מראשי ישיבת כוכב מיעקב, מח"ס בר אלמוגים ועוד
ענייני סוכה וד' מינים
שיעור אחד או ב' שיעורים
הנה איתא בגמרא סוכה (כ"ז א') דבליל ט"ו חייב לאכול בסוכה, דילפינן בגזירה שוה ט"ו ט"ו מפסח, מה בפסח לילה הראשון חובה מכאן ואילך רשות, אף בסוכות לילה הראשון חובה מכאן ואילך רשות.והקשו קמאי (תוספות בברכות מ"ט ב' ד"ה אי, סוכה כ"ז א' ד"ה אי, ור"ן סוכה י"ב ב' מדפי הרי"ף) למה לן ילפותא מיוחדת דחייב לאכול פת בלילה הראשון, הא בלאו הכי חייב לאכול מפאת היו"ט, דהא מבואר בגמרא ברכות (מ"ט ב') דבכל סעודת שבת ויו"ט חייב לאכול פת, ומשום הכי אם שכח רצה או יעלה ויבא חוזר. [ועיין שם מה שכתבו התוספות ליישב, וע"ע בביאור הלכה סי' תרל"ט סע' ג'].
ויש לדון ליישב קושייתם ע"פ ג' הקדמות:
♦
א. איכא ב' אנשים דאוכלים
הנה כתב החזון איש יסוד גדול בגדר חצי עבד חצי בן חורין, דהנה כתבו התוספות בגיטין (מ"ב ב' ד"ה מעוכב) דחצי עבד חצי בן חורין אינו אוכל בתרומה, דאע"פ דהוה חצי עבד כהן, מכל מקום כיון דכייפינן לאדון לשחררו, ואז יהא ישראל גמור, אינו אוכל.והקשה מהרש"ל (יש"ש פ"ד דגיטין אות ס') הא בלאו הכי אסור לו לאכול בתרומה מפאת הצד בן חורין דהוה ישראל ואסור בתרומה. [ובפשוטו יש ליישב, דנפקא מינה בגוונא דהאב היה כהן ולקח חצי שפחה חצי בן חורין, ואם כן הולד חצי עבד חצי כהן].
ותירץ החזון איש (נשים ענייני עבדים סי' קמ"ז לדף ל"ח א' ס"ק ה') דנפקא מינה כמה צריך לאכול כדי שילקה משום זר האוכל כזית תרומה, דמפאת איסורא דהחצי בן חורין, לא חשיב שאכל שיעור כזית אלא אם כן אוכל שני כזיתים, דהרי החצי עבד אוכל חצי מכל זית שאוכל, ונמצא דחצי מכל כזית הוי אכילה דהיתירא, משא"כ השתא דגם מצד העבד מתסר, כבר לקי בחד כזית.
[ואם יהא רק שליש בן חורין, כגון בהיה שייך לשלשה שותפים ושחררו רק אחד מהם, ילקה רק כשיאכל ג' זיתים, ואך יש לעיין דלא ילקה מפאת דהזית דאיסור בטל ברוב, והיינו כד נימא דגם ברוב ומיעוט שאינם מבוררים יש ביטול ברוב].
♦
ב. לענין סעודת יו"ט חייב כביצה אחת
הנה לפי"ז לענין חצי עבד חצי בן חורין בחיוב סעודת שבת ויו"ט, אם נשים חייבות בסעודת יו"ט מן התורה, אם כן ודאי חייבות רק בחד שיעור, דהרי גם החצי עבד חייב בסעודה כמו אשה, אמנם להא דצידד הגרע"א (תשובות ח"א סי' א') דפטורות, אם כן לכאורה יצטרך לאכול ב' כביצים, כדי דיחשב דהצד בן חורין אכל כביצה.אך יש לומר דאינו כן, דשיעור כביצה הוה ענין קביעות סעודה, והרי אע"פ דהחצי בן חורין לא אכל אלא חצי כביצה, מכל מקום אכילתו מיקרי אכילה של קביעות, דהרי במעשה אכילת כביצה יש כאן קביעות. [והיינו רק אם שיעור סעודת יו"ט כביצה, אך אם השיעור בכזית, יש לעיין אם צריך ב' זיתים או סגי בחד].
♦
ג. לענין חיוב כזית דלילה הראשונה חייב ב' כזיתים
אך לענין כזית דלילה הראשונה בסוכה, דילפינן ט"ו ט"ו מחג המצות, אין שיעורו בכדי קביעות סעודה דהוא כביצה, אלא שיעורו באכילת כזית, ואם כן היכא דהוי רק חצי בר חיובא יצטרך לאכול ב' כזיתים, וכן כעין זה בחיוב לאכול כזית מצה. [ולא משכחת לן לענין מצה בחצי עבד חצי בן חורין, דהרי גם עבד חייב במצה כמו אשה, אך משכחת לן בחציו נכרי חציו בן חורין, דיצטרך לאכול שני כזיתים מצה].ולפי"ז להסוברים דבלילה הראשונה שיעורו 'כביצה ועוד', יהא לקולא בחצי עבד חצי בן חורין, וסגי בחד שיעורא דכביצה, ורק להסוברים דשיעורו בכזית, יצטרך לאכול ב' כזיתים, [ויצטרך לאכול שתיהם בכדי אכילת פרס אחת].
ומעתה יתיישב קושיית קמאי, דנפקא מינה מהילפותא, דהרי מצד החיוב דיו"ט דהוה שיעור בקביעות, היה סגי לחצי עבד חצי בן חורין בחד שיעורא, ורק השתא משום ילפותא דט"ו ט"ו דילפינן דחייב כזית, בעי ב' שיעורים. [ואם כן בכגון עבד דארבע שותפים, ושחררו אותו רק א' מהם, יצטרך לאכול ד' כזיתים].
♦
איבעי ליתובי דעתיה
הנה איתא בגמרא סוכה (כ"ה ב') אמר רב אָבֵל חייב בסוכה, דמהו דתימא הואיל דמצטער פטור מן הסוכה, אָבֵל נמי מצטער הוא, קמשמע לן דהני מילי צערא דממילא, אבל הכא איהו הוא דקא מצער נפשיה, דאיבעי ליה ליתובי דעתיה, ולפכח צערו. וכך קיימא לן בשולחן ערוך (סי' תר"מ סע' ה').ושמעתי שואלים, דהא לאידך גיסא מבואר בגמרא מועד קטן (ט"ו ב') דאָבֵל אינו משלח קרבנותיו, דדרשינן 'שלמים' בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא אונן, ופירש רש"י, דאָבֵל אינו שלם בדעתו, דאין דעתו מיושבת עליו, ואמאי לא אמרינן דחייב להביא קרבנו, דבעי לפכח צערו.
ויש לדון ליישב בכמה אנפי:
א. יש ליישב, דאף שיפכח צערו, נהי דאינו מצטער בדרגה הפוטרת מסוכה, מכל מקום אכתי לא מיקרי שלם. וכעין זה יש ליישב, דהאי לפכח רק להסיר הצער, אך אכתי אין דעתו מיושבת עליו.
ב. תו, דבקרבן יכול לשלח אחר כך, ואם כן אינו חייב לפכח. אך לפי"ז בסוכות דבלאו הכי מפכח עצמו, ישלח קרבנותיו, ולא משמע הכי. ועוד, דמהו בגווונא דלאחר מכן לא יוכל לשלח, כגון דאמר הרי זו, ואחר כך הקרבן כבר יעבור שנתו.
ג. תו, דהא דצריך לפכח אינו מפאת קיום המצוה, אלא מפאת דכך עושים על מנת לדור, והא כתיב תשבו כעין תדורו, והוה כמו שצריך לבנות סוכה, אמנם לא משמע כן.
