים "מעט מעט אגרשנו מפניך עד אשר תפרה", אך לא כתוב שם שבגלל זה בינתיים הגבולות מצומצמים. חז"ל אמנם אומרים שגבולות משפטים רחבים יותר, כפי שנראה להלן, אך הם לא אמרו שבפרשת עקב הגבולות רחבים, ונראה לענ"ד שבאמת ההבדל בין הגבולות הוא בין פרשת משפטים המורחבים לפרשת עקב המצומצמים, והענין מתבאר יפה לפי דרשת הספרי בפרשת עקב (פיסקא נא), שאחרי הדברים המובאים לעיל, הוסיף ואמר: "הרי שכבשו בחוצה לארץ מנין שכנגדו בים הרי הוא שלהם? תלמוד לומר מן המדבר והלבנון, מן המדבר גבולכם, ואין המדבר גבולכם, ואם כבשתם יהי גבולכם והמדבר גבולכם. מן הנהר, נהר פרת, מן הנהר גבולכם ואין הנהר גבולכם, ואם כבשתם יהי גבולכם והנהר גבולכם, ועד הים גבולכם ואין הים גבולכם, ואם כבשתם יהי גבולכם, וכן הוא אומר (במדבר לד) וגבול ים והיה לכם הים הגדול וגבול, יהיה גבולכם והים גבולכם, נמצית אומר כל מקום שהחזיקו עולי בבל מארץ ישראל ועד כזיב לא נאכל ולא נעבד. עולי מצרים נאכל אבל לא נעבד. אילך ואילך נאכל ונעבד".
מנוסח הגר"א על הספרי שהיציב נקודה לאחר המילים "הרי שכבשו בחו"ל", נראה שהמילים "הרי שכבשו בחו"ל" שייכים לפיסקה הקודמת והספרי כאומר הרי נתבאר עד עתה דין כיבוש חו"ל, ועתה נבאר את דין שכנגדו בים בארץ ישראל. אך לענ"ד קשה, שא"כ אין קשר בין הדברים, וכל המילים 'הרי שכבשו בחו"ל' מיותרות. ועוד קשה, שעיקר השאלה על הים, ובענין זה יש כבר פסוק מפורש בפרשת מסעי שעניינו לרבות מה שכנגדו בים, וכפי שהביא הספרי בעצמו בסוף דבריו, ומכל מקום אינו מובן כי לפי אופן הדרשה של הפסוקים בפרשת עקב משמע שהים אינו גבולנו כל עוד לא נכבש הכל ובפרשת מסעי אין תנאי כזה, וא"כ יש כאן לכאורה סתירה. לכן נראה לענ"ד לבאר זאת לפי מה שכתב רבינו הלל (מרבותינו הראשונים שמוזכר בתוספות): "הרי שכבשו חוצה לארץ וכו'. כלומר בגין דכתיב כל מקום אשר תדרוך, דמשמע אם תכבשו בחו"ל הרי היא שלכם, הרי שכבשו בחו"ל, מנין שכנגדו שכבשו בים הרי הוא שלהם, דרואין חוט מתוח עליהן, דמן החוט ולפנים הוי ארץ ישראל? ת"ל מהמדבר והלבנון וכו' יהיה גבולכם וכו'. כלומר כיון דכתיב כל המקום... יהיה גבולכם, דכתיב גבולכם שייך אכולהו, אמדבר ואנהר והים האחרון, ולהכי קאמר מן המדבר יהיה גבולכם, ואם כבשתם. דהיינו כבשתם בחוץ לארץ דהוי סמוך למדבר, יהיה מדבר נמי גבולכם. מדכתיב כל המקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם יהיה. מן הנהר ולא הנהר גבולכם, ואם כבשתם יהיה הנהר גבולכם. עד הים הגדול ולא הים הגדול וכו', וגבול ים והיה לכם הים הגדול וגבול. דקשיא רישא לסיפא, דכתיב וגבול ים דאלמא הוי הים גבול לארץ ישראל. אלמא הוי הים מארץ ישראל. וכתיב עד הים הגדול יהיה גבולכם ולא הים הגדול, אלא הכי משמע, וגבול דארצכם הוי ים, ואפילו הכי אם תכבשו בחוץ לארץ יהיה לכם הים הגדול".
לענ"ד כוונת הספרי לפי פירוש רבינו הלל לברר את דין הים שמתווסף בכיבוש חו"ל, ומתוך הדיון השמיענו גם מה פירוש הפסוק בפרשת עקב. הספרי מבין שהפסוק בפרשת מסעי שמדבר על כך שהים הוא חלק מארץ ישראל מתכוון להכליל מה שלפנים מהחוט הנמשך מהר ההר לנחל מצרים, אך הוא שואל מנין לנו שכך הדין גם אם כובשים חו"ל, כלומר מה הדין במה שבתוך החוט המשוך מהמקום שנכבש מחדש בים, האם גם הוא יהיה ממש כארץ ישראל, והוא מבאר שהנה משמעות הפסוק בפרשת עקב שהמדבר והנהר והים כולם אינם ארץ ישראל, אלא שכאשר כובשים את חו"ל הסמוכה למדבר הכיבוש גורם בזה שהמדבר שיותר קרוב לארץ הוי ממש ארץ ישראל, וכן הנהר אינו ארץ ישראל, אך כשכובשים בחו"ל סמוך לנהר הוא גורם לכך שהנהר ארץ ישראל. ומכאן הוא מגיע לביאור לגבי הים, שלכאורה יש כאן סתירה שהרי כבר למדנו מתחילה בפרשת מסעי שגם לפני כיבוש חו"ל הים הוא ארץ ישראל, כמבואר בפרשת מסעי, וכאן משמע שבלא כיבוש חו"ל אינו א"י, אלא שי"ל שהפסוק בפרשת עקב בא ללמדנו על הים שמתווסף על ידי כיבוש חו"ל, שאמנם הים שמהר ההר עד נחל מצרים גם הוא ארץ ישראל אף לפני כיבוש חו"ל, אבל הים הנמשך מההרחבה הייתי אומר שמכל מקום אינו ממש ארץ ישראל.
לפי זה נראה שיש הבדל בין מה שמתווסף בחו"ל לשמירת המצוות לבין מה שמוגדר ממש ארץ ישראל. הלימוד הוא דוקא לגבי הים שהוא נהיה ממש ארץ ישראל, כשם שהמדבר והנהר בעת ההרחבה מקבלים דין של ארץ ישראל ולא רק תוספת לענין שמירת המצוות. והוא משום שהמדבר והנהר היו בגבולות ההבטחה של פרשת משפטים מים סוף עד הנהר שזה כולל את שני המדבריות, מדבר סיני והמדבר הסורי בחלק שחופף לרובו של הנהר. לכן ישוב הסתירה הוא שלגבי הים נאמר גם על מה שמתווסף מחמת כיבוש חו"ל, שמתחילה לא היה ארץ ישראל, שלאחר כיבוש חו"ל הוא יהיה נמי ממש ארץ ישראל^[8].
וכן נראה כוונת המכילתא (פרשת בא פרשה יב): "כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך וגו' כאשר דבר לך, והיכן דבר, כי אוריש גוים מפניך והרחבתי את גבולך, ואומר ושתי את גבולך מים סוף וגו'".
מבואר שהפסוק בפרשת משפטים יתקיים רק לעתיד בעת ש-"אוריש גויים מפניך" בהרחבה, והיינו כאשר יסיימו לכבוש את גבולות הארץ וגם ירחיבו את הארץ לחו"ל, אז יהיה הגבול מים סוף.
ובמדרש אגדה (בובר שמות פרשת משפטים) כתוב להדיא: "ושתי את גבולך וגו'. זה הפסוק [עתיד להיות] לימות המשיח, כמו שנאמר וירד מים עד ים [ומנהר עד אפסי ארץ"^[9].
ואפשר לבאר כל זאת בלשון הפסוק בפרשת משפטים "מים סוף ועד ים פלישתים וממדבר עד הנהר". ים סוף הוא בדרום וים פלישתים במערב מול חצי האי סיני, ובימינו הם מחוברים. לכן משמעות "מים סוף עד ים פלישתים" היא שנירש עד כל מה שיש בין ים בסוף לים פלישתים דהיינו כל חצי האי סיני. ו"ממדבר עד הנהר", אינו מדבר סיני שכבר כלול ב"מים סוף" אלא הוא המדבר הגדול שסמוך לפרת, וכיון שהוא צמוד לפרת נראה שהמובן של "עד הפרת" הוא מהמדבר עד אורך כל גבולו עם הפרת, וזו היא ההרחבה שלעתיד תהיה כולה ארץ ישראל. אבל בפרשת עקב כתוב "מן המדבר והלבנון מן הנהר נהר פרת ועד הים האחרון". כתוב פעמיים "מן", משמע למעט את המדבר ונהר פרת שאינם כלולים, כי כאן מדובר על מה שחייבים לכבוש, ולא על ההבטחה של "ושתי את גבולך".
אך יש לעיין מדוע המדרש אומר שהפסוק יתקיים רק לעתיד, הלא הפסוק הזה נאמר על שלמה המלך. ומצינו אצל שלמה (דברי הימים ב ח, ד) שכבש ובנה את תדמור במדבר הסורי, ובנה ערי מבצר בחמת, וכן הוא הגיע עד אילת (דברי הימים ב, ח, יז), וכן מצינו אצל עוזיהו (דברי הימים ב כו א) "הוא בנה את אילות וישיבה ליהודה". אילת ועציון גבר מוזכרות גם אצל יהושפט וחזקיהו, וכתוב בדה"י (ב' ח' י"ז. וכ' ל"ו) שהוא על שפת הים בארץ אדום ועשו משם אוניות.
ונראה לי ליישב שזה מה שאומר שם הספרי בתחילה שמה שהמדבר הופך להיות ארץ ישראל נאמר רק כאשר הכיבוש נעשה כפי הסדר שהתורה אומרת. בבית ראשון הושלם הכיבוש של הארץ על ידי דוד המלך, אך הוא הקדים את כיבוש חו"ל לכבוש כל הארץ, לכן לא יכלו לחול בכבושים שמכוחו בבית ראשון הכלל שאם כבשתם גם המדבר גבולכם, וזו הסיבה שסוריה המשיכה להחשב ככיבוש יחיד גם בימי שלמה המלך. ענין זה יתקיים רק לעתיד, כאשר עם ישראל יכבוש מחדש את כל גבולות הארץ שנצטוה לכבוש בירושה שניה.
לפי זה יובן גם מדוע בספרי הנ"ל מוזכר שדוד עשה שלא כהלכה במה שהקדים את כיבוש ארם נהרים וארם צובה, ולא מוזכר כל תחום ארם דמשק, בעוד שהרמב"ם מביא שגם הוא כסוריה, שבאמת הקפידא על הסדר היתה במה שכבש תחילה את מה שמעבר לנהר שהוא חו"ל לגמרי כי ארם דמשק היא בגבולות הארץ אם הוא היה כובש כהלכה הכל ואח"כ כובש חו"ל, ומכל מקום כיון שלא כבש כסדר, מקום זה לא הוגדר כארץ ישראל לענין חיוב תרומות ומעשרות.
עכ"פ נראה שגבול עולי מצרים הוא עד 'לבוא חמת' שמוזכרת תמיד כגבול הצפון, שכ"ה הגבול בפרשת מסעי ובספר יהושע וספר שופטים ומלכים ודברי הימים, ואף שבתחלה לא כבשו עד שם, כיון שלבסוף כבשו הכל ונצטוו לכבוש כך, הוא גבול עולי מצרים. וכן מוכח ממה שהפסרי מסיים אחרי ביאור הגבלות של פרשת עקב במשנה שעוסקת בדין עולי מצרים. וכן כתוב שדוד המלך ושלמה המלך כינסו את כל ישראל "מלבוא חמת עד נחל מצרים" (מלכים א ח, סה. דברי הימים א יג, ה), וכן ירבעם בן יואש (מלכים ב יא, כו) השיב את גבול ישראל עד "לבוא חמת", משמע שהגבול הושב למה שהיה בימי דוד ושלמה, כי זה גבול ישראל. ובגמרא (הוריות ג ע"א) הביאו את הפסוק הזה שנאמר בשלמה להלכה לענין דין טעות בהוראה שרק יושבי המקום הזה נחשבים קהל שיושב בארץ, משמע שהגבול הזה הוא הקובע מהו גבול הארץ. וכן לענין מה שאמר ריב"ל בסנהדרין (יד ע"א) שאין לסמוך בחו"ל, לדעת הרמב"ם (סנהדרין ד, ו) כל א"י שהחזיקו בה עולי מצרים בכלל דין סמיכה. ואע"פ שמהירושלמי בביכורים (ג, ד) נראה שלענין סמיכה הקובע הוא גבול עולי בבל, נראה שהרמב"ם כתב כן על יסוד דברי הבבלי בהוריות לענין הוריה, שבגללה דחה את דברי הירושלמי בביכורים מהלכה, דמסתבר שדא ודא אחת היא.
לפי דרכנו נבאר את הדרשה בבראשית רבה (פרשת בראשית פרשה טז), שם איתא: "רב אמר לחייא בריה בנה לי בית בא"י, א"ל להיכן. א"ל אעברת נהרא בנה, שמואל אמר עד מקום שהנהר מהלך, ואיזה זו זה תרבנקה". בערוך (ערך ואני) הגירסה בדברי רב היא "אעברת נהרא ואלי", ונראה מדבריו שהוא מקשר זאת לנהר יואני -ואני שהוזכר בגמרא בקידושין עא ע"ב כתחום של בבל ליוחסין, דהייינו שרב אמר שמעבר לנהר זה הוא ארץ ישראל.
לכאורה משמע כאן שגם הפרת שבצדה של בבל הוא א"י, וזה מנוגד למה שביארנו שהמקום יחשב לארץ ישראל רק בעת ההרחבה. אך צריך להבין שאם הוא א"י למה ייחד שמואל כאן רק מקום מסויים, ולגרסת הערוך גם רב ייחד מקום מסויים. ועוד יש לשאול למה רב אמר לבנו ולא בנה בעצמו, ואם הוא ביקש זאת למה לא מצינו שעבר לגור שם. אלא נראה שהכוונה של רב היתה לייסד בית קברות במקום זה, וציין מקום שיש בו סגולה מיוחדת לקבורה, וזו צואה לבנו על מקום הקבורה. ואכן מצאו החוקרים^[10] בית קברות יהודי עתיק שיועד ליהודי בבל מימי האמוראים והגאונים במקום שבו יוצא יובל של הפרת שנפרד ממנו עד מקום שפכו אל הים וזה כנראה מה שנקרא נהר יואני (ולידו מקום הנקרא בשם דומה לתרבנקה - באנקיא). וי"ל שכונת רב ושמואל היא שעד למקום זה שהוא פינת בבל הדרום מערבית ויועד לקברות ילכו יהודי בבל להקבר. ובאמת אין הכוונה שרק שם הוא א"י, אלא כל עבר הנהר הוא א"י, אלא שהוא רק לעתיד כאשר כל הארץ תכבש כהלכה והמדבר יצטרף לגבול הארץ, ולכן האמוראים, כולל רב ושמואל, הסתפקו בקבורה שם ולא התאמצו גם לגור באותו מקום.
ועתה נוכל לחזור למשנה בשביעית פ"ו ונבאר את ענין מה שהמשנה אמרה "מאמנה ולפנים" שאמנם בתוספתא והירושלמי הנ"ל מכנים את השטח שכלפי מזרח שהוא א"י לפנים, ואת השטח שכלפי מערב חוץ לארץ כי הוא יוצא מגבולות הארץ, אבל מבחינה טופוגרפית מובנת לשון המשנה, שבה הפנים והחוץ נאמרים מצד הכיוון כלפי הים. הצד המזרחי של הרי אמנוס הוא מעל אנטיוכיא, שנכלל גם הוא בארץ ישראל, ואילו הצד שמשפע למערב כלפי הים הוא חו"ל, ולכן המשנה אומרת שממנו ולפנים חו"ל, וממנו ולחוץ ארץ ישראל.
ומעתה מובן שפיר מה שכתבתי לעיל שהמשנה נצרכה להשמיענו שגם מאמנה ולפנים הוא חו"ל, משום שהגבול עובר צפונית לבליטת ההר שאצל הים, ויש כעין מלבן בראשה של ארץ ישראל הפונה אל נהר הפרת. לפי ריבוע הגבולות יש הוא אמינא לומר שהחלק הפונה מן הרי אמנה אל הים הוא ארץ ישראל, ולכן צריך להשמיענו שהוא כחו"ל.
♦

