ישיבת תורת החיים
איסור "לא תחנם"[2]
א. עיון במקור האיסור בפסוקי התורה ובחז"ל * ב. שיטת התוספות בהבנת הסוגייה * ג. שיטת הרמב"ם וסיעתו* ד. שיטת המאירי וסיעתו * ה. פסיקת ההלכה
א. עיון במקור האיסור בפסוקי התורה ובחז"ל
מעיון בפסוקים ניתן להבין שתי אפשרויות בחשש התורה מפני ז' עממים
איסור לא תחנם, וכן האיסור על הושבת ז' עממים בארץ ישראל מפורשים בתורה בשני מקומות. פעם אחת בספר שמות (פרק כג, פס' לב-לג): "לֹא תִכְרֹת לָהֶם וְלֵאלֹהֵיהֶם בְּרִית: לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ פֶּן יַחֲטִיאוּ אֹתְךָ לִי כִּי תַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵיהֶם כִּי יִהְיֶה לְךָ לְמוֹקֵשׁ". בפעם נוספת, התורה מרחיבה באיסור זה בספר דברים (פרק ז פס' ב-ד): "וּנְתָנָם ה' אֱלֹקיךָ לְפָנֶיךָ וְהִכִּיתָם הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם: וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ: כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְהִשְׁמִידְךָ מַהֵר". ולכאורה מובן מהפסוקים שהבעייתיות בשבעה עממים היא מצד מעשיהם הרעים שלא נושפע מהם, ולא בהכרח בבעיה עצמית שיש לנו דווקא איתם מעצם היותם, שכן רק בגלל מעשיהם צריך לגרש אותם (ויעויין עוד בשמות, שם פס' כד, וכן בדברים, שם פס' ה). ולפי הבנה זו בסברא אין לחלק בינם לבין עמים אחרים שיבואו אחריהם, ויאחזו במעשיהם. אם כי ניתן להבין בפסוקים שהתורה ראתה בהם גויים האחוזים יותר בטומאה ומועדים להחטיא יותר משאר האומות, ורק נימקה את החשש שיצא בסופו של דבר, אך קיום החשש תלוי דווקא בעמים אלו שהיו מופלגים ברשעותם ובהיאחזותם בעבודה זרה ובתועבות נוספות.♦
מדיוק לשון הפסוקים נראה שאיסור לא תחנם התייחס לז' עממים מפני שדיברה התורה בהווה
לפי האפשרות הראשונה, לכאורה הסיבה שהתורה דיברה על ז' עממים, היא מפני שאלו היו אותם גויים שהיו באותו הזמן בארץ ישראל ודיברה התורה בהוה. אבל אין הכי נמי שזה נוהג בכל דור. הדבר מדויק לכאורה מהפסוקים עצמם. ראשית, התורה לא תמיד טרחה להזכיר את כל ז' העמים ביחד, פעמים שמוזכרים רק ששה (לדוגמא בשמות, לד, יא) ופעם אחת מוזכרים רק שלושה (שמות, כג, כח) וזה יכול ללמד שהם לא חטיבה של שבעה עממים מצד עצמם, אלא הם העמים שהיו באותו זמן בארץ. שנית, גם מלשון התורה, נראה שהיא מדברת על העיקרון שלהם כגויי הארץ, ולא כז' עממים. בפרשייה זו שבספר שמות (פכ"ג פס' כז) כתוב: "את אימתי אשלח לפניך והמתי את כל העם אשר תבא בהם ונתתי את כל איביך אליך ערף". ועוד (שם פס' לא): "ושתי את גבלך מים סוף ועד ים פלשתים וממדבר עד הנהר כי אתן בידכם את ישבי הארץ וגרשתמו מפניך".♦
היחס בין איסור חתנות ובין לא תחנם נדרש בכדי להסביר מדוע החשש של התורה מתייחס לע"ז
אולם, צריך לברר מה המאפיין של אותם גויים שאסור להשאיר בארץ, לפי פשט הפסוקים. דלכאורה נראה די ברור, שהחשש העיקרי הוא שהם יחטיאו אותנו בע"ז, וזה אפ' הנימוק לאיסור חתנות איתם. ולא נראה שהבעיה בחתנות היא בעיה עצמית. כי הנימוק המובא בפס' הוא שהם יחטיאו אותנו. אלא, שאם המקור של "תתחתן בם" הוא המקור לכל איסור חתנות עם הגויים[3], אם כן, לכאורה ברור שאיסור נישואי תערובת אינו דין דווקא בעבודה זרה, ושיש בעיה עצמית של נישואי תערובת והתבוללות. ובסברא זה מובן, שההתבוללות מכחידה את עמ"י ולא מאפשרת את קיומו. והשתא דאתינן להכי, כבר אין לחלק בין איסור חתנות ובין שאר הפרשייה האוסרת "לא תחנם", דגם איסור לא "תחנם" יצטרך להשתייך לכל הגויים. שהלא גם את זה אפשר להבין בסברא, שעצם האפשרות העקרונית להתיישבות גויים שאינם עובדי ע"ז בא"י, תפגע בנחלות הארץ שמיועדות לעמ"י, ונוכחות גוברת והולכת של גויים תפגע בזה. והיא תפגע גם מהותית במיוחדות של הארץ הקדושה שהמיוחדת שלה היא בהיותה מיוחדת דווקא לעמ"י. ואם כן, צריך להבין מדוע התורה תלתה את עיקר האיסור בחשש לע"ז.♦
התורה ראתה בע"ז את החשש העיקרי אך כללה עוד חששות שגורמים להבדלים בין פרטי הדינים
ונראה דהתורה רצתה להתייחס לחשש הכי מצוי וישיר ועיקרי, שהוא חשש הע"ז, שהרי החשש של הכחדת עמ"י נוגע לדור הבא, אבל חשש ע"ז הוא כבר בדור ההתבוללות עצמו, וההיבט הזה עוד יותר קריטי בנישואי תערובת, וגדול המחטיאו יותר מן ההורגו. וגם בא"י החשש היותר דחוף וקריטי הוא הע"ז, עוד לפני השאלה של המיוחדת של הארץ לעמ"י, ולכן הפסוקים התייחסו דווקא לזה. ואכן, לכאורה, יש חילוק בין האיסור של "לא תתן להם חן" ו"לא תתן להם מתנת חינם", שהוא נוגע לכאורה גם בחו"ל (וכפי שיתבאר לקמן בע"ה), כי בזה עיקר החשש הוא ההתקרבות אליהם שלא להתערב בגויים וללמוד ממעשיהם, וזה נוגע גם בחו"ל, אבל בעניין חניית הקרקע, שאין חשש להתרקמות קשר מהותי בין אנשים מעצם המכירה, בזה נשארה הסברא רק בא"י. וממילא גם אין מקום להקשות על זה ממה שנישואי תערובת נאסרו גם בחו"ל בעוד שאיסור חניית הקרקע נוהג רק בארץ ישראל, דזיל בתר טעמא, דכאשר יש צורך לשמר את עמ"י, הצורך הזה שייך גם בחו"ל ולכן נישואי תערובת נאסרו גם שם. וכאשר יש צורך לשמור על המיוחדות של ארץ ישראל, מיניה וביה האיסור מתייחס דווקא לארץ ישראל.♦
איסור לא תחנם במשנה ובגמ'
במשנה מובא המקור לאיסור מכירה במחובר לקרקע לגויים (ע"ז יט ע"ב): "אין מוכרין להם במחובר לקרקע, אבל מוכר הוא משיקצץ; ר' יהודה אומר: מוכר הוא על מנת לקוץ". ומדברי המשנה עולה בפשטות, שעל הקרקע עצמה כלל אין דיון, וכל הדיון הוא על מכירת עצים או פירות המחוברים לקרקע שאסורים, ולת"ק מותר למכרם רק לאחר שנקצצו, ואילו ר' יהודה מקל אף במוכר על מנת לקוצצם. ובגמ' (שם- כ ע"ב): "מנהני מילי? אמר רבי יוסי בר חנינא, דאמר קרא: לא תחנם, לא תתן להם חנייה בקרקע. האי לא תחנם מיבעי ליה דהכי קאמר רחמנא: לא תתן להם חן![4] א"כ, לימא קרא לא תחונם, מאי לא תחנם? שמע מינה תרתי. ואכתי מיבעי ליה דהכי אמר רחמנא: לא תתן להם מתנת של חנם![5] אם כן, לימא קרא לא תחינם, מאי לא תחנם? שמע מינה כולהו[6]". בהמשך הגמ', מובאת ברייתא שנוקטת כך בהדיא. ולאחר מכן, הביאה הגמ' שבעניין איסור מתנת חינם, נחלקו התנאים. דלשיטת ר' יהודה אכן נאסרה גם מתנת חינם, אבל לדעת ר"מ אין איסור מתנת חינם, ולמד זאת מהפס' "לא תאכלו כל נבילה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי", ונלמד מכאן, שאחד גר תושב ואחד גוי בין בנתינה בין במכירה ובעניין נתינת חן, הביאה הגמ' את דברי רב שאמר: "אסור לאדם שיאמר כמה נאה גויה זו". ומשמע מהגמ' שנפסק דין זה להלכה[7].♦
לא ניתן להוכיח מרצף המשניות במסכת ע"ז שהנדון הוא דווקא בגויים עובדי ע"ז
ראשית דבר יש להעיר, שכל הפרק הראשון במסכת ע"ז לכאורה מתייחס בפשיטות לעובדי עבודה זרה גמורים. המשנה הראשונה מתחילה: "לפני אידיהן של גויים שלשה ימים אסור לשאת ולתת עמהן וכו'" ומבואר שם ובגמ' שזהו משום עבודה זרה. והמשניות באותו הפרק ממשיכות לדון בדין זה. ולאחר מכן המשנה דנה היכן ניתן ללכת בעיר שיש בה ע"ז, ולאחר מכן המשנה מפרטת דברים רבים שאסור למכור להם משום חשש שישתמשו בזה לע"ז. ואחר הדברים הללו, המשנה מתייחסת למכירת דברים המחוברים לקרקע בלשון: "אין מוכרין להם" ולהשכרת בתים, בלשון "אין משכירין להם בתים". ויש מקום להבין בפשטות שכל הנדון הוא בדווקא על עובדי עבודה זרה, כי זה כל הנדון של הפרק. אולם אין זה הכרחי, מאחר שבמשנה ובגמ' (יד ע"ב -טו ע"א) מובא האיסור על השכרת ומכירת בהמה גסה לכל הגויים, דאין זה עניין כלל לע"ז אלא לשביתת בהמתו של אדם בשבת וגזרו על מכירה אטו שכירות. ואם כן, כבר אין ראייה שמה שכתוב לאחר מכן "אין מוכרים להם" קאי בדווקא על עובדי ע"ז. ועוד, שממה שהגמ' (הנ"ל) שואלת על דינים אלו הנוגעים לחנייתם בקרקע בלשון "מנה"מ", ונזקקת לפס' מפורש בתורה שילמד על הדין שבמשנה, וקודם לכן על שאר המשניות לא שאלה כן הגמ', אם כן יש מקום להבין שנכנסו כאן לדיון שיש בו שוני מהותי, המזקיק לימוד מסויים מהפסוקים.♦
בגמ' מוכח שדין לא תחנם אינו נוגע דווקא לז' עממים
ולכאורה נראה מהגמ' שהדיון על "לא תחנם" באופן עקרוני אינו נוגע דווקא לז' עממים. ראשית, המשנה כלל לא עוסקת בז' עממים, ומדברת גם על הזמן הזה ועל חלוקה בין סוריא לא"י. ויש לכאורה לדייק כן גם ממחלוקת ר"מ ור' יהודה בעניין מתנת חינם[8]. דהנה, בגדרי גר תושב מבואר בברייתא (ע"ז סד ע"ב ונדון בה לקמן בע"ה) דלדעת ר"מ הוא כל גוי שקיבל על עצמו איסור ע"ז, אפ' אם לא קיבל עליו שאר ז' מצוות בני נח, ולדעת חכמים צריך גם שיקבל על עצמו בפני בי"ד את כל ז' מצוות בני נח. ואם כן, נראה בפשטות שלדעת ר' יהודה שגר תושב הוא מי שקיבל עליו כל ז' מצוות בני נח, ולו התורה מאפשרת לתת מתנת חינם וכן חנייה בקרקע, הרי שההגדרה של גוי שנאסר במתנת חינם, היא בעצם כל גוי שאינו עומד בגדרי גר תושב, שזה כל גוי הנמצא בא"י שלא קיבל על עצמו ז' מצוות בני נח, אפ' אם אינו עובד ע"ז. אכן, נראה לפ"ז שר"מ בעניין חניית קרקע יסבור שאין איסור בגוי שאינו עובד ע"ז, שהרי יש לו בזה כבר גדר של גר תושב, שעליו ודאי לא חל איסור "לא תחנם" לכולי עלמא. ונמצא לכאורה, שגדרי הגויים שחל עליהם איסור חניית הקרקע נתונים במחלוקת תנאים, לדעת ר"מ הם כל הגויים הנמצאים בא"י אשר עובדים ע"ז, אבל אם אינם עובדים ע"ז, אין איסור לתת להם חנייה. ולדעת חכמים, דין זה שייך בכל הגויים הנמצאים בארץ ישראל שלא קיבלו עליהם ז' מצוות בני נח. ולכולי עלמא אינו דין דווקא בז' עממים וכפי שעולה בבירור מהגמ', וכן לכולי עלמא חל איסור לתת חנייה בקרקע ארץ ישראל לגויים העובדים עבודה זרה. ונחלקו בגויים שאינם עובדים ע"ז אך גם אינם שומרים ז' מצוות בני נח, שלר"מ מותר לתת להם חנייה ולחכמים אסור.♦
מהוראת רב אודות איסור נתינת חן משמע יותר שדין זה נוהג אפ' בגוי שאינו עובד ע"ז
ולעניין ארץ ישראל לכאורה הושוו הדינים גם לעניין מתנת חינם ונתינת חן. אלא שלכאורה מהמימרא של רב אודות האיסור לתת חן לכל גוי, משמע שהאיסור הוא בכל גוי, ולאו דווקא לגוי עובד עבודה זרה. ולכאורה דין זה נוגע גם בפשטות לחו"ל. וכן כתבו בתוס' (שם ד"ה דאמר קרא) שסתמא דמלתא מיירי בכולהו גויים ושכן משמע בסוגייה. ונראה שכוונתם לברייתא דמחלוקת ר"מ ור' יהודה אודות מתנת חינם, וכן למימרא של רב. ולפי המתבאר לעיל, הטעם לחילוק שבין חניית הקרקע למתנת חינם וחן, בא"י ובחו"ל, הוא משום שבאיסור "לא תחנם", מלבד העניין של איסור הע"ז, יש גם הבעיה של חתנות, ולכן גם כאשר נפתרת הבעיה של הע"ז כל שיש בעיה של חתנות אכתי אסור. ומאחר וסברא זו שייכת גם בחו"ל וגם בגוי שאינו עובד ע"ז נאסרה נתינת חן ומתנת חינם גם בחו"ל. אבל במכירת הקרקעות בחו"ל, שאינה גורמת לע"ז ולחתנות, מותר, וכן בא"י שיכולה להיות בעיה רק מצד ההתערבות עם עובדי ע"ז, אזי כשאינם עובדים ע"ז אין איסור. אולם בסמוך יתבאר שהסבר זה אינו יכול לענות בקנה אחד עם הסבר התוס', והוא רק יכול להיות אפשרי בהבנת הגמ'. ומלבד זאת, אין הכרח גמור להבין שדברי רב מוסבים על כל הגויים, דייתכן לומר שהתכוון דווקא לעובדי ע"ז, וסתם גויים עובדי ע"ז.♦
ב. שיטת התוספות בהבנת הסוגייה
קושיית התוספות מהחילוק שבים לא תחנם לשאר מצוות שהתייחדו לז' עממים בלבד
והנה, בתוס' (שם) הקשו על הגמ' ממה שלכאורה מפשט הפסוקים הדין של "לא תחנם" נוגע דווקא לז' עממים. וממה שבארבעה דינים נוספים הנמצאים בפסוקים אלו ברור שההתייחסות היא רק לז' עממים. חדא ממחלוקת רב ששת ורבא (יבמות ע"ו ע"א), דרב ששת למד מהפס' "לא תתחתן בם" שאסור להתחתן עם ז' עממים גם לאחר שהתגיירו. ואילו לרבא זהו דין כללי לכל הגויים, ולבסוף הודה לו. מקור נוסף הוא מחלוקת ר' שמעון וחכמים (יבמות יז ע"א) על המקור לכך שוולד הגויה נחשב גוי, שלר' שמעון נלמד מ"בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך כי יסיר את בנך מאחרי". ומכאן למד ר' שמעון שבנך הבא מן הגויה אינו קרוי בנך אלא בנה. ומכיוון שר"ש דריש טעמא דקרא, הוא הבין שהסברא של כי יסיר שייכת בכל הגויים ("לרבות את כל המסירים") ומכאן המקור ליחוס הבן אחר האם בכל הגויים. אבל חכמים חלקו עליו והבינו שדין זה הוא דווקא בז' עממים, שנאסר להתחתן עמהם אף לאחר גרות (ולמדו לייחוס הבן אחר האם מפסוק אחר). ומוכח שחכמים נקטו כרב ששת, שפס' זה קאי דווקא על ז' עממים. קושייה נוספת הקשו התוס' מהדין של "לא תחיה כל נשמה" שמופיע ג"כ בפסוקים המתייחסים ל"לא תחנם", שדין זה נוגע דווקא לז' עממים. ואם כן קשה כיצד למדו את איסור "לא תחנם" לכל הגויים. עוד הקשו התוס' ממה שבפסוקים אלו מובא גם האיסור לכרות ברית, שאיסור זה הוא דווקא בז' עממים, ומזה קשה מדוע לא תחנם הוא דין גם לשאר העמים. ומוכח שאיסור כריתת ברית הוא דווקא בז' עממים, ממה ששלמה המלך כרת ברית עם חירם מלך צור (כמבואר במלכים א, פ"ה) וכן ממה ששיקרו הגבעונים ואמרו שבאו מארץ רחוקה.♦
לתירוץ התוספות איסור לא תחנם הוא היחיד שאין טעם לצמצם אותו לז' עממים בלבד
ותירצו התוס' שלכל הדינים שהוזכרו, יש טעם לומר שנאמרו דווקא בז' עממים, ולא בשאר האומות. בשונה מ"לא תחנם" שאין סברא לחלק. וביארו שלעניין "לא תחיה כל נשמה", הרי מפורש בפס' שהוא לא נוגע לאומות שאינן בא"י, ולכן אין סברא לומר שיהיו נוהגים בכל הגויים. ולעניין מחלוקת רבנן עם ר"ש, יש סברא לומר שדין זה הוא רק בז' עממים, כי מאחר שהם אינם דורשים טעמא דקרא, עצם זה שהפס' נימק "כי יסיר" בא לכאורה ללמד שהוא דין דווקא לז' עממים, וצריך להסביר שהיה חשש שהם יסירו יותר משאר האומות, ולכן מעצם הפס' הזה עדיין לא ניתן ללמוד שבן הנכרית נחשב לגוי והוצרכו ללימוד של "כי תהיינה". וגם בנוגע למחלוקת רבא ורב ששת, בנוגע לאיסור חתנות עם ז' עממים אפ' לאחר שנתגיירו, יש סברא מיוחדת לרב ששת לומר שהוא דווקא בז' עממים, מאחר שהתורה אסרה לאחר גירות רק מצרי עמוני ומואבי, ומשמע ששאר הגויים מותרים, ובהכרח שפס' אלו באו ללמדנו דווקא עליהם. מה שאין כן בלא תחנם שאין סברא לחלק. ובעניין כריתת ברית, תירצו שכיוון שז' עממים בשעת כיבוש עומדים בציווי של "לא תחיה" מסתבר שכשאינם בעת כיבוש איסור כריתת הברית יתייחס דווקא אליהם, וכן ניתן לתרץ שדווקא איתם אסרו לכרות ברית משום שהם היו אדוקים יותר בעבודה זרה משאר הגוייים.♦
לפי חידושו של מו"ר הגר"ש טל שליט"א אין חילוק גם במקור של איסור חתנות
אכן, תוס' תירצו לשיטתם, משום שנקטו בארבעת הדוגמאות שהביאו ששאר הציוויים התייחסו דווקא לז' עממים. אבל לכאורה, אם נאמר שאיסור לא תחנם אינו מתייחד בהכרח משאר הציווים הללו, הקושיה מעיקרא ליתא. ובאמת שאיסור "לא תתחתן בם" לדעת הרמב"ם (הל' איסורי ביאה פי"ב הל' א) נוגע לכל הגויים. אמנם הכס"מ (שם) כתב דהרמב"ם פסק בזה כר"ש ולא כחכמים משום שהגמ' שקלא וטריא אליביה. אבל שמעתי ממו"ר הגר"ש טל שליט"א, דיתכן לומר שהרמב"ם פסק בזה גם כחכמים, דבגמ' (ע"ז ל"ו ע"ב) בעניין מה שגזרו על פיתן ושמנן של גויים משום יינן, ועל יינן משום בנותיהן, ועל בנותיהן משום ע"ז, דנה הגמ' בזה"ל: "בנותיהן - דאורייתא היא, דכתיב: לא תתחתן בם! דאורייתא ז' אומות, אבל שאר גויים לא, ואתו אינהו וגזור אפילו דשאר גויים. ולר"ש בן יוחי דאמר: כי יסיר את בנך מאחרי - לרבות כל המסירות, מאי איכא למימר? אלא דאורייתא אישות דרך חתנות, ואתו אינהו גזור אפילו דרך זנות. זנות נמי בבית דינו של שם גזרו, דכתיב: ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף! אלא, דאורייתא גוי הבא על בת ישראל, דמשכה בתריה, אבל ישראל הבא על הגויה לא, ואתו אינהו גזור אפי' ישראל הבא על הגויה. ישראל הבא על הגויה - הלכה למשה מסיני היא, דאמר מר: הבועל ארמית - קנאין פוגעין בו! אלא דאורייתא בפרהסיא וכמעשה שהיה, ואתו אינהו גזור אפילו בצינעא. בצינעא נמי בית דינו של חשמונאי גזרו, דכי אתא רב דימי אמר: ב"ד של חשמונאי גזרו, ישראל הבא על הגויה - חייב משום נשג"א וכו'".ומבואר דבתחילה הניחה הגמ' שחכמים נקטו שמדאורייתא אין איסור חתנות בשאר גויים, אע"פ שלא תפסו בהם קידושין. והאיסור הוא רק בז' עממים ואפ' בגויותן. וטענה הגמ' דלכאורה הסבר זה לא מבאר גם את שיטת ר"ש שמודה שגזרו על בנותיהן משום ע"ז. ולכאורה הרי לשיטתו כל בנותיהן אסורות מדאורייתא, כי דריש טעמא דקרא, לרבות את כל המסירות. ולא משום גזירה. ועל זה ביארה הגמ', שבדרך חתנות אסור מהתורה בכל הגויים, וביאה שלא כדרך אישות אלא כדרך זנות, אם נעשית בפרהסיא אסורה מהתורה הלכה למשה מסיני, ואם נעשית בצנעה, נאסרה ע"י בית מדרשו של שם בגוי הבא על בת ישראל, ובישראל הבא על הגויה, נאסר מדרבנן מתקופת בית חשמונאי משום נשג"א או נשג"ז[9].