♦
ו' חקירות בגדר דינא דמצטער
הנה קיימא לן דמצטער פטור מן הסוכה, כגון כשיורד גשם, או בחמה או בחיה רעה או בחשש גנבים. ובלילה הראשונה דילפינן מגזירה שוה דט"ו ט"ו דהוה חובה, נחלקו קמאי אם חייב אף במצטער. וקיימא לן בשולחן ערוך (סי' תרל"ט סע' ה') דנוקטים כהשיטות דחייב, ומשום הכי בלילה הראשונה יאכל כזית בסוכה אע"פ דיורדים גשמים, אמנם מביא המשנה ברורה (שם ס"ק ל"ה) דלאידך גיסא חוששין להשיטות דפטור, דדינא דתשבו כעין תדורו הוא גם לענין ליל ט"ו, ומשום הכי לא יברך לישב בסוכה. [ולכשיפסק הגשם יאכל עוד פעם, ואז גם יוכל לברך אם יאכל 'כביצה ועוד'].ויש להקשות אמאי אינו יכול לברך, הא מכיון דאיכא שיטות דחייב לאכול בסוכה, אם כן למעשה אינו יכול לאכול אלא בסוכה, ואם כן נימא דבכהאי גוונא ליכא פטור דמצטער, דהרי אין לו אפשרות לאכול בביתו. ויש לברר האי קושיא ע"פ כמה חקירות:
♦
חקירה א' - צער דאינו מחמת הסוכה
הנה יש לחקור, במי שיש לו פת דאכילתו גורמת לו צער אע"פ שאין בזה סכנה, והלכך אינו אוכלה, ועדיף ליה לצום מאשר לאוכלה, [ולענין חיוב מצה, ודאי חייב לאוכלה], מהו בלילה הראשונה דסוכות, להסוברים דגם אז איכא פטור דמצטער, מי אמרינן דפטור, דהרי הוה מצטער, או דילמא חייב, כיון שאין הצער מחמת הסוכה. ולכאורה פשוט כהצד השני.וכך מבואר במשנה ברורה (ביאור הלכה סי' תרל"ט סע' ג'), דהנה הקשו קמאי, למה לן קרא דט"ו ט"ו לחיוב אכילה בלילה הראשונה דסוכות, הא בלאו הכי חייב לאכול משום היו"ט, וממילא חייב לאכול בסוכה. ומיישב המשנה ברורה, דנפקא מינה במצטער באכילתו, דמצד יום טוב פטור דיו"ט ניתן לעונג, אך מצד סוכה יהא חייב. ולכאורה הא אכתי פטור אף מסוכה, דהוה מצטער, אלא חזינן כדכתבנו, דאין כאן פטור מצטער כיון שאינו מחמת הסוכה.
ולכאורה פליגי בזה מהרי"ק ורא"ש, דהרי המהרי"ק (סי' קע"ח) אייתי דברי רא"ם שבמרדכי, דמצטער פטור מסוכה רק אם בצאתו ינצל מהצער, ותמה דלכאורה פטור גם כשהצער אינו מחמת הסוכה, דהרי חזינן דסלקא דעתיך בגמרא דאָבֵל פטור מכיון דמצטער, אע"פ דאינו מצטער מחמת הסוכה.
אך לאידך גיסא, מבואר ברא"ש דבעינן דוקא מצטער מחמת הסוכה, והא דסלקא דעתיך דאבל פטור, דהוה צער מחמת הסוכה, דחפץ להיות מתבודד כדי להיות טרוד בצער. וכתב המגן אברהם (סי' תר"מ סק"י) דקיימא לן כהרא"ש ודלא כמהרי"ק. והנה נידון דידן תליא בהא. ולפי"ז ביש לו אוכל שמצערו יהא חייב לאכלו בלילה הראשונה כדי לקיים מצוות סוכה.
♦
חקירה ב' - טעה דהוה מצטער
הנה אם איכא בסוכה חשש גנבים חשיבא מצטער. ויש לחקור מהו בגוונא דשמע שיש גנבים, והלכך פטור מן הסוכה, ואפילו הכי אכל בסוכה בלילה הראשונה, [כמו כשיורד גשם דאוכל בלא ברכה], ואחר כך נודע לו שהשמועה שקר, ולא היו כלל גנבים, האם צריך לאכול שנית, מי אמרינן דאזלינן בתר דידיה, והרי אכילתו היתה במצטער, או דילמא אזלינן בתר המציאות, ואם כן הא השתא אגלאי דאין כאן גנבים כלל, ובאמת לא היה מצטער כלל.ולכאורה יש לחקור כהנ"ל, גם בגוונא דהיה ספק שקול של גנבים, דגם כן פטור דהא יש לו פחד, ואחר כך נפשט הספק דלא היה גנבים.
ומסברא היה נראה כהצד הראשון, דחשיב מצטער גמור, דאזלינן בתר דידיה, והלכך לא יצא בפעם הראשונה. [ובהיפוך, בגוונא דלא ידע שיש גנבים, ובאמת היו גנבים, ואילו היה יודע היה פטור, בזה יש לומר טפי דאזלינן בתר דידיה, דהרי אכילתו בסוכה היתה מעליא, ולא היה כאן מצטער].
♦
חקירה ג' - כהנ"ל לענין מלאכת יו"ט
וכעין זה יש לחקור, במי שאם לא יתקעו לו בשופר, יצטער מאד, האם שרי להביא לו שופר בראש השנה כדי להרגיעו, [היכא דיש מלאכת הוצאה], ובשלמא לשם תקיעת מצוה ודאי שרי, אלא הנידון להביא לו שופר פסול ולתקוע לו.מי אמרינן דשרי, דאזלינן בתר דידיה, ומכיון דמצטער חשיבא צורך, או דילמא לא שרינן, דאזלינן בתר המציאות, ולא חשיבא צורך כיון דהכל טעות, דהרי לפי האמת השופר פסול.
[ולתקוע לאשה, דדעת השאגת אריה (סי' ק"ו) דלא שרינן אע"פ שמרגיעים אותה, היינו מפאת דאזלינן בתר עיקר המכוון, וזה לא מצוה, וכמו דאסרינן לבשל מיום טוב לחול, אע"פ שאם לא יהא מוכן יצטער כל היום טוב, אבל הנידון בשופר פסול דכוונתו רק להרגיעו, ואם נימא כהצד דשרי, נמצא להשאגת אריה חידוש גדול, דשופר כשר לא נביא לאשה, ושופר פסול נביא לאשה].
ויש לחלק, דאף אם לענין יום טוב אזלינן בתר המציאות, ולא מתחשבים בצערו, מכל מקום לענין פטור מצטער בסוכה, תליא טפי בהרגשתו.
♦
חקירה ד' - אין לו בית אחר
הנה היכא דיורד גשם גם בסוכה וגם בביתו, לכאורה יש לומר דחייב בסוכה, דאינו מצטער מחמת הסוכה, דהרי אין הגשם מחמת הסוכה. [וכמו כן היכא דיש חום או חיה רעה או גנבים, גם בביתו וגם בסוכה, דאינו מצטער מחמת ישיבתו בסוכה].וכן היכא דאין לו בית, כגון דנמצא במדבר ובנה סוכה, ויש גשם בסוכה ומחוץ לסוכה, נמי יש לומר דחייב בסוכה, דאינו מצטער מחמת הסוכה.
♦
חקירה ה' - אין לו בית אחר מחמת אריא דרביעא עליה
תו יש לחקור מהו בגוונא דנמצא בסוכה, ויורד גשם בסוכה ומבחוץ, ולביתו אינו יכול להכנס מפאת דהוא כהן ובביתו יש מת, ויכול להיות או בחוץ או בסוכה, מי אמרינן דחייב, דאינו מצטער מחמת הסוכה, דגם לולי הסוכה היה מצטער,או דילמא חשיבא מצטער מחמת הסוכה, דיש לחלק בין הנידון הקודם, שאין לו בית כלל, ובין נידון דידן, דיש לו בית ורק אריא הוא דרביעא עלה, דבכהאי גוונא מיקרי דבעצם יש לו בית אחר, ונמצא דהוה מצטער מחמת הסוכה. [והרי אטו נימא דאם קאסר עליו ביתו בקונם יאכל בסוכה בגשם עם ברכה].
♦
חקירה ו' - הסוכה סגורה במנעול
תו יש לחקור, מהו אם סגרוהו בסוכה עם מנעול, ואינו יכול לצאת מהסוכה, ויורד גשם, מי אמרינן דיכול לברך, שהרי מה לי אם ביתו סגור במנעול ואין לו מקום אחר או הסוכה סגורה במנעול,או דילמא יש לחלק טובא, דסוף סוף מצטער מחמת הסוכה, ואם לא היה בסוכה לא היה מצטער, ולא דמי להיכא דבביתו יש מת, דשם בלא הסוכה נמי לא היה בביתו, ואך לא אוכל לכתוב כן בהחלט.
♦
לאור האמור יש לדון בקושיין
ומעתה ניהדר לקושיין שהבאנו בריש דברינו, דביורד גשם בלילה הראשונה דמחייבינן ליה להיות בסוכה, אמאי לא יברך.הא לכאורה להשיטות דחייב להחמיר לאכול בסוכה, נמצא דאינו יכול לאכול אלא בסוכה, ואם כן נימא דדמי להא דכתבנו [בחקירה ד'] דבאין לו בית אחר, [או כשהסוכה סגורה במנעול], חייב.
אך לאידך גיסא, להשיטות דפטור, הא רשאי לאכול מחוץ לסוכה, ואם כן לשיטתם דמי למי שיש לו בית אחר, דפטור מפאת מצטער, ומשום הכי אתי שפיר דמספק לא יברך.
אלא נימא דיהא תליא בספיקן [בחקירה ב'] אם טעות משוי לה אינו מצטער, דלהני שיטות טועה וסובר דחייב לאכול רק בסוכה.