ה. גבול המזרח

אחרי התיאור של תחילת הגבול המזרחי שאין בו לשון של "וירד" כנ"ל, נאמר (לד, יא-יב): "וְיָרַד הַגְּבֻל מִשְּׁפָם הָרִבְלָה מִקֶּדֶם לָעָיִן וְיָרַד הַגְּבֻל וּמָחָה עַל־כֶּתֶף יָם־כִּנֶּרֶת קֵדְמָה: וְיָרַד הַגְּבוּל הַיַּרְדֵּנָה וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו יָם הַמֶּלַח זֹאת תִּהְיֶה לָכֶם הָאָרֶץ לִגְבֻלֹתֶיהָ סָבִיב".
ביארנו לעיל את ירידת הגבול משפם אל הרבלה, והבאנו את דברי התרגום ירושלמי, ועתה נבאר מה שכתוב שמשם הוא יורד ממזרח לעין. התורה מקצרת בשמות מקומות ומשתמשת בגבול זה בלשון "וירד". "עין" ענינו בדרך כלל מוצא מים, לכן נראה שהתורה באה ללמד שדוקא גבול זה נמשך ויורד בצורה טבעית דרך נהרות, וימים. ואכן מהתרגום המיוחס ליונתן עולה שהתחום נמשך מדפני אל מוצא הירדן במערת במיאס ומשם נמשך דרך הנחל אל הכנרת, המרחק מדפני לבמיאס הוא מאות ק"מ, אך נראה שכיון שסופו בנחל משמע שגם למעלה ממנו הכוונה לירידה דרך נחל^[11]. אמנם אין נהר ישיר שזורם מאנטיוכיא אל הירדן. לכן נראה לי שכונת התורה שבמקום שאין נהרות יעבור הגבול דרך היקף טבעי אחר והוא דרך הרי הלבנון. אפשר שדבר זה לימה התרה במה שכלה בכל מקום את ארץ הלבנון עם ארץ הכנעני, ללמדך שהגבול הוא גם לפי הרי הלבנון.
ענין זה יבואר על פי הגמרא בבא בתרא עד ע"ב: "כי אתא רב דימי א"ר יוחנן, מאי דכתיב: כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה? אלו שבעה ימים וארבעה נהרות שמקיפין את ארץ ישראל, ואלו הן שבעה ימים: ימה של טבריא, וימה של סדום, וימה של חילת, וימה של חילתא, וימה של סיבכי, וים אספמיא, וים הגדול; ואלו הן ארבעה נהרות: ירדן, וירמוך, וקירומיון, ופיגה".
דרשה זו מובאת גם בירושלמי כלאים פרק ט, אך שם מוזכרים רק הימות בנוסח זה: "ימא רבא. ימא דטיבריא. ימא דסמכו. ימא דמילחא. ימא דחולתא. ימא דשליית. ימא דאפמיא".
ושואל הירושלמי: "והא איכא ימא דחמץ - דיקלטינוס הקוה נהרות ועשאו".
וירושלמי בכתובות (יב, א): "ימא רבא. ימא דטבריא. ימא דכובבו. ימא דמילחא. ימא דחילתא. ימא דשילחת. ימא דאיפמייא".
ובמדרש תהלים (שוחר טוב; בובר מזמור כד): "כי הוא על ימים יסדה. זו היא ארץ ישראל, שהיא יושבת על שבעת ימים, ימא רבה, ימא דטבריה, ימא דמילחא, ימא דסיבכי, ימא דחילתא, ימא דשריית, ימא דאספמיא. והוא ימא דחמין? דקלטיאנוס הקווה את הנהרות ועשאו. ועל נהרות יכוננה. מארבע נהרות, ירדנא וירמוך קירמיון ופיגא".
אין ספק שימא דסמכו (סיבכי בבבלי) הוא החולה, שכן מובא שם בגמרא שהירדן נכנס לימא דסיבכי לפני שהוא נכנס לכנרת. וכן מובא אצל יוסף בן מתתיהו (מלחמת ד, א, א) שזהו הכינוי לים החולה. 'ימא דחומץ' ידוע בשמו עד היום שהוא אגם חומס (במפה מספר 2 הוא נקרא 'קדש' כי בעבר נקרא אגם קדש), אגם זה נמצא בסוריה בקרבת גבול לבנון הצפוני מזרחי בקו רוחב 34.6. הוא מחובר לאחד מיובליו של הארנט, ונוצר כנראה בסכר קדום בימי הרומאים^[12].
לענ"ד 'ימא דאפמיא' או 'ימא דאספמיא', הוא ככל הנראה המקום הנקרא בתנ"ך "שפמה- שפיים". מסתבר שמשם בא גם הדג "קולייס האיספנין", וכן מוזכרים שבח הדגים מאספמיא בעוד מקומות (עבודה זרה לט ע"א. ב"ר ה, ח), וראיתי גם אצל החוקרים שבים אנטיוכיא היה דגים משובחים. לגבי 'ימא דחילתא', מהגמרא בסוכה כ ע"א משמע שחילת הוא סוג של קנה סוף, וי"ל שהוא סוג קני סוף הנמצאים ליד ים סוף. ו'ימא דשריית' הוא אולי על שם מדבר שור הנמצא לידו, לפי זה שניהם כינויים לאגמים שראוים היום בדרום מערב הארץ, שכן ליד ים סוף נמצא האגם המר הגדול והקטן ומצפון לו אגם תמסח. לא ברור ממתי אגמים אלו קיימים, אך עכ"פ יש אפשרות סברה שהיו שם שני אגמים מאז ומעולם^[13].
הרס"ג בפירושו לספר דניאל (י, ד) כתב: "בתורה ובספר יהושע אינו מייחס את הפרת אלא לארץ ישראל, והוא הנהר היותר גדול הגובל ארץ ישראל. כי שאר הנהרות הם קטנים: הירדן והירמוך וברדא ופיגא, וארנט, וגיחון וזולתם".
נראה שהנהרות המפורטים אצלו בשמות הם נהרות גבול דומיא דפרת, וא"כ מבואר בדבריו שיש נהר נוסף המשמש גבול, שהוא האורנטוס הנקרא גם ארנט^[14]. לגבי ברדא ופיגא נראה לי שהוא נהר אחד. נהר ברדא שנקרא גם 'אבנה' נמצא בקו רוחב 33.5, הוא עובר בתוך דמשק ומוצאו מעין פיג'א שבהרי מול הלבנון, לכן מסתבר שברדא ופיגא שאצל הרס"ג הם שני חלקים של אותו נהר שנקרא בגמרא פיגא. היה קרוי גם פיגא כשם מוצא הנהר עד היום, ממזרח לדמשק הוא מתפרס לשבעה יובלים וזורם גם למרגלות ההרים הממשיכים מדמשק את הקו של החרמון ונוטים לצפון מזרח, כנראה התפרדותו היא הסיבה שהוא נקרא גם ברדה וגם פיגה. הברדה נקרא בעבר גם אבנה, אצל נעמן מוזכרים נהרות דמשק אמנה ופרפר, אמנה הוא שמו בקרי ואבנה בכתיב. אך אכתי צריך להבין מדוע הרס"ג התעלם מנהר קרמיון שמוזכר במשניות ובבבלי. ומאידך גיסא קשה על דרשת חז"ל למה לא מוזכר נהר ארנט, הלא הוכחנו לעיל שהגבול בצפון יוצא הרבה מעל נהר אמנה, ומסתבר שעבר דרך הנהר הזה. על כן נראה לי שנהר קרמיון הוא גופא נהר ארנט^[15]. על פי זה נראה שכל הנהרות הם נקודות הגבול שבין עבר הירדן המזרחי למערבי, וכן בין ארץ ישראל לסוריה. הירדן מבדיל בין עבר הירדן המזרחי שקדושתו פחותה למערבי. הירמוך מבדיל בין עבר הירדן לסוריה, מוצאו הוא 80 ק"מ מזרחית לכנרת ויובלו 'חריר' מתעקל ויוצא מקו רוחב 33 לדרום באיזור החוורן באותו קו אורך של דמשק. ונראה שהגבול של א"י נמשך מהירמוך ועולה בקו אנכי ישר אל נהר אמנה – הברדה. משם ממשיך הגבול ועולה עם הנהר. מדמשק יש שני כיוונים שונים שמהם הגבול יכול להמשיך. מצד אחד דרך מוצא הברדה בעין פיג'א שהוא בתוך הרי מול הלבנון צפונית מערבית לדמשק, ומצד שני ממזרח לדמשק שיש לו יובל שעולה כקשת צפונית מזרחית. לענ"ד מסתבר שהגבול עובר מדמשק לצפון מזרח הנהר כי לא מסתבר שהגבול יעבור בתוך ההרים הגבוהים של מול הלבנון. אם נמשיך את הכיוון של נהר ברדה מצפון מזרח לדמשק הגבול מקיף את הרי הלבנון, ומסתבר שזהו מקום המעבר של הגבול הטבעי. כשמשלימים את היקף ההרים מגיעים אל הימה הנמצאת בצפון מזרח לבנון, שהיא ימת חומס, נראה שהגבול עולה דרך ימה זו בנהר הארנט (ראה מפה 2 של נהר הארנט)^[16], ומגיע משם עם הנהר לאיזור אנטיוכיא.
לפי זה האיזור שבין הירמוך לדמשק הוא בנחלת ארץ ישראל, והוא מהחלקים שנחלו השבטים עוד בימי יהושע כשנחלת השבטים הגיעה רק עד לקו הרוחב של צידון שמקביל לדמשק. כך משמע גם מהגמרא בחולין ס ע"ב: "תנא: שניר ושריון - מהרי ארץ ישראל, מלמד שכל אחד ואחד מאומות העולם הלך ובנה לו כרך גדול לעצמו, והעלה לו על שם הרי ארץ ישראל". משמע שהכוונה היא שהר חרמון כולל פסגת החרמון שהיא קרובה לדמשק, כי זו הרבותא שהם חיבבו גם את פסגות ההרים. יתכן שחצי שבט מנשה שנחל עד החרמון נחל את חלקו עד דמשק וקצה הר החרמון הוא בדמשק, אך יוסף בן מתתיהו (קדמוניות ה א, כב) כתב ששבט נפתלי הוא שקיבל את "החלקים הפונים מזרחה עד דמשק העיר, יחד עם הגליל העליון, עד הר הלבנון ומקורות הירדן היוצאים מן ההר"^[17].
עכ"פ בדרשה זו לא הוזכרו נהר פרת וים סוף, והדבר מובן לפי דרכנו שהוא מאותו טעם שהם גם לא הוזכרו בגבולות פרשת מסעי. לגבי הפרת בצפון מזרח יש רק מגע כלשהוא של הפרת עם גבולות הארץ, וכן בדרום מערב של גבולות הארץ, גם אם הגבול נוגע בים סוף הוא רק נגיעה בעלמא. לפי המבואר כל רוחב הפרת וכן זרועות ים סוף יהיו גבול רק בעתיד, ולכן ים סוף אינו בגבולות פרשת מסעי וגם לא בפרשת עקביז.
♦^[18]