והציע מו"ר להבין שהרמב"ם נקט שביאור זה של הגמ' הוא גם אליבא דחכמים, והלשון "אלא" באה לפרש פירוש ככל השיטות. ובכך גם מרוויחים שהגזירה משום בנותיהן היא לא גזירה שונה, שלרבנן משום חתנות ולר"ש משום בעילה בדרך זנות, אלא לכו"ע משום בעילת זנות, דדרך חתנות אסורה מהתורה בכל מצב. וטען מו"ר שלפ"ז האות גימ"ל של "נשג"א" או "נשג"ז", שמתייחסת לגויה, אכן מתייחסת לאיסור חתנות עם הגוייה לכו"ע. ולפ"ז הסוגייה בע"ז חלוקה עם הסוגייה ביבמות (ע"ו ע"א), דמפורש בגמ' שמהפס' "לא תתחתן בם" נראה דהאיסור הוא אפ' בגויותן, שלא כרבא ורב ששת (שנקטו שהוא נוגע רק לז"ע ולאחר גירות). ולרבא ורב ששת, איסור חתנות נובע מעצם זה שלא תפסי קידושין בגויים, ולא מ"לא תתחתן בם", ואילו לגמ' בע"ז, איסור חתנות עצמו נובע מ"לא תתחתן בם"ח. ואולם רבא ורב ששת לא יחלקו שבנותיהן עצמן הוא איסור גמור לכו"ע בדרך חתנות, ואדרבא, בהכרח יסבירו את הגזירות משום בנותיהן לפי הסבר הגמ' בע"ז. ושהוא בהכרח צריך להיות אליבא דכו"ע.
♦[10]
קושייה לכאורה על הסבר מו"ר
והיה מקום לכאורה להקשות על הסבר מו"ר, ממה דאיתא במשנה: (קידושין סו ע"ב): "וכל מי שאין לה לא עליו ולא על אחרים קידושין - הולד כמותה, ואיזה זה? זה ולד שפחה ונכרית". ומבואר שאין תפיסת קידושין בגויה ובשפחה כנענית, ושהוולד מתייחס כמותה. ובנוגע לתפיסת קידושין ויחוס הוולד, דנה הגמ' (שם, סח ע"ב): "נכרית מנלן? אמר קרא: לא תתחתן בם. אשכחנא דלא תפסי בה קידושי, ולדה כמותה מנלן? א"ר יוחנן משום ר"ש בן יוחי, דאמר קרא: כי יסיר את בנך מאחרי, בנך הבא מישראלית קרוי בנך, ואין בנך הבא מן הגויה קרוי בנך אלא בנה... הניחא לר"ש, דדריש טעמא דקרא , אלא לרבנן מ"ט? א"ק: "ואחר כן תבוא אליה ובעלתה והיתה לך לאשה, מכלל, דמעיקרא לא תפסי בה קידושין. אשכחן דלא תפסי בה קידושין, ולדה כמותה מנלן? אמר קרא: כי תהיין לאיש... וילדו לו, כל היכא דקרינן ביה כי תהיינה - קרינן ביה וילדו לו, וכל היכא דלא קרינן ביה כי תהיינה - לא קרינן ביה וילדו לו". ומשמע שלרבנן כלל לא למדו איסור חתנות מ"לא תתחתן בם" אלא רק מאשת יפת תואר.♦
ישוב הסבר מו"ר
אלא דנראה ליישב גם כאן, ממה שבמקור של אשת יפת תואר לא מצאנו איסור חתנות עם הגויה, אלא רק מצאנו שבפועל לא תפסי בה קידושין, אבל מנין לרבנן שאסור לבוא על סתם גויה בדרך אישות. ולכאורה זה צריך להיות מותר גם בזמן הזה ואפ' בלא איסור דרבנן, שאין זה בדרך זנות אלא באופן שמיוחדת לו אלא שלא תופסים בה הקידושין מבחינה הלכתית, ואין לה גדר של אשת איש לעניין התחייבויות האיש כלפי אשתו, עד שתתגייר. ולא ניתן לומר שאה"נ שחכמים התירו, דפשוט מפסוקים מפורשים שנתנו ביקורת לשמשון, ובמלאכי, ובעזרא ונחמיה שנתנו ביקורת על מה שנשאו נשים נכריות, וכן בביקורת על שלמה המלך[11]. ולכאורה לא ניתן לומר שהמקור של אשת יפת תואר הוא המקור בעצמו לאיסור ביאה דרך אישות, מעצם זה שאסרה התורה לבוא על אשת יפת תואר בביאה שנייה לכו"ע, קודם שתתגייר. דאיכא למפרך ממה שמבואר בגמ' שדיברה התורה כנגד היצר, ולמ"ד דאף הביאה הראשונה נאסרה, לכאורה מדוע שייאסר עליו לבוא עליה בבעילת זנות בצנעה, ואם משום שהוא רוצה להתחתן עמה, הרי שאין כל חידוש בהיתר להתחתן איתה אחרי שהתגיירה ומה הרבותא באשת יפת תואר. ולכאורה על כרחינו, שלשיטה זו דרך זנות תיאסר, מפני שהוא אונסה וזה כשפיכות דמים, והחידוש כשהתגיירה הוא אפ' שהיתה אשת איש, שבני נח גם מוזהרים על זה, וכן מפני שמגיירה בעל כרחה, והתחדש באשת יפת תואר שמותר. ולמ"ד ביאה ראשונה הותרה, צריך לומר לכאורה שהחידוש במה שמותר הוא במה שלמרות שיש בזה אונס, כל שלא עושה זאת בפרהסיא ובמקום פנוי, הותר באופן חד פעמי משום היצר. והחידוש גם במה שמותר לשאת אותה לאחר כל התהליך שהתורה כתבה הוא כנ"ל. מ"מ לפי שתי השיטות, לא מבורר מהדין דאשת יפת תואר שאסור לבוא על הגויה דרך חתנות אף אם לא תפסי בה קידושין. וא"כ צדק מו"ר בהסברו, שהמקור לדעת חכמים לאיסור חתנות עם הגויים אכן נלמד מ"לא תתחתן בם". אלא שהדין של תפיסת הקידושין ויחוס הוולד אחר האם, לא נלמד משם.ולפ"ז יש לבאר שר"ש אכן למד מ"לא תתחתן בם" שלא תפסי בה קידושין, כי לא נצרך ללימוד זה בכדי לאסור חתנות, שהרי כבר דריש טעמא דקרא וריבה את המשך הפס' ד"בתך לא תתן לבנו... כי יסיר את בנך" לרבות כל המסירים, ואם כן, מזה כבר נלמד שיש איסור חתנות עם כל הגויים, אבל לרבנן שלא ניתן לרבות כל המסירים כי לא דרשינן טעמא דקרא, נשאר הייתור של "לא תתחתן בם" ללימוד לכל הגויים, לאסור בהם חתנות. אולם, אכתי אין זה מועיל ללמוד שגם אין תפיסת קידושין, דיתכן לומר שלמרות שיש איסור על חתנות, הקידושין תופסים, ולכן הוצרכו למקור של אשת יפת תואר ללמוד ממנו שאין תפיסת קידושין. ועל יחוס הוולד אחר האם, ג"כ לא יכלו ללמוד מ"כי יסיר" כי לא דורשים טעמא דקרא, ולכן למדו מ"כי תהיינה". ונמצא אם כן, שלהבנת הרמב"ם איסור לא תחנם אינו שונה מאיסור "לא תתחתן בם" דשניהם לא הוגבלו רק לז' עממים, וזאת לכו"ע. ולפ"ז מתורצת קושיית התוספות.
♦
חידוד תירוץ התוס' אודות ההבדל בין איסור "לא תחנם" לציווי ד"לא תחיה כל נשמה"
איברא, דבעניין הציווי ד"לא תחיה כל נשמה", הרי מפורש בפס' שהוא לא נוגע לאומות שאינן בא"י, ולכן אין סברא לומר שיהיו נוהגים בכל הגויים, ואין זה מצד שלא דרשינן טעמא דקרא, אלא מצד שהלימוד של "לא תחנם" לכל הגויים נלמד בבנין אב. ובנין אב הוא לימוד שביסודו תלוי בסברא. ומאחר שהפס' מנגיד בפירוש בין ז' עממים לעמים אחרים, ונוקט שהם מסוגלים יותר ללמד אותנו את תועבותיהם, ברמה כזו שמתחדש שצריך להכרית גם את נשותיהם וטפם, אם כן, בסברא לא שייך ללמוד מזה בבנין אב לכל העמים. ויתירה מזו, בפס' מפורש גם חילוק בין גויים הנמצאים בארץ שאינם מז' עממים לעניין "לא תחיה", שהרי מותר לקנות עבד מאותם הגויים הנמצאים בארץ שאינם מז' עממים, כמפורש בפס' (ויקרא פכ"ה פס' מה) וכן הוא להדיא בגמ' (סוטה ג ע"ב עי"ש)[12]. משא"כ איסור לא תחנם, שבסברא שייך בכל האומות, שלא לתת להם חנייה בארץ ישראל, וכן שמשום חשש חתנות להזהר שלא לעשות מעשי קרבה כנתינת חן, ומתנת חינם. ובאמת שפסוקים אלו ד"לא תחיה כל נשמה" לא באו בחדא מחתא עם איסור לא תחנם שבפרשת ואתחנן כמו איסור החתנות שבא שם, ונכתבו כציווי נפרד בפרשת שופטים. ואם כן, עצם זה שיש דינים המיוחדים דווקא לז' עממים אינה קושייה לכך שלא תחנם יילמד בבנין אב לשאר האומות.♦
הצעת תירוץ אחר בעניין איסור "לא תכרות להם ברית"
גם קושיית התוס' מאיסור כריתת ברית, שייכת רק לשיטתם, שאיסור זה נוגע רק לז' עממים. ואולם, לכאורה במעשה הגבעונים (יהושע פ"ט) שציינו התוס', מפורש שהשקר שלהם היה במה שטענו שהם גרים בארץ רחוקה, ובאו מארץ רחוקה, ולכן מבקשים שיכרתו להם ברית. וממילא ברור שכשביקשו את הברית, לא ביקשו על דעת שיגורו בארץ ישראל, אלא ביקשו על דעת זה שלמרות שאינם בארץ, לא יצאו כנגדם למלחמה וישררו ביניהם יחסי שלום (וכן פירש האברבנאל, עי"ש). ואם כן, כבר אין לכאורה הכרח שאיסור כריתת הברית הוא דווקא בז' עממים, דיתכן לומר שאיסור כריתת הברית שייך עם כל העמים היושבים בארץ ישראל, אפ' אם אינם מז' עממים, אלא שדיברה התורה בהוה, דאלו היו העמים שישבו באותה העת בארץ. ואין הכי נמי דאסור לכרות ברית עם כל גויים בארץ אשר אינם מוכנים להיות גרי תושב, ולקבל עליהם מרות ישראל בארץ. ולפ"ז צד ההיתר שהיה בגבעונים לפי הטעייתם אינו במה שאינם מז' עממים אלא במה שהם באו מארץ רחוקה, וכן צד ההיתר בשלמה המלך שכרת ברית עם חירם מלך צור, לא היה מצד שאינו מז' עממים אלא מצד שהוא לא גר בארץ. ויתירה מזו, ניתן להבין בפס' שמאחר שהחשש הוא מפני הטעייה של ע"ז, אם כן איסור כריתת הברית הוא עם אומות העובדות ע"ז, ואפ' אם אינן בארץ ואינו דין דווקא לז' עממים. וכן נקט בהדיא הרמב"ם (הלכות ע"ז פ"י ה"א) שכתב: "אין כורתין ברית לעובדי עבודה זרה כדי שנעשה עמהם שלום ונניח אותם לעבדה, שנאמר לא תכרת להם ברית"[13]. וכן דעת החינוך (מצוה צג) שכתב, וז"ל: "שלא לכרות ברית לשבעה עממים וכן לכל עובד עבודה זרה. שלא נכרות ברית... אל העם הרע הכופרים שהם שבעה עממים שבתורה שהיו מחזיקים בארצנו טרם בואנו שם, והן החתי והאמורי וכו', שנאמר לא תכרות להם ולאלהיהם ברית, כלומר שלא נעשה עמהם שלום ונניח אותם לעבוד העבודה זרה... ואלו השבעה עממים היו עיקר עבודה זרה ויסודה הראשון... מן האזהרה בהם נשמע אזהרה שלא נכרות ברית לכל עובדי עבודה זרה...". ואם כן, הרי שלא נתייחד רק איסור לא תחנם בהיותו נוגע לכלל האומות, וגם איסור כריתת הברית יכול להתפרש באופנים נוספים. ונמצא אם כן שמלבד איסור "לא תחיה כל נשמה" שמוסכם לכו"ע שהוא נוגע רק לז' עממים, ניתן להסביר גם באיסור חתנות, וגם באיסור כריתת ברית, שאינו דין דווקא לז' עממים, ולסוברים כן, לא יקשה מדוע "לא תחנם" התייחד בהרחבתו לשאר העמים ביחס לשאר הציווים והאיסורים שבפסוקים, ולא יזדקקו להסבר בסברא מיוחדת לכל ציווי בפני עצמו לפרשו מדוע לא הורחב גם הוא לשאר אומות כאיסור "לא תחנם".♦
ג. שיטת הרמב"ם וסיעתו
פסיקת הרמב"ם בדין "לא תחנם" ובדין "לא ישבו בארצך"
כתב הרמב"ם (ע"ז פ"י הל' ג – ו לפי כתבי היד): "אין מוכרין להם בתים ושדות בארץ ישראל ובסוריא מוכרין להם בתים אבל לא שדות, ומשכירין להם בתים בארץ ישראל... ומותר למכור להם בתים ושדות בחוצה לארץ מפני שאינה ארצנו. אף במקום שהתירו להשכיר לא לבית דירה התירו מפני שהוא מכניס לתוכה עבודה זרה ונאמר לא תביא תועבה אל ביתך, אבל משכיר להן בתים לעשותן אוצר, ואין מוכרין להן פירות ותבואה וכיוצא בהן במחובר לקרקע, אבל מוכר הוא משיקוץ או מוכר לו על מנת לקוץ וקוצץ, ומפני מה אין מוכרין להן שנאמר ולא תחנם לא תתן להם חנייה בקרקע שאם לא יהיה להם קרקע ישיבתן ישיבת עראי היא, וכן אסור לספר בשבחן ואפילו לומר כמה נאה גוי זה בצורתו, קל וחומר שיספר בשבח מעשיו או שיחבב דבר מדבריהם שנאמר ולא תחנם לא יהיה להם חן בעיניך, מפני שגורם להדבק עמו וללמוד ממעשיו הרעים, ואסור ליתן להם מתנת חנם אבל נותן הוא לגר תושב שנאמר לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי במכירה ולא בנתינה. מפרנסים עניי גויים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום... ושואלים בשלומם ואפילו ביום חגם מפני דרכי שלום... מצאו בשוק נותן לו שלום בשפה רפה ובכובד ראש. אין כל הדברים האלו אמורים אלא בזמן שגלו ישראל לבין האומות או שיד גוים תקיפה על ישראל, אבל בזמן שיד ישראל תקיפה עליהם אסור לנו להניח גוי עובד עבודה זרה בינינו, ואפילו יושב ישיבת עראי או עובר ממקום למקום בסחורה לא יעבור בארצנו אלא עד שיקבל עליו שבע מצות שנצטוו בני נח שנאמר לא ישבו בארצך אפילו לפי שעה, ואם קבל עליו שבע מצות הרי זה גר תושב, ואין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג אבל שלא בזמן היובל אין מקבלין אלא גר צדק בלבד" עכ"ל.♦
חילוק הרמב"ם בדין חניית הקרקע והגדרתו לתנאיי גר תושב