ונראה עוד, דיש לומר דחשיבא אינו מצטער, דלא הוה רק טעות, אלא מדינא חייב לחשוש להני שיטות, דספיקא דאורייתא לחומרא, וכמו דאם נימא דבגוונא דיש מת בביתו לא חשיב מצטער ביורד גשם, ודאי גם כשיש לו רק ספק מת בביתו, דמספק מיתסר להיכנס לביתו, לא חשיב מצטער. ואם כן אכתי תיקשי קושיין.
אמנם אם נימא כהצד [בחקירה ה'] דמחמת איסורא לא מקרי דאין לו בית אחר, אם כן לא תיקשי כלל, דודאי נחשב שיש לו בית אחר, והוה מצטער מחמת הסוכה.
♦
לדון ליישב מצד הא דיכול לאכול קודם
הנה היה מקום לומר שעד שלא אכל בגשם הך כזית דט"ו ט"ו, אסירא ליה למיכל בביתו, אבל משמע במשנה ברורה (סי' תרל"ט סקל"ה) דאינו כן, דאע"פ דבעלמא אסרינן ליה לאכול מחוץ לסוכה, בגשם שאני, דאז כל החיוב רק מפאת ט"ו ט"ו וזה לא אוסר לאכול מחוץ לסוכה.ולפי"ז העירו ליישב קושיין, דאינו חייב לאכול בסוכה בזמן ירידת גשמים, דיכול לאכול בביתו ואחר כך לאכול בסוכה, ונמצא דבאכילתו השתא אינו מחוייב להיות בסוכה, ושוב הוה מצטער לכל השיטות.
ועדיין לא נתיישב, דמכל מקום האי כזית דצריך לאכול בסוכה חייב לאכול דוקא בסוכה ולא בבית, ואם כן דמי למי שנשבע שיאכל מחוץ לביתו בשעת הגשם כזית פת, ואותו פת אינו יכול לאכול רק בסוכה, [או בשדה], דיש לומר דמחייבינן ליה לאכול בסוכה, דאינו מצטער מפאת הסוכה, ואם כן הכי נמי בנידון דידן, ואם כן אכתי תיקשי דיברך.
♦
מברך על לולב קודם עלות השחר
הנה נטילת לולב הוה רק ביום, ומתבאר מהגהות הרד"ל (סוטה ל"ט ב' סד"ה ואין) דמשום הכי המברך על הלולב קודם עלות השחר, ונטלו לאחר עלות השחר, לא יצא.ולכאורה יש להוכיח כך, דהא חזינן דברכת הטלית נפסקת, דמבואר בשולחן ערוך (סי ח' סע' ט"ז) דהישן עם ציצית, אם לילה לאו זמן ציצית, צריך לחזור ולברך, דאיכא הפסק זמן דפטור, וקל וחומר בכהאי גוונא דאכתי לא התחיל זמן המצוה.
אך יש לומר לא כך, דלאו קל וחומר הוא, דהרי הא דברכת הטלית נפסקת, איירי דהברכה כבר חלה, וכבר הפסיק אחרי הברכה, רק מכיון דכבר חלה הברכה, אם כן רק הפסק זמן דפטור מבטל הברכה,
משא"כ בגוונא דהרד"ל, אכתי לא חלה הברכה, אם כן על כרחך איירי דאכתי לא סח אחרי שבירך, ובכהאי גוונא יש לדון דמהני, דהרי הברכה על הלולב מתייחסת לאחר כך, ואין הכי נמי גם בטלית אם יברך ביום ולא יסיח דעתו, ויהא ער כל הלילה ולא ידבר, תועיל גם למחרת, [ונמצא דהא דחוזר ומברך בהפסק זמן פטור, אינו אלא אם כבר הפסיק אחרי הברכה]. ואכתי צריך עיון בזה.
♦
מקיים המצוה בהנענועים
עובדא הוי באחד שנטל ד' מינים, ובאמצע הלל נזכר שנטל האתרוג מהופך לפני הברכה, ולא הפכו לאחר הברכה, ועכשיו כשיהפכו לנענועים נמצא מקיים המצוה.ויש לדון בג' נידונין בענין הברכה:
♦
א. האם יברך באמצע הלל
יש לעיין האם שרי להפסיק באמצע הלל לברך על הלולב, [ואם נימא דלא יברך, אם כן לכאורה לא יוכל נמי לנענע, ועיין].והנה מבואר בשולחן ערוך (סי' תפ"ח סע' א') דבימים שגומרים את ההלל מפסיקין כמו באמצע קריאת שמע וברכותיה. ומבואר בשולחן ערוך (סי' ס"ו סע' ב', ומשנה ברורה סקט"ז) דאם באמצע קריאת שמע הביאו לו תפילין וטלית, לתפילין דהוה חיובא, מברך, ולטלית דאינו חיובא, אינו מברך.
ומעתה יש לעיין בנענועים דהלל למאי מדמינן לה. והמשנה ברורה (סי' תרנ"א סקמ"א, וסי' תרמ"ד סק"ז) מביא בשם החיי אדם דהוה כתפילין, ואם הביאו לולב באמצע הלל, מברך עליו בין הפרקים.
♦
ב. אם מיקרי דהסיח דעתו
ומעתה יש לדון אם בנידון דידן חייב לברך שנית, מי אמרינן דחוזר ומברך, דהרי הסיח דעתו מהברכה, או דילמא אינו חוזר ומברך, דחיילא הברכה על האתרוג אחרי שהפכו, ואע"פ דכבר הסיח דעתו מהברכה, מכל מקום הרי יוצא בזה אחר זה במצויים לפניו, ואם כן כבר חל הברכה על הג' מינים, ודמי לאכל חצי כזית מצה והסיח דעתו, דיש לומר דמכל מקום אינו חוזר ומברך. [ולא דמי לנמצא ערבה פסולה למברך על נטילת ערבה, דהתם לא היתה לפניו].ובמשנה ברורה (סי' תרנ"א סקנ"ו) מבואר להדיא כהצד הראשון, דגם בהיה מהופך וחזר והפכו, חוזר ומברך עליו בפני עצמו.
♦
ג. ברכה על הנענועים
אמנם יש להקשות, דמטעם אחר אין לחזור ולברך, דהא כתב החיי אדם (כלל קמ"ח סע' י"א) דאם לא בירך על הלולב קודם הנטילה, מברך אחר כך לפני הנענועים, שגם הנענועים הן חלק מן המצוה.אם כן הכי נמי בנידון דידן, אמאי כתב המשנה ברורה דיברך שנית, הא הברכה הראשונה אכתי בתוקף עבור הנענועים, אם כן נימא דיכול השתא לקיים את עיקר המצוה בלא ברכה.
וכמו דחזינן בליל הסדר, כאשר הברכה דבורא פרי הגפן על כוס ראשון בתוקף גם עבור כוס השניה, [לדעת הסוברים דעל כוס שניה לא מברכים], יכול לשתות ביניהם בלא ברכה, [אמנם לישנא דמאמר מרדכי (סי' תע"ג סק"ז) דיכול לשתות כוס שניה גדולה ונמצא דלא הסיח דעתו מכמות יין גדולה, וזה לא שייך בנידון דידן].
ויש לדון ליישב בג' דרכים:
♦
דרך א' - נענועים אינו סיבה לברכה
העירו ליישב, דבאמת הנענועים אינו סיבה מעליא לחייב ברכה, ואם כן אחרי שהסיח דעתו מהברכה, הברכה אינה בתוקף על הנענועים, ואתי שפיר דינא דהמשנה ברורה,אלא דינא דהחיי אדם הוא סברא מיוחדת לענין למפרע, דמכיון דעכ"פ הנענועים הם חלק מהמצוה, משום הכי אם כבר קיים המצוה רק לא בירך עליה, אכתי יכול לברך עליה מחמת הנענועים, ולפטור למפרע את עיקר המצוה, דחיילא הברכה למפרע.
[ולפי"ז אם בירך כדינו ועשה המצוה, וסבר שלא ינענע בהלל, ואחר כך נמלך, לא יברך על הנענועים, כיון דאינה סיבה לברכה בפני עצמה, מיהו דין זה אמת שלא יברך על הנענועים כאשר בירך על המצוה, אף אם היא סיבה מעליא לברכה, מפאת דהברכה הראשונה בתוקף על הנענועים אף כשהסיח דעתו].
ונפקא מינה, במי שלקח ספק אתרוג בלא ברכה, ואחר כך נזדמן לו לפני ההלל אתרוג דודאי כשר, האם יברך, דאם נימא כהאמור, לא יברך עליו, דהרי הברכה הוא על הלמפרע, והא ספק אתרוג אינו חייב בברכה, משא"כ אם נימא דהנענועים הם סיבה מעליא לברכה, שפיר יברך על הנענועים, [ובזה יועיל גם על הלקיחה הראשונה, להצד שהיא כשירה].