ו. נחל מצרים הוא הזרוע הפילוסית של הנילוס והגבול הדרום מערבי

גם לגבי גבול הדרום "נחל מצרים" הענין מבואר היטב בכל התרגומים. בתרגום המיוחס ליונתן (במדבר לד, ה), בתרגום ירושלמי, בתרגום ירושלמי השלם, וכך בתרגום רב יוסף לדברי הימים (ב ט, כו), כולם מתרגמים אותו "נילוס דמצראי". כך נראה גם מתרגום יונתן בן עוזיאל לירמיה ב, יג שמתרגם "לשתות מי שחור" ל"ְמִרְמֵי דְכוּרֵיכוֹן בְּנַהֲרָא", והיינו מה שנעשה בנילוס, וביהושע יג, ג מבואר ששיחור הוא גבול הארץ. וכך נקט רש"י (יהושע יג, ג ועו"מ).
מסתבר שהכוונה היא לזרוע המזרחית של הנילוס, שהתייבשה במשך השנים מחמת שפך טין, אך מיקומה ניכר בהחלט עד ימינו לרוחב של כ100 מטר, ומסומנת אף במפה המודרנית המצורפת בנספח 'ים סוף ותעלת סואץ' (מפה מספר 3). זרוע זו מגיעה מאיזור קהיר ונשפכת לים מעט מערבה מהעיר העתיקה פילוסין שהיא לפי דברי חז"ל רעמסס. לפי עדות של יוסף בן מתתיהו לשם היו שטים באניות שיצאו מהנילוס, ושם היה המעבר למצרים העתיקה שעיקרה היה ליד קהיר, ושער הכניסה אליה היה במקום זה שנקרא מעברי סין. הוא כותב שמעבר למקום זה היה מקום ישוב של בני שמעון, וגם מצאו שם מקומות ישוב עם סממנים יהודים בחצי האי סיני הדרומי מעבר לקצה הזרוע של ים סוף לא מצינו מי שמתאר שישבו שם יהודים, ולכן אף שלמעשה ים סוף היה גבול מצרים, אין לראות בו גם את גבול ארץ ישראל אלא לעתיד^[19].
מסתבר שייבוש זרוע הנילוס גרם לטעות, שמאחר שלא זרם שם נהר ייחסו במשך הזמן את מה שכתוב בתורה 'נהר מצרים' למה שנקרא היום ואדי אלעריש. אין כל מקום קדום לזמן ייבוש הזרוע שבו מצויין ואדי אל עריש כנהר מצרים, ויתכן שבעבר הזרוע הפילוסית היא שנקראה נחל אלעריש. זיהוי זה עולה בקנה אחד עם מה שכתב הרס"ג בתרגום למילה עצמונה – מנזאל, שהיא הימה שכנגד מקום חיבור הגבול אל נחל מצרים^[20].
בדרך הטבע נראה שחצי האי סיני מחובר למצרים במקום בו עוברת היום תעלת סואץ. מפגש הזרוע הפילוסית עם המקום אליו מגיעה כיום תעלת סואץ הוא כ50 ק"מ צפונית לאגם המר, במקום שהמשכו לצפון הוא בקרבת ימת מנזאל, ומהאגם המר עד קו רוחב 30 שחוצה את האי סיני לחלק צפוני וחלק דרומי יש 20 ק"מ. נראה שתחום קרקעי זה מצויין בספר יהושע, כפי שנראה להלן, כך שהגבול הכי דרומי הוא למעשה קו רוחב 30, ואולי בעבר שם נפגש הקו עם ים סוף. הגבול של נחל מצרים עד מקום המפגש עם תעלת סואץ יוצר שטח מצפון מערב לנחל עד הים הגדול שאם היינו מרבעים את התחומין היה נחשב כארץ ישראל. שטח זה דומה לשיפולי הרי אמנוס בצפון, שבו לפי מה שהראיתי קו הגבול הצפון מזרחי הוא צפונה מבליטת ההר אל הים וכך שיש מעין מובלעת בין פסגת ההרים לשיפולי הרי אמנוס המערביים. לפי זה מובן שפיר מה ממעטת המשנה באומרה "מן אמנה ולפנים חו"ל", ומה היא ממעטת באומרה "מן הנהר ולפנים חו"ל". הכוונה היא כפי שכתבתי שאם היינו מרבעים את הארץ תחום זה היה נכלל בגבולות הארץ, וזו היא הארץ השלישית אליה מתייחסת המשנה להשוות גם אותה לחו"ל.
קו רוחב 30 מחלק חלוקה טבעית את חצי האי סיני בין חלק צפוני לחלק דרומי, השטח הדרומי מוקף בים והוא שומם, והשטח הצפוני אינו מוקף בים ואינו כ"כ שומם. אפשר לחלק את המקום לפי זרועות הים, אך יתכן שהחלוקה בתורה היא מבלי שהתחום יגיע לים סוף, שכן ים סוף הוא גבול הארץ רק לעתיד לבא. בתורה, קו זה לא תואר על ידי נחלים אלא על ידי קוים מנקודה אחת לשניה, ולכן נראה שמהפינה הדרום מזרחית הוא הולך בקו ישר, כפי שנראה להלן מדיוק לשון הפסוקים.
♦

ז. גבול הארץ הדרום מזרחי הוא ליד קדש היא רקם – פטרה

בפרשת מסעי בגבולות הארץ הדרומיים (במדבר לד, ג-ה) כתוב: "וְהָיָה לָכֶם פְּאַת־נֶגֶב מִמִּדְבַּר־צִן עַל־יְדֵי אֱדוֹם וְהָיָה לָכֶם גְּבוּל נֶגֶב מִקְצֵה יָם־הַמֶּלַח קֵדְמָה: וְנָסַב לָכֶם הַגְּבוּל מִנֶּגֶב לְמַעֲלֵה עַקְרַבִּים וְעָבַר צִנָה וְהָיוּ תּוֹצְאֹתָיו מִנֶּגֶב לְקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ וְיָצָא חֲצַר־אַדָּר וְעָבַר עַצְמֹנָה: וְנָסַב הַגְּבוּל מֵעַצְמוֹן נַחְלָה מִצְרָיִם וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו הַיָּמָּה".
יש מפרשים שהבינו שמדבר צין נמצא ליד ים המלח כי כתוב כאן בפסוק שהגבול יוצא גם ממדבר צין וגם מקצה ים המלח, אך יש להקשות בענין זה:
א. אם מדבר צין הוא המקום בו נמצא קצה ים המלח לא מובן למה מוזכר מדבר צין בתחילה ככותרת, ולא התחיל מיד מקצה ים המלח.
ב. כשהתורה מוסרת את תוואי הגבול בפירוט, כתוב שהוא עובר "מנגב למעלה עקרבים צנה". ואם מדבר צין נמצא באותו מקום בו נגמר ים המלח אינו מובן, מדוע רק אחרי שהגבול עבר את מעלה עקרבים נאמר שהגבול עובר צנה, הרי אנו כבר נמצאים מתחילה במדבר צין.
ג. גם יש לחקור מהי קדש ברנע המוזכרת כאן, האם יש הבדל בין קדש ברנע לקדש מדבר צין, ונראה שפתרון השאלה הזו שבו נעסוק בפרק זה יביא אותנו לפתרון שני הקשיים בפסוק שהזכרתי לעיל.
להבנת הדברים נתבונן במפה הטופוגרפית של הרי אדום (בנספח מפה מספר 4). בספר במדבר כתוב שהמקום הראשון שאליו הלכו בני ישראל מהר סיני הוא מדבר פארן (במדבר י, יב). אין במ"ב מסעות חניה במדבר פארן, אלא שהכוונה היא שמהר סיני יצאו אל מדבר פארן שהוא שמו של כל המדבר הגדול והנורא אשר הלכו בו עד קדש, ולכן אחר כך כשהלכו לקברות התאוה ומשם לחצרות שבה נענשה מרים כתוב שוב שחנו במדבר פארן (יב, טז), וכן מבואר שם (יג, ג) שממדבר פארן שלחו את המרגלים בשנה השניה לצאתם ממצרים. שילוח המרגלים צ"ל מנקודת הגבול שממנה רצו להיכנס לארץ. בבמדבר לב, ח ובספר דברים מובא שנקודת גבול זו היא "קדש ברנע". משה רבינו מבהיר בתוכחתו שזהו המקום שאליו היו צריכים להגיע מתחילה כשיצאו מחורב והלכו ל"דרך הר שעיר" תוך אחד עשר יום (דברים א, ב). כמו כן כשהוא מתאר את הליכתם מחורב את המדבר "דרך הר האמורי" (דברים א, יט) הוא מסיים "ונבא עד קדש ברנע"^[21], ואחר כך כתוב (שם א, מד) שהמעפילים עלו ממקום זה לא"י בהר האמורי, והאמורי רדף אותם עד שהגיעו לשעיר. מכאן עולה שקדש ברנע, שמשם נשלחו המרגלים, חייבת להיות בגיא שבין הר האמורי להר שעיר. הם מקומות קרובים, אך ביניהם יש מקום לחניית כל מחנה ישראל. בסיום אותו פרק בדברים כתוב שכתוצאה מחטא המרגלים, עם ישראל ישבו בקדש ימים רבים, ומשמע שאין ללמוד מהשמטת 'ברנע' שמדובר בקדש אחרת, כי כאן ברור קדש זו היא אותה קדש ברנע^[22].
תיאור מקום דומה לחלוטין נמצא בספר במדבר על קדש מדבר צין. בפ' חוקת (פרק כ) מוזכרת 'קדש מדבר צין' ששם היה חטא מי מריבה בשנת הארבעים ליציאה ממצרים. מוזכר שם רק "קדש". ומתואר גם שם שקדש זו היא על גבול ארץ אדום, שהוא הר שעיר, ולכן משם משה רבנו מודיע למלך אדום "הנה אנחנו בקדש עיר קצה גבולך", ומשם הלכו להר ההר שם מת אהרן על גבול ארץ אדום. ואחרי מותו בא הכנעני מלך ערד להלחם בישראל, משמע שהוא בא מההר שכנגד שהוא בארץ כנען.
בהמשך, בפרשת מסעי (במדבר לג, לו) מוזכר קדש מדבר צין כאחת ממ"ב חניות, החניה שלפני 'הר ההר', ושוב נאמר שהר ההר היא בקצה ארץ אדום^[23].
מלבד תיאור המקום הדומה בקצה ההר שהוא ארץ אדום כשמנגד נמצא הכנעני, השוואת המקומות עולה ממה שכתוב בספר בראשית פרק יד (ו, ז),שם כתוב על המלכים שאותם היכו חמשת המלכים: "וְאֶת־הַחֹרִי בְּהַרְרָם שֵׂעִיר עַד אֵיל פָּארָן אֲשֶׁר עַל־הַמִּדְבָּר: וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל־עֵין מִשְׁפָּט הִוא קָדֵשׁ". משמע בפשטות שהם היכו את החורי בהר שלהם הוא הר שעיר עד קצהו הדרומי איל פארן אשר על המדבר, דמשמע שהוא מדבר פארן, וכשסיימו את המלחמה הזו ישבו ב'קדש עין משפט' שבקצה הר שעיר הדרומי. רש"י מביא שם את דרשת חז"ל (במדבר רבה יט, יד) שהיא נקראת עין משפט כי שם נשפטו הצדיקים, משה ואהרון. משמע שקדש זו שנמצאת באיל פארן וממנה שלחו את המרגלים, היא גופא קדש של מדבר צין.
וכן משמע מפשט הפסוק שנאמר אצל המרגלים במדבר פרק יג, כא: "וַיַּעֲלוּ וַיָּתֻרוּ אֶת־הָאָרֶץ מִמִּדְבַּר־צִן עַד־רְחֹב לְבֹא חֲמָת", משמע ששילוח המרגלים ממדבר פארן היה ממדבר צין, לכן הם מתחילים את עלייתם ממדבר צין.
וכן מפורש בסדר עולם (פ"ח) שאמרו: "י"ט שנה היו חוזרין ומטורפין, וי"ט שנה ישבו בקדש ברנע, שנאמר ותשבו בקדש ימים רבים כימים אשר ישבתם". משמע להדיא שבתחילה היו בקדש מדבר פארן שממנה נשלחו המרגלים, ולבסוף חזרו לקדש מדבר צין שממנה נשלחו המלאכים למלך אדום, ושניהם אותו מקום. וכן הובא ברש"י (דברים א, מו) שהכוונה במילים חוזרין ומטורפין היא "וחזרו לקדש", וכן פירשו הרא"ם והגור אריה בבראשית פרק יד.
ההשוואה בין שני ה'קדש' מפורשת גם ברמב"ם מורה הנבוכים (חלק ג פרק נ): "וכבר בארה התורה כי הדרך ההוא קרוב וידוע וסלול, ר"ל הדרך אשר בין חורב אשר באו אליו בכונה כמו שצוה הש"י, תעבדון את האלהים על ההר הזה, ובין קדש ברנע אשר היא התחלת הישוב, כמו שבא בכתוב, והנה אנחנו בקדש עיר קצה גבולך, והדרך ההוא מהלך אחד עשר יום, כאמרו אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר עד קדש ברנע".
מבואר שעל הפסוק שמדבר על קדש ברנע, הוא מביא את הפסוק שנאמר בקדש מדבר צין.
ונראה לבאר שכל המקומות שהזכרנו קרויים קדש נקראים כך משום שהם היו כנגד קדש, שהיא עיר קצה הישוב של אדום. מובן שבני ישראל לא שלחו את המרגלים ואת בקשותיהם למלך אדום מתוך העיר עצמה, אלא ממקום כלשהו כנגדה. מסתבר שהוא אינו מרוחק משם יותר מיום הליכה, שהוא כ40 – 60 ק"מ. ולפי המפה הטופוגרפית של הרי אדום (בנספח מפה מספר 4). נראה שאפשר למקמו רק סמוך לקו רוחב 30 ששם יש שני רכסי הרי משני צידי הבקעה. צפונה משם כבר אין שני רכס הרים צמודים לבקעה. ונראה שמקום זה היה גם קצה הישוב של ארץ ישראל בכיוון של הר האמורי, לכן משם נשלחו המרגלים לארץ ישראל ומשם עלו להר האמורי. ואין להקשות למה כאן הוא נקרא מדבר פארן וכאן מדבר צין, כי נראה שמדבר פארן הוא תחום גדול, שהרי הוא גובל בהר סיני מצד אחד ובקדש ברנע בצד שני, ומדבר צין הוא השם רק של החלק הסמוך לאדום ממדבר פארן. ואולי הוא נקרא כך על שם שלא היה להם מים בקדש, דהיינו שצין הוא מלשון צנומות - יבשות.
מהתרגומים עולה טעם נוסף לשם מדבר צין, שהם מתרגמים מדבר צין –"ציני טויר ברזלא", וזה מזכיר את המשנה בסוכה כט ע"ב והגמרא בעירובין כט ע"ב על דקלים הנקראים 'ציני הר הברזל'. נראה שלפי התרגומים המקום נקרא מדבר צין כי בו היו דקלים מיוחדים של הר הברזל, והוא כגרסת הילקוט בגמרא בעירובין שהדקלים של הר הברזל הוא במדבר^[24]. הר הברזל מזוהה על ידי יוסף בן מתתיהו כארץ אדום^[25], והכוונה אם כן למדבר שנקרא על שם הדקלים המיוחדים שהיו בדרום הר הברזל.
מלבד פשטה דקרא ודברי חז"ל והראשונים שמשוים בין קדש דמדבר פארן לקדש דמדבר צין המהר"ל הביא ראיה שהכל מדובר על אותה קדש גם מהתרגומים, שכולם מתרגמים בכל מקום בתורה קדש "רקם", וקדש ברנע – "רקם גיאה". וכתב הגור אריה (בראשית יד, ו): "אין לומר דבלשון תרגום היה שם 'קדש ברנע' ו'קדש' דמדבר צין שוה בשם 'רקם' כמו שהוא בלשון הקודש, שדבר זה לא נמצא כלל שיהיה כן במקרא - שני מקומות שמותם שוה בלשון הקודש ובלשון תרגום, אלא הכל מדבר אחד נקרא 'מדבר קדש' לא כמו שחשב הרמב"ן והראב"ע". (וראה גם תוספות גיטין ב ע"א ד"ה ואשקלון). ויש להוסיף לדבריו שבספר יהושע יש שני מקומות 'קדש' אחרים. האחת היא עיר בנחלת יהודה, והשניה עיר בנחלת נפתלי שהיא היתה עיר מקלט. בשני המקומות האלו לא מתורגם בתרגום יונתן קדש רקם, אך ביחזקאל (מז, יט) שמזכיר את גבול הארץ ב"מי מריבות קדש" הוא מתרגם תרגום "עַד מֵי מַצוּת רְקָם", ויש להסיק מזה שאכן לדעתו אלו מקומות אחרים. ולפי זה נראה לפרש כוונת רש"י כשכתב במדבר לב, ח "מקדש ברנע - כך שמה, ושני קדש היו".דכוונתו לבאר למה התורה מוסיפה את המילה ברנע, ועל זה הוא אומר שהיא באה להבהיר איזה קדש מדובר כי יש מקום שנקרא קדש סתם, וכפי שמצינו בספר יהושע קדש אחרת, שלעולם לא נקראה קדש ברנע, אבל לא בא לאפוקי קדש של מדבר צין שהיא לפי דברי רש"י בשם חז"ל אותה קדש, ודי בגילוי במקום אחד ששמה הוא קדש ברנע^[26].
טעם זה שכתב הגור אריה מביא למסקנה שגם "קדש ברנע" האמורה כתחום בגבולות הארץ היא אותה קדש, שהרי גם בגבולות הארץ התרגום הוא: "[ויהי] מפקנוהי מדרומא לרקם גיאה". מכל מקום בנידון דידן הראיה אינה רק מהתרגומים כי הראינו שהתורה מדברת על רקם דמדבר פארן ורקם דמדבר צין כאותו מקום, וכיון שבכל סיפורי התורה על בני ישראל במדבר מדובר על מקום זה, מסתבר שגם קדש ברנע של הגבולות הוא אותו קדש ברנע.
יוסף בן מתתיהו מזהה בוודאות את קדש מדבר צין שהיא רקם העיר האדומית שלדבריו נקראת בפי ההלנים פטרה^[27]. פטרה נמצאת בתוך הרי אדום, בקו האורך היא מעט מערבית למזרח ים המלח, ובקו רוחב היא 42 ק"מ צפונית לקו רוחב 30. מדרום לפטרה, 30 ק"מ צפונית לקו רוחב 30 נמצא ג'בל הרון, הר שצורתו הר על גבי הר, ובו יש מצבת קבר שמיוחסת לאהרן הכהן. מהכתוב בתורה משמע שמיתת אהרן היתה מיד כשנסעו מקדש, ולכן הר ההר אכן צריכה להיות סמוכה לקדש. נראה שדרום מלכות אדום היתה פטרה, שמעבר לה לא היה ישוב. כאשר בני אדום סירבו לאפשר לבני ישראל לעבור בגבולם, התחיל עם ישראל להקיף את אדום והגיעו עד מרחק קצר מדרום פטרה. המטרה היתה להקיף את הישוב של אדום בדרך הכי קצרה דרך ההרים הגבוהים ולסמוך על כך שהענן יישר להם את הדרכים, אך לאחר שמת אהרן, ואמרו "מת התייר הגדול", וכן נלחמו עם הכנענים, חזרו לאחריהם, ואז לא היה רצון השם שיסמכו על הענן, לכן הם התחילו להקיף את כל הר שעיר בהיקף גדול יותר מכיוון אילת ומעציון גבר, והיא דרך המישור העוברת דרך ים סוף, ובהמשך היא הדרך הקרויה בברייתא דתחומין (ירושלמי שביעית ו, א) "דרך הגדולה ההולכת למדבר", שכנראה היתה גבול מואב.
סיוע לזיהוי של פטרה יש להביא מספר שופטים (פרק א, לו) שם נאמר: "וּגְבוּל הָאֱמֹרִי מִמַּעֲלֵה עַקְרַבִּים מֵהַסֶּלַע וָמָעְלָה". נראה שכוונתו לומר שהאמורי התיישב החל מהקו המקביל לצפון מחוז מעלה עקרבים, ממקום הסלע שהכה עליו משה רבינו. פטרה היא תרגום יווני למילה סלע, ואפשר שנקרא כך מתחילה על שם הסלע שאותו הכה משה.
כל זה מנוגד כמובן לדעות שזיהו את קדש ברנע עם עין קדיס שבמרכז הנגב. זיהוי זה אינו אלא השערה מאוחרת שכבר נדחתה על ידי חוקרים אחרים^[28]. במקום זה אין מישור נרחב הראוי לחניית עם שלם בין שני רכסי הרים מימינו ומשמאלו כפי שנדרש מהמתואר בתורה.
♦