וצריך לברר בדבריו הקדושים שני עניינים. ראשית, בתחילת דבריו כותב הרמב"ם שאיסור החנייה בקרקע נובע מהאיסור ד"לא תחנם". אולם בסוף דבריו משמע שאיסור זה נובע מהדין ד"לא ישבו בארצך". שנית, צריך להבין אם לדעת הרמב"ם האיסור מתייחס דווקא לגוי שעובד ע"ז, או שמתייחס לכל גוי שאינו שומר שבע מצוות בני נח. דמצד אחד כתב הרמב"ם שאסור לנו להניח גוי עובד עבודה זרה בינינו, ומשמע שאם אינו עובד עובד זרה מותר, ומצד שני כתב שההיתר לעבור אפ' שעה הוא כשיקבל עליו שבע מצות שנצטוו בני נח ויהיה גר תושב. ומשמע שאפ' אינו עובד ע"ז כל שאינו בכלל גר תושב אסור להושיבו בארץ, ואין דין גר תושב כשאין היובל נוהג. (ועיין בראב"ד שהשיג על הרמב"ם בזה, ובכס"מ, ובמנחת חינוך מצוה צד, אות ב', ד"ה וכבר, ואכמ"ל). ובהלכות מלכים (פ"ח הי"א) הגדיר הרמב"ם את גדרי קבלת שבע מצוות בני נח שבגר תושב, בזה"ל: "כל המקבל שבע המצוות ונזהר לעשותן - הרי זה מחסידי אומות העולם ויש לו חלק לעולם הבא. והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שציוה בהן הקדוש ברוך הוא בתורה, והודיענו על ידי משה רבנו שבני נח מקודם נצטוו בהן. אבל אם עשיין מפני הכרע הדעת - אין זה גר תושב, ואינו מחסידי אומות העולם אלא מחכמיהם". ולפ"ז משמע שכל שלא קיבל על עצמו ז' שבע מצוות בני נח מפני שציוה בהן הקב"ה בתורה, אסור לו אפ' לעבור בא"י לפי שעה וכ"ש שאסור בחניית קבע בקרקע.♦
ביאור היחס בין דין "לא תחנם" ובין "לא ישבו בארצך" וסברת החילוק הדיני ביניהם
וביאר מו"ר הגר"ש טל שליט"א (בשיעור שמסר בישיבת תורת החיים בשנת תש"ס) שמדברי הרמב"ם באיסורי "לא תחנם" ו"לא ישבו בארצך" עולים שני הבדלים בין האיסורים. ראשית, לגבי איסור "לא תחנם" כתב הרמב"ם (ה"ד): "ומפני מה אין מוכרין להם במחובר? - שנאמר "ולא תחנם" - לא תיתן להם חניה בקרקע, שאם לא יהיה להם קרקע, ישיבתן ישיבת עראי היא". ואילו לגבי איסור "לא ישבו בארצך" כתב (ה"ו): "אסור לנו להניח גוי עובד עבודה זרה בינינו; אפילו יושב ישיבת עראי, או עובר ממקום למקום לסחורה, לא יעבור בארצנו, אלא עד שיקבל עליו שבע מצוות שנצטוו בני נוח, שנאמר "לא ישבו בארצך" - אפילו לפי שעה". ומדברים אלו מבואר שאיסור "לא ישבו בארצך" כולל גם ישיבת עראי, ואילו איסור "לא תחנם" אוסר רק חניית קבע. הבדל נוסף הוא במה שאחר שהביא הרמב"ם את איסור מכירת הקרקעות לגוי מדין "לא תחנם", כתב (שם): "אין כל הדברים האלו אמורים, אלא בזמן שגלו ישראל לבין האומות, או בזמן שיד הגויים תקיפה". ומיד המשיך שכשיד ישראל תקיפה אינם יכולים לעבור בארץ אפ' שעה. ומבואר שאיסור "לא תחנם" שייך בזמן שאין יד ישראל תקיפה על האומות, ואילו איסור "לא ישבו בארצך" שייך בזמן שיד ישראל תקיפה.וביאר עוד מו"ר (שם) ששני ההבדלים קשורים זה בזה, שבזמן שאין יד ישראל תקיפה על האומות, אין ביכולתנו למנוע מהעמים ישיבת עראי, ולכן נאסר עלינו רק למכור להם קרקע, כדי למנוע מהם ישיבת קבע. אך בזמן שיד ישראל תקיפה, יש ביכולתנו למנוע מהגויים מלישב בארצנו אפילו ישיבת ארעי, ולכן חייבים אנו למונעם מלישב בה אפילו לפי שעה. ונראה עוד לומר, שמצוות "לא תחנם" היא מצווה על הפרט, בדבר המסור לו, ואילו מצוות "לא ישבו בארצך" היא מצווה כללית וממלכתית המוטלת על הציבור.
♦
יש לדייק מלשון הרמב"ם ששני האיסורים מתייחסים לאותם גויים
אולם, עדיין צריך לברר מה הגדר של גוי שאינו עובד ע"ז אך לא קיבל על עצמו ז' מצוות בני נח לעניין "לא תחנם" ולעניין "לא ישבו בארצך". ולכאורה בעניין איסור החנייה בקרקע שכלול בו גם איסור "לא תחנם" וגם איסור "לא ישבו בארצך" (דבכלל מאתיים מנה), לא ניתן להסביר ברמב"ם שגוי שאינו מקבל על עצמו ז' מצוות בני נח יכול להתיישב בארץ, שהרי הרמב"ם כתב בהדיא שאין להתיר לו ישיבה בקרקע עד שיקבל על עצמו ז' מצוות בני נח[14], וכל שחילק בין יד ישראל תקיפה לכשאינה תקיפה, הוא לעניין יכולת האכיפה של הדין, דהיינו שכשאין יד ישראל תקיפה לא ניתן להוציא בפועל גויים מהארץ, אבל במכירת ביתו שהיא דבר המסור לכל פרט, לכאורה יש לאסור גם כשאין יד ישראל תקיפה, דסוף סוף ביכולתו למנוע את חניית הגוי בקרקע. והגם אמנם שהשכרת בתים ביסודה הותרה (מעבר לבעיה של "לא תביא תועבה אל ביתך", שאינה מהטעם של "לא תחנם" כמבואר בגמ' וברמב"ם), באמת אין בכך סתירה, דכאשר יש חילוק בין ישיבת עראי לישיבת קבע, מובן שהשכרה, שהיא ישיבת עראי, לא נאסרה כל זמן שאין יד ישראל תקיפה. והתורה הביאה לידי ביטוי את החלוקה בין יד ישראל תקיפה לאין יד ישראל תקיפה, בהגדרה דינית של חניית עראי וחניית קבע, ומעבירה גבול בין דרישות הפרט לדרישות הכלל. אבל לומר שיש חלוקה דינית במהות הגוי שעליו דיברה התורה בשני האיסורים, זה לכאורה קשה, דבסברא, לא ברור מדוע העובדה שיד ישראל לא תקיפה, אמורה לשנות גם את מהות הגוי שממנו אנו חוששים, מנזקיו ומהשפעתו. ומעבר לכך, גם בלימוד הפס' יש בכך לכאורה קושי, שהלא, פסוקים אלו של "לא ישבו בארצך" ו"לא תחנם" נאמרו על ז' עממים, והורחבו לשאר האומות בבניין אב, ומדוע לחלק ולומר שהפס' ד"לא תחנם" נאמר דווקא בגויים עובדי ע"ז, ואילו "לא תחנם" נאמר בכל הגויים שאינן שומרי ז' מצוות בני נח, בפרט שנושא חניית הקרקע מתייחס לשניהם[15].ומוכח מהרמב"ם עצמו, שהבין שמהות הגוי עליו מדובר בשני האיסורים זהה, ממה שכתב בספר המצוות: "והמצוה הנ"א היא שהזהירנו מהושיב עובדי ע"ז בארצנו כדי שלא נלמד כפירתם והוא אמרו ית' לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי... ואולם עובד עבודה זרה לא ישכון עמנו ולא נמכור לו נחלה ולא נשכיר. ובבאור בא לנו הפירוש - לא תתן להם חנייה בקרקע". ומפורש, שכרך הרמב"ם את איסור החנייה בקרקע דלא תחנם, עם איסור "לא ישבו בארצך"[16].
♦
מדוייק מפסיקות אחרות של הרמב"ם שאיסור "לא תחנם" מתייחס גם לגויים שאינם עובדי ע"ז
איברא, דבעניין נתינת חן, היה מקום לומר שכל האיסור נוגע רק לעובדי ע"ז. אולם הוכיח מו"ר (שם) בדעת הרמב"ם שאיסור "לא תחנם" במתנת חינם שייך גם בגוי שאינו עובד ע"ז. דלגבי איסור נתינת מתנת חינם כתב הרמב"ם: "ואסור לתת להם מתנת חינם, אבל נותן הוא לגר תושב". ונראה מדברי הרמב"ם שמה שכתב "אבל נותן הוא לגר תושב" פירושו שמותר לו לתת מתנה לגר תושב, ולא שיש מצוה לתת לו (שאפילו לישראל אין מצוה לתת מתנות חינם, אלא אם היה אביון). וא"כ מבואר שלגוי שאינו גר תושב אסור לתת מתנת חינם מדין "לא תחנם", ואפילו שאינו עובד ע"ז. ובסוף פ"ד מהל' רוצח, ובהל' מילה (פ"ג ה"ז) מביא הרמב"ם את הדין ש"גוי – לא מורידין ולא מעלין" והדין ד"לא מעלין" נובע משום איסור "לא תחנם", כמו שכתב הרמב"ם בריש פרק י' מהל' ע"ז, ושם אינו מחלק בין גוי עובד ע"ז לשאינו רק כותב שמשום שאינו בכלל "רעך" ולכאורה זו כשלעצמה לא היתה סברא לאסור, אם לא משום "לא תחנם". ובשו"ת הרמב"ם (תשובה קמ"ח) נשאל האם מותר לישראל למול גוי, והאם יש חילוק בין ישמעאלים שאינם עובדי ע"ז לנוצרים שעובדים ע"ז, והאם מותר למול אותם לצורך רפואה. והשיב שם הרמב"ם שמותר למול גוי לצורך גרות או לצורך מצות מילה, אבל אסור למול אותו לצורך רפואה. ואחר שכתב שאסור למול אותו לצורך רפואה כתב: "ואין הפרש בזה בין ישמעאלי לנוצרי". ומכל זה נראה, דלא סייג הרמב"ם את איסור "לא תחנם" דווקא לעובדי ע"ז.♦
גם הסברא נותנת כן וכך גם נראה מטעם האיסור בלשון הרמב"ם
ובאמת, שלכאורה נראה שהרמב"ם הבין שהבעייתיות בנתינת חן ומתנת חינם אינה דווקא מחשש ע"ז, אלא מעצם הלימוד ממעשיהם הרעים. וכמו שכתב: "לא תחנם לא יהיה להם חן בעיניך, מפני שגורם להדבק עמו וללמוד ממעשיו הרעים" ולא סייג זאת דווקא לחשש עבודה זרה[17]. ובסברא אם אינו שומר ז' מצוות בני נח, ובעצם הוא נואף ושופך דמים וכו', הרי זה בכלל מעשים רעים שיש להישמר מהם, וכ"ש אם הוא כופר בתורת ה', וגם אם אמנם הוא מוסלמי אשר לדעת הרמב"ם אינו מוגדר כעובד ע"ז לעניין איסור עבודת ע"ז על פי גדריו, מ"מ הרי וודאי יש חשש שבגללו ישראל ימיר את דתו, והחשש הזה גדול מאד גם אם אינו עובד ע"ז. ובאמת שבתחילת הפרק כתב הרמב"ם לחלק בין עובדי ע"ז גויים למינים ואפקירוסים שבישראל, שבעוע"ז גויים כל שלא עושים איתנו מלחמה אין חיוב לאבדם, מה שאין כן במינים ואפיקורסים. והרי מפורש ברמב"ם במקום אחר (הל' רוצח פ"ד ה"י) שהאפיקורסים הם שכופרים בתורה ובנבואה, והרמב"ם בהל' ע"ז כותב שסיבת הדין באפירוקסים היא מפני שהם מסירים את העם מאחרי ה', שהוא גם לשון התורה ביחס לחשש לז' עממים, מהחשש שיסירו אותנו מאחרי ה'. הרי שהרמב"ם השווה עקרונית (ולא דינית) בין האפיקורסים לגויים עובדי ע"ז, ונימק זאת בכך שמסירים אותנו מאחרי ה', ונראה מכך שהוא מבין שעובדי ע"ז אינו בדווקא, אלא כל שכופרים בתורת ה', מאחר שגורמים לנו להדבק בהם וללמוד ממעשיהם הרעים. והרמב"ם מבין שגוי שאינו שומר ז' מצוות בני נח, מחמת כפירתו בה', והוא "רק" אינו עובד ע"ז, נקרא עובד עבודה זרה בשם המושאל והמורחב.♦
הרמב"ם נקט בלשון "גוי עובד ע"ז" כיוון שזו המציאות בד"כ ומאחר וזה הדין העיקרי בתורה
ולפ"ז מה שכתב הרמב"ם: "גוי עובד ע"ז" אינו בדווקא, אלא הוא מייצג את החשש היותר עיקרי, שהוא גם זה שנכתב בפירוש בתורה, ושהוא בנה אב גם לחששות אחרים, ושהוא בד"כ מייצג גם סתם גוי, ושבעצם היותו גוי שאינו שומר ז' מצוות בני נח, הוא מקבל את הכינוי הכללי עובד ע"ז, דגם אם אינו עובד ע"ז, אך בפועל הוא כופר בה' ומשום כך לא שומר את שאר המצוות שהוא מחוייב בהם, הרי שמהותית הוא אינו מאמין בה' ומהותית הוא משוייך לעובדי העבודה זרה. וכן ניתן לראות במקומות נוספים שהרמב"ם נקט בלשון זו של "גוי עובד ע"ז" גם ללא קשר ענייני להיותו עובד ע"ז. דבהל' גניבה (פ"א ה"א) כתב הרמב"ם: "כל הגונב ממון משוה פרוטה ולמעלה עובר על לא תעשה שנאמר לא תגנוב... ואחד הגונב ממון ישראל או הגונב ממון גוי עובד ע"ז ואחד הגונב את הגדול או את הקטן...". ועוד כתב (שם פ"ז ה"ח): "אחד הנושא והנותן עם ישראל או עם הגוי עובד ע"ז אם מדד או שקל בחסר עובר על לא תעשה וחייב להחזיר וכן אסור להטעות את הגוים בחשבון אלא ידקדק עמו...". הרי שלשון זו אינה מכריחה בדווקא גוי עובד עבודה זרה. וממ"ש בסמיכות לעניין ז' מצוות בני נח, וממה שנראה מהרמב"ם שאיסור נתינת חן נוגע לכלל הגויים, הרי שלשיטתו האיסור נוגע לכל הגויים שאינם שומרים ז' מצוות בני נח, גם אם אינם עובדים ע"זטז.ושו"ר שכך הבין הכפתור ופרח[18](פרק י) בדעת הרמב"ם, שחילק בין השכרת בתים לישמעאלים שלא נאסרה מחמת שיש חשש שיכניסו ע"ז לבית, ובין מכירת בתים שיש בה "לא תחנם" גם בישמעאלים שאינם עובדים ע"ז, וציין לדברי הרמב"ם הנ"ל בהלכות ע"ז, וכתב שדין זה הוא כדברי הרמב"ם[19]. גם הרדב"ז (שו"ת ח"ה סי' שיד עי"ש) הבין כן בדעת הרמב"ם ונראה שכך גם דעתו. וכן בחזו"א (סי' כד, ג) הבין כן בדעת הרמב"ם, שכתב, וז"ל: "ודעת הר"מ דכיון דאין אנו מקבלין אותו לא הותר ישיבתו בארץ אע"ג שהוא זהיר בז' מצוות דבלא קבלה אין אנו בטוחים בזהירותם ואין אנו בקיאין בהם... ומסתבר דגם לענין חני' בקרקע וליתן להם מתנת חנם נמי במחלוקת שנויה דלדעת הר"מ כל שאין לו קבלה מחמרינן עמו כשאר נכרי...".