דרך ב' - הפסיק בדיבור
תו יש ליישב, דאיירי המשנה ברורה בגוונא דכבר סח בינתיים, ואם כן אין הברכה בתוקף על הנענועים, ולפי"ז יש לחקור היכא דטרם דיבר אך ידע שעד הנענועים ידבר. [ולא דמי להך דכוס ראשון דליל הסדר, דבורא פרי הגפן כבר חלה על הכוס הראשונה].♦
דרך ג' - דעתו היתה לברך רק על מהופך
תו יש ליישב, דאין לשאול דכשנטל ערבה פסולה, אמאי מברכין שנית (כמבואר במשנה ברורה סי' תרנ"א ס"ק נ"ו), הא הברכה מהני על הנענועים, דהרי דעתו היתה לנענע באותה ערבה שלפניו והיא פסולה, ואם כן נימא במהופך נמי, דדעתו היתה לברך עליו דוקא במהופך [וזה יותר מחודש שהרי באמת חשב להפוך ורק שכח].♦
אומדנא דכונתו טעות
יש לדון בגוונא דידעינן דהוה כוונה בטעות, האם אמרינן אומדנא דהוה טעות, וממילא בטל הכוונה. ויש לדון בזה בכמה גווני:א. שני אתרוגים
הנה יש לחקור מהו בלוקח שני אתרוגים לקיים מצוותו, והנה איתא בגמרא סוכה (ל"ה א') ננקוט תרי או תלתא אתרוגים, פרי אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה פירות. ויש לדון האם כוונת הגמרא רק דאין לחייבו לכתחילה לקחת ב' אתרוגים, או דילמא לא יצא גם בדיעבד, דהרי אתרוג אחד אמר רחמנא.ויש להוכיח מתוספות בסוטה (י"ז ה' סד"ה כתבה) דלא יצא, דהרי כתבו דשני אתרוגים דמי לשני גיטין, ושתי מגילות סוטה, ושתי שופרות, דפסולין. וכך הוכיח המנחת חינוך (מצוה שכ"ד).
אמנם פשיטא דהלוקח ב' אתרוגים אחד בכוונה ואחד שלא בכוונה, ואף באינו מייחד באיזה מהם מכוון למצוה, לא מיקרי לקיחת ב' אתרוגים, ויצא בחד מינייהו.
ולפי"ז תיקשי, דלכאורה דברי התוספות איירי בסבור דאפשר לקחת ב' אתרוגים, ואם כן כשמודיעים לו שפסול, בטלה כונתו מאחד מהם, דהוה כוונה בטעות, דאילו היה יודע שלא יוצא לא היה מכוין, ואם כן אמאי אמרינן דלא יצא, אלא על כרחך שמעינן דלא מבטלינן מחשבה מחמת אומדנא דטעות.
ויש לדחות, דאולי נימא דרוצה לקחת דוקא שניהם ולא רק אחד מהם. או אולי הנידון במזיד, דהלוקח חושב שב' כשרים, ורוצה לחלוק על התוספות. או נימא דהתוספות אמרי הדין שהוא פסול, ואין הכי נמי מחמת אומדנא קיים המצוה באתרוג אחד.
♦
ב. כל הד' מינים ביד אחת
הנה אם נטל כל הד' מינים בידו אחת, מביא המשנה ברורה (סי' תרנ"א סקט"ו) פלוגתא, דדעת הט"ז דיצא, כיון שלא היה האתרוג עמהם באגודה אחת, אמנם דעת האורחות חיים דלא יצא, והסיק המשנה ברורה, דלענין הלכה יש להחמיר בשל תורה, וצריך לחזור וליטלו בלא ברכה.ושמעתי מקשים, דאם שגג ולקח ד' מינים בידו אחת, נימא דיצא מיהת בזה אחר זה, [אם אין חציצה], ואע"ג דמכוין בבת אחת לתרוייהו, נימא דמספק בטל כונתו לאחד מהם, ואמרינן דרצונו לצאת בו רק ברגע אחר כך, כיון דרק כך מקיים המצוה.
ויש ליישב, דמכל מקום אין לו כונה על אחר כך, ומפאת אומדנא לא נעביד כאילו כוון על השני אחר כך, דאומדנא לא מהני רק לבטל ולא למיעבד, עיין בקרן אורה במנחות (מ"ט), ובשו"ת בהגרע"א (ח"ג סי' מ"ז).
♦
ג. בל תוסיף
וכן ראיה מדינא דבל תוסיף דבעי כונה, והא נבטל הכונה, דודאי אין רצונו לעבור על בל תוסיף, וממילא לא יעבור על הלאו. ויש לדחות דאיירי במזיד, אך המשמעות דאיירי גם בשוגג, [ונפקא מינה אם בשוגג צריך אחר להפרישו].♦
ד. קורע על מתו
הנה איתא בגמרא בשבת (ק"ה ב') דבאופן דחייב לקרוע על מת, וקרע בשבת, חייב חטאת, דלא הוה מקלקל מכיון דמקיים מצוה בהקריעה.ותיקשי, הא אם היה יודע דעובר על מלאכת שבת לא היה רוצה לקיים בזה מצוה, ואם כן נבטל הכונה מחמת טעות, ונמצא דהוה ככל המקלקלין דפטורין, אלא על כרחך חזינן דלא מבטלינן כוונה.
מיהו למגן אברהם (סי' ס' סק"ג) דמצוות דרבנן אין צריכים כוונה ניחא, דהא קריעה מצוה דרבנן, אך המשנה ברורה (שם סק"י) כתב דהגר"א סבירא ליה דגם במצוות דרבנן צריכיםכונה.
♦
דחוי בלולב ולא בשופר
קיימא לן בגמרא סוכה (ל"ג א') דאם החפץ לא היה ראוי למצוה ורק אחר כך נעשה ראוי למצוה, הוי דחוי מן המצוה, ולכן הדס שהיה פסול בתחילת היום, כגון שהיה קטום, ואחר כך הוכשר, כגון שצמח על ראשו ענב, אע"פ דעכשיו אינו קטום, מכל מקום פסול מחמת דחוי.אמנם לאידך גיסא חזינן בגמרא ראש השנה (כ"ח א') דאין לתקוע בשופר של עולה כיון שנהנה מההקדש, אבל אם השופר יצא לחולין אפילו באמצע ראש השנה, כשר. ותיקשי הא יש כאן פסול של דיחוי.
ויש לעיין בהאי קושיא מכמה אנפי:
♦
א. תירוץ הכוכב מיעקב
הנה מצאנו בזה ב' תירוצים, הכוכב מיעקב (סי' ר"ז) מתרץ, דהנה יש להסתפק מי שיש לו שני חפצים שוים, ואחד מהם אסור בהנאה, ואחד מהם מותר בהנאה, ויכול להשתמש באיזה שירצה, ואין לו נפקא מינה באיזה ישתמש, האם מותר לו לקחת החפץ האסור בהנאה, כיון דבאמת אינו נהנה, שיכול לקחת גם החפץ השני. והביא דבטורי אבן בראש השנה (שם ד"ה בשופר) איכא צד לקולא.ואם כן לפי"ז מתורץ היטב קושיית האחרונים, דלפי"ז נמצא דהאיסור לתקוע בשופר של עולה איירי דוקא למי שיש לו רק השופר הזה, אבל למי שיש להם שופרות אחרות, האי שופר של עולה כשר גם בהיותו עולה.
ואם כן לא קשיא דהוה דחוי, כיון דהשופר גופא לא נדחה כלל, דלמי שיש לו שופר אחר מותר לתקוע בו, רק דלגבי האיש הזה נדחה כיון דאין לו שופר אחר. [והביא הכוכב מיעקב שיסוד זה שאם ראוי לאחד לא חשיבא דחוי, מבואר בתוספות בזבחים י"ב ב' ד"ה הכא בשם ר"ת].
והנה אם נימא כאידך גיסא של הטורי אבן שיש איסור הנאה אפילו כשיש לו חפץ אחר, דסוף סוף נהנה עכשיו מאיסור הנאה, אם כן תחזור קושיית האחרונים.
