האם מי ששתה יין רשאי להורות או לשבת כדיין?
כשם שהוזהרו הכהנים מלהיכנס להיכל שתויי יין, כך הוזהרו הכהנים וכל ישראל מלהורות הוראות הלכתיות אחרי שתייתם. כך נדרשת בספרא סמיכות הפסוקים בפרשת שמיני: "יין ושכר אל תשת אתה ובניך איתך בבואכם אל אהל מועד ולא תמותו... ולהורות את בני ישראל..." (ויקרא י, ט-יב). כאשר החילוק בין הכניסה למקדש לבין ההוראה ההלכתית הוא, שעל הכניסה למקדש אחרי השתייה יש חיוב מיתה, מה שאין כן בהוראה ההלכתית, שאף על פי שהיא אסורה, אין בה חיוב מיתה – כפי שמביא רש"י על התורה במקום.נראה פשוט בהבנת טעם האיסור, כי כאשר האדם שתה יין הוא אינו מספיק צלול בדעתו, ועל כן אין לו להורות הוראה – ולא משנה אם מדובר בהוראת איסור והיתר, טומאה וטהרה או ישיבה בדין בדיני נפשות או דיני ממונות. אמנם, בדברי הפוסקים יש מי שרצו לחלק בדבר, ולהלן נתייחס לדבריהם.
♦
שיטת התוספות: מותר לשיכור לדון דיני ממונות
התוספות בסנהדרין (מב, א ד"ה העוסקים) כותבים, שמה שנאמר בגמרא בעירובין (סד, א) "שתה רביעית אל יורה", היינו דווקא בהוראת איסור והיתר, אבל לא בדיני ממונות. התוספות מדקדקים את דבריהם מהגמרא בסנהדרין שם, המסבירה את הסיבה שהדיינים לא היו שותים יין ביום בו הם היו דנים אדם למיתה, על פי הפסוק במשלי (לא, ד): " 'ולרוזנים אי שכר' – העוסקין ברזו של עולם אל ישתכרו". והיינו, דווקא בדיני נפשות, אבל בדיני ממונות הם רשאים להשתכר. וכך מבאר ומסכים לדבריהם המהרש"א במקום, על פי ההבנה ש"רזו של עולם" היא נפשו של האדם, כי האדם הוא "עולם קטן". בהגהות הב"ח שם מבאר את דבריהם על פי לשון הפסוק "וישלח רזון בנפשם" (תהלים קה, טו), והיינו, שרזון זהו לשון חיסרון ואיבוד.גם מלשון הריטב"א (מועד קטן יד, ב) נראה כי הוא נקט כדבריהם: "שתוי אל יורה ואל ידון דיני נפשות כלל". משמע, שדיני ממונות הוא רשאי לדון. אמנם, ניתן לבאר את דבריו שם על פי ההקשר הנידון שם העוסק בדיני נפשות, אולם מאחר שהריטב"א הדגיש בדבריו שהאיסור הוא בדיני נפשות, נראה להבין שהוא מקבל את דברי התוספות, המתירים למי ששתה לדון דיני ממונות.
♦
הכרעת ההלכה בשולחן ערוך על פי התוספות
דברי התוספות הובאו בבית יוסף ובשולחן ערוך (חושן משפט ז, ה), בלי להביא כל דעה חולקת. אמנם, מלשון השולחן ערוך ניתן להבין כי דין זה אינו מוסכם: "יש אומרים דשתויי יין מותרים לדון דיני ממונות". אם יש אומרים שמותר, ניתן להבין, כי יש גם כאלו שאומרים אחרת. אולם השו"ע אינו מזכיר בפירוש שיש האומרים אחרת; וכאשר השולחן ערוך ציטט את דבריהם בבית יוסף - הוא לא הביא דעה אחרת כלל.אמנם, בניגוד למה שמשתמע מפשטות דברי התוספות, שהם מתירים אפילו לשיכור לדון דיני ממונות, בציטוט בבית יוסף וגם בהכרעה בשולחן ערוך הוא הזכיר את ההיתר לגבי שתוי. ובאמת, בגמרא בעירובין שם נזכר לגבי שיכור, שאפילו בדיעבד אם הוא התפלל - תפילתו תועבה; וקשה לומר על אדם במצב כזה, שהגדרתו היא שהוא אינו יכול לעמוד לפני המלך, שהוא יהיה כשר לדון. נראה שהבית יוסף הבין, שלשון הגמרא "אל ישתכרו" אינה בדווקא. גם בדברי הריטב"א הנ"ל, האיסור הנזכר בדיני נפשות הוא לגבי שתייה, וניתן להבין שלגבי שכרות ברור לו, שאסור אף בדיני ממונות.
♦
מדוע הסנהדרין לא היו שותים ביום בו דנו אדם למיתה?