ח. ביאור הפסוקים בפרשת מסעי ובספר יהושע

ועתה נחזור לביאור גבולות הדרום: "וְהָיָה לָכֶם פְּאַת־נֶגֶב מִמִּדְבַּר־צִן עַל־יְדֵי אֱדוֹם וְהָיָה לָכֶם גְּבוּל נֶגֶב מִקְצֵה יָם־הַמֶּלַח קֵדְמָה: וְנָסַב לָכֶם הַגְּבוּל מִנֶּגֶב לְמַעֲלֵה עַקְרַבִּים וְעָבַר צִנָה וְהָיוּ תּוֹצְאֹתָיו מִנֶּגֶב לְקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ וְיָצָא חֲצַר־אַדָּר וְעָבַר עַצְמֹנָה".
ולעיל הקשינו שכפל הפתיחה של גבול הדרום משני מקומות לא מובן, וגם החזרה אחרי מעלה עקרבים לצין שהוזכרה כבר בתחילה לא מובנת. ונקדים שבתיאורי הגבולות במקרא יש הרבה שינויי לשונות: "ונסב, ויצא, ועלה, וירד, ותאר". עמדו על כך רש"י בפרשת מסעי, הגר"א, מצודת דוד והמלבי"ם בספר יהושע פרק טו. אין לי הכרעה ברורה במשמעות כל ביטוי, אך עכ"פ נראה מה שכתב המלבי"ם שהלשון "ונסב" מורה על שינוי כיוון גדול קרוב ל90 מעלות, כי בספר יהושע לשון זו משמשת כמה וכמה פעמים בגבולות השבטים הפנימיים כשפונים ממזרח לצפון, ועושים ממש כעין קרן זוית.
לכן נראה ש"ממדבר צין על ידי אדום" ו"קצה ים המלח קדמה" אינו אותו מקום, והסיבה לשני התיאורים היא שלגבול הדרום המזרחי יש שני קצוות, תחתון ועליון. קצה ים המלח קדמה הוא המקום הכי מזרחי, אבל לא הכי דרומי, מבחינת המסתכל מלמטה דהיינו מהדרום, המקום הכי דרומי הוא קדש מדבר צין. לכן התורה אומרת בתחילה שהפאה הכי דרומית היא מדבר צין, ויש פאה נוספת מקצה ים המלח ומבארת זאת יותר אח"כ בפסוק ד'^[29]: "וְנָסַב לָכֶם הַגְּבוּל מִנֶּגֶב לְמַעֲלֵה עַקְרַבִּים וְעָבַר צִנָה וְהָיוּ תּוֹצְאֹתָיו מִנֶּגֶב לְקָדֵשׁ בַּרְנֵע".
הלשון "ונסב לכם", אינה נמצאת בתיאור גבול אחר בתורה, ונראה שהיא מורה על כך שעד כאן היתה ירידה חדה לדרום מקצה ים המלח המזרחי כדי לעשות בסוף סיבוב כמעט של 90 מעלות, הגבול עובר למרגלות הרי אדום, ומגיע דרומה ממעלה עקרבים שהוא כנראה צפון החלק הדרומי של הרי אדום^[30], משם עובר הגבול למדבר צין שהוא מנגב לקדש ברנע, כלומר דרומית לעיר קדש שהיא קצה גבול הישוב של אדום ונמצאת בהרי אדום, מעל המקום בו היתה חניית ישראל^[31]. הלשון "והיו תוצאותיו" מורה ששם מסתיימת הנליזה החדה (כ"כ המלבי"ם בפירושו ליהושע^[32]), ומשם יוצא הגבול בקו ישר לחצר אדר, ומשם עובר לעצמונה. במעברים האלו אחרי קדש לא כתוב 'ונסב' כי הקו ישר, ורק מעצמונה כתוב שוב "ונסב", כי שם נסוב הגבול שוב בזוית חדה לנחל מצרים, ומשם הוא הולך עם הנחל לים. אפשר לומר שכיון שהירידה החדה למעלה עקרבים מרחיבה את הגבול כתוב בה "ונסב לכם", בעוד שהתפנית מעצמונה לנחל מצרים מצמצמת את הגבול, לכן שם לא כתוב "לכם".
דברים אלו עולים בקנה אחד עם התרגום המיוחס ליונתן (במדבר לג, לו), שתרגם "במדבר צן היא קדש – במדברא ציני טויר פרזלא היא רקם", ובמדבר לד, ג תרגם "פאת נגב ממדבר צין – תחום דרומא מן מדברא דציני טור פרזלא", ובפסוק ד' תרגם "ועבר צנה- ויעבר לציני טור פרזלא".
הרי שכל המקומות הקרויים צין מתרגמים אותו מקום שהוא צ"ל באיזור רקם. ואח"כ בסיכום גבול המזרח הוא כותב:
"(יא) ווּמֵעֵינָן יֵיחוֹת תְּחוּמָא וְיִסַב מֵישְׁרַיָא מֵישַׁר נַחֲלֵי אַרְנוֹנָא וְיֵיתֵי לְמַדְבְּרָא וְצִינֵי טַוָר פַּרְזְלָא מֵי מַצוּתָא אַבְּלוּ וּדְמוּכָא סְמִיךְ לִגְנִיסַת כְּרַךְ מַלְכוּתְהוֹן דֶאֱדוֹמָאֵי:
(יב) וְיֵיחוֹת תְּחוּמָא לְיוֹרְדְנָא וְיֶהֱווֹן מִפְקָנוֹי לְיַמָא דְמִלְחָא, רֵיקָם גֵיעָה מִן דָרוֹמָא, טַוְורוֹס אוּמָנוֹס מִן צִפּוּנָא. יַמָא רַבָּא מִן מַעַרְבָא. יַמָא דְמִלְחָא מִן מַדִינְחָא דָא תֶּהֱוֵי לְכוֹן אַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל לְמִצְרָנֵי תְחוּמָהָא חֲזוֹר חֲזוֹר".
משמע להדיא מדבריו שהנקודה הדרומית שהיא מדבר צין היא במי מריבת קדש שהיא מקום הגבול הדרומי של האדומים, ומפורש כאן שקדש ברנע היא קדש מדבר צין.
גם בתרגום ירושלמי פסוק ג' מתורגם: "ויהוי לכון תחומא מדרומא ממדברא דרקם כל קביל תחומיהון דאדומאי". וכן בתרגום ירושלמי השלם בפרק לג מתרגם: "מדבר צין – מדברא דרקם".
אפשר לומר שבגבול הדרום יש שתי פינות שנובעות מזה שגם מואב ואדום הם ארץ ישראל ירושת אברהם, אלא שניתנו להם זמנית. התורה לא רצתה לתאר את גבול המזרח עד מנגב לקדש כי לפי האמת הגבול המזרחי עובר במזרח מואב ואדום. לכן היא קוראת לזה גבול דרום ולא גבול מזרח, כדי לרמז שבאמת גבול המזרח הוא מעבר לכך. אך עכ"פ בתרגום המיוחס ליונתן אכן נכתב שעד מי מריבה הוא גבול המזרח, ובכל התרגומים מדבר צין שממנו יוצא הגבול הדרומי הוא המדבר של רקם.
בספר יהושע (פרק טו, א, ד) יש תיאור דומה של הגבול בדרום אך יש הוספה אחת בפסוק ג: "וְיָצָא אֶל־מִנֶּגֶב לְמַעֲלֵ֤ה עַקְרַבִּים וְעָבַר צִנָה וְעָלָה מִנֶּגֶב לְקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ וְעָבַר חֶצְרוֹן וְעָלָה אַדָּרָה וְנָסַב הַקַּרְקָעָה: וְעָבַר עַצְמוֹנָה וְיָצָא נַחַל מִצְרַיִם וְהָיוּ תֹּצְאוֹת הַגְּבוּל יָמָּה זֶה־יִהְיֶה לָכֶם גְּבוּל נֶגֶב".
לענ"ד יהושע בא לבאר את מה שסתמה התורה. התורה סמכה על הבחנה שהגבול הטבעי של חצי האי סיני במערב אינו רק נקודת נחל מצרים שמעל ים סוף אלא הקו הישר שבו עוברת היום תעלת סואץ עד אותו נחל. דבר זה מורה לנו יהושע באומרו בתחילה שהגבול יוצא אל מנגב למעלה עקרבים עד שעובר לצינה. בנקודת הסיבוב שמנגב לקדש ברנע ביהושע כתוב "ועלה" כדי להבהיר שהתחום עולה מהערבה אל הר האמורי שהוא הרכס שכנגד הרי אדום ומשם הוא עובר לחצר אדר שגם היא כנראה בהר, וביאר עוד שהנסיבה בקצה המערבי מתחילה למעשה דרך הקרקעה, שכן הפניה של כ90 מעלות נעשית בקרקע שממול לנהר מצרים, המהווה את הגבול הטבעי בין חצי האי סיני למצרים.
והנה בספר גבולות השדה של הרב רווח, קבע את הגבול בדרום על פי נהרות אכזב שבדרום, ולדעתו הנקודה הדרומית היא נחל פארן בקו רוחב 30.33 (30 מעלות ו19.48 דקות)^[33]. אך לענ"ד בכל תחום הדרום אין כלל רמז לנחל, ולשון התורה מוכיחה שבדרום אין הולכים לפי נהרות, אלא לפי חלוקת טבע אחרת, ונראה שהיא חלוקת חצי האי סיני לשנים. גם מבחינה טופוגרפית של ההרים נראה שחנית ישראל היתה בקו רוחב 30, ולא בקו רוחב 30.33 שכן מתיאור המקום בתורה עולה שהרי הנגב קרובים להרי אדום. במפה מספר 4 אפשר לראות שבקו רוחב 30.3 רכס הרי הנגב מרוחקים מהרי אדום כ50 – 60 ק"מ, בעוד שבקו רוחב 30 הם מרוחקים כ10 ק"מ בלבד, ולכן נראה שזהו המקום הראוי לחניית ישראל.
♦