♦
הבנת הרמב"ם יכולה ליישב גם סתירה לכאורה בשיטת רש"י
הבנה זו אודות העניין המהותי שבע"ז ביחס לשאר מצוות בני נח, לכאורה יכולה לבאר גם את הבנת רש"י. דהנה, רש"י פירש בעשרה מקומות בש"ס כדעת ר"מ שגר תושב הוא גר אשר קיבל על עצמו שלא לעבוד ע"ז, שכך פירש בפסחים (כא ע"ב ד"ה להקדים) וביבמות (מח ע"ב) ובגיטין (מ"ד ע"א) ועוד פירש שם (נז ע"ב): "גר תושב היה - שלא קיבל עליו שאר מצות אלא ע"ז...". וכן הוא בבבא קמא (קיג ע"ב) ובבא מציעא (ע"א עמ' א, קי"א ע"א) ובסנהדרין (צו ע"ב): "שלא קבל עליו שאר מצות, וקבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה". ובעבודה זרה (סד ע"ב): "אינו עובד עבודה זרה ובר מיניה של עובד ע"ז הוא בכל שאר עבירות". וכן הוא בכריתות (ט' ע"א) ובערכין (כט ע"א ד"ה "אין"): "אין גר תושב נוהג - שיהא ישראל מצווה להחיותו גר תושב שקיבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה ואוכל נבילות". לעומת זאת בשני מקומות, פירש רש"י כדעת חכמים שגר תושב הוא גר אשר קיבל עליו ז' מצוות בני נח, דכן פירש בעבודה זרה (כ ע"א ד"ה "לגר"), וז"ל: "לגר אשר בשעריך - גר תושב שקבל עליו שבע מצות שנצטוו בני נח ונבילה מותרת לו...". ובמקום נוסף (שם, כד ע"ב) פירש: "גר תושב - שקיבל שבע מצות בני נח והרי רביעה בכלל". ולכאורה קשה לומר שרש"י הכריע כר"מ נגד חכמים. ובכלל בנדון דארוונא (ע"ז כד ע"ב) שפירש רש"י בפשיטות על הסבר הגמ' מדוע לקח דוד בהמות מארוונא, והנימוק הוא מפני שהיה גר תושב, אם אכן היה נוקט רש"י שבסתמא הלכה כר"מ, היה לו לפרש שלרב נחמן סבירא כדעת חכמים, והיה לו להעיר בזה.ולכן נראה לפרש, שרש"י הבין שעיקר מהות הגר תושב הוא במה שאינו עובד ע"ז, שזה היה עיקר החשש העיקרי של התורה, ביחס לגויים שאינם גרי תושב, וכמפורש בפסוקים, וזו גם הסיבה שר"מ נקט שדי בכך שאינו עובד ע"ז, אך לדינא ברור שצריך גם לקבל עליו ז' מצוות בני נח, ולכן ההנחה הפשוטה היתה שארוונא שהיה גר תושב לא נחשד על רביעית הבהמות, ולכן לקח ממנו דהע"ה בהמות לקרבנות. ובזה גם מפורש מדוע ברוב המקומות כתב רש"י שגר תושב מותר באכילת נבילות, דלכאורה אינו מותר רק באכילת נבילות אלא בכל שאר הלאוין שאינם כלולים בע"ז או שאר ז' המצוות. ועל כרחינו שרצה רש"י להגדיר את המעמד של גר תושב במה שאינו סתם גוי מחד, אך גם אינו גר צדק, ולכן תמצת זאת במה שקיבל על עצמו שלא לעבוד ע"ז, ושמותר בנבילות. ומה שבחר דווקא בעניין הנבילות, הוא מאחר שהתורה כתבה "לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה". והתורה כבר התייחסה אליו כמי שמותר בנבילות, וכשם שהנבילות בנו אב לשאר האיסורים שאינו אסור בהם, כך גם מה שקיבל עליו שלא לעבוד ע"ז בנה אב גם לשאר מצוות בני נח.
♦
קושייה על שיטת הרמב"ם מההיתר לשלוח דורון ביום אידם של גויים כשאינם עובדים ע"ז
והנה, בגמ' (ע"ז ס"ד ע"ב-סה ע"א) מובא שאמוראים שלחו מתנות לגויים ביום אידם. וז"ל הגמ': רב יהודה שדר ליה קורבנא לאבידרנא ביום אידם, אמר: ידענא ביה דלא פלח לע"ז. א"ל רב יוסף, והתניא: איזהו גר תושב? כל שקיבל עליו בפני ג' חברים[20] שלא לעבוד עבודה זרה! כי תניא ההיא - להחיותו... רבא אמטי ליה קורבנא לבר שישך ביום אידם, אמר: ידענא ביה דלא פלח לעבודה זרה". ונראה ברור שהנדון בגמ' אינו מצד "לא תחנם" אלא מהדיון הכללי אודות משא ומתן עם הגויים ביום אידם, וכדאיתא בריש ע"ז, שהרי הגמ' הדגישה בשני המקרים ששליחת התשורה לגויים היתה דווקא ביום אידם. אולם עכ"פ מתעוררת שאלה כיצד שלחו רב יהודה ורבא מתנה, מצד איסור לא תחנם, ובפרט לאור מה שהתבאר לעיל בשיטת תוס' והרמב"ם, שנקטו שאיסור "לא תחנם" חל בכל גוי שאינו שומר ז' מצוות בני נח, אף אם אינו עובד ע"ז.♦
ישוב הקושייה
ונראה לבאר ע"פ מה שבתוספתא (עבודה זרה פ"ג הי"ד, והובאה להלכה בכמה מהראשונים, כגון הרא"ש בע"ז פ"א סי"ט, והמאירי ע"ז כ ע"א והמרדכי עבודה זרה כ ע"א, ובאגודה ב"מ עא ע"א, ועוד) איתא שאם היה מכיר את הגוי והיה שכנו או חברו אין בו איסור מתנת חינם אף אם עובד ע"ז וזה נחשב כאילו מכר לו, וכל האיסור הוא בגוי שאינו מכירו או שהיה עובר ממקום למקום. ובט"ז (יו"ד סי' קנא ס"ק ח) ביאר בטעם הדבר בזה"ל: "אבל אם מכירו לא הוה עלייהו שם מתנה אלא כמכירה שהרי ישלם גמולו או כבר שילם לו". ואכן מהגמ' נראה שהאמוראים הכירו את הגויים ששלחו להם מתנות אלו. ולכן כל הדיון לא התייחס כלל לדין "לא תחנם", אלא מעצם הבעייתיות שבמשא ומתן ביום אידם, והתירו זאת משום שאינם עובדים עבודה זרה. כמו כן, ניתן לתרץ שמאחר והם היו בגלות, אזי כשם שמפרנסין גויים עם עניי ישראל משום דרכי שלום, כך מותר לשלוח מתנות משום דרכי שלום, אלא שעכ"פ יש להזהר ביום אידם.והיה מקום להקשות לפ"ז שלכאורה לא ברורה קושיית הגמ' מדין גר תושב, דמאי שייטיה הכא? הלא אין אנו דנים כאן כלל מצד "לא תחנם", דאין הכי נמי דצד ההיתר אינו מצד שהוא גר תושב, אלא מצד זה שעל אף שאינו גר תושב, אין זו נחשבת למתנת חינם כשמכירו או משום שזהו משום דרכי שלום. אולם יש ליישב שקושיית הגמ' לא היתה מדין גר תושב ולעניין "לא תחנם", אלא ממה שסוף סוף מדיני גר תושב למדנו שעצם הקבלה שלא לעבוד ע"ז אינה מספיקה, וקבלה כזו צריכה להיות בפני בי"ד. ולכן מוכח שכשגזרו שלא לשאת ולתת עם עובדי ע"ז ביום אידם, אינם יוצאים מכלל עובדי זרה עד שיקבלו עליהם בפני בי"ד, דהא אפ' ר"מ שלעניין גר תושב נקט שדי בכך שלא יעבוד ע"ז, מ"מ כדי להוציאו מכלל זה הצריך שיקבל עליו בפני ג' (ועיין ברמב"ם הל' מלכים פ"ח ה"י שפסק שגם לדעת חכמים צריך שיקבל בפני שלושה, וכן העיר הכס"מ על דבריו שם). ואם כן אין סברא לחלק בין דין זה לבין האיסור לשאת ולתת עם עובדי ע"ז ביום אידם. ועל זה השיבה הגמ' שבאמת יש לחלק, שדין זה שהקבלה צריכה להיות בפני ג' הוא באמת דווקא בגר תושב, שיש לנו ציווים חיוביים כלפיו להחיותו ולהעדיפו על פני נכרים אחרים, שאז קבלתו גם צריכה להיות בפני בי"ד, אבל לעניין שלא לשאת ולתת עם עובדי ע"ז ביום אידם (משום דאזיל ומודה לע"ז, או משום שקונה הגוי לצורך ע"ז), בזה די בידיעה שלנו שבפועל הוא לא עובד ע"ז כדי למנוע חשש זה. ולפי הבנה זו, גם רב יהודה ורבא לא התירו לתת מתנת חינם לכל גוי שאינו עובד ע"ז, אלא רק התירו לתת ביום אידו כשאין בעיה של לא תחנם מצד זה שהוא מכירו, ואין בעיה של ע"ז, כי יודע בו שאינו עובד ע"ז. ואם כן, גם אין כל סתירה בין הסוגיות. ולכאורה כך הבינו התוס' והרמב"ם. ולכן בשונה מדין "לא תחנם" בו הזקיק הרמב"ם שיקבל על עצמו בפני בי"ד, באיסור משא ומתן עם עובדי ע"ז פסק (פ"ט הל' ב עי"ש) שכדי להתיר מספיק שנודע לו שאינו מודה בעבודה זרה ואינו עובדה.
♦
הרמב"ן והר"ן נקטו שמצוות לעולם בהם תעבודו נובעת מדין לא תחנם ומוכח שנקטו כרמב"ם
גם מדברי הרמב"ן (גיטין לח ע"ב) וכן הר"ן בחידושיו (שם) משמע שאיסור לא תחנם שייך בכל הגויים ולאו דווקא בגויים עובדי ע"ז. דבגמ' (שם) הובאה דעת שמואל שאסור לשחרר עבד כנעני, ולמד זאת רמצא עשרה, ושחרר עבדו והשלימו לעשרה, ותירצה הגמ' שלצורך מצווה מותר לשחרר עבדו. והתקשו הרמב"ן הר"ן מדוע שצורך מצווה יבטל מצוות עשה שבתורה, ותירצו שלא אמרה תורה לעולם בהם תעבודו אלא כדי שלא ליתן להם מתנת חנם, מדין "לא תחנם", ומאחר שהיה בזה צורך כבר אין בכך מתנת חינם. ומוכח שגוי זה לא היה עובד ע"ז, דאם כן לא היה שייך לשחררו ולצרפו למניין. ויתירה מזו, מאחר שהיה עבד כנעני היה במעמד לכל הפחות של גר תושב ואף יותר מכך וברור שלא עבד ע"ז. ובפרט שמוכח מכמה מקומות שהעבדים בזמן חז"ל נהגו על פי דיני עבד כנעני. והגמ' הבינה בפשטות שהיה עבד כנעני עם כל הדינים החלים עליו. ואעפ"כ נקטו בפשיטות הרמב"ן והר"ן שחל עליו איסור לא תחנם.♦
קושיית הרשב"א על הרמב"ן והצעה לתירוץ קושייה זו
והרשב"א (גיטין לח ע"ב) הקשה על הרמב"ן בזה"ל: "וקשיא לי דאפילו לגר אוכל נבלות מותר ליתן מתנת חנם לכו"ע וכל שכן לעבד כנעני שקבל עליו כל המצות כישראל..". והיינו שלעבד כנעני יש מעמד יותר משל גר תושב, ואם כן מה שייך לאסור לתת לו מתנת חינם, ומה בכלל שייך לדמות מילתא למילתא בינו ובין איסור לא תחנם. ונראה לתרץ, שהרמב"ן נקט שיש לחלק בין גר תושב לעבד כנעני מצד זה שעבד כנעני מקבל דינים בעל כרחו, וכשמשתחרר הוא מתגייר בעל כרחו, ואם כן יש חשש בנוגע לקיום מצוותיו בעתיד מתוך נפש חפצה. זאת, בשונה מגר תושב שבוחר להישאר בארץ בהתאם לתנאים שהציבו לו[21]. ושו"ר שכן תירץ בשו"ת עטרת פז (ח"א כ"ג, חו"מ הערות סי' יב הערה א)[22].אלא דלכאורה קשה מאד לומר שחילוק זה רב גובריה עד כדי כך, שעבד כנעני קיבל דינים של "לא תחנם", ובפרט שגם כלפיו יש מצוות חיוביות, ואף יותר מגר תושב, וכגון, שאם הוא עבד של כהן הוא מותר באכילת תרומה ועוד. אבל נראה לומר בכל זאת, שבעצם מה שנותנים לעבד כנעני חנייה בקרקע, הוא רק משום שהוא סמוך על שולחן אדונו ונחשב כרכושו, וכל מה שמאכילו ואפ' נותן לו בסתמא מתנות חינם, או משבח אותו, הרי כל זמן שהוא ברשותו, אין זה מתנת חינם, דבכך הוא מעודדו לעבוד ביתר חשק ורצון, וכשם שמצאנו בגמ' (ב"ק ד ע"א עי"ש) שעבד שמקניטו רבו, עלול להסב לו נזק. וכל מה שהתירו לו לאכול אינו מחמת מעלתו אלא מחמת שהוא נחשב כבטל לרבו. ונמצא שבעצם באופן עקרוני שייך בו "לא תחנם" אלא שבאופן מציאותי כל זמן שהוא תחת רבו אין היתכנות להכיל עליו איסור זה, אולם כאשר רבו משחררו הרי הוא נותן לו מתנה בחינם, שהוא לא מקבל עבורה כלום, ולכן זה בכלל האיסור, מאחר שלא קיבל עליו דבר מרצונו אלא בעל כרחו. ולכאורה, לשון הרמב"ן מכריחה להבין שהוא נוקט שחל איסור לתת לו מתנת חינם, שכתב: "אלא משום שלא ליתן להם מתנות חנם כענין דכתיב בגוים לא תחנם"[23]. ומלבד זאת מסתימת לשונם שכתבו "אלא משום שלא ליתן להם מתנות חנם כענין דכתיב בגוים לא תחנם", משמע שקאי בכל הגויים, ובפרט שבזמנם כבר הכירו את האיסלאם, ולמרות זאת, לא חילקו בזה.