♦
ב. תירוץ הדובב מישרים
ובתשובות דובב מישרים (ח"ב סי' מ') תירץ באופן אחר, דהנה חזינן במשנה בסוכה (כ"ט ב') דלולב הגזול פסול, משום מצוה הבאה בעבירה, משא"כ לאידך גיסא מבואר בירושלמי סוכה (פ"ג ה"א) דשופר הגזול שתקע בו יצא, דבשופר עיקר המצוה הוא הקול ולא בשופר, ואין גזל בקול, וכך נפסק בשולחן ערוך (סי' תקפ"ו סע' ב'), ואם כן גם לגבי דיחוי נאמר כן, דהרי הקול אינו בעולם שיחול עליו פסול דיחוי, ואם כן יתיישב קושיית האחרונים באופן אחר.♦
ג. נפקא מינה בין ב' התירוצים בלולב שנאסר בקונם
אך יהא נפקא מינה בתירוץ הכוכב מיעקב, לענין לולב שאדם אסר על עצמו בקונם כל הנאות מכל הלולבים, לזמן מסויים שנגמר באמצע היום של הסוכות, האם אחרי הזמן פסול משום דחוי.והנה כאן לא תועיל סברת הדובב מישרים, דהרי הנידון על גוף הלולב, ויהא כאן דיחוי, משא"כ לפי סברת הכוכב מיעקב לא יהא כאן דיחוי, שהרי לשאר האנשים הלולב כשר, שהרי לא אסרו הנאה משאר אנשים, ואם כן אין כאן דיחוי כיון שכשר להם, ונמצא דתירוצי הכוכב מיעקב והדובב מישרים משלימים זה לזה.
אך בעיקר הדבר יש לדון, דמכיון דהקונם עומד לכך שיתבטל באמצע, לא חשיב דיחוי, ולא דמי להדס קטום שעלתה בו ענב, ולשופר של עולה שמעלו בו, שלא עמדו לכך מתחילה, ועיין.
♦
ד. שתי קושיות על הכוכב מיעקב
הנה קיימא לן בשולחן ערוך (סי' תקפ"ו סע' ג') דאם תקע בשופר של עבודת כוכבים לא יצא, ואע"פ שביטלו, פסול משום דיחוי, חזינן דגם בשופר יש דיחוי, ולכאורה תיקשי מינה נמי על הכוכב מיעקב, אמאי מקרי דיחוי, הא אינו נדחה למי שיש לו גם שופר של היתר.אבל באמת לא קשה, דעל כרחך אין הטעם משום איסור הנאה דהא קיימא לן מצות לאו ליהנות ניתנו, אלא דשופר של עבודה זרה פסולה, ואם כן הוי דיחוי, ואף ביש לו שופר אחר, [וכלשון השולחן ערוך דפסול מפאת שאינה בטלה עולמית וכתותי מיכתת שעוריה].
תו יש להעיר, דהנה מבואר בשולחן ערוך (שם סע' ה', ומשנ"ב שם סקכ"ב) דהמודר הנאה משופר אסור לתקוע בה, דהנהנה מתקיעתו, ולא חילקו דאיירי דוקא באין לו שופר אחר, [ואולי איירי באסר הנאה מכל השופרות].
♦
לא ליקני איניש לינוקא
הנה איתא בגמרא סוכה (מ"ו ב') לא ליקני איניש הושענא לינוקא ביומא טבא קמא, וטעמא, משום דקטן קונה בדעת אחרת מקנה, אבל אינו יכול להקנות בחזרה, ונמצא דהגדול קא נפיק בלולב שאינו שלו. וכל זה רק קודם שיצא הגדול, אבל לאחר שיצא הגדול שפיר דמי, דהרי צריך הלולב רק לחול המועד, ואז כשר גם לולב שאול.[ואיתא במשנה ברורה (סי' תרנ"ח סקכ"ג) דהוא הדין ביו"ט שני של גלויות, והביכורי יעקב (שם ס"ק י"ח) כתב דביום הראשון יכול להקנות לקטן על תנאי, דרק אם היום יו"ט הרי הוא לך במתנה, וכדינא דמתנה על הכלכלה].
והנה חכמים תקנו בפעוטות [דהיינו כבן ו' או כבן ז'] דקניינם קנין, ואם כן הם יכולים להקנות הלולב בחזרה, ונחלקו הפוסקים אם משום הכי יכול להקנותם הלולב.
דעה ראשונה בשולחן ערוך (סי' תרנ"ח סע' ו') סוברת דאין להקנותם, דהרי דעת אחרת קני מן התורה, נמצא דהקטן קונה מן התורה, אבל פעוטות מקנין רק מדרבנן, נמצא דמן התורה אכתי שייך לפעוטות, והלכך לא מהני.
[ובזה יש לעיין מהו ביו"ט שני, מי אמרינן דמהני, דהרי כל הא דבעינן שיהא שלו ביו"ט שני הוה רק מדרבנן, ואם כן מהני הקנאת הפעוטות, או דילמא נימא דלא מהני, דכל דרבנן הוא באפי נפשיה, וכדדנו באור שמח (הל' יבום פ"ו ה"ז) ובחלקת יואב אה"ע סי' ב'].
ודעה השניה סוברת דבפעוטות יכול להקנותם, דדעת אחרת קני רק מדרבנן, ומן התורה אכתי שייך להגדול, ומהני דרבנן דהקנאת הפעוטות להפקיע דרבנן דדעת אחרת מקנה.
והנה כיון דהוה פלוגתא אם דעת אחרת מקנה מן התורה נמצא דהוה אצל הנותן ספיקא דאורייתא, ומשום הכי כתב המשנה ברורה (ביאור הלכה ד"ה לא יתננו) דיש להחמיר לא להקנות לפעוטות.
♦
תקנתא להקנות בקנין סודר
והנה יש להקשות, דלכאורה איכא תקנתא להקנות לפעוטות, אף אם נימא דקונה מן התורה בדעת אחרת מקנה, דהרי הגדול יכול להקנות להקטן סודר, והקטן יתן הסודר להגדול, ויקנה בו הלולב, ויאמר הגדול שמקנה לו הלולב רק בקנין סודר ולא בקנינים אחרים, נמצא דמן התורה אין כאן קנין סודר, דהקטן יכול להקנות הסודר רק מדרבנן, ואם כן הקטן קנה הלולב רק מדרבנן. [לכאורה יש גם עצה שהגדול יפקיר והקטן יקנה, אם נימא דהפקר לא חשיבא דעת אחרת מקנה, אך אז הוה של הקטן רק משום דרכי שלום, ואפילו בהגיע לפעוטות].ויש לדון ליישב בכמה דרכים:
א. אין קנין סודר ביו"ט:
הנה איתא בשולחן ערוך (חו"מ סי' קצ"ה סע' י"א) דאין קונין בשבת קנין סודר, ולא שרינן גם לדבר מצוה, אך אי משום הא, אכתי יוכל להקנות לקטן בקנין סודר קודם הסוכות.
ב. אין קנין סודר לקטן:
תו, דמבואר בשולחן ערוך (חו"מ סי' רל"ה סע' ו') דלקטן אין קנין סודר, אך הנה מבואר שם דלקטנה יש קנין סודר, ואם כן יקנה לקטנה בקנין סודר ואיהי תקנה לקטן.
ג. מהני מדאורייתא דהוה כסודר שאול:
יש לדון דחל הקנין סודר מן התורה, דאע"פ דהסודר אינו של הקטן אלא מדרבנן, מכל מקום אם לקנין סודר לא בעינן בעלות בהסודר, ומהני גם סודר שאול, אם כן כשהקטן נותן לגדול, לא גרע מאם השאיל לו, וחל מן התורה. אמנם איכא דסברי דבעינן קנין בעלות בסודר. [א"ה, ע' בחו"מ סי' קצ"ה ס"ד, ושיט"מ בב"מ ב"ו א', ומחנה אפרים הל' חליפין סי' א'].
תו, דאכתי יתנה המקנה שקונה הסודר רק בזה שמקבל בעלות ולא בזה שמקבל זכות השתמשות.
[וצריך עיון דאין לקטן גם כח להשאיל, ורק יש לו רשות להשתמש, ואולי גם בזה סגי, והחזון איש כתב דקטן אינו יכול ליתן רשות, וצריך עיון דהא חזינן דלאחר שיצא הגדול שפיר דמי].
ד. מהני מדאורייתא דאיכא הנאת קבלת הכלי:
תו יש לדון, דמועיל הקנין סודר מדאורייתא, דלא גרע מהנאה, דאף דהוה רק קנין דרבנן בסודר, אך להמקבל יש הנאה מדאורייתא, והרי יש לומר דהנאת כלי חשיבא ככלי, וכדחזינן בגמרא בבא מציעא (מ"ז א') דלמאן דאמר כליו של מקנה, בההיא הנאה דקא מקבל מיניה גמר ואקני ליה, והוה כנתן לו הקונה כלי.
אך אינו כן, דהיינו רק כשמפרש דמקנה בהנאה, אבל בלאו הכי הוה קנין מחמת גוף הדבר, כדחזינן בגמרא קדושין (ו' ב') דהמקדש במחילת מלוה אינה מקודשת, ולא אמרינן דתתקדש בהנאת מחילת מלוה, וכן המקדש בקרקע דלבעל העיטור (מובא ברשב"א קדושין ב' א') אינה מקודשת, ולא אמרינן שתתקדש בהנאת הקנאת הקרקע, וצריך עיון.