ט. גבולות יחזקאל

בספר יחזקאל מחולקת הארץ לשנים עשר שבטים כשבמרכזה חבל ארץ הנקרא 'התרומה'.
רש"י בפירושו ליחזקאל מתאים את הגבולות לגבולות פרשת מסעי, אך יש בזה כמה קשיים:
א. בכל התחומין הושמטו נקודות גבול שכתובות בתורה, ומתווספים נקודות גבול אחרות, קשה להניח שזה גבולות מסעי כשיש נקודות גבול שלא הוזכרו כאן והוזכרו שם, וכן להיפך, מצד שני נראה שזה אותו גבול ממה שחלק מנקודות הגבול הוזכרו.
ב. בכל מקומות בגבול המזרח חוזר שוב ושוב הביטוי "בין". וּפְאַת קָדִים מִבֵּין חַוְרָן וּמִבֵּין־דַּמֶּשֶׂק וּמִבֵּין הַגִּלְעָד וּמִבֵּין אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הַיַּרְדֵּן מִגְּבוּל עַל־הַיָּם הַקַּדְמוֹנִי תָּמֹדּוּ וְאֵת פְּאַת קָדִימָה: גם בגבול הצפון מוזכרת פעמיים דמשק, ומצויין בחלק מהמקומות "בין" אך היא חוזרת שוב בגבול המזרח, ולכן משמע שיש שני דמשק, ומכל מקום וצריך להבין למה נקט כאן לשון "בין". גם לא מובן מדוע הירדן הוא גבול כשנזכר גם הגלעד, ומה פירוש מבין ארץ ישראל שהרי הכל ארץ ישראל, ומדוע לא הוזכרו ערבות מואב שהוא נחלת ראובן.
ג. במכילתא דרבי ישמעאל בשלח פרשה י איתא: "תביאמו ותטעמו ככרם זה שהוא נטוע שורות שורות, שנאמר מפאת קדים עד פאת ימה יהודה אחד, דן אחד, נפתלי אחד (יחזקאל מח א)". וכ"ה במכילתא דרשב"י לפסוק זה, ובספרי דברים פרשת האזינו (פיסקא שטו) למדו מהמידות של 'התרומה' המוזכרות בספר יחזקאל שהם 25 אלף קנים "שעתידים ישראל לטול אורך מן המזרח למערב על רוחב עשרים וחמשת אלפים קנים, שיעורם שבעים וחמשה מיל". משני המקורות האלו עולה שכל שבט יקבל רצועה ברוחב של 25 אלף קנים כמו חלק התרומה, וכל קנה הוא 6 אמות, סה"כ 150000 אמה, וכיון שמיל הוא אלפים אמה, הם 75 מיל. אם גבולות יחזקאל הם גבולות מסעי לא מובן איך תחום כזה יכול להכנס עד דרום א"י. מירושלים לגבול הדרום של פרשת מסעי בכל אופן שנמדוד לא יכנסו חמישה שבטים.
ונראה שהיסוד להבנת הגבולות האלו הוא מה שאמרו בבראשית רבה (ויצא פרשה סט סימן ה): "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה, א"ר אבא בר כהנא את הוא תרעייא דימה (שוער הים), כמד"א (מיכה ב) עלה הפורץ לפניהם, ר' יוסי בר חנינא אמר אף חלוקי יחזקאל הראה לו, והלא לא פירש יחזקאל אלא מן המזרח למערב, בא ישעיה ופירש (ישעיה נד) כי ימין ושמאל תפרוצי וגו'"
כלומר יעקב קיבל הבטחה להגדיל את תחום הארץ לכל הכיוונים, ועל זה מדבר יחזקאל ברמז, אלא שיחזקאל לא פירש את הדברים לגמרי, ולכאורה הוא רק אומר את התחום הידוע לנו מהמזרח למערב, ובא ישעיה ואמר שתהיה הרחבה, וזה גופא כוונת יחזקאל. גם במכילתא דרשב"י (טו, יז) ובספרי (דברים ראה פיסקה עה) מבואר שהגבולות של יחזקאל הם הרחבה לעתיד.
לפי זה מובן שיחזקאל כותב על חלק מהמקומות "בין", כוונתו שהתחום כולל את כל המקומות האלו, אך אינו מתכוון לומר שהתחום עתה עובר דרכם , כי תהיה הרחבה.
ונראה לבאר כיצד גם בצפון ודרום יש אצלו הרחבה.
בגבול הדרום כתוב שם (מז, יט. וכעין זה מתואר בנחלת גד מח, כח): "וּפְאַת נֶגֶב תֵּימָנָה מִתָּמָר עַד־מֵי מְרִיבוֹת קָדֵשׁ נַחֲלָה אֶל־הַיָּם הַגָּדוֹל וְאֵת פְּאַת־תֵּימָנָה נֶגְבָּה".
כאן הוסיף נקודת ציון "מתמר מי מריבת קדש", ובתרגום יונתן כתב שתמר הוא יריחו, ונראה שכיון שהתחום הדרומי בתורה שייך גם למזרח בגלל אדום, ואדום תהיה כלולה בגבול העתיד, כוונת יחזקאל רק להזכיר את הצלע הדרום מזרחית שהוזכרה בתורה כעין שהזכיר את בין הירדן, לומר לנו שגם גבול העבר כלול, ובזה יובן למה בתרגום יונתן תרגם "תמר" על יריחו, שהכוונה היא לאיזור יריחו שכלול בתחום, אך עיקר שהגבול נסוב נחלה מצרים, אבל לפני כן הוא יעבר בקצה ים סוף. אין בגבולות הדרום של יחזקאל את חצר אדר ועצמונה אע"פ שמוזכרת מי מריבת קדש, שהכוונה היא שמאותו קצה של גבול הדרומי הקדום, לעתיד לבא יגיע הגבול ישירות לנחל מצרים בלא נקודות תיווך באמצע, והוא משום שהגבול יעבור על ים סוף. חצר אדר ועצמונה נועדו בפרשת מסעי לציין את הקו שחוצה את סיני, ואילו בספר יחזקאל הגבולות הם לפי מה שיהיה לעתיד, כשייכלל כל חצי האי סיני, כפי שנאמר בפרשת משפטים "ושתי את גבולך מים אל ים".
כפי שביארתי יש הכרח לכך שגבולות יחזקאל כוללות את סיני ממה שכתב שם שחמשה שבטים ינחלו מדרום לירושלים חישוב מדויק לפי אמה של 51.7 ס"מ (שהוכחתי במ"א שהיא האמה הנכונה) מביא בדיוק לסוף חצי האי סיני, כי קצה חצי האי סיני נמצא 450 ק"מ דרומית לירושלים, וחמשת רצועות השבטים הם 435 מיל (5 פעמים 75 ועוד 60 מיל מהתרומה) -870000 אמות. זה המרחק היוצא אם האמה היא 51.7 ס"מ.
בגבול הצפון מזכיר יחזקאל נקודות גבול שנאמרו בתורה בפרשת מסעי. ממקומות אלו להר הבית צ"ל 545 מיל (שבע פעמים 75 מיל בתוספת 15 מיל מחלק הכהנים שמצפון להר הבית), כ-563.5 ק"מ. הר הבית נמצא בקו רוחב 31.9, לכן תוספת זו מביאה לקו רוחב 37. זהו קצה הרכס של טורי אמנוס, לכן מובן שיחזקאל מזכיר את המקומות בתורה אך מוסיף עוד נקודות כדי ליצור ריבוע שעומד בראש גבול הצפון בין הפרת להרי אמנוס גדול יותרלג. יתכן שריבוע זה הוא קיני קניזי וקדמוני שלפי רשב"י הם נמצאים באזור זה.
♦^[34]

י. תחום עולי בבל בדרום הארץ

במשנה המובאת בגיטין דף ב ע"א איתא: "ר' יהודה אומר: מרקם למזרח, ורקם - כמזרח, מאשקלון לדרום, ואשקלון - כדרום, מעכו לצפון, ועכו – כצפון".
תחומין אלו הם התחומים שלגביהן יש נפק"מ בשאלה אם לומר בפני נכתב ובפני נחתם. לכן נראה שהתחום בגיטין הוא תחום שישבו בו בימי המשנה, דהיינו תחום עולי בבל. לכאורה משמע שגבול עולי בבל הכי מזרחי הוא רקם, והכי דרומי הוא אשקלון, והכי צפוני הוא עכו, אך קשה שהרי כזיב היא צפונית לעכו, ומסתבר שהיא אכזיב שביהושע (יט, כט), והיא מזוהה אצל יוסף בן מתתיהו בשם מקום ידוע עד היום אכזיפה - Ecdippa (קדמוניות ספר חמישי א. תולדות מלחמת היהודים א, 257), שהוא 5 ק"מ צפונית לנהריה (קו רוחב 33)^[35].
וכן קשה לגבי אשקלון, בירושלמי (שביעית ו, א) מובאת ברייתא דתחומין של עולי בבל, והברייתא מסיימת: "ורקם רגיעה וגניא דאשקלון".
אחרי שראינו בכל התרגומים שקדש ברנע הא רקם גיאה, נראה פשוט שרקם רגיעה הוא קדש ברנע. נמצא שרקם של תחומי בבל ודאי דרומית הרבה לאשקלון, שהרי היא מזוהה עם פטרה.
לכן נראה שכוונת רבי יהודה לומר לנו תחומין בקוים כלליים בלבד, דהיינו שרקם היא נקודה במזרח שגם ממנה עצמה למזרח הוי חו"ל, וכן אשקלון היא נקודה שגם ממנה לדרום הוי חו"ל, וכן עכו היא נקודה שגם ממנה לצפון הוי חו"ל, אך יש נקודות גבול נוספות, ולא בוארו בדבריו כל התחומים בצורה מפורטת. למעשה הברייתא דתחומין מציינת את גבול הארץ מפינה הדרום מזרחית כמו המשנה בגיטין האומרת "מרקם למזרח", אלא שבברייתא הוא יותר מפורט. אלא שהפירוט אינו כ"כ משנה לדינא בשבילנו כיון שאיננו יודעים לזהות את כל המקומות. עכ"פ רקם עצמה, שהיא העיר פטרה או החנייה שכנגד פטרה אינה ארץ ישראל, ונראה שהברייתא נקטה את רקם גיעא בגלל שהיא מוזכרת בגבולות הארץ, והכוונה של הברייתא להראות שבזה יש חפיפה למה שכתוב בתורה. נראה שהגבול עובר במקום שמעל מקום חניית ישראל הוא המקום שלפי לשון התורה קרוי "מנגב לקדש ברנע", כלומר שהוא דרומי מפטרה הוא בכלל גבול עולי בבל.
המשנה לא מונה מקומות נוספים בדרום ואפשר לומר שהוא משום שלא היו שם ישובים גדולים, אבל עכ"פ קבעו את התחום כתחום ארץ ישראל עד גניא דאשקלון.
לפי מה שהראינו מלשון התורה משמע שאחרי שנסוב הגבול מרקם הוא ממשיך ישר, לכן משמע שכוונת המשנה בגיטין והברייתא דתחומין היא שבתוך גבול הדרום עד הקו היורד מאשקלון אל הגבול החוצה את חצי האי סיני^[36], ולפי זה מובן מה שביארנו בתחילת הדברים שהמשנה נקטה סתמא "מארץ ישראל" כי בדרום הגבול הוא לכל הרוחב שממול הצפון כמו בגבול עולי מצרים, מה שאמרו שמאשקלון לדרום כדרום הכוונה היא מאשקלון כלפי דרום מערב בלבד.
ויש ראיה להבנה זו מהתוספתא באהלות (פרק יח הלכה ד): "עיירות המובלעות בארץ ישראל כגון סוסיתא וחברותיה אשקלון וחברותיה אף על פי שפטורות מן המעשר ומן השביעית אין בהן משום ארץ העמים".
מבואר שאשקלון מוגדרת כמובלעת. הקבוע לטומאת ארץ העמים הוא תחום עולי בבל. אם התחום של עולי בבל נמשך מרקם לאשקלון בקו אלכסוני היא אינה מובלעת, אבל אם הוא יורד בקו ישר לקו רוחב 30 מובן שהיא מובלעת, כיון שרק לכיוון דרום מערב אינו גבול עולי בבל.
הירושלמי מביא דיון על מה שמערבית לאשקלון לגבי תרומות ומעשרות:
"אשקלון עצמה. רבי יעקב בר אחא בשם רבי זעירא מן מה דתני גנייא דאשקלון, הדא אמרה אשקלון כלחוץ.
רבי סימן בשם חולפייא, רבי, רבי ישמעאל ב"ר יוסי ובן הקפר נמנו על אויר אשקלון וטיהרוהו מפי רבי פנחס בן יאיר, דאמר יורדין היינו לסירקייא שלאשקלון ולוקחין חיטין ועולין לעירנו וטובלין ואוכלין בתרומתינו, למחר נמנו עליה לפוטרה מן המעשרות. משך רבי ישמעאל ב"ר יוסי את ידיו מסתמך על בן הקפר א"ל בני למה לא אמרת לי מפני מה משכת את ידך ממנו הייתי אומר לך אתמול אני הוא שטמאתי אני הוא שטהרתי, ועכשיו אני אומר שמא נתכבשה מדבר תורה והיאך אני פוטר' מדבר תורה... וכי צור אינו אסור לילך שם והקונה שם אינו מתחייב? דלא תסבור מימר אוף הכא כן, לפיכך נמנו עליה לפוטרה מן המעשרות.
ר' סימון ורבי אבהו הוון יתיבון אמרי הא כתיב [שופטים א יח] וילכוד יהודה את עזה ואת גבולה. ליתי עזה? את אשקלון ואת גבולה. ליתי אשקלון? - מעתה ההן נחל מצרים, ליתי נחל מצרים?...
אמר ריב"ל כתיב [שם יא ג] ויברח יפתח מפני אחיו וישב בארץ טוב, זו סוסיתא. ולמה נקרא שמו טוב שפטור מן המעשרות.
ר' אימי בעי ולא מבעלי סיסין הן (כלומר הלא הם מעלי מס), סבר רבי אימי כמי שנתכבשו...
מפני מה לא גזרו על אותו הרוח שבגדריקו, ר' סימן בשם רבי יהושע בן לוי מפני שנוויה רע. עד היכין, רבי חנן בשם רבי שמואל בר רב יצחק עד נחל מצרים, והרי עזה נויה יפה? פשפשה^[37]".
נראה שכל הדיונים כאן הם על ערים שנמצאים מערבה לאשקלון, ולכן לא הוזכר באר שבע, שהיתה אחת מערי יהודה דרום מזרח לאשקלון.
הירושלמי מביא מה שאמר ר' ישמעאל ברבי יוסי "שמא נתכבשה מדבר תורה, והיאך אני פוטר' מדבר תורה". ולכאורה אינו מובן מאי נפקא מינה בכיבוש הזה, הרי בכל אופן קדושה ראשונה בטלה והתחום שבהכרח חייב בתרומות ומעשרות הוא רק מה שהתקדש על ידי ישיבת עולי בבל, וא"כ מה מפריע לנו זה שהמקום נכבש בימי יהושע? לכן נראה שכל מה שפטרו הוא בגלל שהדבר נראה כעין חזרה למצב שהיה זמן רב בימי בית ראשון. בכניסתם לארץ לא כבשו את כל המקומות, ולכן בתחילה לא התחייבו במעשרות אלא במקומות הכבושים, השאלה היא שכיון שכבשוה בתחילה עוד בימי יהושע היא היתה כבושה בידנו כל ימי בית ראשון, ומקום כזה לא ראוי לפטור כמדינות החשובות שבעולי מצרים, וזהו ששאל מדוע לא נביא את עזה לכלל המדינות שיש בהן חיוב, כמו צור שנכבשה בימי יהושע, והשיב שאם כן נחייב גם עד נחל מצרים שגם לשם הגיעו כבר בימי יהושע שהרי הוא גבול יהודה ביהושע יג, ועל כרחך יש טעם לפטור מקום זה, אף שהוא נכבש כבר בתחילה, והוא מה שביאר בסוף דבריו "שנוייה רע", כלומר שלא גזרו במקום שלא ראוי כ"כ לישיבה.
וכן נראה ממה שהביאו את מה שהיה בימי יפתח על "ארץ טוב" – זו סוסיתא, וסוסיתא מוזכרת בתוספתא כמובלעת של גויים שפטרוה ממעשרות, אבל אינה ארץ העמים, משמע שגם בימי יפתח לא חייבו במקומות שלא היו כבושים. ושאל רבי אמי שהם היו מעלי מיסים לישראל, שהרי לא הוזכר ביהושע מקום כזה שלא נכבש, והתשובה לשאלתו היא שמקום מקום שם רק העלו מהם מיסים ולענין זה לא החשיבו העלאת מס בלבד ככיבוש, לכן בימי יפתח היה מקום זה פטור ממעשרות, אף שמכל מקום התחייב אחר כך בימי דוד ושלמה שכבשו את כל ארץ ישראל. יתכן שמקומות שהיו צפוניים לנחלת השבטים הוא כסתם גבול עולי מצרים שחייב במעשרות כיון שבמקומות אלו מתחילה לא היה זלזול במצות הכיבוש ,שיהושע לא הורה להם בתחילה לכובשו.
ועכ"פ נראה שעיקר טעם הפטור מאשקלון לדרום מערב הוא כיון שכל האיזור אינו ראוי כ"כ לישיבה, וזה הפירוש למה שכתב הירושלמי בסוף דבריו, דלא גזרו על אותו רוחשבגרדיקן.
♦