♦
נראה מפשטות לשונם של ראשונים נוספים שנקטו כדעת הרמב"ם
גם הסמ"ג (לאוין סימן מח) נקט שאיסור "לא תחנם" מתייחס לכל הגויים ולאו דווקא לעובדי ע"ז. שכתב, וז"ל: "שלא ליתן לגוי חנייה בקרקע בארץ ישראל שנאמר לא תחנם... שלשה דברים דרשו רבותינו ממקרא זה, לשון חנייה כאשר בארנו. ולשון חן, שאסור לומר כמה נאה גוי זה שלא ימשך אחריו ללמוד ממעשיו. ולשון חנינה..."[24]. הרי שלא חילק כלל, והתייחס בפשטות לכל גוי. וכן נראה שנקט בפשיטות הרא"ש (ע"ז פ"א סימן יט), שציטט את הגמ' ולא הזכיר דבר וחצי דבר שהדבר נוגע דווקא לגוי עובד ע"ז. ובתוספות הרא"ש (קידושין סח ע"ב) כתב, וז"ל: "לרבנן דלא דרשי טעמא דקרא אי לא כתיב כי יסיר הוה מוקמינן ליה בכל אומות והשתא דכתיב כי יסיר מוקמינן קרא דוקא בז' אומות דמסירין טפי... ולפי מה דמשמע הכא דאי לאו כי יסיר הוה מוקמינן קרא בכל אומות ניחא השתא הא דאמרי' בפ"ק דע"ז לא תחנם לא תתן להם חנייה בקרקע דאיירי בכל אומות..". ונראה בפשיטות שנקט כתוס' ולא חילק בין גויים עובדי ע"ז לשאינם. וכן נראה מדברי הרא"ש במקום אחר (תוספות הרא"ש עירובין סד ע"ב) במה שהגמ' מהביאה מעשה ברבן גמליאל שמצא גלוסקא בדרך והניח שהיא שייכת לנכרים (דהולכין אחר רוב עוברי דרכים), ולכן לא רצה להתירה באכילה ונתן אותה במתנה לגוי עובר אורח, ובגמ' מוכח שלא הכירו רבן גמליאל מעולם ושידע את שמו של הגוי ברוח קדשו. והקשה הרא"ש (שם): "היאך נתן ר"ג לגוי והא דריש ר' יהודה בספ"ק דע"ז לא תחנם לא תתן להם מתנת חנם"[25]. ובהמשך דבריו התקשה בפרט לאור זאת שר"ג לא הכיר את הגוי, ואין את ההיתר של הברייתא במכירו, והשיב הרא"ש, דיתכן שר"ג נקט כר"מ שאין איסור במתנת חינם, או שעשה כן משום דרכי שלום. ומלשון הרא"ש נראה שהקשה בגוי בסתמא, ולאו דווקא מצד שסתם גוי עובד ע"ז[26], אם כי אין זו ראייה מוכרחת דיתכן דלא פירט הרא"ש לעניין עבודה זרה, מאחר שסתם גויים בזמנם עבדו ע"ז. גם מהכלבו (סי' כה) משמע שלא חילק כן, דכתב בעניין נוסח ההוספות של ברכת המזון דברית מילה, בזה"ל: "ויכלכל וירומם מעלת אבי הבן והבן, והמוהל, והסנדקנים... ויברך אותנו כל אחד ואחד בשמו וכו', ואם יש שם כותי אומר כל אחד ואחד ממנו בני ברית בשמו, לפי שאסור לברך הכותי כדכתיב לא תחנם לא תתן להם חן".♦
היתר הכפתור ופרח במכירת קרקעות במצבי אונס
בכפתור ופרח (פ"י) הביא את הברייתא (גיטין מד ע"א) בעניין הקנס במכירת בית לגוי. וז"ל הברייתא: "המוכר ביתו לגוי - דמיו אסורין, וגוי שאנס ביתו של ישראל, ואין בעליו יכול להוציאו לא בדיני ישראל ולא בדיני גויים- מותר ליטול את דמיו, וכותב ומעלה בערכאות שלהן, מפני שהוא כמציל מידם". ופירש"י: "המוכר ביתו לגוי - בארץ ישראל דאמר קרא לא תחנם לא תתן להם חנייה בקרקע". ומבואר שגוי שהשתלט על ביתו של ישראל, וידו תקיפה ברמה כזו שאפ' בי"ד של גויים לא יכול להוציאו ממנו. אם רצה הגוי להסדיר את מעשיו באופן של מכירה, מותר לישראל לקחת את דמיו, ואפ' לכתוב ולחתום בפני ערכאות של גויים, מאחר שאין זה נחשב כמוכר ביתו שאז קנסוהו, אלא כמציל דמי ביתו לאחר שהשתלט הגוי על ביתו[27]. ומברייתא זו למד הכפו"פ שבכל מקרה של אונס אין איסור "לא תחנם". ולכן גם במקרה של ישראל הדר בעיר שכולה גוים בארץ ישראל, ורוצה להעתיק דירתו לעיר אחרת, ויש לו שם בית, יכול למוכרה לגוים, כי הוא מתיירא שהגוים יחריבוהו, או שיחזיקו בו וידורו שם בעל כרחו. וכן בעיר שרובה ישראל, ויש לו אונס ממון, ואין שם ישראל שיקנהו אפילו בזול. גם זה בכלל האונס שיהיה מותר למכור.♦
קשיים בהיתר זה
אולם, נראה דשאר הראשונים לא קיבלו היתר זה, ולכן לא הביאו ראייה ממקור זה לעניין לא תחנם. ונראה לכאורה דהכפו"פ הוא דעת יחיד בעניין זה, ונראה ששאר הראשונים נקטו שיש הבדל בין מקרה שבו כבר נאנס הישראל ונלקח ביתו, שאליבא דאמת כלל לא היתה מכירה, והישראל לא גרם לשום חנייה בקרקע של הגוי, וכל הנדון הוא רק על כסף הפיצויים שהוא מקבל על אונס שכלל לא רצה, ושכסף זה וודאי מותר מדאורייתא, דאף כשמכר במזיד מדאורייתא מותרין דמיו, ולא התירו אלא בנדון דרבנן בקנס על כסף זה שהוא מציל מידי האנס הגוי. אך למכור בידיים, שהוא איסור של תורה, ונתינת חנייה בקרקע לגויים, לכאורה אינו בכלל פיקוח נפש שיותר לו לבטל איסור של תורה, דבשלמא שלא לקיים מצוות עשה מחמת אונס זוזים, אך לעבור על לאו כשאין פיקוח נפש, ולהחשיב זאת כאונס שיתיר את המכירה עצמה, הוא דבר שלא קיבלו שאר הראשונים. ושו"ר שכעין זה דחה הרב פאת השולחן (הלכות א"י סי' א ס"ק ל"ח).♦
העמדת הכפתור ופרח דין זה גם במשנה דהמוכר שדהו לגוי וברש"י שם
עוד כתב הכפתור ופרח (שם) להעמיד במצב של אונס גם את מה דאיתא במשנה (גיטין מז ע"א לפי גירסת רש"י): "המוכר את שדהו לגוי - לוקח ומביא ממנו בכורים, מפני תיקון העולם". ופירש רש"י (ד"ה מפני): "שלא יהא רגיל למכור קרקע בא"י לגוי, וגם אם מכר יטריח לחזור אחריה ולפדות". ולהבנת הכפו"פ כל זה הוא במי שמכר שדהו לאונסו. ונראה שהבין כך משני טעמים. האחד, שלשון המשנה "מפני תיקון עולם" מורה יותר על תקנה ולא על קנס למי שעשה איסור. וכן מלשון רש"י "שלא יהא רגיל למכור", דמשמע שכעת אינו עושה איסור ורק תיקנו עבורו, בכדי שלא יבוא למכור בעתיד גם במצב שאינו אנוס.♦
גם באוקימתא זו לכאורה הכפתור ופרח בדעת יחיד בין רבותינו הראשונים
אולם, מלשון המשנה "מפני תיקון עולם" אין הוכחה כלפי שאר הראשונים, שכן לדעת רוב הראשונים (תוספות ד"ה לוקח, ושם בשם ר"ח, וכן ברמב"ם הל' בכורים פ"ב הל' יד ועוד) גרסת המשנה שונה, וכך יש לגרוס לשיטתם: "המוכר את שדהו לגוי – וחזר ולקחה ממנו ישראל, לוקח ומביא ממנו בכורים, מפני תיקון העולם". ולפי גירסא זו כלל אין חיוב וקנס למוכר שיקנה בחזרה, אלא כל מי שקנה מהגוי, צריך לתת מקרקע זו ביכורים. ואכן המשנה כלל לא עסקה בקנס אלא רק בתקנה, וממילא לא ניתן להוכיח ממנה שהמוכר מכר בהיתר ומחמת אונסו. אולם, נראה דאליבא דאמת, גם במה שרש"י הבין שהתקנה מתייחסת למוכר עצמו, אין להכריח שהוא הבין שזו תקנה בלבד ללא קנס, דאכן יש הבדל בין תקנה זו לקנס של המוכר ביתו שדמיו אסורים, דעצם זה שדמיו אסורים לא גורם לכך שאדם יקנה בחזרה את ביתו, אלא גורם שלא ירצו אנשים למכור בתים להבא. לעומת זאת בקנס של הבאת הביכורים בשדה שנמכרה לגוי, מלבד מה שיש בזה קנס כלפי המוכר, יש בכך גם תקנה במה שהלוקח יטרח לחזר אחרי השדה לפדותה, ושפיר ניתן לקוראה בשם "תקנה" אף לדעת רש"י[28]. ובאמת, שכמה ראשונים הבינו בהדיא בדעת רש"י שהוא הבין דהנדון הוא בקנס (עיין בתוס' שם, וכת"י הריטב"א - הוצאת מוסד הרב קוק, וביד רמ"ה) דלא כהבנת הכפו"פ.ויש להוסיף שגם מהדיוק בלשון רש"י "שלא יהא רגיל למכור קרקע", לכאורה לא ניתן ללמוד שמדובר במי שמכר לאונסו ושמכירה זו היתה בהיתר מכמה טעמים. ראשית, אם כל הנדון היה במוכר לאונסו ובהיתר, בכל כי האי הו"ל לרש"י לפרש דבריו שבאנוס שמכר בהיתר תיקנו תקנה שלא ימכור גם כאשר לא יהיה במצב של אונס, ולא היה לו לסתום דבריו עד כדי כך. שנית, לכאורה תמוה שחז"ל יגזרו גזירה ממצב של אונס למצב שאין בו אונס, ושגזירה זו תהיה בעלת משמעות כ"כ חזקה עבור האדם. שלישית, מדברי רש"י עצמו יש מקום לדייק שלא מדובר באנוס. דלכאורה היה מקום להתקשות בהסבר רש"י "שלא יהא רגיל למכור קרקע בא"י לגוי, וגם אם מכר יטריח לחזור אחריה ולפדות". דהסיומת "וגם אם מכר וכו" לכאורה מיותרת, כי אם התקנה גורמת למצב שאכן לא ימכרו, אין צורך לדון על מצב שבו אם מכרו יטרחו לחזור ולפדות. ולכאורה על כרחינו שרש"י הבין שהתקנה היתה מיועדת עבור אדם שאינו אנוס, והיא אכן תגרום לאדם כזה שלא למכור, אך באמת יש מקרים שבהם למרות התקנה, אדם עלול למכור באיסור מאחר אונס ממון, ובזה התקנה תגרום לו לחזור ולפדות. ומכאן ראייה שרש"י הבין שבסתמא דמילתא המשנה כלל לא דיברה על מצב אונס, ואם כן זהו קנס עבור עוברי עבירה גם לשיטתו. רביעית, רש"י (שם, מ"ז ע"ב ד"ה מדאורייתא) כתב לחלק בין ביכורים לתרו"מ, דביכורים מצווה דרמיא עליה ומעשר אינה מצווה דרמיא עליה, וזאת למ"ד אין קנין לגוי להפקיע מידי מעשר, דלפ"ז מובן מדוע הדין דאורייתא שהמוכר לגוי מביא ביכורים נוגע דווקא לביכורים ולא לתרו"מ. אבל במשנה (שפירשה רש"י כר"א דיש קניין לגוי, וממילא התקנה היא מדרבנן) לא ברור מדוע שהתקנה תתייחס דווקא לביכורים ולא לתרו"מ, דאם אנו רוצים לתקן תקנה שיחזור המוכר לקנות את השדה, מה לי ביכורים ומה לי תרו"מ. אולם לפי ההבנה שמדובר בקנס ולא רק בתקנה, מובן יותר שבקנס יש מידתיות, וכולי האי לא קנסינן, בדבר שגם כאשר הוא אצל הישראל אינה מצוה דרמיא עליה, וכפי שביארו התוס' בהבנת רש"י[29].
♦
היתר הראב"ן כשהקרקעות בבעלות שלטון הגויים
כתב הראב"ן (ראב"ן ע"ז סימן רצ-רצא) טעם היתר מכירת קרקעות לנכרים בזמן הזה. וז"ל: "ר' יוסי אומר בחו"ל מוכרין להן בתים ושדות וכרמים ואמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי. והא דתניא לא תחנם לא תתן להם חנייה בקרקע, מוקי לה ר' יוסי בא"י, ולהכי מזבני להו בתים ושדות בזמן הזה, ועוד שהקרקעות אינן מיוחדות לנו כי לטסקא הן בידינו מן הגוים. ומזה הטעם אנו משכירין בתים לגוים עעו"ז בזמן הזה... אבל אנו שנותנין מס לגוים מקרקעות שלנו אינו מיוחד...". ומבואר בדבריו שהטעם שהקרקעות משועבדות למלך, אינן תלויות בסברא דחו"ל. אם כי לא ברור אם היה סומך על סברא זו לבדה, ושמא רק בצירוף למה שאין איסור מצד עצמו, בחו"ל. ושמא כתב כל זאת בעיקר בגלל הסברא של השכרת בתים, שהיא עצמה נאסרה מדרבנן (ובאמת שהב"ח יו"ד סי' קנא ציין לדברי הראב"ן רק לגבי השכרת בתים שהיא מדרבנן ולא לגבי מכירה בא"י, ושמא מטעם זה). ועכ"פ לכאורה אין זו סברא רווחת בראשונים, דלכאורה היה להם לראשונים להזכיר סברא זו.ועיין ברא"ש (ע"ז פ"ד סי' ט) שכתב על מה שאין אנו מפרישין האידנא תרומות ומעשרות בשם ר"ת, כי הקרקעות עכשיו משועבדים לשרים לטסקא ודינא דמלכותא הוא שאם לא יתנו הטסקא שיהו מופקעת לשרים. ואם כן אינה כשלנו ואנו כמו אריסין בעלמא. וכתב הרא"ש דלא נהירא כי גם בימי חכמי התלמוד היה להן קרקעות לטסקא. כדאמר (ב"ב דף נד ב) מאן דיהיב טסקא ליכול ארעא ואעפ"כ היו מעשרין וכי תימא שהיו מעשרין מאותן שאין בהן טסקא. גם האידנא יש קרקעות שאין בהן טסקא עכת"ד. אמנם בשו"ת מהר"ם גלאנטי (סי' נז) נשאל בעניין קרקעות שהיו סמוכות לנהר הליטני באיזור צידון, שנחשבות לשיטתו מגבול עולי מצרים (עי"ש) , ושאלו היהודים שם את מהר"ם גלאנטי מה יעשו בשביעית, כי הגויים איימו עליהם שאם לא יעבדו, יקחו מהם את השוורים וכלי המחרישה ועוד. והתיר מהטעם הנ"ל, וכתב בזה"ל: "אבל קרקעות הללו כלם הם מהמלך יר"ה והם מוחכרים אצלם לתת חומש למלך יר"ה וארבע ידות להם או כפי מנהגם ובשנה השביעית ימכרו כל אחד זכותו או חזקה שיש לו לגוי סתם אני מוכר לך כל זכות שיש לו בקרקע ואח"כ בשיעבור השביעית יחזור ויקנה אותה ולית בזה בית מיחוש כיון שאינו ארץ ישראל ממש כבושה תחת ידינו". ובשו"ת שמן המור (יו"ד סי' ד' יובאו דבריו לקמן בע"ה) סמך עליו למעשה בצירוף סברות נוספות. מ"מ תהילה לא-ל, אין זה נוגע לימינו, שהקרקע נרכשת בקניין גמור ואין יד הרשות באמצע, ובוודאי שמכירה נותנת חנייה. וכבר העירו בזה כמה אחרונים ועיין בחזו"א (ב"ק סי' י, שביעית כ"ז) וביבי"א (חלק י - יורה דעה סימן מא) שכתב שכל זה לא שייך בזמנינו שחזרו רוב הקרקעות לרשות ישראל, וברוך מציב גבול אלמנה.
♦
ד. שיטת המאירי וסיעתו
לדעת המאירי איסור לא תחנם שייך רק בגוי שעובד ע"ז
במאירי (ע"ז כ ע"א) נקט שאין איסור "לא תחנם" בגוי שאינו ע"ז ואינו צריך להכנס לגדר גר תושב עבור זה. שכתב, וז"ל: "כבר ידעת כמה החמירה תורה להרחיק עובדי האלילים מארצנו ומגבולנו ומבינותינו ובכמה מקומות האריכה להזהירנו להתרחק ממעשיהם מכאן אמרו לא תחנם לא תתן להם חן ר"ל לשבח ענינם ומעשיהם ואפילו יפי צורתם ותבניתם וכן דרשו מכאן שלא נתן להם חנייה בקרקע כדי שלא להתמיד ישיבתם בינותינו וכן דרשו ממנו שלא ליתן להם מתנת חנם כדי שלא לגזלה למי שאנו חייבים לה ביותר כגון גר תושב והוא בן נח הגמור לקיים שבע מצות כמו שאמרה תורה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי ומ"מ פי' בתוספתא דוקא לגוי שאין מכירו או שהיה עובר ממקום למקום אבל אם היה שכנו או חברו מותר שהוא כמוכרן לו הא כל שהוא מן האומות הגדורות בדרכי הדתות ושמודות באלהות אין ספק שאף בשאין מכירו מותר וראוי וכבר אמרו שולח אדם ירך לנכרי[30]" עכ"ל. ומתחילת דברי המאירי משמע שהעניין של "לא תחנם" הוא בכדי להרחיק מאתנו עובדי אלילים כדי שנתרחק ממעשיהם, ומשמע שהבעיה במתנת חינם היא במה שאנו גוזלים זאת מגר תושב שיש לנו מחויבות כלפיו יותר. והנה, אם היה מגדיר המאירי את גר תושב כשיטת ר"מ שכל שאינו עובד ע"ז, כבר נחשב בזה לגר תושב, היה מובן שמעבר למה שצריך להתרחק מגוי עובד עבודה זרה, יש גם בעיה במה שאנו גוזלים כביכול מגוי שאינו עובד ע"ז. אך מאחר שהמאירי מגדיר שגר תושב נחשב כך רק כאשר מקבל על עצמו ז' מצוות בני נח, אזי לכאורה אין דין זה נוגע דווקא לגוי שעובד ע"ז, אלא אפ' אינו עובד ע"ז, כל שאינו מקבל על עצמו ז' מצוות אסור במתנת חינם, שהרי בנתינה עבורו גוזלים מהגר תושב שיש לו זכות להקדימו. ונראה שכוונת המאירי לומר שאיסור מתנת חינם ביסודו לא נתקן רק בגלל חשש קירבה והחשש ללמוד ממנו ע"ז, אלא גם מפני שמפסיד את הגר תושב, ובשונה מאיסור נתינת חן שנאסר רק מטעם הקרבה. ולכן כשאינו גר בארץ, שבזה כלל אין דין גר תושב, אזי דין "לא תחנם" הורחב רק עבור עובדי ע"ז שנשאר בזה רק חשש הקירבה. ונראה שהמאירי גם הבין את סוגיית הגמ' על "לא תחנם" באופן שהיא עצמה עוסקת רק בגוי עובד ע"ז, ולמרות שהגמ' נקטה גוי בסתמא, כנראה הבין כך המאירי מצד מה שהדיון העיקרי במשניות הקודמות לזה הוא בגויים עובדי ע"ז. ואת הסוגייה דשליחת דורון ביום אידם, הבין מיניה וביה שאינה נוגעת כלל ללא תחנם שהרי קיימא להו לאמוראים באותם גויים שלא עבדו ע"ז, ואת קושיית הגמ' ותירוצה שם יכול לפרש כפי ההסבר שהוצע לעיל בדעת הרמב"ם ותוס'.♦
גם הרשב"א פסק שאין דין "לא תחנם" בגוי שאינו עובד ע"ז ונראה שהבין כהבנת המאירי
והרשב"א (תשובות ח"א סי' ח) כתב כמה סיבות להיתר המשנה לשלוח ירך לנכרי, ואחת מהן היא שאין איסור לא תחנם בגוי שאינו עובד ע"ז, וכתב שיתכן גם שהוא משום דרכי שלום. וסיים בזה"ל: "ואמרינן בפרק בתרא דעבודה זרה (דף ס"ז ב') רב יהודה שדר קורבנא לאבידרנא ביום אידו. אמר ידענא ביה דלא פלח לעבודה זרה. וכן רבא שדר קורבנא לבר שישך". ולפי זה היה מקום להבין שהוכיח ממה ששליחת הדורון ע"י רב יהודה ורבא, נבעה להבנתו מכך שפסקו כר"מ, שגר תושב נחשב כבר משעה שאינו עובד ע"ז, ולכן נקטו שדין "לא תחנם" אינו תלוי בז' מצוות בני נח, אלא רק במה שאינו עובד ע"ז. ולפ"ז מה שנימקו רב יהודה ורבא את ההיתר מצד ש"אינו עובד ע"ז", בא כהסבר לכך שהתירו לעצמם לתת לגוי אפ' ביום אידו, דלא תחנם אין כאן לפי ר"מ, וחשש משא ומתן ביום אידם גם אין כאן מאחר שאינו עובד ע"ז כך בסוגיית "לא תחנם" מכח שליחת הדורון של האמוראים. ואם כן, קושיית הגמ' מדין גר תושב, אינה מייחסת כלל לעובדה שנתנו דווקא ביום אידם, דמצד זה אין הכי נמי שאין חשש עבודה זרה, שהרי קים להו בגווייהו שאינם עובדי ע"ז, אבל מ"מ קשה מצד לא תחנם, דעכ"פ גם אם הגוי אינו עובד ע"ז, שלשיטת ר"מ די בכך כדי להיחשב גר תושב, מ"מ גם ר"מ מודה שצריך שיקבל עליו בפני בי"ד. ועל זה ענתה הגמ', דכל מה שהצריך ר"מ לקבל בפני ג' הוא רק לעניין החיוב להצילו מכל צרה, אבל כדי להתיר את איסור לא תחנם, די בכך שבפועל אינו עובד ע"ז. ולפי הבנה זו רב יהודה ורבא נקטו להלכה כר"מ.אבל נראה שקשה לפרש כן בדעת הרשב"א, דלפירוש זה נמצא שיש מחלוקת בין סוגייה זו, לבין הסוגייה דלא תחנם (בדף כ ע"א). דהלא הגמ' שם מוכיחה שלדעת ר"מ אין ב"לא תחנם" דין מתנת חינם, מהההנגדה שבפס' בין גר תושב לנכרי, שלר' יהודה בנכרי חל דין לא תחנם, ובגר תושב, לא חל דין זה, ולר"מ על אף שבנכרי חל דין לא תחנם, מ"מ מתנת חינם אינה בכלל האיסור. ומשמע שכל שאינו גר תושב הוא בכלל לא תחנם ואפ' אם אינו עובד ע"ז, כל שאינו בכלל גר תושב מאחר שלא קיבל עליו בפני ג', עדיין חל עליו דין לא תחנם. ולא ניתן לומר שהגמ' הניחה שנחלקו ר' מאיר ור' יהודה בגוי שאינו עובד ע"ז, דאז החידוש אינו במה שר"מ לא אוסר בו מתנת חינם (שהרי הוא לא אוסר בו גם שאר ענייני לא תחנם לפי ההבנה הנ"ל) אלא החידוש הוא במה שר' יהודה אוסר בו מתנת חינם למרות שאינו עובד ע"ז, וזה בוודאי בהיפך מהבנת הגמ'[31]. וגם לטעון שהגמ' הניחה שר"מ ור' יהודה חלקו בנכרי שעובד ע"ז בדווקא, זו אוקימתא בגמ' שלכאורה מאד חסרה מן הספר, דהלא מחלוקת ר"מ ור' יהודה לא עסקה בפס' דלא תחנם, אלא בפס' דנתינת נבילה לגר תושב. ובשלמא אם הגמ' הבינה שכל שאינו גר תושב כלול מיניה וביה בדין לא תחנם, מובן כיצד הגמ' דייקה בפשטות לדעת ר"מ אודות מתנת חינם ב"לא תחנם", אבל אם הגמ' הניחה שכל שאינו עובד ע"ז כבר אינו בכלל לא תחנם ללא קשר להגדרת גר תושב, מנין לה לגמ' להניח שכל מחלוקת ר"מ ור' יהודה עסקה דווקא בנכרי עובד עבודה זרה שקאי בלא תחנם, ושמזה מוכח שלדעת ר"מ אין איסור מתנת חינם בלא תחנם. ושמא נחלקו בכל גוי שאינו גר תושב, ואף שאינו בכלל לא תחנם, לדעת ר' יהודה מתנת חינם נאסרה עבורו, לא מצד ענייני עבודה זרה, אלא בשביל לשפר את תנאי הגר תושב. ולכן נראה שכוונת הרשב"א במה שציטט את שליחת הדורון ששלחו רב יהודה ורבא לגויים, היתה להוכיח שגם שליחת דורון מותרת משום דרכי שלום, דעל אף שמצד לא תחנם היה עליו לקבל בפני שלושה כדין גר תושב, אבל משום דרכי שלום התירו, ובעיה של משא ומתן ביום אידם לא היתה שם, דלעניין זה אין צורך שיקבל בפני שלושה, ודי בכך שידוע לנו שאינו עובד ע"ז.