וגם בלא זה, שיפרש שמקנה רק בגלל גוף הבעלות בקנין סודר ולא בגלל ההנאה.
ה. מהני מדאורייתא דרק טיב הקנין מדרבנן:
תו, דהנה יש להקשות אמאי אמרינן דקנין דרבנן של פעוטות לא מהני לדאורייתא, הא מבואר במשנה ברורה (סי' תרנ"ח סק"י) דקנין הגבהה באתרוג מהני מדינא, ורק לכתחילה אמרינן דיתן הקונה כסף קודם החג, אע"פ דהרי קנין הגבהה אינו אלא קנין דרבנן, [לתוספות היכא דנותן כסף, או לרמב"ן אף היכא דאינו נותן כסף].
אלא צריך לחלק, דשאני התם דחל מדאורייתא, דאיכא כח מקנה, ורק חסר במעשה הקנין, משא"כ הכא לא חל מדאורייתא, דאין כאן מקנה כלל, דכח הפעוטות רק מדרבנן.
והכא נמי בקנין סודר, מכיון דדעת אחרת מקנה מדאורייתא, אלא דטיב הקנין לא מהני כיון דהוה רק קנין דרבנן, שוב הוה כמו כשהקונה קונה רק בהגבהה, דמהני מדאורייתא, וכן מבואר האי חילוקא בדבר אברהם (ח"א סי' א' ענף ה' אות ט"ז), ולכאורה זה נכון.
ובזה ניחא דלכאורה הקטן שהגיע לפעוטות קונה רק בקנין דרבנן של הגבהה, ושוב אתי דרבנן דפעוטות ומפקיע דרבנן, אך להאמור לא דמי, דכיון דדעת אחרת מקנה מהני מן התורה, אע"פ דהוי קנין דרבנן, אכתי הוה שלו מן התורה.
אך אולי אינו כן, דשאני הגבהה דאמרו חכמים שהיא צורת קנין וממילא קונה מן התורה, משא"כ בסודר אם לא נקנה הסודר מן התורה, לא יועיל לקנות מחמתו מן התורה.
ובתוספות בסוכה (ל' ב' ד"ה שינוי) כתבו דבשנוי החוזר לברייתו דהוה רק מדרבנן, אינו יוצא נטילת לולב מן התורה, ויש לעיין אם זה דמי למעשה הקנין כמו הגבהה, או דמי להקנאה כמו בפעוטות.
[והקצות החושן (סי' רל"ה סק"ד) הביא ראיה דקנין דרבנן מהני לדאורייתא, מהא דקטן שוקל, ותיקשי הא מתבאר דהיכא דפעוטות מקנה, אם הוה דידיה מן התורה לא מהני לדאורייתא].
♦
תקנתא להקנות לקטן בתנאי
הנה לכאורה יש עצה כאשר אינו יכול להמתין עד שייצאו כולם, שיקנה לקטן על תנאי שיחול הקנין רק למאן דאמר דעת אחרת מקנה דרבנן, ואחר כך הפעוט יקנה לו בחזרה, ואם כן ממה נפשך יצא הנותן, והקטן יצא מספק. [ואף אם נימא דהקטן אינו יכול לברך, מכל מקום יעשה הכי, וייצא הברכה מאחר].[ומהא דכתב המשנה ברורה שלא יקנו לפעוטות, ולא כתב דיעשה האי תנאי, אין להוכיח דלא מהני, דיש לומר דהפשוט נקט, דעדיף להחמיר ולהמתין עד שייצא הגדול, ואז לא יצטרך למיעבד תנאים, אלא הנידון בדיעבד כאשר אינו רוצה להמתין עם הקטן עד שכולם יצאו. אך היכא דליכא כלל לולב אחר ליתן לקטן, ודאי מחייבין ליה למיעבד הכי, בין אם נימא דיצא, או דנימא דלא לא יצא, דמכל מקום קיים המצוה מספק].
אלא תליא בהא דיש לחקור האם יצא קטן בספק לולב, מי אמרינן דיצא, דהרי מצות חינוך דרבנן, ואמרינן ספק דרבנן לקולא, [ויוכל אף לברך, וכמו בבין השמשות דמברכינן על ספירת העומר, אם ספירת העומר דרבנן], או דילמא אמרינן דלא יצא, דהמצוה לחנכו לקיים המצוה בגדלות, ואז הרי צריך להחמיר בספיקות, דספק דאורייתא לחומרא. ולהצד השני ניחא דאין זה תקנתא שיהא לקטן ספק לולב.
ויש לדון בהאי חקירה מכמה אנפי:
א. מקנים אתרוג לקטן בהקנאה דרבנן:
הנה לכאורה יש להוכיח כהצד הראשון הנ"ל דספק חינוך לקולא, דהא חזינן דדנין דחינוך הוה מצוה דרבנן, ולא אמרינן דחייב לקיים המצוה כמו בגדול דהוה דאורייתא, דהרי אמרינן דמהני חינוך לקטן כשמקנים לו אתרוג, אף אם אמרינן דדעת אחרת מקנה דרבנן, ונמצא דהוה דיליה רק מדרבנן, וכשיגדיל לא יוכל לצאת באתרוג זה, כיון דלא היה כאן קונה, ומכל מקום מהני לחינוך.
וכי תימא דשאני הכא דבלא זה לא משכחת חינוך בד' מינים, אינו כן, דהא יכולים לזכות לו על ידי אחר, דאז הוי דאורייתא למאן דאמר זכין לקטן דאורייתא.
ואולי יש לדחות, דהכא עדיף מכל חינוך, דבאותו צורה יכול לקיים המצוה בגדלותו, דהרי אם אז יקנו לו, יועיל מן התורה. [והביאו ראיה מהא דהקשה הר"ן (מובא בביאור הלכה סי' תרנ"ח סע' ו') דיקנה לקטן במתנה על מנת להחזיר, ותיקשי הא אם כן לא ייצא הקטן, אלא צריך לומר דלית לן בה, כיון דאם יקנו לו כך בהיותו גדול שפיר ייצא, משום הכי הוה שפיר חינוך].
אך אכתי יהא הנידון כשיש לו את הלולב מהיותו קטן, דנימא שלא ייצא בו בהיותו גדול, ואולי אזלינן היאך יהא כשיקנו לו בהיותו גדול.
אלא תהא ראיה מהא דמבואר בשולחן ערוך הרב (סי' קפ"ו סע' ג') דקטן יוצא על ידי אשה בברכת המזון, כיון דשניהם חייבים רק מדרבנן, אע"ג דבהיותו גדול לא יועיל.
ב. דברי הכתב סופר בספק ברכת המזון:
הנה תליא בחקירה הנ"ל, באכל קטן כדי שביעה, ומסופק אם בירך ברכת המזון, האם מחייבין ליה לחזור, דאמרינן ספק דאורייתא לחומרא, או פטרינן, דאמרינן ספק דרבנן לקולא.
והנה קטן שאכל כדי שביעה, ובתוך זמן העיכול הגדיל, הסתפק הגרע"א (גליון שו"ע סי' קפ"ו סעי' ב') אם השתא חייב בברכת המזון דאורייתא מפאת דזמן העיכול מחייב. וכתב הכתב סופר (תשובות או"ח סו"ס ל"א) דאע"פ דבין כך חייב לברך כשהגדיל משום חינוך, מכל מקום נפקא מינה כשמסתפק אם בירך בקטנותו, דחייב להחמיר רק אם חיובו מצד גדול. חזינן מהכתב סופר, דמצד מצות חינוך פטור מספק, דמצות חינוך הוה מדרבנן, אע"פ דברכת המזון בגדול הוה דאורייתא.
ג. דברי הגרע"א דמהני רק חזקה דרבא:
הנה איתא בשולחן ערוך (סי' ל"ט סע' א') דתפילין שכתבו קטן, אפילו הגיע לחנוך, פסול, משום דכתיב וקשרתם וכתבתם, כל שאינו בקשירה אינו בכתיבה.
וכתב המגן אברהם (שם סק"א) דבעינן שיהא דוקא ודאי גדול, דהיינו שהביא שתי שערות אחר שהוא בן י"ג שנה, דמכיון דילפינן מקרא הוה דין דאורייתא, ולגבי דיני דאורייתא לא סמכינן אחזקה שהביא ב' שערות, [ומספיקא פסול לכתוב עד שיהא בן י"ח שנה].
וכתב הגרע"א (שם בגליון) דאם כתב הקטן עצמו, מותר לו להניחן, דיוצא בה ידי חובת חינוך, דלגבי חיוב דרבנן דחינוך מהני חזקה דרבא דהביא ב' שערות כשהגיע לי"ג שנים. ולכאורה משמע מדבריו דמהני רק חזקה דרבא, אבל ספק לא מהני, וכהצד השני הנ"ל, ואולי הפשוט נקט.