יא. בירור דעת הרמב"ם על אשקלון , נחל מצרים והרי אמנה

כתב הרמב"ם בתשובותיו (תשובה קכז):
"שאלה: מה פרוש כל שהחזיקו עולי בבל מארץ ישראל ועד כזיב. אם כזיב היא הסוף, מאין היא ההתחלה, שהיא התחלת ארץ ישראל.
התשובה: ההתחלה מאשקלון. יתברר לכם זה מתחילת גטין בעת שקבע גבולות ארץ ישראל. והנני מצייר לכם צורת ארץ ישראל על גבולותיה וימיה, ומזאת הצורה יתבארו לכם כל אותם המאמרים הנזכרים בתחילת גטין, וממנה יתבארו לכם כל הדינים התלויים בידיעת ארץ ישראל, אחר שתדעו, שאמנה הנזכרת בשיר השירים היא הנקראת במשנה אמנס והיא הנקראת בבריתא סמנוס, והיא הרי באניאס. וזו צורת כל זה /כאן בא תרשים בספר/ והנחל הנזכר במשנה הוא נחל מצרים בלא ספק".
ובתשובה שלאחריה (תשובה קכח) כתב: "וכל מה שהחזיקו עולי מצרים בקדושה ראשונה, ממה שלא החזיקו עולי בבל, והוא מן אמנה עד נחל מצרים באורך וברוחב עד הגבול שקידש עזרא, והוא עד כזיב, כל זה נופל מזאת המעלה שבקדושה".
מה שכתב הרמב"ם שהנחל במשנה הוא נחל מצרים נראה שכוונתו לאפוקי הפרת כי הוא מפרש את המשנה בענין מכזיב עד הנהר ועד אמנה שמה שהחזיקו עולי מצרים ולא עולי בבל הוא, מאמנה שבצפון שבו יש תוספת בעיקר באורך, עד נחל מצרים שבדרום שהיא תוספת ברוחב, ולכן כולל הרמב"ם שאנו עוסקים בתוספת שיש באורך וברוחב, ועד הגבול שקידש עזרא. ומבואר בדבריו שהמילים "עד כזיב" פירושם עד התחום שקדש עזרא ולאו דוקא עד הנקודה שנקראת כזיב. ויוצא שמה שכתוב במשנה "מכזיב עד הנהר ועד אמנה" הוא לצדדים כדביארתי, מכזיב עד הרי אמנון בצפון, ומארץ ישראל עד נחל מצרים בדרום למערב^[38]. אכן לפי מה שפירשתי לעיל היה אפשר לומר שעד הנהר הכוונה לשני הנהרות, גם נהר מצרים בדרום וגם נהר פרת בצפון מזרח.
לגבי השאלה היכן ההתחלה בדרום הרמב"ם כתב שההתחלה מאשקלון והסיום בכזיב. אשקלון היא עיר אחת על שפת הים, אך לא ברור להיכן נמשך ממנה התחום בכל המרחב הדרומי, וכן כזיב היא עיר אחת על שפת הים בצפון ולא ברור להיכן נמשך ממנה התחום בכל המרחב הצפוני. התרשים שצירף אינו פותר קושי זה, וככל הנראה מה שיש בידינו אינו מה שצוייר במקור. הרמב"ם כותב שהוא מצייר את ארץ ישראל על "גבוליה וימיה", אך הציור שנמצא בכת"י אינו תואם כלל למציאות, וגם לא יתכן שכוונתו לציור שנמצא על הרמב"ם בהלכות תרומה, ששם נמצא רק את הים הגדול. כמו כן, גם בציור שבהל' תרומה נראה להדיא שיש טעות בהעתקה לגבי מיקומם של הרי אמנוס^[39].
יש להוכיח שידיעותיו של הרמב"ם היו רבות יותר ממה שעולה מהציורים האלו ממה שנביא לקמן בפרק הבא שכתב הרמב"ם שירושלים היא בקו רוחב 32, וקו הרוחב הצפוני של הארץ הוא קו רוחב 35, שזה כנראה קו הרוחב של הרי הבוניוס שהם הרי אמנה לפי הרמב"ם. כיון שהדברים מדויקים עולה שהרמב"ם ידע היטב כיצד נראים תחומי הארץ. בהל' קידוש החדש (ה, ט) הוא כותב שמהלך אדם מירושלים למצרים דרך אשקלון הוא "שמונה ימים או פחות". הערכה זו של הרמב"ם תואמת למציאות, כיון שמיל לפי הרמב"ם הוא אלפים אמה וא"כ אדם הולך כ40 מיל - ק"מ ביום, ולמעשה הזרוע הפילוסית, אכן מרוחקת מירושלים כ320 ק"מ, ומכאן עולה שלא מדובר כשהוא הולך עד ואדי אלעריש, שהוא 200 ק"מ בלבד מירושלים. על כן נראה שהרמב"ם עמד על כך שתחום מצרים הוא הזרוע הפילוסית, וידע שנחל מצרים הוא דרומית לאשקלון.
אם נבאר בדעת הרמב"ם שאין מקום ישוב דרומי מאשקלון שהוא ארץ ישראל יקשה טובא, שלרגל ידיעותיו המדויקות על המקומות נראה שהוא ידע שחברון ובאר שבע הן דרומיות לאשקלון. לכן לא רק אם נמשוך קו מעין קדיס לאשקלון, אלא גם אם נמשוך קו אלכסוני מדרום פטר מקו רוחב 30 אל אשקלון אכתי יקשה, שבאר שבע תצא מחוץ לתחומי עולי בבל, ותהיה פטורה מכל הדינים, בעוד שמהירושלמי משמע שלא פטרו אלא מקומות שלא נכבשו בתחילת כיבוש עולי מצרים. הרמב"ם גם מביא (הל' טומאת מת יא, יב) את התוספתא באהלות שמגדירה את אשקלון כמובלעת, ומשמע מזה שכל התחום שממזרח לאשקלון הוא עולי בבל כי יש קו היורד לדרום עד קו הרוחב 30 שהוא ארץ ישראל שאם לא כן לא תקרא מובלעת.
לכן נראה שהרמב"ם אינו אומר את כל התחום הדרומי, כפי שאינו אומר את כל התחום הצפוני והמזרחי. אלא שהרמב"ם באר את המקום בדרום שידוע לכולם שיש בו נפק"מ למעשה, והוא אשקלון, ומסתבר שכמו כן בצפון נקט רק את עכו וכזיב כי הם מקומות ידועים לכל, ושם היה יישוב יהודי גם בימיו, ומסתבר שלא ידע לזהות את המקומות שבברייתא דתחומין, אך ידע שנחל מצרים הוא דרומית מערבית לאשקלון, והוא מבאר את המשנה בשביעית כפי שביארתי שהתוספת בדרום הוא רק ברוחב. וכ"כ באנציקלופדיה תלמודית ('ארץ ישראל' א, הערה 336) שלדעת הרמב"ם "באורך היה הגבול של עולי מצרים בלבד על פני כל הרוחב".
ועתה נבאר לבאר את דברי הרמב"ם בהלכות תרומות פ"א שבהם התקשו רבים:
בתרומות פ"א כתב הרמב"ם:
"הלכה ה: כיון שעלו בני הגולה והחזיקו במקצת הארץ קדשוה קדושה שנייה העומדת לעולם לשעתה ולעתיד לבוא, והניחו אותם המקומות שהחזיקו בהם עולי מצרים ולא החזיקו בהם עולי בבל כשהיו ולא פטרום מן התרומה והמעשרות כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית, ורבינו הקדוש התיר בית שאן מאותם המקומות שלא החזיקו בהם עולי בבל, והוא נמנה על אשקלון ופטרה מן המעשרות....
הלכה ז: אי זו היא ארץ שהחזיקו בה עולי מצרים, מרקם שהוא במזרח א"י עד הים הגדול, מאשקלון שהיא לדרום א"י עד עכו שהיא בצפון. היה מהלך מעכו לכזיב, כל הארץ שעל ימינו שהוא מזרח הדרך הרי היא בחזקת ח"ל וטמאה משום ארץ העמים ופטורה מן המעשר ומן השביעית, עד שיודע לך שאותו המקום מא"י, וכל הארץ שעל שמאלו שהוא מערב הדרך, הרי היא בחזקת א"י וטהורה משום ארץ העמים וחייבת במעשר ובשביעית, עד שיודע לך שאותו מקום ח"ל. וכל ששופע ויורד מטורי אמנום ולפנים א"י, מטורי אמנום ולחוץ ח"ל, והנסים שבים רואין אותן כאילו חוט מתוח עליהם מטורי אמנום ועד נחל מצרים, מן החוט ולפנים א"י, מן החוט ולחוץ ח"ל, וזו היא צורתה.
הלכה ח: מהיכן החזיקו עולי בבל, מכזיב ולפנים כנגד המזרח, ומכזיב ולחוץ עד אמנה והיא אמנום ועד הנהר והוא נחל מצרים לא החזיקו בו, וכזיב עצמה לא החזיקו בה. אי זו היא סוריא מא"י ולמטה^[40] כנגד ארם נהרים וארם צובה כל יד פרת עד בבל כגון דמשק ואחלב וחרן ומגבת וכיוצא בהן עד שנער וצהר הרי היא כסוריא, אבל עכו חוצה לארץ כאשקלון והם תחומי א"י".
נראה שבהלכה ה הוא מבאר את הכלל שחייבו בתחומי עולי מצרים בתרומות ומעשרות כשם שחייבו בסוריה כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית. אך יש מקומות שאותם פטרו לגמרי, כמו בית שאן ואשקלון, ולענין חיוב תרו"מ הם אף פחותים מסוריה.
בהלכה ז הוא מפרט את תחום עולי מצרים וכתב שהוא מרקם במזרח עד הים הגדול במערב, ולא כתב כאן "עד אשקלון במערב", ומזה מוכח שיש לדעתו תחום מערבית לאשקלון שהוא גבול עולי מצרים, והוא חצי האי סיני הצפוני.
כיון שתחומי עולי מצרים כוללים את תחום עולי בבל, ולענין תרומות ומעשרות חלק מתחום עולי מצרים שבו גובל תחום עולי בבל הוא כחו"ל, כותב הרמב"ם אח"כ באותה הלכה את תחום עולי בבל שהוא מאשקלון עד עכו, ומפרט לפי גרסת הגמרא לפנינו בגיטין שמעכו לכזיב לא גזרו על השטח ממזרח הדרך, ואינו חייב תרו"מ כלל, כפי שלא גזרו על השטח שמדרום מערב לאשקלון.
ובהלכה ח פירש שתחום עולי בבל כולל את החלק שמכזיב ולפנים כנגד אותו מזרח שהזכיר בהלכה ז, כלומר ממערב הדרך מעכו לכזיב, אך כל מה שמכזיב ולחוץ עד אמנה הוא ממה שלא כבשו עולי בבל והוא כרוב השטח השייך לגבול עולי מצרים, ולכן חייב במעשרות כשם שצור חייבת שבזה לא מצינו שפטרו מתרומות ומעשרות, ואח"כ פירט את סוריה שחייבת במעשרות ובשביעית מדבריהם, אבל סיים שהתחום שאמרנו מעכו לצפון ומאשקלון לדרום הוא תחומי ארץ ישראל, כלומר שמעבר להם פטור ממעשרות, כי מגבולות אלו יש מקומות שפטורים לגמרי ממעשרות, כפי שביאר לפני כן שמעכו לצפון מזרח, דהיינו מה שממזרח הדרך לכזיב עד קו הרוחב של כזיב פטור מתרו"מ, והוא כמו שמפורש בירושלמי שרבי ובית דינו קבעו לפטור את דרום מערב לאשקלון ממעשרות כיון שהמקום אינו מקום ישוב טוב.
♦

יב. קביעת הרמב"ם שגבול הארץ בדרום הוא באיזור קו רוחב 30

כתב הרמב"ם הלכות קידוש החודש פרק יח הלכה יג: "יתבאר בספרי חשבון התקופות והגימטריאות שאם יראה הירח בארץ ישראל, יראה בכל מדינות העולם שהן למערב ארץ ישראל ומכוונות כנגדה^[41], ואם יתן החשבון שלא יראה בארץ ישראל אפשר שיראה במדינות אחרות שהן למערב ארץ ישראל ומכוונות כנגדה".
ואחרי שפירט עוד חשבונות סיכם וכתב בהלכה טז: "וכל אלו הדברים בשהיו המדינות שבמערב ושבמזרח מכוונות, כגון שהיו נוטות לצפון העולם משלשים מעלות עד חמש ושלשים מעלות, אבל אם היו נוטות לצפון יתר מזה או פחות, משפטים אחרים יש להן שהרי אינן מכוונות כנגד ארץ ישראל".
מבואר בדבריו שתחומי ארץ ישראל הם בין שלשים מעלות, לחמש ושלשים מעלות.
וכן כתב הכפתור ופרח פ"ט שמדברי הרמב"ם האלו יש ללמוד על תחום הארץ.
כשבאים לדון בדבריו יש לעיין תחילה האם החלוקה לקוי רוחב שלו זהה לחלוקה שלנו, והאם הרמב"ם ידע היכן בדיוק עוברים קוי הרוחב שהוא מציין.
ונלענ"ד שקו הרוחב אצלו דומים לשלנו והרמב"ם הכיר היטב את המקומות, כיון שכתב בהלכות קידוש החודש פרק יא, יז שירושלים היא במעלה ה32, וממה שכתב כאן שהגבול הצפוני הוא המעלה ה35 עולה שהר בניוס הוא בקו רוחב 35. ירושלים נמצאת בקו רוחב 31.9, והבניוס הוא בקו רוחב 35.175^[42], ומהתאמה זו נראה שקוי הרוחב של הרמב"ם והידע שלו על המקומות דומים לשלנו.
והנה, קו רוחב 30 עובר 48 ק"מ צפונית לאילת, ומסתבר שהרמב"ם נקט שהוא קו הגבול בדרום כי ידע שהוא הקו שחוצה את חצי האי סיני לשנים. פטרה נמצאת בקו רוחב 33.33, לכן נראה שאם הרמב"ם קיבל את המסורת שפטרה היא קדש, הרמב"ם הבין כפי שכתבתי שהגבול עובר כ40 ק"מ מדרום לפטרה, כשיעור הליכת יום והוא ממש קו רוחב 30.
הרב קורן (מוריה תשנ"ד עמ' קכה במאמר 'דין שביעית בשטח הערבה') העלה אפשרות שהרמב"ם סבר שגבול הדרום מזרחי הוא קו הרוחב של ים המלח שהוא קו הרוחב 31, אך כתב שהתחום הדרומי הוא קו רוחב 30 על פי נקודת גבול מערבית לאשקלון, כי הגבול יוצא מים המלח אל המערב ויורד בזוית עד הגיעו לקו כזה במערב. אך זה גופא צ"ע, שמנין לרמב"ם שבמערב התחום הגיע לקו רוחב 30. אפשר לומר כך אם נאמר שהרמב"ם הבין מסברה שקו הגבול מחלק את חצי האי סיני מעל זרועות ים סוף, אך זה גופא מביא לאותו קו שאמרנו שיש למקם גם את נקודת הגבול הדרום מזרחית באיזור שהוא דרומה מפטרה, כי זו חלוקה הגיונית לחצי האי סיני.
♦