♦
נראה דגם לדעת החינוך אין דין לא תחנם בגוי שאינו עובד ע"ז
גם בחינוך (מצוה תכו) התייחס לדין לא תחנם, והביא כדוגמא להיתר את דין גר תושב, וז"ל: "מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה כשאין נותנין להם מתנות חנם דדוקא למי שעובד עבודה זרה, אבל לא למי שאינו עובד עבודה זרה ואף על פי שהוא עומד בגיותו לאכול שקצים ורמשים ושאר כל העבירות כגון גר תושב, דמכיון שקבל עליו שבע מצוות מפרנסין אותו ונותנין לו מתנת חנם. ואמרו זכרונם לברכה שאין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג. ועוד אמרו זכרונם לברכה שמותר לפרנס עניי גוים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום. ויתר פרטיה מבוארים במסכת עבודה זרה" עכ"ל. וצריך להבין, כיצד מצד אחד הוא כותב בהדיא שכל האיסור מתייחס דווקא לעובד ע"ז, ומצד שני הוא מזכיר "גר תושב" וכותב דמכיון שקבל עליו שבע מצוות מפרנסים אותו ונותנים לו מתנת חנם. והיה מקום לומר, שכוונת החינוך להגדיר גוי שאינו עובד ע"ז דווקא באופן דגר תושב, ממה שמנמק החינוך שסיבת ההיתר היא מפני שקיבל עליו ז' מצוות, וגם מוסיף שאין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג, ולכאורה אם אינו נוגע באופן ישיר לעניין "לא תחנם" והובא רק כדוגמא בעלמא, לא היה לו להוסיף זאת.ובאמת שכן נראה שהבין בדבריו המנחת חינוך (שם) שכתב, וז"ל: "והנה אף על פי שלאו זה נאמר כאן גבי ז' עממים מכל מקום הסכמת הר"מ והרב המחבר וכן כתבו התוס' בע"ז שם דלאו זה נאמר על כל עכו"ם". ומשמע שהבין שהאיסור הורחב לכל הגויים אפ' אינם עובדי ע"ז כל שלא קיבלו על עצמם ז' מצוות. ושו"ר שגם הרב שבט הלוי זצ"ל (חלק ד סימן ריג עי"ש) דייק כן בדברי החינוך אלא שנשאר בצ"ע בדעתו. ואמנם נראה לכאורה שקשה לפרש כן, דלעניין מצוות "לא ישבו בארצך", פסק החינוך (מצוה צד עיי"ש) כר"מ שגר תושב הוא כל שלא עובד ע"ז אפ' אם לא קיבל עליו ז' מצוות בני נח. וכתב שאיסור חניית הקרקע גם הוא נאסר לגויים עובדי ע"ז, וברור שגוים שאינם עובדים ע"ז אינם בכלל האיסור, ואם כן הוא לעניין החנייה בקרקע, הרי שכן צריכה להיות דעתו גם לשאר ענייני לא תחנם (נתינת חן ומתנת חינם). ובאמת שגם במה שכתב אודות מצוות לא תחנם, חזר בכמה פעמים שהאיסור הוא דווקא לעניין ע"ז. שכתב וז"ל: “שלא נחמל על עובדי עבודה זרה, ולא יישר בעינינו דבר מהם, כלומר, שנרחיק ממחשבתנו ולא יעלה על פינו שיהיה במי שהוא עובד עבודה זרה דבר תועלת, ולא יהיה מעלה חן בעינינו בשום ענין... ועל זה נאמר (דברים ז ב) ולא תחנם...ועל כן בהמנענו במחשבה ובדבור ממצא בעובדי עבודה זרה תועלת וחן, הננו נמנעים בכך מלהתחבר עמהם ומלרדף אחר אהבתם ומללמד דבר מכל מעשיהם הרעים...ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ושבח עובדי עבודה זרה ומעשיהם, זולתי בענין שימצא שבח יתר מאד לאמתנו מתוך שבחם עבר על לאו זה...". הרי שנקט שהאיסור הוא דווקא בגויים עובדי ע"ז. והבין שעצם ההתרחקות מע"ז כבר תגרום להתרחק גם משאר מעשיהם הרעים. ולכן נראה שמה שהרחיב החינוך בדין של גר תושב, הוא בכדי לחדד את הפער שבין סתם גוי שאינו עובד ע"ז שלא חל עליו דיני "לא תחנם" לשיטתו, ובין גר תושב. וחידוד זה נצרך, שהרי היה מקום להשוות ביניהם בטעות, כפי קושיית הגמ' על רב יהודה מדין גר תושב על מה שנתן מתנה לאבידרנא.
♦
הבנת החינוך בסוגיות
ונראה שהחינוך הבין שהסוגייה דלא תחנם סותרת לסוגייה דשליחת דורון ביום אידם ממה שנקט להלכה כר"מ, ונראה שפסק כר"מ נגד שיטת חכמים מאחר שבשליחת הדורון ששלחו רב יהודה ורבא, ומהשקו"ט שם, משמע שהיה כן מפני שפסקו כר"מ, והקושייה שם והתירוץ שם היו אליבא דר"מ. ואם כן, להלכה תפס החינוך כוותייהו, דרבא בתראה הוא, והגמ' שקלא וטריא אליביה. ואין הכי נמי, שמהסוגייה בדף כ', משמע יותר שנקטה הגמ' כדעת רבנן, אבל הכריע החינוך על פי הסוגייה בדף ס"ה. אלא דעכ"פ צריך להבין מדוע בדין לא תחנם כתב החינוך שגר תושב קיבל עליו ז' מצוות, ובדין לא ישבו בארצך ציטט את שיטת ר"מ. ונראה שלעניין הלכה נקט כר"מ בתור ההגדרה המחייבת לעיכובא בגר תושב, אבל וודאי שגם ר"מ הודה שהצורה יותר נכונה ויותר מתוקנת היא שיקבל עליו גם ז' מצוות, ושההנחה היא שגוי שקיבל עליו בפני בי"ד שלא לעבוד ע"ז מתוך מה שהתורה ציוותה עליו, גם שואף לקיים את שאר הציוויים מז' מצוות החלים עליו. וכן יש קצת לדייק מלשון החינוך: "ועל כן בהמנענו במחשבה ובדבור ממצא בעובדי עבודה זרה תועלת וחן, הננו נמנעים בכך מלהתחבר עמהם ומלרדף אחר אהבתם ומללמד דבר מכל מעשיהם הרעים". הרי שההתרחקות מע"ז גורמת להבנת החינוך גם התרחקות משאר מעשים רעים, ושההנחה היא שכשהגוי עובד ע"ז הוא עושה עוד מעשים רעים. וכשאינו עובד ע"ז, שאז אין ציווי להתרחק ממנו, הדבר נובע מתוך הנחה שבאופן טבעי יש גם פחות חשש מכך שהוא עצמו עושה עוד מעשים רעים.♦
ה. פסיקת ההלכה
מבואר בנושאי הכלים של הטור ובשו"ע שאיסור לא תחנם מתייחס גם לגויים שאינם עובדי ע"ז
בטור (הלכות עבודה זרה סי' קנא) הביא את דברי הגמ' אודות איסור מכירת קרקעות לנכרים בא"י, ולאחר מכן הוסיף גם את איסור מתנת חינם ונתינת חן בזה"ל: "אסור ליתן להם מתנת חנם במה דברים אמורים כשאינו מכירו, אבל אם מכירו או שכינו מותר וכן מותר לפרנס ענייהם ולבקר חוליהם ולקבור מתיהם ולהספידן ולנחם אבלים משום דרכי שלום וכן אין ממחים ביד עני נכרי מליטול לקט שכחה ופאה. ואסור לשבחו כמה נאה גוי זה וכל שכן שלא לספר בשבח מעשה ידיו. אבל אם מכוון בשבחו להודות להקב"ה שברא בריה נאה כזה מותר". ובב"י (שם) כתב בנפרד ביחס לשלושת האיסורים שנלמדו מהפס' ד"לא תחנם". ומסתימת לשון הטור, נראה שלא כתב דווקא לעובדי ע"ז. ובפרט למה שהביא דברי אביו הרא"ש קודם לכן, דלפי מה שהתבאר לעיל לשיטתו איסור לא תחנם קאי גם בגויים שאינם עע"ז. ובהלכות מתנה (חו"מ סי' רמט) כתב הטור פעם נוספת על איסור מתנת חינם. וז"ל: "אסור ליתן מתנת חנם לעובד ע"ז אבל מותר ליתן לגר תושב שהרי מצוה להחיותו". וכתב על זה הב"י (שם): "ומ"ש רבינו אסור ליתן מתנת חנם לעובד עבודה זרה. לאו לאפוקי ישמעאלים אלא לאפוקי גר תושב דהיינו שקיבל עליו שבע מצות בני נח וזהו שאנו מצווים להחיותו אבל שאר גוים כלם דין אחד להם" עכ"ל. ודבריו ברור מיללו שאיסור "לא תחנם" במתנת חינם קאי בכל הגויים, ואפ' שאינם עובדי ע"ז, כל שלא קיבלו עליהם ז' מצוות בני נח. וכן פסק בשו"ע (שם סע' ב). וכן הבינו בדעת הטור, הסמ"ע (שם סק"ב), והב"ח (שם ד"ה אסור)[32]. ובש"ך (יו"ד סי' קנא סקי"ח) ציין לדברי הב"י, וכתב דפשוט הוא שזה נוגע גם לגויים שאינם עע"ז. ומאחר שלא הזכירו האחרונים הנ"ל שום חילוק בין סוג הגוי דשייך לגביו מתנת חינם, ובין סוג הגוי דשייכים לגביו איסורי חנייה בקרקע ונתינת חן, נראה פשוט דנקט דה"ה לכל ענייני לא תחנם, שכל שלא קיבל עליו ז' מצוות בני נח קאי באיסור זה. ולכאורה הדברים גם מוכרחים בגמ' עצמה, שלא הזכירה שום חילוק ביניהם, וכולם מפס' אחד ומתיבה אחת נלמדו, ואב אחד לכולן.♦
הבנת הרי"פ פערלא בשיטת הרס"ג שדרשת חז"ל אודות לא תחנם אינה אלא אסמכתא בעלמא
בפיוט המצוות לרס"ג לא מנה את הלאוין של "לא תחיה כל נשמה", ו"לא תחוס עינך עליהם" ו"לא ישבו בארצך" ו"לא תחנם". ובביאור רבי יהודה ירוחם פישל פערלא (ח"ב עמ'40-43 ח"ג שז-שיא, לא תעשה יג), כתב בדעת רס"ג דס"ל דלאו דלא תכרות להם ברית הוא לאו כללי, וממילא כל אחד מהמצוות הנ"ל אינה אלא אחד מן הפרטים שנכללו בכלל האזהרה דלא תכרות להם ברית, וכדמשמע מלישנא דקרא. וכל המצוות הללו נאמרו בז' עממין. ובפשטות שלא לרחם על ז' עממין. וטען לפ"ז שהרס"ג הבין שדרשת חז"ל אודות לא תחנם, אינה אלא אסמכתא בעלמא.♦
דחיית ההכרח בהסבר זה
אולם, לכאורה אין הכרח בהסבר רייפ"פ, דיתכן שיש פער בין ההגדרות ההלכתיות ותפיסתן כדאורייתא, אף לפי הרס"ג, ובין מניין המצוות עצמו. דהלא ידוע שיש הבדלים רבים בין מוני המצוות, שלא נובעים בהכרח בכל עניין ממחלוקת בדין עצמו אם הוא נאסר מדאוריתא, אלא נובעים מהכללים שלפיהם מנו את המצוות. וכפי שכתב הרמב"ם בהדיא בהקדמתו לספר המצוות, ויצא כנגד הכללים שבחלק מממוני המצוות שלפניו, וייסד ארבעה עשר כללים שעל פיהם כתב את חיבורו. ובדבריו מפורש בהדיא שיש דברים האסורים מדאורייתא אך הוא אינו מונה אותם בספר המצוות. גם בשו"ת הרמב"ם (סי' שי) כתב ליישב סתירות בין ספר המצוות למשנה תורה, וביאר שעניין ספר המצווות לדעת ענייניהם בלבד, אך הפרטים מדאורייתא ומדרבנן כתובים במשנה תורה. ועקרון זה של כללים שונים בכתיבת ספרי המצוות, הובא גם ע"י הרב פערלא עצמו במבוא לביאורו על ספר המצווות של רס"ג, שכתב שנחלקו מוני המצוות, האם מונין רק עשין ולאוין גמורים, דהיינו עשין ולאוין המפורשים בכתוב, או שנלמדים באחת משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן או מריבוי הכתוב וכיו"ב, אבל לאוין הבאין מכלל עשין, דקיימא לן לאו הבא מכלל עשה עשה, אינן נמנין לא במנין העשין ולא במנין הלאוין, או שמונים בכל גווני, וזו דוגמא להבדלים בכללים המשתנים בין רבותינו מוני המצוות. ובשו"ת הרמ"ע מפאנו (סימן קח) כתב דמניינא לאו דאורייתא ולפיכך נחלקו בו הסופרים וכל דרך איש ישר בעיניו.ובאמת שהרס"ג עצמו כתב שני פיוטים בסידורו ובהם הוא מונה את המצוות, ויש הבדלים בין שני הפיוטים, מצוות מסוימות מנויות בפיוט הראשון ואינן מנויות בפיוט השני, ולהפך. גם בעניין נתינת נבילה לגר תושב, מצווה זו מופיעה באחד מהפיוטים ובשני לא מופיעה. ונראה דהדבר תלוי בכללי המניין שבאותו פיוט. ולכן יתכן שהרס"ג נקט שלא תחנם הוא דין דאורייתא, אך לא מנה את ההתפרטות שלו מאחר שהוא מסתעף מ"לא תכרות להם ברית", ואין הכרח שדרשת חז"ל לשיטתו נבעה מאסמכתא. ויתכן דאם היה כותב ספר הלכתי מקיף מפורט על כך, היה כולל באיסור דאו' גם לאו דלא תחנם. אולם, גם לפי הסבר הרייפ"פ בדעת הרס"ג, נמצא שהרס"ג הוא דעת יחד בין הראשונים, דלפי מה שהתבאר לעיל כו"ע מודו שלא תחנם נאסר מדאורייתא.