לפי דברי התוספות הנזכרים, הסיבה בגללה הסנהדרין לא היו שותים יין ביום בו הם דנו אדם למיתה, זהה לסיבה בגללה אין להורות בדיני איסור והיתר – והיינו, בגלל חוסר הצלילות. כך גם נראה מהמשך הפסוקים במשלי: "פן ישתה וישכח מחוקק וישנה דין כל בני עוני". כך גם עולה מדברי הגמרא בעירובין שם, שבניגוד למה שאומר רב יהודה בשם שמואל, שאסור להורות אחרי שתיית רביעית, רב נחמן טוען, שדווקא אחרי שתיית רביעית יין דעתו יותר צלולה, ועל כן הוא דווקא יכול להורות במציאות זו. בדברי הרמב"ם (ביאת המקדש א, ג) המביא את האיסור על השתוי להורות, לא נזכר שיעור זה של רביעית, אלא רק כאשר נשתבשה דעתו (ויש שהעלו אפשרות לחלק בין יינות שלנו ליינות שלהם – תרומת הדשן סימן מב, וכתב באופן יותר ברור להקל בשמו בסמ"ע על השו"ע שם).אולם התיאור על הימנעות דייני הסנהדרין מלשתות יין מובא במשנה יחד עם תיאור על הימנעות מאכילה יתירה, כאשר לא מצאו זכות לנידון: "היו מזדווגין זוגות זוגות וממעטין במאכל, ולא היו שותין יין כל היום, ונושאין ונותנין כל הלילה, ולמחרת משכימין ובאין לבית דין...". נראה להבין, שההימנעות מאכילה ושתייה אינה קשורה לשיבוש הדעת אלא לצער על כך שהולכים להוציא אדם להורג. כך באמת מסתבר לומר, שהרי היין מהווה ביטוי של שמחה – "יין ישמח לבב אנוש". ואפילו פחות מרביעית הם לא היו שותים (ועומד על כך בעל הערוך לנר במקום).
ייתכן לומר, שסכנת שתיית היין היא גדולה, שבדיני נפשות החמירו בה יותר מאשר בדיני ממונות, כדי לא לבוא לידי טעות, ועל כן נמנעו משתייה באופן מוחלט – ולא רק בשיעור שבו הדעת משתבשת. בפירוש מרומי שדה על סנהדרין, ביאר באופן אחר מתוספות, שבניגוד לדיני ממונות, שבהם איסור השתייה הוא רק כשפוסקים את הדין, בדיני נפשות האיסור הוא כל זמן שעוסקים בדין. בכל אופן, אין הכרח ללמוד כדברי התוספות מדברי הגמרא, ובאמת, הרמב"ם (הלכות סנהדרין יב, ג) הפוסק את דברי המשנה, שהסנהדרין לא היו שותים יין באותו יום, אינו מזכיר חלוקה בין דיני ממונות לדיני נפשות בעניין זה.
♦
מדרש במדבר רבה: לדיין ששתה אסור לדון
במדרש במדבר רבה (נשא פרשה י אות ד) נדרשים הפסוקים במשלי כתוכחה שנאמרה לשלמה המלך על ידי אמו, ובין היתר מופיעה הדרשה הבאה: "ולרוזנים אי שכר. מי שכל רזי עולם גלוים לו ישתה יין וישתכר? פן ישתה וישכח מחוקק. אמר רבי שמעון: אלו דברי תורה החקוקים וכתוב בהם 'לא תנאף'. וישנה דין כל בני עוני. אמרה לו הדין נמסר למלכות בית דוד כמ"ד (ירמיה כא) בית דוד כה אמר ה' דינו לבוקר משפט. תשתה יין ותשנה דין כל בני עוני תזכה את החייב ותחייב את הזכאי - מכאן אמרו דיין ששתה רביעית יין אל ידון, וכן חכם ששתה רביעית יין אל יורה" (מופיע גם בילקוט שמעוני משלי רמז תתקסד).בדרשה זו אנו מוצאים, שבביטוי 'רזי עולם' אין הכוונה דווקא לדיני נפשות אלא באופן כללי הכוונה לסודות ודברים נסתרים. מסקנת הדרשה, שאחרי שהאדם שותה הוא עלול לשבש את הדין, ועל כן אסור לדיין ששתה לדון – ואין בזה חלוקה בין דיני ממונות לדיני נפשות.
♦
האם יש מחלוקת בדברי חז"ל?