יג. למרות דברי הרמב"ם נראה שבצפון הגבול הוא אינו קו רוחב 35

הרמב"ם כתב שבצפון הוא קו רוחב 35, וזה לא כפי שכתבנו שבצפון הגבול הוא הרי אמנוס.
וי"ל שמה שהביא את הרמב"ם לקביעה זו הוא שבתורה מוזכרת רק ארץ הלבנון כתוספת על ארץ ישראל בצפון, והיא רחוקה מהרי אמנוס 200 ק"מ, לכן הרמב"ם לא קיבל את הזיהוי של הרי אמנוס עם מה שנקרא כך היום, וחיפש מקום שדומה בשמו לשם סמיוס או אמנוס בקצה ארץ לבנון ויש בו הר חשוב סמוך לשפת הים, ומכאן נובעת קביעתו שהוא הבניוס.
יש אחרונים^[43] שהקשו קושיות נוספות על הקביעה שגבול הצפון הוא הרי אמנוס, שלפי זה יוצא שנחלת אשר היא נחלה עצומה יותר מכל השבטים, שנחלתו כוללת את כל לבנון ועוד שטח כמוה לצפון, ולא מובן למה קיבל נחלה גדולה כ"כ. ועוד קשה שבספר יהושע משמע שנחלת אשר היתה "עד צידון רבה" (יהושע יט, טז), ולא מוזכר כל הלבנון ומה שמעבר לו^[44]. אך נראה שזה לא מה שהיה קשה לרמב"ם, שכן גם בוניוס מרוחק מצידון רבה, ואם זו השאלה היא לא נפתרה.
אך נראה שהקשיים האלו לא יכולים להפריך את מה שהראיתי שלפחות שלושה מקומות בגבול הצפון מזוהים בודאות בקו רוחב 36 ומעלה, ויש להוסיף עוד ראיה ממה שכתוב בתחילת ספר יהושע (פרק א פסוק ד): "מֵהַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן הַזֶּה וְעַד־הַנָּהָר הַגָּדוֹל נְהַר־פְּרָת כֹּל אֶרֶץ הַחִתִּים וְעַד־הַיָּם הַגָּדוֹל מְבוֹא הַשָּׁמֶשׁ יִהְיֶה גְּבוּלְכֶם".
מבואר שציווי הנחלה אכן לא כלל רק את הלבנון, אלא גם את כל ארץ החתים שהיא צפונה מעבר ללבנון, ובפשטות הכוונה לשטח שהוא מצפון להרי הלבנון. ממלכת החיתים היא ממלכה גדולה שעיקרה היה באסיא הקטנה, אלא שהיא הגיעה גם לאיזור אלכסנדרטה ועד צפון לבנון. הלשון "כל ארץ החתים" משמעותה כל החלק של ארץ ישראל שהוא ארץ החתים, וכדי שלא יקשה מדוע בתורה מוזכר רק הלבנון אפשר לומר שעד שם התורה מחשיבה את הכל כחלק מהלבנון. יתכן שהרמב"ם לא ידע על מקומה של ממלכת החיתים, ולכן הגיע לגבול הצפון שהוא סימן.
בארץ הנשארת אצל יהושע כתוב בפרק יג, ה-ו נאמר: "וְהָאָרֶץ הַגִּבְלִי וְכָל הַלְּבָנוֹן מִזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ מִבַּעַל גָּד תַּחַת הַר חֶרְמוֹן עַד לְבוֹא חֲמָת: כָּל יֹשְׁבֵי הָהָר מִן הַלְּבָנוֹן עַד מִשְׂרְפֹת מַיִם כָּל צִידֹנִים אָנֹכִי אוֹרִישֵׁם מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַק הַפִּלֶהָ לְיִשְׂרָאֵל בְּנַחֲלָה כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ".
גבל היא עיר פיניקית שהיתה בצפון לבנון ששרידיה שוכנים בעיירה ג'בייל, וזה מסייע לכאורה לרמב"ם, אך אולי באותו זמן משעת הציווי ליהושע עד החלוקה בפועל הם התגברו על החתים, והם שלטו עד לבא לחמת, ומכל מקום למעשה יש לנקוט שעד לבוא חמת - אנטיוכיא והטורוס אמונוס היא נחלת ארץ ישראל שכך עולה מהתרגומים ומדרשי חז"ל.
אכן, בחלוקת השבטים בנחלת אשר כתוב (יהושע יט, כה) "ויהי גבולם... עד צידון רבה" ולא נזכר שהגבול שלהם צריך להגיע עד "לבא חמת". גם בספר שופטים כשמדובר על המקומות שלא כבשו כתוב (שופטים א, לא) "אשר לא הוריש את יושבי עכו ואת יושבי צידון ואת אחלב"^[45]. אלא שמכל מקום נאמר שוב בהמשך (שופטים ג, ג) על הגויים שנשארו "חֲמֵשֶׁת סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים וְכָל הַכְּנַעֲנִי וְהַצִּידֹנִי וְהַחִוִּי יֹשֵׁב הַר הַלְּבָנוֹן מֵהַר בַּעַל חֶרְמוֹן עַד לְבוֹא חֲמָת". ונמצא שגם אחר התנחלות אשר עד צידון, מצויין שהגויים שנשארו הם כל הנמצאים בצפון עד לבא חמת.
גם יוסף בן מתתיהו (קדמוניות ה, א, כג) כתב שיהושע חילק חבלי ארץ של ששה עמים: "ואילו החלקים סביב צידון, ושל אנשי ארקא וחמתא וארווד לא היו עדיין מחולקים". חמתא וארווד הם באיזוקר שבן לבנון לאנטיוכיא.
על כן נראה שהחלק שמצפון לצידון לא חולק לשבטים, כי בשבע שנים שכבשו לא הגיעו כלל לאיזור זה (אולי מפני שהוא היה מיועד לשני השבטים אם לא יקיימו את התחייבותם). ונראה שגבולות החלוקה הם מה שנצטווה כל שבט להשלים לכבוש, ולמרות שיהושע נצטווה לחלק את כל הארץ בנחלה, בפועל הוא לא הטיל על שבט מסויים לכבוש את האיזור הצפוני הזה, כיון שלא הייתה להם בו עדיין כל אחיזה, ועל כן הציווי להפיל הכל בנחלה, קויים למעשה רק בהודעה לעם ישראל שגם זו נחלתם.
ובזה יובן הפלא של נחלת שבט דן שאפשרו לו להצפין ולכבוש את לשם. ואינו מובן שאם חולקה כל ארץ ישראל היכן היה להם מקום שהם יכולים לכבוש ואינו שייך לשבט אחר, אך הענין יובן לפי התרגומים. בספר בראשית (יד, יד) כתוב "וירדף עד דן... וירדפם עד חובה אשר משמאל לדמשק". וכתב בתרגום המיוחס ליונתן "חובה - דעתיד למהוי בדן, דמציפונא לדמשק". וכן הוא בתרגום ירושלמי השלם: "עד חובה דין מן צפון לדרמשק". דמשק היא בקו רוחב של צידון, וכבר הראיתי לעיל על פי הגמרא בבא בתרא עד ע"ב שהגבול עלה מהירמוך לנהר אמנה שזורם בדמשק, וכן לפי מה שכתוב אצל יוסף בן מתתיהו (קדמוניות ה א, כב) נראה שהגבול של נחלת השבטים הגיע עד דמשק, והדבר עולה בקנה אחד עם דברי התרגום על חלקו של דן שהוא צפונית לדמשק. כיון שארץ ישראל היא עד לבא חמת, לכן כשלא היה להם מקום יכלו לומר להם להתיישב צפונה לדמשק. הגויים שעדיין ישבו בצידון לא הפריעו להתיישבות זו כמתואר בשופטים יח, כח שיכלו לשבת שם "כי רחוקה היא מצידון"^[46].
ומכל מקום לבסוף נכבשה כל הארץ עד לבוא חמת על ידי דוד המלך ושלמה המלך ולכן כל מה שהצטוו לכבוש התקדש בקדושה ראשונה.
♦

יד. חלוקת ערי המקלט

בענין חלוקת ארץ ישראל לערי המקלט אומרת התורה (דברים יט, ג) "ושלשת את גבול ארצך", ובגמרא במכות ט ע"ב איתא: "תנו רבנן: שלש ערים הבדיל משה בעבר הירדן, וכנגדן הבדיל יהושע בארץ כנען, ומכוונות היו כמין שתי שורות שבכרם, חברון ביהודה כנגד בצר במדבר, שכם בהר אפרים כנגד רמות בגלעד, קדש בהר נפתלי כנגד גולן בבשן. ושלשת - שיהו משולשין, שיהא מדרום לחברון כמחברון לשכם, ומחברון לשכם כמשכם לקדש, ומשכם לקדש כמקדש לצפון".
והקשה הרב גריינמן (חידושים וביאורים למכות ט ע"ב) דכיון שהמרחק בין שכם לחברון ידוע והוא כ 75 ק"מ, נראה לכאורה שתחום א"י הוא רק מ 75 ק"מ דרומית לחברון (קו רוחב 30.72) עד 150 ק"מ צפונית לשכם, ומשמע בפשטות שהמרחקים לצפון ולדרום הם לפי המקסימום שאין דרומה וצפונה ממנו, וגבולות אלו מצומצמים הרבה ממה שאמרנו, ואף אינם מתאימים לגבולות של הרמב"ם בצפון, שכן לפי הרמב"ם צפון הארץ צ"ל קו רוחב 33.6^[47].
לכאורה אפשר לישב שהחלוקה של ג' הערים היתה דוקא לפי מה שקבלו השבטים בפועל מאיזור ים המלח עד צידון רבה, אך אכתי הדברים לא יתיישבו עם מה שהוכחנו שבגבול הדרום נחלת יהודה אינה מתחילה מים המלח אלא מגיעה עד קו רוחב 30.
אלא שענין זה יישב יפה הרב שניאור רווח (גבולות השדה עמ' קצב), דהלא הברייתא אומרת בתחילה שהמקומות בארץ ישראל מכוונים כנגד המקומות שבעבר הירדן. וכן מבואר בספרי (דברים פרשת שופטים פיסקא קפ) "ושלשת את גבול ארצך, שלא יהיו מפוזרות אלא יהיו מכוונות כשתי שורות שבכרם". ואם כן י"ל שהצפון והדרום האמורים כאן הם קו מקביל כנגד הצפון והדרום של עבר הירדן, וכיון שערי עבר הירדן נקבעו תחילה, אזלינן בתר עבר הירדן. ומצאתי שבמדרש אגדה (דברים פרשת שופטים פרק יט) מבואר שאכן בעבר הירדן קבעו את הערים לפי גבולות עבר הירדן דאמרו "ושלשת את גבול ארצך. שיהיה בין קצה ארץ עבר הירדן עד בצר כבין בצר לרמות, וכן בין רמות לגולן, וכן בין גולן לקצה ארץ עבר הירדן", ולפי זה הכל מובן, שצפון ודרום של הארץ כאן אינו גבול הארץ אלא הקו המקביל לצפון ודרום של עבר הירדן. והכי משמע מלשון הגמרא "לצפון", ולא אמרו לצפון ארץ ישראל. ואמנם רש"י על התורה כתב שהוא צפון ארץ ישראל, אך גם זה נכון מבחינה מסויימת כי התורה מתחילה את גבול הדרום של הארץ מקצה ים המלח, והשבטים נחלו עד צידון רבה (ואפשר שבגלל זה הברכה והקללה נאמרו בשכם שהיא מרכז ארץ ישראל מבחינה זו).
אמנם הרב רווח נדחק שם לבאר מדוע חושב גבול הדרום של עבר הירדן 80 ק"מ דרומית לחברון, דהיינו קו רוחב 31, הרי לכאורה הוא צ"ל כקו הרוחב של שפך הארנון כי ארנון גבול מואב והוא בערך בקו רוחב 31.5, אך לענ"ד המעיין במפת ירדן הטופוגרפית יראה שמוצא הארנון נמשך מיובלים שמגיעים באיזור הדרך הראשית ההולכת במדבר מקו רוחב 31 ולמטה ממנו, ולכן אין כל קושי לומר שגבול הדרום בעבר הירדן היה בקו רוחב 31. כמו כן ענין זה מיושב לפי מה שכתב הגר"א באדרת אליהו (במדבר פרק כב) "ולכך כתיב בדברים קמו ועברו לכם את נחל זרד כי שם כלו מתי מדבר לפי שנחל זרד הוא הנקרא דיבן גד", דהיינו שהגבול הדרומי של שנים וחצי השבטים היה החלק של גד בדיבון גד שהיא דרומית לנחל ארנון.
נלענ"ד שזו הסיבה לכך שאנו מוצאים שאחרי פירוט נחלת בני גד וראובן מהארנון עד הגלעד התורה חוזרת ואומרת שנחלתם נמשכת "עד ים הערבה ים המלח תחת אשדות הפסגה מזרחה" (דברים ג, יז, דברים ד, מט) שפך הארנון לים המלח הוא במרכז הים, וכל החזרה הזונראית לכאורה מיותרת, לכן נראה שהכוונה היא שהגבול של בני גד למעשה היה דרומי עד קו מקביל לקצה ים המלח (ואפשר שבזמנו ים המלח הגיע מעט יותר דרומה מה שהוא היום עד מעבר לקו רוחב 31).
ולפי זה מובן שפיר גם מדוע הרמב"ם בהלכה (הל' רוצח ח, ז) כתב רק "וכן מושחין בין כל עיר ועיר מערי מקלט בתחילת הפרשתן עד שיהיו משולשות בשווה", ולא הזכיר כלל שכך צ"ל גם המרחק לגבול הצפון והדרום. הסיבה היא שבצפון והדרום לא הלכו לפי הצפון והדרום של ארץ ישראל.
♦