♦
להקנות לולב לספק קטן
הנה לדעה הראשונה בשולחן ערוך אין להקנות לולב לפעוטות עד שהוא בן י"ג ויום אחד. ויש לדון מהו בקטן שכבר בן י"ג שנים ולא ידעינן אם הביא ב' שערות, ומביא בזה המשנה ברורה (ביאור הלכה סי' תרנ"ח סע' ו') פלוגתא, דהפרי מגדים סובר דאין ליתן לו, דספיקא דאורייתא לחומרא, אמנם הכתב סופר (תשובות סי' קכ"ט) סובר דמותר לכתחלה משום חזקה דרבא, [וגם איכא ספק ספיקא, דשמא כדעה השניה בשולחן ערוך דגם בפעוטות מותר].ויש לעיין בהאי נידון מתלתא אנפי:
♦
א. יכול להקנות לו בתנאי
יש לעיין אמאי לפרי מגדים אינו יכול להקנות, הא לדברי הגרע"א הנ"ל יכול להקנות לו רק להצד שהוא גדול, דממה נפשך, להצד דהוא גדול, קנה ויכול אחר כך להקנותו בחזרה, ולהצד שהוא קטן, הא לדברי הגרע"א הנ"ל לגבי חינוך סמכינן אחזקה דרבא.♦
ב. אם יכול להקנות לו מתנה על מנת להחזיר
תו יש לדון דאיכא תקנתא מעליא להקנות לספק קטן, דהנה אינו יכול להקנות לולב לקטן, אפילו במתנה על מנת להחזיר, דחזרתו אינו חזרה. והקשה הר"ן (מובא בביאור הלכה שם) דלכאורה הא הגדול נתנו לקטן רק על מנת להחזיר, ואי הקטן אינו יכול להקנות לו אחר כך בחזרה, נמצא דלא קיים התנאי, ומתנתו בטילה.ומיישב הר"ן, דבאמת ליתא, דהא קיימא לן דכל תנאי שאי אפשר להתקיים בסופו והתנה עליו בתחלתו דתנאו בטל, דאינו אלא מפליגו בדברים, ונמצא שהקטן קנאו אף על פי שלא יכול להחזירו.
וכל זה בודאי קטן, אבל בספק קטן ספק גדול, יש לומר דמהני על מנת להחזיר, דהרי אולי אפשר לקיים התנאי, ונמצא דאיכא תקנתא מעליא בספק קטן, וזה תליא בדעת בני אדם אם בזה מכוין לתנאי, או מפליגו בדברים.
♦
ג. אינו יכול להקנות לו דיהא מוחזק
ולכאורה יש לטעון, דלא יקנה לספק קטן, דהרי נימא דהקנאתו לא תועיל דילמא הוא קטן, ומכל מקום מכיון דהקטן מוחזק הוי שלו.אך הנה בגוונא דהוי ספק שליח להולכה ספק שליח לקבלה, אמרינן דמגורשת כשמגיע הגט לידה, והנה כשהשליח קיבל הגט, מסתפקינן אי הוה שליח לקבלה, והאשה זכתה כבר בהנייר, ואם כן חייל דינא דיחלוקו, [כמו בספק תן כזכי], ואחר כך כשיגיע הגט לידה לא תתגרש, דהא קיבלה מהשליח רק מחצית הגט.
אלא על כרחך אמרינן ממה נפשך, דלא יתכן לומר שאינה מגורשת משום דכבר זכתה במחצית הגט, דהוי תרתי דסתרי, דהא להצד דכבר זכתה בהגט, הוי מגורשת בקבלת השליח. והכי נמי בנידון דידן, לא אמרינן דהקטן מוחזק בהלולב, דממה נפשך אם הוא גדול, אז יכול גם להקנותו בחזרה.
[ולפי"ז במקנה לחבירו אתרוג ספק כשר ספק פסול, רק להצד שהוא כשר, שפיר יצא בו מספק, [אף היכא דלא חייל דינא דמוחזק, כגון שלא כולו בידו, והוא תוך ג' טפחים לקרקע, וקנאו בסודר], ואי אפשר לומר דודאי לא יצא כיון דהוי בחזקת מרא קמא, דיש כאן ממה נפשך דלהצד דהאתרוג כשר זכה בו].
♦
אתרוג שהביאו מחוץ לארץ
הנה איתא במשנה בסוכה (ל"ד ב') דאתרוג של דמאי כשר לבית הלל, משום דאי בעי מפקיר לנכסיה, שמעינן דאם הוה טבל פסול.והנה דעת הר"ש בדמאי (פ"א מ"ג) דפירות דהביאו מחוץ לארץ לארץ ישראל, אם יש פירות כוותיה גם מארץ ישראל, חייב לעשר משום דילמא אתי לאחלופי, וביאר החזון איש (דמאי סי' ה' סק"ב) דהיינו ברוב הפירות מארץ ישראל. אמנם דעת הרמב"ם (פי"ג מהל' מעשר) דאין חיוב לעשר, ודלא כהר"ש, והובאו ב' הדעות בחזון איש שביעית (סי' ד' סק"א וסק"ב).
[וגם בחו"ל, אם מביאים לשם רוב פירות ארץ ישראל, חייב לעשר פירות חו"ל משום אחלופי בפירות ארץ ישראל שהובאו לשם. ויש לעיין בפירות חו"ל שלא ראו פני הבית מהו, דאם חיישינן שיחליפו בפירות ארץ ישראל שהובאו לשם, הרי הפירות מארץ ישראל ראו פני הבית בארץ ישראל].
ושמעתי מאחד מגדולי הדור שליט"א להעיר, האם נימא דלשיטת הר"ש, אתרוג מחוץ לארץ המובא לארץ ישראל צריך לעשרו, ואם לא יפסל משום אתרוג של טבל.
ויש לדון בד' אנפי אמאי לא נפסל:
♦
דרך א' - איסור על הגברא
העירו ליישב, דאתרוג של טבל נפסל רק אם הוה בעצמותו טבל, משא"כ באתרוג מחוץ לארץ, דאינו אלא איסור אכילה על הגברא, מכיון דאתי לאחלופי.אך נראה דאין לחלק כך, וגם באיסור גברא חשיבא אתרוג של טבל, ומשום הכי בשבועה שלא יהנה מאתרוג, אע"פ דהוה רק איסור גברא, מיפסל האתרוג, ונשבע שלא יאכל אתרוג, שרי רק מפאת דמותר לשאר אינשי, [ונפקא מינה בעשה קונם על כל העולם, חוץ מלעצמו, ולגבי עצמו נשבע שלא יאכל, יהא פסול].
איברא מצאנו לדון לא כך, דהנה איתא בגמרא ברכות (מ"ז ב') דמעשר שני שנתן הקרן ולא נתן החומש מזמנין עליו. [וכן קיימא לן דמטלטלין בשבת, וכשר לאכילת מצה, ובפשוטו כשר נמי לאתרוג]. והקשה הכוכב מיעקב (ח"א סי' כ"ח) אמאי מזמנין עליו, הא פליגי תנאי בגמרא בבא מציעא (נ"ד א') אם מותר באכילה, והרמב"ם (פ"ה מע"ש הי"ב) פוסק כר' יהושע דאסירא באכילה. ותירץ דרק גזרו רבנן משום פשיעותא שלא לאכול לכתחילה, אבל אינו איסור בעצם, ויש לעיין אם כן נימא כעין זה גם לענין דינא דהר"ש.
♦
דרך ב' - יכול להדביק פתק דהוא מחוץ לארץ
תו שמעתי ליישב, דכד נימא דאם על האריזה כתוב שמחוץ לארץ שפיר דמי, אם כן אע"פ שבשעה שנוטל האתרוג, אין עליו פתק שהוא מחוץ לארץ, מכל מקום הא יכול להדביק לאתרוג פתק שהוא מחו"ל.אמנם הא אשכחן כמה שיטות בטעם הפסול דאתרוג של טבל, שיטת רש"י (ל"ה א' ד"ה ומאן דבעי) מפאת דהשתא מיתסר באכילה, אף שמותר על ידי שיעשר, שיטת תוספות (שם ד"ה אתיא) מפאת דלא חשיב לגמרי של הבעלים כיון שיש לכהן ולוי חלק בו, והוי כאתרוג השותפין, ושיטת הרשב"א (תשובות ח"ד סי' ר"ב) מפאת שאסור לעשר בשבת.
ולכאורה נפקא מינה בהני טעמי, דלדעת הרשב"א אם עשה תנאי בערב שבת, הא מותר לעשרו, ואם כן האתרוג כשר, אמנם לב' שיטות האחרות, אע"פ דיכול לעשר האתרוג, פסול, דמכל מקום השתא לא חזי, דאכתי הוי טבל ומיתסר באכילה, וכן אכתי הוי אתרוג השותפין. ואם כן הכי נמי בנידון דידן, אע"פ דיכול להדביק פתק ולהכשיר האתרוג, מכל מקום השתא דאין עליו פתק, פסול.