בהגהות כנסת הגדולה על הבית יוסף (חושן משפט שם) כתב לבאר בדברי התוספות, כי מאחר שבגמרא נזכר רק הדין "אל יורה" ולא נזכר הדין "אל ידון", הרי שהגמרא חולקת על המדרש רבה. ועל כן ההלכה היא כדברי הגמרא ולא כדברי המדרש רבה, ומותר לדיין ששתה לדון דיני ממונות.אמנם, נראה שחידוש מחלוקת בדברי חז"ל, בלי שיש לפנינו מחלוקת מפורשת, זהו דבר שאין לעשות בלי ראיות ברורות. הב"ח בתשובה (ישנות סימן מא) כתב, כי נראה שהתוספות לא הכירו את דברי המדרש רבה הללו, ואם הם היו מכירים אותם, הם לא היו מתירים זאת. הב"ח מבאר בדברי הפסוק, כי לא זו בלבד שהעוסקים ברזי עולם לא ישתכרו – "לרוזנים אי שכר", כפי שביארו התוספות שהכוונה היא לדיני נפשות הנזכרים בגמרא, אלא אף בדיני ממונות אין לשתות, כדי שלא "ישנה דין כל בני עוני". כך גם מופיע בכמה פוסקים נוספים, שאין להתיר לדיין לדון דיני ממונות כשהוא שתוי, כפי שמצטט בפתחי תשובה על השו"ע שם, בשם רבינו יונה בספר היראה, ובשם שו"ת משכנות יעקב.
הגר"א בביאורו על השו"ע מביא את דברי המדרש רבה ואת דברי רבינו יונה בספר היראה, ונראה שהוא הבין שאין כאן מחלוקת, ולהלכה אין לקבל את דברי התוספות המופיעים בשולחן ערוך. כך אנו מוצאים שהתומים מעיר על דברי הכנסת הגדולה, וכותב שאין ראייה לדחות את דברי המדרש. וניתן לומר, שבדיני נפשות אסור לו לשתות כדי שלא יסיח דעתו מללמד זכות כל הזמן, גם כשמלינים את הדין עד למחרת. אבל בדיני ממונות אינו צריך לעסוק בזה כל הזמן, ואם ישתה יין יוכל לחכות לאחר מכן עד שיפוג יינו, לפני שישב לדון.
באופן אחר כותב התומים להסביר את דברי התוספות, שאין מחלוקת בין הגמרא והמדרש – אלא שהמדרש עוסק במי שדן לבדו (כמו מומחה או מי שהצדדים קבלו עליהם), שהוא אינו רשאי לדון אחרי שתייתו. מה שאין כן במי שדן יחד עם אחרים, שהדן אינו תלוי רק בו, ועל כן יש להתיר לו לדון כשהוא שתוי.
♦
עד מתי הדיינים יושבים לדון?
בגמרא בשבת (י, א) נאמר: "עד מתי יושבין בדין? אמר רב ששת: עד זמן סעודה. אמר רב חמא: מאי קרא - דכתיב 'אי לך ארץ שמלכך נער ושריך בבקר יאכלו. אשריך ארץ שמלכך בן חורים ושריך בעת יאכלו בגבורה ולא בשתי' בגבורה של תורה, ולא בשתייה של יין". משמע מכאן, שהייתה הקפדה על כך שהדיינים לא ישבו לדון אחרי השעה שדרכם היה לשבת לאכול ולשתות יין. כך נפסק ברמב"ם (סנהדרין ג, א) שהדיינים יושבים עד סוף שעה ששית, ובשולחן ערוך (חושן משפט ה, ג) שהדיינים יושבים עד סוף שעה חמישית; ופשטות הדברים, שזהו הזמן הרצוי לישיבה.כך מסביר בספר תורה תמימה (קהלת י, נח) על פי המבואר במסכת תענית, שהכהנים אינם עולים לדוכן, מאחר שדרכם היה לשתות יין בסעודת הצהריים ויש לחשוש לשכרות – והוא הדין לגבי ישיבת הדיינים, משום שאם הוא שתה יין אסור לו להורות. התורה תמימה אינו מזכיר את החלוקה בין דיני ממונות לדיני נפשות, ונראה שנקט בפשטות להחמיר, כדברי המדרש הנ"ל, וכפי שמשתמע מפשטה של גמרא זו.
יש לציין, כי החלוקה שהזכיר התומים, לפיה ניתן לאפשר לאחד מתוך שלושת הדיינים לשתות בטרם יורה, היא חלוקה מחודשת שאינה מופיעה בדברי חז"ל. ופשטות הדברים, לפי האיסור המופיע במדרש, ולפי זמן הישיבה בדין האמור בגמרא, שאין לקבל חלוקה זו, ואין להתיר לדיין שתוי לשבת בדין.
♦
סיכום ומסקנה
אדם ששתה יין ודעתו אינה מספיק צלולה – אסור להורות הוראה הלכתית. לדעת התוספות שהובאה בשו"ע, ניתן להקל ולהתיר לו לדון דיני ממונות. אולם להיתר זה אין מקור מפורש, ויש מקורות מפורשים האוסרים על השתוי להורות ולדון, וכך נראה שיש לנקוט להלכה ולמעשה.♦ ♦ ♦