♦
הצעת הרדב"ז שדרשת חז"ל אודות לא תחנם אינה אלא אסמכתא בעלמא
איברא, דהרדב"ז (ח"ו סי' ב אלפים רמז, הושמט ע"י הצנזורה והודפס בהשמטות) הציע גם הוא כאפשרות שדרשות חז"ל דלא תחנם, אינן אלא אסמכתא בעלמא, שכתב וז"ל: "הא למדת שעיקר המצוה שלא לרחם עליהם ואם עשה מעשה לוקה. ואף על גב דהוי לאו שבכללות שהרי כולל לא תתן להם חנייה בקרקע ושלא לתת להם מתנת חנם ושלא לומר כמה נאה גוי זה. איכא למימר מדרבנן הוא ואסמכוה אקרא. ואפי' אם תרצה לפרש דאיסורא דאורייתא הוא מ"מ אין לוקין אלא על פשטיה דקרא דהיינו שלא לרחם עליהם דאע"ג דלאו שבכללות אין לוקין עליו אפשטיה דקרא לוקין" עכ"ל.♦
קשיים בדבריו
אולם לכאורה יש להתקשות בדבריו, שהבין שלוקין על לאו דלא תחנם, וזה מה שהצריך אותו להציע ששאר הדרשות אינן רק אסמכתא, והבין את כל זה בדעת הרמב"ם. דלכאורה מוכח שהרמב"ם נקט שלא לוקים על "לא תחנם" וגם על מה שירחם עליהם, מאחר שהרמב"ם (הל' סנהדרין פי"ט ה"ד) מנה את כל הלאוין בתורה שאין בהן לא כרת ולא מיתת בית דין שלוקין עליהן, והגיע למאה שישים ושמונה לאוין כאלו, ולא הזכיר בתוכם לאו דלא תחנם אפ' לפי פשטיה דקרא. ולכאורה בפשטות זה אכן מפני שלדעת הרמב"ם הוא לאו שבכללות (היינו לאו שכולל בתוכו כמה איסורים שנלמדו מאותה תיבה, שאין לוקים עליו, ועיין ברמב"ם הל' סנהדרין פי"ח ה"ב). ובכפתור ופרח (פ"י) כתב בהדיא שאין ספק שלא תחנם הוא לאו שבכללות שאין לוקין עליו. הן אמת, דבחינוך (מצוה תכ"ו) כתב שאין לוקים על לא תחנם משום שאין בו מעשה. וגם על מכירת קרקעות כתב (מצוה צ"ד) שאין לוקין, דהוי לאו שאב"מ כיון דאפשר בלא מעשה. ובמנחת חינוך (תכו) ביאר שאין זה לאו שבכללות דאף על פי דג' דברים נלמד מלאו זה, הכל אחד. והיסוד הזה מובא גם בכסף משנה (ע"ז יא - א). מ"מ גם לשיטת החינוך אין לוקין על לאו זה. ולכאורה לא מצאנו לאף אחד מרבותינו הראשונים שכתב שלוקים על לאו דלא תחנם, למרות שמראשונים רבים שהוזכרו לעיל ומוני המצוות, מבואר שגם איסור חניית הקרקע ונתינת מתנת חינם נאסרו מדאורייתא. ולכאורה תמוה מה הזקיק את הרדב"ז לומר שלוקין על לאו זה, כנגד הראשונים.♦
לא מצאנו אפילו שיטה יחידאית הנוקטת בוודאי דדרשת חז"ל בנדו"ד אינה אלא אסמכתא בעלמא
ועכ"פ מוכח דאף הרדב"ז הציע שדרשות חז"ל נאמרו כאסמכתא רק בתור ספק, שהרי הוא בעצמו כותב שיתכן שנאסר הכל מדאורייתא, ומה שלא לוקים על חניית הקרקע הוא משום שלוקים רק על עיקר פשטיה דקרא. ואם כן, אין כל שיטה הכרחית בראשונים ובאחרונים שנקטה שדרשת חז"ל אודות איסור לא תחנם היא מדרבנן. ואף אם נקטו כן, הרי שמדובר בשיטה יחידאית, בראשונים ובאחרונים, ושפסיקת הטוש"ע ונושאי כליהם ודאי דוחה אותה מיניה וביה.♦
הבנת המזבח אדמה שנפסקה הלכה דדין לא תחנם קאי דווקא בגויים עובדי ע"ז
והנה, כתב הראשון לציון רבינו משה רפאל מיוחס ע"ה בספרו מזבח אדמה (יו"ד סי' קכא ס"ח) להתיר מכירת קרקעות לגויים שאינם עע"ז וציין שכך ראינו לכמה גדולים שעשו מעשה. וז"ל: "והאידנא שראינו גדולי ישראל מו״ה מוהרש״א ומהרמ"ם וכמה וכמה חצרות ובתים וכיוצא נראה ודאי דהיינו משום דלאו דלא ישבו בארצך לענין חניה בקרקע היינו על גוים עע״ז מה שאין כן בישמעאלים וכ"כ הר״מ פ״י מהלכו' ע"ז וכן במנין המצו' להר"מ ובש"ס בכל המקומות לא נאמר אלא בע"ז". עכ"ל. אמנם, לכאורה אין הכרח דגדולים אלו מכרו מצד שנקטו שאין איסור לא תחנם בישמעאלים, דיתכן ונזקקו לכך מחמת אונס, וסמכו בזה על דעת הכפו"פ שהתבארה לעיל. שו"ר במאמר שכתב הקדוש הרב איתם הנקין הי"ד (פורסם בהמעיין גליון טבת תשע"ו) שציין לדברי יבדל"א הגר"מ מאזוז שליט"א (בספר עט הזמיר עמ' שד) שנראה שהכוונה לרבי שלמה אלגאזי ורבי מאיר מזרחי, שנודע שהם יצאו לחו"ל, וכתב דאם כן מעתה אפשר לומר שנהגו על פי היתר הכפתור ופרח וממילא אין ראיה שסברו כדעת המזבח אדמה בעצם הדין. גם במה שציין הרב מזבח אדמה לדעת הרמב"ם, לפי מה שהתבאר לעיל באריכות, לכאורה אין דעת הרמב"ם כן. וגם במה שציין לדברי הגמ', לכאורה יותר משמע בפשטות (וכפי שהבינו רוב הראשונים) שהאיסור אינו מתייחס דווקא לעע"ז, ואין זו ההנחה הפשוטה בגמ'.♦
במזבח אדמה נקט שכך גם דעת השו"ע ולכאורה יש לדחות ראיותיו
עוד כתב המזבח אדמה (שם) להוכיח שכך גם דעת השו"ע. וז"ל: "והרי מרן (ח"מ סי' קע"ה) הלכה פסוקה דכשאין הישראל נותן לו דמים שנותן הגוי רשאי למוכרה לגוי אם לא שנראה שהגוי מבקש להשחית כו' הא לאו הכי שריא... אמנם לענין מתנת חנם הזהירנו לכל מי שאינו גר תושב אסור כמ"ש מרן ח"מ סי' רמ"ט דאפ' שאינו עע"ז ואין לו משלו כו' אבל מכירה דאית ליה הנאה למוכר שרי יע"ש...". ועל דבריו נסמכו כמה מהאחרונים (עיין בכרם ציון ג' עמוד יג, לגאון הרב צבי פסח פראנק זצ"ל, ולמרן הגרע"י זצ"ל בשות יבי"א ח"י – יו"ד סי' מא שקיבצם כעמיר גרנה). אולם לכאורה אין כל ראייה מפסק השו"ע בדין דינא דבר מצרא, דהנדון שם, שלא למכור לגוי מצד שהיה יכול למכור לישראל, שייך בחו"ל. והעניין הוא במה שהוא מיצר לחברו בכך שהגוי לא מחוייב לדיני ישראל. ולכן אם קיבל עליו דיני ישראל אין בכך שום איסור בחו"ל, ולכן גם אינו חייב למוכרה לישראל בפחות מהדמים שהגוי מציע, ואין זה עניין כלל לדין לא תחנם בא"י. ולכן גם הפוסקים והשו"ע שם הבינו שדין זה הוא אף בשכירות, שאסור להשכיר לגוי מצד דינא דבר מצרא, והלא שכירות ודאי לא נאסרה מדין לא תחנם. וקשה לכאורה טובא להבין כיצד הוא מחלק בין נתינת חינם שנאסרה בכל גויים ובין חניית קרקע שנאסרה דווקא בעע"ז, כשחילוק זה אינו מופיע לא בגמ' ולא בב"י ובשו"ע, דמלבד מה שקשה לומר שחילקו באותה תיבה בין סוגי הגויים, הלא בחילוק כזה, כל כי האי, הו"ל לשו"ע לפרש דבריו[33].ומרן הגרע"י זצ"ל (יבי"א ח"י – יו"ד סי' מא) הרגיש בקושייה זו וכתב שלכאורה כיון דתרוייהו נפקא לן מדכתיב "ולא תחנם", מאן פלג לן בין האי להאי. וציין שכיוצא בזה הקשה הגאון מהר"א מני בזכרונות אליהו (חלק יורה דעה מערכת ג אות ד). ותירץ מרן שצריך לומר דסבירא ליה דאזלינן בתר טעמא, שאיסור נתינת חניה בקרקע מישך שייך לקרא ד"לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי כי תעבוד את אלהיהם". וכמו שכתב הרמב"ם בספר המצות (לא תעשה נא), וכל שאינו עובד עבודה זרה לא חיישינן. מה שאין כן לענין מתנת חינם כל אפייא שוין כיון שאינם מקיימים שבע מצות של בני נח עכת"ד. אולם לכאורה, תירוץ זה דחוק, אחר שאין לו זכר בלשון הגמ' ובלשון השו"ע, וכנ"ל, וגם במתנת חינם שנלמדה מלא תחנם, הלא בפסוקים הוא בסמיכות לחשש כריתת ברית, ולאיסור חתנות, שנאמר בז' עממים וסמיך ליה "כי יסיר את בנך מאחריי ועבדו אלהים אחרים", וגם שם ברור דבפשטיה דקרא החשש העיקרי היה משום ע"ז, ומאי חזית לחלק ביניהם. גם הגאון הראי"ה קוק ע"ה בשו"ת משפט כהן (סימן סג), חילק כעין החילוק הנ"ל, אך הודה דהוא חילוק דחוק, וסמך עליו רק במקום צורך גדול לטובת היישוב היהודי, וכמו שכתב שם: "אבל לדעתי שבכל מקום שנמצא על מה לסמוך, בדוחק עצום ונורא כזה, מצוה לסמוך להקל". גם מה שכתב הרב מזבח אדמה דבמכירה שיש הנאה למוכר שרי, הוא לכאורה קשה, הלא כל הסברא של הנאה, שייכת רק בעניין המתנת חינם, ושם יש צד להתיר מצד שאין זה בחינם, אבל חניית הקרקע אינה תלויה כלל במה שהדבר בחינם, וזה לימוד אחר לחלוטין כמבואר בגמ' וכנ"ללב.
♦[34]
ראיית המזבח אדמה מדברי היראים בעניין איסור ישיבת גויים בארץ ודחייתה
עוד ציין הרב מזבח אדמה (שם) לספר היראים (סי' שטו) כהוכחה לשיטתו. וז"ל היראים: "לא ישבו בארצך. יוצרנו יודע לב האדם והזהיר בהיות יד ישראל תקיפה שלא יניחו לשבת אנשים רשעים ומחטיאי אדם בארץ ישראל דכתיב בפ' ואלה המשפטים לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי אעפ"י שכל הענין אינו מדבר אלא בשבעה אומות כיון דכתיב פן יחטיאו אותך לי למדנו שריבה כל המחטיאים. תולדה אמרו חכמים, ובגויים עד שישכיר שמא ילמוד ממעשיו" עכ"ל. אולם, לכאורה לא ברור מה רצה להוכיח הרב מזבח אדמה מדברי היראים, הלא בדברי היראים לא כתוב שהדין דלא ישבו בארצך נוגע רק למחטיאים העובדים ע"ז, אלא לרבות כל המחטיאים. ולכאורה גם גוי שאינו שומר שאר מצוות ז' בני נח, או שרק מוגדר ככופר למרות שאינו מוגדר עע"ז, דהא עכ"פ בכלל המחטיאים הוא[35].♦
ראיית המזבח אדמה מהגהות מיימוניות וממהרש"ל ודחייתה
עוד כתב הרב מזבח אדמה להוכיח שיטתו, בזה"ל: "ועיין מ"ש בהגהות מיימוניות פ"י מה' ע"ז והביאו בביאור רש"ל על הסמ"ג בלאוין מ"ח דף יו"ד ע"א יע"ש וז"ל והטעם שיש חי' בין א"ל לח"ל לפי שהגוים בח"ל אינם אדוקים לע"ז ודוגמא לזה איתא בתוס' ולפי זה עתה שבנינו אינם מכנסים לבתיהם ע"ז בקביעות וכו' וגם אותה שעה אינם עובדים אותה מותר ע"כ יע"ש. הרי דמטעם עע"ז נאמר למכור בא"י מינא דהאידנא מותר ועוד דרבנן הוא ככתוב שם יע"ש" עכ"ל. וז"ל הרש"ל (עמודי שלמה על הסמ"ג לאוין מח): "ואין משכירין בתים משום לא תביא תועבה אל ביתיך וגו' וטעם שאמרנו בחוצה לארץ שמותר להשכיר משום דמן התורה אין אסור אלא בבית ישראל עצמו דר בו דומיא דמזוזה שהיא חובת הדר ומדברי סופרים אסרו בביתו אפילו אינו דר שם (לשון הסמ"ג) וז"ל תוס' מאחר דאף בא"י אינו אלא מדרבנן א"כ בח"ל לא גזרו, וכ"כ בהג"מ בזה הלשון, והטעם שיש חילוק בין ארץ ישראל לחוצה לארץ לפי שהגוים בח"ל אינן אדוקין בע"ז ודוגמה לזה איתא בתוס' ולפי זה עתה שהגוים שבינינו אין מכניסין לבתיהם ע"ז בקביעות אלא כשיש שם הגר או כשנוטה למות וגם אותה שעה אין עובדין אותה מותר ע"כ". ולכאורה מעיון בדברים אלו, נראה שאין כל ראייה לשיטת הרב מזבח אדמה, שהרי כל הנדון כאן הוא בהשכרת בתים בחו"ל. והרי בהשכרה כלל אין דין של "לא תחנם", וכל הנדון בדאורייתא ובדרבנן הוא מצד "לא תביא תועבה אל ביתך". ואם כן, לכאורה לא ברור כיצד למד הרב מזבח אדמה מכך לדין המכירה, וכותב שדין זה מדרבנן ושיש גם לדמות מילתא למילתא להתיר מכירה, כאשר מפורש בתוס' ובסמ"ג וברש"ל שהוא מדאורייתא.♦
ראיית המזבח אדמה מספר דינא דחיי ודחייתה
עוד ציין הרב מזבח אדמה לרבינו חיים בֶּנְבֶנִשְׂתִּי ע"ה בעל הכנסת הגדולה, בספרו דינא דחיי (בפירושו לסי' מח בסמ"ג). אמנם, לפי מה שהתבאר לעיל לכאורה מדברי הסמ"ג משמע בפשטות שהוא דיבר על כל הגויים ולאו דווקא על עובדי ע"ז. וגם בספר דינא דחיי משמע כך, שכתב וז"ל: "כיון שהטעם הוא מפני שלא ימשך אחריו ללמוד ממעשיו, זה הטעם לא שייך אלא באותם שלא נצטוינו להרגם והם שאר אומות אבל באותם שנצטוינו להרגם אין טעם שמא ימשך אחריו שהרי אנו הורגין אותו... דלשאר הדרשות שדרשו לא תתן להם חנייה בקרקע או שלא לחון אותם בחמלה וחנינה אינו מדבר באותם שלא נצטוינו להרגם דזה אי אפשר שהרי אפילו לדרשא שדרשו לא תתן להם חניה בקרקע מוכרח לומר דבשאר אומות מיירי דאי בז' אומות הרי נצטוה להרגם..." ע"כ. הרי שהבין גם הוא בפשטות שהדין הוא דין כללי לשאר אומות שלא ללמוד ממעשיהם ולא הזכיר דדין זה הוא דווקא בע"ז. ומה שכתב לאחר מכן שאסור להשכיר לבית דירה מפני שמכניס לתוכו ע"ז, הוא דברי הגמ' עצמה, וכפי המבואר בגמ' אין זה עניין ל"לא תחנם" אלא ל"לא תביא תועבה אל ביתך", ואם כן, לכאורה אין מכאן כל ראייה לכך שהוא סובר שדין לא תחנם מתייחס לעע"ז בלבד.♦
ראיית המזבח אדמה מדברי הבאר הגולה
עוד ציין המזבח אדמה לדברי הבאר הגולה (חו"מ סי' תכה סע' ה סק"ש), שהתייחס למה שפסק השו"ע כדברי הרמב"ם שגויים שאינם עושים איתנו מלחמה "אין מורידין ואין מעלין". וכתב על זה באר הגולה בזה"ל: "לא אמרו חז"ל דבר זה אלא על העכו"ם שהיו בזמניהם שהיו עובדי כוכבים ומזלות ולא היו מאמינים ביציאת מצרים ובחדוש העולם אבל אלו הגוים אשר אנחנו אומה ישראלית חוסים בצל שלהם ומפוזרים ביניהם הם מאמינים בחדוש העולם וביציאת מצרים ובעיקרי הדת וכל כוונתם לעושה שמים וארץ כמ"ש הפוסקים והביאו רמ"א בא"ח סי' קנ"ו (וז"ל: ויש מקילין בעשיית שותפות עם הכותים בזמה"ז, משום שאין הכותים בזמן הזה נשבעים בע"א, ואף על גב דמזכירין הע"ז, מ"מ כוונתם לעושה שמים וארץ אלא שמשתפים שם שמים וד"א...") לא די שאין איסור להצילן אלא אפילו אנחנו מחוייבים להתפלל בשלומם וכאשר האריך בזה בעל מעשה ה' בסדר הגדה בפסוק שפוך חמתך על הגוים אשר לא ידעוך שדוד המע"ה התפלל לשפוך על העכו"ם אשר אינם מאמינים בחידוש העולם וענין האותות והנפלאות אשר עשה השי"ת לנו במצרים ובמתן תורה אבל הגוים אלו אשר אנחנו בצילם חיים וחוסי' תחת כנפיהם הם מאמיני' בכל אלה כמ"ש, ועל משמרתינו אנחנו עומדי' להתפלל תמיד על שלום המלכות והשרים להצלחתם ועל כל מדינות ומקומות ממשלתיהם וכתב הרמב"ם דהלכה כר' יהושע בפרק חלק דף ק"ה ע"א דאפילו חסידי עכו"ם יש להם חלק לעוה"ב". הרי שנקט באר הגולה דאין איסור להצילם בזמן הזה, ומבין המזבח אדמה דזה מפני שנקט באר הגולה שכל הגויים בזמן הזה אינם בכלל לא תחנם, ואפ' נוצרים שבהם.♦
נראה דבאר הגולה כתב דבריו מפני אימת הצנזורה
אולם, לכאורה אין להביא ראייה מהרב באר הגולה. דנראה שלא כתב דבריו אלא מפני אימת הצנזורה. שהרי בתקופתו היתה הנחייה ברורה של הצנזורה למחוק כל תוכן בספרים שמשמע ממנו לשון פחיתות כלפי נכרים בזמן הזה[36]. ובפרט שרבינו באר הגולה סבל רבות מהגויים בתקופתו, וחי בתקופת פרעות ת"ח ות"ט, שהותירו את רישומן גם על ליטא, למרות שהתרחשו באוקרינה, ואותם קוזקים ימ"ש שרצחו בשנת ת"ח ות"ט הם אלו שמספר שנים לאחר מכן הגלו את באר הגולה מעירו, עד אשר כינה את שם ספרו על שם גלותו וצרותיו[37]. ובכלל נראה שלשון זו, היתה נפוצה כלשון שהשתמשו בה המדפיסים כשנאלצו לעשות כן מחמת הצנזורה. וכגון מה שכתבו בלשון דומה מאד בהקדמת המהדירים בש"ס וילנא (מסכת גיטין, מהרש"א ומהר"ם על הגיליון, שנת תר"ם): "מודעת זאת בקרב הארץ, שכל מקום שבא בספרי רבותנו ז"ל שם עכו"ם, גוי ונכרי וכדומה, הכוונה על אומות העולם אשר היו לפנים, את ה' לא ידעו, והלכו אחרי ההבל ויהבלו. ולא כן העמים אשר בצלם אנו חוסים ומחויבים אנחנו להתפלל בשלומם ולדרוש את טובתם בכל לב".גם המעיין בספר "מעשה ה'" על ההגדה לרבינו אליעזר בן אליהו אשכנזי[38] שאליו הפנה באר הגולה, יכול להיווכח, שלא מן הנמנע שכתב דבריו מאימת הצנזורה, שכתב, וז"ל: "וכבר חשבו קצת מן הנכרים אשר אנחנו גולים בצל שלהם שח"ו אנחנו מקללים אותם, וזה מבואר שאנחנו מחוייבים להתפלל בשלומם ואם כן, איך יתכן שנתפלל להש"י שתי תפילות הפכיות. ועוד הלילה לנו בחדר משכבנו לקלל המלך אשר בצלו נחיה?! והעד הפסוקים הללו שאנחנו אומרים שישפוך חמתו על הגויים אשר לא ידעוהו שהם מכחישים שלא הגיע אליהם עניין האותות והנפלאות ההם, וזה מבואר מאד שכל הנכרים האלה אשר גולת האומה ישראלית מפוזרת ביניהם כולם הגיע אליהם יצ"מ ומאמינם בה וידעו ענינה, הרי אנו מבארים שהיודעים שמו שלא ישפוך עליהם חמתו...". הרי שהתייחסותו לפס' "שפוך חמתך" מגיעה לטענתו מפני נכרים שכבר פירשו זאת באופן שנאמר הפס' כקללה עבורם, ובידוע שבפרט בפסח נהגו הנכרים להעליל עלילות על היהודים. ויתכן שכתב דברים אלו רבינו אליעזר מפני הצנזורה.