טו. הערות על המאמר של הרב יואל שילה

במאמר של הרב שילה (ירחון האוצר נה) הלך בעקבות הרב קורן וטען שגבול ארץ ישראל הוא בערך קו הרוחב 31 שנמשך מדרום ים המלח לשפך נחל מצרים, ולפי זה הערבה הדרומית היא חו"ל בין לקולא ובין לחומרא, והביא לכך כמה ראיות. אך לאור כל האמור לעיל נראה לענ"ד להשיב על ראיותיו.
א. הקושי העיקרי של הרב שילה על המדרימים את הגבולות הוא מה שהקשה הרב קורן במאמרו שאם הגבול יורד מים מלח בנטיה של יותר מ45 מעלות הוא צריך להיקרא גבול מזרח ולא גבול דרום. אך כבר הראיתי שמלשון הפסוקים "ונסב" משמע שבגבול הדרומי יש פעמיים פניה של כ90 מעלות, והתורה מלמדת בהקדמה שהגבול הדרומי יוצא מצין, ובחזרה צינה אחרי מעלה עקרבים, שהגבול הדרומי הוא למעשה קדש ברנע, וכן הראיתי שמבואר בתרגומים להדיא שעיקר גבול הדרום מתחיל מקדש ברנע, ומדבר צין הוא מדבר קדש שבדרום שעיר.
ב. הרב שילה הביא את רש"י בזבחים נד ע"ב שים המלח הוא במזרח ארץ ישראל, ומזה רצה להסיק שים המלח הוא בפינה הדרום מזרחית, אך רש"י כתב אך ורק שים המלח הוא במזרח, ואין רמז בדבריו אלו לכל קו הגבול^[48]. גם התרגום המיוחס ליונתן אומר שים המלח הוא נקודת הגבול במזרח, אך בתור נקודת הגבול בדרום הוא מציין דוקא את רקם געא-קדש ברנע. באופן כללי נראה מרש"י שהוא הולך בעקבות חז"ל והתרגומים, הן בגבול הצפון שהביא את התרגום שהוא טורי אמנון, והן בדרום שכתב שקדש ברנע היא קדש מדבר צין.
ג. עוד כתב הרב שילה שכיון שנחל מצרים נשפך לים מעל קו רוחב 31, צ"ל שגבול הארץ הוא בערך קו רוחב 31. אך מה שנחל מצרים נשפך לים בקו רוחב זה אינו מלמד כלל שאין נקודות גבול דרומיות ומערביות יותר ממנו אלא שהוא צויין כנקודת גבול הדרומית שבקצה המערבי, כי מה שמערבה ממנו באותו קו רוחב אינו א"י.
ד. על ההוכחה מגבול ערי המקלט כבר השבתי לעיל.
ה. בסוף דבריו כתב הרב שילה שכיבושי מדינת ישראל אינם משנים דבר כיון שאינם על פי סנהדרין, וקידוש אפשרי רק על ידי סנהדרין. אך יש סברות המתחשבות בחזקה שנעשתה על ידי מדינת ישראל.
בדברים (ל, ה) נאמר: "וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹקיךָ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ".
כידוע, נחלקו התנאים האם יש ג' ירושות או שירושה שניה היא לעולם ואין ירושה שלישית. הרמב"ם בהל' תרומות פ"א פוסק שאין ירושה שלישית, נמצא שלדידיה אין צורך לקדש שוב את הארץ כשחוזרים ונוחלים את גבולות עולי מצרים. בקדושה השניה נקבע ש"ראשון ראשון מתקדש", כלומר שכל היכא שלישראל תהיה נחלה מתפשטת אליה אותה קדושה שניה של עזרא, לפחות כל עוד שיושבים בה בריבונות ישראל, ויתכן שכך היה בימי החשמונאים, וכ"ה גם כאשר כובשים את מה שיהיה בעתיד ארץ ישראל. אמנם מאידך גיסא יתכן שזה נאמר רק על החלק שעולי מצרים חייבים לכבוש, ולא על המדבריות, וגם אולי דוקא כשמעוניינים שיתקדשמח.
ו.^[49]הרב שילה מביא את דברי הרמב"ם בהל' קידוש החודש (יא, יז): "ולפי שהראייה לא תהיה אלא בארץ ישראל כמו שביארנו, עשינו כל דרכי חשבון זה בנויים על עיר ירושלם ולשאר המקומות הסובבין אותה בכמו ששה או שבעה ימים שבהם רואין את הירח תמיד ובאים ומעידים בבית דין, ומקום זה הוא נוטה מתחת^[50] הקו השוה המסבב באמצע העולם כנגד רוח צפונית בכמו שתים ושלשים מעלות (שזה מקומה של ירושלים) עד חמש ושלשים ועד תשע ועשרים".
מבואר שכאן כתב שהעדים יכולים לבא ממעלה תשע ועשרים, ולפי זה כתב הרב שילה "ברור שמ"ש בפרק י"ח 'משלשים מעלות' - אין כוונתו לקו שלשים עצמו אלא לכל טווח המעלה השלשים, דהיינו ממעלה 29. ואכן כבר עמד על הקושי שיש בדברי הכפתור ופרח מרן הגרח"ק שליט"א, שבסוף פי"ח מקדה"ח כתב שהכוונה לתחילת המעלה ה-30. עוד יש להסתפק כן גם בכוונת הכו"פ עצמו, שציין שם גם את אלכסנדריה במעלה ה-31 והכוונה לסופה וה"ה כאן"^[51].
לא ראיתי שהגרח"ק כתב בנושא זה, אך מצאתי שבפירוש נאוה קודש על הרמב"ם פי"ח אכן כתב שכוונת הרמב"ם למעלה ה29 בגלל דבריו בפי"א, וכן הבינו כמה אחרונים שהרמב"ם בפי"א מורה לנו על גבולות הארץ, ויש כביכול סתירה בדבריו. אך איני מבין כלל במה התקשו. הרמב"ם בפי"א אינו עוסק כלל בגבולות הארץ, אלא מציין שבטווח שלשה ימי הליכה מירושלים העדים יכולים להספיק להגיע תוך יום לירושלים. העדים עצמם יכולים להיות מחו"ל.
ז. לפי הבנתו הנ"ל שלכאורה הרמב"ם כתב את המעלה ה29 כגבולות הארץ הקשה הרב שילה שכיבושי המלכים לא הגיעו מעולם לקו רוחב 29, אך הראיתי לעיל שלפי תיאור הגבול הדרום בתורה נראה שהקובע הוא קו רוחב 30, ולשם הגיעו כבר בימי יהושע.
ח. הרב שילה כתב שלא יתכן שקו הגבול במזרח הוא נחל הערבה כי זהו מדבר צין, אך כאמור פשט הפסוקים שמדבר צין הוא ליד קדש בדרום ארץ אדום. לענ"ד מסתבר שגבול הדרום עובר למרגלות מערב הרי אדום, ואת זה רומזת התורה באומרה שהגבול עובר מנגב למעלה עקרבים ולקדש ברנע שהם נקודות בהרי אדום, כדי לומר לנו להיצמד להרי אדום. וראה בתרגום ירושלמי השלם (לד, ד) שכתב "ויעבר בטור פרזלא", והר הברזל לפי יוסף הוא ארץ אדום. ולפי זה ארץ ישראל היא כלל גם מה שממזרח לנחל הערבה.
ט. עוד הקשה הרב שילה שאם קו רוחב 29 הוא גבול ארץ ישראל יוצא שחלק גדול מהמדבר הגדול והנורא ניתן להם אחר כך כארץ ישראל, ומהפסוקים משמע שכל ההליכה במדבר היא לפני ההגעה לארץ ישראל. אך אם הגבול הוא קו הרוחב 30 לא קשיא מידי כי י"ל שאכן לא הלכו במדבר צפונה לקו רוחב זה, ומה שדרומי לקו רוחב 30 הוא אכן מדבר גדול ונורא. ובכל אופן הספרי דורש על הפסוק "מן המדבר יהיה גבולכם" שאם כבשתם גם המדבר גבולכם, וכן אמרו על הנהר ועל הים, ונראה לי שהכוונה היא כאשר יכבש הכל כהלכה בירושה השניה שאין לה הפסק, ואף יורחב הגבול לחו"ל, אז יהיה גם כל המדבר גבולנו, בין דרום מדבר סיני ובין מדבר קדמות שממזרח לארץ ישראל עד הפרת, וכן התחום שכנגד בים, ונראה שאז יתקיים גם מה שכתוב בישעיהו פרק לה: "יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה וְתָגֵל עֲרָבָה וְתִפְרַח כַּחֲבַצָּלֶת: פָּרֹחַ תִּפְרַח וְתָגֵל אַף גִּילַת וְרַנֵּן כְּבוֹד הַלְּבָנוֹן נִתַּן־לָהּ הֲדַר הַכַּרְמֶל וְהַשָּׁרוֹן הֵמָּה יִרְאוּ כְבוֹד־ה' הֲדַר אֱלֹקינוּ".
ולענין איסור יציאה לחו"ל ומצות ישיבת הארץ וכיבוש הארץ נראה שכל מה שנכבש הוא בתוך גבולות ההבטחה שזה יהיה ארץ ישראל ולכן מקיימים בו את מצוות הישיבה ואינו כישיבת חו"ל, כפי שהושיב שלמה המלך יהודים באילת ובתדמור. וכן לפי המנהג שאין עושים יום טוב שני בכל תחומי ארץ ישראל, אין צריך לעשות יום טוב שני באילת.
♦
לסיכום:
א. גבולות הארץ בפרשת משפטים הם תחומי ארץ ישראל. הגבולות האלו לא קטנו מעולם, אלא שבשלב הראשון עלינו לכבוש את התחום הכתוב בפרשיות מסעי ועקב שאינו כולל את המדבריות הגדולות, ורק נוגע קצת בפרת ואולי גם בים סוף בזרוע המערבית. כאשר נכבוש את כל התחום שציותה התורה כהלכה בירושת עולם, וגם נרחיב את הגבול לחו"ל, יתקדשו גם המדבריות, וארץ ישראל עצמה תהיה כפי שכתוב בפרשת משפטים מים סוף עד הים הגדול, וממדבר עד הנהר הגדול, נהר פרת. על כן הקובע לתחום שעלינו לכבוש הם גבולות פרשת מסעי.
ב. גבול הצפון. מדברי התרגומים עולה שהגבול בצפון מערב מגיע מהים בקו רוחב 36.3 אל פסגות הרי אמנוס, וממשיך עמם מעט ועולה לצפון עד קו רוחב 36.45 (קו הרוחב של אבלס קלקלי -אבו קלקל), הגבול מגיע אל הצד שכנגד הרי אמנוס שהוא הפרת.
ג. גבול המזרח. התורה ממעטת במקומות המציינות את הירידה שבגבול המזרח, לכן נראה שהכוונה לירידה בדרך גבול טבעי. מלשון התורה "מקדם לעין", ומהדרשה על הפסוק "ועל נהרות יכוננה" עולה שהנחלים הם שמהווים את הגבול במזרח שעובר בין חלקי הארץ שקדושתם שונה, כך נראה גם מדברי הרס"ג בדבריו על נהרות הגבול של א"י. הגבול עובר דרך מעבר טבעי של נחלים והיקף הרי לבנון. הירדן מפריד בין שני עברי הירדן כיון שקדושת הצד השני פחותה שאינו מקום שכינה. מצפון לירדן, גבול המזרח מפריד בין ארץ ישראל לסוריה שמעברו המערבי של נהר פרת שהיא תהיה ארץ ישראל רק לאחר שיורחבו גבולות הארץ. נראה שהגבול עולה מזרועות הירמוך לדמשק בקו ניצב, ומשם הוא נמשך עם נהר אמנה לכיוון צפון מזרח, ואחרי שהוא מקיף את הרי הלבנון מתחבר הגבול אל הנהר אורנטוס ליד ימת חומס, משם הוא עולה ומתחבר עם הנהר עפרין ועולה אל ימת אנטיוכיה שלמרגלות הרי אמנוס, ומשם הוא עובר מצד מערב להרי אמנוס, ומצד מזרח אל הפרת.
ד. גבול הדרום. מדברי התרגומים עולה ש'קדש ברנע' שמוזכרת כנקודת הגבול הדרומי היא קצה ארץ אדום שהוא פטרה. גבול הדרום עובר דרומה מפטרה (מנגב לקדש ברנע) מעל המקום שבו חנו עם ישראל. תחום הדרום בפרשת מסעי מתואר כיוצא ממדבר צין שהוא מדבר קדש, למרות שלמעשה הוא יוצא מדרום ים המלח, כיון שהגבול נועד לחצות את חצי האי סיני. לכן הגבול שמתחיל מדרום ים מלח יורד בצמוד להרי אדום אל קו רוחב 30 ורק שם הוא משנה כיוון למערב כשהוא עובר "מנגב לקדש ברנע", ומשם הוא מתואר כקו ישר עד שהוא נסוב לנחל מצרים. באופן זה הגבול חוצה את חצי האי סיני מעל זרועות ים סוף. זו חלוקה טבעית שאינה קשורה לנחלים.
ה. גבול עולי בבל. מדברי המשנה בשביעית ובגיטין, התוספתא באהלות, הירושלמי בשביעית פ"ו, והרמב"ם בתשובותיו ובהלכה, נראה שתחום עולי בבל בדרום חופף לגבול עולי מצרים מדרום לפטרה עד כנגד אשקלון. אשקלון מוגדרת כמובלעת כי תחתיה לדרום היתה התיישבות יהודית. על כן מאשקלון גבול עולי בבל יורד בקו ישר אל קו רוחב 30. מערבה מקו זה עד נחל מצרים, שהוא הזרוע הפילוסית של הנילוס, הוא תחום עולי מצרים שפטור לפי הרמב"ם מתרו"מ, ואין בו דין ספיחים, ובתחום זה יושבים ישובי חבל אשכול וחלק בישובי שער הנגב (מזרח תל אשקלון הוא בקו אורך 34 ו32 דקות. על פי הרב רווח בגבולות השדה עמ' קסה). מכל מקום כיון שהיום הוא מתחומי מדינת ישראל נראה שיש להפריש תרו"מ בלא ברכה.
ו. חלוקת ערי המקלט היתה במרחקים שוים בין ג' הערים, אך מהם אל הדרום והצפון המרחקים שוים רק בהתאמה לגבולות השבטים שנחלו בעבר הירדן.
ז. ההנהגה למעשה היא שגם בתחום עולי מצרים יש להפקיר את האדמה ואין לעבוד בשביעית, אבל אם עבדו הפירות לא נאסרו. לחומרה נוהגים בהן בקדושת שביעית.
יש מקום לקולא בכל דיני שביעית לגבי הישובים שמדרום לקו רוחב 30, וכן מצפון לקו רוחב 33 לגבי דין ספיחין. וכן יש מקום להקל בספיחין לאלו שנמצאים דרום מערבה לתל אשקלון (קו אורך 34.5), אך למעשה יש לדון גם בזה מצד החזקה של מדינת ישראל. ועכ"פ נראה שיש מצוה לשבת בתחומי הארץ שמעבר לגבולות פרשת מסעי אם הם בגבולות פרשת משפטים שכוללים את המדבריות הגדולות, ולכן יש מצוה להתיישב שם.
♦

נספח מפות

מפה 1

מפה 2

מפה 3

מפה 4

♦ ♦ ♦