אך יש לבאר דשאני לענין דינא דהר"ש, דהוה רק משום דחוששין לאחלופי, והא בהכי יש לו עצה שיבטל החשש אחלופי, וצריך עיון.
♦
דרך ג' - יכול להביאו למקום היתר
יש לדון ליישב, דמכיון דהאי אתרוג מותר במקום שאין רוב אתרוגי ארץ ישראל, אם כן ממילא לא מיקרי אתרוג של טבל, ויש להקדים בזה ב' הקדמות:הקדמה א' - חזר והוציא האתרוג לחוץ לארץ:
הנה אתרוג מחוץ לארץ דהביאו לארץ ישראל, אם אחר כך יקחו האתרוג למקום שאין רוב אתרוגי ארץ ישראל, כגון שיוציאנו בחזרה לחוץ לארץ למקום שאין אתרוגי ארץ ישראל מצויים, יש לדון אם יכול לאוכלו, מי אמרינן דאתי לאחלופי בפירות שיצאו מארץ ישראל, או דילמא אמרינן דבשעת האכילה לאו כולי עלמא ידעי שהיה בארץ ישראל. ויש לצדד כהצד השני.
הקדמה ב' - אם שרי במקום אחר מיקרי ראוי לאכילה:
הנה איתא במשנה בסוכה (ל"ד ב') דאם נטל אתרוג של מעשר שני בירושלים כשר, דמעשר שני ממון בעלים. וביאר הר"ן (י"ז א' בדפי הרי"ף) דהוא הדין אם נטלו חוץ לירושלים כשר, ואע"פ דאסור לאכול מעשר שני מחוץ לירושלים, מכל מקום מיקרי דיש בה היתר אכילה, דהא בירושלים ראוי לאכילה, [והא דנקט במשנה ירושלים היינו לרבותא דאפילו ירושלים לכתחילה לא].
אמנם ברש"י וריטב"א (שם) מבואר לא כך, אלא דעת רש"י דחוץ לירושלים פסול כיון דאינו יכול לאכלו, והריטב"א ביאר דכשר חוץ לירושלים לא מטעם דראוי לאכילה בירושלים, אלא מטעם דהא יכול לפדותו, ונקטה המשנה לרבותא דאפילו בירושלים דאינו יכול לפדותו כשר, מכיון דיש בה היתר אכילה והוה ממון בעלים.
[ונפקא מינה בין הר"ן לריטב"א, במעשר שני שנכנס לירושלים ויצא דאינו יכול לפדותו, והנה יש לעיין אם כן טבל נמי אית בה היתר אכילה דהא יכול לעשרו, אך הריטב"א לשיטתו (שם) סבירא ליה כהרמב"ן דאין הכי נמי טבל כשר, וגם אתי שפיר לטעמא דטבל משום שותפין].
ומעתה, להר"ן נימא דמכיון דהאי אתרוג ראוי לאכילה במקום דלא אתי לאחלופי, אם כן ממילא כשר בכל מקום, דהא יכול לקחתו לשם, [וקצת יש לדון דדוקא מעשר שני כיון דמקומו בירושלים], ואך לרש"י וריטב"א לא מצינן למימר הכי.
קשה דהא אינו יכול להביאו לחוץ לארץ:
אך יש לעיין בהנ"ל, דהיאך שייך שיאכלנו בחוץ לארץ, הא הוה מחוץ לתחום, [וגם בורגנין לא שייך על הים, אך יכול לילך ביבשה למקום שאין רוב אתרוגי ארץ ישראל על ידי בורגנין, אך תליא בתשובות הגרע"א (קמא סי' ה') אם מהני בורגנין בשבת].
אבל כל זה לא קשה, דהרי אם כן תיקשי על הר"ן דמכשיר מעשר שני חוץ לירושלים, היאך יכניסנו לירושלים, ועל כרחך דאיסור חוץ לתחום הוה דבר מן הצד, [וכן חזינן מהא דכתב הריטב"א דחוץ לירושלים כשר דיכול לפדותו, והא אין פודין ביום טוב, וכן חזינן מהסוברים דטבל פסול רק מפאת שותפין, והא אסור להפריש תרומות ומעשרות ביו"ט, ואמאי מיקרי שותפין].
והראוני דכתב השפת אמת (ל"ד ב') דלהר"ן הא דאתרוג של מעשר שני כשר, היינו דוקא בחול המועד דיכול להביאו לירושלים, משא"כ ביום טוב דאינו יכול להביאו, ולדבריו ליכא להאמור, אך צריך עיון אם מוסכם, והרי לדבריו דמתניתין איירי רק בחול המועד, אם כן מאי איריא משום דיכול להביאו לירושלים, הא בחול המועד לא בעי לכם.
מהו להצד דפסולו משום אתרוג השותפין:
תו העירו דיש לחלק, דטעמא דהר"ן מהני רק שיחשב היתר אכילה, מכח הא דבמקום אחר מותר באכילה, משא"כ לענין חסרון דאתרוג השותפין, מה מהני דיכול לאוכלו במקום אחר, ולפי"ז אם נימא דטבל מפסל משום אתרוג השותפין ולא הוה לכם, אם כן אין לתרץ קושייתנו ע"פ שיטת הר"ן [וצריך עיון אם הסברא מוכרעת].
אך חזינן דאתרוג של דמאי כשר מכח הא דיכול להפקירו, והרי הוה אתרוג השותפין, [כד נימא דתרומת מעשר של דמאי אינה מוכרה לכהן, אלא נותנה לכהן], וחזינן דכל שיכול להפקיע השותפות כמו בדמאי שפיר דמי, וצריך תלמוד.
תו יש לומר, דבפירות חוץ לארץ, מכיון דלרמב"ם פטור, ליכא חיוב נתינה מספק, ואם כן לא מיקרי אתרוג השותפין, דהא אינו חייב לתתו לכהן, אך תליא בהא דיש לדון אם מהני תפיסה בספיקא דדינא. תו, דבאמת לא הוזכר להדיא דלהר"ש יש חיוב נתינה, ועיין.
♦
דרך ד' - ספק ספיקא
תו יש ליישב, דאע"פ דרש"י וריטב"א פליגי על הר"ן, מכל מקום יש להכשיר מכח ספק ספיקא, דדילמא כדעת הרמב"ם דפליג על הר"ש, ולית ליה האי גזירה כלל, ואפילו לדעת הר"ש, אולי כהר"ן.אך יש להקשות דאינו כן, דאם נימא דמחמרינן כהר"ש מספק, אם כן במציאות אי אפשר לאכלו, ואם כן גם להרמב"ם חשיבא אתרוג דלית בה היתר אכילה, וליכא ספק ספיקא.
אך הא דן במהרי"ט אלגזי (קהלת יעקב תוספת דרבנן מערכה ס' אות רל"ג) באתרוג של ערלה ואתרוג כשר שנתערבו חד בחד, ונטל שניהם, מי אמרינן דלא יצא, דהא למעשה בשניהם אין היתר אכילה מספק, או דילמא אמרינן דיצא ממה נפשך, דאע"ג דאינו יכול לאכול שניהם, מכל מקום כלפי שמיא גליא דאחד מהם כשר לאכילה. ובביכורי יעקב (סי' תרמ"ט ס"ק מ"א) כתב דאינו כשר, ובמאיר לעולם (דף כ"ה) הכריע דכשר. [ועוד עיין ברב פעלים ח"ג סי' מ"ד].
ולהצד השני הנ"ל, שפיר מצטרף לספק ספיקא, דאע"פ דמחמרינן כהר"ש לא לאוכלו, אמנם כלפי שמיא איכא ספק אי ראוי לאכילה, דהרי לדעת הרמב"ם ראוי לאכילה.
והעירו, דשייך לומר כהאי צד דוקא בספק במציאות, משא"כ בספק בדין, דהא לא בשמים היא, ולדידן אין היתר אכילה, אך זה אינו, דהרי מכל מקום לדעת הרמב"ם מותר, ונמצא דלא מיתסר אלא מספק. וכמו כן נימא בגוונא דהקדיש אחד משני האתרוגים ולא בירר איזה מקדיש, דאם יקח את שניהם ייצא ממה נפשך. וכן באיכא ספיקא דדינא איזה אתרוג כשר, כגון שקטף אתרוג אחד בי"ד שבט ואחד בט"ו שבט ונתערבו, וקטף אתרוג שלישי בין השמשות, ועישר בו את בן שנתו, אם יטול שניהם, ייצא ממה נפשך.
♦ ♦ ♦