אולם, נראה דהסיבה היותר מכריעה להניח שהרב באר הגולה כתב דבריו רק מאימת הצנזורה, היא מפני שמציין לדברי הרמב"ם (הל' מלכים פ"ח הי"א) אודות חסידי אומות העולם. וז"ל הרמב"ם: "כל המקבל שבע המצוות ונזהר לעשותן - הרי זה מחסידי אומות העולם ויש לו חלק לעולם הבא. והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שציוה בהן הקדוש ברוך הוא בתורה, והודיענו על ידי משה רבנו שבני נח מקודם נצטוו בהן...". וכיצד יתכן להשוות בין הגדרה זו של הרמב"ם, לבין הגדרת הנוצרים שחיו בתקופת הרב באר הגולה. וכגודל הקושייה, כך נראה ליישב בפשיטות, שלא כתב כן הרב באר הגולה אלא מחמת אימת הצנזורה, ואם כן אין להביא ראייה מדבריו לעניין "לא תחנם"[39].
♦
ראיית מרן הגרע"י זצ"ל בשו"ת יבי"א לכך שלדעת מרן אין איסור חניית קרקע בישמעאלים
והנה, כתב מרן הגרע"י (יבי"א חלק י - יורה דעה סימן מא) לדחות את ראיית הרב מזבח אדמה מדברי הכפתור ופרח (הו"ד לעיל) בעניין היתר מכירת קרקעות בא"י לישמעאלים, אך כתב שמ"מ נראה דכך סבר מרן הב"י לדינא. וז"ל: "מכל מקום אין מזה סתירה למה שכתב המזבח אדמה, שיש לומר כמו שכתב הכסף משנה (פי"א מהלכות מאכלות אסורות ה"ז) שדוקא כשהוא מבני אומה שהם עובדי ע"ז, צריך קבלה על שבע מצות, שאז נעשה גר תושב גמור, אבל ישמעאלי שהוא מבני דת שידוע לנו שאינם עובדי ע"ז, אין צריך קבלת שבע מצות. ושכן דעת הרמב"ם. ע"ש. ודון מינה לנידון דידן". עכ"ל.♦
לכאורה יש להתקשות בראיית מרן
ואולם לכאורה, יש להתקשות בראיית מרן. דזו לשון הרמב"ם הנזכר: "גר תושב והוא שקיבל עליו שבע מצות כמו שביארנו, יינו אסור בשתייה ומותר בהנייה, ומייחדין אצלו יין ואין מפקידין אצלו יין, וכן כל גוי שאינו עובד עבודה זרה כגון אלו הישמעאלים יינן אסור בשתייה ומותר בהנייה וכן הורו כל הגאונים, אבל אותם העובדים עבודה זרה סתם יינם אסור בהנייה". ומובן בפשטות, דמאחר שאין חשש שישמעאלי ינסך לע"ז, מאחר שאינו עע"ז, על כן לא גזרו בהנאה על סתם יינו. ובכסף משנה (שם), כתב על זה בזה"ל: "וכל גוי שאינו עובד ע"ז כגון אלו הישמעאלים דמשמע דוקא בכה"ג שהוא מאומה שמוחזקים שאינם עובדים ע"ז הוא דיינו מותר בהנאה אף על פי שלא קבל עליו בפירוש שלא לעובדה אבל אם הוא מאומה דפלחי לה צריך לקבל עליו שבע מצות ואם חיסר אחת מהן אוסר בהנאה דעדיין בכלל אומתו הוא". ומבואר בדבריו, דיש לחלק בין גוי הבא מאומה שמוחזקת כעובדת ע"ז, שאז לא מספיק שאינו ע"ז בכדי להתיר את סתם יינו, אלא צריך לקבל עליו ז' מצוות בני נח, ובין גוי הבא מאומה המוחזקת שאינה עובדת ע"ז, כישמעאלים, שאפ' שלא קיבל עליו בפירוש, לא גזרו על סתם יינו בהנאה. ואם כן, לא בא הכס"מ לומר שקבלת ז' מצוות בני נח בגר תושב, תלויה בכך שבא מאומה המוחזקת בע"ז. אלא בא לומר מה ראה הרמב"ם להתיר גוי שאינו גר תושב, בסתם יינו. ולכאורה אין ללמוד מכאן לדין "לא תחנם" שבו כתב הב"י בהדיא שהישמעאלים כלולים בו, למרות שבאים מאומה המוחזקת בכך שאינה עובדת ע"ז. וכן ראיתי למרן החזו"א (שביעית סי' כד,ג) שכתב כן בהבנת הרמב"ם, וז"ל: "ואע"ג דלענין לאסור יין בעובד ע"ז תלוי וכמש"כ הר"מ פי"ג מהמ"א הי"א והט"ז יו"ד סי' קכ"ד ס"ק ד' הכא לענין ל"ת אין חילוק"[40]. ושמא לא כתב כן מרן הגרע"י בהבנת הב"י עצמו, אלא רק לחזק דברי הרב מזבח אדמה בהבנת הרמב"ם, וצ"בלט.♦[41]
מכירת קרקע לזמן קצוב
בשו"ת שמן המור (חיו"ד סי' ד) לרבינו מרדכי רוביו זצ"ל, שהיה רבה של חברון ת"ו לפני כמאתיים וחמישים שנים, נשאל מישראל שקנה כרם בחברון, והחכיר לגוי, מחמת שיהודים שלא החכירו לגויים הסתכנו בבזיזת כרמיהם ע"י הערבים. ושאל מה יעשה בשנת שמיטה שהגוי עובד באדמתו. והשיב הרב שמן המור להתיר במכירה לזמן שדעתו של המוכר לקנותה שוב, ובצירוף דברי הראב"ן דלעיל, ותשובת מהר"ם גלאנטי, שהתירו בזמן שכל השדות משועבדות למלך. וכתב דאע"ג שלפי מספר הדורות לא זו הדרך להתיר לפי מה שנראה מדברי הש"ס והראשונים, מ"מ כל שמצאנו לסברא זו לאחד מן הראשונים יש לצרף בשעת הדחק. וצירף טעם נוסף שיש מקום לומר שהאיסור בלא תחנם מהחשש לנתינת חניית קרקע לגויים בארץ ישראל, ואם כן הוא שייך דווקא בזמן שישראל שרויים על אדמתם, אבל בזמנו שעיקר ישוב ארץ ישראל היה מלא גוים ולהם לבדם ניתנה הארץ, יש לצרף טעם זה לומר שלא שייך איסור לא תחנם. וכתב שיש צורך לסמוך על ההיתר הזה, מפני ש"בעיר הלזו אי אפשר לישראל להיות לו כרם לעבדה ולשמרה אם לא ע"י גוים דתקיפין נינהו וגזלנים נינהו וברירא מלתא שאף גם זאת אם יוותר לו הישראל לשומר גוי כל פירות שביעית ע"מ שלא יעשה בה הגוי עבודת הכרם בשביעית, אם לא יעשה כולה יעשה מקצתה משום הרווחה וכל איש הירא יברח וימנע מלקנות כרם בארץ הקדושה אם לא נעשה להם תקון להצילו ממכשול באופן שע"י תקון הלזה יהיה גורם להיות לישראל חניה בקרקע בא"י טפי שיקנו כרמים בארץ דכגון דא מצוה כנודע".ואם כנים אנחנו, היתרו של הרב שמן המור אינו נוגע לימינו כלל, דהוא התיר רק בשעת הדחק, וסברת הראב"ן אינה שייכת לימינו כלל שהרי אין קרקעותינו משועבדות למלך הגויים. וגם מהטעם שרוב הארץ מיושבת ע"י גויים, אינו שייך היום, שהרי עיקר הישוב היהודי היום נמצא בארץ ישראל, ורוב הארץ מיושבת על ידי יהודים. וגם החשש שמי שלא ימכור, יבזזו את שדותיו אינו קיים. ומוכח שבכהאי גוונא, גם הרב שמן המור היה מודה דבימינו אין לסמוך רק מטעם של מכירה לזמן[42]. אלא דהמקור העיקרי שכמה מרבותינו האחרונים הסתמכו עליו במכירה לזמן כשהוא לצורך הישוב היהודי בארץ, היה שו"ת שמן המור, כאשר תחזה עיני המעיין, אולם כנ"ל, הוא ביסס את היתרו דווקא בצירוף זה שארץ ישראל רובה נכרים, ורוב השדות והכרמים מכורים לנכרים, וכן שהקרקעות משועבדות למלך הגויים. ששני הטעמים הללו אינם קיימים היום.
ולגוף היתר המכירה לזמן, כבר כתבו כמה אחרונים לערער. בעיקר ממה שלא מצאנו בש"ס ובראשונים היתר כזה. וכן הביאו ראייה מהמשנה בע"ז (יט ע"ב) דאין מוכרין להם במחובר לקרקע ואמרו על זה בגמ' דהוא משום לא תחנם. ושם (כ ע"ב) הובאה ברייתא: מוכרין אילן ע"מ לקוץ כו' שחת ע"מ לגזוז כו' קמה על מנת לקצור כו'. ומבואר שהאיסור למכרם הוא רק משום שהם מחוברים לקרקע שעי"ז נותר להם נותר להם חנייה בארץ, למרות שברור שכל זה הוא רק לזמן. ועיין בזה בספר השמיטה (ח"ב פי"א), גם עיין שם מה שחילקו בזה הרבנים המתירים בא"י. וסיים שם הרב טיקונצ'ינסקי בזה"ל: "אכן אם כי יש מקום לסברה זו אין לבנות עלייה דייק ויש גם מקום למערערים לערער עליה מבחינות שונות" ע"כ. גם החזו"א (סוף שביעית) דחה היתר זה והביא ראייה נוספת לדבריו, עיי"ש.
ובספר השמיטה (שם) הביא ראייה שמכירה לזמן מועילה מדברי הרמב"ן (סהמ"צ רכ"ז) שכתב אודות האיסור ד"הארץ לא תימכר לצמיתות" שאם מכר לגוי והתנה עמו להחזירה לו מותר. הרי דלדעת הרמב"ן הותרה מכירה לזמן, וכתב שכן העיד הרצי"ה קוק זצ"ל בשם הגראי"ה זצ"ל שהוכיח ג"כ מדברי הרמב"ן הללו. אולם, לכאורה יד הדוחה נטויה לדחות, דכל מה שדיבר הרמב"ן הוא אודות גוי שלא חל עליו איסור לא תחנם, דבכל אופן אסור למכור לו לצמיתות. אבל אם חל עליו איסור לא תחנם ואיסור לא ישבו בארצך, פשיטא שאפ' לדור דירת עראי בארץ אסור לו. ואם כן, לכאורה אין מכאן ראייה כלל, דבפשטות הרמב"ן דיבר בגוי שמותר לו לחנות בארץ. ואדרבא, יש צד לומר שמעצם זה שהתורה אסרה באיסור לא תחנם גם בזמן שהיובל נוהג, ושמחוייב להתנות אפ' עם גר תושב להחזירה לו ביובל, ואעפ"כ גוי שאינו גר תושב חל בו איסור לא תחנם, אם כן מוכח שאף מכירה לזמן נאסרה באיסור לא תחנם. ועכ"פ נראה ברור דלכו"ע עצם המכירה לזמן אינה מספיקה, אלא צריך לצרפה לטעמים נוספים בכדי להתיר, ועל פי רוב הפוסקים גם זה הוא רק בשעת הדחק גדולה כצורך הישוב היהודי בארץ ישראל, וגם בזה רבו המערערים.
♦
מכירת קרקע לצורך בכלל ולצורך הישוב היהודי בפרט
כתב רבינו ישראל יהושע טרונק בשו"ת ישועות מלכו (יו"ד סי' נט) להתיר מכירת קרקע לגוי כשהיא לצורך, וז"ל: "יקרתם לעבר פני הופיע והנני כמוכרח לכתוב איזה שורות מפני הכבוד, הנה מעולם לא נכנס ספק בלבי שיהא שום חשש איסור בשביעית בזה"ז במכירות שדה לנכרי משום חשש שביתות שדה בשביעית... וגם מצד איסור לא תחנם שאין למכור קרקע בא"י לנכרי, אחר שעושה זאת לטובתו שלבו בטוח שיחזור לו הקרקע משובחת אין שום חשש...". ולכאורה יש להתקשות בדבריו, דמדוע עצם זה שמוכר לצורך, יפקיע בכך לאו דאורייתא, הלא אין בידינו לדרוש טעמא דקרא, ואם כן אין לדבר סוף. ועיין בחזו"א שביעית (סי' כד סק"ב) שכתב דלא ניתנה תורה לשיעורין ובכל נכרי שמכר לו עובר בלאו אף שלפי ראות עינינו אינו מתאחז בה עכת"ד.ועל כרחינו סברת הרב ישועות מלכו היא במה שהוא השווה דין חנייה בקרקע לדין מתנת חינם, שבה מצאנו שכאשר הדבר לצורך האדם אין בכך איסור של חינם, וכמו שכתב בשו"ת שואל ומשיב (מהדורה תניינא חלק ב סימן עז) וז"ל: "מה שהקשה דאיך מוכרין חמץ בא"י והא צריך למכור ולהשכיר החדר והרי אסור למכור ולהשכיר דירות בא"י כמבואר ביו"ד סי' קנ"א לק"מ דכל הטעם הוא משום לא תחנם וכאן עושה בשביל עצמו וכעין מ"ש הר"ן בשם י"מ לענין מה ששחרר ר"א עבדו להתפלל" עכ"ל. אולם לכאורה יש להתקשות בהשוואה שבין איסור חנייה בקרקע, ובין מתנת חינם, שהרי כל ההיתר גם במשחרר עבדו הוא מצד מתנת חינם, שכיש צורך אין זה לחינם, וכמוכח ברמב"ן והר"ן הנ"ל, אבל לעניין חניית קרקע, אין הדבר תלוי כלל בצורך הישראל. והלא בכל מכירה מיניה וביה ברור שיש לאדם צורך ושהוא מרוויח מהמכירה, ומכירה גופא במהותה אינה בחינם, ואעפ"כ נאסרה מכירת בתים. שו"ר שכן דחה בהדיא הרב טיקוצ'ינסקי בספר השמיטה (ח"ב פ"י עי"ש).
ובר מין דין, לכאורה קשה לומר שניתן להחשיב את המכירה לצורך מצווה כמצוות השמיטה מצד עצמה כצורך, שהרי זו מצוות התורה בעצמה, וכיצד לא חשבו חז"ל בשום מקום להציע מכירת קרקעות. ועיין עוד בשו"ת יהודה יעלה (סי' קכד) שכתב שאכן במכירת חמץ לגוי אם זה בארץ ישראל לא יתן לו במכירה רק בשכירות, משום לא תחנם, ומוכח שנקט שהאיסור הוא אפ' לזמן ואפי כשהוא לצורך. ואם כן, לכאורה קשה ההשוואה בין איסור מתנת חינם לחניית הקרקע, וצ"ע.
ובספר שבת הארץ (מבוא סי' יב עמוד נב), לגראי"ה קוק זצ"ל, כתב לצרף היתר של מכירה כשהוא לטובת היישוב, עם סברא נוספת, שיש לגוי כבר חנייה, וז"ל: "בעניין לא תחנם שאסור למכור לגוי קרקע בארץ ישראל. יפה העיר חד מבי דינא הרה"ג ר"ז שך נ"י, די"ל דבגוי שבלא"ה יש לו חניה בקרקע אין התוספת, מה שמוסיפים עליה עתה, אסורה מה"ת, ויותר נכון ל"ז לבחור בגוי שכבר יש לו קרקע בא"י, אע"ג דיש לומר, שאם יקנה ממנו ישראל הקרקע הקודמת אז הלא תצא החניה מתחת ידו, ונמצא אז שבקרקע זו הנמכרת לו כעת נתנה לו חניה בקרקע. מ"מ יש לומר דבתר השתא אזלינן, ועכשיו הוא אינו נותן לו חניה בקרקע, שהרי כבר יש לו מקודם, והוא מקושר לארץ ישראל בלא"ה ע"י קרקע שיש לו מכבר..."[43]. ואולם, לכאורה יש להתקשות בהיתר זה, דכיצד יתכן שדין כ"כ בסיסי לא נזכר בגמ' ובראשונים בפרט שמכירת בתים וקרקעות בד"כ מתקיימת אצל בני אותה הארץ. ובכלל לכאורה האיסור מוחלט בגדריו ואין אנו דורשים טעמא דקרא מעצמינו כדי להתירו, ובפרט דגם בסברא, הלא כשמוסיף הגוי לקנות קרקע נוספת, הוא מוסיף בעוד חנייה בקרקע, ומן הסתם כעת ימכור את ביתו לגוי נוסף שיחנה בקרקע, שהרי אינו יכול לדור בב' מקומות, וכן ראיתי שדחה הרב טיקוצ'ינסקי (ספר השמיטה ח"ב פ"י) וז"ל: "גם זו אין צד להיתר. מסתבר שכל קרקע מוסיפה לו קביעות אזרחית וחניה". ונראה ברור שלא סמכו על היתרים אלו הני אשלי רברבי אלא רק משום פיקוח נפש ליישוב היהודי, ובעלמא אף הם יחמירו בזה.
סוף דבר, דלפי המבואר לעיל, לדעת רוב הראשונים חל איסור לא תחנם גם בגוי שאינו עע"ז כל שאינו שומר ז' מצוות בני נח. ומבואר שכן דעת הטוש"ע ונושאי כליהם. וההיתרים שניתנו באחרונים הם רק למצבים של שעת הדחק גדולה, ובצירוף כמה עניינים, שגם עליהם יש אחרונים שערערו, ואף הסומכים על שיטתם מודו דאין לי בו אלא חידושו ולא מעבר לכך, ובעלמא כו"ע מודו לאסור.
♦ ♦ ♦